פרשת וישב: הבדלים בין גרסאות בדף

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" {{מקור|(ל"ז,א')}}. תחילת  הפרשה בהיות [[יוסף הצדיק]]  בן 17 שנה וסיומה ביותו בן 22 שנה.<ref> לפי חז"ל :" אמר רבי לוי: לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד עשרים ושתים שנה"- {{מקור|([[מסכת ברכות]], נ"ה,ב')}} לפיה ,הגמרא מציינת כי חלום טוב יכול להתגשם עד 22 שנים. החישוב הוא שהוא היה בן 30 בעמדו לפני פרעה מלך מצרים ומזה יש להחסיר 2 שנות רעב ו-7 שנות שובע.</ref>  

נושא משנה בפרשה הוא ירידתו של יהודה בן יעקב לעיר הכנענית [[עדולם]] והולדת הבן פָּרֶץ לתמר, אשר לפי הכתוב ב[[מגילת רות]]:"וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ ... וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד" {{מקור|(ד,י"ח-כ"ב)}} אחרי עשר דורות נולד ממנו  [[דוד המלך]]

ה[[הפטרה]] של הפרשה היא ב[[ספר עמוס]]:"כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם " {{מקור|(ב',ו')}}. פסוק המזכיר את "מכירת יוסף".

# '''יוסף בעל החלומות''' - בחלום הוא רואה "אלומות", גאוות עובדי האדמה. הם, כידוע רועי צאן. ה[[רש"ר הירש]] רואה בכך סיבה לשנאת האחים, על "העזות שראה את העתיד הלאומי המיועד לביתו" תוך שימוש בדימוי זה. אשר להשפעת החלומות,  רש"י כותב : ש"יעקב נתכוון להוציא הדבר (האימון במשמעות החלומות)  מלב בניו שלא יקנאוהו, לכך אמר לו "הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (ל"ז,י'), כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל". יעקב אבינו נתכוון לדחוק בחלומות כדי שבניו לא יקנאוהו - ללא הצלחה.

# '''יוסף יצא לשכם''' - שם הוא פוגש "איש" - המדרש אומר כי הוא המלאך גבריאל<ref> שנאמר ([[ספר דניאל]] ט', כ"א) "והאיש גבריאל"</ref>. הוא שואל:"מַה-תְּבַקֵּשׁ ?". ויוסף משיב:"אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". המדרש מוסיף כי כוונתו היתה לאחוה בין האחים כפי שהתגלתה ב[[דינה|מעשה דינה]] במקום הזה - ב[[שכם]]. אך המלאך מעמיד אותו על המצב החדש :"נָסְעוּ מִזֶּה" - הסיעו עצמן מן האחוה ןלא רק זה :"לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם" - למצוא דרך איך להביא למותך.

# '''אורו של מלך המשיח''' -  באמצע הפרשה מובא סיפור ירידתו של יהודה לעדולם. [[מדרש רבה]] מסביר כיצד משתלב המעשה הצפוי של יהודה משתלב עם מכירתו של יוסף. על הפסוק '''ויהי בעת ההיא''' דורש רבי שמואל בר נחמן, לפי הפסוק מ[[ספר ירמיהו]]" כי אנכי ידעתי את המחשבות"(כ"ט}<br /> שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף.  ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו. ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו.ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו.<br /> ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה.<br /> והקב"ה היה עוסק, '''בורא אורו של מלך המשיח'''". ליהודה ותמר נולד בן, הוא  פָּרֶץ , אשר דור עשירי שלו יהיה "יִשַׁי אֲבִי דָוִד" -  [[דוד המלך]] (ספר [[רות]], ד', י"ח- כ"ב).

# '''בבית השר המצרי''' - יוסף זוכה להצלחה. עד כדי כך שחז"ל מעירים שהיה מגיע לו רק בשל כך להגיע  לבית הסוהר. בבית  השר "וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (ל"ט,ג'). גם אשתו אינה מניחה לו:" וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי" (ז'). וגם כאשר הוא בבית הסוהר :"וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר" (כ"א). והסיכום:" בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ" (כ"ג).

# '''חלומות השרים''' - הם פתח ההצלה של יוסף. הוא נודע בתור מומחה לפתרון חלומות ואכן הוא נוחל הצלחה: לשר אחד, הוא מנבא תליה ולשר השני, חזרה לתפקיד ואכן כך קורה. אבל סיום הפרשה מביא אותנו למסקנה פסימית:"וְלֹא זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ',כ"ג). רש"י מביע את דעתו על ההתנהגות, ללא כל רסן, ב[[פרשת מקץ]]. כאשר שר המשקים זוכר את יוסף רש"י מבאר את דבריו לפרעה: היה איתנו בבית הסוהר '''נער עברי עבד''' - ברוגזה כתב רש"י '''ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה. מזכירו בלשון בזיון''':  והוא ממשיך בתאור יוסץ : '''נער''' - שוטה ואין ראוי לגדולה:'''עברי''' -אפילו לשוננו אינו מכיר:'''עבד''' - וכתוב בנמוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים.

בתחילת הפרשה אנו קוראים :"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ" (ל"ז,ג'). הכתוב אומר שלא יעקב אהב את יוסף אלא '''ישראל''', אבי האומה, הרואה למרחוק מה טוב למענה. גב' יונה בר מעוז מהמחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן דנה בנושא ומעריכה כי יעקב אבינו ראה בו את הבן היחיד מבניו ש אשר יוכל להנהיג את בניו. משפחת יעקב מורכבת מבנים של ארבע נשים. הבן הבכור אינו יכול להנהיג את המשפחה.  הוא חושש  שבשל חולשתו יתחילו הבאים אחריו להיאבק ביניהם. ולכן, יש לפעול במהירות לבחירת מנהיג שילכד את המשפחה. יוסף בן השבע עשרה סבור, וזה בא לידי ביטוי בחלומות, כי הוא יוכל להיות רֹעה את-אֶחָיו לא רק בצאן. יעקב בוחר בו להיות לידו, זה למעשה תפקידו של בן-הזקונים. יוסף חכם ונבון, הוא מלכתחילה בעל מעמד כבנה של האישה הראשית (ולמעשה הבלעדית),  ואף על פי כן יש לו יחס טוב אל בני השפחות,  וכך יובטח חוזק התא המשפחתי. והנה לאחר עשרים שנה מתברר גם לאחים שהראייה של יעקב ויוסף הייתה נכונה. אדם שמסוגל ברגע אחד להתעלות מעבדות ומבור בית הסוהר אל רום כס השלטון ואז מפגין גדלות רוח וגם יכולת ארגונית .

חזר ושלח ובאו. אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!" (הוריות י, א- ב).</ref>, ועל השליט לשרת את הנשלט. לכן אף שבחלומותיו אלומות האחים והשמש והירח והכוכבים משתחווים לו, הוא שצריך לדאוג לאחיו יוסף  <ref>הוא לומד מהדיבה של אשת פוטיפר לנצור את לשונו, ולכן בשום שלב אחר כך אין הוא מגלה לאביו את האמת על התנהגות אחיו כלפיו</ref> . זאת,  מבין יוסף לאחר נפתולי הגורל שעברו עליו: "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם" (מ"ב,ט') – להם ובשבילם חלם את החלומות, וכל כישרונותיו וחכמתו נועדו רק למענם. משום כך ראוי היה בסופו של דבר שכל ישראל ייקראו על שמו, ככתוב: "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה" (ספר תהילים, פ',ב').

# יש גם סיבה עיסקית לשנאה. שיוסף הראה לאחיו שאין הם יודעים לנהל את עיסקי הצאן. פרשן המקרא [[רבי עובדיה ספורנו]] מפרש את הפסוק '''וַיָּבֵא יוסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה''' כך :" בְּאָמְרו לְאָבִיו שֶׁאֶחָיו הָיוּ טועִים וּמַפְסִידִים בִּבְלִי דַּעַת כָּרָאוּי בִּמְלֶאכֶת הַמִּקְנֶה, שֶׁהָיְתָה אָז עִקַּר הִשְׁתַּדְּלוּתָם בִּקְנִיַּת עשֶׁר וּנְכָסִים."  

המקרא מספר על שני חלומות או על שלוש לפי פרשן המקרא [[רבי חזקיה בן מנוח|חזקוני]]  שפרש על המקרא '''וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו''' (ל"ז,ה'):"חלום זה לא נתקיים לפיכך לא נכתב.  כאשר שני החלומות  פורטו הן הדאיגו את האחים, כפי שנאמר אצל פרעה:"וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל-פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשׂתוֹ"(מ"א,ל"ב).

# החלום הראשון :"וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (ל"ז,ה') ופרוטו:"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.  וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו: (שם,ו',ח').<br /> הרמב"ן מדגיש מה הרגיז במיוחד את אחיו, על ד"ה '''שִׁמְעוּ נָא הַחֲלום הַזֶּה''' " לא דַּי שֶׁסִּפֵּר הַחֲלום כִּי גַּם אָמַר לָהֶם "שִׁמְעוּ נָא", כְּלומַר הָבִינוּ אֶת הורָאַת הַחֲלום ! וּבָזֶה הוסִיף לְהַטִּיל אֵיבַת אֶחָיו עָלָיו, כְּמו שֶׁאָמְרוּ "הֲמָלךְ תִּמְלךְ עָלֵינוּ" (פסוק ח).<br /> ועוד '''וְגַם נִצָּבָה''' "הורָה שֶׁתִּהְיֶה מֶמְשַׁלְתּו קַיֶּמֶת זְמַן אָרךְ, וְכֵן הָיָה, כִּי אָמְנָם מָלַךְ שְׁמונִים שָׁנָה, לא נַעֲשָׂה כֵּן לְכָל הַמַּמְלָכות הַנִּזְכָּרות בְּכִתְבֵי הַקּדֶשׁ." <br />ומגדיש את הסאה '''עַל חֲלמתָיו''' "עַל פְּרָטֵי הַחֲלום שֶׁסִּפֵּר כִּמְיַחֵל שֶׁיִּתְקַיְּמוּ בּו". ה(רד"צ) הופמן מוסיף כי נרמז כי יגיע למלכות דרך עיסקי התבואה, כפי שאכן קרה.  

# החלוחם השני  הוא כבר חלום הכולל את הוריו: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו וְאֶל-אֶחָיו וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (שם, ט'-י'). על כך כתב הרמב"ן '''וְאָבִיו שָׁמַר'''. שֶׁחָשַׁב שֶׁיִּהְיֶה הַחֲלום אֲמִתִּי, וְהָיָה מִתְאַוֶּה וּמְצַפֶּה שֶׁיִּתְקַיֵּם, כְּאָמְרָם זִכְרונָם לִבְרָכָה: בַּכּל אָדָם מִתְקַנֵּא חוּץ מִבְּנו וְתַלְמִידו (סנהדרין קה, ב) - מסתבר שלאו דווקא בטון שלילי. והחלום.

[[רבי יצחק אברבנאל|רבי דון יצחק בן יהודה אַבְּרַבַּנְאֵל ]] סבור כי  ששני החלומות רומזים לתקופות שונות: <br />בחלום הראשנן האחים לבדם משתחווים לו ליוסף. והוא רומז לזמן שהם באו לבדם למצרים והשתחוו שם בפני מושל הארץ, שלא היה ידוע להם. השתחויה זו היתה מופנית אל בעל אוצרות התבואה הכל-יכול,

# "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה" (ל"ז, כ"ד)

# "וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה" (כ"ה) - רק ראו.

# "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (כ"ז) - הצעת יהודה.

# "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר" (כ"ח) - המדינים מוציאים אותו מהבור .

# "וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (שם) - מהם לישמעאלים ולמצרים.

# "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל-מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" (ל"ו). איך המדנים מכרו אותו, הרי היה בידי הישמעלים.

[[הרב מוטי אלון]] בשיחה לפרשת השבוע ‏‏<ref>‏הרעיון מובא בשיחתו של הרב[http://ravelon.613.org/mp3/vayeshev59.mp3 [[מוטי אלון]] ל[[פרשת וישב]] בנושא :'''ולא זכר שר המשקים''']‏</ref>  בוחר לדון בפרק בפני עצמו ומוצא בו קשר ל[[יציאת מצרים]] ולגאולת ישראל. תחילה הוא מביא את הדברים הבאים מ[[תלמוד ירושלמי]]:" מניין לארבעה כוסות ? רבי יוחנן בשם ר' ר' בנייה כנגד ארבע גאולות (שמות ו) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם וגומר והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. רבי יהושע בן לוי אמר '''כנגד ארבעה כוסות של פרעה''' שנאמר:  "(1)וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת-הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל-(2)כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת-(3)הַכּוֹס עַל-כַּף פַּרְעֹה" (ספר בראשית, מ',י"א) "וְנָתַתָּ (4)כוֹס-פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ" (י"ג). ובסוף הפרשה, כאשר השר חוזר לתפקידו - הכוס החמישית ל"גאולה" - "וַיִּתֵּן (5)הַכּוֹס עַל-כַּף פַּרְעֹה"(כ"א).

לכאורה הקשר בין הפרשה לבין ההפטרה הוא פשוט. שכן בהפטרה בספר עמוס נאמר :"כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם " {{מקור|(ב',ו')}}. והוא מזכיר את הנושא המרכזי של הפרשה  -  את "מכירת יוסף".

. עמוס השמיע דברו במלכות ישראל והזהיר מתסמונת חברת שפע היוצרת עוותים חברתיים-כלכליים, ופוגעת אנושות בשכבות חלשות. חברה כזו גוזרת כלייה על עצמה. בהמשך הספר (לא בהפטרה) הוא ממחיש זאת:"שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרוֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה" (ד',א')