רבי יום טוב מיואני: הבדלים בין גרסאות בדף

ממעמדם הכלכלי הגבוה של יהודי אנגליה בכלל ויהודי יורק בפרט, ליבתה את שנאתם של שכניהם הנוצרים. בערב [[שבת הגדול]], ז' ב[[ניסן]] ד'תתקנ"א<ref>ולפי גרסאות אחרות בשנת ד'תתק"ן</ref>, התאספו אנשי העיר, ובראשם אנשי אצולה וכמרים, והחלו לפרוע בבתי היהודים. יהודים רבים, ורבי יום טוב בראשם, נמלטו מהטבח והתבצרו במצודת קליפורד בעיר. לאחר שהפורעים סיימו לבזוז את רכוש היהודים, החלו לצור על המצודה. הם הותירו ליהודים ברירה בין התנצרות לבין מוות. רבי יום טוב פנה לאנשי העיר בקריאה: "אלוקי אבותינו, מי יאמר לו מה תעשה, והוא המצווה עלינו היום למות על תורתנו, והנה המוות עומד בפתח. מובטחני כי אינכם חושבים ח"ו לעזוב את התורה הקדושה בשביל שעה קלה של חיים, ולבחור לכם גורל יותר קשה לאנשי כבוד מן המוות, לחיות כבוגדים, תלויים ברחמי האויבים הזדים ונתונים לכלימת עולם. והנה, הואיל והבורא דורש מאיתנו היום להשיב את החיים אשר מסר לנו, הבה נמסרם לו במו ידינו, והרי רבים מבני עמנו ידעו לעשות כדבר הזה בימי הגזירות". לאחר נאומו, יהודים רבים ששהו במצודה בחרו להיענות לקריאתו, והתאבדו או שמסרו את נפשם בידי חבריהם. על פי עדויות שונות, רבי יום טוב בעצמו הרג כשישים נפשות מיהודי העיר<ref>רבי אפרים מבונא, ספר הזכירה. </ref>. יהודים אחרים לא התאבדו ובחרו להישרף במצודה על קדושת השם. על פי עדויות שונות, נהרגו בפרעות כ-150 יהודים<ref>שם</ref>.  

בנו רבי יצחק היה אף הוא חכם, כפי שהעיד עליו [[רבי שמשון משאנץ]] כי הוא "חכם בן חכם" ו"כל רז לא אניס ליה" בתשובה שהשיב לו<ref>{{מקור|אור זרוע ב צט}}</ref>.