פרשת אמור: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
| שורה 13: | שורה 13: | ||
בתחילת הפרשה, מובא שלכהנים אסור להיטמא כאשר רק אם אחד מקרוביו של הכהן נפטר הוא רשאי להיטמא אליו. | בתחילת הפרשה, מובא שלכהנים אסור להיטמא כאשר רק אם אחד מקרוביו של הכהן נפטר הוא רשאי להיטמא אליו. | ||
[[הרב קוק]] ב[[אורות הקודש]] {{הערה|אורות הקודש ב ש"פ}} מסביר שהאיסור על הכהנים להיטמא נובע מהרצון להשאיר אותם בקדושה שמעל העולם הזה. העולם הזה הוא "עלמא דשקרא"- עולם השקר וממילא גם המוות בעולם הוא כדברי הרב קוק {{ציטוטון| חזיון שווא, טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קורים מוות הרי הוא רק תגבורת החיים}}. בהסתכלות של עיניים גשמיות המוות נראה כסוף החיים, אבל למעשה לאחר המוות הנשמה ממשיכה לחיות ואף מתעלה לרמה רוחנית גבוהה יותר וכדברי הגמרא | [[הרב קוק]] ב[[אורות הקודש]] {{הערה|אורות הקודש ב ש"פ}} מסביר שהאיסור על הכהנים להיטמא נובע מהרצון להשאיר אותם בקדושה שמעל העולם הזה. העולם הזה הוא "עלמא דשקרא"- עולם השקר וממילא גם המוות בעולם הוא כדברי הרב קוק {{ציטוטון| חזיון שווא, טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קורים מוות הרי הוא רק תגבורת החיים}}. בהסתכלות של עיניים גשמיות המוות נראה כסוף החיים, אבל למעשה לאחר המוות הנשמה ממשיכה לחיות ואף מתעלה לרמה רוחנית גבוהה יותר וכדברי הגמרא [[פרשני:בבלי:ברכות_יח_ב|ברכות יח ב]] "צדיקים במיתתם קרויים חיים". במפגש עם המוות, גם אדם המבין בשכלו שאין מדובר בסוף החיים, עדיין לא יכול שלא להיות מושפע מההרגשה שיש סופיות לחיים. הרגשה זו, מקורה חזיון השווא של המוות כדברי הרב קוק, וקשה מאוד להתעלם ממנה. בגלל קושי זה, הכהנים, הנדרשים לסמל את הקדושה בעולם כמי שמשרתים בבית המקדש, חייבים להישמר מההרגשה השקרית שהחיים מופסקים עם המוות ולהתרחק מן המפגש עם המוות ככל האפשר. | ||
==מומים הפוסלים בכהנים== | ==מומים הפוסלים בכהנים== | ||
הפרשה מונה מספר מומים הפוסלים את הכהנים מלעבוד בבית המקדש גם כאלו שאינם מפריעים לעבודה התקינה בבית המקדש. [[ספר החינוך]] {{הערה| מצווה ערה}} מסביר שאין הדבר מסמל פגם רוחני הקיים בכהנים, אלא מדובר ברצון להציג את המקדש כמושלם וכגורם להתעוררות רוחנית. {{ציטוטון| לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו}}. ספר החינוך מסביר כשיטתו, שמכיוון שמטרת המצוות, ובמיוחד הביקור בבית המקדש, נועדו להשפיע על לב המבצע, כל מה שנמצא בבית המקדש נדרש להיות מרשים על מנת שיעורר את לב המבקרים. לכן, נמנעה מן הכהנים בעלי המומים העבודה בבית המקדש בשביל ששליחי הקב"ה ייראו כ"בעלי חן" ו"אנשי תואר" ויעוררו את לב המקריבים לעבודת ה'. דברים דומים כתב גם ה[[רמב"ם]] ב[[מורה נבוכים]] {{הערה| ג, מה}} {{ציטוטון| מפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמכוון שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל}}. יש הסוברים שבימינו, כאשר בעלי מומים אינם נתפסים אצל ההמון כבעלי פחיתות מסוימת, יתאפשר לכהנים בעלי מומים לעבוד בבית המקדש. לשיטתם, התורה כתבה את איסורי העבודה בבעלי מומים דווקא מכיוון ש"ההמון" סובר שיש בכך פגם, אבל במידה והממון ישנה את דעתו, גם האיסור ישתנה. מאידך, יש הסוברים שאין הדבר תלוי בתפיסת ההמון אלא בשלמות הנדרשת בבית המקדש, וגם בימינו כאשר בעלי המומים אינם נחשבים כבעלי דרגה נחותה מהאחרים, יש צורך בהצגת תפארת והוד בעובדי המקדש, כשם שישנה חובה להלביש את העובדים בבגדי כבוד ותפארת. | הפרשה מונה מספר מומים הפוסלים את הכהנים מלעבוד בבית המקדש גם כאלו שאינם מפריעים לעבודה התקינה בבית המקדש. [[ספר החינוך]] {{הערה| מצווה ערה}} מסביר שאין הדבר מסמל פגם רוחני הקיים בכהנים, אלא מדובר ברצון להציג את המקדש כמושלם וכגורם להתעוררות רוחנית. {{ציטוטון| לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו}}. ספר החינוך מסביר כשיטתו, שמכיוון שמטרת המצוות, ובמיוחד הביקור בבית המקדש, נועדו להשפיע על לב המבצע, כל מה שנמצא בבית המקדש נדרש להיות מרשים על מנת שיעורר את לב המבקרים. לכן, נמנעה מן הכהנים בעלי המומים העבודה בבית המקדש בשביל ששליחי הקב"ה ייראו כ"בעלי חן" ו"אנשי תואר" ויעוררו את לב המקריבים לעבודת ה'. דברים דומים כתב גם ה[[רמב"ם]] ב[[מורה נבוכים]] {{הערה| ג, מה}} {{ציטוטון| מפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמכוון שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל}}. יש הסוברים שבימינו, כאשר בעלי מומים אינם נתפסים אצל ההמון כבעלי פחיתות מסוימת, יתאפשר לכהנים בעלי מומים לעבוד בבית המקדש. לשיטתם, התורה כתבה את איסורי העבודה בבעלי מומים דווקא מכיוון ש"ההמון" סובר שיש בכך פגם, אבל במידה והממון ישנה את דעתו, גם האיסור ישתנה. מאידך, יש הסוברים שאין הדבר תלוי בתפיסת ההמון אלא בשלמות הנדרשת בבית המקדש, וגם בימינו כאשר בעלי המומים אינם נחשבים כבעלי דרגה נחותה מהאחרים, יש צורך בהצגת תפארת והוד בעובדי המקדש, כשם שישנה חובה להלביש את העובדים בבגדי כבוד ותפארת. | ||