אנציקלופדיה תלמודית:מקח טעות: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - מקח שנעשה בטעות.</span> == <span dir="rtl">מבוא</span> == <span dir="rtl">ערך זה עוסק ב...")
 
אין תקציר עריכה
 
שורה 1: שורה 1:
<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - מקח שנעשה בטעות.</span>
<span dir="rtl">'''הגדרת הערך -''' מקח שנעשה בטעות.</span>


== <span dir="rtl">מבוא</span> ==
== <span dir="rtl">מבוא</span> ==
שורה 17: שורה 17:
<span dir="rtl">הטעויות המבטלות את המקח שונות במהותן זו מזו, ושונות בדיניהן, יש מהטעויות המבטלות את כל המקח, וישנן שמבטלות את חלקו. כמו כן, יש שבהן המקח בטל לגמרי וביד כל אחד מהצדדים לחזור בו מהמקח, ויש שהמקח אינו בטל בהן לגמרי, אלא רשות ביד הצד המוטעה לבטלו. בפרק זה יתבארו סוגי הטעויות המבטלות את המקח או חלקו, ועל אותן שאינן חשובות טעות לבטל את המקח.</span>
<span dir="rtl">הטעויות המבטלות את המקח שונות במהותן זו מזו, ושונות בדיניהן, יש מהטעויות המבטלות את כל המקח, וישנן שמבטלות את חלקו. כמו כן, יש שבהן המקח בטל לגמרי וביד כל אחד מהצדדים לחזור בו מהמקח, ויש שהמקח אינו בטל בהן לגמרי, אלא רשות ביד הצד המוטעה לבטלו. בפרק זה יתבארו סוגי הטעויות המבטלות את המקח או חלקו, ועל אותן שאינן חשובות טעות לבטל את המקח.</span>


== <span dir="rtl">טעות בסוג המקח</span> ==
=== <span dir="rtl">טעות בסוג המקח</span> ===


<span dir="rtl">טעות בסוג המקח, שמכר לו מין אחר, מבטלת את המקח לגמרי, שכן שנינו: המוכר לחבירו חטה שחמתית - אדומה</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם ב&quot;ב פג ב. ועי' גמ' שם פד א, ועי' נ&quot;י שם (מא ב), ששחמתית עושה קמח מרובה יותר, ולבנה הפת שלה יותר נאה ויפה.</span></ref> <span dir="rtl">- ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחמתית, עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין, שניהם יכולים לחזור בהם</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם; רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ז ה&quot;ב; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלג א.</span></ref><span dir="rtl">, שאין זה המין שאמר שימכור לו</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם. ועי' רדב&quot;ז שבציון</span> <span dir="rtl">326, שמ' דהיינו שהמקח אינו לפניהם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו לדעת הסוברים שיין וחומץ חשובים מין אחד</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הפרשת תרומות ומעשרות ציון 918 ואילך, על מח' תנאים בזה.</span></ref><span dir="rtl">, לענין מקח יש מי שרוצה יין ואינו רוצה חומץ ויש מי שרוצה חומץ ואינו רוצה יין</span><ref><span dir="rtl">גמ' שם פד ב.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך לענין מקח שני מינים הם</span><ref><span dir="rtl">רגמ&quot;ה שם; מאירי שם פג ב; ריטב&quot;א שם. וכ&quot;נ מהרמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">5, שהוא מין אחר, ואע&quot;פ שלענין תרו&quot;מ דעתו להלכה שהם מין אחד, ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 925, ועי' עבד המלך שם.</span></ref><span dir="rtl">. על הטעויות השונות בסוג המקח ודיניהן, עי' להלן: טעות בסוג המקח.</span>
<span dir="rtl">טעות בסוג המקח, שמכר לו מין אחר, מבטלת את המקח לגמרי, שכן שנינו: המוכר לחבירו חטה שחמתית - אדומה</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם ב&quot;ב פג ב. ועי' גמ' שם פד א, ועי' נ&quot;י שם (מא ב), ששחמתית עושה קמח מרובה יותר, ולבנה הפת שלה יותר נאה ויפה.</span></ref> <span dir="rtl">- ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחמתית, עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין, שניהם יכולים לחזור בהם</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם; רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ז ה&quot;ב; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלג א.</span></ref><span dir="rtl">, שאין זה המין שאמר שימכור לו</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם. ועי' רדב&quot;ז שבציון</span> <span dir="rtl">326, שמ' דהיינו שהמקח אינו לפניהם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו לדעת הסוברים שיין וחומץ חשובים מין אחד</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הפרשת תרומות ומעשרות ציון 918 ואילך, על מח' תנאים בזה.</span></ref><span dir="rtl">, לענין מקח יש מי שרוצה יין ואינו רוצה חומץ ויש מי שרוצה חומץ ואינו רוצה יין</span><ref><span dir="rtl">גמ' שם פד ב.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך לענין מקח שני מינים הם</span><ref><span dir="rtl">רגמ&quot;ה שם; מאירי שם פג ב; ריטב&quot;א שם. וכ&quot;נ מהרמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">5, שהוא מין אחר, ואע&quot;פ שלענין תרו&quot;מ דעתו להלכה שהם מין אחד, ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 925, ועי' עבד המלך שם.</span></ref><span dir="rtl">. על הטעויות השונות בסוג המקח ודיניהן, עי' להלן: טעות בסוג המקח.</span>


== <span dir="rtl">טעות באיכות המקח</span> ==
=== <span dir="rtl">טעות באיכות המקח</span> ===


<span dir="rtl">מקח שטעו בו באיכות המקח, אינו בטל לגמרי, שכן שנינו: מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות, הלוקח יכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב פג ב; רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ז ה&quot;א; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלג א.</span></ref><span dir="rtl">, אבל המוכר אינו יכול לחזור בו, לפי שאומר לו הקונה, אם לא הטעתני לא היית יכול לחזור בך, אף עכשיו שהטעתני לא תוכל לחזור בך</span><ref><span dir="rtl">עי' ד' רב חסדא בגמ' שם פד א. ועי' רי&quot;ף שם (מב א) ושא&quot;ר שם, שאף לסוברים שאין הלכה כרב חסדא שם לענין חלק מהדברים, לענין סברא זו הלכה כמותו.</span></ref><span dir="rtl">, שאם לא כן נמצא חוטא נשכר</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם שם ד&quot;ה אי.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו הוקרו החטים המוכר אינו יכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה יפות; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">משנה שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו אפילו הוזלו החטים</span><ref><span dir="rtl">טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. על גדר ביטול המקח כשטעו באיכותו, ועל הטעויות השונות באיכות המקח, ודיניהן, עי' להלן: טעות באיכות המקח.</span>
<span dir="rtl">מקח שטעו בו באיכות המקח, אינו בטל לגמרי, שכן שנינו: מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות, הלוקח יכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב פג ב; רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ז ה&quot;א; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלג א.</span></ref><span dir="rtl">, אבל המוכר אינו יכול לחזור בו, לפי שאומר לו הקונה, אם לא הטעתני לא היית יכול לחזור בך, אף עכשיו שהטעתני לא תוכל לחזור בך</span><ref><span dir="rtl">עי' ד' רב חסדא בגמ' שם פד א. ועי' רי&quot;ף שם (מב א) ושא&quot;ר שם, שאף לסוברים שאין הלכה כרב חסדא שם לענין חלק מהדברים, לענין סברא זו הלכה כמותו.</span></ref><span dir="rtl">, שאם לא כן נמצא חוטא נשכר</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם שם ד&quot;ה אי.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו הוקרו החטים המוכר אינו יכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה יפות; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">משנה שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו אפילו הוזלו החטים</span><ref><span dir="rtl">טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. על גדר ביטול המקח כשטעו באיכותו, ועל הטעויות השונות באיכות המקח, ודיניהן, עי' להלן: טעות באיכות המקח.</span>


== <span dir="rtl">טעות בכמות</span> ==
=== <span dir="rtl">טעות בכמות</span> ===


<span dir="rtl">טעות בכמות מצינו בשלושה דברים: במדה במשקל ובמנין, והמוכר לחבירו וטעו במדה במשקל או במנין, אמר רבא, אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר</span><ref><span dir="rtl">קדושין מב ב, וש&quot;נ; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;א; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב א. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">176 ואילך, על השיעור שבטל בו המקח.</span></ref><span dir="rtl">, וכן אחים שחלקו, והטעו זה את זה בכמות אפילו בפחות מכדי אונאה, חוזרים</span><ref><span dir="rtl">קדושין שם; טוש&quot;ע חו&quot;מ רכז לז. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">242 ואילך, ואב&quot;נ חו&quot;מ סי' נ.</span></ref><span dir="rtl">, על השיטות השונות בטעות בכמות אם דוקא הטעות חוזרת או שהמקח בטל לגמרי ובאלו מקרים בטל, ועל טעויות שונות בכמות ודיניהן, עי' להלן: טעות בכמות.</span>
<span dir="rtl">טעות בכמות מצינו בשלושה דברים: במדה במשקל ובמנין, והמוכר לחבירו וטעו במדה במשקל או במנין, אמר רבא, אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר</span><ref><span dir="rtl">קדושין מב ב, וש&quot;נ; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;א; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב א. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">176 ואילך, על השיעור שבטל בו המקח.</span></ref><span dir="rtl">, וכן אחים שחלקו, והטעו זה את זה בכמות אפילו בפחות מכדי אונאה, חוזרים</span><ref><span dir="rtl">קדושין שם; טוש&quot;ע חו&quot;מ רכז לז. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">242 ואילך, ואב&quot;נ חו&quot;מ סי' נ.</span></ref><span dir="rtl">, על השיטות השונות בטעות בכמות אם דוקא הטעות חוזרת או שהמקח בטל לגמרי ובאלו מקרים בטל, ועל טעויות שונות בכמות ודיניהן, עי' להלן: טעות בכמות.</span>


== <span dir="rtl">מום במקח</span> ==
=== <span dir="rtl">מום במקח</span> ===


<span dir="rtl">קנה חפץ - קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם ושו&quot;ע דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- ולאחר זמן נתגלה בו מום שהיה בו מתחילה קודם שקנאו, מחזירו לבעליו</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף ב&quot;מ נ ב (ל ב), רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ג; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב ג. ועי' תוספ' שבציון</span> <span dir="rtl">684, וכ&quot;ה במשנה כתובות לענין קדושי טעות, שמום באשה מבטל את קידושיה, וע&quot;ע קדושי טעות.</span></ref><span dir="rtl">, וכל הלוקח בסתם, אינו לוקח אלא הדבר השלם מכל מום</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">309, וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ גמ' ב&quot;ב צד א: מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב; רמב&quot;ם שם ה&quot;ו; טוש&quot;ע שם ס&quot;ז. ועי' בהגר&quot;א שם ס&quot;ק יג. ועי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">277 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. על המומים השונים המבטלים את המקח, ועל גדר הביטול, ועל אותם מומים שאינם מבטלים את המקח, ועל שאר דיני מקח שנמצא בו מום, עי' להלן: מום במקח.</span>
<span dir="rtl">קנה חפץ - קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם ושו&quot;ע דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- ולאחר זמן נתגלה בו מום שהיה בו מתחילה קודם שקנאו, מחזירו לבעליו</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף ב&quot;מ נ ב (ל ב), רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ג; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב ג. ועי' תוספ' שבציון</span> <span dir="rtl">684, וכ&quot;ה במשנה כתובות לענין קדושי טעות, שמום באשה מבטל את קידושיה, וע&quot;ע קדושי טעות.</span></ref><span dir="rtl">, וכל הלוקח בסתם, אינו לוקח אלא הדבר השלם מכל מום</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">309, וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ גמ' ב&quot;ב צד א: מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב; רמב&quot;ם שם ה&quot;ו; טוש&quot;ע שם ס&quot;ז. ועי' בהגר&quot;א שם ס&quot;ק יג. ועי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">277 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. על המומים השונים המבטלים את המקח, ועל גדר הביטול, ועל אותם מומים שאינם מבטלים את המקח, ועל שאר דיני מקח שנמצא בו מום, עי' להלן: מום במקח.</span>


== <span dir="rtl">מקח שמיהר להתקלקל</span> ==
=== <span dir="rtl">מקח שמיהר להתקלקל</span> ===


<span dir="rtl">המוכר מקח לחבירו, ומיהר להתקלקל מיד לאחר המקח, במקרים שהקלקול היה מחמת גריעותו של המקח, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג תחילת שמ&quot;ז, ע&quot;פ משנה דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, כגון, המוכר יין לחבירו והחמיץ מיד, אם ידוע שיינו מחמיץ, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">משנה ב&quot;ב צז ב; רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ז ה&quot;ג; טוש&quot;ע חו&quot;מ רל ה.</span></ref><span dir="rtl">. על פרטי הדינים במכירת יין, באלו מקרים היין באחריותו של המוכר, ועל שיעור זמן האחריות, ועל השיטות השונות שנאמרו בדינים אלו, ועל ההבדלים בדין שיש בין יין לשכר, ע&quot;ע מכירה.</span>
<span dir="rtl">המוכר מקח לחבירו, ומיהר להתקלקל מיד לאחר המקח, במקרים שהקלקול היה מחמת גריעותו של המקח, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג תחילת שמ&quot;ז, ע&quot;פ משנה דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, כגון, המוכר יין לחבירו והחמיץ מיד, אם ידוע שיינו מחמיץ, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">משנה ב&quot;ב צז ב; רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ז ה&quot;ג; טוש&quot;ע חו&quot;מ רל ה.</span></ref><span dir="rtl">. על פרטי הדינים במכירת יין, באלו מקרים היין באחריותו של המוכר, ועל שיעור זמן האחריות, ועל השיטות השונות שנאמרו בדינים אלו, ועל ההבדלים בדין שיש בין יין לשכר, ע&quot;ע מכירה.</span>


== <span dir="rtl">טעות בסיבת המקח</span> ==
=== <span dir="rtl">טעות בסיבת המקח</span> ===


<span dir="rtl">טעות שאינה בגוף המקח אלא בסיבת הדבר שמחמתו נעשה המקח, אף היא מבטלת את הקנין</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת מהרי&quot;ט ח&quot;ב יו&quot;ד סי' כז, ע&quot;פ גמ' וראשונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, כגון, סוחרים שעשו חשבון זה עם זה על חובות שביניהם, ומצאו שלא נשאר חוב ביד אחד מהם על חבירו, והקנו ביניהם על כך שאינם חייבים זה לזה כלום, ולאחר מכן מצאו שטעו בחשבונם ונשאר ביד אחד מהם משל חבירו, אמרו בגמרא, שהרי זה קנין בטעות וחוזר</span><ref><span dir="rtl">גיטין יד א; עי' רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ב וטוש&quot;ע חו&quot;מ רלב א.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שלא טעו בגוף הקנין אלא בחשבון שקדם לו, קנין בטעות הוא</span><ref><span dir="rtl">עי' מהרי&quot;ט שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואחר כך נודע שאינו חייב שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה אינה כלום, שלא קבל עליו ליתן לו או למחול אלא כדי שיפטר לו משבועה שחייבוהו בה, ואם כן הוא קניין בטעות, וחוזר</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת הרי&quot;ף סי' קכד וקמה, והובא בעיטור אות פ פשרה (עג ב); רמב&quot;ם סנהדרין פ&quot;ו ה&quot;ה; טוש&quot;ע חו&quot;מ כה ד. ועי' רי&quot;ף ורמ&quot;א בשו&quot;ע שם, דהיינו כשגילה דעתו שמתפשר מפני השבועה. ועי' מהרי&quot;ט שם שהוכיח מכאן שאף טעות שאינה בגוף המקח מבטלת את הקנין, שהשבועה היא סיבת הפשרה, אמנם עי' רי&quot;ף שם סי' קכד, שמכר לו שבועה שהיה מחויב בה ועכשיו אין כאן מכירת שבועה, וא&quot;כ מ' שהיא טעות בגוף הקנין, שנתן את הפשרה תמורת השבועה והרי אין כאן שבועה, אבל עי' רי&quot;ף שם סי' קמה, שאילו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה עושה פשרה, ומ' כמהרי&quot;ט שהיא טעות בסיבה.</span></ref><span dir="rtl">. וכן מי שנתפשר עם בעל דינו מפני שלא היה לו ראיה או שטר, ולאחר מכן מצא ראיה או שטר, קנין בטעות הוא וחוזר</span><ref><span dir="rtl">תשו' הרב הקדוש בעיטור שם; שו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;ב סי' צו; שו&quot;ע חו&quot;מ סי' יב סי&quot;ז.</span></ref><span dir="rtl">. וכן מי שנתן לאחיו את חלקו בירושה בעבור סך מועט, שהיה סבור שהנכסים מועטים כאשר אמרו לו אחיו, ושוב נודע שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו הרבה יותר, קנין בטעות הוא וחוזר</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת מהרי&quot;ק סי' קיא, הובא בד&quot;מ חו&quot;מ סי' כה ס&quot;ק ה ובסמ&quot;ע שם ס&quot;ק ל.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">טעות שאינה בגוף המקח אלא בסיבת הדבר שמחמתו נעשה המקח, אף היא מבטלת את הקנין</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת מהרי&quot;ט ח&quot;ב יו&quot;ד סי' כז, ע&quot;פ גמ' וראשונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, כגון, סוחרים שעשו חשבון זה עם זה על חובות שביניהם, ומצאו שלא נשאר חוב ביד אחד מהם על חבירו, והקנו ביניהם על כך שאינם חייבים זה לזה כלום, ולאחר מכן מצאו שטעו בחשבונם ונשאר ביד אחד מהם משל חבירו, אמרו בגמרא, שהרי זה קנין בטעות וחוזר</span><ref><span dir="rtl">גיטין יד א; עי' רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ב וטוש&quot;ע חו&quot;מ רלב א.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שלא טעו בגוף הקנין אלא בחשבון שקדם לו, קנין בטעות הוא</span><ref><span dir="rtl">עי' מהרי&quot;ט שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואחר כך נודע שאינו חייב שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה אינה כלום, שלא קבל עליו ליתן לו או למחול אלא כדי שיפטר לו משבועה שחייבוהו בה, ואם כן הוא קניין בטעות, וחוזר</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת הרי&quot;ף סי' קכד וקמה, והובא בעיטור אות פ פשרה (עג ב); רמב&quot;ם סנהדרין פ&quot;ו ה&quot;ה; טוש&quot;ע חו&quot;מ כה ד. ועי' רי&quot;ף ורמ&quot;א בשו&quot;ע שם, דהיינו כשגילה דעתו שמתפשר מפני השבועה. ועי' מהרי&quot;ט שם שהוכיח מכאן שאף טעות שאינה בגוף המקח מבטלת את הקנין, שהשבועה היא סיבת הפשרה, אמנם עי' רי&quot;ף שם סי' קכד, שמכר לו שבועה שהיה מחויב בה ועכשיו אין כאן מכירת שבועה, וא&quot;כ מ' שהיא טעות בגוף הקנין, שנתן את הפשרה תמורת השבועה והרי אין כאן שבועה, אבל עי' רי&quot;ף שם סי' קמה, שאילו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה עושה פשרה, ומ' כמהרי&quot;ט שהיא טעות בסיבה.</span></ref><span dir="rtl">. וכן מי שנתפשר עם בעל דינו מפני שלא היה לו ראיה או שטר, ולאחר מכן מצא ראיה או שטר, קנין בטעות הוא וחוזר</span><ref><span dir="rtl">תשו' הרב הקדוש בעיטור שם; שו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;ב סי' צו; שו&quot;ע חו&quot;מ סי' יב סי&quot;ז.</span></ref><span dir="rtl">. וכן מי שנתן לאחיו את חלקו בירושה בעבור סך מועט, שהיה סבור שהנכסים מועטים כאשר אמרו לו אחיו, ושוב נודע שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו הרבה יותר, קנין בטעות הוא וחוזר</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת מהרי&quot;ק סי' קיא, הובא בד&quot;מ חו&quot;מ סי' כה ס&quot;ק ה ובסמ&quot;ע שם ס&quot;ק ל.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">אונאה</span> ==
=== <span dir="rtl">אונאה</span> ===


<span dir="rtl">מקח שלא היתה בו טעות בגופו או בסיבתו, ולא טעו בו אלא בערכו של המקח, שקצבו עליו דמים שלא כפי ערכו, אינו חשוב מקח טעות אלא אונאה*</span><ref><span dir="rtl">עי' קדושין מב ב: לא שנו אלא דפלוג בעלויא; עי' רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;א, וטוש&quot;ע חו&quot;מ רלב א.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שאין כל אדם יודע לצמצם ערך המקח, ואינו חשוב טעות לומר שעל דעת כן לא היה קונה</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה חוזר. ועי' יד רמה ב&quot;ב קג ב סוף אות קמו, שמק&quot;ט הוא כאשר הטעות ניכרת, אבל כשטעו בערך הטעות לא ניכרת, ואפי' אמר הקונה שרוצה לקנותו בשוויו, כשטעה פחות משתות אפשר שסבר וקיבל להחשיבו כשווי המקח.</span></ref><span dir="rtl">, וכתבו אחרונים, שאף על פי שכאשר המאנה מתחייב להחזיר את אונאתו נמצא שטעו בכמות המעות, שהרי המקח נמכר בסכום אחר ממה שקצבו, אינו חשוב מחמת זה כמקח טעות, לפי שהחיוב להחזיר את האונאה אינו ביטול הסכום שנקצב למקח, אלא הוא חיוב חדש המוטל על המאנה מכח דין אונאה</span><ref><span dir="rtl">חי' ר&quot;ח הלוי מכירה שם. וע&quot;ש מפני שהוא חיוב כעין השבת גזילה, ע&quot;ע אונאה ציון 39, ולכאו' היינו שהוא חיוב מחמת איסור אונאה, ולא שהוא כגזילה מפני שהקיצבה נתבטלה וחייב להחזיר ההפרש.</span></ref><span dir="rtl">. ואונאה ביותר משתות, שבדברים שיש בהם אונאה המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 64 ואילך, שביותר משתות המקח בטל, וע&quot;ש ציון 127 ואילך, מח' בדברים שאין בהם אונאה אם ביותר משתות המקח בטל.</span></ref><span dir="rtl">, אמרו בתלמוד שהמקח בטל מפני שחשוב כמקח טעות</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב צה א.</span></ref><span dir="rtl">. על אונאה ודיניה, ע&quot;ע אונאה.</span>
<span dir="rtl">מקח שלא היתה בו טעות בגופו או בסיבתו, ולא טעו בו אלא בערכו של המקח, שקצבו עליו דמים שלא כפי ערכו, אינו חשוב מקח טעות אלא אונאה*</span><ref><span dir="rtl">עי' קדושין מב ב: לא שנו אלא דפלוג בעלויא; עי' רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;א, וטוש&quot;ע חו&quot;מ רלב א.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שאין כל אדם יודע לצמצם ערך המקח, ואינו חשוב טעות לומר שעל דעת כן לא היה קונה</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה חוזר. ועי' יד רמה ב&quot;ב קג ב סוף אות קמו, שמק&quot;ט הוא כאשר הטעות ניכרת, אבל כשטעו בערך הטעות לא ניכרת, ואפי' אמר הקונה שרוצה לקנותו בשוויו, כשטעה פחות משתות אפשר שסבר וקיבל להחשיבו כשווי המקח.</span></ref><span dir="rtl">, וכתבו אחרונים, שאף על פי שכאשר המאנה מתחייב להחזיר את אונאתו נמצא שטעו בכמות המעות, שהרי המקח נמכר בסכום אחר ממה שקצבו, אינו חשוב מחמת זה כמקח טעות, לפי שהחיוב להחזיר את האונאה אינו ביטול הסכום שנקצב למקח, אלא הוא חיוב חדש המוטל על המאנה מכח דין אונאה</span><ref><span dir="rtl">חי' ר&quot;ח הלוי מכירה שם. וע&quot;ש מפני שהוא חיוב כעין השבת גזילה, ע&quot;ע אונאה ציון 39, ולכאו' היינו שהוא חיוב מחמת איסור אונאה, ולא שהוא כגזילה מפני שהקיצבה נתבטלה וחייב להחזיר ההפרש.</span></ref><span dir="rtl">. ואונאה ביותר משתות, שבדברים שיש בהם אונאה המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 64 ואילך, שביותר משתות המקח בטל, וע&quot;ש ציון 127 ואילך, מח' בדברים שאין בהם אונאה אם ביותר משתות המקח בטל.</span></ref><span dir="rtl">, אמרו בתלמוד שהמקח בטל מפני שחשוב כמקח טעות</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב צה א.</span></ref><span dir="rtl">. על אונאה ודיניה, ע&quot;ע אונאה.</span>


== <span dir="rtl">פסולת</span> ==
=== <span dir="rtl">פסולת</span> ===


<span dir="rtl">המוכר פירות או משקים ונמצאה בהם פסולת מרובה יותר מהדרך שתימצא באותו מין, אף על פי שעל המוכר לנכות את הפסולת מהמקח</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מכירה.</span></ref><span dir="rtl">, המקח קיים ואינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ב&quot;ב צד א, ורמב&quot;ם מכירה פי&quot;ח הי&quot;א, וטוש&quot;ע חו&quot;מ רכט א. ועי' רשב&quot;ם שם ד&quot;ה מנפה, שהמוכר יכול להחזיר ללוקח מעות, ועי' איילת השחר שם, שהק' מאחר שנמצא שהמקח חסר מדוע אינו חשוב כטעות במדה, שלדעת רשב&quot;ם המקח בטל, עי' ציון</span> <span dir="rtl">158, וע&quot;ש שצ&quot;ל שהלוקח מעלה בדעתו שיתכן שהמקח יהיה חסר ע&quot;י שיהיה בו יותר פסולת מהראוי, ואינו כטעות במדה עצמה שלא קנה ע&quot;ד כן.</span></ref><span dir="rtl">. על שיעור הפסולת שדרכה להמצא במינים שונים, ועל הדינים השונים במקח שנמצאת בו פסולת, ע&quot;ע מכירה.</span>
<span dir="rtl">המוכר פירות או משקים ונמצאה בהם פסולת מרובה יותר מהדרך שתימצא באותו מין, אף על פי שעל המוכר לנכות את הפסולת מהמקח</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מכירה.</span></ref><span dir="rtl">, המקח קיים ואינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ב&quot;ב צד א, ורמב&quot;ם מכירה פי&quot;ח הי&quot;א, וטוש&quot;ע חו&quot;מ רכט א. ועי' רשב&quot;ם שם ד&quot;ה מנפה, שהמוכר יכול להחזיר ללוקח מעות, ועי' איילת השחר שם, שהק' מאחר שנמצא שהמקח חסר מדוע אינו חשוב כטעות במדה, שלדעת רשב&quot;ם המקח בטל, עי' ציון</span> <span dir="rtl">158, וע&quot;ש שצ&quot;ל שהלוקח מעלה בדעתו שיתכן שהמקח יהיה חסר ע&quot;י שיהיה בו יותר פסולת מהראוי, ואינו כטעות במדה עצמה שלא קנה ע&quot;ד כן.</span></ref><span dir="rtl">. על שיעור הפסולת שדרכה להמצא במינים שונים, ועל הדינים השונים במקח שנמצאת בו פסולת, ע&quot;ע מכירה.</span>


== <span dir="rtl">שיעור זמן הביטול</span> ==
=== <span dir="rtl">שיעור זמן הביטול</span> ===


<span dir="rtl">מקח שנעשה בטעות, כתבו ראשונים שחוזר לעולם</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">704 ואילך, לענין מקח שנמצא בו מום; שו&quot;ת מהר&quot;ם ב&quot;ב ד&quot;פ סי' תתמב, ועי' מהר&quot;ם ב&quot;ב שבציון הנ&quot;ל; תלמיד הרב&quot;א ב&quot;מ נא א; שו&quot;ת מהרש&quot;ך ח&quot;א סי' קנו. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">39 שאפשר שי&quot;ח.</span></ref><span dir="rtl">, ולא אמרו שהקונה אינו יכול לבטל את המקח אלא בכדי שיראה לתגר ולקרובו אלא באונאה, אבל מקח טעות לעולם חוזר, כגון שמכר לו מקח בחזקת שהוא מין אחד ונמצאו מין אחר, לעולם חוזר</span><ref><span dir="rtl">מהר&quot;ם ב&quot;ב שם; תלמיד הרשב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כל טעות במדה ושבמשקל ושבמנין, אין להם שיעור זמן, אפילו אין שם טעות אלא בכל שהוא הרי זה מקח טעות אפילו לאחר כמה</span><ref><span dir="rtl">תלמיד הרשב&quot;א שם; מהרש&quot;ך שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן המוכר יפות ונמצאו רעות, לעולם חוזר</span><ref><span dir="rtl">מהרש&quot;ך שם.</span></ref><span dir="rtl">. ולענין מקח שנמצא בו מום, נחלקו בו ראשונים אם יכול לחזור בו לאחר ששהה בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ועל כך עי' להלן: מום במקח: מחילה על המום</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">701 ואילך. ולדעת הסוברים שלאחר ששהה כדי שיראה המקח קיים צ&quot;ב אם נחלקו אף בשאר מק&quot;ט, ועי' מחנ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">52.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מקח שנעשה בטעות, כתבו ראשונים שחוזר לעולם</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">704 ואילך, לענין מקח שנמצא בו מום; שו&quot;ת מהר&quot;ם ב&quot;ב ד&quot;פ סי' תתמב, ועי' מהר&quot;ם ב&quot;ב שבציון הנ&quot;ל; תלמיד הרב&quot;א ב&quot;מ נא א; שו&quot;ת מהרש&quot;ך ח&quot;א סי' קנו. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">39 שאפשר שי&quot;ח.</span></ref><span dir="rtl">, ולא אמרו שהקונה אינו יכול לבטל את המקח אלא בכדי שיראה לתגר ולקרובו אלא באונאה, אבל מקח טעות לעולם חוזר, כגון שמכר לו מקח בחזקת שהוא מין אחד ונמצאו מין אחר, לעולם חוזר</span><ref><span dir="rtl">מהר&quot;ם ב&quot;ב שם; תלמיד הרשב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כל טעות במדה ושבמשקל ושבמנין, אין להם שיעור זמן, אפילו אין שם טעות אלא בכל שהוא הרי זה מקח טעות אפילו לאחר כמה</span><ref><span dir="rtl">תלמיד הרשב&quot;א שם; מהרש&quot;ך שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן המוכר יפות ונמצאו רעות, לעולם חוזר</span><ref><span dir="rtl">מהרש&quot;ך שם.</span></ref><span dir="rtl">. ולענין מקח שנמצא בו מום, נחלקו בו ראשונים אם יכול לחזור בו לאחר ששהה בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ועל כך עי' להלן: מום במקח: מחילה על המום</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">701 ואילך. ולדעת הסוברים שלאחר ששהה כדי שיראה המקח קיים צ&quot;ב אם נחלקו אף בשאר מק&quot;ט, ועי' מחנ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">52.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


==  <span dir="rtl">טעות בסוג המקח</span> ==
==  <span dir="rtl"> טעות בסוג המקח</span> ==


<span dir="rtl">אותה ששנינו בטעות בסוג המקח, שהמוכר והקונה שניהם חוזרים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">4 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, בטעם הדבר ששניהם יכולים לבטל את המקח, יש מן הראשונים שכתבו, לפי שהמוכר והקונה שניהם טעו</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם ב&quot;ב פג ב; ר&quot;י מיגש בשמ&quot;ק שם; ר&quot;ן שם. וכ&quot;מ מפהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם, ע&quot;ש שאפשר שהמוכר צריך לחומץ יותר מיין, ועי' להלן בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">, כגון כשהתנו למכור חטה שחמתית, אם כן המוכר רצה לעכב את הלבנה אצלו, ואף הלוקח לא היה חפץ בלבנה כי אם בשחמתית</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעתם כתבו אחרונים, שכאשר המוכר ידע שמוכר לו מין אחר, המוכר אינו יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א לרמב&quot;ם שם, שכ&quot;נ מרשב&quot;ם הנ&quot;ל. ולכאו' ה&quot;ה כשהקונה ידע שקונה דבר אחר שאינו יכול לחזור.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים, שכאשר הוא מין אחר אין כאן מכר כלל</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">5, ועי' להלן בדעתו; ראב&quot;ד בשמ&quot;ק שם; עי' טוש&quot;ע שם. ואפשר שכ&quot;ד הרשב&quot;א שם, ע&quot;ש שהוא שינוי חפץ לגמרי.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעתם כתבו אחרונים שאפשר שאפילו כאשר המוכר ידע שהוא מין אחר, אף הוא יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' מחנ&quot;א שם, שמצדד לומר כן. וע&quot;ש שכ&quot;כ בד' הרמב&quot;ם הנ&quot;ל, אבל מפיה&quot;מ שם מ' כדעה ראשונה, שהמוכר חוזר בו מפני שטעה, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">אותה ששנינו בטעות בסוג המקח, שהמוכר והקונה שניהם חוזרים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">4 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, בטעם הדבר ששניהם יכולים לבטל את המקח, יש מן הראשונים שכתבו, לפי שהמוכר והקונה שניהם טעו</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם ב&quot;ב פג ב; ר&quot;י מיגש בשמ&quot;ק שם; ר&quot;ן שם. וכ&quot;מ מפהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם, ע&quot;ש שאפשר שהמוכר צריך לחומץ יותר מיין, ועי' להלן בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">, כגון כשהתנו למכור חטה שחמתית, אם כן המוכר רצה לעכב את הלבנה אצלו, ואף הלוקח לא היה חפץ בלבנה כי אם בשחמתית</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעתם כתבו אחרונים, שכאשר המוכר ידע שמוכר לו מין אחר, המוכר אינו יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א לרמב&quot;ם שם, שכ&quot;נ מרשב&quot;ם הנ&quot;ל. ולכאו' ה&quot;ה כשהקונה ידע שקונה דבר אחר שאינו יכול לחזור.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים, שכאשר הוא מין אחר אין כאן מכר כלל</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">5, ועי' להלן בדעתו; ראב&quot;ד בשמ&quot;ק שם; עי' טוש&quot;ע שם. ואפשר שכ&quot;ד הרשב&quot;א שם, ע&quot;ש שהוא שינוי חפץ לגמרי.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעתם כתבו אחרונים שאפשר שאפילו כאשר המוכר ידע שהוא מין אחר, אף הוא יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' מחנ&quot;א שם, שמצדד לומר כן. וע&quot;ש שכ&quot;כ בד' הרמב&quot;ם הנ&quot;ל, אבל מפיה&quot;מ שם מ' כדעה ראשונה, שהמוכר חוזר בו מפני שטעה, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשהיה אפשר להבחין שהוא מין אחר</span> ==
=== <span dir="rtl">כשהיה אפשר להבחין שהוא מין אחר</span> ===


<span dir="rtl">טעות בסוג המקח אינה אלא כאשר הקונה אינו עומד על גבי המקח ואינו רואהו, אלא שסמך על דברי המוכר שאמר את עניינו של המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג תחילת שכ&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כאשר המקח נמצא לפניהם אלא שהקונה לא יכל להבחין במהותו של המקח, כגון שהיה שק קשור, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ריטב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">108,</span></ref><span dir="rtl">. ובמקרה שהקונה יכל לבדוק את המקח אם הוא אותו מין שאמר לו ולא בדקו, לדעת הסוברים שכאשר יש מום במקח והקונה לא בדקו המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, יש סוברים שאף כשהקונה יכל לראות שהוא מין אחר ולא בדק, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ד סי' קלו. וע&quot;ש שדקדק כן מרמב&quot;ם מכירה פי&quot;ז ה&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שכאשר מכר לו מין אחר לגמרי ודאי לא</span> <span dir="rtl">רצה לקנותו, והוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת פ&quot;מ (בנבשתי) ח&quot;ב סי' קה ומחנ&quot;א על הרדב&quot;ז שם. וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ שו&quot;ת מהר&quot;ם ב&quot;ב דפ סי' לב וד&quot;ק סי' ע, שהובא במרדכי ב&quot;ב סי' תקסג, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">104.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">טעות בסוג המקח אינה אלא כאשר הקונה אינו עומד על גבי המקח ואינו רואהו, אלא שסמך על דברי המוכר שאמר את עניינו של המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג תחילת שכ&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כאשר המקח נמצא לפניהם אלא שהקונה לא יכל להבחין במהותו של המקח, כגון שהיה שק קשור, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ריטב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">108,</span></ref><span dir="rtl">. ובמקרה שהקונה יכל לבדוק את המקח אם הוא אותו מין שאמר לו ולא בדקו, לדעת הסוברים שכאשר יש מום במקח והקונה לא בדקו המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, יש סוברים שאף כשהקונה יכל לראות שהוא מין אחר ולא בדק, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ד סי' קלו. וע&quot;ש שדקדק כן מרמב&quot;ם מכירה פי&quot;ז ה&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שכאשר מכר לו מין אחר לגמרי ודאי לא</span> <span dir="rtl">רצה לקנותו, והוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת פ&quot;מ (בנבשתי) ח&quot;ב סי' קה ומחנ&quot;א על הרדב&quot;ז שם. וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ שו&quot;ת מהר&quot;ם ב&quot;ב דפ סי' לב וד&quot;ק סי' ע, שהובא במרדכי ב&quot;ב סי' תקסג, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">104.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשהקונה נתרצה במקח</span> ==
=== <span dir="rtl">כשהקונה נתרצה במקח</span> ===


<span dir="rtl">מכר מין אחד ונמצא שהיה מין אחר, ולאחר שראה הקונה שהוא מין אחר, נתרצה במקח, כגון שהשתמש בו, לסוברים שחשוב כנתרצה במקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">103 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, נסתפקו אחרונים אם יכול הקונה לחזור בו, שאפשר שמאחר שהמוכר יכול לבטל את המקח, אף הקונה יכול לחזור בו ולבטלו</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א מכירה פט&quot;ו ה&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שהקונה אינו יכול לחזור בו ולבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' פני משה שבציון</span> <span dir="rtl">104.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מכר מין אחד ונמצא שהיה מין אחר, ולאחר שראה הקונה שהוא מין אחר, נתרצה במקח, כגון שהשתמש בו, לסוברים שחשוב כנתרצה במקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">103 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, נסתפקו אחרונים אם יכול הקונה לחזור בו, שאפשר שמאחר שהמוכר יכול לבטל את המקח, אף הקונה יכול לחזור בו ולבטלו</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א מכירה פט&quot;ו ה&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שהקונה אינו יכול לחזור בו ולבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' פני משה שבציון</span> <span dir="rtl">104.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">בשאר דברים</span> ==
=== <span dir="rtl">בשאר דברים</span> ===


<span dir="rtl">וכן זו שאמרו שטעות בסוג המקח המקח בטל במכירת דברי מאכל כגון במוכר חטה שחמתית ונמצאת לבנה או יין ונמצא חומץ, וכן במכירת עצים, כגון של זית ונמצאו של שקמה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">4 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, כל שכן כלים או שאר סחורות שבני אדם מקפידים בהם יותר, שאם מכר לו מין אחר המקח בטל לגמרי ושניהם חוזרים</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א שם, וכ&quot;ה בס' המקח דלהלן לענין זהב ובגדים.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו המין שנתן לו שוה יותר מהמין הראשון, שניהם חוזרים</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה ונמצאת; ריטב&quot;א שם; סמ&quot;ע שם ס&quot;ק א.</span></ref><span dir="rtl">, לפי ששניהם לא היו חפצים באותה מכירה</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם; סמ&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן בשאר שני דברים שהם שם אחד אבל הם שני מינים, שניהם חוזרים, כגון שהתנה שימכור לו תמר פרסי והוא גרוע מתמר בבלי, והביא לו תמר בבלי, הלוקח אינו חייב לקבלו, לפי שיכול לטעון ולומר הפרסי יתכן לענין דבר שלא יתכן לו הבבלי ואף על פי שהוא יותר משובח ממנו, וכן הוא כשהתנה להביא זהב אדום והביא ירוק או נחשת אדום והביא ירוק, או התנה להביא בגד עבה והביא בגד דק, אף על פי שהוא יותר משובח בדמיו שני מינים הם, שזה עומד לצורך אחד וזה עומד לצורך אחר שהעבה קונים אותו להתחמם והדק לכבוד בעלמא, וכן הוא כשהתנה להביא משקה שיש בו מרירות, והביא מתוק</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שכ&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">וכן זו שאמרו שטעות בסוג המקח המקח בטל במכירת דברי מאכל כגון במוכר חטה שחמתית ונמצאת לבנה או יין ונמצא חומץ, וכן במכירת עצים, כגון של זית ונמצאו של שקמה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">4 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, כל שכן כלים או שאר סחורות שבני אדם מקפידים בהם יותר, שאם מכר לו מין אחר המקח בטל לגמרי ושניהם חוזרים</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א שם, וכ&quot;ה בס' המקח דלהלן לענין זהב ובגדים.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו המין שנתן לו שוה יותר מהמין הראשון, שניהם חוזרים</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה ונמצאת; ריטב&quot;א שם; סמ&quot;ע שם ס&quot;ק א.</span></ref><span dir="rtl">, לפי ששניהם לא היו חפצים באותה מכירה</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם; סמ&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן בשאר שני דברים שהם שם אחד אבל הם שני מינים, שניהם חוזרים, כגון שהתנה שימכור לו תמר פרסי והוא גרוע מתמר בבלי, והביא לו תמר בבלי, הלוקח אינו חייב לקבלו, לפי שיכול לטעון ולומר הפרסי יתכן לענין דבר שלא יתכן לו הבבלי ואף על פי שהוא יותר משובח ממנו, וכן הוא כשהתנה להביא זהב אדום והביא ירוק או נחשת אדום והביא ירוק, או התנה להביא בגד עבה והביא בגד דק, אף על פי שהוא יותר משובח בדמיו שני מינים הם, שזה עומד לצורך אחד וזה עומד לצורך אחר שהעבה קונים אותו להתחמם והדק לכבוד בעלמא, וכן הוא כשהתנה להביא משקה שיש בו מרירות, והביא מתוק</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שכ&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשהמקח נקרא כמו שאמרו: בקרקעות</span> ==
=== <span dir="rtl">כשהמקח נקרא כמו שאמרו: בקרקעות</span> ===


<span dir="rtl">האומר לחבירו בית כור - זה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">70 ואילך, על המח' כשמכר בסתם, או כשאמר בית כור פלוני.</span></ref> <span dir="rtl">- אני מוכר לך, והוא נקרא בית כור, אף על פי שאין מידתו אלא לתך, הגיעו, שאומר לו שם בעלמא אמרתי לך, וכן האומר לחבירו כרם אני מוכר לך, וקוראים אותו כרם, אף על פי שאין בו גפנים, הגיעו, וכן האומר לחבירו פרדס אני מוכר לך, וקוראים אותו פרדס, אפילו אין בו רמונים הגיעו</span><ref><span dir="rtl">ברייתא ב&quot;מ קד א וב&quot;ב ז א; רמב&quot;ם מכירה פכ&quot;ח הי&quot;ד; טוש&quot;ע חו&quot;מ ריח יז ויח.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שבלשון הכתוב פרדס הוא של רמונים</span><ref><span dir="rtl">עי' שה&quot;ש ד יג.</span></ref><span dir="rtl">, כאשר בלשון הבריות קוראים אותו פרדס הגיעו</span><ref><span dir="rtl">מאירי ב&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כל כיוצא בהם</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; שו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. ונחלקו גאונים וראשונים בגדר דין זה: א) יש מן הראשונים סוברים</span> <span dir="rtl">שמקחו קיים דוקא כאשר מכר לו בית כור פלוני</span><ref><span dir="rtl">עי' ראב&quot;ד שהובא במיוחס לריטב&quot;א ושמ&quot;ק שם, שצריך לגרוס בברייתא &quot;בית כור זה&quot;, וקצוה&quot;ח שם ס&quot;ק א בדעתו, וכ&quot;ה גי' המאירי בגמ' שם, ועי' מיוחס לריטב&quot;א דלהלן שחולק בד' הראב&quot;ד; ב&quot;י וב&quot;ח שם בד' הרמב&quot;ם וטור שם, שכ' בית כור פלוני; תו&quot;ח ב&quot;ב שם.</span></ref><span dir="rtl">, שכל שמכר בסתם אינו יכול לומר שם בעלמא אמרתי</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;י שם; תו&quot;ח שם.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כשמכר לו שדה פלוני, המקח קיים אף על פי שהקונה לא היה יודע שיש למוכר שדה קטנה שנקראת בית כור, לפי שהיה עליו להעלות כן בדעתו ולהתנות שרוצה בית כור ממש, וסבר וקיבל</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ח שם.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש מן הראשונים סוברים שמקחו קיים דוקא כאשר הקונה יודע שיש למוכר קרקע שנקראת כך, אבל כשאינו יודע שיש לו קרקע שנקראת כך, אפילו כאשר מכר לו שדה מסויימת והקונה עומד בתוכה ורואה שאין בה בית כור, יכול לומר לו סבור הייתי שתשלים לי לבית כור, והוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">תוס' ב&quot;ב שם ד&quot;ה והוא.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש סוברים שהמקח קיים דוקא כשמכר לו בית כור זה, והקונה עומד בתוכה ורואה אותה שאין בה אלא לתך, אבל כשלא ראה את השדה הוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">מיוחס לריטב&quot;א שם, בד' הראב&quot;ד הנ&quot;ל. וכ&quot;מ מריטב&quot;א ב&quot;ב קו א, ע&quot;ש שהק' לגבי פרדס, שאף כשאין קוראים אותו פרדס יהיה מקחו קיים, וכדין שבציון</span> <span dir="rtl">725 במכיר את השדה, שמקחו קיים, וע&quot;ש שיישב שכאשר אינו נקרא פרדס יכול הלוקח לומר קניתי ע&quot;ד שתעשהו פרדס, ולכאו' א&quot;כ בשדה בית כור שאין בו אלא לתך הוא אותו מקרה האמור שם, ולכאו' היינו שכאן הקונה אינו מכיר את השדה וא&quot;כ אפשר שטעה במידתה אע&quot;פ שרואה אותה, והריטב&quot;א לא הק' מדין זה אלא בפרדס שאין בו רימונים שהדבר ניכר לעין ולא שייך לטעות בו.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו מכר לו בית כור מסויים</span><ref><span dir="rtl">עי' מיוחס לריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">. ד) ויש מן הגאונים שנראה מדבריהם שסוברים שאפילו מכר בית כור בסתם, ואפילו אותו בית כור אינו בפני הלוקח, מקחו קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג שכ&quot;ד, שלמד מדין זה מ&quot;ש בציון</span> <span dir="rtl">156, במקח שנמכר בסתם ואינו בפני הקונה, ועי' יד רמה שבציון הנ&quot;ל. ומסתימתו בס' המקח שם מ' שחולק גם על תוס' הנ&quot;ל, שאף כאשר הקונה אינו יודע שיש לו קרקע שנקראת כך המקח קיים, וצ&quot;ב, ועי' עמק השער שם.</span></ref><span dir="rtl">. ובמקום שיש מנהג אחר בלשון בני אדם, הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. כאשר הקונה הוא שאמר למוכר מכור לי בית כור, הדבר שנוי במחלוקת אם אם טענת שם בעלמא אמרתי לך היא אף כאשר הקונה ביקש את המקח מהמוכר</span><ref><span dir="rtl">עי' קצוה&quot;ח שם וסי' שכא ס&quot;ק א, וחת&quot;ס ב&quot;ב שם. ועי' יד רמה שבציון</span> <span dir="rtl">156.</span></ref><span dir="rtl">, על השיטות בזה, ע&quot;ע חוכר: בניכוי מחמת קלקול</span><ref><span dir="rtl">ציונים 290, 295 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">האומר לחבירו בית כור - זה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">70 ואילך, על המח' כשמכר בסתם, או כשאמר בית כור פלוני.</span></ref> <span dir="rtl">- אני מוכר לך, והוא נקרא בית כור, אף על פי שאין מידתו אלא לתך, הגיעו, שאומר לו שם בעלמא אמרתי לך, וכן האומר לחבירו כרם אני מוכר לך, וקוראים אותו כרם, אף על פי שאין בו גפנים, הגיעו, וכן האומר לחבירו פרדס אני מוכר לך, וקוראים אותו פרדס, אפילו אין בו רמונים הגיעו</span><ref><span dir="rtl">ברייתא ב&quot;מ קד א וב&quot;ב ז א; רמב&quot;ם מכירה פכ&quot;ח הי&quot;ד; טוש&quot;ע חו&quot;מ ריח יז ויח.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שבלשון הכתוב פרדס הוא של רמונים</span><ref><span dir="rtl">עי' שה&quot;ש ד יג.</span></ref><span dir="rtl">, כאשר בלשון הבריות קוראים אותו פרדס הגיעו</span><ref><span dir="rtl">מאירי ב&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כל כיוצא בהם</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; שו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. ונחלקו גאונים וראשונים בגדר דין זה: א) יש מן הראשונים סוברים</span> <span dir="rtl">שמקחו קיים דוקא כאשר מכר לו בית כור פלוני</span><ref><span dir="rtl">עי' ראב&quot;ד שהובא במיוחס לריטב&quot;א ושמ&quot;ק שם, שצריך לגרוס בברייתא &quot;בית כור זה&quot;, וקצוה&quot;ח שם ס&quot;ק א בדעתו, וכ&quot;ה גי' המאירי בגמ' שם, ועי' מיוחס לריטב&quot;א דלהלן שחולק בד' הראב&quot;ד; ב&quot;י וב&quot;ח שם בד' הרמב&quot;ם וטור שם, שכ' בית כור פלוני; תו&quot;ח ב&quot;ב שם.</span></ref><span dir="rtl">, שכל שמכר בסתם אינו יכול לומר שם בעלמא אמרתי</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;י שם; תו&quot;ח שם.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כשמכר לו שדה פלוני, המקח קיים אף על פי שהקונה לא היה יודע שיש למוכר שדה קטנה שנקראת בית כור, לפי שהיה עליו להעלות כן בדעתו ולהתנות שרוצה בית כור ממש, וסבר וקיבל</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ח שם.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש מן הראשונים סוברים שמקחו קיים דוקא כאשר הקונה יודע שיש למוכר קרקע שנקראת כך, אבל כשאינו יודע שיש לו קרקע שנקראת כך, אפילו כאשר מכר לו שדה מסויימת והקונה עומד בתוכה ורואה שאין בה בית כור, יכול לומר לו סבור הייתי שתשלים לי לבית כור, והוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">תוס' ב&quot;ב שם ד&quot;ה והוא.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש סוברים שהמקח קיים דוקא כשמכר לו בית כור זה, והקונה עומד בתוכה ורואה אותה שאין בה אלא לתך, אבל כשלא ראה את השדה הוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">מיוחס לריטב&quot;א שם, בד' הראב&quot;ד הנ&quot;ל. וכ&quot;מ מריטב&quot;א ב&quot;ב קו א, ע&quot;ש שהק' לגבי פרדס, שאף כשאין קוראים אותו פרדס יהיה מקחו קיים, וכדין שבציון</span> <span dir="rtl">725 במכיר את השדה, שמקחו קיים, וע&quot;ש שיישב שכאשר אינו נקרא פרדס יכול הלוקח לומר קניתי ע&quot;ד שתעשהו פרדס, ולכאו' א&quot;כ בשדה בית כור שאין בו אלא לתך הוא אותו מקרה האמור שם, ולכאו' היינו שכאן הקונה אינו מכיר את השדה וא&quot;כ אפשר שטעה במידתה אע&quot;פ שרואה אותה, והריטב&quot;א לא הק' מדין זה אלא בפרדס שאין בו רימונים שהדבר ניכר לעין ולא שייך לטעות בו.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו מכר לו בית כור מסויים</span><ref><span dir="rtl">עי' מיוחס לריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">. ד) ויש מן הגאונים שנראה מדבריהם שסוברים שאפילו מכר בית כור בסתם, ואפילו אותו בית כור אינו בפני הלוקח, מקחו קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג שכ&quot;ד, שלמד מדין זה מ&quot;ש בציון</span> <span dir="rtl">156, במקח שנמכר בסתם ואינו בפני הקונה, ועי' יד רמה שבציון הנ&quot;ל. ומסתימתו בס' המקח שם מ' שחולק גם על תוס' הנ&quot;ל, שאף כאשר הקונה אינו יודע שיש לו קרקע שנקראת כך המקח קיים, וצ&quot;ב, ועי' עמק השער שם.</span></ref><span dir="rtl">. ובמקום שיש מנהג אחר בלשון בני אדם, הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. כאשר הקונה הוא שאמר למוכר מכור לי בית כור, הדבר שנוי במחלוקת אם אם טענת שם בעלמא אמרתי לך היא אף כאשר הקונה ביקש את המקח מהמוכר</span><ref><span dir="rtl">עי' קצוה&quot;ח שם וסי' שכא ס&quot;ק א, וחת&quot;ס ב&quot;ב שם. ועי' יד רמה שבציון</span> <span dir="rtl">156.</span></ref><span dir="rtl">, על השיטות בזה, ע&quot;ע חוכר: בניכוי מחמת קלקול</span><ref><span dir="rtl">ציונים 290, 295 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשנקרא כן בטעות</span> ==
=== <span dir="rtl">כשנקרא כן בטעות</span> ===


<span dir="rtl">מכר לו בית כור עפר ונמצא שיש בו מעט פחות ממידתו, וקוראים אותו בית כור, כתבו ראשונים שאין אומרים שמכר לו לפי שמו, והוא חשוב מקח טעות, מאחר שאינו נקרא בית כור אלא בטעות, ולא אמרו שיכול לומר מכרתי לפי שמו אלא בדבר שאף מי שמכירו ויודע שאין בו כמו שקוראים אותו אף הוא קורא אותו באותו שם, אבל בדבר שאין קוראים אותו כך אלא מחמת טעות, לא שייך לומר בו כן</span><ref><span dir="rtl">יד רמה ב&quot;ב קו א.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מכר לו בית כור עפר ונמצא שיש בו מעט פחות ממידתו, וקוראים אותו בית כור, כתבו ראשונים שאין אומרים שמכר לו לפי שמו, והוא חשוב מקח טעות, מאחר שאינו נקרא בית כור אלא בטעות, ולא אמרו שיכול לומר מכרתי לפי שמו אלא בדבר שאף מי שמכירו ויודע שאין בו כמו שקוראים אותו אף הוא קורא אותו באותו שם, אבל בדבר שאין קוראים אותו כך אלא מחמת טעות, לא שייך לומר בו כן</span><ref><span dir="rtl">יד רמה ב&quot;ב קו א.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">במטלטלין שנקראים כמו שאמר</span> ==
=== <span dir="rtl">במטלטלין שנקראים כמו שאמר</span> ===


<span dir="rtl">המוכר לחבירו מטלטלין, מאיזה מין שימכור מהם אין עליו להביא כי אם בפחות שבכלים, ובלבד שיקרא באותו שם של אותו המין שהתנה לו, אבל אין עליו אותו השם שהתנה עליו אין ללוקח ליטול אותו, וכגון שאמר לו קורת בית הבד אני מוכר לך, אם הביא קורה מתוקנת בזמן שהיא ראויה לקורת בית הבד וקורין אותה קורת בית הבד, יש על הלוקח ליטלה, אבל אם אין עליה שם קורת בית הבד, אין לו ללוקח ליטלה</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג סוף שכ&quot;ד, ע&quot;פ גמ' נדרים כה א; רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ז ה&quot;ט. ועי' בהגר&quot;א, ומלך שלם, ושביתת יו&quot;ט, ואהא&quot;ז, שם, וצ&quot;פ תרומות פ&quot;א ה&quot;א ד&quot;ה ומפני, על מקור ד' הרמב&quot;ם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן האומר לחבירו עריבה של עץ אני מוכר לך, אינו נותן לו עץ שראוי לחפור בו עריבה, אלא עריבה בצורתה שכל הרואה אומר זו עריבה, וכן כל כיוצא בזה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה שם. ועי' קרית מלך שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שהמוכר יכול לתקן את הטעות ולעשות את הקורה שתהא ראויה לבית הבד, או לחפור בעץ ולעשותו עריבה, הרי זה דבר חדש ואינו המקח שמכר</span><ref><span dir="rtl">צ&quot;פ תרומות שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">343.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר לחבירו מטלטלין, מאיזה מין שימכור מהם אין עליו להביא כי אם בפחות שבכלים, ובלבד שיקרא באותו שם של אותו המין שהתנה לו, אבל אין עליו אותו השם שהתנה עליו אין ללוקח ליטול אותו, וכגון שאמר לו קורת בית הבד אני מוכר לך, אם הביא קורה מתוקנת בזמן שהיא ראויה לקורת בית הבד וקורין אותה קורת בית הבד, יש על הלוקח ליטלה, אבל אם אין עליה שם קורת בית הבד, אין לו ללוקח ליטלה</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג סוף שכ&quot;ד, ע&quot;פ גמ' נדרים כה א; רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ז ה&quot;ט. ועי' בהגר&quot;א, ומלך שלם, ושביתת יו&quot;ט, ואהא&quot;ז, שם, וצ&quot;פ תרומות פ&quot;א ה&quot;א ד&quot;ה ומפני, על מקור ד' הרמב&quot;ם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן האומר לחבירו עריבה של עץ אני מוכר לך, אינו נותן לו עץ שראוי לחפור בו עריבה, אלא עריבה בצורתה שכל הרואה אומר זו עריבה, וכן כל כיוצא בזה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה שם. ועי' קרית מלך שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שהמוכר יכול לתקן את הטעות ולעשות את הקורה שתהא ראויה לבית הבד, או לחפור בעץ ולעשותו עריבה, הרי זה דבר חדש ואינו המקח שמכר</span><ref><span dir="rtl">צ&quot;פ תרומות שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">343.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">ביצים שאינן מגדלות אפרוחים</span> ==
=== <span dir="rtl">ביצים שאינן מגדלות אפרוחים</span> ===


<span dir="rtl">התנה שיתן לו מביצים שנולדו, ונתן לו ביצים שנמצאו במעי תרנגולת, או התנה שיתן מביצים שנולדו מתרנגול ותרנגולת, ונתן לו ביצים שנולדו בלא זכר, הרי זה מקח טעות, שמאחר שפירש של חיה או של זכר, אם כן קנה אותן לצורך אפרוחים, וביצים אלו מגדלות אפרוחים ואינן אלא לאכילה</span><ref><span dir="rtl">גמ' ביצה ז א, לגי' ר&quot;ח ורש&quot;י שם והראב&quot;ד שהובא בהשלמה ב&quot;ב צב א ובמאירי ב&quot;ק מו א, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">97 שי&quot;ג באופ&quot;א. והובא להלכה בס' המאורות שם ובב&quot;י חו&quot;מ סוס&quot;י רלב, וד&quot;מ הארוך שם ס&quot;ק טז, וסמ&quot;ע שם ס&quot;ק מה. ועי' סמ&quot;ג לאוין קע, וציון</span> <span dir="rtl">80 בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים, שכאשר לא פירש שקונה אותן כדי לגדל אפרוחים הדבר שנוי במחלוקת אם הולכים בממון אחר הרוב</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אין הולכין בממון אחר הרוב ציון 3.</span></ref><span dir="rtl">, ולסוברים שאין הולכים בממון אחר הרוב אינו מקח טעות, לפי שיכול המוכר לומר לקונה, אתה מאותם שקונים אותן לצורך אכילה, ואמרת ביצים של חיה או של זכר לפי שאף לאכילה הן טובות יותר, ואם כן אינה חשובה טעות לבטל את המקח, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">שעמ&quot;ש סי' רלג ס&quot;ק א, ע&quot;פ סמ&quot;ק שבציון</span> <span dir="rtl">85, שהוא מקח טעות דוקא כשפירש לאפרוחים, וע&quot;ש שכ&quot;מ מסמ&quot;ג שם. וע&quot;ש שלפ&quot;ז הגמ' שם היא כדעה שהולכים בממון אחר הרוב, ועי' מחנ&quot;א אונאה סי' ו בהגהת המדפיס, ושו&quot;ת מהר&quot;י אסאד ח&quot;א יו&quot;ד סי' צג, ושו&quot;מ רביעאה ח&quot;א סי' נח.</span></ref><span dir="rtl">. על השיטות במוכר ביצים לאכילה והטעה אותו בין חיה לשחוטה, אם המקח בטל, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">85 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. קונה שהתנה שיתן לו ביצי חיה, ונתן לו ביצי חיה אלא שאינן של זכר, או התנה שיתן לו ביצים של זכר ונתן לו ביצים שנולדו מזכר אבל הן של שחוטה, כתבו אחרונים, שאף על פי שמן הסתם דעת הקונה היתה לביצים שמגדלות אפרוחים, מאחר שהמוכר לא שינה כלום ממה שהתנה, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת בעי חיי חו&quot;מ ח&quot;ב סי' קז.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">התנה שיתן לו מביצים שנולדו, ונתן לו ביצים שנמצאו במעי תרנגולת, או התנה שיתן מביצים שנולדו מתרנגול ותרנגולת, ונתן לו ביצים שנולדו בלא זכר, הרי זה מקח טעות, שמאחר שפירש של חיה או של זכר, אם כן קנה אותן לצורך אפרוחים, וביצים אלו מגדלות אפרוחים ואינן אלא לאכילה</span><ref><span dir="rtl">גמ' ביצה ז א, לגי' ר&quot;ח ורש&quot;י שם והראב&quot;ד שהובא בהשלמה ב&quot;ב צב א ובמאירי ב&quot;ק מו א, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">97 שי&quot;ג באופ&quot;א. והובא להלכה בס' המאורות שם ובב&quot;י חו&quot;מ סוס&quot;י רלב, וד&quot;מ הארוך שם ס&quot;ק טז, וסמ&quot;ע שם ס&quot;ק מה. ועי' סמ&quot;ג לאוין קע, וציון</span> <span dir="rtl">80 בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים, שכאשר לא פירש שקונה אותן כדי לגדל אפרוחים הדבר שנוי במחלוקת אם הולכים בממון אחר הרוב</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אין הולכין בממון אחר הרוב ציון 3.</span></ref><span dir="rtl">, ולסוברים שאין הולכים בממון אחר הרוב אינו מקח טעות, לפי שיכול המוכר לומר לקונה, אתה מאותם שקונים אותן לצורך אכילה, ואמרת ביצים של חיה או של זכר לפי שאף לאכילה הן טובות יותר, ואם כן אינה חשובה טעות לבטל את המקח, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">שעמ&quot;ש סי' רלג ס&quot;ק א, ע&quot;פ סמ&quot;ק שבציון</span> <span dir="rtl">85, שהוא מקח טעות דוקא כשפירש לאפרוחים, וע&quot;ש שכ&quot;מ מסמ&quot;ג שם. וע&quot;ש שלפ&quot;ז הגמ' שם היא כדעה שהולכים בממון אחר הרוב, ועי' מחנ&quot;א אונאה סי' ו בהגהת המדפיס, ושו&quot;ת מהר&quot;י אסאד ח&quot;א יו&quot;ד סי' צג, ושו&quot;מ רביעאה ח&quot;א סי' נח.</span></ref><span dir="rtl">. על השיטות במוכר ביצים לאכילה והטעה אותו בין חיה לשחוטה, אם המקח בטל, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">85 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. קונה שהתנה שיתן לו ביצי חיה, ונתן לו ביצי חיה אלא שאינן של זכר, או התנה שיתן לו ביצים של זכר ונתן לו ביצים שנולדו מזכר אבל הן של שחוטה, כתבו אחרונים, שאף על פי שמן הסתם דעת הקונה היתה לביצים שמגדלות אפרוחים, מאחר שהמוכר לא שינה כלום ממה שהתנה, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת בעי חיי חו&quot;מ ח&quot;ב סי' קז.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">טעות בין סוג משובח לאינו משובח</span> ==
=== <span dir="rtl">טעות בין סוג משובח לאינו משובח</span> ===


<span dir="rtl">המוכר לחבירו מקח מסוים מהסוג המשובח שבו ונמצא שהוא מהסוג שאינו משובח - וההבדל בין הסוגים מועט</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">89 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- כגון, המוכר לחבירו ביצים לאכילה ואמר לו שהם ביצים של תרנגולת חיה שהן משובחות ונמצא שהיו של שחוטה שהן גרועות מהן - לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ריטב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">97 שחולק, שאינן פחות משובחות משל חיה.</span></ref> <span dir="rtl">- יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שמקחו קיים, וקנה ומחזיר את אונאתו</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ן ב&quot;ב קג ב; סמ&quot;ק מ' רעב, וע&quot;ש ששל חיה הן עדיפות משחוטה אף לאכילה; עי' מאירי ב&quot;ק מו א, ועי' מאירי שבציון</span> <span dir="rtl">130 שאף בטעות בין יפות ורעות אינו מק&quot;ט, וא&quot;כ אפשר שמודה לסברת החולקים שבציון</span> <span dir="rtl">98 ששוה ליפות ונמצאו רעות; תרוה&quot;ד סי' שכב; עי' רמ&quot;א ולבוש דלהלן. והיינו ע&quot;פ גמ' שבציון</span> <span dir="rtl">78, לגי' ר&quot;ח ורש&quot;י, ועי' להלן שיש שלא גרסו כן בגמ', ושי&quot;ס שביצים של חיה אינן חשובות משובחות יותר.</span></ref><span dir="rtl">, וכן המוכר בשר איל ואמר שהוא של איל מסורס שבשרו משובח, ונמצא שהיה של איל שאינו מסורס שבשרו גרוע - במקרה שהקונה אינו איסטניס שאינו אוכל בשר איל שאינו מסורס כלל</span><ref><span dir="rtl">תרוה&quot;ד שם, שאם אינו טוב לאכילה בשבילו הוא מקח טעות גמור.</span></ref> <span dir="rtl">- קנה ומחזיר את הפרש הערך בין הסוג המשובח לגרוע</span><ref><span dir="rtl">תרוה&quot;ד שם, ע&quot;פ גמ' הנ&quot;ל; רמ&quot;א בשו&quot;ע חו&quot;מ סי' רלג ס&quot;א; ערך לחם שם; לבוש שם.</span></ref><span dir="rtl">, ומחזיר את ההפרש אפילו כשהוא פחות משתות</span><ref><span dir="rtl">עי' מאירי שם בשם גדולי המפרשים; אולם המשפט שם; ערה&quot;ש שם ס&quot;ד. וכ&quot;מ מתרוה&quot;ד שם שפסק שמחזיר השווי ולא פי' שהוא דוקא בשתות.</span></ref><span dir="rtl">. ולדעה זו שהמקח קיים ומחזיר את ההפרש, חמש שיטות בדבר: א) יש שכתבו, דהיינו כאשר ההבדל בין הסוגים הוא דבר שאין בו קפידא גמורה</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א אונאה סי' ו; עי' נתה&quot;מ וחת&quot;ס דלהלן. ועי' שו&quot;מ רביעאה ח&quot;א סי' נח ושו&quot;ת הר צבי או&quot;ח ב סי' לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך אף על פי שפירש שרוצה מהסוג המשובח אינו חשוב טעות לבטל את המקח, אלא דינו כטעות בכמות שהמקח קיים ועל המוכר להשלים, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, מח' בזה. מחנ&quot;א שם. וכ&quot;ה ברמב&quot;ן ב&quot;ב שם, שטעות זו לא גרעה מטעות בכמות שהמקח קיים והטעות חוזרת, עי' רמב&quot;ן שבציון</span> <span dir="rtl">169, וכ&quot;ה בריב&quot;ש סי' שהוא מדין טעות בכמות, אבל אפשר דהיינו כהריטב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">97, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">96.</span></ref><span dir="rtl">, וכן בכל דבר שנראה לבית הדין שאין בו קפידא כל כך, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם ס&quot;ק ג, בד' רמ&quot;א שם. ועי' נתה&quot;מ שבציון</span> <span dir="rtl">98.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש שכתבו דהיינו בהבדל שאין בו קפידא אלא אצל אנשים קפדנים</span><ref><span dir="rtl">חת&quot;ס ביצה שם. וע&quot;ש שכ&quot;כ בד' הריטב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">97, אבל לכאו' מהריטב&quot;א נ' באופ&quot;א, עי' ציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש שכתבו שהוא כאשר אין הבדל בשמותיהם של שני הסוגים, כגון בביצי חיה ושחוטה שבשניהן הדרך לקרותן ביצים בסתם, וכן בשר איל, הדרך לקרותו בשר איל בסתם בין כשהוא מסורס ובין כשאינו מסורס</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת בית יהודה (עייאש) חו&quot;מ סי' סז, בתי' א. וכ&quot;נ מפסקי מהר&quot;ש טאיטצק סי' כ (שארית יהודה נב ב), ע&quot;ש ע&quot;פ ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">112, שבטעות בין חטים יפות לרעות חשוב מק&quot;ט מפני שאלו נקראות רעות ואלו נקראות יפות, אבל כאן שניהם נקראים באותו שם.</span></ref><span dir="rtl">. ד) ויש שכתבו שבין בביצים ובין בבשר ההבדל בין סוגים אלו אינו ניכר לעין, ואינו אלא שינוי בטעם</span><ref><span dir="rtl">בית יהודה שם, בתי' ב.</span></ref><span dir="rtl">. ה) ויש מן האחרונים סוברים שטעות בין סוג משובח לסוג שאינו משובח אינו חשוב אף כטעות בכמות, אלא הוא כמוכר יפות ונמצא שיש יפות מהן, שהמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">114.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שפירש מהסוג המשובח, מאחר שאינו חשוב כשינוי לדבר אחר, אין בכך כדי לבטל את המקח אלא כאשר התנה על כך בתנאי גמור, והטעם שאף על פי שאינו מקח טעות מחזיר את האונאה אפילו כשהיא פחות משתות, כיון שפירשו את שווי המקח שהוא על הסוג המשובח, אם כן כלפי שווי המקח יש כאן טעות בכמות, שהמקח קיים ועליו לתקן, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, מח' בזה. אולם המשפט שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים והאחרונים חולקים על כל זה, שבטעות בין סוג משובח לשאינו משובח הוא חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ריטב&quot;א שם, שמ&quot;ש על ביצי שחוטה שהמקח קיים היינו לפי שביצי חיה אינן משובחות יותר, ומ&quot;ש בגמ' שם שהן מבושלות יותר משל שחוטה היינו ששוקלות יותר, ולפיכך אין בכך ביטול מקח, ולכאו' היינו כדעה הנ&quot;ל שבטעות בכמות המקח קיים ועליו להשלים, וכ&quot;ה ברמב&quot;ן ב&quot;ב קג ב ושו&quot;ת ריב&quot;ש סי' ריד שדינו כטעות בכמות; ר&quot;ן ב&quot;ב קג ב וקדושין מב ב (יז ב) בשם הרא&quot;ה, וע&quot;ש ושם שגרס בגמ' ביצה שם באופ&quot;א, וכ&quot;ה גי' הרא&quot;ש שם סי' ט, ועי' יש&quot;ש שם סי' כ שכ&quot;ה גי' הרי&quot;ף; יש&quot;ש שם, ובח&quot;ש שם. ועי' יד דוד שם, שפי' בגמ' שהמקח קיים לפי שהקונה אמר שהוא רוצה ביצי חיה והמוכר נתן לו בסתם, אבל כשהתנו בפירוש הוא מקח טעות.</span></ref><span dir="rtl">, ודינו כטעות בין יפות לרעות, שביד המוטעה לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">9 ואילך. ר&quot;ן שם ושם; יש&quot;ש שם, ובח&quot;ש שם; ב&quot;ח חו&quot;מ שם. ועי' קר&quot;נ שם אות א בד' רש&quot;י שם, ועי' נתה&quot;מ שם ס&quot;ק ג שלהלכה דינו כספק.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר לחבירו מקח מסוים מהסוג המשובח שבו ונמצא שהוא מהסוג שאינו משובח - וההבדל בין הסוגים מועט</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">89 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- כגון, המוכר לחבירו ביצים לאכילה ואמר לו שהם ביצים של תרנגולת חיה שהן משובחות ונמצא שהיו של שחוטה שהן גרועות מהן - לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ריטב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">97 שחולק, שאינן פחות משובחות משל חיה.</span></ref> <span dir="rtl">- יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שמקחו קיים, וקנה ומחזיר את אונאתו</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ן ב&quot;ב קג ב; סמ&quot;ק מ' רעב, וע&quot;ש ששל חיה הן עדיפות משחוטה אף לאכילה; עי' מאירי ב&quot;ק מו א, ועי' מאירי שבציון</span> <span dir="rtl">130 שאף בטעות בין יפות ורעות אינו מק&quot;ט, וא&quot;כ אפשר שמודה לסברת החולקים שבציון</span> <span dir="rtl">98 ששוה ליפות ונמצאו רעות; תרוה&quot;ד סי' שכב; עי' רמ&quot;א ולבוש דלהלן. והיינו ע&quot;פ גמ' שבציון</span> <span dir="rtl">78, לגי' ר&quot;ח ורש&quot;י, ועי' להלן שיש שלא גרסו כן בגמ', ושי&quot;ס שביצים של חיה אינן חשובות משובחות יותר.</span></ref><span dir="rtl">, וכן המוכר בשר איל ואמר שהוא של איל מסורס שבשרו משובח, ונמצא שהיה של איל שאינו מסורס שבשרו גרוע - במקרה שהקונה אינו איסטניס שאינו אוכל בשר איל שאינו מסורס כלל</span><ref><span dir="rtl">תרוה&quot;ד שם, שאם אינו טוב לאכילה בשבילו הוא מקח טעות גמור.</span></ref> <span dir="rtl">- קנה ומחזיר את הפרש הערך בין הסוג המשובח לגרוע</span><ref><span dir="rtl">תרוה&quot;ד שם, ע&quot;פ גמ' הנ&quot;ל; רמ&quot;א בשו&quot;ע חו&quot;מ סי' רלג ס&quot;א; ערך לחם שם; לבוש שם.</span></ref><span dir="rtl">, ומחזיר את ההפרש אפילו כשהוא פחות משתות</span><ref><span dir="rtl">עי' מאירי שם בשם גדולי המפרשים; אולם המשפט שם; ערה&quot;ש שם ס&quot;ד. וכ&quot;מ מתרוה&quot;ד שם שפסק שמחזיר השווי ולא פי' שהוא דוקא בשתות.</span></ref><span dir="rtl">. ולדעה זו שהמקח קיים ומחזיר את ההפרש, חמש שיטות בדבר: א) יש שכתבו, דהיינו כאשר ההבדל בין הסוגים הוא דבר שאין בו קפידא גמורה</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א אונאה סי' ו; עי' נתה&quot;מ וחת&quot;ס דלהלן. ועי' שו&quot;מ רביעאה ח&quot;א סי' נח ושו&quot;ת הר צבי או&quot;ח ב סי' לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך אף על פי שפירש שרוצה מהסוג המשובח אינו חשוב טעות לבטל את המקח, אלא דינו כטעות בכמות שהמקח קיים ועל המוכר להשלים, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, מח' בזה. מחנ&quot;א שם. וכ&quot;ה ברמב&quot;ן ב&quot;ב שם, שטעות זו לא גרעה מטעות בכמות שהמקח קיים והטעות חוזרת, עי' רמב&quot;ן שבציון</span> <span dir="rtl">169, וכ&quot;ה בריב&quot;ש סי' שהוא מדין טעות בכמות, אבל אפשר דהיינו כהריטב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">97, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">96.</span></ref><span dir="rtl">, וכן בכל דבר שנראה לבית הדין שאין בו קפידא כל כך, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם ס&quot;ק ג, בד' רמ&quot;א שם. ועי' נתה&quot;מ שבציון</span> <span dir="rtl">98.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש שכתבו דהיינו בהבדל שאין בו קפידא אלא אצל אנשים קפדנים</span><ref><span dir="rtl">חת&quot;ס ביצה שם. וע&quot;ש שכ&quot;כ בד' הריטב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">97, אבל לכאו' מהריטב&quot;א נ' באופ&quot;א, עי' ציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש שכתבו שהוא כאשר אין הבדל בשמותיהם של שני הסוגים, כגון בביצי חיה ושחוטה שבשניהן הדרך לקרותן ביצים בסתם, וכן בשר איל, הדרך לקרותו בשר איל בסתם בין כשהוא מסורס ובין כשאינו מסורס</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת בית יהודה (עייאש) חו&quot;מ סי' סז, בתי' א. וכ&quot;נ מפסקי מהר&quot;ש טאיטצק סי' כ (שארית יהודה נב ב), ע&quot;ש ע&quot;פ ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">112, שבטעות בין חטים יפות לרעות חשוב מק&quot;ט מפני שאלו נקראות רעות ואלו נקראות יפות, אבל כאן שניהם נקראים באותו שם.</span></ref><span dir="rtl">. ד) ויש שכתבו שבין בביצים ובין בבשר ההבדל בין סוגים אלו אינו ניכר לעין, ואינו אלא שינוי בטעם</span><ref><span dir="rtl">בית יהודה שם, בתי' ב.</span></ref><span dir="rtl">. ה) ויש מן האחרונים סוברים שטעות בין סוג משובח לסוג שאינו משובח אינו חשוב אף כטעות בכמות, אלא הוא כמוכר יפות ונמצא שיש יפות מהן, שהמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">114.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שפירש מהסוג המשובח, מאחר שאינו חשוב כשינוי לדבר אחר, אין בכך כדי לבטל את המקח אלא כאשר התנה על כך בתנאי גמור, והטעם שאף על פי שאינו מקח טעות מחזיר את האונאה אפילו כשהיא פחות משתות, כיון שפירשו את שווי המקח שהוא על הסוג המשובח, אם כן כלפי שווי המקח יש כאן טעות בכמות, שהמקח קיים ועליו לתקן, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, מח' בזה. אולם המשפט שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים והאחרונים חולקים על כל זה, שבטעות בין סוג משובח לשאינו משובח הוא חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ריטב&quot;א שם, שמ&quot;ש על ביצי שחוטה שהמקח קיים היינו לפי שביצי חיה אינן משובחות יותר, ומ&quot;ש בגמ' שם שהן מבושלות יותר משל שחוטה היינו ששוקלות יותר, ולפיכך אין בכך ביטול מקח, ולכאו' היינו כדעה הנ&quot;ל שבטעות בכמות המקח קיים ועליו להשלים, וכ&quot;ה ברמב&quot;ן ב&quot;ב קג ב ושו&quot;ת ריב&quot;ש סי' ריד שדינו כטעות בכמות; ר&quot;ן ב&quot;ב קג ב וקדושין מב ב (יז ב) בשם הרא&quot;ה, וע&quot;ש ושם שגרס בגמ' ביצה שם באופ&quot;א, וכ&quot;ה גי' הרא&quot;ש שם סי' ט, ועי' יש&quot;ש שם סי' כ שכ&quot;ה גי' הרי&quot;ף; יש&quot;ש שם, ובח&quot;ש שם. ועי' יד דוד שם, שפי' בגמ' שהמקח קיים לפי שהקונה אמר שהוא רוצה ביצי חיה והמוכר נתן לו בסתם, אבל כשהתנו בפירוש הוא מקח טעות.</span></ref><span dir="rtl">, ודינו כטעות בין יפות לרעות, שביד המוטעה לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">9 ואילך. ר&quot;ן שם ושם; יש&quot;ש שם, ובח&quot;ש שם; ב&quot;ח חו&quot;מ שם. ועי' קר&quot;נ שם אות א בד' רש&quot;י שם, ועי' נתה&quot;מ שם ס&quot;ק ג שלהלכה דינו כספק.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מכר בדיל ונמצא בתוכו כסף</span> ==
=== <span dir="rtl">מכר בדיל ונמצא בתוכו כסף</span> ===


<span dir="rtl">ישראל שקנה בדיל מגוי, ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואחרי כן נמצא שהיה כולו כסף מבפנים אך מבחוץ היה מחופה בבדיל, הקונה פטור מלהחזירו לישראל שמכר לו, לפי שהמוכר לא ידע מהכסף ולא נתכוין לקנותו מהגוי</span><ref><span dir="rtl">או&quot;ז ב&quot;מ סי' עא ומרדכי ב&quot;מ סי' רנח, בשם ר&quot;ת ור&quot;א ממיץ; רמ&quot;א בשו&quot;ע סי' רלב סי&quot;ח. ולפי הטעם דלהלן, לדעת החולקים עליו לכאו' אף במקרה זה חולקים.</span></ref><span dir="rtl">, וכתבו אחרונים, שאף על פי שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, בממון שאפשר שלא יוודע לו ממנו אינה קונה לו, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע חצר ציון 494 ואילך. עי' רמ&quot;א בשו&quot;ע סי' רסח ס&quot;ג, וסמ&quot;ע שם ס&quot;ק ח, וש&quot;ך שם ס&quot;ק ו, ונתה&quot;מ סי' רלב ס&quot;ק ח.</span></ref><span dir="rtl">, ואף מצד קנין יד*, דבר שאפשר שלא יוודע ממנו ידו אינה קונה</span><ref><span dir="rtl">ש&quot;ך שם.</span></ref><span dir="rtl">. על הטעמים שחצירו אינה קונה דבר שלא יוודע ממנו, ועל דעת החולקים, ע&quot;ע חצר (קנין): שלא מדעתו</span><ref><span dir="rtl">שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">ישראל שקנה בדיל מגוי, ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואחרי כן נמצא שהיה כולו כסף מבפנים אך מבחוץ היה מחופה בבדיל, הקונה פטור מלהחזירו לישראל שמכר לו, לפי שהמוכר לא ידע מהכסף ולא נתכוין לקנותו מהגוי</span><ref><span dir="rtl">או&quot;ז ב&quot;מ סי' עא ומרדכי ב&quot;מ סי' רנח, בשם ר&quot;ת ור&quot;א ממיץ; רמ&quot;א בשו&quot;ע סי' רלב סי&quot;ח. ולפי הטעם דלהלן, לדעת החולקים עליו לכאו' אף במקרה זה חולקים.</span></ref><span dir="rtl">, וכתבו אחרונים, שאף על פי שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, בממון שאפשר שלא יוודע לו ממנו אינה קונה לו, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע חצר ציון 494 ואילך. עי' רמ&quot;א בשו&quot;ע סי' רסח ס&quot;ג, וסמ&quot;ע שם ס&quot;ק ח, וש&quot;ך שם ס&quot;ק ו, ונתה&quot;מ סי' רלב ס&quot;ק ח.</span></ref><span dir="rtl">, ואף מצד קנין יד*, דבר שאפשר שלא יוודע ממנו ידו אינה קונה</span><ref><span dir="rtl">ש&quot;ך שם.</span></ref><span dir="rtl">. על הטעמים שחצירו אינה קונה דבר שלא יוודע ממנו, ועל דעת החולקים, ע&quot;ע חצר (קנין): שלא מדעתו</span><ref><span dir="rtl">שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשהשתמש במקח</span> ==
=== <span dir="rtl">כשהשתמש במקח</span> ===


<span dir="rtl">מכר מין אחד ונמצא שהוא מין אחר, ולאחר שהקונה ראה שהוא מין אחר השתמש במקח, יש מן האחרונים סוברים שהוא חשוב כמחילה על הטעות</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">52.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים שאף על פי שלענין מקח שנמצא בו מום השימוש במקח מוכיח שמחל על המום, כאשר הוא מין אחר ודאי לא מחל על הטעות</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת פ&quot;מ (בנבשתי) ח&quot;ב סי' נה (קב א). ועי' ציון</span> <span dir="rtl">50.</span></ref><span dir="rtl">. על השיטות אם הקונה יכול לחזור בו לאחר שנתרצה במקח, עי' לעיל</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">52 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מכר מין אחד ונמצא שהוא מין אחר, ולאחר שהקונה ראה שהוא מין אחר השתמש במקח, יש מן האחרונים סוברים שהוא חשוב כמחילה על הטעות</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">52.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים שאף על פי שלענין מקח שנמצא בו מום השימוש במקח מוכיח שמחל על המום, כאשר הוא מין אחר ודאי לא מחל על הטעות</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת פ&quot;מ (בנבשתי) ח&quot;ב סי' נה (קב א). ועי' ציון</span> <span dir="rtl">50.</span></ref><span dir="rtl">. על השיטות אם הקונה יכול לחזור בו לאחר שנתרצה במקח, עי' לעיל</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">52 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


==  <span dir="rtl">טעות באיכות המקח</span> ==
==  <span dir="rtl"> טעות באיכות המקח</span> ==


<span dir="rtl">אותה ששנינו במוכר חטים יפות ומצאו רעות או רעות ונמצאו יפות טעות, שהמוטעה יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">9 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אינה אלא בשלא ראה המוטעה את המקח, אבל אם ראה המוטעה את המקח, נתרצה בו, ואינו יכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג תחילת שכ&quot;ג; עי' רא&quot;ש מלוניל ב&quot;ב פג ב; יד רמה שם אות י; ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ומוכר חטים רעות ונמצאו יפות, כיצד לא ראה המוכר את המקח, כגון שהיה שק קשור ונתחלף לו שק בשק או מלאוהו בני ביתו, ונמצאו יפות במקום רעות</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, שי&quot;ס שכאשר הקונה יכל לבדוק את המקח ולא בדק מחל על הטעות, ולדעתם צ&quot;ל שכאן אינה מחילה כיון שפירש לו שרוצה מהיפות, עי' ציון</span> <span dir="rtl">330.</span></ref><span dir="rtl">, או כגון בעל הבית שיש לו בביתו מיני חטים הרבה והוא יושב על שולחנו ובא לו הלוקח בכמה תתן מהחטים הרעות ואמר לו בכך וכך, ונמצא שהיו יפות</span><ref><span dir="rtl">רא&quot;ש מלוניל שם.</span></ref><span dir="rtl">. ובמקרה שהלוקח היה מעיר אחרת, ואמר לו המוכר פירות אלו הם היפות שבעיר הזאת וסמך עליו, ואחר כך נמצאו רעות שבעיר, או מוכר שהביא פירותיו מעיר אחרת ואמר לו הלוקח מן הרעות שבעירנו הם, ואחר כך נמצא שהיו מן היפות שבעיר, אף על פי שראה המוטעה את החטים הרי זו טעות</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א שם. וכ&quot;נ מעליות דר&quot;י ור&quot;י קרקושא שם, בפי' המשנה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">אותה ששנינו במוכר חטים יפות ומצאו רעות או רעות ונמצאו יפות טעות, שהמוטעה יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">9 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אינה אלא בשלא ראה המוטעה את המקח, אבל אם ראה המוטעה את המקח, נתרצה בו, ואינו יכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג תחילת שכ&quot;ג; עי' רא&quot;ש מלוניל ב&quot;ב פג ב; יד רמה שם אות י; ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ומוכר חטים רעות ונמצאו יפות, כיצד לא ראה המוכר את המקח, כגון שהיה שק קשור ונתחלף לו שק בשק או מלאוהו בני ביתו, ונמצאו יפות במקום רעות</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, שי&quot;ס שכאשר הקונה יכל לבדוק את המקח ולא בדק מחל על הטעות, ולדעתם צ&quot;ל שכאן אינה מחילה כיון שפירש לו שרוצה מהיפות, עי' ציון</span> <span dir="rtl">330.</span></ref><span dir="rtl">, או כגון בעל הבית שיש לו בביתו מיני חטים הרבה והוא יושב על שולחנו ובא לו הלוקח בכמה תתן מהחטים הרעות ואמר לו בכך וכך, ונמצא שהיו יפות</span><ref><span dir="rtl">רא&quot;ש מלוניל שם.</span></ref><span dir="rtl">. ובמקרה שהלוקח היה מעיר אחרת, ואמר לו המוכר פירות אלו הם היפות שבעיר הזאת וסמך עליו, ואחר כך נמצאו רעות שבעיר, או מוכר שהביא פירותיו מעיר אחרת ואמר לו הלוקח מן הרעות שבעירנו הם, ואחר כך נמצא שהיו מן היפות שבעיר, אף על פי שראה המוטעה את החטים הרי זו טעות</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א שם. וכ&quot;נ מעליות דר&quot;י ור&quot;י קרקושא שם, בפי' המשנה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">גדר יפות ורעות והטעות ביניהן</span> ==
=== <span dir="rtl">גדר יפות ורעות והטעות ביניהן</span> ===


<span dir="rtl">טעות בין יפות לרעות שמחמתה יכול המוטעה לבטל את המקח, דעת הרבה ראשונים שהיא חשובה טעות במהות המקח</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג תחילת שכ&quot;ג, שטעות בין יפות לרעות היא טעות מצד ענין המקח, וכ&quot;ד שא&quot;ר דלהלן שהמקח בטל אף במקרים שאינו בטל מצד אונאה.</span></ref><span dir="rtl">, ולפי שהוא שינוי השם ממה שאמר לו, שזה קוראים אותו יפה וזה קוראים אותו רע</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח שם; ראב&quot;ד בשמ&quot;ק שם; רשב&quot;א שם; מ&quot;מ מכירה פי&quot;ז ה&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעתם, כשמתנה המוכר עם הקונה ליתן לו יפות צריך שיראו את החפץ אם בני אדם קורים אותו יפה - באותו מקום</span><ref><span dir="rtl">עליות דר&quot;י ורשב&quot;א ור&quot;י קרקושא דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- יש על הלוקח ליטול אותו אפילו הוא פחות שביפים</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שם; רמב&quot;ם שם; עליות דר&quot;י ב&quot;ב פג ב; רשב&quot;א שם; ר&quot;י קרקושא שם; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלג א. ועי' עליות דר&quot;י ור&quot;י קרקושא שם ומ&quot;מ ור&quot;ן שם בד' הרמב&quot;ם, שכ&quot;ה פי' המשנה שם, יפות ונמצאו יפות א&quot;י לחזור, דהיינו אפי' יפות שיש יפות מהן, ועי' ר&quot;י קרקושא שם שכ&quot;כ אף בד' ס' המקח שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">116 בד' ס' המקח, ועי' רשב&quot;ם שם ד&quot;ה אין שפי' באופ&quot;א, ועי' ראב&quot;י אב&quot;ד שם, ועי' מאירי שבציון</span> <span dir="rtl">131.</span></ref><span dir="rtl">, מאחר ששם יפה עליו</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואם הביא לו המוכר חפץ יפה אינו יכול לחזור בו ולהביא חפץ פחות ממנו אלא שיש עליו שם יפה</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח שם. ועי' ריטב&quot;א ור&quot;ן שם שפי' כן במשנה הנ&quot;ל יפות ונמצאו יפות, דהייינו אפי' יפות שביפות, ועי' ר&quot;י קרקושא שבציון</span> <span dir="rtl">114 בד' ס' המקח שם שפי' המשנה כד' הרמב&quot;ם הנ&quot;ל, ואפשר שלדעתו שניהם בכלל, וכ&quot;ד הר&quot;ן שם, שד' שניהם בכלל.</span></ref><span dir="rtl">, וכמו כן, אם התנה המוכר ללוקח בחפץ רע, והביא היותר רע שבעולם, יש על הלוקח ליטלו</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח שם. וע&quot;ש שפי' כן בד' המשנה, רעות ונמצאו רעות א&quot;י לחזור, דהיינו אפי' רעות שברעות.</span></ref><span dir="rtl">, וכן אם יש למוכר חפץ רע ממנו אינו יכול להחליפו</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; עליות דר&quot;י שם; טוש&quot;ע שם. והיינו שפי' כן במשנה, דהיינו אפי' שיש רעות יותר מהן, כנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. ומאחר שהוא מקח טעות, יכול המוטעה לבטל את המקח אף כאשר אין אונאה בערך דמי המקח</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם פד א ד&quot;ה ומתניתין בשם רש&quot;י, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">125 בד' רשב&quot;ם עצמו; תוס' שם ד&quot;ה ותנא וצב א ד&quot;ה למאי; סה&quot;י חי' סי' תרנג; ר&quot;י מיגש שם פג ב; השגות הראב&quot;ד לרי&quot;ף שם (מב א), ובשמ&quot;ק שם בשם גאון; עליות דר&quot;י שם; תורי&quot;ד שם; רשב&quot;א שם; פסקי ריא&quot;ז שם ה&quot;ד סי' ב; ריטב&quot;א שם; ר&quot;י קרקושא שם; מ&quot;מ שם; צרור הכסף הקצר דרך ד ש&quot;ד אות א; ר&quot;ן שם; נ&quot;י שם (מא ב); טוש&quot;ע שם; בהגר&quot;א שם ס&quot;ק ד, שכ&quot;ד הרמב&quot;ם, ולכאו' היינו מסתימת הרמב&quot;ם שם. וכ&quot;נ מסתימת ס' המקח שם.</span></ref><span dir="rtl">, שהרי המוטעה לא היתה דעתו למקח כזה</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם בשם רש&quot;י שם, וס' הישר שם, ור&quot;י מיגש שם, ועליות דר&quot;י שם, ותורי&quot;ד שם.</span></ref><span dir="rtl">, וטעם הדבר שהמקח אינו בטל לגמרי כדין טעות של סוג אחר ששניהם חוזרים, לסוברים שבטעות בסוג המקח שניהם חוזרים מפני שהמוכר והלוקח שניהם טעו</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">41 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אם כן כשהטעות היא בין יפות לרעות, מאחר שהן אותו מין אם כן אצל כולם היפות עדיפות, ולעולם מי שיש לו יפות תחת רעות לא נתאנה כלל ואותו שיש לו רעות תחת יפות הוא המתאנה, ולפיכך מי שמכר או קנה יפות תחת רעות הוא זה שיכול לחזור בו ולא חבירו</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;י מיגש בשמ&quot;ק שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולסוברים שטעות בסוג המקח מבטלת אותו לפי שבמין אחר המכר לא נתקיים כלל</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">44.</span></ref><span dir="rtl">, אם כן כשהם אותו מין חל עליהם המכר, אלא שבידו של המוטעה לבטל את המקח מפני שנתאנה</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ד בשמ&quot;ק שם. וע&quot;ש שהוא כאונאה של יותר משתות שיכול לבטל את המקח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">133 בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים שהמוטעה יכול לבטל את המקח דוקא כאשר נתאנה בערך המקח</span><span dir="rtl">, והוא בטל מדין אונאה*</span><ref><span dir="rtl">ס' הישר שם ובהגר&quot;א שם ס&quot;ק ד, בד' רשב&quot;ם שם ד&quot;ה מכר, וכ&quot;נ מהג&quot;א שם סי' יג בדעתו, אבל עי' רשב&quot;ם שם פד א ד&quot;ה ומתניתין בפי' שני, שהקונה יכול לומר גמרתי בדעתי לקנותן כיון ששוות הדמים, ומ' אע&quot;פ שאין אונאה, וצ&quot;ב; עי' ראב&quot;י אב&quot;ד שם, שבטעות בין שחמתית ללבנה המקח בטל אפי' כשאין אונאה בדמים, ומ' שבטעות בין יפות לרעות הוא דוקא כשיש אונאה; עי' עליות דר&quot;י שם בסו&quot;ד שי&quot;ס כן, וע&quot;ש שנחלק עליהם; מאירי שם; עי' הג&quot;א שם בשם מהרי&quot;ח; עי' רי&quot;ו מישרים נ&quot;ט ח&quot;ב (ל ב); קרית מלך רב ובהגר&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">142 בד' אביאסף שבציון</span> <span dir="rtl">144, ועי' ציון הנ&quot;ל שי&quot;ח בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">, יש מהם סוברים דהיינו באונאה של שתות בערך דמי המקח, ולפי שבטעות בין יפות לרעות הוא חשוב כמקח טעות לענין זה שאף על פי שבשאר אונאת שתות קנה ומחזיר אונאה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אונאה ציון 52 ואילך מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, ביפות ורעות יכול המתאנה לבטל את המקח לפי שטעה במקחו</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם ובהגר&quot;א הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">, או שבטעות בין יפות לרעות אף אונאת שתות דינה כאונאה של יותר משתות שהמתאנה יכול לבטל את המקח ולא המאנה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 64 ואילך, מח' בזה. מאירי שם פד א שי&quot;ס כן, ושכ&quot;נ לענין פסק הלכה, וע&quot;ש שכשהקונה נתאנה ורוצה לקיים את המקח המוכר אינו יכול לחזור בו לפי שהלוקח מקבל אונאתו, ולכאו' צ&quot;ב, שהרי לדעה שבאונאה יותר משתות המוכר אינו יכול לבטל את המקח היינו דוקא כשהקונה אינו תובע אונאתו כלל, ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 66, וכ&quot;ה במאירי ב&quot;מ נ ב, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מהם שסוברים שאין כאן מקח טעות כלל ואין כאן אלא דין אונאה</span><ref><span dir="rtl">עי' עליות דר&quot;י שם לדעה הנ&quot;ל; מאירי שם פג ב, לדעה א; אחרונים הנ&quot;ל בד' אביאסף.</span></ref><span dir="rtl">, שטעות בין יפות לרעות אינה חשובה טעות, לפי שיפה ורע אינם שונים זה מזה במהותם, שכל הדברים כשתעריכם אצל רעים מהם יהיו יפים וכשתעריכם אצל יפים מהם</span> <span dir="rtl">יהיו רעים</span><ref><span dir="rtl">מאירי שם.</span></ref><span dir="rtl">, וזו ששנינו שדוקא המתאנה יכול לבטל את המקח, היינו באונאה של יותר משתות, וכדעת הסוברים כן באונאה של יותר משתות</span><ref><span dir="rtl">מאירי שם. וע&quot;ש שפי' את המשנה שם, שיפות ונמצאו רעות היינו באונאה של יותר משתות, ורעות ונמצאו רעות היינו באונאה של שתות או פחות.</span></ref><span dir="rtl">, או באונאת שתות, וכדעת הסוברים כן באונאת שתות</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אונאה ציון 52 ואילך מח' בזה. עליות דר&quot;י שם; בהגר&quot;א בד' אביאסף שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">טעות בין יפות לרעות שמחמתה יכול המוטעה לבטל את המקח, דעת הרבה ראשונים שהיא חשובה טעות במהות המקח</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג תחילת שכ&quot;ג, שטעות בין יפות לרעות היא טעות מצד ענין המקח, וכ&quot;ד שא&quot;ר דלהלן שהמקח בטל אף במקרים שאינו בטל מצד אונאה.</span></ref><span dir="rtl">, ולפי שהוא שינוי השם ממה שאמר לו, שזה קוראים אותו יפה וזה קוראים אותו רע</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח שם; ראב&quot;ד בשמ&quot;ק שם; רשב&quot;א שם; מ&quot;מ מכירה פי&quot;ז ה&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעתם, כשמתנה המוכר עם הקונה ליתן לו יפות צריך שיראו את החפץ אם בני אדם קורים אותו יפה - באותו מקום</span><ref><span dir="rtl">עליות דר&quot;י ורשב&quot;א ור&quot;י קרקושא דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- יש על הלוקח ליטול אותו אפילו הוא פחות שביפים</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שם; רמב&quot;ם שם; עליות דר&quot;י ב&quot;ב פג ב; רשב&quot;א שם; ר&quot;י קרקושא שם; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלג א. ועי' עליות דר&quot;י ור&quot;י קרקושא שם ומ&quot;מ ור&quot;ן שם בד' הרמב&quot;ם, שכ&quot;ה פי' המשנה שם, יפות ונמצאו יפות א&quot;י לחזור, דהיינו אפי' יפות שיש יפות מהן, ועי' ר&quot;י קרקושא שם שכ&quot;כ אף בד' ס' המקח שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">116 בד' ס' המקח, ועי' רשב&quot;ם שם ד&quot;ה אין שפי' באופ&quot;א, ועי' ראב&quot;י אב&quot;ד שם, ועי' מאירי שבציון</span> <span dir="rtl">131.</span></ref><span dir="rtl">, מאחר ששם יפה עליו</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואם הביא לו המוכר חפץ יפה אינו יכול לחזור בו ולהביא חפץ פחות ממנו אלא שיש עליו שם יפה</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח שם. ועי' ריטב&quot;א ור&quot;ן שם שפי' כן במשנה הנ&quot;ל יפות ונמצאו יפות, דהייינו אפי' יפות שביפות, ועי' ר&quot;י קרקושא שבציון</span> <span dir="rtl">114 בד' ס' המקח שם שפי' המשנה כד' הרמב&quot;ם הנ&quot;ל, ואפשר שלדעתו שניהם בכלל, וכ&quot;ד הר&quot;ן שם, שד' שניהם בכלל.</span></ref><span dir="rtl">, וכמו כן, אם התנה המוכר ללוקח בחפץ רע, והביא היותר רע שבעולם, יש על הלוקח ליטלו</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח שם. וע&quot;ש שפי' כן בד' המשנה, רעות ונמצאו רעות א&quot;י לחזור, דהיינו אפי' רעות שברעות.</span></ref><span dir="rtl">, וכן אם יש למוכר חפץ רע ממנו אינו יכול להחליפו</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; עליות דר&quot;י שם; טוש&quot;ע שם. והיינו שפי' כן במשנה, דהיינו אפי' שיש רעות יותר מהן, כנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. ומאחר שהוא מקח טעות, יכול המוטעה לבטל את המקח אף כאשר אין אונאה בערך דמי המקח</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם פד א ד&quot;ה ומתניתין בשם רש&quot;י, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">125 בד' רשב&quot;ם עצמו; תוס' שם ד&quot;ה ותנא וצב א ד&quot;ה למאי; סה&quot;י חי' סי' תרנג; ר&quot;י מיגש שם פג ב; השגות הראב&quot;ד לרי&quot;ף שם (מב א), ובשמ&quot;ק שם בשם גאון; עליות דר&quot;י שם; תורי&quot;ד שם; רשב&quot;א שם; פסקי ריא&quot;ז שם ה&quot;ד סי' ב; ריטב&quot;א שם; ר&quot;י קרקושא שם; מ&quot;מ שם; צרור הכסף הקצר דרך ד ש&quot;ד אות א; ר&quot;ן שם; נ&quot;י שם (מא ב); טוש&quot;ע שם; בהגר&quot;א שם ס&quot;ק ד, שכ&quot;ד הרמב&quot;ם, ולכאו' היינו מסתימת הרמב&quot;ם שם. וכ&quot;נ מסתימת ס' המקח שם.</span></ref><span dir="rtl">, שהרי המוטעה לא היתה דעתו למקח כזה</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם בשם רש&quot;י שם, וס' הישר שם, ור&quot;י מיגש שם, ועליות דר&quot;י שם, ותורי&quot;ד שם.</span></ref><span dir="rtl">, וטעם הדבר שהמקח אינו בטל לגמרי כדין טעות של סוג אחר ששניהם חוזרים, לסוברים שבטעות בסוג המקח שניהם חוזרים מפני שהמוכר והלוקח שניהם טעו</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">41 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אם כן כשהטעות היא בין יפות לרעות, מאחר שהן אותו מין אם כן אצל כולם היפות עדיפות, ולעולם מי שיש לו יפות תחת רעות לא נתאנה כלל ואותו שיש לו רעות תחת יפות הוא המתאנה, ולפיכך מי שמכר או קנה יפות תחת רעות הוא זה שיכול לחזור בו ולא חבירו</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;י מיגש בשמ&quot;ק שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולסוברים שטעות בסוג המקח מבטלת אותו לפי שבמין אחר המכר לא נתקיים כלל</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">44.</span></ref><span dir="rtl">, אם כן כשהם אותו מין חל עליהם המכר, אלא שבידו של המוטעה לבטל את המקח מפני שנתאנה</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ד בשמ&quot;ק שם. וע&quot;ש שהוא כאונאה של יותר משתות שיכול לבטל את המקח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">133 בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים שהמוטעה יכול לבטל את המקח דוקא כאשר נתאנה בערך המקח</span><span dir="rtl">, והוא בטל מדין אונאה*</span><ref><span dir="rtl">ס' הישר שם ובהגר&quot;א שם ס&quot;ק ד, בד' רשב&quot;ם שם ד&quot;ה מכר, וכ&quot;נ מהג&quot;א שם סי' יג בדעתו, אבל עי' רשב&quot;ם שם פד א ד&quot;ה ומתניתין בפי' שני, שהקונה יכול לומר גמרתי בדעתי לקנותן כיון ששוות הדמים, ומ' אע&quot;פ שאין אונאה, וצ&quot;ב; עי' ראב&quot;י אב&quot;ד שם, שבטעות בין שחמתית ללבנה המקח בטל אפי' כשאין אונאה בדמים, ומ' שבטעות בין יפות לרעות הוא דוקא כשיש אונאה; עי' עליות דר&quot;י שם בסו&quot;ד שי&quot;ס כן, וע&quot;ש שנחלק עליהם; מאירי שם; עי' הג&quot;א שם בשם מהרי&quot;ח; עי' רי&quot;ו מישרים נ&quot;ט ח&quot;ב (ל ב); קרית מלך רב ובהגר&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">142 בד' אביאסף שבציון</span> <span dir="rtl">144, ועי' ציון הנ&quot;ל שי&quot;ח בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">, יש מהם סוברים דהיינו באונאה של שתות בערך דמי המקח, ולפי שבטעות בין יפות לרעות הוא חשוב כמקח טעות לענין זה שאף על פי שבשאר אונאת שתות קנה ומחזיר אונאה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אונאה ציון 52 ואילך מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, ביפות ורעות יכול המתאנה לבטל את המקח לפי שטעה במקחו</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם ובהגר&quot;א הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">, או שבטעות בין יפות לרעות אף אונאת שתות דינה כאונאה של יותר משתות שהמתאנה יכול לבטל את המקח ולא המאנה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 64 ואילך, מח' בזה. מאירי שם פד א שי&quot;ס כן, ושכ&quot;נ לענין פסק הלכה, וע&quot;ש שכשהקונה נתאנה ורוצה לקיים את המקח המוכר אינו יכול לחזור בו לפי שהלוקח מקבל אונאתו, ולכאו' צ&quot;ב, שהרי לדעה שבאונאה יותר משתות המוכר אינו יכול לבטל את המקח היינו דוקא כשהקונה אינו תובע אונאתו כלל, ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 66, וכ&quot;ה במאירי ב&quot;מ נ ב, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מהם שסוברים שאין כאן מקח טעות כלל ואין כאן אלא דין אונאה</span><ref><span dir="rtl">עי' עליות דר&quot;י שם לדעה הנ&quot;ל; מאירי שם פג ב, לדעה א; אחרונים הנ&quot;ל בד' אביאסף.</span></ref><span dir="rtl">, שטעות בין יפות לרעות אינה חשובה טעות, לפי שיפה ורע אינם שונים זה מזה במהותם, שכל הדברים כשתעריכם אצל רעים מהם יהיו יפים וכשתעריכם אצל יפים מהם</span> <span dir="rtl"> יהיו רעים</span><ref><span dir="rtl">מאירי שם.</span></ref><span dir="rtl">, וזו ששנינו שדוקא המתאנה יכול לבטל את המקח, היינו באונאה של יותר משתות, וכדעת הסוברים כן באונאה של יותר משתות</span><ref><span dir="rtl">מאירי שם. וע&quot;ש שפי' את המשנה שם, שיפות ונמצאו רעות היינו באונאה של יותר משתות, ורעות ונמצאו רעות היינו באונאה של שתות או פחות.</span></ref><span dir="rtl">, או באונאת שתות, וכדעת הסוברים כן באונאת שתות</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אונאה ציון 52 ואילך מח' בזה. עליות דר&quot;י שם; בהגר&quot;א בד' אביאסף שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">גדר הביטול</span> ==
=== <span dir="rtl">גדר הביטול</span> ===


<span dir="rtl">בגדר ביטול המקח שבטעות בין יפות לרעות, נחלקו ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שהמקח אינו בטל אלא משעה שהחזירו את המקח ומשך אותו המוכר, אבל בדיבור לבד שאומר המוטעה שאינו רוצה בקיום המקח אינו בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' בעה&quot;מ ב&quot;ב פד א (מב א); כתוב שם לראב&quot;ד שם. ולכאו' דעתם שביטול המקח אינו מטעם שהמקח בטל מעיקרו אלא מדין אונאה, ועי' נר למאור שם, ואע&quot;פ שד' הראב&quot;ד שהמקח בטל אף כשאין אונאה בערך המקח, עי' ציון</span> <span dir="rtl">119, מ&quot;מ האונאה היא מצד איכות המקח, ודינה כאונאה של יותר משתות שיכול לבטל את המקח, וכ&quot;נ מראב&quot;ד שבציון</span> <span dir="rtl">124.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך אפילו כאשר גילה המוטעה בדעתו שאינו רוצה במקח ולאחר מכן הוקר והוא חוזר בו לקיים את מקחו, מקחו קיים, ואף על פי שעכשיו המוכר רוצה בביטולו</span><ref><span dir="rtl">עי' בעה&quot;מ שם בפי' ד' רב חסדא שם.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש סוברים, שמשעה שגילה המוטעה בדעתו שאינו רוצה בקיום המקח מקחו בטל ואינו יכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ן במלחמות שם.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שכל שהיתה טעות בין יפות לרעות המקח בטל מעיקרו, אלא שכאשר המוטעה מגלה דעתו שרוצה בקיום המקח, באותה שעה מקחו מתקיים</span><ref><span dir="rtl">עי' עליות דר&quot;י שם פג ב, והובא ברא&quot;ש שם סוס&quot;י יד, וכ&quot;ה בר&quot;י קרקושא שם, על ד' רב חסדא שם באונאה של מוכר שוה חמש בשש שיכול הקונה לחזור בו, ומ' שכ&quot;ה אף בטעות שבין יפות לרעות שמשם ראייתו של רב חסדא, עי' גמ' שם. וע&quot;ש שמטעם זה באונאה של חמש בשש והוקרו כאשר הקונה רוצה לקיים את המקח אינו מחזיר לו אונאתו מפני שעכשיו שהמקח מתקיים אין בו אונאה, ועי' רא&quot;ש שם שי&quot;ח על כך, וכ&quot;ה בטוש&quot;ע חו&quot;מ סי' רכז סי&quot;ב כדעת החולקים.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך כל זמן שלא נתרצה הקונה אף המוכר יכול לבטל את המקח, אבל לאחר שהקונה נתרצה קנאו והמוכר אינו יכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">עליות דר&quot;י שם. וע&quot;ע אונאה ציון 70, ולהלן ציון</span> <span dir="rtl">274.</span></ref><span dir="rtl">, ובמקרה שהוקר המקח והקונה מרויח בקיומו, אף בסתם אנו תולים שהקונה נתרצה במקח, והמוכר אינו יכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">עי' עליות דר&quot;י שם, ורא&quot;ש שם. ועי' זכור לאברהם חו&quot;מ ע' אונאה (כה ב).</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">בגדר ביטול המקח שבטעות בין יפות לרעות, נחלקו ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שהמקח אינו בטל אלא משעה שהחזירו את המקח ומשך אותו המוכר, אבל בדיבור לבד שאומר המוטעה שאינו רוצה בקיום המקח אינו בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' בעה&quot;מ ב&quot;ב פד א (מב א); כתוב שם לראב&quot;ד שם. ולכאו' דעתם שביטול המקח אינו מטעם שהמקח בטל מעיקרו אלא מדין אונאה, ועי' נר למאור שם, ואע&quot;פ שד' הראב&quot;ד שהמקח בטל אף כשאין אונאה בערך המקח, עי' ציון</span> <span dir="rtl">119, מ&quot;מ האונאה היא מצד איכות המקח, ודינה כאונאה של יותר משתות שיכול לבטל את המקח, וכ&quot;נ מראב&quot;ד שבציון</span> <span dir="rtl">124.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך אפילו כאשר גילה המוטעה בדעתו שאינו רוצה במקח ולאחר מכן הוקר והוא חוזר בו לקיים את מקחו, מקחו קיים, ואף על פי שעכשיו המוכר רוצה בביטולו</span><ref><span dir="rtl">עי' בעה&quot;מ שם בפי' ד' רב חסדא שם.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש סוברים, שמשעה שגילה המוטעה בדעתו שאינו רוצה בקיום המקח מקחו בטל ואינו יכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ן במלחמות שם.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שכל שהיתה טעות בין יפות לרעות המקח בטל מעיקרו, אלא שכאשר המוטעה מגלה דעתו שרוצה בקיום המקח, באותה שעה מקחו מתקיים</span><ref><span dir="rtl">עי' עליות דר&quot;י שם פג ב, והובא ברא&quot;ש שם סוס&quot;י יד, וכ&quot;ה בר&quot;י קרקושא שם, על ד' רב חסדא שם באונאה של מוכר שוה חמש בשש שיכול הקונה לחזור בו, ומ' שכ&quot;ה אף בטעות שבין יפות לרעות שמשם ראייתו של רב חסדא, עי' גמ' שם. וע&quot;ש שמטעם זה באונאה של חמש בשש והוקרו כאשר הקונה רוצה לקיים את המקח אינו מחזיר לו אונאתו מפני שעכשיו שהמקח מתקיים אין בו אונאה, ועי' רא&quot;ש שם שי&quot;ח על כך, וכ&quot;ה בטוש&quot;ע חו&quot;מ סי' רכז סי&quot;ב כדעת החולקים.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך כל זמן שלא נתרצה הקונה אף המוכר יכול לבטל את המקח, אבל לאחר שהקונה נתרצה קנאו והמוכר אינו יכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">עליות דר&quot;י שם. וע&quot;ע אונאה ציון 70, ולהלן ציון</span> <span dir="rtl">274.</span></ref><span dir="rtl">, ובמקרה שהוקר המקח והקונה מרויח בקיומו, אף בסתם אנו תולים שהקונה נתרצה במקח, והמוכר אינו יכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">עי' עליות דר&quot;י שם, ורא&quot;ש שם. ועי' זכור לאברהם חו&quot;מ ע' אונאה (כה ב).</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">טעות בין כסף צרוף לשאינו צרוף</span> ==
=== <span dir="rtl">טעות בין כסף צרוף לשאינו צרוף</span> ===


<span dir="rtl">טעות בין כסף צרוף לכסף סיגים, יש סוברים שהוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים ואחרונים דלהלן; עי' שו&quot;ת מהר&quot;ם ב&quot;ב ד&quot;ל סי' מח.</span></ref><span dir="rtl">, ודינו כמוכר חטים יפות ונמצאו רעות, ולפיכך המוכר כסף בחזקת סיגים ונמצא צרוף מוכר יכול לחזור בו, צרוף ונמצא סיגים לוקח יכול לחזור</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ן ב&quot;ב פג ב; עי' שו&quot;ת מהרשד&quot;ם חו&quot;מ סי' שפה, שדעת החולקים דלהלן היא דעת יחיד וא&quot;צ לחוש לה; עי' מהר&quot;ש טאיטצק ומשפט צדק וש&quot;ך שבציון</span> <span dir="rtl">144; עי' קרית מלך רב ונתה&quot;מ שבציון</span> <span dir="rtl">141. ועי' שו&quot;ת ס' יהושע פסקים סי' תפח, ושו&quot;ת נטע שעשועים חו&quot;מ סי' מט, ושושנת יעקב חו&quot;מ סי' רלג.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שיכול לצרפו ולתקנו, מאחר שצריך לכך הוצאות המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' קרית מלך רב מכירה פי&quot;ז ה&quot;א, שמצדד לומר כן; נתה&quot;מ סי' רלג ס&quot;ק ד. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">347.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעה שאף טעות בין יפות לרעות אינה חשובה מקח טעות אלא אונאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">129 ואילך, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">111 ואילך ד' החולקים.</span></ref><span dir="rtl">, אף בטעות בין כסף סיגים לכסף צרוף אינו מקח טעות ואינה אלא אונאה</span><ref><span dir="rtl">קרית מלך רב שם ובהגר&quot;א שם ס&quot;ק ד, בד' אביאסף דלהלן שהמקח קיים, שכ&quot;ה לדעתו אף ביפות ורעות.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שהמוכר כסף צרוף ונמצא כסף סיגים שניהם אינם יכולים לחזור בהם</span><ref><span dir="rtl">עי' אביאסף שהובא במרדכי ב&quot;ב סי' תקסג והגמ&quot;י מכירה פי&quot;ז ה&quot;א, שאין יכולים לחזור, וב&quot;י שם ורמ&quot;א בשו&quot;ע שם בדעתו, דהיינו ששניהם אינם חוזרים, וע&quot;ש ושם שהביאו דעה זו בסתם, וכ&quot;ה במחנ&quot;א אונאה סי' ו, שהעיקר להלכה כדעה זו. ועי' פסקי מהר&quot;ש טאיטצק סי' כ (שארית יהודה נב ב) ושו&quot;ת משפט צדק ח&quot;ב סי' מט (צט ב) שחולקים בד' אביאסף, שמ&quot;ש אין יכול לחוזר היינו המוכר אבל הלוקח יכול לחזור, וכדעה ראשונה, וכ&quot;ה בש&quot;ך שם ס&quot;ק א שנראה להגיה בד' אביאסף שהמוכר אינו יכול לחזור, כמ&quot;ש ראב&quot;ן הנ&quot;ל, ועי' שו&quot;ת ושב הכהן סי' סד שהוכיח מהגמ&quot;י כד' הרמ&quot;א, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">143.</span></ref><span dir="rtl">, וקנה, ומחזיר</span> <span dir="rtl">לו מה שנתאנה</span><ref><span dir="rtl">רמ&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואינה חשובה טעות לבטל את המקח, מאחר שכסף סיגים אפשר לצרפו ולעשותו צרוף ומכלל מאתיים מנה</span><ref><span dir="rtl">עי' מהרשד&quot;ם שם, ושו&quot;ת בית יהודה (עייאש) חו&quot;מ סי' סז בדעתו; מחנ&quot;א שם; באה&quot;ט שם ס&quot;ק ד, בהגהת המדפיס; שו&quot;ת ושב הכהן סי' סד; הג' אמרי ברוך לש&quot;ך שם; אולם המשפט סי' רלב סי&quot;ז. ולכאו' א&quot;כ במקרה שמכר כסף סיגים ונמצא צרוף, הוא מק&quot;ט למוכר. ועי' שו&quot;ת משפט צדק ח&quot;ב סי' מט.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעה זו שהמקח קיים, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאינו מקח טעות כלל ואין כאן אלא דין אונאה, וכאשר אין חסר ממשקל הכסף הצרוף אלא פחות משתות אינו צריך להחזיר האונאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ב&quot;י שם, שד' אביאסף הם כשטעה פחות משתות, ומ' דהיינו שלפיכך א&quot;צ להחזיר אונאה; ערך לחם שם; מהרשד&quot;ם שם, בד' אביאסף. ולדעה זו צ&quot;ב מדוע אינו חשוב טעות בכמות, כדעה דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שסוברים שאינה אונאה אלא טעות, ואפילו חסר ממשקל הכסף פחות משתות על המוכר להחזיר את הפרש הדמים, ולפי שטעות זו חשובה כטעות בכמות שהמקח קיים ועל המוכר להשלים, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl"> עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, מח' בזה. ושב הכהן שם, בד' רמ&quot;א שם. וכ&quot;נ ממחנ&quot;א שם, ומבאה&quot;ט ואמרי ברוך שבציון</span> <span dir="rtl">149, שדימו לדין מק&quot;ט שצריך להשלים.</span></ref><span dir="rtl">, וכן הוצאות הצירוף והטירחה הן על המוכר לפי שעליו לתקן את הטעות</span><ref><span dir="rtl">באה&quot;ט בהגהה שם; הג' אמרי ברוך שם, לענין ההוצאות; אולם המשפט שם.</span></ref><span dir="rtl">. ודוקא כשקנה שברי כסף או כלים כדי לשוברם ולעשות מהם כלים אחרים, אבל הקונה כלי מכסף צרוף כדי להשתמש בו ונמצא שהוא מכסף סיגים, דינו כיפות ונמצאו רעות והוא מקח טעות, שהרי לא היה רוצה להשתמש בכלי כזה</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א שם; עי' באה&quot;ט בהגהה שם. ועי' ושב הכהן שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">153.</span></ref><span dir="rtl">. קנה כסף ומצא בתוכו עופרת, כתבו ראשונים שמקח טעות הוא</span><ref><span dir="rtl">תשו' מהר&quot;ם ב&quot;ב ד&quot;פ סי' אלף י וד&quot;ק סי' רנח, הובא במרדכי ב&quot;מ סי' רצא וברמ&quot;א חו&quot;מ רלב יח.</span></ref><span dir="rtl">, ודינו כמקח טעות בין שני מינים ששניהם חוזרים</span><ref><span dir="rtl">תשו' מהר&quot;ם במרדכי שם.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים סוברים שהדבר שנוי במחלוקת במוכר כסף צרוף ונמצא סיגים אם חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ש&quot;ך חו&quot;מ סי' רלג ס&quot;ק א, שמהר&quot;ם חולק על אביאסף הנ&quot;ל, והק' על הרמ&quot;א שם שפסק את שני הדינים. ועי' שו&quot;ת נוכח השלחן חו&quot;מ סי' י שתי' שד' מהר&quot;ם הם בקונה תכשיט זהב ומצא עופרת בתוכו, שמאחר שקנה אותו כדי להשתמש בו הוא מק&quot;ט, עי' ציון</span> <span dir="rtl">150, ועי' קרית מלך רב דלהלן שתי' באופ&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שאפילו לדעה שבנמצא כסף סיגים אינו מקח טעות, כשנמצא עופרת בתוכו הוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' לבוש שם, וע&quot;ש שהוא חלול בתוכו מלא עופרת, ואפשר שלדעתו אינו מק&quot;ט אלא כשרובו עופרת; קרית מלך רב שם.</span></ref><span dir="rtl">, שכאשר היא חתיכה של עופרת בפני עצמה שאינה מעורבת עם הכסף הרי זה מין אחר</span><ref><span dir="rtl">קרית מלך רב שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">טעות בין כסף צרוף לכסף סיגים, יש סוברים שהוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים ואחרונים דלהלן; עי' שו&quot;ת מהר&quot;ם ב&quot;ב ד&quot;ל סי' מח.</span></ref><span dir="rtl">, ודינו כמוכר חטים יפות ונמצאו רעות, ולפיכך המוכר כסף בחזקת סיגים ונמצא צרוף מוכר יכול לחזור בו, צרוף ונמצא סיגים לוקח יכול לחזור</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ן ב&quot;ב פג ב; עי' שו&quot;ת מהרשד&quot;ם חו&quot;מ סי' שפה, שדעת החולקים דלהלן היא דעת יחיד וא&quot;צ לחוש לה; עי' מהר&quot;ש טאיטצק ומשפט צדק וש&quot;ך שבציון</span> <span dir="rtl">144; עי' קרית מלך רב ונתה&quot;מ שבציון</span> <span dir="rtl">141. ועי' שו&quot;ת ס' יהושע פסקים סי' תפח, ושו&quot;ת נטע שעשועים חו&quot;מ סי' מט, ושושנת יעקב חו&quot;מ סי' רלג.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שיכול לצרפו ולתקנו, מאחר שצריך לכך הוצאות המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' קרית מלך רב מכירה פי&quot;ז ה&quot;א, שמצדד לומר כן; נתה&quot;מ סי' רלג ס&quot;ק ד. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">347.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעה שאף טעות בין יפות לרעות אינה חשובה מקח טעות אלא אונאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">129 ואילך, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">111 ואילך ד' החולקים.</span></ref><span dir="rtl">, אף בטעות בין כסף סיגים לכסף צרוף אינו מקח טעות ואינה אלא אונאה</span><ref><span dir="rtl">קרית מלך רב שם ובהגר&quot;א שם ס&quot;ק ד, בד' אביאסף דלהלן שהמקח קיים, שכ&quot;ה לדעתו אף ביפות ורעות.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שהמוכר כסף צרוף ונמצא כסף סיגים שניהם אינם יכולים לחזור בהם</span><ref><span dir="rtl">עי' אביאסף שהובא במרדכי ב&quot;ב סי' תקסג והגמ&quot;י מכירה פי&quot;ז ה&quot;א, שאין יכולים לחזור, וב&quot;י שם ורמ&quot;א בשו&quot;ע שם בדעתו, דהיינו ששניהם אינם חוזרים, וע&quot;ש ושם שהביאו דעה זו בסתם, וכ&quot;ה במחנ&quot;א אונאה סי' ו, שהעיקר להלכה כדעה זו. ועי' פסקי מהר&quot;ש טאיטצק סי' כ (שארית יהודה נב ב) ושו&quot;ת משפט צדק ח&quot;ב סי' מט (צט ב) שחולקים בד' אביאסף, שמ&quot;ש אין יכול לחוזר היינו המוכר אבל הלוקח יכול לחזור, וכדעה ראשונה, וכ&quot;ה בש&quot;ך שם ס&quot;ק א שנראה להגיה בד' אביאסף שהמוכר אינו יכול לחזור, כמ&quot;ש ראב&quot;ן הנ&quot;ל, ועי' שו&quot;ת ושב הכהן סי' סד שהוכיח מהגמ&quot;י כד' הרמ&quot;א, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">143.</span></ref><span dir="rtl">, וקנה, ומחזיר</span> <span dir="rtl">לו מה שנתאנה</span><ref><span dir="rtl">רמ&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואינה חשובה טעות לבטל את המקח, מאחר שכסף סיגים אפשר לצרפו ולעשותו צרוף ומכלל מאתיים מנה</span><ref><span dir="rtl">עי' מהרשד&quot;ם שם, ושו&quot;ת בית יהודה (עייאש) חו&quot;מ סי' סז בדעתו; מחנ&quot;א שם; באה&quot;ט שם ס&quot;ק ד, בהגהת המדפיס; שו&quot;ת ושב הכהן סי' סד; הג' אמרי ברוך לש&quot;ך שם; אולם המשפט סי' רלב סי&quot;ז. ולכאו' א&quot;כ במקרה שמכר כסף סיגים ונמצא צרוף, הוא מק&quot;ט למוכר. ועי' שו&quot;ת משפט צדק ח&quot;ב סי' מט.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעה זו שהמקח קיים, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאינו מקח טעות כלל ואין כאן אלא דין אונאה, וכאשר אין חסר ממשקל הכסף הצרוף אלא פחות משתות אינו צריך להחזיר האונאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ב&quot;י שם, שד' אביאסף הם כשטעה פחות משתות, ומ' דהיינו שלפיכך א&quot;צ להחזיר אונאה; ערך לחם שם; מהרשד&quot;ם שם, בד' אביאסף. ולדעה זו צ&quot;ב מדוע אינו חשוב טעות בכמות, כדעה דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שסוברים שאינה אונאה אלא טעות, ואפילו חסר ממשקל הכסף פחות משתות על המוכר להחזיר את הפרש הדמים, ולפי שטעות זו חשובה כטעות בכמות שהמקח קיים ועל המוכר להשלים, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl"> עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, מח' בזה. ושב הכהן שם, בד' רמ&quot;א שם. וכ&quot;נ ממחנ&quot;א שם, ומבאה&quot;ט ואמרי ברוך שבציון</span> <span dir="rtl">149, שדימו לדין מק&quot;ט שצריך להשלים.</span></ref><span dir="rtl">, וכן הוצאות הצירוף והטירחה הן על המוכר לפי שעליו לתקן את הטעות</span><ref><span dir="rtl">באה&quot;ט בהגהה שם; הג' אמרי ברוך שם, לענין ההוצאות; אולם המשפט שם.</span></ref><span dir="rtl">. ודוקא כשקנה שברי כסף או כלים כדי לשוברם ולעשות מהם כלים אחרים, אבל הקונה כלי מכסף צרוף כדי להשתמש בו ונמצא שהוא מכסף סיגים, דינו כיפות ונמצאו רעות והוא מקח טעות, שהרי לא היה רוצה להשתמש בכלי כזה</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א שם; עי' באה&quot;ט בהגהה שם. ועי' ושב הכהן שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">153.</span></ref><span dir="rtl">. קנה כסף ומצא בתוכו עופרת, כתבו ראשונים שמקח טעות הוא</span><ref><span dir="rtl">תשו' מהר&quot;ם ב&quot;ב ד&quot;פ סי' אלף י וד&quot;ק סי' רנח, הובא במרדכי ב&quot;מ סי' רצא וברמ&quot;א חו&quot;מ רלב יח.</span></ref><span dir="rtl">, ודינו כמקח טעות בין שני מינים ששניהם חוזרים</span><ref><span dir="rtl">תשו' מהר&quot;ם במרדכי שם.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים סוברים שהדבר שנוי במחלוקת במוכר כסף צרוף ונמצא סיגים אם חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ש&quot;ך חו&quot;מ סי' רלג ס&quot;ק א, שמהר&quot;ם חולק על אביאסף הנ&quot;ל, והק' על הרמ&quot;א שם שפסק את שני הדינים. ועי' שו&quot;ת נוכח השלחן חו&quot;מ סי' י שתי' שד' מהר&quot;ם הם בקונה תכשיט זהב ומצא עופרת בתוכו, שמאחר שקנה אותו כדי להשתמש בו הוא מק&quot;ט, עי' ציון</span> <span dir="rtl">150, ועי' קרית מלך רב דלהלן שתי' באופ&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שאפילו לדעה שבנמצא כסף סיגים אינו מקח טעות, כשנמצא עופרת בתוכו הוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' לבוש שם, וע&quot;ש שהוא חלול בתוכו מלא עופרת, ואפשר שלדעתו אינו מק&quot;ט אלא כשרובו עופרת; קרית מלך רב שם.</span></ref><span dir="rtl">, שכאשר היא חתיכה של עופרת בפני עצמה שאינה מעורבת עם הכסף הרי זה מין אחר</span><ref><span dir="rtl">קרית מלך רב שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מכר בסתם ונמצא גרוע</span> ==
=== <span dir="rtl">מכר בסתם ונמצא גרוע</span> ===


<span dir="rtl">המוכר חפץ שאינו בפני הלוקח בשעת המכירה, והזכירו בשמו, ולא הזכיר מידה או שיעור, כגון האומר לחבירו בית אני מוכר לך בסתם, ונתן לו בית שהוא פחות וגרוע שבבתים, הגיעו, ואין יכול הלוקח לערער בכך, לפי ששם בית עליו, וכן המוכר פרדס, ולא הזכיר מידה או שעור ונתן לו פחות וגרוע שבפרדסים, הגיעו</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שכ&quot;ד; יד רמה ב&quot;ב צח ב אות סג. וע&quot;ש ושם שהוכיחו דין זה ממוכר בית כור, שאם קוראים אותו בית כור אע&quot;פ שאין בו לתך הגיעו, עי' ציון</span> <span dir="rtl">60, ומ' שסוברים שאותו דין הוא אף במוכר קרקע שאינה מסויימת, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">64 ואילך שי&quot;ח, ואפשר שאף החולקים בדין הנ&quot;ל מודים במקרה זה מסברא, ועי' יד רמה שם שבמקרה זה המקח קיים אף כשאמר הקונה למוכר, והיינו אף לסוברים לענין בית כור שיש בו לתך שאם הקונה הוא שאמר למוכר ה&quot;ז מק&quot;ט, במקרה זה שתשמישו שוה לשמו, אינו מק&quot;ט.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר חפץ שאינו בפני הלוקח בשעת המכירה, והזכירו בשמו, ולא הזכיר מידה או שיעור, כגון האומר לחבירו בית אני מוכר לך בסתם, ונתן לו בית שהוא פחות וגרוע שבבתים, הגיעו, ואין יכול הלוקח לערער בכך, לפי ששם בית עליו, וכן המוכר פרדס, ולא הזכיר מידה או שעור ונתן לו פחות וגרוע שבפרדסים, הגיעו</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שכ&quot;ד; יד רמה ב&quot;ב צח ב אות סג. וע&quot;ש ושם שהוכיחו דין זה ממוכר בית כור, שאם קוראים אותו בית כור אע&quot;פ שאין בו לתך הגיעו, עי' ציון</span> <span dir="rtl">60, ומ' שסוברים שאותו דין הוא אף במוכר קרקע שאינה מסויימת, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">64 ואילך שי&quot;ח, ואפשר שאף החולקים בדין הנ&quot;ל מודים במקרה זה מסברא, ועי' יד רמה שם שבמקרה זה המקח קיים אף כשאמר הקונה למוכר, והיינו אף לסוברים לענין בית כור שיש בו לתך שאם הקונה הוא שאמר למוכר ה&quot;ז מק&quot;ט, במקרה זה שתשמישו שוה לשמו, אינו מק&quot;ט.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


==  <span dir="rtl">טעות בכמות</span> ==
==  <span dir="rtl"> טעות בכמות</span> ==


<span dir="rtl">זו שאמר רבא כל דבר שבמדה במשקל ובמנין אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">15 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים דהיינו שהמקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' שאילתות קלט; רש&quot;י ב&quot;מ נו ב ד&quot;ה כל ומנחות סט א ד&quot;ה כל; רשב&quot;ם ב&quot;ב צ א ד&quot;ה כל וקג ב ד&quot;ה פיחת; עי' תוס' ב&quot;מ שם ד&quot;ה כל וב&quot;ב קד א ד&quot;ה פחות ומנחות סט א ד&quot;ה והאמר, שסתמו שהמקח בטל, אבל עי' ב&quot;י שבציון</span> <span dir="rtl">169 שדייק מלשון תוס' כדעה שבציון הנ&quot;ל שדוקא כשא&quot;א להשלים המקח בטל; תוס' רבינו שמואל קדושין שם; ההשלמה ב&quot;ב פ&quot;ז סי' ד; מיוחס לרשב&quot;א מנחות עז א; ר&quot;א מן ההר (תוס' ר&quot;י הזקן) קדושין שם, לדעה ב; פסקי ריא&quot;ז ב&quot;מ פ&quot;ד ה&quot;ג סי' ו; יד רמה שבציון</span> <span dir="rtl">161, ועי' יד רמה קדושין (אופק) שהובא בשם הרמ&quot;ה כדעת החולקים שבציון</span> <span dir="rtl">164, ועוד שם כדעה שבציון</span> <span dir="rtl">169, וצ&quot;ב אם הם מד' הרמ&quot;ה; מאירי שבציון</span> <span dir="rtl">160; ריטב&quot;א שם וב&quot;ב צ א, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">169 בדעתו; תלמיד הרשב&quot;א ב&quot;מ נא א; עי' מ&quot;מ ואהא&quot;ז שבציון</span> <span dir="rtl">185 בד' הראב&quot;ד שבציון</span> <span dir="rtl">181, וכ&quot;ה בקרית מלך רב מכירה פט&quot;ו ה&quot;א בד' הראב&quot;ד, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">183 שי&quot;ח בדעתו; אגודה מנחות סט א בשם ר&quot;י; יש&quot;ש קדושין פ&quot;ב סי' ב.</span></ref><span dir="rtl">, שאין זה מכר, לפי שמקפיד בדבר ועל דעת כן לא נעשה המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">. ולדעה זו יש שחילקו בדבר, שהמקח בטל דוקא כאשר מכר לו מקח פלוני וטעה במידתו, כגון שמכר לו שדה פלוני בחזקת שהוא בן מאה אמה, ונמצא שאין בו אלא תשעים ותשע, או מכר לו סל מלא פירות בחזקת שיש בו אלף זוג ונמצא שיש בו פחות, ולפי שלא לקח את המקח אלא בחזקת כך, אבל אמר שמוכר לו חמישים סאים, ומדד לו, ולאחר מכן נמצא שהיו ארבעים ותשע, או מכר לו חמשים אמה בשדהו ונמצא שלא מדד לו אלא ארבעים ותשע, כל שנמצא שטעו במידה או מנין, ישלים ואינו חשוב מקח טעות, שהרי זה כמו שמכר לחבירו במנה ומצא שלא נתן לו אלא תשעים דינר שישלים</span><ref><span dir="rtl">מאירי קדושין שם, וע&quot;ש ב&quot;ב צ א וקג ב. ולכאו' כ&quot;כ ע&quot;פ ראב&quot;ד שבציון</span> <span dir="rtl">181 וכד' המ&quot;מ שבציון</span> <span dir="rtl">185 שהראב&quot;ד חולק על הרמב&quot;ם ור&quot;י מיגש שבציון</span> <span dir="rtl">164, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">183 שי&quot;ח בד' הראב&quot;ד, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">198.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים שחילקו להיפך, שהוא חשוב מקח טעות דוקא כשהטעות היתה בעיקר המכירה, כגון שמכר לו במידה וטעו במידתם, אבל כאשר קנה מקח בסתם, אלא שמדד אותו בשעת המקח ונמצאת טעות במדידה, מאחר שהטעות אינה בעיקר המקח המקח קיים ומחזירים את הטעות</span><ref><span dir="rtl">יד רמה ב&quot;ב צ א אות קמו. וע&quot;ש סט ב אות ע ועא, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">239.</span></ref><span dir="rtl">, והוסיפו לומר, שאפילו כאשר מתחילה המידה היתה מעיקר המקח, אם נמצאת המדה חסרה לאחר שמשכם הלוקח, אף על פי שלא קנאם בשעת המדידה, קנה את הפירות בזמן המשיכה, והמקח קיים ומחזיר את הטעות</span><ref><span dir="rtl">יד רמה שם. ועי' ראב&quot;ד הנ&quot;ל שמ' שחולק, וכ&quot;נ מסתימת שא&quot;ר הנ&quot;ל שחולקים על הרמ&quot;ה.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש סוברים שהמוכר במידה ובמשקל ומנין וטעו, היינו שטעו במדידת המקח או בשקילתו או במניינו, שלא מדדוהו כהוגן, אבל כשהקנו את המקח בלא מדידה או שקילה או מנין ולאחר מכן נמצא המקח חסר, מקחם קיים ומחזירים הטעות בדמים</span><ref><span dir="rtl">עי' תס' שבציון</span> <span dir="rtl">195, ועי' ציון הנ&quot;ל בד' הראב&quot;ד; ריטב&quot;א שם קג ב, בשם ר&quot;ח. ועי' ריטב&quot;א שם שנחלק על ר&quot;ח.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש סוברים שטעות במדה במשקל ובמנין המקח קיים, אלא שהטעות חוזרת, ואפילו כשהיא בפחות משיעור אונאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג סוף של&quot;ה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">208 בדעתו; רשב&quot;א קדושין וב&quot;ב שם ושם, ובד' ר&quot;י מיגש שם צ א, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">169 שי&quot;ח בדעתו; ר&quot;א מן ההר שם, לדעה ב; עי' מ&quot;מ מכירה פט&quot;ו ה&quot;א ופכ&quot;ח ה&quot;ה וגניבה פ&quot;ז ה&quot;ה ומיוחס לריטב&quot;א ב&quot;מ שם, בד' רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">169164; ר&quot;י בן חכמון ב&quot;ב צ א; עי' טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב א, שהביאו להל' ד' הרמב&quot;ם שם, וצ&quot;ב אם סוברים כן אף כשא&quot;א להשלים כד' הרשב&quot;א דלהלן, או דוקא כשאפשר להשלים כרמב&quot;ן שבציון</span> <span dir="rtl">169, ועי' ב&quot;י שבציון הנ&quot;ל שסובר בד' הרמב&quot;ם כהרמב&quot;ן, אבל בשו&quot;ע לא הביא ד' הרמב&quot;ן.</span></ref><span dir="rtl">, ומחזירים זה לזה את הפחת והיתרון והמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;א שם צ ב.</span></ref><span dir="rtl">, שמאחר והטעות אינה בעיקר המקח בשעת הקנין, אלא שבשעה שנתן המוכר את המקח ללוקח נתן לו כמות שונה ממה שקצבו, לפיכך מחזירים את הפחת או את היתרון והמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;א קדושין שם, ע&quot;פ ר&quot;י מיגש שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו היתה הטעות ביותר משתות, המקח קיים ומחזירים את הטעות מפני שאינה טעות בעיקר המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ר&quot;י מיגש שם, ורשב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו במקום שאי אפשר להחזיר פחת או יתרון מהמקח עצמו, המקח קיים ומחזיר את הפרש הדמים, כגון שמכר כלי במשקל פלוני ונמצא שוקל פחות או נמצא ששוקל יותר, או מכר בית במדה פלונית ונמצא קטן מאותה מידה או נמצא גדול ממנה, מחזיר האונאה והמקח קיים, לפי שסתם מוכר ולוקח אינם מעמידים דבריהם בדוקא, אלא שקבעו את המחיר לפי מידה או לפי משקל ומנין</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;א ב&quot;ב קג ב.</span></ref><span dir="rtl">. ד) ויש סוברים שזו שאמרו דבר שבמדה במשקל ובמנין חוזר הוא בשני אופנים, פעמים כל המקח בטל ופעמים קנה ומשלים, כשאי אפשר להשלים המקח, כגון מכר לו בית או כלי ונמצא חסר מהמדה שאמר לו בטל מקח, וכשאפשר להשלים כגון שמכר לו פירות אלו מסאה בסלע ומדד לו במידה, נמצאת המדה חסרה משלים לו פירות, נמצאת המדה יתירה מחזיר לו פירות</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן ב&quot;ב שם; ר&quot;ן קדושין שם (יז ב), וב&quot;ב שם; עי' ריטב&quot;א שם, שהביא דעה זו ומ' שסובר כן, וכ&quot;ה בנ&quot;י קדושין שם בשמו, ולכאו' סותר לריטב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">158; שו&quot;ת ריב&quot;ש סי' ריד; נ&quot;י ב&quot;ב שם (מט ב); עי' ב&quot;י סי' רלב שדייק מלשון הרא&quot;ש שבציון</span> <span dir="rtl">193 כדעה זו, ועי' ציון הנ&quot;ל שכ&quot;ה לשון תוס' וטור. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">208 בד' רה&quot;ג, ועי' נובי&quot;ק חו&quot;מ סי' ל, שכ&quot;ד רוב הפוסקים, וכ&quot;פ הנתה&quot;מ חי' שם ס&quot;ק ב. ועי' רמב&quot;ן וריב&quot;ש שם שכ&quot;כ אף בד' ר&quot;י מיגש שבציון</span> <span dir="rtl">164, ועי' ר&quot;ן שם וכ&quot;מ מכירה פט&quot;ו ה&quot;א ובב&quot;י חו&quot;מ סי' רלב שכ&quot;כ בד' הרמב&quot;ם שבציון הנ&quot;ל, וכ&quot;ה באחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">216, בד' הרמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">209, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">164 שי&quot;ח בדעת ר&quot;י מיגש והרמב&quot;ם שאין הבדל בין אפשר להשלים לשא&quot;א להשלים, ולדעתם צ&quot;ב מהרמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">209, ועי' מחנ&quot;א אונאה סי' כג, ושו&quot;ת זבחי צדק חו&quot;מ סי' א.</span></ref><span dir="rtl">, וכאשר אפשר להשלים ולא השלים, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' קרית מלך רב שבציון</span> <span dir="rtl">253. ולכאו' היינו שבטעות שאפשר להשלים ולא השלים דינה כטעות שא&quot;א להשלים שהמקח בטל, וצ&quot;ב מהו הזמן הדרוש להשלים כדי לקיים המקח, וע&quot;ע מכירה.</span></ref><span dir="rtl">, ובמקרים שאי אפשר להשלים, יש סוברים שהמקח אינו בטל אלא כשהטעות היא בדבר מרובה אלא שהטעות היא בדבר מועט ואין בו קפידא על עיקר המקח, כגון מכר לו בית של עשרים אמה בסכום פלוני, ונמצא שהוא של עשרים ואחד או נמצא שהוא של תשע עשרה, אף בזה המקח קיים ומחזיר את הפרש הדמים</span><ref><span dir="rtl">נ&quot;י שם. ועי' ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שכל שאי אפשר להשלים, אף בדבר מועט המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">201. ועי' ריטב&quot;א שבציון הנ&quot;ל, וצ&quot;ב אם סותר לריטב&quot;א שבציון הקודם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">זו שאמר רבא כל דבר שבמדה במשקל ובמנין אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">15 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים דהיינו שהמקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' שאילתות קלט; רש&quot;י ב&quot;מ נו ב ד&quot;ה כל ומנחות סט א ד&quot;ה כל; רשב&quot;ם ב&quot;ב צ א ד&quot;ה כל וקג ב ד&quot;ה פיחת; עי' תוס' ב&quot;מ שם ד&quot;ה כל וב&quot;ב קד א ד&quot;ה פחות ומנחות סט א ד&quot;ה והאמר, שסתמו שהמקח בטל, אבל עי' ב&quot;י שבציון</span> <span dir="rtl">169 שדייק מלשון תוס' כדעה שבציון הנ&quot;ל שדוקא כשא&quot;א להשלים המקח בטל; תוס' רבינו שמואל קדושין שם; ההשלמה ב&quot;ב פ&quot;ז סי' ד; מיוחס לרשב&quot;א מנחות עז א; ר&quot;א מן ההר (תוס' ר&quot;י הזקן) קדושין שם, לדעה ב; פסקי ריא&quot;ז ב&quot;מ פ&quot;ד ה&quot;ג סי' ו; יד רמה שבציון</span> <span dir="rtl">161, ועי' יד רמה קדושין (אופק) שהובא בשם הרמ&quot;ה כדעת החולקים שבציון</span> <span dir="rtl">164, ועוד שם כדעה שבציון</span> <span dir="rtl">169, וצ&quot;ב אם הם מד' הרמ&quot;ה; מאירי שבציון</span> <span dir="rtl">160; ריטב&quot;א שם וב&quot;ב צ א, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">169 בדעתו; תלמיד הרשב&quot;א ב&quot;מ נא א; עי' מ&quot;מ ואהא&quot;ז שבציון</span> <span dir="rtl">185 בד' הראב&quot;ד שבציון</span> <span dir="rtl">181, וכ&quot;ה בקרית מלך רב מכירה פט&quot;ו ה&quot;א בד' הראב&quot;ד, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">183 שי&quot;ח בדעתו; אגודה מנחות סט א בשם ר&quot;י; יש&quot;ש קדושין פ&quot;ב סי' ב.</span></ref><span dir="rtl">, שאין זה מכר, לפי שמקפיד בדבר ועל דעת כן לא נעשה המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">. ולדעה זו יש שחילקו בדבר, שהמקח בטל דוקא כאשר מכר לו מקח פלוני וטעה במידתו, כגון שמכר לו שדה פלוני בחזקת שהוא בן מאה אמה, ונמצא שאין בו אלא תשעים ותשע, או מכר לו סל מלא פירות בחזקת שיש בו אלף זוג ונמצא שיש בו פחות, ולפי שלא לקח את המקח אלא בחזקת כך, אבל אמר שמוכר לו חמישים סאים, ומדד לו, ולאחר מכן נמצא שהיו ארבעים ותשע, או מכר לו חמשים אמה בשדהו ונמצא שלא מדד לו אלא ארבעים ותשע, כל שנמצא שטעו במידה או מנין, ישלים ואינו חשוב מקח טעות, שהרי זה כמו שמכר לחבירו במנה ומצא שלא נתן לו אלא תשעים דינר שישלים</span><ref><span dir="rtl">מאירי קדושין שם, וע&quot;ש ב&quot;ב צ א וקג ב. ולכאו' כ&quot;כ ע&quot;פ ראב&quot;ד שבציון</span> <span dir="rtl">181 וכד' המ&quot;מ שבציון</span> <span dir="rtl">185 שהראב&quot;ד חולק על הרמב&quot;ם ור&quot;י מיגש שבציון</span> <span dir="rtl">164, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">183 שי&quot;ח בד' הראב&quot;ד, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">198.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים שחילקו להיפך, שהוא חשוב מקח טעות דוקא כשהטעות היתה בעיקר המכירה, כגון שמכר לו במידה וטעו במידתם, אבל כאשר קנה מקח בסתם, אלא שמדד אותו בשעת המקח ונמצאת טעות במדידה, מאחר שהטעות אינה בעיקר המקח המקח קיים ומחזירים את הטעות</span><ref><span dir="rtl">יד רמה ב&quot;ב צ א אות קמו. וע&quot;ש סט ב אות ע ועא, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">239.</span></ref><span dir="rtl">, והוסיפו לומר, שאפילו כאשר מתחילה המידה היתה מעיקר המקח, אם נמצאת המדה חסרה לאחר שמשכם הלוקח, אף על פי שלא קנאם בשעת המדידה, קנה את הפירות בזמן המשיכה, והמקח קיים ומחזיר את הטעות</span><ref><span dir="rtl">יד רמה שם. ועי' ראב&quot;ד הנ&quot;ל שמ' שחולק, וכ&quot;נ מסתימת שא&quot;ר הנ&quot;ל שחולקים על הרמ&quot;ה.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש סוברים שהמוכר במידה ובמשקל ומנין וטעו, היינו שטעו במדידת המקח או בשקילתו או במניינו, שלא מדדוהו כהוגן, אבל כשהקנו את המקח בלא מדידה או שקילה או מנין ולאחר מכן נמצא המקח חסר, מקחם קיים ומחזירים הטעות בדמים</span><ref><span dir="rtl">עי' תס' שבציון</span> <span dir="rtl">195, ועי' ציון הנ&quot;ל בד' הראב&quot;ד; ריטב&quot;א שם קג ב, בשם ר&quot;ח. ועי' ריטב&quot;א שם שנחלק על ר&quot;ח.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש סוברים שטעות במדה במשקל ובמנין המקח קיים, אלא שהטעות חוזרת, ואפילו כשהיא בפחות משיעור אונאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג סוף של&quot;ה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">208 בדעתו; רשב&quot;א קדושין וב&quot;ב שם ושם, ובד' ר&quot;י מיגש שם צ א, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">169 שי&quot;ח בדעתו; ר&quot;א מן ההר שם, לדעה ב; עי' מ&quot;מ מכירה פט&quot;ו ה&quot;א ופכ&quot;ח ה&quot;ה וגניבה פ&quot;ז ה&quot;ה ומיוחס לריטב&quot;א ב&quot;מ שם, בד' רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">169164; ר&quot;י בן חכמון ב&quot;ב צ א; עי' טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב א, שהביאו להל' ד' הרמב&quot;ם שם, וצ&quot;ב אם סוברים כן אף כשא&quot;א להשלים כד' הרשב&quot;א דלהלן, או דוקא כשאפשר להשלים כרמב&quot;ן שבציון</span> <span dir="rtl">169, ועי' ב&quot;י שבציון הנ&quot;ל שסובר בד' הרמב&quot;ם כהרמב&quot;ן, אבל בשו&quot;ע לא הביא ד' הרמב&quot;ן.</span></ref><span dir="rtl">, ומחזירים זה לזה את הפחת והיתרון והמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;א שם צ ב.</span></ref><span dir="rtl">, שמאחר והטעות אינה בעיקר המקח בשעת הקנין, אלא שבשעה שנתן המוכר את המקח ללוקח נתן לו כמות שונה ממה שקצבו, לפיכך מחזירים את הפחת או את היתרון והמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;א קדושין שם, ע&quot;פ ר&quot;י מיגש שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו היתה הטעות ביותר משתות, המקח קיים ומחזירים את הטעות מפני שאינה טעות בעיקר המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ר&quot;י מיגש שם, ורשב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו במקום שאי אפשר להחזיר פחת או יתרון מהמקח עצמו, המקח קיים ומחזיר את הפרש הדמים, כגון שמכר כלי במשקל פלוני ונמצא שוקל פחות או נמצא ששוקל יותר, או מכר בית במדה פלונית ונמצא קטן מאותה מידה או נמצא גדול ממנה, מחזיר האונאה והמקח קיים, לפי שסתם מוכר ולוקח אינם מעמידים דבריהם בדוקא, אלא שקבעו את המחיר לפי מידה או לפי משקל ומנין</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;א ב&quot;ב קג ב.</span></ref><span dir="rtl">. ד) ויש סוברים שזו שאמרו דבר שבמדה במשקל ובמנין חוזר הוא בשני אופנים, פעמים כל המקח בטל ופעמים קנה ומשלים, כשאי אפשר להשלים המקח, כגון מכר לו בית או כלי ונמצא חסר מהמדה שאמר לו בטל מקח, וכשאפשר להשלים כגון שמכר לו פירות אלו מסאה בסלע ומדד לו במידה, נמצאת המדה חסרה משלים לו פירות, נמצאת המדה יתירה מחזיר לו פירות</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן ב&quot;ב שם; ר&quot;ן קדושין שם (יז ב), וב&quot;ב שם; עי' ריטב&quot;א שם, שהביא דעה זו ומ' שסובר כן, וכ&quot;ה בנ&quot;י קדושין שם בשמו, ולכאו' סותר לריטב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">158; שו&quot;ת ריב&quot;ש סי' ריד; נ&quot;י ב&quot;ב שם (מט ב); עי' ב&quot;י סי' רלב שדייק מלשון הרא&quot;ש שבציון</span> <span dir="rtl">193 כדעה זו, ועי' ציון הנ&quot;ל שכ&quot;ה לשון תוס' וטור. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">208 בד' רה&quot;ג, ועי' נובי&quot;ק חו&quot;מ סי' ל, שכ&quot;ד רוב הפוסקים, וכ&quot;פ הנתה&quot;מ חי' שם ס&quot;ק ב. ועי' רמב&quot;ן וריב&quot;ש שם שכ&quot;כ אף בד' ר&quot;י מיגש שבציון</span> <span dir="rtl">164, ועי' ר&quot;ן שם וכ&quot;מ מכירה פט&quot;ו ה&quot;א ובב&quot;י חו&quot;מ סי' רלב שכ&quot;כ בד' הרמב&quot;ם שבציון הנ&quot;ל, וכ&quot;ה באחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">216, בד' הרמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">209, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">164 שי&quot;ח בדעת ר&quot;י מיגש והרמב&quot;ם שאין הבדל בין אפשר להשלים לשא&quot;א להשלים, ולדעתם צ&quot;ב מהרמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">209, ועי' מחנ&quot;א אונאה סי' כג, ושו&quot;ת זבחי צדק חו&quot;מ סי' א.</span></ref><span dir="rtl">, וכאשר אפשר להשלים ולא השלים, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' קרית מלך רב שבציון</span> <span dir="rtl">253. ולכאו' היינו שבטעות שאפשר להשלים ולא השלים דינה כטעות שא&quot;א להשלים שהמקח בטל, וצ&quot;ב מהו הזמן הדרוש להשלים כדי לקיים המקח, וע&quot;ע מכירה.</span></ref><span dir="rtl">, ובמקרים שאי אפשר להשלים, יש סוברים שהמקח אינו בטל אלא כשהטעות היא בדבר מרובה אלא שהטעות היא בדבר מועט ואין בו קפידא על עיקר המקח, כגון מכר לו בית של עשרים אמה בסכום פלוני, ונמצא שהוא של עשרים ואחד או נמצא שהוא של תשע עשרה, אף בזה המקח קיים ומחזיר את הפרש הדמים</span><ref><span dir="rtl">נ&quot;י שם. ועי' ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שכל שאי אפשר להשלים, אף בדבר מועט המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">201. ועי' ריטב&quot;א שבציון הנ&quot;ל, וצ&quot;ב אם סותר לריטב&quot;א שבציון הקודם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">גדר הביטול</span> ==
=== <span dir="rtl">גדר הביטול</span> ===


<span dir="rtl">טעות בכמות, באופנים ולשיטות שהמקח בטל, כתבו ראשונים שהמוכר והקונה שניהם יכולים לבטל</span> <span dir="rtl">את המקח</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם ב&quot;ב צ א ד&quot;ה כל; מיוחס לרשב&quot;א מנחות עז א. ועי' מהרשד&quot;ם דלהלן, שכ&quot;ה לסוברים כן לענין אונאה.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כאשר אחד מהם ידע והשני לא ידע, דוקא זה שלא ידע יכול לבטל את המקח אבל זה שידע אינו יכול לבטל</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שבציון</span> <span dir="rtl">205.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שבטעות בכמות דוקא המתאנה יכול לחזור ולבטל</span><ref><span dir="rtl">עי' אגודה מנחות סט א, שהמקח בטל אם ירצה, ולכאו' היינו אם ירצה המתאנה; עי' שו&quot;ת מהרשד&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">215 שמ' שלסוברים שבאונאה יותר משתות דוקא המתאנה יכול לבטל (ע&quot;ע אונאה ציון 64 ואילך, על המח' בזה), ה&quot;ה בטעות בכמות.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">טעות בכמות, באופנים ולשיטות שהמקח בטל, כתבו ראשונים שהמוכר והקונה שניהם יכולים לבטל</span> <span dir="rtl">את המקח</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם ב&quot;ב צ א ד&quot;ה כל; מיוחס לרשב&quot;א מנחות עז א. ועי' מהרשד&quot;ם דלהלן, שכ&quot;ה לסוברים כן לענין אונאה.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כאשר אחד מהם ידע והשני לא ידע, דוקא זה שלא ידע יכול לבטל את המקח אבל זה שידע אינו יכול לבטל</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שבציון</span> <span dir="rtl">205.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שבטעות בכמות דוקא המתאנה יכול לחזור ולבטל</span><ref><span dir="rtl">עי' אגודה מנחות סט א, שהמקח בטל אם ירצה, ולכאו' היינו אם ירצה המתאנה; עי' שו&quot;ת מהרשד&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">215 שמ' שלסוברים שבאונאה יותר משתות דוקא המתאנה יכול לבטל (ע&quot;ע אונאה ציון 64 ואילך, על המח' בזה), ה&quot;ה בטעות בכמות.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">בכל שהוא</span> ==
=== <span dir="rtl">בכל שהוא</span> ===


<span dir="rtl">טעות במידה ומשקל, כתבו ראשונים שהיא חוזרת אפילו בכל שהו</span><span dir="rtl">א</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג סוף של&quot;ה, ורמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;א, וטוש&quot;ע חו&quot;מ רלב א, ולכאו' היינו אפי' בפחות מפרוטה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">178 שי&quot;ח. וכ&quot;מ משו&quot;ע הרב מדות ומשקלות ס&quot;ב ובא&quot;ח שנה א פ' כי תצא אות ו, שאפי' החסיר במידה ומשקל פחות מפרוטה חייב להחזיר, ולכאו' סותרים לדבריהם שבציון הנ&quot;ל, ועי' אמרי יעקב על שו&quot;ע הרב שם בביאורים. ולכאו' אף כשהוא פחות מפרוטה היינו דוקא כשההבדל במידה ומשקל ניכר שהרי א&quot;א לצמצם את המידה והמשקל לגמרי.</span></ref><span dir="rtl">, וכתבו אחרונים שהיא חוזרת אפילו כשאין אונאה בערך כלל, כגון באחים שחלקו והרבה במדידה או במשקל מחלק ששוה בערכו לחלק אחר שבשיעור המועט, אף על פי כן חוזרת, שסוף סוף הדבר נעשה בטעות</span><ref><span dir="rtl">יש&quot;ש קדושין פ&quot;ב סי' ב. ועי' להלן בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שכשהטעות היא פחות מפרוטה אינה חוזרת לפי שאינה חשובה חיסרון במקח, שפחות מפרוטה אינו ממון</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע פרוטה. עי' שו&quot;ע הרב אונאה ס&quot;ה; שו&quot;ת תורה לשמה סו&quot;ס שמח; שו&quot;ת לב דוד (פלדמן) סי' פז. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">176, בד' שו&quot;ע הרב ותורה לשמה. ולדעה זו לכאו' צ&quot;ל שמ&quot;ש הרמב&quot;ם וטוש&quot;ע הנ&quot;ל &quot;כל שהוא&quot; היינו אפי' הרבה פחות משתות, והיינו ע&quot;פ גמ' שבציון</span> <span dir="rtl">15 &quot;אפי' פחות מכדי אונאה&quot; אבל מ&quot;מ אינו אלא כשיש בה ש&quot;פ, ועי' לב דוד שם, שפחות מפרוטה אינו חוזר מפני שדינו כגזל שא&quot;צ להחזיר בפחות מש&quot;פ, אמנם היינו דוקא לסוברים שהמקח קיים והטעות חוזרת, עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך מח' בזה, אבל לסוברים שהמקח בטל, מאחר שצריך להחזיר את כל המקח אף כשהטעות עצמה היא בפחות הכל חוזר, ואפשר שהיש&quot;ש שכ' שחוזר אף בפחות מש&quot;פ הוא לשיטתו בציון הנ&quot;ל שכל המקח בטל.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">טעות במידה ומשקל, כתבו ראשונים שהיא חוזרת אפילו בכל שהו</span><span dir="rtl">א</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג סוף של&quot;ה, ורמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;א, וטוש&quot;ע חו&quot;מ רלב א, ולכאו' היינו אפי' בפחות מפרוטה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">178 שי&quot;ח. וכ&quot;מ משו&quot;ע הרב מדות ומשקלות ס&quot;ב ובא&quot;ח שנה א פ' כי תצא אות ו, שאפי' החסיר במידה ומשקל פחות מפרוטה חייב להחזיר, ולכאו' סותרים לדבריהם שבציון הנ&quot;ל, ועי' אמרי יעקב על שו&quot;ע הרב שם בביאורים. ולכאו' אף כשהוא פחות מפרוטה היינו דוקא כשההבדל במידה ומשקל ניכר שהרי א&quot;א לצמצם את המידה והמשקל לגמרי.</span></ref><span dir="rtl">, וכתבו אחרונים שהיא חוזרת אפילו כשאין אונאה בערך כלל, כגון באחים שחלקו והרבה במדידה או במשקל מחלק ששוה בערכו לחלק אחר שבשיעור המועט, אף על פי כן חוזרת, שסוף סוף הדבר נעשה בטעות</span><ref><span dir="rtl">יש&quot;ש קדושין פ&quot;ב סי' ב. ועי' להלן בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שכשהטעות היא פחות מפרוטה אינה חוזרת לפי שאינה חשובה חיסרון במקח, שפחות מפרוטה אינו ממון</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע פרוטה. עי' שו&quot;ע הרב אונאה ס&quot;ה; שו&quot;ת תורה לשמה סו&quot;ס שמח; שו&quot;ת לב דוד (פלדמן) סי' פז. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">176, בד' שו&quot;ע הרב ותורה לשמה. ולדעה זו לכאו' צ&quot;ל שמ&quot;ש הרמב&quot;ם וטוש&quot;ע הנ&quot;ל &quot;כל שהוא&quot; היינו אפי' הרבה פחות משתות, והיינו ע&quot;פ גמ' שבציון</span> <span dir="rtl">15 &quot;אפי' פחות מכדי אונאה&quot; אבל מ&quot;מ אינו אלא כשיש בה ש&quot;פ, ועי' לב דוד שם, שפחות מפרוטה אינו חוזר מפני שדינו כגזל שא&quot;צ להחזיר בפחות מש&quot;פ, אמנם היינו דוקא לסוברים שהמקח קיים והטעות חוזרת, עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך מח' בזה, אבל לסוברים שהמקח בטל, מאחר שצריך להחזיר את כל המקח אף כשהטעות עצמה היא בפחות הכל חוזר, ואפשר שהיש&quot;ש שכ' שחוזר אף בפחות מש&quot;פ הוא לשיטתו בציון הנ&quot;ל שכל המקח בטל.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשיש אונאה מחמת החסר</span> ==
=== <span dir="rtl">כשיש אונאה מחמת החסר</span> ===


<span dir="rtl">טעות במידה ומשקל, לסוברים שהמקח קיים ועל המוכר להשלים, יש סוברים שאפילו כאשר מחמת החסר במקח יש אונאה בדמיו יותר משתות, אין בו דין אנאה של יותר משתות שהמקח בטל</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אונאה ציון 64 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אלא כל זמן שהמוכר יכול להשלים, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת ושב הכהן סי' סד. ועי' דברי משפט שבציון</span> <span dir="rtl">356, שלכאו' חולק.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">טעות במידה ומשקל, לסוברים שהמקח קיים ועל המוכר להשלים, יש סוברים שאפילו כאשר מחמת החסר במקח יש אונאה בדמיו יותר משתות, אין בו דין אנאה של יותר משתות שהמקח בטל</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אונאה ציון 64 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אלא כל זמן שהמוכר יכול להשלים, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת ושב הכהן סי' סד. ועי' דברי משפט שבציון</span> <span dir="rtl">356, שלכאו' חולק.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשאמר מקח זה</span> ==
=== <span dir="rtl">כשאמר מקח זה</span> ===


<span dir="rtl">כשפירשו &quot;מקח זה&quot; בכמות פלונית, כגון, היה תופס לפניו שק של אגוזים, ואמר לו הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים בדינר, ונטלו והלך לו ומדדו ולא מצא מדתו, כתבו ראשונים שהמקח בטל</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ד מכירה פט&quot;ו ה&quot;א, והובא בטור חו&quot;מ סי' רלב. ועי' פרישה שם ושו&quot;ת תורה לשמה סי' שמח, בפי' ד' הראב&quot;ד, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">350.</span></ref><span dir="rtl">, ונחלקו בדבר: יש שכתבו שאף לסוברים שבטעות בכמות המקח קיים והטעות חוזרת</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציונים</span> <span dir="rtl">164 ואילך,</span> <span dir="rtl">169 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, כאשר אמר &quot;שק זה&quot; המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' טור שם ודרישה שם בדעתו; עי' כ&quot;מ שם ובב&quot;י ודרישה וב&quot;ח שם, שהרמב&quot;ם שבציון הנ&quot;ל מודה לד' הראב&quot;ד, ועי' להלן שי&quot;ח בד' הרמב&quot;ם. אבל עי' שו&quot;ע שם שלא הביא ד' הראב&quot;ד, והסמ&quot;ע שם ס&quot;ק ד תמה עליו ממ&quot;ש בב&quot;י שם.</span></ref><span dir="rtl">, לפי ששק זה אמר לו, כמו שהוא</span><ref><span dir="rtl">דרישה שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שלסוברים שבטעות בכמות המקח קיים, אף כשאמר לו שק זה המקח קיים, וישלים</span><ref><span dir="rtl">עי' מ&quot;מ שם שהרמב&quot;ם ור&quot;י מיגש שבציון הנ&quot;ל חולקים על ד' הראב&quot;ד, ועי' אהא&quot;ז שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">158. ועי' מאירי שבציון</span> <span dir="rtl">160 שלכאו' הוא ע&quot;פ הראב&quot;ד וכד' המ&quot;מ שם, והיינו שלד' הראב&quot;ד כל שאמר מקח זה ששוקל כך היינו שהמשקל הוא מעיקר המקח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">198, ועי' ראב&quot;ד שם שכשהקונה ידע שאין בשק שיעור מידה המקח קיים, ולכאו' לד' ראשונים הנ&quot;ל היינו כשידע שהשק אינו מדוד, ועיקר ההבדל הוא בין אם אמר מקח זה ששוקל כך וא&quot;כ המשקל הוא מעיקר המקח לבין אמר בסתם שרוצה מקח פלוני אלא ששילם לפי משקל, ע&quot;ש שדימה להבדל בין מוכר במנה זה למוכר במנה סתם, עי' ציון</span> <span dir="rtl">270, ועי' לח&quot;מ שם, ועי' אהא&quot;ז שם שפי' ד' הראב&quot;ד שהמקח קיים דוקא כאשר הקונה לא טעה כלל וידע שאין בשק סאה.</span></ref><span dir="rtl">. מכר בהמה שלמה שחוטה במשקל, ונמצאה בה רגל שבורה באופן שהבהמה אינה טריפה אבל הרגל אסורה באכילה וצריך לחותכה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אבר מן החי ציון 73 ואילך, על המקרים שהדין כן.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו אחרונים שמאחר שקנאה שלמה, אם כן דינו כאומר מקח זה בכמות פלונית, שנחלקו בו אם מקחו קיים או בטל</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת תורה לשמה סי' שמח. ולכאו' צ&quot;ב, שהלא הוא אותו מקרה שבמשנה שבציון</span> <span dir="rtl">235 במוכר בני מעיים עם המתנות שמקחו קיים, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">239.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">כשפירשו &quot;מקח זה&quot; בכמות פלונית, כגון, היה תופס לפניו שק של אגוזים, ואמר לו הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים בדינר, ונטלו והלך לו ומדדו ולא מצא מדתו, כתבו ראשונים שהמקח בטל</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ד מכירה פט&quot;ו ה&quot;א, והובא בטור חו&quot;מ סי' רלב. ועי' פרישה שם ושו&quot;ת תורה לשמה סי' שמח, בפי' ד' הראב&quot;ד, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">350.</span></ref><span dir="rtl">, ונחלקו בדבר: יש שכתבו שאף לסוברים שבטעות בכמות המקח קיים והטעות חוזרת</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציונים</span> <span dir="rtl">164 ואילך,</span> <span dir="rtl">169 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, כאשר אמר &quot;שק זה&quot; המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' טור שם ודרישה שם בדעתו; עי' כ&quot;מ שם ובב&quot;י ודרישה וב&quot;ח שם, שהרמב&quot;ם שבציון הנ&quot;ל מודה לד' הראב&quot;ד, ועי' להלן שי&quot;ח בד' הרמב&quot;ם. אבל עי' שו&quot;ע שם שלא הביא ד' הראב&quot;ד, והסמ&quot;ע שם ס&quot;ק ד תמה עליו ממ&quot;ש בב&quot;י שם.</span></ref><span dir="rtl">, לפי ששק זה אמר לו, כמו שהוא</span><ref><span dir="rtl">דרישה שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שלסוברים שבטעות בכמות המקח קיים, אף כשאמר לו שק זה המקח קיים, וישלים</span><ref><span dir="rtl">עי' מ&quot;מ שם שהרמב&quot;ם ור&quot;י מיגש שבציון הנ&quot;ל חולקים על ד' הראב&quot;ד, ועי' אהא&quot;ז שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">158. ועי' מאירי שבציון</span> <span dir="rtl">160 שלכאו' הוא ע&quot;פ הראב&quot;ד וכד' המ&quot;מ שם, והיינו שלד' הראב&quot;ד כל שאמר מקח זה ששוקל כך היינו שהמשקל הוא מעיקר המקח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">198, ועי' ראב&quot;ד שם שכשהקונה ידע שאין בשק שיעור מידה המקח קיים, ולכאו' לד' ראשונים הנ&quot;ל היינו כשידע שהשק אינו מדוד, ועיקר ההבדל הוא בין אם אמר מקח זה ששוקל כך וא&quot;כ המשקל הוא מעיקר המקח לבין אמר בסתם שרוצה מקח פלוני אלא ששילם לפי משקל, ע&quot;ש שדימה להבדל בין מוכר במנה זה למוכר במנה סתם, עי' ציון</span> <span dir="rtl">270, ועי' לח&quot;מ שם, ועי' אהא&quot;ז שם שפי' ד' הראב&quot;ד שהמקח קיים דוקא כאשר הקונה לא טעה כלל וידע שאין בשק סאה.</span></ref><span dir="rtl">. מכר בהמה שלמה שחוטה במשקל, ונמצאה בה רגל שבורה באופן שהבהמה אינה טריפה אבל הרגל אסורה באכילה וצריך לחותכה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אבר מן החי ציון 73 ואילך, על המקרים שהדין כן.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו אחרונים שמאחר שקנאה שלמה, אם כן דינו כאומר מקח זה בכמות פלונית, שנחלקו בו אם מקחו קיים או בטל</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת תורה לשמה סי' שמח. ולכאו' צ&quot;ב, שהלא הוא אותו מקרה שבמשנה שבציון</span> <span dir="rtl">235 במוכר בני מעיים עם המתנות שמקחו קיים, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">239.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">במכירת קרקע</span> ==
=== <span dir="rtl">במכירת קרקע</span> ===


<span dir="rtl">מכר קרקע ואמר שהיא בית כור, ונמצא שטעו במידתה, באומר בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל, שנינו, פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב קג ב; רמב&quot;ם מכירה פכ&quot;ח ה&quot;ה; טוש&quot;ע חו&quot;מ ריח ז.</span></ref><span dir="rtl">, ונחלקו ראשונים בטעם הדבר שהמקח קיים ואינו בטל לגמרי מחמת הטעות, יש סוברים שהמקח קיים כדין שאר טעות בכמות שבמכירת מטלטלים, שהמקח קיים, והטעות חוזרת, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, מח' בזה. רשב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">164, ומ&quot;מ מכירה פכ&quot;ח ומיוחס לריטב&quot;א שבציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. ולדעת הסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, שכל טעות בכמות מבטלת את המקח, וראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">163 שהמקח בטל כשטעו במדידה, וראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">169 ואילך, שהמקח בטל כשא&quot;א להשלים.</span></ref><span dir="rtl">, יש סוברים דהיינו דוקא במכירת מטלטלים, אבל מכרו קרקע וטעו במידתה, המקח קיים, לפי שבקרקע אדם מתרצה לקנותה או למוכרה כמות שהיא לפי מידתה, ואם פיחת או הותיר ישלימו את ההפרש בדמים</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה פיחת. ועי' יד רמה שבציון</span> <span dir="rtl">199 כעי&quot;ז, ואולי כ&quot;ה כונת הרשב&quot;ם. ועי' תוס' ב&quot;מ נו ב ד&quot;ה כל וב&quot;ב קד א ד&quot;ה פחות ומנחות סט א ד&quot;ה והאמר שהקשו מגמ' מנחות שם, ועי' פנ&quot;י ועדות ביהוסף ואמרי מהרש&quot;ח ב&quot;מ שם ביישוב הקושיא, ועי' מאירי ב&quot;ב שם, וחי' מהרי&quot;ט קדושין מב ב.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שאף כשטעו במידה במכירת שדה המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' שאילתות קלט; תוס' שם ושם ושם; עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">193</span> <span dir="rtl">ואילך; תוס' רבינו שמואל קדושין שם; ריטב&quot;א ב&quot;ב שם; האגודה קדושין ומנחות שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכאשר נמצא שהקרקע היא פחות מבית כור הקונה אומר לא היתה דעתי לקנות אלא בית כור שלם</span><ref><span dir="rtl">תוס' ורא&quot;ש וטור שבציון</span> <span dir="rtl">197. ועי' ב&quot;י שבציון</span> <span dir="rtl">169, שדייק מלשון זו כדעה שבציון הנ&quot;ל שהמקח בטל דוקא כש&quot;א להשלים.</span></ref><span dir="rtl">. לדעת הסוברים שאף במכירת קרקע כשטעו במידה המקח בטל, זו ששנינו שהמוכר בית כור מידה בחבל המקח קיים, נחלקו ראשונים בדבר: א) יש שכתבו שאף בזו המקח בטל, ואותה ששנינו שינכה מהדמים אינה אלא כאשר המוכר והקונה שניהם רוצים לקיים את המקח</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן ורשב&quot;א וריטב&quot;א ב&quot;ב שם, שי&quot;ס כן, ובריטב&quot;א קדושין שם בשם מורו.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש שכתבו שהמקח קיים במקרה שמכר לו בלא מדידה, וכדעת הסוברים שכל שלא מדדו המקח קיים</span><ref><span dir="rtl"> ר&quot;ח שבציון</span> <span dir="rtl">163; עי' תוס' ב&quot;מ נו ב ד&quot;ה כל, שהמקח בטל דוקא כשאמר מדדתי שיש בה בית כור, אבל כשאמר בסתם שיש בה בית כור, היינו שסבור שכך יש בה ואין זו טעות במידה, וכ&quot;נ מתוס' טוך קדושין שם, ואפשר שכ&quot;ד הראב&quot;ד שבציון</span> <span dir="rtl">181, דהיינו כשאמר שק זה שיש בו סאה אגוזים היינו שאמר שהשק כבר מדוד, ולפיכך היא טעות במדידה, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">160,</span> <span dir="rtl">183,</span> <span dir="rtl">185.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש שכתבו שהמקח קיים דוקא כשהקונה עמד בשדה וראה כמה יש בה - והקונה הכיר וידע שאינו מוכר לו בית כור מצומצם אלא פחות או יותר</span><ref><span dir="rtl">תוס' מנחות דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- אבל כשהקונה לא ראה את השדה ואמר לו בית כור אני מוכר לך ונמצא שטעו במדה, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">תוס' שם קד א ד&quot;ה פחות וד&quot;ה אלא, ומנחות שם; רא&quot;ש שם סי' א; טור חו&quot;מ סי' ריח; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם ס&quot;ו. ועי' תו&quot;ח ב&quot;ב ז א. ועי' ר&quot;י מיגש שם קג ב שסובר כדעה זו שבאומר שדה זו המקח קיים, ודלא כהחולקים דלהלן, והובא בטור שם, וע&quot;ש שנחלק עם תוס' והרא&quot;ש באומר שדה זו אם כשטעו בכל שהוא ינכה, או דוקא כשטעו בשיעור גדול יותר, וע&quot;ע מכירה.</span></ref><span dir="rtl">. ד) ויש סוברים להיפך מדעה הקודמת, שהמקח קיים מפני שמכר לו בית כור בסתם ולא אמר לו קרקע פלונית, ולפיכך כשמדד לו ונמצאת טעות במדידה המקח קיים לפי שאינה טעות בעיקר המקח, אבל מכר לו שדה מסויימת ואמר שמידתה היא בית כור ונמצא שטעו במידתה, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' מאירי קדושין מב ב, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">160. ועי' מאירי שם, שלכאו' מ' מדבריו שהמקח קיים דוקא כשיכול להשלים במידת הקרקע, אבל א&quot;ל כן שהרי במשנה כ' בפירוש פיחת כ&quot;ש ינכה, וע&quot;כ היינו בדמים.</span></ref><span dir="rtl">. ה) ויש שכתבו שקרקע העומדת לזריעה או לנטיעה, אף כשטעו במידתה המקח קיים, שכיון שעומדת לפירות הקונה אינו מקפיד על השיעור, שתעשה פירות לפי השיעור שקנה, ולפיכך במקום שהמוכר אינו יכול להוסיף לו קרקע דעתו לקנותה כפי השיעור שיש לו, אבל מכר לו בית העומד לדירה וטעו במידתו, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">יד רמה ב&quot;ב צ א אות קמו, ועי' דבריו שבציון</span> <span dir="rtl">161. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">191.</span></ref><span dir="rtl">. ו) ויש שכתבו שלשון בית כור הוא לשון כלל ואינו חשוב דבר שבמדה לבטל את המקח, אבל כשאמר שדה של מאה אמות ונמצא שיש בה פחות או יותר, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">מאירי ב&quot;ב שם, שאפשר לומר כן. אבל ע&quot;ש שהעיקר כמ&quot;ש בקדושין, עי' ציון</span> <span dir="rtl">198.</span></ref><span dir="rtl">. ז) ויש שכתבו שהמקח קיים מפני שאמר לשון מדה בחבל, ומשמעות לשון מידה בחבל שמוכר את השדה שיש לו על פי מידת החבל לפי חשבון בית כור בכך וכך, אבל כשאמר בית כור בסתם המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן שם; ההשלמה שם; ריטב&quot;א קדושין שם; ר&quot;ן ב&quot;ב שם. ועי' רמב&quot;ן ור&quot;ן שם שהמקח בטל דוקא כשא&quot;א להשלים, וכדעתם בציון</span> <span dir="rtl">169, ודעת ההשלמה שם שהמקח בטל אף כשאפשר להשלים, עי' ציון</span> <span dir="rtl">158.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מכר קרקע ואמר שהיא בית כור, ונמצא שטעו במידתה, באומר בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל, שנינו, פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב קג ב; רמב&quot;ם מכירה פכ&quot;ח ה&quot;ה; טוש&quot;ע חו&quot;מ ריח ז.</span></ref><span dir="rtl">, ונחלקו ראשונים בטעם הדבר שהמקח קיים ואינו בטל לגמרי מחמת הטעות, יש סוברים שהמקח קיים כדין שאר טעות בכמות שבמכירת מטלטלים, שהמקח קיים, והטעות חוזרת, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, מח' בזה. רשב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">164, ומ&quot;מ מכירה פכ&quot;ח ומיוחס לריטב&quot;א שבציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. ולדעת הסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, שכל טעות בכמות מבטלת את המקח, וראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">163 שהמקח בטל כשטעו במדידה, וראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">169 ואילך, שהמקח בטל כשא&quot;א להשלים.</span></ref><span dir="rtl">, יש סוברים דהיינו דוקא במכירת מטלטלים, אבל מכרו קרקע וטעו במידתה, המקח קיים, לפי שבקרקע אדם מתרצה לקנותה או למוכרה כמות שהיא לפי מידתה, ואם פיחת או הותיר ישלימו את ההפרש בדמים</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה פיחת. ועי' יד רמה שבציון</span> <span dir="rtl">199 כעי&quot;ז, ואולי כ&quot;ה כונת הרשב&quot;ם. ועי' תוס' ב&quot;מ נו ב ד&quot;ה כל וב&quot;ב קד א ד&quot;ה פחות ומנחות סט א ד&quot;ה והאמר שהקשו מגמ' מנחות שם, ועי' פנ&quot;י ועדות ביהוסף ואמרי מהרש&quot;ח ב&quot;מ שם ביישוב הקושיא, ועי' מאירי ב&quot;ב שם, וחי' מהרי&quot;ט קדושין מב ב.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שאף כשטעו במידה במכירת שדה המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' שאילתות קלט; תוס' שם ושם ושם; עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">193</span> <span dir="rtl">ואילך; תוס' רבינו שמואל קדושין שם; ריטב&quot;א ב&quot;ב שם; האגודה קדושין ומנחות שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכאשר נמצא שהקרקע היא פחות מבית כור הקונה אומר לא היתה דעתי לקנות אלא בית כור שלם</span><ref><span dir="rtl">תוס' ורא&quot;ש וטור שבציון</span> <span dir="rtl">197. ועי' ב&quot;י שבציון</span> <span dir="rtl">169, שדייק מלשון זו כדעה שבציון הנ&quot;ל שהמקח בטל דוקא כש&quot;א להשלים.</span></ref><span dir="rtl">. לדעת הסוברים שאף במכירת קרקע כשטעו במידה המקח בטל, זו ששנינו שהמוכר בית כור מידה בחבל המקח קיים, נחלקו ראשונים בדבר: א) יש שכתבו שאף בזו המקח בטל, ואותה ששנינו שינכה מהדמים אינה אלא כאשר המוכר והקונה שניהם רוצים לקיים את המקח</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן ורשב&quot;א וריטב&quot;א ב&quot;ב שם, שי&quot;ס כן, ובריטב&quot;א קדושין שם בשם מורו.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש שכתבו שהמקח קיים במקרה שמכר לו בלא מדידה, וכדעת הסוברים שכל שלא מדדו המקח קיים</span><ref><span dir="rtl"> ר&quot;ח שבציון</span> <span dir="rtl">163; עי' תוס' ב&quot;מ נו ב ד&quot;ה כל, שהמקח בטל דוקא כשאמר מדדתי שיש בה בית כור, אבל כשאמר בסתם שיש בה בית כור, היינו שסבור שכך יש בה ואין זו טעות במידה, וכ&quot;נ מתוס' טוך קדושין שם, ואפשר שכ&quot;ד הראב&quot;ד שבציון</span> <span dir="rtl">181, דהיינו כשאמר שק זה שיש בו סאה אגוזים היינו שאמר שהשק כבר מדוד, ולפיכך היא טעות במדידה, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">160,</span> <span dir="rtl">183,</span> <span dir="rtl">185.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש שכתבו שהמקח קיים דוקא כשהקונה עמד בשדה וראה כמה יש בה - והקונה הכיר וידע שאינו מוכר לו בית כור מצומצם אלא פחות או יותר</span><ref><span dir="rtl">תוס' מנחות דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- אבל כשהקונה לא ראה את השדה ואמר לו בית כור אני מוכר לך ונמצא שטעו במדה, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">תוס' שם קד א ד&quot;ה פחות וד&quot;ה אלא, ומנחות שם; רא&quot;ש שם סי' א; טור חו&quot;מ סי' ריח; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם ס&quot;ו. ועי' תו&quot;ח ב&quot;ב ז א. ועי' ר&quot;י מיגש שם קג ב שסובר כדעה זו שבאומר שדה זו המקח קיים, ודלא כהחולקים דלהלן, והובא בטור שם, וע&quot;ש שנחלק עם תוס' והרא&quot;ש באומר שדה זו אם כשטעו בכל שהוא ינכה, או דוקא כשטעו בשיעור גדול יותר, וע&quot;ע מכירה.</span></ref><span dir="rtl">. ד) ויש סוברים להיפך מדעה הקודמת, שהמקח קיים מפני שמכר לו בית כור בסתם ולא אמר לו קרקע פלונית, ולפיכך כשמדד לו ונמצאת טעות במדידה המקח קיים לפי שאינה טעות בעיקר המקח, אבל מכר לו שדה מסויימת ואמר שמידתה היא בית כור ונמצא שטעו במידתה, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' מאירי קדושין מב ב, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">160. ועי' מאירי שם, שלכאו' מ' מדבריו שהמקח קיים דוקא כשיכול להשלים במידת הקרקע, אבל א&quot;ל כן שהרי במשנה כ' בפירוש פיחת כ&quot;ש ינכה, וע&quot;כ היינו בדמים.</span></ref><span dir="rtl">. ה) ויש שכתבו שקרקע העומדת לזריעה או לנטיעה, אף כשטעו במידתה המקח קיים, שכיון שעומדת לפירות הקונה אינו מקפיד על השיעור, שתעשה פירות לפי השיעור שקנה, ולפיכך במקום שהמוכר אינו יכול להוסיף לו קרקע דעתו לקנותה כפי השיעור שיש לו, אבל מכר לו בית העומד לדירה וטעו במידתו, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">יד רמה ב&quot;ב צ א אות קמו, ועי' דבריו שבציון</span> <span dir="rtl">161. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">191.</span></ref><span dir="rtl">. ו) ויש שכתבו שלשון בית כור הוא לשון כלל ואינו חשוב דבר שבמדה לבטל את המקח, אבל כשאמר שדה של מאה אמות ונמצא שיש בה פחות או יותר, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">מאירי ב&quot;ב שם, שאפשר לומר כן. אבל ע&quot;ש שהעיקר כמ&quot;ש בקדושין, עי' ציון</span> <span dir="rtl">198.</span></ref><span dir="rtl">. ז) ויש שכתבו שהמקח קיים מפני שאמר לשון מדה בחבל, ומשמעות לשון מידה בחבל שמוכר את השדה שיש לו על פי מידת החבל לפי חשבון בית כור בכך וכך, אבל כשאמר בית כור בסתם המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן שם; ההשלמה שם; ריטב&quot;א קדושין שם; ר&quot;ן ב&quot;ב שם. ועי' רמב&quot;ן ור&quot;ן שם שהמקח בטל דוקא כשא&quot;א להשלים, וכדעתם בציון</span> <span dir="rtl">169, ודעת ההשלמה שם שהמקח בטל אף כשאפשר להשלים, עי' ציון</span> <span dir="rtl">158.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
שורה 143: שורה 143:
<span dir="rtl">על מוכר בית כור, שבמקרים שהמקח קיים, ישנם מקרים שמחזיר בהם את הטעות אפילו כשטעו בכל שהוא, וישנם מקרים שמחזיר דוקא כשטעו בשיעור מסויים, ועל סלעים ונקעים שנמצאים בשדה אם הם בכלל שיעור בית כור, ע&quot;ע מכירה.</span>
<span dir="rtl">על מוכר בית כור, שבמקרים שהמקח קיים, ישנם מקרים שמחזיר בהם את הטעות אפילו כשטעו בכל שהוא, וישנם מקרים שמחזיר דוקא כשטעו בשיעור מסויים, ועל סלעים ונקעים שנמצאים בשדה אם הם בכלל שיעור בית כור, ע&quot;ע מכירה.</span>


== <span dir="rtl">בשליח שהטעה</span> ==
=== <span dir="rtl">בשליח שהטעה</span> ===


<span dir="rtl">אמר לשלוחו מכור לי משדי בית סאה, והלך השליח ומכר בית סאתים, אף על פי שהמוכר אינו יכול לחזור בו ממכירת בית סאה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע שליחות.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו ראשונים - באופנים ולשיטות שבטעות בכמות המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, על השיטות בטעות בכמות אם מבטלת את המקח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">191 ואילך, על השיטות בטעות בכמות בקרקע, ועי' נתה&quot;מ דלהלן בד' החולקים.</span></ref> <span dir="rtl">- שהלוקח יכול לבטל את המקח אם ירצה, לפי שאומר איני רוצה לקנות אלא בית סאתים יחד</span><ref><span dir="rtl">רא&quot;ש כתובות פי&quot;א סי' טו; טוש&quot;ע חו&quot;מ קפב ח.</span></ref><span dir="rtl">, אבל המוכר אינו יכול לבטל, לפי שידע שהוא מוכר בית סאה</span> <span dir="rtl">אחת</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם ס&quot;ק ח.</span></ref><span dir="rtl">, ולשיטות שבטעות בכמות המקח קיים, אף בזו הקונה אינו יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' נתה&quot;מ שם, בד' הרשב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">164.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">אמר לשלוחו מכור לי משדי בית סאה, והלך השליח ומכר בית סאתים, אף על פי שהמוכר אינו יכול לחזור בו ממכירת בית סאה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע שליחות.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו ראשונים - באופנים ולשיטות שבטעות בכמות המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, על השיטות בטעות בכמות אם מבטלת את המקח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">191 ואילך, על השיטות בטעות בכמות בקרקע, ועי' נתה&quot;מ דלהלן בד' החולקים.</span></ref> <span dir="rtl">- שהלוקח יכול לבטל את המקח אם ירצה, לפי שאומר איני רוצה לקנות אלא בית סאתים יחד</span><ref><span dir="rtl">רא&quot;ש כתובות פי&quot;א סי' טו; טוש&quot;ע חו&quot;מ קפב ח.</span></ref><span dir="rtl">, אבל המוכר אינו יכול לבטל, לפי שידע שהוא מוכר בית סאה</span> <span dir="rtl">אחת</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם ס&quot;ק ח.</span></ref><span dir="rtl">, ולשיטות שבטעות בכמות המקח קיים, אף בזו הקונה אינו יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' נתה&quot;מ שם, בד' הרשב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">164.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מכר שני דברים ואחד מהם בטל</span>  ==
=== <span dir="rtl">מכר שני דברים ואחד מהם בטל</span>  ===


<span dir="rtl">מכר שני דברים בסך אחד, ונמצא שאין בידו אלא אחד מהם, כגון האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך, שדינו שאפילו לא היו לו דקלים אם רצה המוכר קונה לו שני דקלים ונקנה המקח</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מכירה.</span></ref><span dir="rtl">, במקרה שהמוכר אינו קונה לו דקלים, נחלקו ראשונים: יש סוברים - לסוברים שטעות בכמות</span> <span dir="rtl">מבטלת את המקח כשאינו יכול להשלים, או לסוברים שהמקח בטל אף כשיכול להשלים</span><ref><span dir="rtl"> עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, על השיטות בטעות בכמות אם המקח בטל, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">191 ואילך על השיטות בקרקע. עי' מל&quot;מ ונתה&quot;מ שבציון</span> <span dir="rtl">216, בד' ראשונים דלהלן. אבל עי' ציון</span> <span dir="rtl">209 ד' רה&quot;ג שהמקח בטל, ואע&quot;פ שבטעות במדה דעתו שהמקח קיים, עי' ציון</span> <span dir="rtl">164, ואולי דעתו שהמקח קיים דוקא כשיש למוכר להשלים, וכדעה שבציון</span> <span dir="rtl">169, וצ&quot;ב.</span></ref> <span dir="rtl">- שהמקח בטל אף לגבי הקרקע</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שכ&quot;ד; עי' רי&quot;ף ב&quot;ב סט ב, וריטב&quot;א שם וטור חו&quot;מ סי' רטז בדעתו; עי' רמב&quot;ם מכירה פכ&quot;ד הי&quot;ג, וטור שם בדעתו, וכ&quot;נ ממ&quot;מ שם; ריטב&quot;א ור&quot;ן שם בשם הרא&quot;ה; שו&quot;ע שם ס&quot;ה.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שהקונה אומר לא הייתי קונה האחד בלא חבירו</span><ref><span dir="rtl">מ&quot;מ שם, לדעה זו, ועי' אחרונים דלהלן. ועי' ריטב&quot;א ור&quot;ן שם בשם הרא&quot;ה שם, שכשמוכר קרקע ודקלים הוא חשוב כתנאי שיתן לו דקלים יחד עם הקרקע.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעה זו שהמקח בטל אף לגבי הקרקע, יש סוברים שהוא הדין בשאר מקח, שאפילו מכר לו שני דברים שונים זה מזה, כל זמן שכלל אותם בסך אחד ותבטל המקח לגבי אחד מהם, יכול הקונה לומר לא הייתי קונה אחד בלא חבירו והכל בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' מ&quot;מ שם; עי' שו&quot;ת מהרשד&quot;ם חו&quot;מ סי' רס; ט&quot;ז סי' רטז שם; עי' שבו&quot;י דלהלן; מל&quot;מ שם; נתה&quot;מ סי' קפב שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן המוכר שני דברים יחד, ונמצא באחד מהם מום המבטל את המקח, הכל בטל</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ד סי' קלו, במוכר בגדים לסחורה והיה מום בחלק מהם; עי' שו&quot;ת שבו&quot;י סוס&quot;י קסט, ופת&quot;ש סי' רלב ס&quot;ק ב בדעתו. ועי' מחנ&quot;א בהג' על הרדב&quot;ז שם, שכ&quot;ד שו&quot;ת בני אהרן (לפפא) סי' מה (נז א), וע&quot;ש שמדברי הפוסקים לא נראה כן.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שאינו אלא במקרה של קרקע ודקלים וכדומה להם שיכול הקונה לומר שקנה את הדקלים לצורך הקרקע ואינו רוצה לקנות קרקע בלא דקלים, אבל בדברים שאינם שייכים זה לזה, המקח קיים באותו דבר שהיה ביד המוכר</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;ן שם בשם הרא&quot;ה. ועי' רא&quot;ה שבציון</span> <span dir="rtl">210.</span></ref><span dir="rtl">, ובמקרה שהקונה רוצה בקיום המקח והמוכר רוצה לבטלו, כתבו אחרונים שאף לסוברים שבטעות בכמות שהמוכר והקונה שניהם יכולים לחזור בהם</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">173 ואילך מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, בקרקע ודקלים שהם שני דברים שונים יד הקונה על העליונה, שאם אמר אינו רוצה לקנות את זה בלא זה המקח בטל וכשרוצה</span> <span dir="rtl">בזה בלא זה המקח קים</span><ref><span dir="rtl">מהרשד&quot;ם שם, ע&quot;ש שאינו תלוי במח' לענין אונאה אם שניהם יכולים לחזור (ע&quot;ע אונאה ציון 64 ואילך), מפני שהם שני דברים שונים. ועי' משפט שלום סי' קפב ס&quot;ח שהביא משו&quot;ת עבוה&quot;ג סי' כו שחולק, שכשמכר קררקע בלא דקלים הדבר תלוי במח' הנ&quot;ל לענין אונאה, אבל עי' עבוה&quot;ג שם שד' הםהם במקרה שאמר שמוכר קרקע שיש בה דקלים שהיא טעות גמורה בעיקר המקח.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעת הסוברים שטעות בכמות אינה מבטלת את המקח, כל שכן כשהמקח הוא בשני דברים שונים שאין האחד מבטל את חבירו</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">164 ואילך. עי' נתה&quot;מ סי' קפב ס&quot;ק ח. ועי' מל&quot;מ זכיה פי&quot;ב הי&quot;ג, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">169 בד' הרמב&quot;ם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים חולקים על כל זה, שמכירת הקרקע קיימת אף על פי שלא מכר לו דקלים</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם שם ד&quot;ה זבין, וריטב&quot;א ור&quot;ן שם וטור שם סי' רטז ונ&quot;י שם (לז א) בדעתו; רשב&quot;א שם; רא&quot;ש שם סי' יב, וטור שם בדעתו; מ&quot;מ שם, שי&quot;ס כן; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם. ועי' יד רמה דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שהן שתי מכירות, השדה והדקלים, ואינן תלויות זו בזו</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;א שם; ריטב&quot;א ומ&quot;מ שם, לדעה זו; נ&quot;י שם. ועי' אחרונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך אפילו לסוברים שבטעות בכמות המקח בטל, בשני דברים שונים המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' מל&quot;מ ונתה&quot;מ שם. ועי' רשב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">191 שדעתו בלא&quot;ה שבקרקע טעות בכמות אינה מבטלת את המקח,</span> <span dir="rtl">אבל הרא&quot;ש וטור ורמ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">197 דעתם שטעות בכמות מבטלת את המקח, וא&quot;כ ע&quot;כ כאן היינו מטעם שהם שני מינים. ועי' מחנ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">212.</span></ref><span dir="rtl">. וכן המוכר לחבירו שני מקומות בבית הכנסת בסך אחד, ונמצא שלא היה למוכר אלא את אחד מהם, הם חשובים כמכירה של שני דברים שונים, והדבר שנוי במחלוקת אם מכירת האחד מתבטלת מחמת חבירו</span><ref><span dir="rtl">עי' ט&quot;ז סי' רטז שם, ושעמ&quot;ש שם ס&quot;ק ב. ועי' נתה&quot;מ סי' קפב שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מכר שני דברים בסך אחד, ונמצא שאין בידו אלא אחד מהם, כגון האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך, שדינו שאפילו לא היו לו דקלים אם רצה המוכר קונה לו שני דקלים ונקנה המקח</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מכירה.</span></ref><span dir="rtl">, במקרה שהמוכר אינו קונה לו דקלים, נחלקו ראשונים: יש סוברים - לסוברים שטעות בכמות</span> <span dir="rtl">מבטלת את המקח כשאינו יכול להשלים, או לסוברים שהמקח בטל אף כשיכול להשלים</span><ref><span dir="rtl"> עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, על השיטות בטעות בכמות אם המקח בטל, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">191 ואילך על השיטות בקרקע. עי' מל&quot;מ ונתה&quot;מ שבציון</span> <span dir="rtl">216, בד' ראשונים דלהלן. אבל עי' ציון</span> <span dir="rtl">209 ד' רה&quot;ג שהמקח בטל, ואע&quot;פ שבטעות במדה דעתו שהמקח קיים, עי' ציון</span> <span dir="rtl">164, ואולי דעתו שהמקח קיים דוקא כשיש למוכר להשלים, וכדעה שבציון</span> <span dir="rtl">169, וצ&quot;ב.</span></ref> <span dir="rtl">- שהמקח בטל אף לגבי הקרקע</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שכ&quot;ד; עי' רי&quot;ף ב&quot;ב סט ב, וריטב&quot;א שם וטור חו&quot;מ סי' רטז בדעתו; עי' רמב&quot;ם מכירה פכ&quot;ד הי&quot;ג, וטור שם בדעתו, וכ&quot;נ ממ&quot;מ שם; ריטב&quot;א ור&quot;ן שם בשם הרא&quot;ה; שו&quot;ע שם ס&quot;ה.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שהקונה אומר לא הייתי קונה האחד בלא חבירו</span><ref><span dir="rtl">מ&quot;מ שם, לדעה זו, ועי' אחרונים דלהלן. ועי' ריטב&quot;א ור&quot;ן שם בשם הרא&quot;ה שם, שכשמוכר קרקע ודקלים הוא חשוב כתנאי שיתן לו דקלים יחד עם הקרקע.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעה זו שהמקח בטל אף לגבי הקרקע, יש סוברים שהוא הדין בשאר מקח, שאפילו מכר לו שני דברים שונים זה מזה, כל זמן שכלל אותם בסך אחד ותבטל המקח לגבי אחד מהם, יכול הקונה לומר לא הייתי קונה אחד בלא חבירו והכל בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' מ&quot;מ שם; עי' שו&quot;ת מהרשד&quot;ם חו&quot;מ סי' רס; ט&quot;ז סי' רטז שם; עי' שבו&quot;י דלהלן; מל&quot;מ שם; נתה&quot;מ סי' קפב שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן המוכר שני דברים יחד, ונמצא באחד מהם מום המבטל את המקח, הכל בטל</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ד סי' קלו, במוכר בגדים לסחורה והיה מום בחלק מהם; עי' שו&quot;ת שבו&quot;י סוס&quot;י קסט, ופת&quot;ש סי' רלב ס&quot;ק ב בדעתו. ועי' מחנ&quot;א בהג' על הרדב&quot;ז שם, שכ&quot;ד שו&quot;ת בני אהרן (לפפא) סי' מה (נז א), וע&quot;ש שמדברי הפוסקים לא נראה כן.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שאינו אלא במקרה של קרקע ודקלים וכדומה להם שיכול הקונה לומר שקנה את הדקלים לצורך הקרקע ואינו רוצה לקנות קרקע בלא דקלים, אבל בדברים שאינם שייכים זה לזה, המקח קיים באותו דבר שהיה ביד המוכר</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;ן שם בשם הרא&quot;ה. ועי' רא&quot;ה שבציון</span> <span dir="rtl">210.</span></ref><span dir="rtl">, ובמקרה שהקונה רוצה בקיום המקח והמוכר רוצה לבטלו, כתבו אחרונים שאף לסוברים שבטעות בכמות שהמוכר והקונה שניהם יכולים לחזור בהם</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">173 ואילך מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, בקרקע ודקלים שהם שני דברים שונים יד הקונה על העליונה, שאם אמר אינו רוצה לקנות את זה בלא זה המקח בטל וכשרוצה</span> <span dir="rtl">בזה בלא זה המקח קים</span><ref><span dir="rtl">מהרשד&quot;ם שם, ע&quot;ש שאינו תלוי במח' לענין אונאה אם שניהם יכולים לחזור (ע&quot;ע אונאה ציון 64 ואילך), מפני שהם שני דברים שונים. ועי' משפט שלום סי' קפב ס&quot;ח שהביא משו&quot;ת עבוה&quot;ג סי' כו שחולק, שכשמכר קררקע בלא דקלים הדבר תלוי במח' הנ&quot;ל לענין אונאה, אבל עי' עבוה&quot;ג שם שד' הםהם במקרה שאמר שמוכר קרקע שיש בה דקלים שהיא טעות גמורה בעיקר המקח.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעת הסוברים שטעות בכמות אינה מבטלת את המקח, כל שכן כשהמקח הוא בשני דברים שונים שאין האחד מבטל את חבירו</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">164 ואילך. עי' נתה&quot;מ סי' קפב ס&quot;ק ח. ועי' מל&quot;מ זכיה פי&quot;ב הי&quot;ג, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">169 בד' הרמב&quot;ם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים חולקים על כל זה, שמכירת הקרקע קיימת אף על פי שלא מכר לו דקלים</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם שם ד&quot;ה זבין, וריטב&quot;א ור&quot;ן שם וטור שם סי' רטז ונ&quot;י שם (לז א) בדעתו; רשב&quot;א שם; רא&quot;ש שם סי' יב, וטור שם בדעתו; מ&quot;מ שם, שי&quot;ס כן; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם. ועי' יד רמה דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שהן שתי מכירות, השדה והדקלים, ואינן תלויות זו בזו</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;א שם; ריטב&quot;א ומ&quot;מ שם, לדעה זו; נ&quot;י שם. ועי' אחרונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך אפילו לסוברים שבטעות בכמות המקח בטל, בשני דברים שונים המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' מל&quot;מ ונתה&quot;מ שם. ועי' רשב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">191 שדעתו בלא&quot;ה שבקרקע טעות בכמות אינה מבטלת את המקח,</span> <span dir="rtl">אבל הרא&quot;ש וטור ורמ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">197 דעתם שטעות בכמות מבטלת את המקח, וא&quot;כ ע&quot;כ כאן היינו מטעם שהם שני מינים. ועי' מחנ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">212.</span></ref><span dir="rtl">. וכן המוכר לחבירו שני מקומות בבית הכנסת בסך אחד, ונמצא שלא היה למוכר אלא את אחד מהם, הם חשובים כמכירה של שני דברים שונים, והדבר שנוי במחלוקת אם מכירת האחד מתבטלת מחמת חבירו</span><ref><span dir="rtl">עי' ט&quot;ז סי' רטז שם, ושעמ&quot;ש שם ס&quot;ק ב. ועי' נתה&quot;מ סי' קפב שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשהקנו מקצת מהמקח</span> ==
=== <span dir="rtl">כשהקנו מקצת מהמקח</span> ===


<span dir="rtl">על כך שכשעשו קנין במקצת מהמקח ולאחר מכן נתבטל שאר המקח, שלענין המקצת שקנו המקח קיים, ועל הדין כאשר המוכר גילה דעתו שצריך לדמי כולו, אם יכול לבטל הכל, ע&quot;ע מכירה.</span>
<span dir="rtl">על כך שכשעשו קנין במקצת מהמקח ולאחר מכן נתבטל שאר המקח, שלענין המקצת שקנו המקח קיים, ועל הדין כאשר המוכר גילה דעתו שצריך לדמי כולו, אם יכול לבטל הכל, ע&quot;ע מכירה.</span>


== <span dir="rtl">מקח שגבו מקצתו מהקונה</span> ==
=== <span dir="rtl">מקח שגבו מקצתו מהקונה</span> ===


<span dir="rtl">מכר בית או שדה, ונמצא שמקצת מהם היה גזול, והוציאו הנגזל מיד הלוקח, כתבו ראשונים שכלפי שאר הקרקע שביד הלוקח דינו כטעות בכמות</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעת הסוברים שטעות בכמות אינה מבטלת את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;א קדושין מב ב וב&quot;ב קג ב, וכדעתו בציון</span> <span dir="rtl">164 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעת הסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח - אף בקרקעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">191 ואילך, מח' אם טעות בכמות מבטלת את המקח אף בקרקעות.</span></ref> <span dir="rtl">- המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א ב&quot;ב שם, למסקנתו כדעה זו שבנמצא מקצתה גזול המקח בטל, וכדעתו בציון</span> <span dir="rtl">158, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">227; ר&quot;ן קדושין שם (יז ב) וב&quot;ב שם, וע&quot;ש ושם דהיינו במקרה שהמוכר אינו יכול להשלים והמקח בטל, כדעתו בציון</span> <span dir="rtl">169.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן הראשונים מצדדים לומר, שאף לסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח, כאשר נמצאת מקצתה גזולה המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א שם קג ב, שי&quot;ס כן.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שאין הפחת מחמת חסרון שבגוף הקרקע אלא מחמת נגזל שגבה אותה, והדבר חשוב כמו שכבר חל המקח על כל הקרקע ולאחר מכן שטף נהר למקצתה</span><ref><span dir="rtl"> ריטב&quot;א שם, לדעה שבנמצא מקצתה גזול המקח קיים. וע&quot;ש שלפיכך במקרה שבציון</span> <span dir="rtl">240 המקח אינו בטל.</span></ref><span dir="rtl">. ובמקרה שאותו מקצת נמצא גזול לאחר שהלוקח כבר ירד לקרקע והשתמש בה, יש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח, המקח קיים, לפי שכאשר הקונה קרקע מן הגזלן ירד לתוכה הוא חשוב כמקח לענין דינים מסוימים אף על פי שהיא גזולה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע שבח, שי&quot;ס שמטעם זה הלוקח גובה שבח מהגזלן, וע&quot;ש שי&quot;ח על טעם זה.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך כשקנה קרקע ונמצא מקצתה גזול חשוב כקנה את כולה, ואינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ סי' קפב סוף ס&quot;ק ח, וע&quot;ש שהראשונים שכ' שהמקח בטל אפשר שכ&quot;כ דוקא כשנמצאת גזולה קודם שירד לקרקע, או שסוברים כדעת החולקים שלוקח מגזלן אינו חשוב כמקח. ולכאו' במקרה שהמוכר חזר וקנה את הקרקע מהנגזל, א&quot;כ נמצא שהמקח היה שלם מתחילה, אבל במקרה שהנגזל גבה את שלו, צ&quot;ב, שהרי לא קנה על דעת כן, ואולי הוא חשוב כקנה על דעת שיהיה מקח גמור כדי לגבות שבח מהמוכר.</span></ref><span dir="rtl">. קנה קרקע, ובא בעל חוב של המוכר וגבה מקצתה מיד הלוקח, אף לסוברים בנמצא מקצתה גזול שהוא מקח טעות והמקח בטל, כשגבה אותו בעל חוב המקח קיים, ואינו חשוב מקח טעות לפי שהמקח חל על כל הקרקע ולא נתבטל למפרע, שהרי בעל חוב מכאן ולהבא גובה - להלכה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע נכסים משועבדים, על המח' אם גובה למפרע או מכאן ולהבא, ושהלכה מכאן ולהבא גובה.</span></ref> <span dir="rtl">- ואף היה יכול לסלק את הבעל חוב במעות ולהשאיר את כל הקרקע בידו</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מכר בית או שדה, ונמצא שמקצת מהם היה גזול, והוציאו הנגזל מיד הלוקח, כתבו ראשונים שכלפי שאר הקרקע שביד הלוקח דינו כטעות בכמות</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעת הסוברים שטעות בכמות אינה מבטלת את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;א קדושין מב ב וב&quot;ב קג ב, וכדעתו בציון</span> <span dir="rtl">164 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעת הסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח - אף בקרקעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">191 ואילך, מח' אם טעות בכמות מבטלת את המקח אף בקרקעות.</span></ref> <span dir="rtl">- המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א ב&quot;ב שם, למסקנתו כדעה זו שבנמצא מקצתה גזול המקח בטל, וכדעתו בציון</span> <span dir="rtl">158, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">227; ר&quot;ן קדושין שם (יז ב) וב&quot;ב שם, וע&quot;ש ושם דהיינו במקרה שהמוכר אינו יכול להשלים והמקח בטל, כדעתו בציון</span> <span dir="rtl">169.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן הראשונים מצדדים לומר, שאף לסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח, כאשר נמצאת מקצתה גזולה המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א שם קג ב, שי&quot;ס כן.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שאין הפחת מחמת חסרון שבגוף הקרקע אלא מחמת נגזל שגבה אותה, והדבר חשוב כמו שכבר חל המקח על כל הקרקע ולאחר מכן שטף נהר למקצתה</span><ref><span dir="rtl"> ריטב&quot;א שם, לדעה שבנמצא מקצתה גזול המקח קיים. וע&quot;ש שלפיכך במקרה שבציון</span> <span dir="rtl">240 המקח אינו בטל.</span></ref><span dir="rtl">. ובמקרה שאותו מקצת נמצא גזול לאחר שהלוקח כבר ירד לקרקע והשתמש בה, יש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח, המקח קיים, לפי שכאשר הקונה קרקע מן הגזלן ירד לתוכה הוא חשוב כמקח לענין דינים מסוימים אף על פי שהיא גזולה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע שבח, שי&quot;ס שמטעם זה הלוקח גובה שבח מהגזלן, וע&quot;ש שי&quot;ח על טעם זה.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך כשקנה קרקע ונמצא מקצתה גזול חשוב כקנה את כולה, ואינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ סי' קפב סוף ס&quot;ק ח, וע&quot;ש שהראשונים שכ' שהמקח בטל אפשר שכ&quot;כ דוקא כשנמצאת גזולה קודם שירד לקרקע, או שסוברים כדעת החולקים שלוקח מגזלן אינו חשוב כמקח. ולכאו' במקרה שהמוכר חזר וקנה את הקרקע מהנגזל, א&quot;כ נמצא שהמקח היה שלם מתחילה, אבל במקרה שהנגזל גבה את שלו, צ&quot;ב, שהרי לא קנה על דעת כן, ואולי הוא חשוב כקנה על דעת שיהיה מקח גמור כדי לגבות שבח מהמוכר.</span></ref><span dir="rtl">. קנה קרקע, ובא בעל חוב של המוכר וגבה מקצתה מיד הלוקח, אף לסוברים בנמצא מקצתה גזול שהוא מקח טעות והמקח בטל, כשגבה אותו בעל חוב המקח קיים, ואינו חשוב מקח טעות לפי שהמקח חל על כל הקרקע ולא נתבטל למפרע, שהרי בעל חוב מכאן ולהבא גובה - להלכה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע נכסים משועבדים, על המח' אם גובה למפרע או מכאן ולהבא, ושהלכה מכאן ולהבא גובה.</span></ref> <span dir="rtl">- ואף היה יכול לסלק את הבעל חוב במעות ולהשאיר את כל הקרקע בידו</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מכר בני מעים עם הקיבה</span> ==
=== <span dir="rtl">מכר בני מעים עם הקיבה</span> ===


<span dir="rtl">אמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה, והיו בה מתנות - הקיבה, שהיא ממתנות כהונה</span><ref><span dir="rtl"> ע&quot;ע זרוע לחיים וקיבה. רש&quot;י חולין קלא א.</span></ref> <span dir="rtl">- נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים</span><ref><span dir="rtl">משנה שם קלב א; רמב&quot;ם ביכורים פט&quot;ו ה&quot;ב; טוש&quot;ע יו&quot;ד סא לב.</span></ref><span dir="rtl">, שהרי היה יודע שהמתנות שם, ולא מכר לו אותן</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י שם קלא א.</span></ref><span dir="rtl">, לקחם ממנו במשקל, נותנן לכהן ומנכה לטבח מן הדמים</span><ref><span dir="rtl">משנה שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, שהרי מכר לו דבר שאינו שלו</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו לדעת הסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו ראשונים שאין מקחו בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' רמ&quot;ה דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שכאשר המשקל לא היה מעיקר המקח, אלא שששקל לו יותר מהראוי</span><span dir="rtl">, המקח קיים לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' יד רמה שבציון</span> <span dir="rtl">161. יד רמה שבציון הנ&quot;ל. ולדעת שא&quot;ר החולקים על היד רמה עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, אפשר שמפרשים במשנה הנ&quot;ל שהיא כאשר הקונה רוצה בקיום המקח ואע&quot;פ שיכול לבטלו, או שהקונה בני מעים אינו יכול לבטל את כל המקח כיון שידע שהקיבה אינה של המוכר אלא שנשקלה בטעות, או אפשר שבבני מעיים עם המתנות דינם כנמצא מקצתו גזול, וכדעה שבציון</span> <span dir="rtl">227, ועי' תורה לשמה שבציון</span> <span dir="rtl">187.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">אמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה, והיו בה מתנות - הקיבה, שהיא ממתנות כהונה</span><ref><span dir="rtl"> ע&quot;ע זרוע לחיים וקיבה. רש&quot;י חולין קלא א.</span></ref> <span dir="rtl">- נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים</span><ref><span dir="rtl">משנה שם קלב א; רמב&quot;ם ביכורים פט&quot;ו ה&quot;ב; טוש&quot;ע יו&quot;ד סא לב.</span></ref><span dir="rtl">, שהרי היה יודע שהמתנות שם, ולא מכר לו אותן</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י שם קלא א.</span></ref><span dir="rtl">, לקחם ממנו במשקל, נותנן לכהן ומנכה לטבח מן הדמים</span><ref><span dir="rtl">משנה שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, שהרי מכר לו דבר שאינו שלו</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו לדעת הסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו ראשונים שאין מקחו בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' רמ&quot;ה דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שכאשר המשקל לא היה מעיקר המקח, אלא שששקל לו יותר מהראוי</span><span dir="rtl">, המקח קיים לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' יד רמה שבציון</span> <span dir="rtl">161. יד רמה שבציון הנ&quot;ל. ולדעת שא&quot;ר החולקים על היד רמה עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, אפשר שמפרשים במשנה הנ&quot;ל שהיא כאשר הקונה רוצה בקיום המקח ואע&quot;פ שיכול לבטלו, או שהקונה בני מעים אינו יכול לבטל את כל המקח כיון שידע שהקיבה אינה של המוכר אלא שנשקלה בטעות, או אפשר שבבני מעיים עם המתנות דינם כנמצא מקצתו גזול, וכדעה שבציון</span> <span dir="rtl">227, ועי' תורה לשמה שבציון</span> <span dir="rtl">187.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">אחים שחלקו ובא אח נוסף</span> ==
=== <span dir="rtl">אחים שחלקו ובא אח נוסף</span> ===


<span dir="rtl">אחים שחלקו בנכסי אביהם, ובא להם אח ממדינת הים שלא ידעו ממנו, לדעת שמואל שהחלוקה קיימת ומקמצים מחלקם לאותו אח</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע חלוקת שותפות ציון 914 ואילך, על מח' רב ושמואל בזה.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו ראשונים, שאף על פי שלשמואל החלוקה קיימת לפי שסובר אחים שחלקו לקוחות, וחשובים כקנו את חלקם זה מזה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע ברירה ציון 214 ואילך על המחלוקת אם אחים שחלקו הם כלקוחות או כיורשים, ועי' ראשונים דלהלן שלדעתם הטעם שהחלוקה קיימת הוא דוקא מפני שהם כלקוחות ולא כיורשים, וע&quot;ע חלוקת שותפות ציון 982 ואילך, שלכאו' הראשונים שם חולקים.</span></ref><span dir="rtl">, טעם הדבר שאין החלוקה בטילה כדין מקח טעות, יש מן הראשונים שכתבו שהרי זו כטעות של שדה שנמצאת חלקה גזולה, שהמקח קיים, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">223 ואילך, מח' בזה. רשב&quot;א שבציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעת הסוברים שאף במכירת שדה שנמצאת מקצתה גזולה המקח בטל, כתבו ראשונים שאף על פי שאחים שחלקו לקוחות הם, אינם חשובים לקוחות גמורים, לפי שנוח להם שחלוקתם תהיה קיימת כל זמן שאפשר</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;ן קדושין מב ב (יז ב), וב&quot;ב קג ב. ועי' ריטב&quot;א שם, ונ&quot;י שם קז א (נא א), ועי' ציון</span> <span dir="rtl">201.</span></ref><span dir="rtl">. על דעת רב שאחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים חלוקתם בטלה, ועל המחלוקת בדעת רב אם היא חשובה חלוקה בטעות, ועל שאר פרטי הדינים והשיטות בזה, ע&quot;ע חלוקת שותפות: שלא בידיעת השותף</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ש ציון 914 ואילך על מח' רב ושמואל, ועי' ציון 932 על המח' אם חשובה חלוקה בטעות לדעת רב.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">אחים שחלקו בנכסי אביהם, ובא להם אח ממדינת הים שלא ידעו ממנו, לדעת שמואל שהחלוקה קיימת ומקמצים מחלקם לאותו אח</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע חלוקת שותפות ציון 914 ואילך, על מח' רב ושמואל בזה.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו ראשונים, שאף על פי שלשמואל החלוקה קיימת לפי שסובר אחים שחלקו לקוחות, וחשובים כקנו את חלקם זה מזה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע ברירה ציון 214 ואילך על המחלוקת אם אחים שחלקו הם כלקוחות או כיורשים, ועי' ראשונים דלהלן שלדעתם הטעם שהחלוקה קיימת הוא דוקא מפני שהם כלקוחות ולא כיורשים, וע&quot;ע חלוקת שותפות ציון 982 ואילך, שלכאו' הראשונים שם חולקים.</span></ref><span dir="rtl">, טעם הדבר שאין החלוקה בטילה כדין מקח טעות, יש מן הראשונים שכתבו שהרי זו כטעות של שדה שנמצאת חלקה גזולה, שהמקח קיים, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">223 ואילך, מח' בזה. רשב&quot;א שבציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעת הסוברים שאף במכירת שדה שנמצאת מקצתה גזולה המקח בטל, כתבו ראשונים שאף על פי שאחים שחלקו לקוחות הם, אינם חשובים לקוחות גמורים, לפי שנוח להם שחלוקתם תהיה קיימת כל זמן שאפשר</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;ן קדושין מב ב (יז ב), וב&quot;ב קג ב. ועי' ריטב&quot;א שם, ונ&quot;י שם קז א (נא א), ועי' ציון</span> <span dir="rtl">201.</span></ref><span dir="rtl">. על דעת רב שאחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים חלוקתם בטלה, ועל המחלוקת בדעת רב אם היא חשובה חלוקה בטעות, ועל שאר פרטי הדינים והשיטות בזה, ע&quot;ע חלוקת שותפות: שלא בידיעת השותף</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ש ציון 914 ואילך על מח' רב ושמואל, ועי' ציון 932 על המח' אם חשובה חלוקה בטעות לדעת רב.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">טעות במנין המעות</span> ==
=== <span dir="rtl">טעות במנין המעות</span> ===


<span dir="rtl">הקונה דבר מחבירו, בין קרקע ובין מטלטלים, ונתן לו דמים, וטעה במניין המעות, ולאחר זמן תבעו המוכר, ואמר, מאה שנתת לי אינם אלא תשעים, נקנה המקח ומחזיר לו העשרה אפילו אחר כמה שנים</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פ&quot;ח ה&quot;ו ופט&quot;ו ה&quot;ב; טוש&quot;ע חו&quot;מ קצ יח.</span></ref><span dir="rtl">, וכאשר המוכר היה יוצא ונכנס - ביום המכירה</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ דלהלן, וע&quot;ע מכירה.</span></ref> <span dir="rtl">- לתבוע את הדמים החסרים, כתבו ראשונים שהוא יכול המוכר לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ד מכירה פט&quot;ו שם. ועי' נתה&quot;מ סי' קצ ס&quot;ק יד, שהרמב&quot;ם שם מודה בזה, ועי' להלן שי&quot;ח בד' הרמב&quot;ם.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שיכול לומר, לא מכרתי אלא מחמת דוחק המעות, וכדין שאר מוכר שקיבל מקצת דמים שאם היה יוצא ונכנס על השאר יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מכירה על דין יוצא ונכנס. נתה&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים שאף כשהיה יוצא ונכנס אינו יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' מ&quot;מ פ&quot;ח שם שמ' שהרמב&quot;ם חולק על הראב&quot;ד, וכ&quot;ה במער&quot;ק שם, ועי' אחרונים דלהלן, וחולקים על נתה&quot;מ הנ&quot;ל שהרמב&quot;ם מודה לראב&quot;ד. ועי' קרית מלך רב שם פט&quot;ו ה&quot;א, בד' המ&quot;מ.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שהקונה לא היה חייב להשלים את המקח בדמים, אלא היה יכול להחזיר פירות כנגד מה שלא שילם, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, מח' בזה. אהא&quot;ז פט&quot;ו שם. ועי' מרכה&quot;מ שם שהק' על הראב&quot;ד מטעם אחר, שדין יוצא ונכנס שייך דוקא כשהמוכר ידע בשעת המקח שקיבל מקצת דמים, שדעתו היתה על כך שישלים לו את המעות אבל שהטעות נמצאה לאחר מכן א&quot;כ לא היתה דעתו על כך.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים על כל זה, שכאשר המעות היו חסרים בשעת המקח, והמוכר לא נתרצה בדבר - אף כאשר לא היה יוצא ונכנס לתבוע מעותיו - המקח בטל, והמקח אינו קיים אלא כשבשעת המקח אמרו בפירוש ששאר המעות יהיו הלואה</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א אונאה סי' א, בד' הר&quot;ן קדושין ח א (ד א). ועי' הגהת המדפיס במחנ&quot;א שם שפי' ד' הר&quot;ן באופ&quot;א, ועי' קרית מלך רב דלהלן בדעת הר&quot;ן.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שמאחר שאפשר להשלים את המעות החסרות, אם כן דינו כשאר טעות בכמות שהמקח קיים וישלים, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך מח' בזה, ועי' ר&quot;ן שבציון</span> <span dir="rtl">169 כדעה שצריך להשלים.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך ביד הקונה להשלים את המעות ולקיים את המקח, ואם אינו משלים, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">קרית מלך רב שם פט&quot;ו ה&quot;א, בד' הר&quot;ן קדושין שם, ע&quot;פ ר&quot;ן שבציון הנ&quot;ל, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">170.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">הקונה דבר מחבירו, בין קרקע ובין מטלטלים, ונתן לו דמים, וטעה במניין המעות, ולאחר זמן תבעו המוכר, ואמר, מאה שנתת לי אינם אלא תשעים, נקנה המקח ומחזיר לו העשרה אפילו אחר כמה שנים</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פ&quot;ח ה&quot;ו ופט&quot;ו ה&quot;ב; טוש&quot;ע חו&quot;מ קצ יח.</span></ref><span dir="rtl">, וכאשר המוכר היה יוצא ונכנס - ביום המכירה</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ דלהלן, וע&quot;ע מכירה.</span></ref> <span dir="rtl">- לתבוע את הדמים החסרים, כתבו ראשונים שהוא יכול המוכר לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ד מכירה פט&quot;ו שם. ועי' נתה&quot;מ סי' קצ ס&quot;ק יד, שהרמב&quot;ם שם מודה בזה, ועי' להלן שי&quot;ח בד' הרמב&quot;ם.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שיכול לומר, לא מכרתי אלא מחמת דוחק המעות, וכדין שאר מוכר שקיבל מקצת דמים שאם היה יוצא ונכנס על השאר יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מכירה על דין יוצא ונכנס. נתה&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים שאף כשהיה יוצא ונכנס אינו יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' מ&quot;מ פ&quot;ח שם שמ' שהרמב&quot;ם חולק על הראב&quot;ד, וכ&quot;ה במער&quot;ק שם, ועי' אחרונים דלהלן, וחולקים על נתה&quot;מ הנ&quot;ל שהרמב&quot;ם מודה לראב&quot;ד. ועי' קרית מלך רב שם פט&quot;ו ה&quot;א, בד' המ&quot;מ.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שהקונה לא היה חייב להשלים את המקח בדמים, אלא היה יכול להחזיר פירות כנגד מה שלא שילם, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך, מח' בזה. אהא&quot;ז פט&quot;ו שם. ועי' מרכה&quot;מ שם שהק' על הראב&quot;ד מטעם אחר, שדין יוצא ונכנס שייך דוקא כשהמוכר ידע בשעת המקח שקיבל מקצת דמים, שדעתו היתה על כך שישלים לו את המעות אבל שהטעות נמצאה לאחר מכן א&quot;כ לא היתה דעתו על כך.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים על כל זה, שכאשר המעות היו חסרים בשעת המקח, והמוכר לא נתרצה בדבר - אף כאשר לא היה יוצא ונכנס לתבוע מעותיו - המקח בטל, והמקח אינו קיים אלא כשבשעת המקח אמרו בפירוש ששאר המעות יהיו הלואה</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א אונאה סי' א, בד' הר&quot;ן קדושין ח א (ד א). ועי' הגהת המדפיס במחנ&quot;א שם שפי' ד' הר&quot;ן באופ&quot;א, ועי' קרית מלך רב דלהלן בדעת הר&quot;ן.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שמאחר שאפשר להשלים את המעות החסרות, אם כן דינו כשאר טעות בכמות שהמקח קיים וישלים, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">158 ואילך מח' בזה, ועי' ר&quot;ן שבציון</span> <span dir="rtl">169 כדעה שצריך להשלים.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך ביד הקונה להשלים את המעות ולקיים את המקח, ואם אינו משלים, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">קרית מלך רב שם פט&quot;ו ה&quot;א, בד' הר&quot;ן קדושין שם, ע&quot;פ ר&quot;ן שבציון הנ&quot;ל, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">170.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מטבע שנמצא חסר</span> ==
=== <span dir="rtl">מטבע שנמצא חסר</span> ===


<span dir="rtl">קונה שנתן למוכר מטבע ונמצא חסר - כאשר המטבע יוצא בשוק ואפילו כשאינו יוצא אלא על ידי הדחק מחמת חסרונו</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן על המח' כשאינו יוצא בשוק.</span></ref> <span dir="rtl">- במקום שמוציאים את המטבע במשקל, הרי זו טעות בכמות וחוזרת אפילו בכל שהוא</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ב ה&quot;י וגניבה פ&quot;ז ה&quot;ה ובפיה&quot;מ ב&quot;מ פ&quot;ד מ&quot;ו, ומאירי ב&quot;מ נב א ומ&quot;מ שם ושם בדעתו; עי' תוס' ב&quot;מ נא ב ד&quot;ה איסר; שו&quot;ע חו&quot;מ רכז טז.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך, לסוברים בטעות בכמות שהמקח בטל, המטבע חוזר, ולסוברים בטעות בכמות שהטעות חוזרת, ישלים לו את החיסרון אפילו כשטעה בפחות מכדי אונאה</span><ref><span dir="rtl">מ&quot;מ גניבה שם.</span></ref><span dir="rtl">, אבל במקום שמוציאים את המטבעות במניין ולא במשקל, אינו חשוב כטעות בכמות, ואין כאן אלא דין אונאה</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם מכירה שם, ע&quot;פ משנה ב&quot;מ שם; עי' תוס' הנ&quot;ל; שו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, על דיני אונאה במטבע, ע&quot;ע: אונאה במטבעות. אף כשלא נתן את המטבע במשקל, אם נתנו בחזקת שלם ונמצא חסר, יש סוברים שדינו כטעות בכמות, וחוזר אפילו בכל שהוא</span><ref><span dir="rtl">עי' מחנ&quot;א אונאה סי' יז ואהא&quot;ז גניבה שם, בד' הראב&quot;ד מכירה שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">270. ועי' מ&quot;מ שם שמ' שחולק בד' הראב&quot;ד, שהוא כשנתנה במשקל וכד' הרמב&quot;ם.</span></ref><span dir="rtl">, שמאחר שפירש שהוא שלם נעשה כטעות בכמות</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א שם; עי' אהא&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים שמצדדים לומר שחשוב כטעות גמורה במהות המקח, מאחר שנמצא שאינו שלם כפי שאמר, והוא כקונה מקח על מנת שאין בו אונאה ונמצא שיש בו אונאה, שהוא חשוב מקח טעות, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אונאה ציון 214 ואילך, מח' בזה. עי' מחנ&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר המטבע מחמת חסרונו אינו יוצא בשוק אפילו על ידי הדחק, יש סוברים שאפילו כשהמטבעות יוצאות במנין בלא משקל, אף לשיטות שטעות בכמות הטעות חוזרת והמקח קיים, כאשר המטבע אינו יוצא המקח בטל ויחליפנו</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ב הי&quot;ב, ומ&quot;מ שם ומחנ&quot;א שם ואונאה סי' ב בדעתו; לבוש חו&quot;מ סי' רכז סי&quot;ז; באה&quot;ג שם; תו&quot;ח ב&quot;מ נב ב; ב&quot;ח שם סי&quot;ח; ט&quot;ז שם. וכ&quot;פ בערה&quot;ש שם סי&quot;ח, ועי' אהא&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">, מפני שחשוב ולפי שמטבע שאינו יוצא אינו חשוב מטבע אלא חתיכת כסף, וכשמכר לו מין אחר המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">4 ואילך. תו&quot;ח שם. וכ&quot;ה במחנ&quot;א שם ושם, שהוא מק&quot;ט, ולכאו' אף אם מטבע פסול חשוב מטבע, מ&quot;מ הוא חשוב לכה&quot;פ מום לבטל את המקח.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שמטבע חסר שמכרו במנין אף על פי שאינו יוצא בשוק אין בו אלא דין אונאה</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע שם ס&quot;ק לא, ע&quot;פ מ&quot;מ שם שהק' ע&quot;ד הרמב&quot;ם, ובד' הטור שם, ועי' ב&quot;ח וט&quot;ז שם שחולקים בד' הטור; נתה&quot;מ חי' שם. וצ&quot;ב מדוע אינו חשוב מום במקח, כנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. במקרים שהמטבע חוזר, אם המקח עצמו קיים, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">265 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">קונה שנתן למוכר מטבע ונמצא חסר - כאשר המטבע יוצא בשוק ואפילו כשאינו יוצא אלא על ידי הדחק מחמת חסרונו</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן על המח' כשאינו יוצא בשוק.</span></ref> <span dir="rtl">- במקום שמוציאים את המטבע במשקל, הרי זו טעות בכמות וחוזרת אפילו בכל שהוא</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ב ה&quot;י וגניבה פ&quot;ז ה&quot;ה ובפיה&quot;מ ב&quot;מ פ&quot;ד מ&quot;ו, ומאירי ב&quot;מ נב א ומ&quot;מ שם ושם בדעתו; עי' תוס' ב&quot;מ נא ב ד&quot;ה איסר; שו&quot;ע חו&quot;מ רכז טז.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך, לסוברים בטעות בכמות שהמקח בטל, המטבע חוזר, ולסוברים בטעות בכמות שהטעות חוזרת, ישלים לו את החיסרון אפילו כשטעה בפחות מכדי אונאה</span><ref><span dir="rtl">מ&quot;מ גניבה שם.</span></ref><span dir="rtl">, אבל במקום שמוציאים את המטבעות במניין ולא במשקל, אינו חשוב כטעות בכמות, ואין כאן אלא דין אונאה</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם מכירה שם, ע&quot;פ משנה ב&quot;מ שם; עי' תוס' הנ&quot;ל; שו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, על דיני אונאה במטבע, ע&quot;ע: אונאה במטבעות. אף כשלא נתן את המטבע במשקל, אם נתנו בחזקת שלם ונמצא חסר, יש סוברים שדינו כטעות בכמות, וחוזר אפילו בכל שהוא</span><ref><span dir="rtl">עי' מחנ&quot;א אונאה סי' יז ואהא&quot;ז גניבה שם, בד' הראב&quot;ד מכירה שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">270. ועי' מ&quot;מ שם שמ' שחולק בד' הראב&quot;ד, שהוא כשנתנה במשקל וכד' הרמב&quot;ם.</span></ref><span dir="rtl">, שמאחר שפירש שהוא שלם נעשה כטעות בכמות</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א שם; עי' אהא&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים שמצדדים לומר שחשוב כטעות גמורה במהות המקח, מאחר שנמצא שאינו שלם כפי שאמר, והוא כקונה מקח על מנת שאין בו אונאה ונמצא שיש בו אונאה, שהוא חשוב מקח טעות, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אונאה ציון 214 ואילך, מח' בזה. עי' מחנ&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר המטבע מחמת חסרונו אינו יוצא בשוק אפילו על ידי הדחק, יש סוברים שאפילו כשהמטבעות יוצאות במנין בלא משקל, אף לשיטות שטעות בכמות הטעות חוזרת והמקח קיים, כאשר המטבע אינו יוצא המקח בטל ויחליפנו</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ב הי&quot;ב, ומ&quot;מ שם ומחנ&quot;א שם ואונאה סי' ב בדעתו; לבוש חו&quot;מ סי' רכז סי&quot;ז; באה&quot;ג שם; תו&quot;ח ב&quot;מ נב ב; ב&quot;ח שם סי&quot;ח; ט&quot;ז שם. וכ&quot;פ בערה&quot;ש שם סי&quot;ח, ועי' אהא&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">, מפני שחשוב ולפי שמטבע שאינו יוצא אינו חשוב מטבע אלא חתיכת כסף, וכשמכר לו מין אחר המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">4 ואילך. תו&quot;ח שם. וכ&quot;ה במחנ&quot;א שם ושם, שהוא מק&quot;ט, ולכאו' אף אם מטבע פסול חשוב מטבע, מ&quot;מ הוא חשוב לכה&quot;פ מום לבטל את המקח.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שמטבע חסר שמכרו במנין אף על פי שאינו יוצא בשוק אין בו אלא דין אונאה</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע שם ס&quot;ק לא, ע&quot;פ מ&quot;מ שם שהק' ע&quot;ד הרמב&quot;ם, ובד' הטור שם, ועי' ב&quot;ח וט&quot;ז שם שחולקים בד' הטור; נתה&quot;מ חי' שם. וצ&quot;ב מדוע אינו חשוב מום במקח, כנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. במקרים שהמטבע חוזר, אם המקח עצמו קיים, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">265 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מטבע שנמצא פסול</span> ==
=== <span dir="rtl">מטבע שנמצא פסול</span> ===


<span dir="rtl">הקונה במטבע ונמצא פסול, אף כשהוא יוצא על ידי הדחק, על הקונה להחליפו</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א אונאה סי' ב', ע&quot;פ גמ' קדושין ח א. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">267 ואילך, לענין אם המקח עצמו קיים.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">הקונה במטבע ונמצא פסול, אף כשהוא יוצא על ידי הדחק, על הקונה להחליפו</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א אונאה סי' ב', ע&quot;פ גמ' קדושין ח א. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">267 ואילך, לענין אם המקח עצמו קיים.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">טעות במטבע לענין המקח</span> ==
=== <span dir="rtl">טעות במטבע לענין המקח</span> ===


<span dir="rtl">מכר לו מקח במטבע מסויים, ונמצאת טעות במטבע באופן שהמטבע חוזר, כאשר הקנאת המקח היתה על ידי קנין משיכה, לסוברים שכשנמצאו המעות חסרים המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">245 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, אף על פי שהמטבע חוזר, המקח קיים ויחליף לו את המטבע</span><ref><span dir="rtl">עי' מחנ&quot;א דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כאשר לא הקנה לו על ידי קנין אחר, במקרה שהמטבע אינו יוצא אפילו על ידי הדחק, אף על פי שמעות קונות לענין מי-שפרע* הוא חשוב שלא נתן לו מעות, ואין לו עליו מי שפרע, אבל כאשר המטבע יוצא על ידי הדחק, אף על פי שהקונה צריך להחליפו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">265.</span></ref><span dir="rtl">, המקח קיים לענין מי שפרע</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א אונאה סי' ב.</span></ref><span dir="rtl">. ובמקרה שהמטבע נמצא חסר ואינו יוצא על ידי הדחק, כשאמר שמוכר ב&quot;מנה זה&quot; ולא משך הקונה את המקח, יש מן האחרונים מצדדים לומר שאפילו לשיטות שבטעות בכמות המקח קיים וישלים את החסר, מכל מקום מאחר שאמר &quot;מנה זה&quot; ונמצא שאין כאן מנה, הכל בטל, ואין לו עליו מי שפרע</span><ref><span dir="rtl">עי' מחנ&quot;א שם סי' א שנסתפק בזה. ולכאו' הדבר שנוי במח' שבציון</span> <span dir="rtl">183 ואילך. ועי' הג' המדפיס במחנ&quot;א שם, שכ&quot;ד הראב&quot;ד שבציון</span> <span dir="rtl">258, אבל אפשר שמ&quot;ש הראב&quot;ד שם שהוא מק&quot;ט היינו לענין המטבע שחוזר ולא בעיקר המקח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">185 שי&quot;ס בד' הראב&quot;ד כדעה שבטעות בכמות המקח בטל.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מכר לו מקח במטבע מסויים, ונמצאת טעות במטבע באופן שהמטבע חוזר, כאשר הקנאת המקח היתה על ידי קנין משיכה, לסוברים שכשנמצאו המעות חסרים המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">245 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, אף על פי שהמטבע חוזר, המקח קיים ויחליף לו את המטבע</span><ref><span dir="rtl">עי' מחנ&quot;א דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כאשר לא הקנה לו על ידי קנין אחר, במקרה שהמטבע אינו יוצא אפילו על ידי הדחק, אף על פי שמעות קונות לענין מי-שפרע* הוא חשוב שלא נתן לו מעות, ואין לו עליו מי שפרע, אבל כאשר המטבע יוצא על ידי הדחק, אף על פי שהקונה צריך להחליפו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">265.</span></ref><span dir="rtl">, המקח קיים לענין מי שפרע</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א אונאה סי' ב.</span></ref><span dir="rtl">. ובמקרה שהמטבע נמצא חסר ואינו יוצא על ידי הדחק, כשאמר שמוכר ב&quot;מנה זה&quot; ולא משך הקונה את המקח, יש מן האחרונים מצדדים לומר שאפילו לשיטות שבטעות בכמות המקח קיים וישלים את החסר, מכל מקום מאחר שאמר &quot;מנה זה&quot; ונמצא שאין כאן מנה, הכל בטל, ואין לו עליו מי שפרע</span><ref><span dir="rtl">עי' מחנ&quot;א שם סי' א שנסתפק בזה. ולכאו' הדבר שנוי במח' שבציון</span> <span dir="rtl">183 ואילך. ועי' הג' המדפיס במחנ&quot;א שם, שכ&quot;ד הראב&quot;ד שבציון</span> <span dir="rtl">258, אבל אפשר שמ&quot;ש הראב&quot;ד שם שהוא מק&quot;ט היינו לענין המטבע שחוזר ולא בעיקר המקח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">185 שי&quot;ס בד' הראב&quot;ד כדעה שבטעות בכמות המקח בטל.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">גדר הביטול</span> ==
=== <span dir="rtl">גדר הביטול</span> ===


==  <span dir="rtl">מום במקח: גדרו</span> ==
==  <span dir="rtl"> מום במקח: גדרו</span> ==


<span dir="rtl">מום החשוב כמקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">18 ואילך, על כך שמום במקח חשוב מקח טעות, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">283 ואילך, על איזהו מום החשוב מקח טעות.</span></ref><span dir="rtl">, אין מחשבים בו את פחת המום כדי לקיים את המקח, שאפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר - שהוא אחד מעשרים וארבעה בדינר</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אסר ציון 23.</span></ref> <span dir="rtl">- מחזיר את הכלי ואינו יכול לומר לו הילך איסר פחת המום, שהלוקח אומר בחפץ שלם אני רוצה, וכן אם רצה הלוקח ליקח פחת המום, הרשות ביד המוכר, שהוא אומר לו או תקנה אותו כמו שהוא או טול דמים שלך ולך</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ד; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב ד.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר קודם שנתרצה הלוקח במום חזר בו המוכר ורצה לבטל את המקח, והקונה חוזר ורוצה בקיומו, נחלקו בדבר: יש סוברים שכל זמן שהלוקח לא נתרצה במום, ביד המוכר לבטל</span> <span dir="rtl">את המקח</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע שם ס&quot;ק יב, בד' הסוברים כן לענין אונאה, ע&quot;ע ציון 70, ועי' נתה&quot;מ דלהלן. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">137.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שהמוכר אינו יכול לבטל את המקח בעל כורחו של הקונה</span><ref><span dir="rtl">עי' סמ&quot;ע שם ונתה&quot;מ חידושים שם ס&quot;ק ו, ע&quot;פ דעת החולקים לענין אונאה, ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 64 ואילך. וכ&quot;מ מרמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">273, שהמוכר נותן לקונה ברירה אם לקנות או לבטל, ומ' שאינו יכול לחייבו לבטל. וע&quot;ע הנ&quot;ל ציונים 67, 68, שלענין אונאה י&quot;ס שהמוכר יכול לבטל אף כשהקונה נתרצה, ולכאו' ע&quot;פ הסמ&quot;ע ונתה&quot;מ הנ&quot;ל הם חולקים אף כאן שהמוכר יכול לבטל.</span></ref><span dir="rtl">. ולאחר שהקונה נתרצה במום, אף המוכר אינו יכול לחזור בו ולבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' סמ&quot;ע ונתה&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מום החשוב כמקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">18 ואילך, על כך שמום במקח חשוב מקח טעות, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">283 ואילך, על איזהו מום החשוב מקח טעות.</span></ref><span dir="rtl">, אין מחשבים בו את פחת המום כדי לקיים את המקח, שאפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר - שהוא אחד מעשרים וארבעה בדינר</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אסר ציון 23.</span></ref> <span dir="rtl">- מחזיר את הכלי ואינו יכול לומר לו הילך איסר פחת המום, שהלוקח אומר בחפץ שלם אני רוצה, וכן אם רצה הלוקח ליקח פחת המום, הרשות ביד המוכר, שהוא אומר לו או תקנה אותו כמו שהוא או טול דמים שלך ולך</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ד; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב ד.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר קודם שנתרצה הלוקח במום חזר בו המוכר ורצה לבטל את המקח, והקונה חוזר ורוצה בקיומו, נחלקו בדבר: יש סוברים שכל זמן שהלוקח לא נתרצה במום, ביד המוכר לבטל</span> <span dir="rtl">את המקח</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע שם ס&quot;ק יב, בד' הסוברים כן לענין אונאה, ע&quot;ע ציון 70, ועי' נתה&quot;מ דלהלן. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">137.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שהמוכר אינו יכול לבטל את המקח בעל כורחו של הקונה</span><ref><span dir="rtl">עי' סמ&quot;ע שם ונתה&quot;מ חידושים שם ס&quot;ק ו, ע&quot;פ דעת החולקים לענין אונאה, ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 64 ואילך. וכ&quot;מ מרמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">273, שהמוכר נותן לקונה ברירה אם לקנות או לבטל, ומ' שאינו יכול לחייבו לבטל. וע&quot;ע הנ&quot;ל ציונים 67, 68, שלענין אונאה י&quot;ס שהמוכר יכול לבטל אף כשהקונה נתרצה, ולכאו' ע&quot;פ הסמ&quot;ע ונתה&quot;מ הנ&quot;ל הם חולקים אף כאן שהמוכר יכול לבטל.</span></ref><span dir="rtl">. ולאחר שהקונה נתרצה במום, אף המוכר אינו יכול לחזור בו ולבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' סמ&quot;ע ונתה&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מהות הביטול</span> ==
=== <span dir="rtl">מהות הביטול</span> ===


<span dir="rtl">דין ביטול מקח מחמת שנמצא בו מום, יש מן האחרונים שחידשו שהוא מגדר תנאי, שכל הלוקח בסתם הוא כמתנה על מנת שאין בו מום, והתנאי מבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת רע&quot;א תניינא סי' נא. ועי' רע&quot;א שם שכ' בסתם שכל מקח טעות הוא מגדר תנאי, אבל לכאו' כונתו בטעות של מום במקח. ועי' רמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">19.</span></ref><span dir="rtl">, וללדעתם מעשה שאינו בטל על ידי תנאי, כגון חופה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע חפה, ציון 156 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, אף מום אינו מבטל אותו</span><ref><span dir="rtl">רע&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שביטול המקח מחמת מום הוא מחמת אומדן דעת ואינו צריך לגדר תנאי</span><ref><span dir="rtl">עי' או&quot;ש אישות פ&quot;י ה&quot;ב; עי' חזו&quot;א אה&quot;ע סי' נו אות ט.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מצדדים לומר שאינו צריך אפילו לאומדן דעת, אלא דין הוא במקח שכל שיש בו רמאות גדולה הוא בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' חזו&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעתם המקח בטל אף בדברים שתנאי אינו מבטל אותם</span><ref><span dir="rtl">או&quot;ש וחזו&quot;א שם. ועי' או&quot;ש שם שמצדד לומר שאם הביטול הוא מחמת אומד אינו כתנאי, אבל החזו&quot;א שם דעתו שאם המקח היה בטל מטעם אומדן דעת היה דינו כתנאי אלא שאינו מחמת אומד, כנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">דין ביטול מקח מחמת שנמצא בו מום, יש מן האחרונים שחידשו שהוא מגדר תנאי, שכל הלוקח בסתם הוא כמתנה על מנת שאין בו מום, והתנאי מבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת רע&quot;א תניינא סי' נא. ועי' רע&quot;א שם שכ' בסתם שכל מקח טעות הוא מגדר תנאי, אבל לכאו' כונתו בטעות של מום במקח. ועי' רמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">19.</span></ref><span dir="rtl">, וללדעתם מעשה שאינו בטל על ידי תנאי, כגון חופה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע חפה, ציון 156 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, אף מום אינו מבטל אותו</span><ref><span dir="rtl">רע&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שביטול המקח מחמת מום הוא מחמת אומדן דעת ואינו צריך לגדר תנאי</span><ref><span dir="rtl">עי' או&quot;ש אישות פ&quot;י ה&quot;ב; עי' חזו&quot;א אה&quot;ע סי' נו אות ט.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מצדדים לומר שאינו צריך אפילו לאומדן דעת, אלא דין הוא במקח שכל שיש בו רמאות גדולה הוא בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' חזו&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעתם המקח בטל אף בדברים שתנאי אינו מבטל אותם</span><ref><span dir="rtl">או&quot;ש וחזו&quot;א שם. ועי' או&quot;ש שם שמצדד לומר שאם הביטול הוא מחמת אומד אינו כתנאי, אבל החזו&quot;א שם דעתו שאם המקח היה בטל מטעם אומדן דעת היה דינו כתנאי אלא שאינו מחמת אומד, כנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">המום המבטל את המקח</span> ==
=== <span dir="rtl">המום המבטל את המקח</span> ===


<span dir="rtl">כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר מקח זה, מחזירים, וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ה; עי' שו&quot;ת הרי&quot;ף סי' קנג; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ה; עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">485; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב ו.</span></ref><span dir="rtl">, אלא אם פירש</span><ref><span dir="rtl"> רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע.</span></ref><span dir="rtl">, שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע.</span></ref><span dir="rtl">. ואפילו קנה מקח על ידי שליח, ונמצא בו דבר שהסכמת בני אדם שאינו חשוב מום, והקונה רוצה לבטל את המקח מטעם &quot;לתקוני שדרתיך ולא לעוותי&quot;, כדין שליח שקלקל בשליחותו</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע שליחות, וע' הרשאה ציון 303 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, בדברים שדרכם של בני אדם שלא להקפיד עליהם אינו יכול לומר כן, והמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">בית מאיר אה&quot;ע סוס&quot;י לט.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר מקח זה, מחזירים, וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ה; עי' שו&quot;ת הרי&quot;ף סי' קנג; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ה; עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">485; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב ו.</span></ref><span dir="rtl">, אלא אם פירש</span><ref><span dir="rtl"> רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע.</span></ref><span dir="rtl">, שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע.</span></ref><span dir="rtl">. ואפילו קנה מקח על ידי שליח, ונמצא בו דבר שהסכמת בני אדם שאינו חשוב מום, והקונה רוצה לבטל את המקח מטעם &quot;לתקוני שדרתיך ולא לעוותי&quot;, כדין שליח שקלקל בשליחותו</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע שליחות, וע' הרשאה ציון 303 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, בדברים שדרכם של בני אדם שלא להקפיד עליהם אינו יכול לומר כן, והמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">בית מאיר אה&quot;ע סוס&quot;י לט.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשאינו ראוי לייעודו</span> ==
=== <span dir="rtl">כשאינו ראוי לייעודו</span> ===


<span dir="rtl">חפץ שנמכר לצורך מסויים, ונמצא שאינו ראוי לאותו צורך, מקחו בטל</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ו, ע&quot;פ משנה דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, כגון זו ששנינו, המוכר זרעונים לחבירו, וזרעם ולא צמחו, אמר רבן שמעון בן גמליאל, זרעוני גינה שאינם נאכלים חייב באחריותם</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב צב א; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;א; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב כ.</span></ref><span dir="rtl">, וכן המוכר לחבירו שור לחרישה ונמצא נגחן ואינו ראוי אלא לשחיטה, מקחו בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' וראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">616.</span></ref><span dir="rtl">. על המחלוקת בזרעים שלא צמחו אם המוכר צריך לשלם לקונה אף על הוצאות הזריעה, עי' להלן: מקח שנתבטל</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">766 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. על הדין במקרה שיש במקח צורך נוסף ויש ספק לאיזה צורך נקנה המקח, כגון מכר זרעים הראויים לאכילה וזרעם ולא צמחו ואפשר שקנאם למאכל, או מכר שור נגחן ואפשר שקנה אותו לשחיטה, וכן אם חוששים שהזרעים היו ראויים לזריעה ולא צמחו מסיבות אחרות, עי' להלן: מום במקח: בירור הטעות</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">661 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">חפץ שנמכר לצורך מסויים, ונמצא שאינו ראוי לאותו צורך, מקחו בטל</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ו, ע&quot;פ משנה דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, כגון זו ששנינו, המוכר זרעונים לחבירו, וזרעם ולא צמחו, אמר רבן שמעון בן גמליאל, זרעוני גינה שאינם נאכלים חייב באחריותם</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב צב א; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;א; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב כ.</span></ref><span dir="rtl">, וכן המוכר לחבירו שור לחרישה ונמצא נגחן ואינו ראוי אלא לשחיטה, מקחו בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' וראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">616.</span></ref><span dir="rtl">. על המחלוקת בזרעים שלא צמחו אם המוכר צריך לשלם לקונה אף על הוצאות הזריעה, עי' להלן: מקח שנתבטל</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">766 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. על הדין במקרה שיש במקח צורך נוסף ויש ספק לאיזה צורך נקנה המקח, כגון מכר זרעים הראויים לאכילה וזרעם ולא צמחו ואפשר שקנאם למאכל, או מכר שור נגחן ואפשר שקנה אותו לשחיטה, וכן אם חוששים שהזרעים היו ראויים לזריעה ולא צמחו מסיבות אחרות, עי' להלן: מום במקח: בירור הטעות</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">661 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשהמוכר אינו יודע</span>  ==
=== <span dir="rtl">כשהמוכר אינו יודע</span>  ===


<span dir="rtl">מום שהמוכר אינו יכול לדעת ממנו, אף על פי כן הוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ברייתא, ושא&quot;ר דלהלן; עי' שו&quot;ת הרי&quot;ף סוס&quot;י קנג.</span></ref><span dir="rtl">, כגון, המוכר לחבירו בהמה לשחיטה, ונמצאת טריפה*, אם נודע שהיתה טרפה כשלקחה, הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים</span><ref><span dir="rtl">עי' ברייתא שבציון 480; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ו; טוש&quot;ע שבציון הנ&quot;ל. ועי' ציון הנ&quot;ל כיצד מכח אם היתה טריפה קודם המכירה.</span></ref><span dir="rtl">. וכן הקונה טבעת בחזקת שהיא זהב ומכרה לאחר, ואחר כך שברה הלוקח ונמצא בה בדיל, אף על פי שגם המוכר נתאנה בה, חייב להחזיר לו מעותיו</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת מהר&quot;ם ב&quot;ב ד&quot;פ סי' אלף י וד&quot;ק סי' רנח, והובא במרדכי ב&quot;מ סי' רצא וד&quot;מ סי' רלב אות ד; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם סי&quot;ח. וכעי&quot;ז בשו&quot;ת מהר&quot;ם ב&quot;ב ד&quot;פ סי' לב וד&quot;ק סי' ע והובא במרדכי ב&quot;ב סי' תקסג ובב&quot;י סי' רלג, בכלי שהיה בחזקת זהב ונמצא של כסף.</span></ref><span dir="rtl">. וכן המוכר ביצים לחבירו ומצא בהם מוזרות - שהתחיל להתהוות בהן צורת אפרוח</span><ref><span dir="rtl">הג' השו&quot;ע דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- שאינן ראויות לאכילה, אף על פי שלא הכיר בהם המוכר הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת הרא&quot;ש כלל קב סי' ח, הובא בטוש&quot;ע חו&quot;מ רלב יט.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו קנאן המוכר כך ונתאנה אף הוא, בשביל זה אין לו להונות אחרים</span><ref><span dir="rtl">רא&quot;ש שם. ועי' טור שבציון</span> <span dir="rtl">748.</span></ref><span dir="rtl">. על כך שנהגו שלא להחזיר למוכר ביצים שנמצאו מוזרות, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">315.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מום שהמוכר אינו יכול לדעת ממנו, אף על פי כן הוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ברייתא, ושא&quot;ר דלהלן; עי' שו&quot;ת הרי&quot;ף סוס&quot;י קנג.</span></ref><span dir="rtl">, כגון, המוכר לחבירו בהמה לשחיטה, ונמצאת טריפה*, אם נודע שהיתה טרפה כשלקחה, הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים</span><ref><span dir="rtl">עי' ברייתא שבציון 480; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ו; טוש&quot;ע שבציון הנ&quot;ל. ועי' ציון הנ&quot;ל כיצד מכח אם היתה טריפה קודם המכירה.</span></ref><span dir="rtl">. וכן הקונה טבעת בחזקת שהיא זהב ומכרה לאחר, ואחר כך שברה הלוקח ונמצא בה בדיל, אף על פי שגם המוכר נתאנה בה, חייב להחזיר לו מעותיו</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת מהר&quot;ם ב&quot;ב ד&quot;פ סי' אלף י וד&quot;ק סי' רנח, והובא במרדכי ב&quot;מ סי' רצא וד&quot;מ סי' רלב אות ד; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם סי&quot;ח. וכעי&quot;ז בשו&quot;ת מהר&quot;ם ב&quot;ב ד&quot;פ סי' לב וד&quot;ק סי' ע והובא במרדכי ב&quot;ב סי' תקסג ובב&quot;י סי' רלג, בכלי שהיה בחזקת זהב ונמצא של כסף.</span></ref><span dir="rtl">. וכן המוכר ביצים לחבירו ומצא בהם מוזרות - שהתחיל להתהוות בהן צורת אפרוח</span><ref><span dir="rtl">הג' השו&quot;ע דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- שאינן ראויות לאכילה, אף על פי שלא הכיר בהם המוכר הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת הרא&quot;ש כלל קב סי' ח, הובא בטוש&quot;ע חו&quot;מ רלב יט.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו קנאן המוכר כך ונתאנה אף הוא, בשביל זה אין לו להונות אחרים</span><ref><span dir="rtl">רא&quot;ש שם. ועי' טור שבציון</span> <span dir="rtl">748.</span></ref><span dir="rtl">. על כך שנהגו שלא להחזיר למוכר ביצים שנמצאו מוזרות, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">315.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מום שכיח</span> ==
=== <span dir="rtl">מום שכיח</span> ===


<span dir="rtl">מום השכיח להיות במקח והמוכר אינו יודע ממנו, כגון המוכר בהמה ונמצאת סירכא* בריאה, שהיא טריפה שכיחה, נחלקו בו ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שאינו חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">העיטור שחיטה ש&quot;ב (לה ב); רמב&quot;ן חולין נא א בשם רבינו אפרים, ועי' להלן שנחלק עליו; רא&quot;ש שם סי' לד, והובא בטור חו&quot;מ סי' רלב; שו&quot;ע שם סי&quot;ב, לדעה ב. ועי' סמ&quot;ע סי' רלב ס&quot;ק כח שהוכיח מכך שסוברים שסירכא היא מום במקח, שאף ספק איסור חשוב מום, וכדעה שבציון</span> <span dir="rtl">483 ואילך, ועי' ש&quot;ך יו&quot;ד סי' קיט ס&quot;ק כט בסוגריים שדחה דהיינו בסירכות שאסורות בודאי, ולכאו' דעת הסמ&quot;ע שהסירכות האסורות בודאי אינן שכיחות.</span></ref><span dir="rtl">, מאחר שהמום שכיח היה על הלוקח להעלות בדעתו שיש בו מום והיה לו להתנות עליו, ומאחר שלא התנה אינה טעות</span><ref><span dir="rtl">רבינו אפרים הנ&quot;ל. וכעי&quot;ז בעיטור שם, שחשוב שהתנו בפירוש אע&quot;פ שיש בו מום זה.</span></ref><span dir="rtl">, ודוקא במום שאינו ידוע אף למוכר, אבל מום הידוע למוכר, כגון שור נגחן, אף על פי שהוא מום שכיח, מאחר שהמוכר מכיר בו היה עליו להודיע לקונה, ועל כך סומך הקונה ואינו מתנה, ששארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנה אותו המוכר במקחו, ולפיכך אם נמצא בו מום שהמוכר מכיר בו הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">רא&quot;ש שם, ועי' קר&quot;א חולין שם; עי' או&quot;ש שבציון</span> <span dir="rtl">467 בפי' התוספ' ב&quot;ב פ&quot;ד. ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">290,</span> <span dir="rtl">616 ואילך, על דיני מוכר שור ונמצא נגחן.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש מן הראשונים סוברים, שאף מום שכיח מבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן שם; ב&quot;י שם בד' הרמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">477, שכ' בסתם שטריפה היא מום ובד' הר&quot;ן שם (יד א); שו&quot;ע שם, לדעה א, ועי' נתה&quot;מ שם ס&quot;ק ג שכ&quot;ד השו&quot;ע להלכה, וחולק על הטור שם.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ומן האחרונים יש שחילקו בדבר, שכל זמן שהקונה לא נתן את דמי המקח אף על מום שכיח אינו צריך להתנות, אבל כאשר נתן את דמי המקח בלא להתנות על מום שכיח, מחל עליו</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א אונאה סי' ג. וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ הדעה שבציון</span> <span dir="rtl">407, ועי' שו&quot;ת עוגת אליהו סי' ב.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מום השכיח להיות במקח והמוכר אינו יודע ממנו, כגון המוכר בהמה ונמצאת סירכא* בריאה, שהיא טריפה שכיחה, נחלקו בו ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שאינו חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">העיטור שחיטה ש&quot;ב (לה ב); רמב&quot;ן חולין נא א בשם רבינו אפרים, ועי' להלן שנחלק עליו; רא&quot;ש שם סי' לד, והובא בטור חו&quot;מ סי' רלב; שו&quot;ע שם סי&quot;ב, לדעה ב. ועי' סמ&quot;ע סי' רלב ס&quot;ק כח שהוכיח מכך שסוברים שסירכא היא מום במקח, שאף ספק איסור חשוב מום, וכדעה שבציון</span> <span dir="rtl">483 ואילך, ועי' ש&quot;ך יו&quot;ד סי' קיט ס&quot;ק כט בסוגריים שדחה דהיינו בסירכות שאסורות בודאי, ולכאו' דעת הסמ&quot;ע שהסירכות האסורות בודאי אינן שכיחות.</span></ref><span dir="rtl">, מאחר שהמום שכיח היה על הלוקח להעלות בדעתו שיש בו מום והיה לו להתנות עליו, ומאחר שלא התנה אינה טעות</span><ref><span dir="rtl">רבינו אפרים הנ&quot;ל. וכעי&quot;ז בעיטור שם, שחשוב שהתנו בפירוש אע&quot;פ שיש בו מום זה.</span></ref><span dir="rtl">, ודוקא במום שאינו ידוע אף למוכר, אבל מום הידוע למוכר, כגון שור נגחן, אף על פי שהוא מום שכיח, מאחר שהמוכר מכיר בו היה עליו להודיע לקונה, ועל כך סומך הקונה ואינו מתנה, ששארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנה אותו המוכר במקחו, ולפיכך אם נמצא בו מום שהמוכר מכיר בו הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">רא&quot;ש שם, ועי' קר&quot;א חולין שם; עי' או&quot;ש שבציון</span> <span dir="rtl">467 בפי' התוספ' ב&quot;ב פ&quot;ד. ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">290,</span> <span dir="rtl">616 ואילך, על דיני מוכר שור ונמצא נגחן.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש מן הראשונים סוברים, שאף מום שכיח מבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן שם; ב&quot;י שם בד' הרמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">477, שכ' בסתם שטריפה היא מום ובד' הר&quot;ן שם (יד א); שו&quot;ע שם, לדעה א, ועי' נתה&quot;מ שם ס&quot;ק ג שכ&quot;ד השו&quot;ע להלכה, וחולק על הטור שם.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ומן האחרונים יש שחילקו בדבר, שכל זמן שהקונה לא נתן את דמי המקח אף על מום שכיח אינו צריך להתנות, אבל כאשר נתן את דמי המקח בלא להתנות על מום שכיח, מחל עליו</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א אונאה סי' ג. וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ הדעה שבציון</span> <span dir="rtl">407, ועי' שו&quot;ת עוגת אליהו סי' ב.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מום שישנו ברוב מקרים</span> ==
=== <span dir="rtl">מום שישנו ברוב מקרים</span> ===


<span dir="rtl">מקח שברוב המקרים יש בו מום מסויים, ונמצא בו אותו מום - כאשר הוא מום שהמוכר מכיר בו וחשוב מקח טעות אף על פי שהוא שכיח, או לסוברים שאף מום שכיח חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">300 ואילך, על המח' במום שכיח אם הוא מק&quot;ט, ושם שאף לסוברים שאינו מק&quot;ט כשהמוכר מכיר בו הוא מק&quot;ט, ועי' רמב&quot;ן ורא&quot;ש דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- אמרו בתלמוד, שהדבר שנוי במחלוקת אם הולכים בממון אחר הרוב, שלסוברים שהולכים בממון אחר הרוב הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אין הולכין בממון אחר הרוב ציון 3 ואילך. עי' ב&quot;ב צג א, לענין עבד שנמצא גנב, שאם רוב העבדים גנבים הדבר שנו במח' זו, ועי' רמב&quot;ן חולין נא א ורא&quot;ש שם סי' לד ונ&quot;י ב&quot;ב שם (מו ב).</span></ref><span dir="rtl">, שלפי שהולכים בממון אחר הרוב אם כן על דעת כן קנאו הלוקח</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה לאו.</span></ref><span dir="rtl">, אבל לסוברים שאין הולכים בממון אחר הרוב אינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ב&quot;ב שם, ורמב&quot;ן ורא&quot;ש חולין שם.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שאנו אומרים שהלוקח לא ידע שיש בו מום, שסתם אדם נותן דמים עבור מקח טוב שאין בו מום</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם. ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">19,</span> <span dir="rtl">311, בד' הרשב&quot;ם, ועי' אב&quot;נ יו&quot;ד סי' רלב אות יב.</span></ref><span dir="rtl">. ונחלקו ראשונים בדבר: יש שכתבו שאף לסוברים שאין הולכים בממון אחר הרוב אין המקח קיים אלא דוקא כשדמי המקח עדיין ביד הלוקח, שאין הולכים אחר הרוב להוציא מידו את דמי המקח, אבל כשדמי המקח כבר ביד המוכר והלוקח בא להוציא ממנו מעות, המוציא-מחבירו-עליו-הראיה*, והמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;י אב&quot;ד שם; רמב&quot;ן שם; רבינו מאיר ותוס' רא&quot;ש בשמ&quot;ק שם; יד רמה שם אות טז; תו&quot;ח שם. ועי' ראשונים ואחרונים הנ&quot;ל מה שפי' בגמ' שם עפ&quot;ז, ועי' רמב&quot;ן דלהלן שחולק בדין אע&quot;פ שפי' כן בגמ', ועי' רשב&quot;א ור&quot;ן שם, שמ' שסוברים כדעה זו, ע&quot;ש שפי' כן בגמ' ולא סיימו כד' הרמב&quot;ן, ועי' שו&quot;ת עוגת אליהו סי' ב. ולפ&quot;ז לכאו' כשהמעות ביד המוכר אף במום שהוא מע&quot;מ המוכר יכול החזיק במעות מספק, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">652 ואילך, ואולי מאחר שהמום אינו רוב א&quot;כ הקונה אינו צריך להתנות עליו, עי' ציון</span> <span dir="rtl">312. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">656.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שאף כשהמעות ביד המוכר, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ן שם, שאע&quot;פ שקושיית הגמ' שם היא ממקרה שהדמים ביד לוקח, אף כשנתן דמים הוא מק&quot;ט; תו&quot;ח שם וחמד&quot;ש כתובות טז א, בד' רשב&quot;ם ב&quot;ב שם. ועי' תו&quot;ח שם שדקדק כן מד' הרשב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">309.</span></ref><span dir="rtl">, שמאחר שאין הולכים בממון אחר הרוב, אם כן אותו מום שהוא ברוב שוה למום שהוא במחצה על מחצה, ודינו כשאר מום שמבטל את המקח והלוקח אינו צריך להתנות עליו</span><ref><span dir="rtl">חמד&quot;ש שם.</span></ref><span dir="rtl">. ומום שחזקתו להיות תמיד, אינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' מסקנת הגמ' שם בעבד שנמצא גנב שאינו מק&quot;ט מפני שכולם גנבים, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">390 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מקח שברוב המקרים יש בו מום מסויים, ונמצא בו אותו מום - כאשר הוא מום שהמוכר מכיר בו וחשוב מקח טעות אף על פי שהוא שכיח, או לסוברים שאף מום שכיח חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">300 ואילך, על המח' במום שכיח אם הוא מק&quot;ט, ושם שאף לסוברים שאינו מק&quot;ט כשהמוכר מכיר בו הוא מק&quot;ט, ועי' רמב&quot;ן ורא&quot;ש דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- אמרו בתלמוד, שהדבר שנוי במחלוקת אם הולכים בממון אחר הרוב, שלסוברים שהולכים בממון אחר הרוב הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אין הולכין בממון אחר הרוב ציון 3 ואילך. עי' ב&quot;ב צג א, לענין עבד שנמצא גנב, שאם רוב העבדים גנבים הדבר שנו במח' זו, ועי' רמב&quot;ן חולין נא א ורא&quot;ש שם סי' לד ונ&quot;י ב&quot;ב שם (מו ב).</span></ref><span dir="rtl">, שלפי שהולכים בממון אחר הרוב אם כן על דעת כן קנאו הלוקח</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה לאו.</span></ref><span dir="rtl">, אבל לסוברים שאין הולכים בממון אחר הרוב אינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ב&quot;ב שם, ורמב&quot;ן ורא&quot;ש חולין שם.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שאנו אומרים שהלוקח לא ידע שיש בו מום, שסתם אדם נותן דמים עבור מקח טוב שאין בו מום</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם. ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">19,</span> <span dir="rtl">311, בד' הרשב&quot;ם, ועי' אב&quot;נ יו&quot;ד סי' רלב אות יב.</span></ref><span dir="rtl">. ונחלקו ראשונים בדבר: יש שכתבו שאף לסוברים שאין הולכים בממון אחר הרוב אין המקח קיים אלא דוקא כשדמי המקח עדיין ביד הלוקח, שאין הולכים אחר הרוב להוציא מידו את דמי המקח, אבל כשדמי המקח כבר ביד המוכר והלוקח בא להוציא ממנו מעות, המוציא-מחבירו-עליו-הראיה*, והמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;י אב&quot;ד שם; רמב&quot;ן שם; רבינו מאיר ותוס' רא&quot;ש בשמ&quot;ק שם; יד רמה שם אות טז; תו&quot;ח שם. ועי' ראשונים ואחרונים הנ&quot;ל מה שפי' בגמ' שם עפ&quot;ז, ועי' רמב&quot;ן דלהלן שחולק בדין אע&quot;פ שפי' כן בגמ', ועי' רשב&quot;א ור&quot;ן שם, שמ' שסוברים כדעה זו, ע&quot;ש שפי' כן בגמ' ולא סיימו כד' הרמב&quot;ן, ועי' שו&quot;ת עוגת אליהו סי' ב. ולפ&quot;ז לכאו' כשהמעות ביד המוכר אף במום שהוא מע&quot;מ המוכר יכול החזיק במעות מספק, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">652 ואילך, ואולי מאחר שהמום אינו רוב א&quot;כ הקונה אינו צריך להתנות עליו, עי' ציון</span> <span dir="rtl">312. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">656.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שאף כשהמעות ביד המוכר, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ן שם, שאע&quot;פ שקושיית הגמ' שם היא ממקרה שהדמים ביד לוקח, אף כשנתן דמים הוא מק&quot;ט; תו&quot;ח שם וחמד&quot;ש כתובות טז א, בד' רשב&quot;ם ב&quot;ב שם. ועי' תו&quot;ח שם שדקדק כן מד' הרשב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">309.</span></ref><span dir="rtl">, שמאחר שאין הולכים בממון אחר הרוב, אם כן אותו מום שהוא ברוב שוה למום שהוא במחצה על מחצה, ודינו כשאר מום שמבטל את המקח והלוקח אינו צריך להתנות עליו</span><ref><span dir="rtl">חמד&quot;ש שם.</span></ref><span dir="rtl">. ומום שחזקתו להיות תמיד, אינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' מסקנת הגמ' שם בעבד שנמצא גנב שאינו מק&quot;ט מפני שכולם גנבים, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">390 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">דברים שנהגו שלא להחזירם</span> ==
=== <span dir="rtl">דברים שנהגו שלא להחזירם</span> ===


<span dir="rtl">המוכר ביצים ונמצאו מוזרות, אף על פי שמעיקר הדין מקחו בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">297 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, מאחר שלא נהגו להחזירם, מנהג מבטל הלכה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מנהג. ב&quot;י חו&quot;מ סי' רלב, ובשו&quot;ע שם סי&quot;ט.</span></ref><span dir="rtl">. וכן שאר דברים שדרך למוכרם סתומים וחתומים כמות שהם, כגון תיבות של דפי זכוכית לחלונות, או תיבות עם אתרוגים וכיוצא בזה, ונמצא בהם מום, במקום שנהגו שאין מחזירים אותם, הולכים אחר המנהג, ובכל דבר יש לבית דין לחקור אחר המנהג</span><ref><span dir="rtl">פת&quot;ש שם ס&quot;ק ו. ועי' שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ד סי' קלט.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר ביצים ונמצאו מוזרות, אף על פי שמעיקר הדין מקחו בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">297 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, מאחר שלא נהגו להחזירם, מנהג מבטל הלכה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מנהג. ב&quot;י חו&quot;מ סי' רלב, ובשו&quot;ע שם סי&quot;ט.</span></ref><span dir="rtl">. וכן שאר דברים שדרך למוכרם סתומים וחתומים כמות שהם, כגון תיבות של דפי זכוכית לחלונות, או תיבות עם אתרוגים וכיוצא בזה, ונמצא בהם מום, במקום שנהגו שאין מחזירים אותם, הולכים אחר המנהג, ובכל דבר יש לבית דין לחקור אחר המנהג</span><ref><span dir="rtl">פת&quot;ש שם ס&quot;ק ו. ועי' שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ד סי' קלט.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מום שיכול לראותו בעצמו או ע&quot;י מומחה</span> ==
=== <span dir="rtl">מום שיכול לראותו בעצמו או ע&quot;י מומחה</span> ===


<span dir="rtl">מום שהקונה היה יכול להבחין בו בשעת המקח בראיה בעלמא, אינו מבטל את המקח מפני שכבר ראהו ונתפייס</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' ורמב&quot;ם וטוש&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">371; שו&quot;ת הרי&quot;ף סי' קנג, והובא ברי&quot;ו מישרים ני&quot;א ח&quot;ו (מא ב); ריטב&quot;א כתובות עה א.</span></ref><span dir="rtl">. אבל מום שאינו נראה אלא למי שבקיא בדבר, ראיית הלוקח אינה מועילה בו, ויכול הקונה לבטלו, לפי שאין דרך בני אדם להראות המקח למי שהוא בקי אלא סומך על דעתו</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שלענין מומי-אשה*, במקרים שיכול לבודקה על ידי קרובותיו, אמרו שחזקה שבדק אותה ונתפייס במומים</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מומי אשה ציון 257 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, במקח אינו כן, שהרי הוא בעצמו יכול לראותו</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף שם. וע&quot;ש באופ&quot;א, שבאשה החמירו יותר שלא לבטל את הקידושין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כעבדים.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך, השוכר חצר, ונמצאו בה מומים שאינם ניכרים בראיה בעלמא, אין אנו מחזיקים שבדק אותה על ידי שכנים קודם ששכרה, והשכירות בטילה</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מום שהקונה היה יכול להבחין בו בשעת המקח בראיה בעלמא, אינו מבטל את המקח מפני שכבר ראהו ונתפייס</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' ורמב&quot;ם וטוש&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">371; שו&quot;ת הרי&quot;ף סי' קנג, והובא ברי&quot;ו מישרים ני&quot;א ח&quot;ו (מא ב); ריטב&quot;א כתובות עה א.</span></ref><span dir="rtl">. אבל מום שאינו נראה אלא למי שבקיא בדבר, ראיית הלוקח אינה מועילה בו, ויכול הקונה לבטלו, לפי שאין דרך בני אדם להראות המקח למי שהוא בקי אלא סומך על דעתו</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שלענין מומי-אשה*, במקרים שיכול לבודקה על ידי קרובותיו, אמרו שחזקה שבדק אותה ונתפייס במומים</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מומי אשה ציון 257 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, במקח אינו כן, שהרי הוא בעצמו יכול לראותו</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף שם. וע&quot;ש באופ&quot;א, שבאשה החמירו יותר שלא לבטל את הקידושין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כעבדים.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך, השוכר חצר, ונמצאו בה מומים שאינם ניכרים בראיה בעלמא, אין אנו מחזיקים שבדק אותה על ידי שכנים קודם ששכרה, והשכירות בטילה</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשהקונה טעם את המקח</span> ==
=== <span dir="rtl">כשהקונה טעם את המקח</span> ===


<span dir="rtl">מכר לחבירו יין ואמר לו שהוא מסוג משובח, וטעמו הקונה בשעת המקח, ולאחר מכן נמצא שהיה מעורב בו יין גרוע, הקונה אינו יכול לבטל את המקח, לפי שכבר הרגיש בדבר בשעה שטעמו</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ן ב&quot;מ ס ב (סי' תנו), הובא במרדכי שם סי' שי ובשו&quot;ת מהר&quot;ם ב&quot;ב ד&quot;פ סי' תשפז ואגודה ב&quot;מ שם סי' עה וכלבו סי' קכג אות לט; רמ&quot;א בשו&quot;ע חו&quot;מ סי' קכג ס&quot;י. ועי' ראב&quot;ן שם שכ&quot;כ ע&quot;פ ר' אחא בברייתא ב&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מכר לחבירו יין ואמר לו שהוא מסוג משובח, וטעמו הקונה בשעת המקח, ולאחר מכן נמצא שהיה מעורב בו יין גרוע, הקונה אינו יכול לבטל את המקח, לפי שכבר הרגיש בדבר בשעה שטעמו</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ן ב&quot;מ ס ב (סי' תנו), הובא במרדכי שם סי' שי ובשו&quot;ת מהר&quot;ם ב&quot;ב ד&quot;פ סי' תשפז ואגודה ב&quot;מ שם סי' עה וכלבו סי' קכג אות לט; רמ&quot;א בשו&quot;ע חו&quot;מ סי' קכג ס&quot;י. ועי' ראב&quot;ן שם שכ&quot;כ ע&quot;פ ר' אחא בברייתא ב&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מום שהקונה יכול לבודקו</span> ==
=== <span dir="rtl">מום שהקונה יכול לבודקו</span> ===


<span dir="rtl">המוכר יין, והקונה יכל לטעום את היין ולא עשה כן, יש סוברים שכל שהיה יכול לנסותו ולטועמו ולא הקפיד בדבר, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">מ&quot;מ מכירה פט&quot;ו ה&quot;ג, שיש מי שאומר כן; שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ג סי' תיז וסי' תרכב וח&quot;ד סי' קלו וסי' קלט; סמ&quot;ע סי' רלב ס&quot;ק י, ועי' בית מאיר שבציון</span> <span dir="rtl">335; לח&quot;מ מכירה פי&quot;ח ה&quot;ה. וכ&quot;ד ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">407, כשנתן מעות קודם שבדק, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">333. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">375 בד' רה&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">, שכיון שהיה אפשר לבדוק והוא לא הקפיד, ודאי מחל</span><ref><span dir="rtl">רדב&quot;ז שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן בגדים שנמצא בהם ריח של שמן, והקונה יכל להריחם, כיון שלא עשה כן מחל</span><ref><span dir="rtl">רדב&quot;ז ח&quot;ג שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">329.</span></ref><span dir="rtl">. וכן בשאר מקח שנמצא בו מום שהקונה היה יכול לראותו ולהבחין בו לאלתר, ולא בדק, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">רדב&quot;ז ח&quot;ג סי' תרכב וח&quot;ד סי' קלו. וע&quot;ש שהוכיח כן מלשון הרמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">5.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שחילקו בדבר, שדוקא מום שאפשר לבודקו על ידי טעימה - או על ידי מעשה אחר - אינו מבטל את המקח, לפי שראינו שהקונה לא הקפיד לבודקו, אבל מום התלוי בראיה לבד, אנו אומרים שהקונה ודאי הביט היטב במקח ואף על פי כן לא ראה את המום, ולפיכך המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">כנה&quot;ג שם הגב&quot;י אות יא. ולכאו' היינו כשהמום אינו גלוי לעין בראיה בעלמא, שא&quot;כ ודאי ראה ומחל, עי' ציון</span> <span dir="rtl">317, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">322 שכשבדק ע&quot;י טעימה המקח קיים, וא&quot;כ לדברי כנה&quot;ג צ&quot;ל שע&quot;י טעימה אפשר להבחין יותר מע&quot;י ראייה, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">. ומום שאינו מצוי שיהיה במקח, יש שכתבו שהרי זה מקח טעות, שדוקא במום המצוי להיות באותו מקח המקח קיים - לסוברים שמום שכיח חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">300 ואילך, מח' בזה.</span></ref> <span dir="rtl">- מפני שהיה על הקונה להעלותו בדעתו, אבל במום שאינו מצוי להיות במקח אנו אומרים שלא בדקו מפני שלא עלה בדעתו שיהיה בו אותו מום</span><ref><span dir="rtl">עי' שעמ&quot;ש שם ס&quot;ק א; הג' ח&quot;ש חו&quot;מ סי' רלב שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">609. ועי' רדב&quot;ז הנ&quot;ל לענין בגדים שיש בהם ריח שמן, ולדברי ח&quot;ש צ&quot;ל דהיינו כשהיה מצוי.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כאשר המוכר אמר בפירוש על המקח שאין מום, והקונה לא בדקו, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' מ&quot;מ שם, ושו&quot;ת ראנ&quot;ח ח&quot;א סי' לט (מא); עי' רדב&quot;ז שם סי' קלו; מהרשד&quot;ם שם; שו&quot;ת משפט צדק ח&quot;ב סי' מט (צט ב). ועי' ציון</span> <span dir="rtl">108.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שסמך על דברי המוכר</span><ref><span dir="rtl">מהרשד&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, ומום גדול, יש שכתבו שאף בסתם הרי זה כמו שהתנה עם המוכר שאין במקח כזה מום, והמקח בטל</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת בית שלמה חו&quot;מ סי' סב.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר הקונה עדיין לא נתן את דמי המקח, יש סוברים שלפיכך לא הקפיד לבדוק את המקח שהרי עדיין המעות בידו</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">407, ושעמ&quot;ש שם ושו&quot;ת רע&quot;א חדשות סי' לח ובהג' למל&quot;מ דלהלן בדעתם; מל&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שאין לחלק בזה, וכל שקנה את המקח בקנין בלא לבודקו, אף כשעדיין לא שילם דמיו, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם ס&quot;ק א. ועי' הג' אמרי ברוך שם ס&quot;ה.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים על כל זה, שאף דברים שהקונה יכל לבודקם, כל שלא ידע בהם בשעת המקח, הרי זה מקח טעות והמקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י ותוס' שבציון</span> <span dir="rtl">691, וציון</span> <span dir="rtl">693 בדעתם, ועי' אמרי ברוך שם; עי' תוס' שבציון</span> <span dir="rtl">608, ושרשי הי&quot;ם ע&quot;ז פ&quot;ז ה&quot;ה בדעתם, ולדעה ראשונה לכאו' סוברים שד' תוס' הם בדבר שא&quot;א להבחינו לאלתר, או מפני שהוא מום גדול שמבטל את המקח אע&quot;פ שלא בדק, כנ&quot;ל, או שכונת תוס' לחלק בין שאינו שכיח למום שכיח, עי' ציון</span> <span dir="rtl">609, ועי' או&quot;ש מכירה שם; עי' רמ&quot;ה שהובא בנ&quot;י ב&quot;מ פ א (מט ב); שו&quot;ת מהרשד&quot;ם חו&quot;מ סי' שפה; ראנ&quot;ח שם ושו&quot;ת מהריט&quot;ץ סי' קה ורכה ומל&quot;מ שם, בד' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">704, שיכול לבטל את המקח אף לאחר שעבר זמן רב, ועי' שבו&quot;י ותרומת הכרי שבציון</span> <span dir="rtl">710, שדחו בד' ראשונים הנ&quot;ל. ועי' בית מאיר צלעות הבית סי' ו ונתה&quot;מ שם ס&quot;ק א, שכ&quot;מ מטור סוס&quot;י רל וסמ&quot;ע שם ס&quot;ק יד, וסותר לסמ&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">323, ועי' שו&quot;ת מהר&quot;י אסאד ח&quot;ב סי' רכג, שיישב. ועי' פת&quot;ש סי' רכז ס&quot;ק ב, ושושנת יעקב סי' רלב ס&quot;ק ב.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר יין, והקונה יכל לטעום את היין ולא עשה כן, יש סוברים שכל שהיה יכול לנסותו ולטועמו ולא הקפיד בדבר, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">מ&quot;מ מכירה פט&quot;ו ה&quot;ג, שיש מי שאומר כן; שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ג סי' תיז וסי' תרכב וח&quot;ד סי' קלו וסי' קלט; סמ&quot;ע סי' רלב ס&quot;ק י, ועי' בית מאיר שבציון</span> <span dir="rtl">335; לח&quot;מ מכירה פי&quot;ח ה&quot;ה. וכ&quot;ד ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">407, כשנתן מעות קודם שבדק, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">333. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">375 בד' רה&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">, שכיון שהיה אפשר לבדוק והוא לא הקפיד, ודאי מחל</span><ref><span dir="rtl">רדב&quot;ז שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן בגדים שנמצא בהם ריח של שמן, והקונה יכל להריחם, כיון שלא עשה כן מחל</span><ref><span dir="rtl">רדב&quot;ז ח&quot;ג שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">329.</span></ref><span dir="rtl">. וכן בשאר מקח שנמצא בו מום שהקונה היה יכול לראותו ולהבחין בו לאלתר, ולא בדק, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">רדב&quot;ז ח&quot;ג סי' תרכב וח&quot;ד סי' קלו. וע&quot;ש שהוכיח כן מלשון הרמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">5.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שחילקו בדבר, שדוקא מום שאפשר לבודקו על ידי טעימה - או על ידי מעשה אחר - אינו מבטל את המקח, לפי שראינו שהקונה לא הקפיד לבודקו, אבל מום התלוי בראיה לבד, אנו אומרים שהקונה ודאי הביט היטב במקח ואף על פי כן לא ראה את המום, ולפיכך המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">כנה&quot;ג שם הגב&quot;י אות יא. ולכאו' היינו כשהמום אינו גלוי לעין בראיה בעלמא, שא&quot;כ ודאי ראה ומחל, עי' ציון</span> <span dir="rtl">317, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">322 שכשבדק ע&quot;י טעימה המקח קיים, וא&quot;כ לדברי כנה&quot;ג צ&quot;ל שע&quot;י טעימה אפשר להבחין יותר מע&quot;י ראייה, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">. ומום שאינו מצוי שיהיה במקח, יש שכתבו שהרי זה מקח טעות, שדוקא במום המצוי להיות באותו מקח המקח קיים - לסוברים שמום שכיח חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">300 ואילך, מח' בזה.</span></ref> <span dir="rtl">- מפני שהיה על הקונה להעלותו בדעתו, אבל במום שאינו מצוי להיות במקח אנו אומרים שלא בדקו מפני שלא עלה בדעתו שיהיה בו אותו מום</span><ref><span dir="rtl">עי' שעמ&quot;ש שם ס&quot;ק א; הג' ח&quot;ש חו&quot;מ סי' רלב שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">609. ועי' רדב&quot;ז הנ&quot;ל לענין בגדים שיש בהם ריח שמן, ולדברי ח&quot;ש צ&quot;ל דהיינו כשהיה מצוי.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כאשר המוכר אמר בפירוש על המקח שאין מום, והקונה לא בדקו, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' מ&quot;מ שם, ושו&quot;ת ראנ&quot;ח ח&quot;א סי' לט (מא); עי' רדב&quot;ז שם סי' קלו; מהרשד&quot;ם שם; שו&quot;ת משפט צדק ח&quot;ב סי' מט (צט ב). ועי' ציון</span> <span dir="rtl">108.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שסמך על דברי המוכר</span><ref><span dir="rtl">מהרשד&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, ומום גדול, יש שכתבו שאף בסתם הרי זה כמו שהתנה עם המוכר שאין במקח כזה מום, והמקח בטל</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת בית שלמה חו&quot;מ סי' סב.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר הקונה עדיין לא נתן את דמי המקח, יש סוברים שלפיכך לא הקפיד לבדוק את המקח שהרי עדיין המעות בידו</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">407, ושעמ&quot;ש שם ושו&quot;ת רע&quot;א חדשות סי' לח ובהג' למל&quot;מ דלהלן בדעתם; מל&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שאין לחלק בזה, וכל שקנה את המקח בקנין בלא לבודקו, אף כשעדיין לא שילם דמיו, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם ס&quot;ק א. ועי' הג' אמרי ברוך שם ס&quot;ה.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים על כל זה, שאף דברים שהקונה יכל לבודקם, כל שלא ידע בהם בשעת המקח, הרי זה מקח טעות והמקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י ותוס' שבציון</span> <span dir="rtl">691, וציון</span> <span dir="rtl">693 בדעתם, ועי' אמרי ברוך שם; עי' תוס' שבציון</span> <span dir="rtl">608, ושרשי הי&quot;ם ע&quot;ז פ&quot;ז ה&quot;ה בדעתם, ולדעה ראשונה לכאו' סוברים שד' תוס' הם בדבר שא&quot;א להבחינו לאלתר, או מפני שהוא מום גדול שמבטל את המקח אע&quot;פ שלא בדק, כנ&quot;ל, או שכונת תוס' לחלק בין שאינו שכיח למום שכיח, עי' ציון</span> <span dir="rtl">609, ועי' או&quot;ש מכירה שם; עי' רמ&quot;ה שהובא בנ&quot;י ב&quot;מ פ א (מט ב); שו&quot;ת מהרשד&quot;ם חו&quot;מ סי' שפה; ראנ&quot;ח שם ושו&quot;ת מהריט&quot;ץ סי' קה ורכה ומל&quot;מ שם, בד' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">704, שיכול לבטל את המקח אף לאחר שעבר זמן רב, ועי' שבו&quot;י ותרומת הכרי שבציון</span> <span dir="rtl">710, שדחו בד' ראשונים הנ&quot;ל. ועי' בית מאיר צלעות הבית סי' ו ונתה&quot;מ שם ס&quot;ק א, שכ&quot;מ מטור סוס&quot;י רל וסמ&quot;ע שם ס&quot;ק יד, וסותר לסמ&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">323, ועי' שו&quot;ת מהר&quot;י אסאד ח&quot;ב סי' רכג, שיישב. ועי' פת&quot;ש סי' רכז ס&quot;ק ב, ושושנת יעקב סי' רלב ס&quot;ק ב.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשאפשר לתקנו</span> ==
=== <span dir="rtl">כשאפשר לתקנו</span> ===


<span dir="rtl">מקח שנמצא בו מום - ואינו מום בגוף המקח ממש</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן שכשהמום בגוף המקח הוא מק&quot;ט.</span></ref> <span dir="rtl">- ואפשר לתקנו, כגון מכר בית ונמצאו בו קלקולים שאפשר לתקנם, כתבו ראשונים אינו בטל מחמת המום</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת ר&quot;י מיגש סי' נא, והובא בהגמ&quot;ר כתובות סי' רצב ורי&quot;ו מישרים ני&quot;א ח&quot;ו (מא ב); שו&quot;ת הרא&quot;ש כלל צו סי' ו; תלמיד הרשב&quot;א פסחים ד ב, בשם הגאונים; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב ה. ועי' שעמ&quot;ש שם ס&quot;ק ג, ואמרי בינה אה&quot;ע סי' טז, ושו&quot;מ תליתאה ח&quot;ג סוס&quot;י ט.</span></ref><span dir="rtl">, יש מהם שכתבו שהמוכר יתקן את המום</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;י מיגש שם; תלמיד הרשב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, וטירחת התיקון מוטלת על המוכר</span><ref><span dir="rtl">תלמיד הרשב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מהם שכתבו שהמוכר ינכה לקונה את דמי התיקון מתשלום המקח</span><ref><span dir="rtl">רא&quot;ש שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואף בדעתם יש מן האחרונים שכתבו שאינו בדוקא שינכה המוכר מהדמים, ואף הם מודים שהקונה יכול לתבוע מהמוכר שיטרח לתקן</span><ref><span dir="rtl">אולם המשפט שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר הוא מום בגוף המקח ממש, כגון בבית שנמצא שיש צורך בהחלפת אחד מכתליו, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;י מיגש שם; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שלאחר התיקון הוא חשוב כפנים חדשות, ואינו המקח שהיה מתחילה</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;י מיגש שם; נתה&quot;מ חי' שם. ועי' צ&quot;פ שבציון</span> <span dir="rtl">471, בפי' התוספ' שבציון</span> <span dir="rtl">461. וציון</span> <span dir="rtl">77 בפי' הגמ' שבציון</span> <span dir="rtl">75. ועי' רמ&quot;א ושאר פוסקים שם, שמ' שהרא&quot;ש אינו חולק על כך, וכ&quot;נ משו&quot;ת דברי ריבות סי' ש, אבל עי' או&quot;ש מכירה פי&quot;ז סוף ה&quot;ט, שהרא&quot;ש חולק, וסובר שאין לחלק בדבר. ועי' אולם המשפט שם, שהמקח בטל דוקא כאשר לאחר התיקון המקח יהיה חשוב דשלב&quot;ל, וכ&quot;מ מנתה&quot;מ שם, ולכאו' מר&quot;י מיגש שבציון</span> <span dir="rtl">344 ל&quot;נ כן. ועי' פרישה ומנחת פתים שבציון</span> <span dir="rtl">345.</span></ref><span dir="rtl">, ואף בית שהיו חפורים בו בורות שיחין ומערות, וצריך לסותמם, אף על פי שהכתלים ישארו כמות שהיו, מאחר שהוא חסרון מגוף הבתים המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;י מיגש שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן בשאר קלקול מרובה שחשוב חסרון גדול במקח, הרי זה מקח טעות אף על פי שאפשר לתקנו, שהקונה אומר איני רוצה במקח מקולקל</span><ref><span dir="rtl">פרישה שם. וכ&quot;נ מר&quot;י מיגש שבציון</span> <span dir="rtl">344. ועי' מנחת פתים שם, שמלשון הגמ&quot;ר שם מ' דהיינו דוקא כשייחשב פנים חדשות.</span></ref><span dir="rtl">. וכן כאשר התנה הקונה עם המוכר בפירוש שאין במקח מום פלוני, ונמצא בו אותו מום, המקח בטל אפילו כאשר הוא מום שאפשר לתקנו</span><ref><span dir="rtl">מג&quot;א ומחנ&quot;א ובהגר&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">427, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">350. ועי' ראשנים שבציונים</span> <span dir="rtl">437,</span> <span dir="rtl">438. ולכאו' מהרמ&quot;א שם ל&quot;מ כן, שכ' אם אמר שיש לו כותל שלם ונמצא רעוע ה&quot;ז מום בגוף המקח, ומ' שאם לא היה חשוב בגוף המקח אינו מק&quot;ט ואע&quot;פ שהתנו בפירוש, ועי' מגן האלף סי' תלז ס&quot;ק ז שפי' ד' הרמ&quot;א כדעה זו, וצ&quot;ב, ועי' הג' ברכת משה למחנ&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מקח שנמצא בו מום - ואינו מום בגוף המקח ממש</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן שכשהמום בגוף המקח הוא מק&quot;ט.</span></ref> <span dir="rtl">- ואפשר לתקנו, כגון מכר בית ונמצאו בו קלקולים שאפשר לתקנם, כתבו ראשונים אינו בטל מחמת המום</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת ר&quot;י מיגש סי' נא, והובא בהגמ&quot;ר כתובות סי' רצב ורי&quot;ו מישרים ני&quot;א ח&quot;ו (מא ב); שו&quot;ת הרא&quot;ש כלל צו סי' ו; תלמיד הרשב&quot;א פסחים ד ב, בשם הגאונים; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב ה. ועי' שעמ&quot;ש שם ס&quot;ק ג, ואמרי בינה אה&quot;ע סי' טז, ושו&quot;מ תליתאה ח&quot;ג סוס&quot;י ט.</span></ref><span dir="rtl">, יש מהם שכתבו שהמוכר יתקן את המום</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;י מיגש שם; תלמיד הרשב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, וטירחת התיקון מוטלת על המוכר</span><ref><span dir="rtl">תלמיד הרשב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מהם שכתבו שהמוכר ינכה לקונה את דמי התיקון מתשלום המקח</span><ref><span dir="rtl">רא&quot;ש שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואף בדעתם יש מן האחרונים שכתבו שאינו בדוקא שינכה המוכר מהדמים, ואף הם מודים שהקונה יכול לתבוע מהמוכר שיטרח לתקן</span><ref><span dir="rtl">אולם המשפט שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר הוא מום בגוף המקח ממש, כגון בבית שנמצא שיש צורך בהחלפת אחד מכתליו, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;י מיגש שם; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שלאחר התיקון הוא חשוב כפנים חדשות, ואינו המקח שהיה מתחילה</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;י מיגש שם; נתה&quot;מ חי' שם. ועי' צ&quot;פ שבציון</span> <span dir="rtl">471, בפי' התוספ' שבציון</span> <span dir="rtl">461. וציון</span> <span dir="rtl">77 בפי' הגמ' שבציון</span> <span dir="rtl">75. ועי' רמ&quot;א ושאר פוסקים שם, שמ' שהרא&quot;ש אינו חולק על כך, וכ&quot;נ משו&quot;ת דברי ריבות סי' ש, אבל עי' או&quot;ש מכירה פי&quot;ז סוף ה&quot;ט, שהרא&quot;ש חולק, וסובר שאין לחלק בדבר. ועי' אולם המשפט שם, שהמקח בטל דוקא כאשר לאחר התיקון המקח יהיה חשוב דשלב&quot;ל, וכ&quot;מ מנתה&quot;מ שם, ולכאו' מר&quot;י מיגש שבציון</span> <span dir="rtl">344 ל&quot;נ כן. ועי' פרישה ומנחת פתים שבציון</span> <span dir="rtl">345.</span></ref><span dir="rtl">, ואף בית שהיו חפורים בו בורות שיחין ומערות, וצריך לסותמם, אף על פי שהכתלים ישארו כמות שהיו, מאחר שהוא חסרון מגוף הבתים המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;י מיגש שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן בשאר קלקול מרובה שחשוב חסרון גדול במקח, הרי זה מקח טעות אף על פי שאפשר לתקנו, שהקונה אומר איני רוצה במקח מקולקל</span><ref><span dir="rtl">פרישה שם. וכ&quot;נ מר&quot;י מיגש שבציון</span> <span dir="rtl">344. ועי' מנחת פתים שם, שמלשון הגמ&quot;ר שם מ' דהיינו דוקא כשייחשב פנים חדשות.</span></ref><span dir="rtl">. וכן כאשר התנה הקונה עם המוכר בפירוש שאין במקח מום פלוני, ונמצא בו אותו מום, המקח בטל אפילו כאשר הוא מום שאפשר לתקנו</span><ref><span dir="rtl">מג&quot;א ומחנ&quot;א ובהגר&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">427, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">350. ועי' ראשנים שבציונים</span> <span dir="rtl">437,</span> <span dir="rtl">438. ולכאו' מהרמ&quot;א שם ל&quot;מ כן, שכ' אם אמר שיש לו כותל שלם ונמצא רעוע ה&quot;ז מום בגוף המקח, ומ' שאם לא היה חשוב בגוף המקח אינו מק&quot;ט ואע&quot;פ שהתנו בפירוש, ועי' מגן האלף סי' תלז ס&quot;ק ז שפי' ד' הרמ&quot;א כדעה זו, וצ&quot;ב, ועי' הג' ברכת משה למחנ&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשהמקח אינו ראוי לשימוש</span> ==
=== <span dir="rtl">כשהמקח אינו ראוי לשימוש</span> ===


<span dir="rtl">מקח שנמצא בו מום שמחמת כן אינו ראוי לשימוש עד שיוציאו עליו הוצאות לתקנו, כגון הקונה כסף בחזקת שהוא צרוף, ונמצא שיש בו סיגים וצריך לצרפו, יש סוברים שהוא חשוב כמום בגוף המקח, והמקח בטל</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שבציון</span> <span dir="rtl">141, בד' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">139 ואילך, ובמקו&quot;ח שבציון</span> <span dir="rtl">429.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שאפילו כאשר אינו ראוי לשימוש, כל שהמום אינו מעיקר המקח, המקח קיים ועל המוכר לתקן</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">144 ואילך, שסוברים שכסף שאפשר לצרפו אינו מק&quot;ט; מגן האלף סי' תלז ס&quot;ק ז. ולכאו' כ&quot;ד ראשונים ואחרונים שבציונים</span> <span dir="rtl">426,</span> <span dir="rtl">427, החולקים על מקו&quot;ח הנ&quot;ל, וכ&quot;ה בשו&quot;ת ובחרת בחיים (קלוגר) סי' יג, בדעתם וע&quot;ש שאפשר שכ&quot;כ דוקא במקרה שאפשר לתקן את הדבר המונע קודם שיבוא, עי' דבריהם לענין שוכר בית שאינו בדוק מחמץ, שכאשר שכרו קודם זמן איסור חמץ ועדיין אפשר להשתמש בבית בלא בדיקה, וכיון שיכול לבודקו קודם זמן האיסור נמצא שהיה ראוי לשימוש מתחילתו עד סופו.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים מצדדים לומר, שאף לסוברים שלענין מכירה אינו חשוב מום בגוף המקח, לענין שכירות כשאינו ראוי לשימוש הוא חשוב מום בגוף המקח, מפני שבשכירות השימוש בחפץ הוא כל המקח</span><ref><span dir="rtl">ובחרת בחיים שם. ועי' או&quot;ש שבציון</span> <span dir="rtl">355 כעי&quot;ז.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מקח שנמצא בו מום שמחמת כן אינו ראוי לשימוש עד שיוציאו עליו הוצאות לתקנו, כגון הקונה כסף בחזקת שהוא צרוף, ונמצא שיש בו סיגים וצריך לצרפו, יש סוברים שהוא חשוב כמום בגוף המקח, והמקח בטל</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שבציון</span> <span dir="rtl">141, בד' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">139 ואילך, ובמקו&quot;ח שבציון</span> <span dir="rtl">429.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שאפילו כאשר אינו ראוי לשימוש, כל שהמום אינו מעיקר המקח, המקח קיים ועל המוכר לתקן</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">144 ואילך, שסוברים שכסף שאפשר לצרפו אינו מק&quot;ט; מגן האלף סי' תלז ס&quot;ק ז. ולכאו' כ&quot;ד ראשונים ואחרונים שבציונים</span> <span dir="rtl">426,</span> <span dir="rtl">427, החולקים על מקו&quot;ח הנ&quot;ל, וכ&quot;ה בשו&quot;ת ובחרת בחיים (קלוגר) סי' יג, בדעתם וע&quot;ש שאפשר שכ&quot;כ דוקא במקרה שאפשר לתקן את הדבר המונע קודם שיבוא, עי' דבריהם לענין שוכר בית שאינו בדוק מחמץ, שכאשר שכרו קודם זמן איסור חמץ ועדיין אפשר להשתמש בבית בלא בדיקה, וכיון שיכול לבודקו קודם זמן האיסור נמצא שהיה ראוי לשימוש מתחילתו עד סופו.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים מצדדים לומר, שאף לסוברים שלענין מכירה אינו חשוב מום בגוף המקח, לענין שכירות כשאינו ראוי לשימוש הוא חשוב מום בגוף המקח, מפני שבשכירות השימוש בחפץ הוא כל המקח</span><ref><span dir="rtl">ובחרת בחיים שם. ועי' או&quot;ש שבציון</span> <span dir="rtl">355 כעי&quot;ז.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כאשר התיקון אורך זמן</span> ==
=== <span dir="rtl">כאשר התיקון אורך זמן</span> ===


<span dir="rtl">מקח שנמצא בו מום שאפשר לתקנו, כאשר הקונה טוען שאינו צריך לאותו מקח אלא כדי להשתמש בו מיד, ואינו רוצה להמתין עד שהמום יתוקן, יש מן האחרונים שכתבו שהקונה יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ח סי' רלב ס&quot;ק ד; שו&quot;ת נכח השלחן חו&quot;מ סי' כא. ועי' ב&quot;ח שם שכ&quot;כ ליישב מדוע במוכר שק של מאה אגוזים ונמצא חסר המקח בטל, עי' ציון</span> <span dir="rtl">181 ואילך, וא&quot;א שיהיה אפשר להשלים כמו לענין מום שאפשר לתקנו, ויישב שמדובר כשהקונה טוען שאינו יכול להמתין עד שישלים, ועי' מחנ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">346 שיישב באופ&quot;א, שכיון שאמר שק זה שיש בו מאה אגוזים הוא כהתנה בפירוש שהמקח בטל אע&quot;פ שאפשר לתקן, עי' ציון הנ&quot;ל, אבל לכאו' כשחסר מהמנין הוא כמום בגוף המקח ממש שהמקח בטל אף כשאפשר לתקנו.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך המוכר לחבירו שמן מזוקק ונמצא עכור, אף על פי שהקונה יכול להמתין זמן שיעמוד עד שיהיה צלול, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">נכח השלחן שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">352.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים חולקים, שהפסד הזמן אינו חשוב מום לבטל את המקח, ולפיכך כשקנה שמן עכור אינו יכול לבטל את המקח מחמת שאינו רוצה להמתין שיהיה צלול</span><ref><span dir="rtl">אולם המשפט שם סי&quot;ז; עי' שו&quot;ת אמרי נועם (דיין) חו&quot;מ סי' א, שמצדד לומר כן; עי' מגן האלף ואו&quot;ש דלהלן שמ' דוקא לענין שכירות המקח בטל. ועי' אולם המשפט ואמרי נועם שם שכ&quot;כ ע&quot;פ שו&quot;ת הרא&quot;ש סי' כלל קב סי' ז והובא בטור סי' רלב, במוכר שמן טוב ונמצא עכור שמנכה לו דמים, והק' בבדה&quot;ב שם מדוע לא יהיה מק&quot;ט ויבטל המקח, ותי' שמדובר כשהקונה מתרצה לקנות בניכוי הדמים או מפני שיכול להמתין לו עד שיהיה צלול, ועי' אולם המשפט שם שפסק כתי' שני של בדה&quot;ב, וכן מצדד באמרי נועם שם, ועי' ב&quot;מ מ ב, לא אמרו שמן עכור אלא למוכר, ומ' שהמקח קיים ומנכה את הפסד העכירות, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">34, אבל בנוכח השלחן שם כ' שמהשו&quot;ע שם סי&quot;ז מוכח שפסק כתי' ראשון, שהמקח בטל.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כאשר הקונה גילה בדעתו בשעת המכירה שהוא צריך למקח מיד, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">אולם המשפט שם.</span></ref><span dir="rtl">. ולענין שכירות, במקרה שניכר הדבר ששכרו כדי לגור בו מיד, ונמצא שאינו ראוי לשימוש עד שיתוקן, יש מן האחרונים מצדדים לומר שמאחר שהיה צריך את הבית לדירה מיד, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">מגן האלף סי' תלז ס&quot;ק ז. וכעי&quot;ז בתשו' מהר&quot;ש חסון בשו&quot;ת שי למורא סי' ד. ועי' מגן האלף שם, שמ' שבבית שאינו בדוק מחמץ לא אמרו מטעם זה שהמקח יבטל, עי' ציון</span> <span dir="rtl">425 ואילך, לפי שהמשכיר יכול לתקן ולבודקו מיד.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שבשכירות שהיא לזמן, כל שנמצא בו דבר שיכול לגרום שהשוכר יפסיד חלק מזמן השכירות לצורך תיקונו, הפסד מזמן השכירות הוא כמום בגוף המקח, והשכירות בטילה</span><ref><span dir="rtl">או&quot;ש שבציון</span> <span dir="rtl">430. ועי' ציון הנ&quot;ל שכ&quot;כ במשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, והמקח בטל מפני שהיה יכול להיות שיגור בו בלא בדיקה, ואע&quot;פ שלבסוף הדבר נודע שאינו בדוק והיה אפשר לבדוק אעפ&quot;כ המקח בטל מעיקרו. ועי' ובחרת בחיים שבציון</span> <span dir="rtl">349, כעי&quot;ז.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מקח שנמצא בו מום שאפשר לתקנו, כאשר הקונה טוען שאינו צריך לאותו מקח אלא כדי להשתמש בו מיד, ואינו רוצה להמתין עד שהמום יתוקן, יש מן האחרונים שכתבו שהקונה יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ח סי' רלב ס&quot;ק ד; שו&quot;ת נכח השלחן חו&quot;מ סי' כא. ועי' ב&quot;ח שם שכ&quot;כ ליישב מדוע במוכר שק של מאה אגוזים ונמצא חסר המקח בטל, עי' ציון</span> <span dir="rtl">181 ואילך, וא&quot;א שיהיה אפשר להשלים כמו לענין מום שאפשר לתקנו, ויישב שמדובר כשהקונה טוען שאינו יכול להמתין עד שישלים, ועי' מחנ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">346 שיישב באופ&quot;א, שכיון שאמר שק זה שיש בו מאה אגוזים הוא כהתנה בפירוש שהמקח בטל אע&quot;פ שאפשר לתקן, עי' ציון הנ&quot;ל, אבל לכאו' כשחסר מהמנין הוא כמום בגוף המקח ממש שהמקח בטל אף כשאפשר לתקנו.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך המוכר לחבירו שמן מזוקק ונמצא עכור, אף על פי שהקונה יכול להמתין זמן שיעמוד עד שיהיה צלול, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">נכח השלחן שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">352.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים חולקים, שהפסד הזמן אינו חשוב מום לבטל את המקח, ולפיכך כשקנה שמן עכור אינו יכול לבטל את המקח מחמת שאינו רוצה להמתין שיהיה צלול</span><ref><span dir="rtl">אולם המשפט שם סי&quot;ז; עי' שו&quot;ת אמרי נועם (דיין) חו&quot;מ סי' א, שמצדד לומר כן; עי' מגן האלף ואו&quot;ש דלהלן שמ' דוקא לענין שכירות המקח בטל. ועי' אולם המשפט ואמרי נועם שם שכ&quot;כ ע&quot;פ שו&quot;ת הרא&quot;ש סי' כלל קב סי' ז והובא בטור סי' רלב, במוכר שמן טוב ונמצא עכור שמנכה לו דמים, והק' בבדה&quot;ב שם מדוע לא יהיה מק&quot;ט ויבטל המקח, ותי' שמדובר כשהקונה מתרצה לקנות בניכוי הדמים או מפני שיכול להמתין לו עד שיהיה צלול, ועי' אולם המשפט שם שפסק כתי' שני של בדה&quot;ב, וכן מצדד באמרי נועם שם, ועי' ב&quot;מ מ ב, לא אמרו שמן עכור אלא למוכר, ומ' שהמקח קיים ומנכה את הפסד העכירות, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">34, אבל בנוכח השלחן שם כ' שמהשו&quot;ע שם סי&quot;ז מוכח שפסק כתי' ראשון, שהמקח בטל.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כאשר הקונה גילה בדעתו בשעת המכירה שהוא צריך למקח מיד, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">אולם המשפט שם.</span></ref><span dir="rtl">. ולענין שכירות, במקרה שניכר הדבר ששכרו כדי לגור בו מיד, ונמצא שאינו ראוי לשימוש עד שיתוקן, יש מן האחרונים מצדדים לומר שמאחר שהיה צריך את הבית לדירה מיד, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">מגן האלף סי' תלז ס&quot;ק ז. וכעי&quot;ז בתשו' מהר&quot;ש חסון בשו&quot;ת שי למורא סי' ד. ועי' מגן האלף שם, שמ' שבבית שאינו בדוק מחמץ לא אמרו מטעם זה שהמקח יבטל, עי' ציון</span> <span dir="rtl">425 ואילך, לפי שהמשכיר יכול לתקן ולבודקו מיד.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שבשכירות שהיא לזמן, כל שנמצא בו דבר שיכול לגרום שהשוכר יפסיד חלק מזמן השכירות לצורך תיקונו, הפסד מזמן השכירות הוא כמום בגוף המקח, והשכירות בטילה</span><ref><span dir="rtl">או&quot;ש שבציון</span> <span dir="rtl">430. ועי' ציון הנ&quot;ל שכ&quot;כ במשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, והמקח בטל מפני שהיה יכול להיות שיגור בו בלא בדיקה, ואע&quot;פ שלבסוף הדבר נודע שאינו בדוק והיה אפשר לבדוק אעפ&quot;כ המקח בטל מעיקרו. ועי' ובחרת בחיים שבציון</span> <span dir="rtl">349, כעי&quot;ז.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשיש אונאה מחמת המום</span> ==
=== <span dir="rtl">כשיש אונאה מחמת המום</span> ===


<span dir="rtl">מקח שנמצא בו מום שאפשר לתקנו, אבל כאשר מנכים ממנו את דמי התיקון, יש בו אונאה יותר משתות דמי המקח, יש מן האחרונים סוברים שהמקח בטל כדין אונאה של יותר משתות</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אונאה ציון 64 ואילך. דברי משפט סי' רלב ס&quot;ק ד.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שמאחר שהמוכר יכול להשלים ולתקן, אם כן המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">ושב הכהן שבציון</span> <span dir="rtl">180.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מקח שנמצא בו מום שאפשר לתקנו, אבל כאשר מנכים ממנו את דמי התיקון, יש בו אונאה יותר משתות דמי המקח, יש מן האחרונים סוברים שהמקח בטל כדין אונאה של יותר משתות</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אונאה ציון 64 ואילך. דברי משפט סי' רלב ס&quot;ק ד.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שמאחר שהמוכר יכול להשלים ולתקן, אם כן המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">ושב הכהן שבציון</span> <span dir="rtl">180.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מכר לחרישה ונמצאת טריפה</span> ==
=== <span dir="rtl">מכר לחרישה ונמצאת טריפה</span> ===


==  <span dir="rtl">מום במקח: מומים שונים</span> ==
==  <span dir="rtl"> מום במקח: מומים שונים</span> ==


<span dir="rtl">מכר בהמה לחרישה, ושחטה הלוקח ונמצאת טרפה*, כאשר היא טריפה ודאית, הרי זה מקח טעות, מאחר שטריפה אינה חיה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע טרפה ציון 295 ואילך, על המח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, וכן היא חשובה חולה ואינה בריאה לחרישה</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ סי' רז ס&quot;ק ח, ורלב ס&quot;ק ג.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כאשר נמצא בה טריפות שאינה אלא ספק, אף על פי שכשקנאה לאכילה הוא מקח טעות מחמת שאסורה באכילה מחמת הספק, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">483 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, לענין חרישה, מאחר שאינו אלא ספק המוכר יכול לומר לקונה הבא ראיה שהיא טריפה גמורה ואחזיר לך את הדמים</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מכר בהמה לחרישה, ושחטה הלוקח ונמצאת טרפה*, כאשר היא טריפה ודאית, הרי זה מקח טעות, מאחר שטריפה אינה חיה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע טרפה ציון 295 ואילך, על המח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, וכן היא חשובה חולה ואינה בריאה לחרישה</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ סי' רז ס&quot;ק ח, ורלב ס&quot;ק ג.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כאשר נמצא בה טריפות שאינה אלא ספק, אף על פי שכשקנאה לאכילה הוא מקח טעות מחמת שאסורה באכילה מחמת הספק, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">483 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, לענין חרישה, מאחר שאינו אלא ספק המוכר יכול לומר לקונה הבא ראיה שהיא טריפה גמורה ואחזיר לך את הדמים</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">שור לשחיטה שנמצא טריפה</span> ==
=== <span dir="rtl">שור לשחיטה שנמצא טריפה</span> ===


<span dir="rtl">על המוכר שור לשחיטה, ונמצא טריפה, שהמקח בטל, ועל הדין כאשר הוא ספק טריפה, עי' להלן: מום במקח, בדברים אסורים</span><ref><span dir="rtl">ציונים</span> <span dir="rtl">477 ואילך,</span> <span dir="rtl">483 ואילך. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">300 ואילך, כשנמצאת סירכא בריאה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">על המוכר שור לשחיטה, ונמצא טריפה, שהמקח בטל, ועל הדין כאשר הוא ספק טריפה, עי' להלן: מום במקח, בדברים אסורים</span><ref><span dir="rtl">ציונים</span> <span dir="rtl">477 ואילך,</span> <span dir="rtl">483 ואילך. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">300 ואילך, כשנמצאת סירכא בריאה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">לענין איסור אותו ואת בנו</span> ==
=== <span dir="rtl">לענין איסור אותו ואת בנו</span> ===


<span dir="rtl">המוכר בהמה לשחיטה, במקרים שעל המוכר להודיע לקונה שמכר את אמה או בנה לשחיטה, ומכר בלא להודיעו, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אותו ואת בנו ציון 99 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. על המקרים בהם על המוכר להודיע לקונה, ע&quot;ע אותו ואת בנו: זכות הקדימה</span><ref><span dir="rtl">ציון 92 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר בהמה לשחיטה, במקרים שעל המוכר להודיע לקונה שמכר את אמה או בנה לשחיטה, ומכר בלא להודיעו, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אותו ואת בנו ציון 99 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. על המקרים בהם על המוכר להודיע לקונה, ע&quot;ע אותו ואת בנו: זכות הקדימה</span><ref><span dir="rtl">ציון 92 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מומים שונים בבהמה</span> ==
=== <span dir="rtl">מומים שונים בבהמה</span> ===


<span dir="rtl">המוכר לחבירו שור לחרישה, ונמצא נגחן, הרי זה מום</span><ref><span dir="rtl">עי' תוספ' שבציון</span> <span dir="rtl">684, וגמ' שבציון</span> <span dir="rtl">616.</span></ref><span dir="rtl">, וכן בהמה שנמצאת נגפנית, נשכנית, בעטנית, רבצנית, הרי אלו מומים</span><ref><span dir="rtl">עי' תוספ' שציון</span> <span dir="rtl">684.</span></ref><span dir="rtl">. אבל שור שקנאו לשחיטה ונמצא נגחן, אינו מום</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' שבציון</span> <span dir="rtl">616. ולכאו' ה&quot;ה בשאר מומים שבתוספ' שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר לחבירו שור לחרישה, ונמצא נגחן, הרי זה מום</span><ref><span dir="rtl">עי' תוספ' שבציון</span> <span dir="rtl">684, וגמ' שבציון</span> <span dir="rtl">616.</span></ref><span dir="rtl">, וכן בהמה שנמצאת נגפנית, נשכנית, בעטנית, רבצנית, הרי אלו מומים</span><ref><span dir="rtl">עי' תוספ' שציון</span> <span dir="rtl">684.</span></ref><span dir="rtl">. אבל שור שקנאו לשחיטה ונמצא נגחן, אינו מום</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' שבציון</span> <span dir="rtl">616. ולכאו' ה&quot;ה בשאר מומים שבתוספ' שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">בהמה שגופה פגום</span> ==
=== <span dir="rtl">בהמה שגופה פגום</span> ===


<span dir="rtl">הקונה בהמה ונמצא פגם בגופה - והקונה לא ראה את הבהמה בשעת המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' וראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">317. וכ&quot;ה בס' המקח שבציון</span> <span dir="rtl">107 לענין טעות באיכות המקח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">375 בדעתו.</span></ref> <span dir="rtl">- כגון נפגמה אזנה או זנבה קצר או דוקים שבעין, מצינו בדברי הגאונים שהשוו את הדבר לדיני מומים שנאמרו לענין בכור ושאר קרבנות, שדבר החשוב מום לפסול אותם למזבח אף לענין מקח וממכר הוא מום לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ה. וע&quot;ש פירוט דיני מומים בבהמות.</span></ref><span dir="rtl">. וכתבו הגאונים, שאף על פי כן, אין לנו לסמוך לדון אלא על אותם מומים הנהוגים באותו מקום שהמקח בטל מחמתם</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח שם.</span></ref><span dir="rtl">. על המומים השונים הפוסלים בבכור ובשאר קרבנות, ועל אותם שאינם פוסלים, ע&quot;ע מומי קרבן.</span>
<span dir="rtl">הקונה בהמה ונמצא פגם בגופה - והקונה לא ראה את הבהמה בשעת המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' וראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">317. וכ&quot;ה בס' המקח שבציון</span> <span dir="rtl">107 לענין טעות באיכות המקח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">375 בדעתו.</span></ref> <span dir="rtl">- כגון נפגמה אזנה או זנבה קצר או דוקים שבעין, מצינו בדברי הגאונים שהשוו את הדבר לדיני מומים שנאמרו לענין בכור ושאר קרבנות, שדבר החשוב מום לפסול אותם למזבח אף לענין מקח וממכר הוא מום לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ה. וע&quot;ש פירוט דיני מומים בבהמות.</span></ref><span dir="rtl">. וכתבו הגאונים, שאף על פי כן, אין לנו לסמוך לדון אלא על אותם מומים הנהוגים באותו מקום שהמקח בטל מחמתם</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח שם.</span></ref><span dir="rtl">. על המומים השונים הפוסלים בבכור ובשאר קרבנות, ועל אותם שאינם פוסלים, ע&quot;ע מומי קרבן.</span>


== <span dir="rtl">מומים שאינם מבטלים עבד ממלאכה</span> ==
=== <span dir="rtl">מומים שאינם מבטלים עבד ממלאכה</span> ===


<span dir="rtl">המוכר עבד או שפחה, ונמצאו בהם מומים שאינם מבטלים אותם ממלאכה והם נקראים &quot;סימפון&quot;, אם היה זה מום גלוי כבר ראהו הקונה, ואינו יכול להחזירם</span><ref><span dir="rtl">כתובות נז ב וקדושין יא א; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו הי&quot;ב; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב י. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">317.</span></ref><span dir="rtl">, ואם הוא מום שאינו נראה - כגון שומא בבשר או נשיכת כלב או ריח הפה או החוטם וכיוצא בהם</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם.</span></ref> <span dir="rtl">- אינו מחזיר</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' שם ושם, שמומים שבסתר לא איכפת לקונה, ועי' רש&quot;י שם ושם דהיינו שאינם מבטלים את המקח, ועי' ס' המקח דלהלן שחולק; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, שאין העבדים לתשמיש המטה אלא למלאכה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; שו&quot;ע שם. והיינו שאע&quot;פ שבאשה מומים אלו מבטלים את קידושיה, ע&quot;ע מומי אשה ציון 88 ואילך, בעבד ושפחה אינו מום.</span></ref><span dir="rtl">. ומן הגאונים יש שנראה מדבריהם שחולקים על זה, בעבד שנמצא בגופו פגם, והקונה לא ראה את העבד בשעת המקח, שהשווהו לדין מומים הפוסלים כהנים לעבודה, שכל המומים הפוסלים כהנים לעבודה, הם חשובים מום לבטל את המקח, אלא שהדבר תלוי אף במנהג המקום אם נהגו להחזיר מחמת אותו מום</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ה. ולפ&quot;ז לכאו' מ&quot;ש בגמ' שמומים שבסתר לא איכפת לו היינו דוקא כשהעבד היה לפניו בשעת המקח ולא בדק, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, מח' בזה, אבל כשלא היה לפניו בשעת המקח, בסתם יש קפידא בדבר. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">368.</span></ref><span dir="rtl">. על המומים השונים הפוסלים כהנים לעבודה, ועל אותם שאינם פוסלים, ע&quot;ע מומי איש: מומים שנתפרשו באדם; מומים שנתפרשו בבהמה.</span>
<span dir="rtl">המוכר עבד או שפחה, ונמצאו בהם מומים שאינם מבטלים אותם ממלאכה והם נקראים &quot;סימפון&quot;, אם היה זה מום גלוי כבר ראהו הקונה, ואינו יכול להחזירם</span><ref><span dir="rtl">כתובות נז ב וקדושין יא א; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו הי&quot;ב; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב י. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">317.</span></ref><span dir="rtl">, ואם הוא מום שאינו נראה - כגון שומא בבשר או נשיכת כלב או ריח הפה או החוטם וכיוצא בהם</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם.</span></ref> <span dir="rtl">- אינו מחזיר</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' שם ושם, שמומים שבסתר לא איכפת לקונה, ועי' רש&quot;י שם ושם דהיינו שאינם מבטלים את המקח, ועי' ס' המקח דלהלן שחולק; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, שאין העבדים לתשמיש המטה אלא למלאכה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; שו&quot;ע שם. והיינו שאע&quot;פ שבאשה מומים אלו מבטלים את קידושיה, ע&quot;ע מומי אשה ציון 88 ואילך, בעבד ושפחה אינו מום.</span></ref><span dir="rtl">. ומן הגאונים יש שנראה מדבריהם שחולקים על זה, בעבד שנמצא בגופו פגם, והקונה לא ראה את העבד בשעת המקח, שהשווהו לדין מומים הפוסלים כהנים לעבודה, שכל המומים הפוסלים כהנים לעבודה, הם חשובים מום לבטל את המקח, אלא שהדבר תלוי אף במנהג המקום אם נהגו להחזיר מחמת אותו מום</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ה. ולפ&quot;ז לכאו' מ&quot;ש בגמ' שמומים שבסתר לא איכפת לו היינו דוקא כשהעבד היה לפניו בשעת המקח ולא בדק, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, מח' בזה, אבל כשלא היה לפניו בשעת המקח, בסתם יש קפידא בדבר. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">368.</span></ref><span dir="rtl">. על המומים השונים הפוסלים כהנים לעבודה, ועל אותם שאינם פוסלים, ע&quot;ע מומי איש: מומים שנתפרשו באדם; מומים שנתפרשו בבהמה.</span>


==  <span dir="rtl"> מומים המבטלים עבד ממלאכתו</span> ==
===  <span dir="rtl"> מומים המבטלים עבד ממלאכתו</span> ===


<span dir="rtl">הקונה עבד ונמצא שהיה נכפה - חולה במחלת נפילה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">682.</span></ref> <span dir="rtl">- או משועמם - משוגע</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">683.</span></ref> <span dir="rtl">- הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ב&quot;מ פ א; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו הי&quot;ג; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב י.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים סוברים שבנכפה ומשועמם הוא מום הניכר מיד, ואם הקונה ראה את העבד נתרצה בדבר, ואינו מקח טעות אלא כאשר לא ראה הקונה את העבד, או כשראהו ולא שהה כלום כדי שיכיר בו</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן קדושין יא א, בשני תירוצים ראשונים.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בסתם אין אומרים שהקונה ראה מומים אלו ונתרצה בהם</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' ב&quot;מ שם ד&quot;ה שפחה, ורמב&quot;ן קדושין שם בשני תירוצים אחרונים, ורשב&quot;א וריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן אם נמצא בו חולי המתיש את כוחו, הרי זה מום</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. ודברים אלו הם מום לפי שהם מבטלים אותו ממלאכה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. נמצאה בו צרעת וכיוצא בה מדברים אלו המגואלים, הרי זה מום, מפני שנפשו של אדם אוננת מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם. ועי' רש&quot;י ופרי&quot;ד שבציון</span> <span dir="rtl">385, לענין שחין שאינו מום אע&quot;פ שכ' שהוא מאוס לעמוד לפניו, וא&quot;כ צ&quot;ב אם חולקים כאן.</span></ref><span dir="rtl">. נמצא בו שחין - שחזר בגופו לאחר מכן משחין שהיה בו קודם המקח ובשעת המקח לא היה גלוי לעין</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י גיטין פו א ד&quot;ה עד, בפי' הברייתא שם. ולכאו' היינו כטעם דלהלן ששחין הוא מאוס, אבל לטעם דלהלן ששחין מתיש את כוחו א&quot;כ ה&quot;ה כשהשחין היה במקום סתר.</span></ref> <span dir="rtl">- נחלקו ראשונים בדבר, יש סוברים ששחין אינו חשוב מום לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י שם, ופרי&quot;ד ומאירי שם, שהמקח בטל דוקא כשהתנה בפירוש בשטר המכר שאין בו שחין.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים ששחין חשוב מום לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שם ד&quot;ה עד; רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם; ריטב&quot;א שם. ועי' רשב&quot;א ור&quot;ן שם ויש&quot;ש שם סי' יג.</span></ref><span dir="rtl">, יש שכתבו שהוא מום לפי שהוא מאוס לעמוד לפניו</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שכתבו ששחין מתיש את כוחו והוא מבטלו ממלאכה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">הקונה עבד ונמצא שהיה נכפה - חולה במחלת נפילה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">682.</span></ref> <span dir="rtl">- או משועמם - משוגע</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">683.</span></ref> <span dir="rtl">- הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ב&quot;מ פ א; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו הי&quot;ג; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב י.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים סוברים שבנכפה ומשועמם הוא מום הניכר מיד, ואם הקונה ראה את העבד נתרצה בדבר, ואינו מקח טעות אלא כאשר לא ראה הקונה את העבד, או כשראהו ולא שהה כלום כדי שיכיר בו</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן קדושין יא א, בשני תירוצים ראשונים.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בסתם אין אומרים שהקונה ראה מומים אלו ונתרצה בהם</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' ב&quot;מ שם ד&quot;ה שפחה, ורמב&quot;ן קדושין שם בשני תירוצים אחרונים, ורשב&quot;א וריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן אם נמצא בו חולי המתיש את כוחו, הרי זה מום</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. ודברים אלו הם מום לפי שהם מבטלים אותו ממלאכה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. נמצאה בו צרעת וכיוצא בה מדברים אלו המגואלים, הרי זה מום, מפני שנפשו של אדם אוננת מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם. ועי' רש&quot;י ופרי&quot;ד שבציון</span> <span dir="rtl">385, לענין שחין שאינו מום אע&quot;פ שכ' שהוא מאוס לעמוד לפניו, וא&quot;כ צ&quot;ב אם חולקים כאן.</span></ref><span dir="rtl">. נמצא בו שחין - שחזר בגופו לאחר מכן משחין שהיה בו קודם המקח ובשעת המקח לא היה גלוי לעין</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י גיטין פו א ד&quot;ה עד, בפי' הברייתא שם. ולכאו' היינו כטעם דלהלן ששחין הוא מאוס, אבל לטעם דלהלן ששחין מתיש את כוחו א&quot;כ ה&quot;ה כשהשחין היה במקום סתר.</span></ref> <span dir="rtl">- נחלקו ראשונים בדבר, יש סוברים ששחין אינו חשוב מום לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י שם, ופרי&quot;ד ומאירי שם, שהמקח בטל דוקא כשהתנה בפירוש בשטר המכר שאין בו שחין.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים ששחין חשוב מום לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שם ד&quot;ה עד; רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם; ריטב&quot;א שם. ועי' רשב&quot;א ור&quot;ן שם ויש&quot;ש שם סי' יג.</span></ref><span dir="rtl">, יש שכתבו שהוא מום לפי שהוא מאוס לעמוד לפניו</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שכתבו ששחין מתיש את כוחו והוא מבטלו ממלאכה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">עבד שמעשיו רעים</span> ==
=== <span dir="rtl">עבד שמעשיו רעים</span> ===


<span dir="rtl">המוכר עבד - כנעני</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">398.</span></ref> <span dir="rtl">- ונמצא גנב או קוביוסטוס, אמרו בתוספתא שהגיעו</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב פ&quot;ד, הובאה בב&quot;ב צב ב, ועי' כתובות נז ב וקדושין יא א; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואמרו בתלמוד שאינו מום לפי שכל העבדים כך הם</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם; עי' רמב&quot;ם ושו&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">397.</span></ref><span dir="rtl">. וקוביוסטוס נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שהוא גונב נפשות</span><ref><span dir="rtl">רגמ&quot;ה ב&quot;ב שם ובכורות ה א; רש&quot;י כתובות שם נח א וקדושין שם; הערוך ע' קבייסטס; רשב&quot;ם ב&quot;ב שם; רמב&quot;ם שם; מאירי קדושין וב&quot;ב שם; פסקי ריא&quot;ז ב&quot;ב שם ה&quot;א סי' ו; שו&quot;ע שם. וכ&quot;ד הריטב&quot;א קדושין שם, ע&quot;ש שפי' משחק בקוביא כדעה דלהלן, והוא גונב נפשות כדי לפרוע חובותיו, ועי' ריטב&quot;א שבציונים</span> <span dir="rtl">395,</span> <span dir="rtl">396, כד' החולקים, וצ&quot;ב בדעתו, וכ&quot;ד רי&quot;ו מישרים סוף ני&quot;ג, שהוא או גונב נפשות או משחק בקוביא. ועי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">395 שהקשו הלא אין כל העבדים גונבי נפשות, ועי' מגיני שלמה כתובות שם שיישב, שכולם גנבים הם, אלא שחלקם גונבי ממון וחלקם גונבי נפשות, ומ&quot;מ כולם מוחזקים בגניבה ולפיכך אינו מק&quot;ט, ועי' אמת ליעקב ב&quot;ב שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שקוביוסטוס הוא משחק בקוביא</span><ref><span dir="rtl">תוס' כתובות וקדושין וב&quot;ב שם, בשם ר&quot;ח; עי' רשב&quot;א וריטב&quot;א דלהלן; צרור הכסף הארוך דרך ד ש&quot;ד אות ב; עי' רמ&quot;א בשו&quot;ע שם. ועי' ס' הישר לר&quot;ת חי' סי' תקכה, ושו&quot;ת תשב&quot;ץ קטן סי' תד. ועי' ר&quot;י בן חכמון ב&quot;ב שם, שי&quot;מ קוביוסטוס באופ&quot;א, שהוא מרמה בני אדם וגונב דעתם.</span></ref><span dir="rtl">, אבל גונב נפשות הוא מום</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שסתם עבדים אינם גונבי נפשות</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שם ושם; ריטב&quot;א ב&quot;ב שם, בטעם א.</span></ref><span dir="rtl">, או, לפי שגונב נפשות דינו להריגה, והרי זה מום, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">401 ואילך, מח' בזה. רשב&quot;א ב&quot;ב שם; ריטב&quot;א שם, בטעם ב; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן אם נמצא העבד זולל וסובא או שאר כיוצא בדברים אלו, אינו יכול להחזיר, שכל העבדים בחזקת שיש בהם כל הדעות הרעות</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; שו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכתבו אחרונים שדוקא עבדים כנעניים הם בחזקת רעות אלו, אבל הקונה עבד עברי או שכר פועל ישראל ונמצא גנב, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת שבו&quot;י ח&quot;א סי' קעד, והובא ברע&quot;א לשו&quot;ע שם. ועי' שבו&quot;י שם שמד' שו&quot;ת חו&quot;י סי' ריא מ' שחולק, שאף עבד ישראל הוא בחזקת גנב, ועי' הג' ליקוטי חב&quot;ח על חו&quot;י שם.</span></ref><span dir="rtl">. נמצא העבד לסטים מזויין או מוכתב למלכות - להריגה או למלאכה</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם שם שפי' להריגה, ורמב&quot;ם שם פי' למלאכה.</span></ref> <span dir="rtl">- אמרו בתוספתא, שאומר לו הרי שלך לפניך</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב פ&quot;ד, והובא בגמ' ב&quot;ב צב ב. וע&quot;ש שכ&quot;ה גי' הגמ' שם, ובתוספ' שלפנינו: הרי זה מקח טעות, וכדעה דלהלן, והובא במ&quot;מ שם ובהגר&quot;א שם ס&quot;ק יז.</span></ref><span dir="rtl">, ונחלקו ראשונים בדברי התוספתא: א) דעת הרבה ראשונים דהיינו שהקונה אומר למוכר הרי שלך לפניך, והוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ה; עי' רשב&quot;ם שם ד&quot;ה הרי; תוס' שם ד&quot;ה לסטים, בשם ר&quot;ת, וכ&quot;ה בסה&quot;י חי' סי' ה וכ&quot;כ שא&quot;ר דלהלן בשם ר&quot;ת, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">407 בד' ר&quot;ת; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו הי&quot;ג; ראבי&quot;ה סי' אלף ט; רמב&quot;ן שם; רשב&quot;א שם; יד רמה שם; מאירי שם; ר&quot;י בן חכמון שם; ריטב&quot;א שם; ר&quot;י קרקושא שם; צרור הכסף הארוך דרך ד ש&quot;ד אות ב; רי&quot;ו מישרים סוף ני&quot;ג; ר&quot;ן שם; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב י; יש&quot;ש גיטין פ&quot;ט סי' יג.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שמכר לו עבד שעומד להריגה</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן עבד המוכתב למלכות למלאכה, הרי הוא בטל ממלאכתו מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש מן הראשונים סוברים שהמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י קדושין יא א ד&quot;ה קלא וכתובות נח א ד&quot;ה קלא, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">407 בדעתו; עי' ראב&quot;ד מכירה שם, שמצדד לומר כן.</span></ref><span dir="rtl">, והמוכר הוא שאומר לקונה הרי שלך לפניך</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ד שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולפי שלסטים מזוין ומוכתב למלכות יש להם קול, והקונה סבר וקיבל</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י וראב&quot;ד שם, ע&quot;פ הגמ' קדושין וכתובות שם. ועי' תוס' שם ושם, שפי' בגמ' באופ&quot;א לדעת החולקים, וכ&quot;ה בראב&quot;ד שם בד' הרמב&quot;ם, שפי' באופ&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש שחילקו בדבר, שכאשר הקונה עדיין לא נתן מעותיו, יכול לחזור בו ולומר למוכר הרי שלך לפניך, אבל כאשר נתן מעות, אנו אומרים שמאחר שלא בדק את אותם מומים שיש להם קול קודם שנתן מעותיו, אם כן סבר וקיבל</span><ref><span dir="rtl">תוס' שם ושם, בשם רבינו אליהו, וע&quot;ש שכ&quot;כ בד' רש&quot;י שבציון</span> <span dir="rtl">404; סה&quot;י חי' סי' יב, וסותר לר&quot;ת שבציון</span> <span dir="rtl">401, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר עבד - כנעני</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">398.</span></ref> <span dir="rtl">- ונמצא גנב או קוביוסטוס, אמרו בתוספתא שהגיעו</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב פ&quot;ד, הובאה בב&quot;ב צב ב, ועי' כתובות נז ב וקדושין יא א; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואמרו בתלמוד שאינו מום לפי שכל העבדים כך הם</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם; עי' רמב&quot;ם ושו&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">397.</span></ref><span dir="rtl">. וקוביוסטוס נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שהוא גונב נפשות</span><ref><span dir="rtl">רגמ&quot;ה ב&quot;ב שם ובכורות ה א; רש&quot;י כתובות שם נח א וקדושין שם; הערוך ע' קבייסטס; רשב&quot;ם ב&quot;ב שם; רמב&quot;ם שם; מאירי קדושין וב&quot;ב שם; פסקי ריא&quot;ז ב&quot;ב שם ה&quot;א סי' ו; שו&quot;ע שם. וכ&quot;ד הריטב&quot;א קדושין שם, ע&quot;ש שפי' משחק בקוביא כדעה דלהלן, והוא גונב נפשות כדי לפרוע חובותיו, ועי' ריטב&quot;א שבציונים</span> <span dir="rtl">395,</span> <span dir="rtl">396, כד' החולקים, וצ&quot;ב בדעתו, וכ&quot;ד רי&quot;ו מישרים סוף ני&quot;ג, שהוא או גונב נפשות או משחק בקוביא. ועי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">395 שהקשו הלא אין כל העבדים גונבי נפשות, ועי' מגיני שלמה כתובות שם שיישב, שכולם גנבים הם, אלא שחלקם גונבי ממון וחלקם גונבי נפשות, ומ&quot;מ כולם מוחזקים בגניבה ולפיכך אינו מק&quot;ט, ועי' אמת ליעקב ב&quot;ב שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שקוביוסטוס הוא משחק בקוביא</span><ref><span dir="rtl">תוס' כתובות וקדושין וב&quot;ב שם, בשם ר&quot;ח; עי' רשב&quot;א וריטב&quot;א דלהלן; צרור הכסף הארוך דרך ד ש&quot;ד אות ב; עי' רמ&quot;א בשו&quot;ע שם. ועי' ס' הישר לר&quot;ת חי' סי' תקכה, ושו&quot;ת תשב&quot;ץ קטן סי' תד. ועי' ר&quot;י בן חכמון ב&quot;ב שם, שי&quot;מ קוביוסטוס באופ&quot;א, שהוא מרמה בני אדם וגונב דעתם.</span></ref><span dir="rtl">, אבל גונב נפשות הוא מום</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שסתם עבדים אינם גונבי נפשות</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שם ושם; ריטב&quot;א ב&quot;ב שם, בטעם א.</span></ref><span dir="rtl">, או, לפי שגונב נפשות דינו להריגה, והרי זה מום, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">401 ואילך, מח' בזה. רשב&quot;א ב&quot;ב שם; ריטב&quot;א שם, בטעם ב; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן אם נמצא העבד זולל וסובא או שאר כיוצא בדברים אלו, אינו יכול להחזיר, שכל העבדים בחזקת שיש בהם כל הדעות הרעות</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; שו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכתבו אחרונים שדוקא עבדים כנעניים הם בחזקת רעות אלו, אבל הקונה עבד עברי או שכר פועל ישראל ונמצא גנב, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת שבו&quot;י ח&quot;א סי' קעד, והובא ברע&quot;א לשו&quot;ע שם. ועי' שבו&quot;י שם שמד' שו&quot;ת חו&quot;י סי' ריא מ' שחולק, שאף עבד ישראל הוא בחזקת גנב, ועי' הג' ליקוטי חב&quot;ח על חו&quot;י שם.</span></ref><span dir="rtl">. נמצא העבד לסטים מזויין או מוכתב למלכות - להריגה או למלאכה</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם שם שפי' להריגה, ורמב&quot;ם שם פי' למלאכה.</span></ref> <span dir="rtl">- אמרו בתוספתא, שאומר לו הרי שלך לפניך</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב פ&quot;ד, והובא בגמ' ב&quot;ב צב ב. וע&quot;ש שכ&quot;ה גי' הגמ' שם, ובתוספ' שלפנינו: הרי זה מקח טעות, וכדעה דלהלן, והובא במ&quot;מ שם ובהגר&quot;א שם ס&quot;ק יז.</span></ref><span dir="rtl">, ונחלקו ראשונים בדברי התוספתא: א) דעת הרבה ראשונים דהיינו שהקונה אומר למוכר הרי שלך לפניך, והוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ה; עי' רשב&quot;ם שם ד&quot;ה הרי; תוס' שם ד&quot;ה לסטים, בשם ר&quot;ת, וכ&quot;ה בסה&quot;י חי' סי' ה וכ&quot;כ שא&quot;ר דלהלן בשם ר&quot;ת, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">407 בד' ר&quot;ת; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו הי&quot;ג; ראבי&quot;ה סי' אלף ט; רמב&quot;ן שם; רשב&quot;א שם; יד רמה שם; מאירי שם; ר&quot;י בן חכמון שם; ריטב&quot;א שם; ר&quot;י קרקושא שם; צרור הכסף הארוך דרך ד ש&quot;ד אות ב; רי&quot;ו מישרים סוף ני&quot;ג; ר&quot;ן שם; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב י; יש&quot;ש גיטין פ&quot;ט סי' יג.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שמכר לו עבד שעומד להריגה</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן עבד המוכתב למלכות למלאכה, הרי הוא בטל ממלאכתו מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש מן הראשונים סוברים שהמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י קדושין יא א ד&quot;ה קלא וכתובות נח א ד&quot;ה קלא, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">407 בדעתו; עי' ראב&quot;ד מכירה שם, שמצדד לומר כן.</span></ref><span dir="rtl">, והמוכר הוא שאומר לקונה הרי שלך לפניך</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ד שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולפי שלסטים מזוין ומוכתב למלכות יש להם קול, והקונה סבר וקיבל</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י וראב&quot;ד שם, ע&quot;פ הגמ' קדושין וכתובות שם. ועי' תוס' שם ושם, שפי' בגמ' באופ&quot;א לדעת החולקים, וכ&quot;ה בראב&quot;ד שם בד' הרמב&quot;ם, שפי' באופ&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש שחילקו בדבר, שכאשר הקונה עדיין לא נתן מעותיו, יכול לחזור בו ולומר למוכר הרי שלך לפניך, אבל כאשר נתן מעות, אנו אומרים שמאחר שלא בדק את אותם מומים שיש להם קול קודם שנתן מעותיו, אם כן סבר וקיבל</span><ref><span dir="rtl">תוס' שם ושם, בשם רבינו אליהו, וע&quot;ש שכ&quot;כ בד' רש&quot;י שבציון</span> <span dir="rtl">404; סה&quot;י חי' סי' יב, וסותר לר&quot;ת שבציון</span> <span dir="rtl">401, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">קרקע שיצאו עליה עוררים</span> ==
=== <span dir="rtl">קרקע שיצאו עליה עוררים</span> ===


<span dir="rtl">אותה שאמרו בתלמוד, במוכר שדה לחבירו ויצאו עליה עוררים קודם שהחזיק בה, שיכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">כתובות צב ב וש&quot;נ, וע&quot;ע מכירה.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים סוברים שהוא מדין מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ט ה&quot;ב; ראב&quot;ד בשמ&quot;ק ב&quot;מ יד א; העיטור מאמר ד אחריות (יט א); עי' פרי&quot;ד כתובות שם; רא&quot;ה שם; יד רמה ב&quot;ב מד ב; ריטב&quot;א כתובות שם וב&quot;מ יד א; ר&quot;ן כתובות שם (נא א) וב&quot;מ שם; נ&quot;י ב&quot;ק ט א (ג ב); עי' טור חו&quot;מ סי' רכו, שהוא כמו מק&quot;ט; שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;א סי' תקמח; שו&quot;ע שם ה. ועי' נתה&quot;מ שם ס&quot;ק ב, שעיקר טעם דין זה משום מק&quot;ט.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שאין לך מום גדול מזה, שעדיין לא נהנה מהשדה וכבר באו התובעים</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; שו&quot;ע שם. ועי' ט&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">, או, שלא קנה על דעת שיצטרך לטרוח ללכת לבית דין ולהבטל ממלאכתו</span><ref><span dir="rtl">נ&quot;י שם בשם הרמ&quot;ה. ועי' להלן ציונים,</span> <span dir="rtl">721,</span> <span dir="rtl">714.</span></ref><span dir="rtl">. על השיטות שביטול המקח אינו מדין מקח טעות אלא מטעמים אחרים, ועל הפרטים בדין זה, ע&quot;ע מכירה.</span>
<span dir="rtl">אותה שאמרו בתלמוד, במוכר שדה לחבירו ויצאו עליה עוררים קודם שהחזיק בה, שיכול לחזור בו</span><ref><span dir="rtl">כתובות צב ב וש&quot;נ, וע&quot;ע מכירה.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים סוברים שהוא מדין מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ט ה&quot;ב; ראב&quot;ד בשמ&quot;ק ב&quot;מ יד א; העיטור מאמר ד אחריות (יט א); עי' פרי&quot;ד כתובות שם; רא&quot;ה שם; יד רמה ב&quot;ב מד ב; ריטב&quot;א כתובות שם וב&quot;מ יד א; ר&quot;ן כתובות שם (נא א) וב&quot;מ שם; נ&quot;י ב&quot;ק ט א (ג ב); עי' טור חו&quot;מ סי' רכו, שהוא כמו מק&quot;ט; שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;א סי' תקמח; שו&quot;ע שם ה. ועי' נתה&quot;מ שם ס&quot;ק ב, שעיקר טעם דין זה משום מק&quot;ט.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שאין לך מום גדול מזה, שעדיין לא נהנה מהשדה וכבר באו התובעים</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; שו&quot;ע שם. ועי' ט&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">, או, שלא קנה על דעת שיצטרך לטרוח ללכת לבית דין ולהבטל ממלאכתו</span><ref><span dir="rtl">נ&quot;י שם בשם הרמ&quot;ה. ועי' להלן ציונים,</span> <span dir="rtl">721,</span> <span dir="rtl">714.</span></ref><span dir="rtl">. על השיטות שביטול המקח אינו מדין מקח טעות אלא מטעמים אחרים, ועל הפרטים בדין זה, ע&quot;ע מכירה.</span>


== <span dir="rtl">היזק ראיה</span> ==
=== <span dir="rtl">היזק ראיה</span> ===


<span dir="rtl">המוכר בית, ונמצא שיש לאחד מהשכנים זכות לפתוח חלונות כנגדו ולהזיקו בראיה, מאחר שבבית הזק-ראיה* שמו היזק</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הזק ראיה ציון 318.</span></ref><span dir="rtl">, אין לך מום גדול מזה</span><ref><span dir="rtl">עי'' רשב&quot;א דלהלן; שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ג סי' תרכב.</span></ref><span dir="rtl">. ודוקא כשלא היו חלונות פתוחים בשעת המקח, אבל כאשר בשעת המקח היו החלונות פתוחים כנגד הבית שקנה, המקח קיים, שהרי הקונה ראה, וסבר וקיבל</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;א סי' אלף קכז; רדב&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו היו החלונות סתומים, אלא שלא הסיר את פצימיהם, לסוברים שדין הוא שעדיין בידו של השכן לפותחם</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע חזקת תשמישים ציון 519 ואילך, על השיטות השונות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, כיון שראה את הפצימים, סבר וקיבל, והקונה אינו יכול לטעון שלא ידע הדין שיכול לפותחם, לפי שהיה עליו לשאול את מי שיודע</span><ref><span dir="rtl"> רדב&quot;ז שם. וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ הדעה שבציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, ולדעת החולקים, צ&quot;ב אם חולקים אף כאן.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר בית, ונמצא שיש לאחד מהשכנים זכות לפתוח חלונות כנגדו ולהזיקו בראיה, מאחר שבבית הזק-ראיה* שמו היזק</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הזק ראיה ציון 318.</span></ref><span dir="rtl">, אין לך מום גדול מזה</span><ref><span dir="rtl">עי'' רשב&quot;א דלהלן; שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ג סי' תרכב.</span></ref><span dir="rtl">. ודוקא כשלא היו חלונות פתוחים בשעת המקח, אבל כאשר בשעת המקח היו החלונות פתוחים כנגד הבית שקנה, המקח קיים, שהרי הקונה ראה, וסבר וקיבל</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;א סי' אלף קכז; רדב&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו היו החלונות סתומים, אלא שלא הסיר את פצימיהם, לסוברים שדין הוא שעדיין בידו של השכן לפותחם</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע חזקת תשמישים ציון 519 ואילך, על השיטות השונות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, כיון שראה את הפצימים, סבר וקיבל, והקונה אינו יכול לטעון שלא ידע הדין שיכול לפותחם, לפי שהיה עליו לשאול את מי שיודע</span><ref><span dir="rtl"> רדב&quot;ז שם. וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ הדעה שבציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, ולדעת החולקים, צ&quot;ב אם חולקים אף כאן.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">בית שאינו בדוק מחמץ</span> ==
=== <span dir="rtl">בית שאינו בדוק מחמץ</span> ===


<span dir="rtl">המשכיר בית קודם הפסח, בחזקת שהוא בדוק מחמץ, ונמצא שאינו בדוק, אמרו בתלמוד, שעל השוכר לבדוק ואינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">פסחים ד ב; רמב&quot;ם חומ&quot;צ פ&quot;ב הי&quot;ח; טוש&quot;ע או&quot;ח תלז ג.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שנוח לאדם לטרוח במצות בדיקת-חמץ* בגופו</span><ref><span dir="rtl">פסחים שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו במקום שבודקים בשכר על ידי אחרים, השכירות קיימת</span><ref><span dir="rtl">פסחים שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, שנוח לאדם לקיים מצוה בממונו</span><ref><span dir="rtl">פסחים שם; עי' רמב&quot;ם וש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכתבו ראשונים שהשוכר אינו יכול לטעון אם הייתי יודע שאינו בדוק לא הייתי שוכרו, לפי שודאי נוח לו לקיים המצוה, ואינו חוזר בו אלא מפני שמצא בית יפה ממנו</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י שם ד&quot;ה לא; עי' או&quot;ז דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, והואיל שהכריעו חכמים דעתו לכך, אינו נאמן לומר בענין אחר</span><ref><span dir="rtl">או&quot;ז הל' יבום סי' תריא. ועי' אמרי בינה פסח סי' ג.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים שכתבו שכשאינו רוצה בקיום המצוה בטלה דעתו אצל שאר בני אדם</span><ref><span dir="rtl">א&quot;ח חומ&quot;צ סי' כד, בשם הראב&quot;ד ור&quot;י מלוניל, וכ&quot;ה בגליון הר&quot;י מלוניל פסחים שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש שכתבו, שמן הדין היה שכשאינו רוצה בקיום המצוה הוא מקח טעות, אלא שרצו חכמים לקנוס בדבר שלא ירגילו לפרוק מעליהם עול המצות, ולפיכך קנסו את זה שרוצה לחזור משכירותו בשביל טורח מצוה זו והולך בשרירות לבו, וכדי להכניע לבו הערל הטילו עליו לבדוק</span><ref><span dir="rtl">רבינו מנוח חומ&quot;צ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המשכיר בית קודם הפסח, בחזקת שהוא בדוק מחמץ, ונמצא שאינו בדוק, אמרו בתלמוד, שעל השוכר לבדוק ואינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">פסחים ד ב; רמב&quot;ם חומ&quot;צ פ&quot;ב הי&quot;ח; טוש&quot;ע או&quot;ח תלז ג.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שנוח לאדם לטרוח במצות בדיקת-חמץ* בגופו</span><ref><span dir="rtl">פסחים שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו במקום שבודקים בשכר על ידי אחרים, השכירות קיימת</span><ref><span dir="rtl">פסחים שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, שנוח לאדם לקיים מצוה בממונו</span><ref><span dir="rtl">פסחים שם; עי' רמב&quot;ם וש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכתבו ראשונים שהשוכר אינו יכול לטעון אם הייתי יודע שאינו בדוק לא הייתי שוכרו, לפי שודאי נוח לו לקיים המצוה, ואינו חוזר בו אלא מפני שמצא בית יפה ממנו</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י שם ד&quot;ה לא; עי' או&quot;ז דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, והואיל שהכריעו חכמים דעתו לכך, אינו נאמן לומר בענין אחר</span><ref><span dir="rtl">או&quot;ז הל' יבום סי' תריא. ועי' אמרי בינה פסח סי' ג.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים שכתבו שכשאינו רוצה בקיום המצוה בטלה דעתו אצל שאר בני אדם</span><ref><span dir="rtl">א&quot;ח חומ&quot;צ סי' כד, בשם הראב&quot;ד ור&quot;י מלוניל, וכ&quot;ה בגליון הר&quot;י מלוניל פסחים שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש שכתבו, שמן הדין היה שכשאינו רוצה בקיום המצוה הוא מקח טעות, אלא שרצו חכמים לקנוס בדבר שלא ירגילו לפרוק מעליהם עול המצות, ולפיכך קנסו את זה שרוצה לחזור משכירותו בשביל טורח מצוה זו והולך בשרירות לבו, וכדי להכניע לבו הערל הטילו עליו לבדוק</span><ref><span dir="rtl">רבינו מנוח חומ&quot;צ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">תיקון הטעות על ידי שיבדוק</span> ==
=== <span dir="rtl">תיקון הטעות על ידי שיבדוק</span> ===


<span dir="rtl">זו שאמרו בתלמוד שהשכירות קיימת מפני שנוח לשוכר לקיים מצוה בגופו או בממונו, יש מן הראשונים סוברים שאף בלא טעם זה השכירות אינה בטלה לגמרי, מפני שכאשר הבית אינו בדוק הרי זה מום שהמשכיר יכול לתקנו, ומום שאפשר לתקנו אינו מבטל את המקח לגמרי, אלא שעל המוכר לתקנו</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">337 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ולא הוצרכו לטעם שנוח לשוכר בקיום המצוה, אלא כדי לפטור את המשכיר לשלם את שכר הבדיקה, וכדעת הסוברים שהמשכיר פטור מלשלמו</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים ואחרונים שבציונים</span> <span dir="rtl">435,</span> <span dir="rtl">441 ואילך. תלמיד הרשב&quot;א פסחים ד ב. וע&quot;ש שמטעם זה נחלק על הסוברים שטירחת הבדיקה היא על השוכר אבל המשכיר צריך לשלם שכר, לפי שדוחק לומר שהוצרכו לטעם זה רק לענין טירחת הבדיקה שהיא על השוכר ולא על המשכיר, עי' ציון</span> <span dir="rtl">339, ועי' מגן האלף סי' תלז ס&quot;ק ז, ואולם המשפט סי' רלב ס&quot;ה.</span></ref><span dir="rtl">. ומן האחרונים יש שכתבו שכאשר המוכר והקונה התנו ביניהם בפירוש שאין במקח מום מסוים, אף כשהוא מום שאפשר לתקנו המקח בטל, ולפיכך הוצרכו לטעם שנוח לשוכר בקיום המצוה, שהשכירות קיימת אף על פי שהתנו בפירוש שהבית בדוק, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">436 ואילך, מח' בזה. מג&quot;א סי' תלז ס&quot;ק ז; מחנ&quot;א אונאה סי' ו; בהגר&quot;א שם. ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">346,</span> <span dir="rtl">350.</span></ref><span dir="rtl">. ויש סוברים שבית שאינו בדוק אסור לשוכר לגור בו בלא בדיקה, אם כן מאחר שאינו ראוי לייעודו בלא שיוציא עליו הוצאות הוא חשוב כמום בגוף המקח שאף על פי שאפשר לתקנו הוא מבטל את המקח לגמרי</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">342 ואילך על כך שמום שבגוף המקח מבטל את המקח אע&quot;פ שאפשר לתקנו, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">347 ואילך על המח' כשא&quot;א להשתמש במקח.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך הוצרכו לטעם שהשוכר רוצה בקיום המצוה ואינו מום</span><ref><span dir="rtl">מקו&quot;ח שם ס&quot;ק ז; עי' צ&quot;פ תרומות פ&quot;א ה&quot;א ד&quot;ה ומפני.</span></ref><span dir="rtl">. ויש סוברים שבבית שאינו בדוק מחמץ חשוב כמום בגוף המקח מטעם אחר, לפי שאם לא היה נודע לשוכר שהבית אינו בדוק, הוא היה גר בבית בפסח באיסור בלא בדיקה, ואם כן נמצא שהיה מפסיד חלק מזמן השכירות, ומום הגורם הפסד לחלק מזמן השכירות הרי הוא כמום בגוף המקח, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">354 ואילך, מח' בזה. או&quot;ש מכירה פי&quot;ז ה&quot;ט. ועי' ובחרת בחיים שבציונים,</span> <span dir="rtl">348,</span> <span dir="rtl">349. ועי' דברי משפט שבציון</span> <span dir="rtl">356 שפי' הטעם שהוצרכו לומר שנוח לשוכר בקיום המצוה באופ&quot;א, שהוא למקרה שדמי הבדיקה הם יותר מחצי מדמי השכירות, והמקח בטל כדין אונאת קרקע ביותר ממחצה, וע&quot;ע אונאה ציון 127 ואילך על השיטות בזה, אבל מפני שנוח לשוכר בקיום המצוה אינה אונאה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">357 שי&quot;ח שכשהמוכר יכול לתקן אין בו דין אונאה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">זו שאמרו בתלמוד שהשכירות קיימת מפני שנוח לשוכר לקיים מצוה בגופו או בממונו, יש מן הראשונים סוברים שאף בלא טעם זה השכירות אינה בטלה לגמרי, מפני שכאשר הבית אינו בדוק הרי זה מום שהמשכיר יכול לתקנו, ומום שאפשר לתקנו אינו מבטל את המקח לגמרי, אלא שעל המוכר לתקנו</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">337 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ולא הוצרכו לטעם שנוח לשוכר בקיום המצוה, אלא כדי לפטור את המשכיר לשלם את שכר הבדיקה, וכדעת הסוברים שהמשכיר פטור מלשלמו</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים ואחרונים שבציונים</span> <span dir="rtl">435,</span> <span dir="rtl">441 ואילך. תלמיד הרשב&quot;א פסחים ד ב. וע&quot;ש שמטעם זה נחלק על הסוברים שטירחת הבדיקה היא על השוכר אבל המשכיר צריך לשלם שכר, לפי שדוחק לומר שהוצרכו לטעם זה רק לענין טירחת הבדיקה שהיא על השוכר ולא על המשכיר, עי' ציון</span> <span dir="rtl">339, ועי' מגן האלף סי' תלז ס&quot;ק ז, ואולם המשפט סי' רלב ס&quot;ה.</span></ref><span dir="rtl">. ומן האחרונים יש שכתבו שכאשר המוכר והקונה התנו ביניהם בפירוש שאין במקח מום מסוים, אף כשהוא מום שאפשר לתקנו המקח בטל, ולפיכך הוצרכו לטעם שנוח לשוכר בקיום המצוה, שהשכירות קיימת אף על פי שהתנו בפירוש שהבית בדוק, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">436 ואילך, מח' בזה. מג&quot;א סי' תלז ס&quot;ק ז; מחנ&quot;א אונאה סי' ו; בהגר&quot;א שם. ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">346,</span> <span dir="rtl">350.</span></ref><span dir="rtl">. ויש סוברים שבית שאינו בדוק אסור לשוכר לגור בו בלא בדיקה, אם כן מאחר שאינו ראוי לייעודו בלא שיוציא עליו הוצאות הוא חשוב כמום בגוף המקח שאף על פי שאפשר לתקנו הוא מבטל את המקח לגמרי</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">342 ואילך על כך שמום שבגוף המקח מבטל את המקח אע&quot;פ שאפשר לתקנו, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">347 ואילך על המח' כשא&quot;א להשתמש במקח.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך הוצרכו לטעם שהשוכר רוצה בקיום המצוה ואינו מום</span><ref><span dir="rtl">מקו&quot;ח שם ס&quot;ק ז; עי' צ&quot;פ תרומות פ&quot;א ה&quot;א ד&quot;ה ומפני.</span></ref><span dir="rtl">. ויש סוברים שבבית שאינו בדוק מחמץ חשוב כמום בגוף המקח מטעם אחר, לפי שאם לא היה נודע לשוכר שהבית אינו בדוק, הוא היה גר בבית בפסח באיסור בלא בדיקה, ואם כן נמצא שהיה מפסיד חלק מזמן השכירות, ומום הגורם הפסד לחלק מזמן השכירות הרי הוא כמום בגוף המקח, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">354 ואילך, מח' בזה. או&quot;ש מכירה פי&quot;ז ה&quot;ט. ועי' ובחרת בחיים שבציונים,</span> <span dir="rtl">348,</span> <span dir="rtl">349. ועי' דברי משפט שבציון</span> <span dir="rtl">356 שפי' הטעם שהוצרכו לומר שנוח לשוכר בקיום המצוה באופ&quot;א, שהוא למקרה שדמי הבדיקה הם יותר מחצי מדמי השכירות, והמקח בטל כדין אונאת קרקע ביותר ממחצה, וע&quot;ע אונאה ציון 127 ואילך על השיטות בזה, אבל מפני שנוח לשוכר בקיום המצוה אינה אונאה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">357 שי&quot;ח שכשהמוכר יכול לתקן אין בו דין אונאה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
שורה 299: שורה 299:
<span dir="rtl">זו שאמרו בתלמוד נוח לאדם לקיים מצוה בממונו, על השיטות אם הוא דוקא כשאין לו הפסד ממון או אם הוא דוקא בהפסד מועט, ועל שאר המקרים בהם נאמר דין זה, ע&quot;ע ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה.</span>
<span dir="rtl">זו שאמרו בתלמוד נוח לאדם לקיים מצוה בממונו, על השיטות אם הוא דוקא כשאין לו הפסד ממון או אם הוא דוקא בהפסד מועט, ועל שאר המקרים בהם נאמר דין זה, ע&quot;ע ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה.</span>


== <span dir="rtl">כששכרו בי&quot;ד ניסן</span> ==
=== <span dir="rtl">כששכרו בי&quot;ד ניסן</span> ===


<span dir="rtl">שכר את הבית לאחר תחילת ליל ארבעה עשר בניסן, נחלקו ראשונים ואחרונים בדבר: א) יש סוברים שזו שאמרו שהשוכר אינו יכול לחייב את המשכיר לבדוק היינו כאשר שכר את הבית בשלושה עשר בניסן, וחיוב הבדיקה בארבעה עשר מוטל על השוכר</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע בדיקת חמץ ציון 212 ואילך. תוס' פסחים ד ב ד&quot;ה המשכיר; תוס' הרשב&quot;א שם; העיטור הל' ביעור חמץ (קכא א); תורי&quot;ד שם; תור&quot;פ שם; אגודה שם; נ&quot;י שם, שכ&quot;ד רוב המפרשים.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כששכר את הבית בארבעה עשר בניסן, השוכר יכול לחייב את המשכיר לבדוק, לפי שחיוב הבדיקה כבר היה מוטל על המשכיר מתחילת ליל ארבעה עשר</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הנ&quot;ל שם, וע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 206 ואילך, שהדבר תלוי בזמן מסירת המפתח. תוס' הרשב&quot;א שם; עי' עיטור שם; תורי&quot;ד שם; תור&quot;פ שם; תוס' רא&quot;ש שם; עי' נ&quot;י שם. וכ&quot;ה לכאו' ד' תוס' ואגודה שם.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש סוברים, שאף על פי שהמשכיר כבר נתחייב בבדיקה, אם המשכיר אומר איני רוצה לקיים המצוה, השוכר אינו יכול לכפותו על כך, וכן כאשר המשכיר אינו כאן כדי שיבדוק, על השוכר שהבית ברשותו לבדוק, והשוכר אינו יכול לתבוע מהמשכיר את שכר הבדיקה, לפי שחיובו לבדוק אינו חיוב ממון, ואינו אלא מצוה שהיתה מוטלת עליו</span><ref><span dir="rtl">חי' הר&quot;ן שם, ובר&quot;ן על הרי&quot;ף שם (א ב); מג&quot;א סי' תלז ס&quot;ק ה. ועי' מג&quot;א שם שכ&quot;כ בד' הרמב&quot;ם חומ&quot;צ פ&quot;ב הי&quot;ח ושו&quot;ע שם, ועי' פמ&quot;ג ומחה&quot;ש שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">434 בד' הרמב&quot;ם ושו&quot;ע.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאף על פי שקודם שהשוכר נכנס לגור בבית חיוב הבדיקה הוא על המשכיר, לאחר שהשוכר נכנס לגור בו אינו צריך להיכנס לביתו, וחיוב הבדיקה הוא על השוכר</span><ref><span dir="rtl">עי' רי&quot;ו תא&quot;ו נ&quot;ה ח&quot;א (לח ב), שי&quot;מ אף ביום י&quot;ד, שאע&quot;ג שעל המשכיר לבדוק אינו צריך ליכנס לביתו, ולכאו' היינו כמ&quot;ש בפנים. וכ&quot;נ לכאו' מרמב&quot;ם ושו&quot;ע שם שסתמו שעל השוכר לבדוק, וכ&quot;נ מנחלת צבי שם ס&quot;ק ג בדעתם, ועי' מג&quot;א הנ&quot;ל, שפי' ד' הרמב&quot;ם ושו&quot;ע באופ&quot;א. ואולי יש לדחוק בד' רי&quot;ו באופ&quot;א, כמ&quot;ש תוס' הרא&quot;ש שם בטעם להחשיבו מק&quot;ט אע&quot;פ שבלא&quot;ה הבדיקה מוטלת על המשכיר, מפני שהשוכר אינו רוצה שהמשכיר יכנס לביתו, וע&quot;ז אמרו שבפועל אין כאן מק&quot;ט לפי שהשוכר רוצה במצוה, וא&quot;כ היינו כדעה שבציון</span> <span dir="rtl">432 שהמשכיר חייב, ופי' נוסף בד' רי&quot;ו, עי' הגהות רי&quot;ד זינצהיים בקובץ מוריה כרך קיב עמ' כב.</span></ref><span dir="rtl">. ד) ויש סוברים, שעל השוכר לבדוק, אלא שלפי שחיוב הבדיקה בארבעה עשר הוא על המשכיר, עליו לשלם לשוכר את שכר הבדיקה</span><ref><span dir="rtl">עי' לבוש שם, שאפשר שכ&quot;ה לדעת הרמב&quot;ן שבציון</span> <span dir="rtl">441; עי' מג&quot;א שם ס&quot;ק ו, שנחלק על העו&quot;ש דלהלן, ועי' פמ&quot;ג שם בדעתו; מקו&quot;ח שם ס&quot;ק ו, לדעת הרמב&quot;ן הנ&quot;ל, ועי' ציון הנ&quot;ל בדעתו. ועי' עו&quot;ש שם שחולק בד' הרמב&quot;ן, שחייב לשלם דוקא כשהתנו בפירוש, ועי' מגן האלף שם ס&quot;ק ו ובהגר&quot;א שם ושעה&quot;צ שם אות יז.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">שכר את הבית לאחר תחילת ליל ארבעה עשר בניסן, נחלקו ראשונים ואחרונים בדבר: א) יש סוברים שזו שאמרו שהשוכר אינו יכול לחייב את המשכיר לבדוק היינו כאשר שכר את הבית בשלושה עשר בניסן, וחיוב הבדיקה בארבעה עשר מוטל על השוכר</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע בדיקת חמץ ציון 212 ואילך. תוס' פסחים ד ב ד&quot;ה המשכיר; תוס' הרשב&quot;א שם; העיטור הל' ביעור חמץ (קכא א); תורי&quot;ד שם; תור&quot;פ שם; אגודה שם; נ&quot;י שם, שכ&quot;ד רוב המפרשים.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כששכר את הבית בארבעה עשר בניסן, השוכר יכול לחייב את המשכיר לבדוק, לפי שחיוב הבדיקה כבר היה מוטל על המשכיר מתחילת ליל ארבעה עשר</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הנ&quot;ל שם, וע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 206 ואילך, שהדבר תלוי בזמן מסירת המפתח. תוס' הרשב&quot;א שם; עי' עיטור שם; תורי&quot;ד שם; תור&quot;פ שם; תוס' רא&quot;ש שם; עי' נ&quot;י שם. וכ&quot;ה לכאו' ד' תוס' ואגודה שם.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש סוברים, שאף על פי שהמשכיר כבר נתחייב בבדיקה, אם המשכיר אומר איני רוצה לקיים המצוה, השוכר אינו יכול לכפותו על כך, וכן כאשר המשכיר אינו כאן כדי שיבדוק, על השוכר שהבית ברשותו לבדוק, והשוכר אינו יכול לתבוע מהמשכיר את שכר הבדיקה, לפי שחיובו לבדוק אינו חיוב ממון, ואינו אלא מצוה שהיתה מוטלת עליו</span><ref><span dir="rtl">חי' הר&quot;ן שם, ובר&quot;ן על הרי&quot;ף שם (א ב); מג&quot;א סי' תלז ס&quot;ק ה. ועי' מג&quot;א שם שכ&quot;כ בד' הרמב&quot;ם חומ&quot;צ פ&quot;ב הי&quot;ח ושו&quot;ע שם, ועי' פמ&quot;ג ומחה&quot;ש שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">434 בד' הרמב&quot;ם ושו&quot;ע.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאף על פי שקודם שהשוכר נכנס לגור בבית חיוב הבדיקה הוא על המשכיר, לאחר שהשוכר נכנס לגור בו אינו צריך להיכנס לביתו, וחיוב הבדיקה הוא על השוכר</span><ref><span dir="rtl">עי' רי&quot;ו תא&quot;ו נ&quot;ה ח&quot;א (לח ב), שי&quot;מ אף ביום י&quot;ד, שאע&quot;ג שעל המשכיר לבדוק אינו צריך ליכנס לביתו, ולכאו' היינו כמ&quot;ש בפנים. וכ&quot;נ לכאו' מרמב&quot;ם ושו&quot;ע שם שסתמו שעל השוכר לבדוק, וכ&quot;נ מנחלת צבי שם ס&quot;ק ג בדעתם, ועי' מג&quot;א הנ&quot;ל, שפי' ד' הרמב&quot;ם ושו&quot;ע באופ&quot;א. ואולי יש לדחוק בד' רי&quot;ו באופ&quot;א, כמ&quot;ש תוס' הרא&quot;ש שם בטעם להחשיבו מק&quot;ט אע&quot;פ שבלא&quot;ה הבדיקה מוטלת על המשכיר, מפני שהשוכר אינו רוצה שהמשכיר יכנס לביתו, וע&quot;ז אמרו שבפועל אין כאן מק&quot;ט לפי שהשוכר רוצה במצוה, וא&quot;כ היינו כדעה שבציון</span> <span dir="rtl">432 שהמשכיר חייב, ופי' נוסף בד' רי&quot;ו, עי' הגהות רי&quot;ד זינצהיים בקובץ מוריה כרך קיב עמ' כב.</span></ref><span dir="rtl">. ד) ויש סוברים, שעל השוכר לבדוק, אלא שלפי שחיוב הבדיקה בארבעה עשר הוא על המשכיר, עליו לשלם לשוכר את שכר הבדיקה</span><ref><span dir="rtl">עי' לבוש שם, שאפשר שכ&quot;ה לדעת הרמב&quot;ן שבציון</span> <span dir="rtl">441; עי' מג&quot;א שם ס&quot;ק ו, שנחלק על העו&quot;ש דלהלן, ועי' פמ&quot;ג שם בדעתו; מקו&quot;ח שם ס&quot;ק ו, לדעת הרמב&quot;ן הנ&quot;ל, ועי' ציון הנ&quot;ל בדעתו. ועי' עו&quot;ש שם שחולק בד' הרמב&quot;ן, שחייב לשלם דוקא כשהתנו בפירוש, ועי' מגן האלף שם ס&quot;ק ו ובהגר&quot;א שם ושעה&quot;צ שם אות יז.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשפירש שהבית בדוק</span> ==
=== <span dir="rtl">כשפירש שהבית בדוק</span> ===


<span dir="rtl">אמר המשכיר לשוכר בפירוש שהבית בדוק מחמץ, נחלקו ראשונים בדבר: א) יש סוברים שלא אמרו שאינו מקח טעות אלא כששכר את הבית בסתם, וכגון ששכרו בארבעה עשר בניסן, שהבית כבר בחזקת בדוק מחמץ על ידי המשכיר</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע בדיקת חמץ ציון</span> <span dir="rtl">243 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כששכרו קודם ארבעה עשר והתנו על כך בפירוש שהבית בדוק, אם כן השוכר הקפיד בדבר והרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">מאירי ורבינו דוד ומהר&quot;ם חלאוה פסחים ד ב, בפי' א; פר&quot;ח או&quot;ח סי' תלז ס&quot;ק ג, בפי' א. ועי' ריטב&quot;א שם שחולק, שאע&quot;פ שכששכרו בי&quot;ד הוא חשוב בחזקת בדוק לענין דיני בדיקה, אבל מ&quot;מ אינו בחזקת בדוק עד כדי להחשיבו מק&quot;ט.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מהם שכתבו שבמקרה שהמשכיר אמר מעצמו שהבית בדוק, להשבחת מקחו, אינו מקח טעות, מפני שהשוכר לא גילה דעתו בפירוש שמקפיד בדבר</span><ref><span dir="rtl">מאירי ורבינו דוד ומהר&quot;ם חלאוה ופר&quot;ח שם, בפי' ב.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש סוברים שאפילו התנו בפירוש על כך שהבית בדוק, אינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' חי' הר&quot;ן שם, ובר&quot;ן על הרי&quot;ף שם (א ב); מג&quot;א ובהגר&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">427.</span></ref><span dir="rtl">, שמאחר שהשוכר רוצה בקיום המצוה אם כן תנאי זה שהבית בדוק לא היה אלא &quot;פטומי מילי&quot; - ריבוי דברים - בעלמא</span><ref><span dir="rtl">בגדי ישע שם. ועי' אולם המשפט סי' רלב ס&quot;ה.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש סוברים שאינו חשוב מקח טעות לבטל את השכירות לגמרי, אבל על המשכיר לשלם לשוכר את דמי הבדיקה, שהרי התנה עמו על כך</span><ref><span dir="rtl">רבינו דוד וריטב&quot;א ומ&quot;מ שם, בשם הרמב&quot;ן; עי' רמ&quot;א בשו&quot;ע שם, ועי' מקו&quot;ח דלהלן ובה&quot;ל שם בדעתו. ועי' מ&quot;מ שם שמ' שחיוב הבדיקה מוטל רק על השוכר, אבל רבינו דוד שם כ' שהמשכיר חייב לבדוק, אלא שאם אינו רוצה לבדוק אין כאן ביטול מקח, והריטב&quot;א שם כ' שהשוכר יכול אף לכפות את המשכיר לבדוק, אלא שאף כשהמשכיר אינו כאן המקח קיים ועל השוכר לבדוק ואח&quot;כ יגבה שכרו, ועי' שעה&quot;צ שם אות יד. ועי' מקו&quot;ח שבציונים</span> <span dir="rtl">435,</span> <span dir="rtl">460, שחולק בד' הרמב&quot;ן ובד' הרמ&quot;א, שהוא דוקא כששכר בי&quot;ד וחיוב הבדיקה על המשכיר, אבל כששכר בי&quot;ד אע&quot;פ שהתנו על כך א&quot;צ להחזיר דמים, ומד' ראשונים הנ&quot;ל ל&quot;מ כן, ועי' שאר אחרונים שבציון הנ&quot;ל. ועי' כנה&quot;ג שם הגב&quot;י אות ב, שדימה דין זה לאונאת שתות שהמקח קיים ומחזיר את הטעות. ועי' תלמיד הרשב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">426, ומג&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">427.</span></ref><span dir="rtl">, יש מהם שכתבו שעל המשכיר לשלם לשוכר דוקא במקום שבודקים על ידי אחרים בשכר, לפי שהפסידו ממון</span><ref><span dir="rtl">עי' מ&quot;מ שם; עו&quot;ש שם; מ&quot;ב שם ס&quot;ק יד.</span></ref><span dir="rtl">, ואף כאשר השוכר בדק בעצמו, אפשר שעל המשכיר לשלם לו כמו שהיה נותן לאחר שיבדוק</span><ref><span dir="rtl">עו&quot;ש שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מהם שסוברים שאף במקום שהדרך לבדוק בעצמם, על המשכיר שמחוייב בבדיקה לשלם לשוכר על טירחתו, שאין נוח לאדם לטרוח במצוה בגופו אלא על מנת לקבל את התשלום הראוי לו</span><ref><span dir="rtl">עי' ריטב&quot;א שם. וכ&quot;מ מרבינו דוד שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">אמר המשכיר לשוכר בפירוש שהבית בדוק מחמץ, נחלקו ראשונים בדבר: א) יש סוברים שלא אמרו שאינו מקח טעות אלא כששכר את הבית בסתם, וכגון ששכרו בארבעה עשר בניסן, שהבית כבר בחזקת בדוק מחמץ על ידי המשכיר</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע בדיקת חמץ ציון</span> <span dir="rtl">243 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כששכרו קודם ארבעה עשר והתנו על כך בפירוש שהבית בדוק, אם כן השוכר הקפיד בדבר והרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">מאירי ורבינו דוד ומהר&quot;ם חלאוה פסחים ד ב, בפי' א; פר&quot;ח או&quot;ח סי' תלז ס&quot;ק ג, בפי' א. ועי' ריטב&quot;א שם שחולק, שאע&quot;פ שכששכרו בי&quot;ד הוא חשוב בחזקת בדוק לענין דיני בדיקה, אבל מ&quot;מ אינו בחזקת בדוק עד כדי להחשיבו מק&quot;ט.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מהם שכתבו שבמקרה שהמשכיר אמר מעצמו שהבית בדוק, להשבחת מקחו, אינו מקח טעות, מפני שהשוכר לא גילה דעתו בפירוש שמקפיד בדבר</span><ref><span dir="rtl">מאירי ורבינו דוד ומהר&quot;ם חלאוה ופר&quot;ח שם, בפי' ב.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש סוברים שאפילו התנו בפירוש על כך שהבית בדוק, אינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' חי' הר&quot;ן שם, ובר&quot;ן על הרי&quot;ף שם (א ב); מג&quot;א ובהגר&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">427.</span></ref><span dir="rtl">, שמאחר שהשוכר רוצה בקיום המצוה אם כן תנאי זה שהבית בדוק לא היה אלא &quot;פטומי מילי&quot; - ריבוי דברים - בעלמא</span><ref><span dir="rtl">בגדי ישע שם. ועי' אולם המשפט סי' רלב ס&quot;ה.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש סוברים שאינו חשוב מקח טעות לבטל את השכירות לגמרי, אבל על המשכיר לשלם לשוכר את דמי הבדיקה, שהרי התנה עמו על כך</span><ref><span dir="rtl">רבינו דוד וריטב&quot;א ומ&quot;מ שם, בשם הרמב&quot;ן; עי' רמ&quot;א בשו&quot;ע שם, ועי' מקו&quot;ח דלהלן ובה&quot;ל שם בדעתו. ועי' מ&quot;מ שם שמ' שחיוב הבדיקה מוטל רק על השוכר, אבל רבינו דוד שם כ' שהמשכיר חייב לבדוק, אלא שאם אינו רוצה לבדוק אין כאן ביטול מקח, והריטב&quot;א שם כ' שהשוכר יכול אף לכפות את המשכיר לבדוק, אלא שאף כשהמשכיר אינו כאן המקח קיים ועל השוכר לבדוק ואח&quot;כ יגבה שכרו, ועי' שעה&quot;צ שם אות יד. ועי' מקו&quot;ח שבציונים</span> <span dir="rtl">435,</span> <span dir="rtl">460, שחולק בד' הרמב&quot;ן ובד' הרמ&quot;א, שהוא דוקא כששכר בי&quot;ד וחיוב הבדיקה על המשכיר, אבל כששכר בי&quot;ד אע&quot;פ שהתנו על כך א&quot;צ להחזיר דמים, ומד' ראשונים הנ&quot;ל ל&quot;מ כן, ועי' שאר אחרונים שבציון הנ&quot;ל. ועי' כנה&quot;ג שם הגב&quot;י אות ב, שדימה דין זה לאונאת שתות שהמקח קיים ומחזיר את הטעות. ועי' תלמיד הרשב&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">426, ומג&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">427.</span></ref><span dir="rtl">, יש מהם שכתבו שעל המשכיר לשלם לשוכר דוקא במקום שבודקים על ידי אחרים בשכר, לפי שהפסידו ממון</span><ref><span dir="rtl">עי' מ&quot;מ שם; עו&quot;ש שם; מ&quot;ב שם ס&quot;ק יד.</span></ref><span dir="rtl">, ואף כאשר השוכר בדק בעצמו, אפשר שעל המשכיר לשלם לו כמו שהיה נותן לאחר שיבדוק</span><ref><span dir="rtl">עו&quot;ש שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מהם שסוברים שאף במקום שהדרך לבדוק בעצמם, על המשכיר שמחוייב בבדיקה לשלם לשוכר על טירחתו, שאין נוח לאדם לטרוח במצוה בגופו אלא על מנת לקבל את התשלום הראוי לו</span><ref><span dir="rtl">עי' ריטב&quot;א שם. וכ&quot;מ מרבינו דוד שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
שורה 309: שורה 309:
<span dir="rtl">לענין שכר הבדיקה, שנחלקו בו אם על המשכיר לשלמו לשוכר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">431 ואילך , מח' כששכר בי&quot;ד, וציון</span> <span dir="rtl">437 ואילך, מח' כשהתנה בפירוש שהבית בדוק.</span></ref><span dir="rtl">, הכריעו אחרונים להלכה, שהמשכיר פטור מלשלם, שאין להוציא מהמוחזק</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ח או&quot;ח סי' תלז ס&quot;ק ז; פר&quot;ח שם, וע&quot;ש דהיינו במקרה שאינו מק&quot;ט, אבל כשהתנה בפירוש הוא מק&quot;ט, עי' פר&quot;ח שבציון</span> <span dir="rtl">437; עי' חק יעקב שם ס&quot;ק י; א&quot;ר שם ס&quot;ק א; מקו&quot;ח שם חי' ס&quot;ק ו; מ&quot;ב שם ס&quot;ק טו. ולכאו' נחלקו על הרמ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">441 שמ' שפסק כדעה שחייב להחזיר.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">לענין שכר הבדיקה, שנחלקו בו אם על המשכיר לשלמו לשוכר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">431 ואילך , מח' כששכר בי&quot;ד, וציון</span> <span dir="rtl">437 ואילך, מח' כשהתנה בפירוש שהבית בדוק.</span></ref><span dir="rtl">, הכריעו אחרונים להלכה, שהמשכיר פטור מלשלם, שאין להוציא מהמוחזק</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ח או&quot;ח סי' תלז ס&quot;ק ז; פר&quot;ח שם, וע&quot;ש דהיינו במקרה שאינו מק&quot;ט, אבל כשהתנה בפירוש הוא מק&quot;ט, עי' פר&quot;ח שבציון</span> <span dir="rtl">437; עי' חק יעקב שם ס&quot;ק י; א&quot;ר שם ס&quot;ק א; מקו&quot;ח שם חי' ס&quot;ק ו; מ&quot;ב שם ס&quot;ק טו. ולכאו' נחלקו על הרמ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">441 שמ' שפסק כדעה שחייב להחזיר.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">בחזקת שלא היה בו חמץ</span> ==
=== <span dir="rtl">בחזקת שלא היה בו חמץ</span> ===


<span dir="rtl">שכר בית לגור בו בפסח, ואמר לו המשכיר שלא הכניס חמץ לבית מעולם, ונמצא שהטעהו, הרי זה מום במקח וחשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">פמ&quot;ג סי' תלז א&quot;א ס&quot;ק ז, וע&quot;ש כמה חששות איסור בדבר.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">שכר בית לגור בו בפסח, ואמר לו המשכיר שלא הכניס חמץ לבית מעולם, ונמצא שהטעהו, הרי זה מום במקח וחשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">פמ&quot;ג סי' תלז א&quot;א ס&quot;ק ז, וע&quot;ש כמה חששות איסור בדבר.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">השכיר בית בחזקת שאינו בדוק</span> ==
=== <span dir="rtl">השכיר בית בחזקת שאינו בדוק</span> ===


<span dir="rtl">השוכר בית בשלושה עשר בניסן, שהוא בחזקת שאינו בדוק מחמץ</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע בדיקת חמץ ציון 206 ואילך, שכאשר שכר את הבית קודם י&quot;ד בניסן חיוב הבדיקה הוא על השוכר.</span></ref><span dir="rtl">, ונמצא שהמשכיר כבר בדקו - לסוברים שהבודק חמץ קודם זמן הבדיקה אינו צריך לבדוק שוב</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע בדיקת חמץ ציון</span> <span dir="rtl">79 ואילך, מח' בזה. עי' נחפה בכסף שלסוברים שצריך לבדוק שוב, אין כאן טעות.</span></ref> <span dir="rtl">- והשוכר רוצה לבטל את המקח בטענה ששכר את הבית על דעת לקיים בו מצוות בדיקת חמץ בעצמו, כתבו אחרונים שהדבר תלוי בראיית הדיין לאיזה צורך היתה השכירות, שאם השוכר שכר את הבית כדי לדור בו, הדבר אינו חשוב מום לבטל את המקח, מפני שמן הסתם אין לשוכר קפידא בדבר ואף אם היה יודע שהוא כבר בדוק לא היה נמנע מלשוכרו, אבל כאשר שכר את הבית לצורך קיום מצות בדיקת חמץ, הרי זה מקח טעות, וכאשר הדבר ספק, אומרים בו המוציא-מחברו-עליו הראיה* ולפיכך כל זמן שהשוכר לא נתן את דמי השכירות בידו לבטל את השכירות ואם כבר שילם את דמי השכירות, אינו יכול להוציא מהמשכיר</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת נחפה בכסף חו&quot;מ סי' א. ועי' ברכ&quot;י יו&quot;ד סי' רצא ס&quot;ק ב, שה&quot;ה בשוכר בית בחזקת שאין בו מזוזה ונמצא שיש בו, ועי' פת&quot;ש שם ס&quot;ק ה, דהיינו דוקא לסוברים שכשהמזוזה כבר קבועה בבית השוכר אינו מברך עליה, ע&quot;ע מזוזה על המח' בזה. ולכאו' אף לסוברים שאינו מברך הוא דוקא כשהשוכר מקפיד על הפסד הברכה, אבל קיום המצוה הוא ודאי אף כשלא קבע בעצמו, ע&quot;ע הנ&quot;ל, ועוד צ&quot;ב, הלא השוכר יכול להסיר את המזוזה ולקבוע אחרת בברכה.</span></ref><span dir="rtl">. ובמקרה שהתנו בפירוש שהבית אינו בדוק, ונמצא בדוק, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">נחפה בכסף שם. וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ הדעה שבציון</span> <span dir="rtl">437, במשכיר בית ואמר שהוא בדוק, ולכאו' כ&quot;ה אף לד' החולקים שם, שהרי טעמם מפני שנוח לשוכר בקיום המצוה, וכאן שהתנה שאינו בדוק היא סיבה לביטול המקח.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">השוכר בית בשלושה עשר בניסן, שהוא בחזקת שאינו בדוק מחמץ</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע בדיקת חמץ ציון 206 ואילך, שכאשר שכר את הבית קודם י&quot;ד בניסן חיוב הבדיקה הוא על השוכר.</span></ref><span dir="rtl">, ונמצא שהמשכיר כבר בדקו - לסוברים שהבודק חמץ קודם זמן הבדיקה אינו צריך לבדוק שוב</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע בדיקת חמץ ציון</span> <span dir="rtl">79 ואילך, מח' בזה. עי' נחפה בכסף שלסוברים שצריך לבדוק שוב, אין כאן טעות.</span></ref> <span dir="rtl">- והשוכר רוצה לבטל את המקח בטענה ששכר את הבית על דעת לקיים בו מצוות בדיקת חמץ בעצמו, כתבו אחרונים שהדבר תלוי בראיית הדיין לאיזה צורך היתה השכירות, שאם השוכר שכר את הבית כדי לדור בו, הדבר אינו חשוב מום לבטל את המקח, מפני שמן הסתם אין לשוכר קפידא בדבר ואף אם היה יודע שהוא כבר בדוק לא היה נמנע מלשוכרו, אבל כאשר שכר את הבית לצורך קיום מצות בדיקת חמץ, הרי זה מקח טעות, וכאשר הדבר ספק, אומרים בו המוציא-מחברו-עליו הראיה* ולפיכך כל זמן שהשוכר לא נתן את דמי השכירות בידו לבטל את השכירות ואם כבר שילם את דמי השכירות, אינו יכול להוציא מהמשכיר</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת נחפה בכסף חו&quot;מ סי' א. ועי' ברכ&quot;י יו&quot;ד סי' רצא ס&quot;ק ב, שה&quot;ה בשוכר בית בחזקת שאין בו מזוזה ונמצא שיש בו, ועי' פת&quot;ש שם ס&quot;ק ה, דהיינו דוקא לסוברים שכשהמזוזה כבר קבועה בבית השוכר אינו מברך עליה, ע&quot;ע מזוזה על המח' בזה. ולכאו' אף לסוברים שאינו מברך הוא דוקא כשהשוכר מקפיד על הפסד הברכה, אבל קיום המצוה הוא ודאי אף כשלא קבע בעצמו, ע&quot;ע הנ&quot;ל, ועוד צ&quot;ב, הלא השוכר יכול להסיר את המזוזה ולקבוע אחרת בברכה.</span></ref><span dir="rtl">. ובמקרה שהתנו בפירוש שהבית אינו בדוק, ונמצא בדוק, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">נחפה בכסף שם. וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ הדעה שבציון</span> <span dir="rtl">437, במשכיר בית ואמר שהוא בדוק, ולכאו' כ&quot;ה אף לד' החולקים שם, שהרי טעמם מפני שנוח לשוכר בקיום המצוה, וכאן שהתנה שאינו בדוק היא סיבה לביטול המקח.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">שכר בית ונמצא שאין בו מזוזה</span> ==
=== <span dir="rtl">שכר בית ונמצא שאין בו מזוזה</span> ===


<span dir="rtl">השוכר בית מחבירו בחזקת שיש בו מזוזה, ונמצא שאין בו מזוזה, כתבו ראשונים שאינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;י יו&quot;ד סי' רצא, בשם רבינו מנוח; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם ס&quot;ב. ועי' ב&quot;י שם דהיינו ע&quot;פ גמ' שבציון</span> <span dir="rtl">417 ואילך, לענין בדיקת חמץ, אבל עי' מהר&quot;ם חלאוה פסחים ד ב, שהוא דוקא בבדיקת חמץ שהיא מחוייבת על כל אחד ואין בה הוצאה מרובה, ואין למדים ממנה למקום אחר, וע&quot;ע ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שנוח לשוכר לקיים את המצוה בעצמו, בגופו ובממונו</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;י שם, ע&quot;פ גמ' הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. ולענין תשלום דמי המזוזה, יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים במשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק שעל המשכיר לשלם לשוכר את שכר הבדיקה, אף במשכיר בית אם התנה עם השוכר שיש בו מזוזה ונמצא שאין בו צריך לשלם לו דמיה</span><ref><span dir="rtl">עי' בית הילל שם ס&quot;ק א, שמצדד לומר כן.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שאף לשיטות שעל המשכיר לשלם לשוכר את שכר הבדיקה, לענין מזוזה המשכיר אינו צריך לשלם</span><ref><span dir="rtl">עי' רמ&quot;א שם שסתם, ומ' שא&quot;צ לשלם, ועי' בית הילל שם שהק' שסותר למ&quot;ש לענין בדיקת חמץ שצריך לשלם, ועי' מג&quot;א ומקו&quot;ח דלהלן בד' הרמ&quot;א. ועי' חובת הדר פ&quot;א סי&quot;א, שאם התנה בפירוש שיש בו מזוזה צריך להחזיר דמים, וכ&quot;כ ע&quot;פ פמ&quot;ג סי' תלז א&quot;א ס&quot;ק ו, אבל עי' פמ&quot;ג שם שדחה, וכן לד' המג&quot;א דלהלן אף בהתנה בפירוש א&quot;צ להחזיר דמים, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">446 שאף לענין בדיקת חמץ ד' הפוסקים להלכה שא&quot;צ להחזיר דמים אף כשהתנה בפירוש, מלבד דעת הפר&quot;ח שבציון הנ&quot;ל שכשהתנה בפירוש הוא מק&quot;ט, ועי' מקו&quot;ח דלהלן שדעתו להיפך מהפר&quot;ח.</span></ref><span dir="rtl">, מפני שהמזוזה היא עדיין ממונו של השוכר ואין לו הפסד בדבר</span><ref><span dir="rtl">מג&quot;א שם ס&quot;ק ו.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שכשהשוכר יוצא מהבית אינו רשאי ליטול את המזוזה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מזוזה.</span></ref><span dir="rtl">, הרי על הבא אחריו לשלם לו דמיה</span><ref><span dir="rtl">מחה&quot;ש שם; בגדי ישע שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים שכתבו, שלפי טעם זה שאין לשוכר הפסד אם המזוזה תתקלקל במשך זמן השכירות יהיה על המשכיר לשלם דמיה</span><ref><span dir="rtl">מקו&quot;ח שם ס&quot;ק ו. וע&quot;ש שנחלק על הטעם שאין לו הפסד מטעם נוסף, שמ&quot;מ יכול לטעון איני רוצה לקנות מזוזה.</span></ref><span dir="rtl">, וכתבו שהטעם שהמשכיר פטור מלשלם אף אם המזוזה תתקלקל, מפני שאין כאן מקח טעות, שהרי נוח לשוכר לקיים מצוה בממונו, ודוקא לענין בדיקת חמץ המשכיר משלם מפני שהשכיר בזמן שחיוב הבדיקה כבר היה מוטל עליו, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">431 ואילך, מח' בזה. מקו&quot;ח שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">441.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">השוכר בית מחבירו בחזקת שיש בו מזוזה, ונמצא שאין בו מזוזה, כתבו ראשונים שאינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;י יו&quot;ד סי' רצא, בשם רבינו מנוח; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם ס&quot;ב. ועי' ב&quot;י שם דהיינו ע&quot;פ גמ' שבציון</span> <span dir="rtl">417 ואילך, לענין בדיקת חמץ, אבל עי' מהר&quot;ם חלאוה פסחים ד ב, שהוא דוקא בבדיקת חמץ שהיא מחוייבת על כל אחד ואין בה הוצאה מרובה, ואין למדים ממנה למקום אחר, וע&quot;ע ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שנוח לשוכר לקיים את המצוה בעצמו, בגופו ובממונו</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;י שם, ע&quot;פ גמ' הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. ולענין תשלום דמי המזוזה, יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים במשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק שעל המשכיר לשלם לשוכר את שכר הבדיקה, אף במשכיר בית אם התנה עם השוכר שיש בו מזוזה ונמצא שאין בו צריך לשלם לו דמיה</span><ref><span dir="rtl">עי' בית הילל שם ס&quot;ק א, שמצדד לומר כן.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שאף לשיטות שעל המשכיר לשלם לשוכר את שכר הבדיקה, לענין מזוזה המשכיר אינו צריך לשלם</span><ref><span dir="rtl">עי' רמ&quot;א שם שסתם, ומ' שא&quot;צ לשלם, ועי' בית הילל שם שהק' שסותר למ&quot;ש לענין בדיקת חמץ שצריך לשלם, ועי' מג&quot;א ומקו&quot;ח דלהלן בד' הרמ&quot;א. ועי' חובת הדר פ&quot;א סי&quot;א, שאם התנה בפירוש שיש בו מזוזה צריך להחזיר דמים, וכ&quot;כ ע&quot;פ פמ&quot;ג סי' תלז א&quot;א ס&quot;ק ו, אבל עי' פמ&quot;ג שם שדחה, וכן לד' המג&quot;א דלהלן אף בהתנה בפירוש א&quot;צ להחזיר דמים, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">446 שאף לענין בדיקת חמץ ד' הפוסקים להלכה שא&quot;צ להחזיר דמים אף כשהתנה בפירוש, מלבד דעת הפר&quot;ח שבציון הנ&quot;ל שכשהתנה בפירוש הוא מק&quot;ט, ועי' מקו&quot;ח דלהלן שדעתו להיפך מהפר&quot;ח.</span></ref><span dir="rtl">, מפני שהמזוזה היא עדיין ממונו של השוכר ואין לו הפסד בדבר</span><ref><span dir="rtl">מג&quot;א שם ס&quot;ק ו.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שכשהשוכר יוצא מהבית אינו רשאי ליטול את המזוזה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מזוזה.</span></ref><span dir="rtl">, הרי על הבא אחריו לשלם לו דמיה</span><ref><span dir="rtl">מחה&quot;ש שם; בגדי ישע שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים שכתבו, שלפי טעם זה שאין לשוכר הפסד אם המזוזה תתקלקל במשך זמן השכירות יהיה על המשכיר לשלם דמיה</span><ref><span dir="rtl">מקו&quot;ח שם ס&quot;ק ו. וע&quot;ש שנחלק על הטעם שאין לו הפסד מטעם נוסף, שמ&quot;מ יכול לטעון איני רוצה לקנות מזוזה.</span></ref><span dir="rtl">, וכתבו שהטעם שהמשכיר פטור מלשלם אף אם המזוזה תתקלקל, מפני שאין כאן מקח טעות, שהרי נוח לשוכר לקיים מצוה בממונו, ודוקא לענין בדיקת חמץ המשכיר משלם מפני שהשכיר בזמן שחיוב הבדיקה כבר היה מוטל עליו, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">431 ואילך, מח' בזה. מקו&quot;ח שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">441.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מכר סת&quot;ם ונמצא בהם טעויות</span> ==
=== <span dir="rtl">מכר סת&quot;ם ונמצא בהם טעויות</span> ===


<span dir="rtl">המוכר ספר תורה, ונמצאו בו טעויות, אם נפסל באופן שאינו ניתן לתיקון, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' תוספ' ב&quot;ב פ&quot;ד, ומנחת בכורים שם ואו&quot;ש מכירה פי&quot;ז ה&quot;ט בפי' התוספ', ועי' אחרונים דלהלן פי' אחרים; שו&quot;ת ובחרת בחיים (קלוגר) סי' יג; עי' אחרונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, וכן בתפילין ומזוזות שנמצא בהם טעויות, מאחר שאי אפשר לתקנם המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">ובחרת בחיים שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים שכתבו שבדברים אלו כאשר אנו יודעים שהקונה כבר נשתמש בהם ולא חזר בו מהמקח אלא לאחר זמן, המקח בטל אפילו כאשר הקונה היה יכול להבחין בטעויות אלו קודם שקנה, שאף על פי שבשאר מקח כשיכל להבחין במומו הרי זו מחילה על המום</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, כאשר הקונה או אחרים הניחו את התפילין או קראו בספר תורה בבית הכנסת, אנן-סהדי* שהקונה לא העלה בדעתו שהם פסולים שהרי השתמשו בהם למצוה ואף בירכו עליהם, ואין מחזיקים את הקונה ברשעות לעשות כן במזיד</span><ref><span dir="rtl">ובחרת בחיים שם.</span></ref><span dir="rtl">. ואף כאשר אינם פסולים ממש, אלא שאינם למצוה מן המובחר, כגון ספר תורה שלא השאיר בו רוחב שתי אצבעות בין דף לדף</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע ספר תורה.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים שכתבו שהמקח בטל</span><ref><span dir="rtl">מצפה שמואל שם בשם ת&quot;ב ומנחת יצחק לתוספ' שם, בפי' התוספ'. ועי' חזו&quot;י שם שפי' את התוספ' בטעות שהיא למצוה מן המובחר ואפשר לתקנה, ואם המוכר יתקן המקח קיים, ולכאו' הייינו דוקא בטעות שאינה שכיחה אבל בטעות שכיחה הקונה מחל, וכדלהלן. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">489 ואילך, על דבר שיש בו חשש איסור.</span></ref><span dir="rtl">. וספר תורה שנמצאו בו טעויות שניתן לתקנם, כאשר הן טעויות השכיחות והמוכר לא ידע מהן, המקח קיים והמוכר פטור מלתקנו, וכדין שאר מום שכיח לסוברים</span> <span dir="rtl">שהקונה קיבלו עליו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">300 ואילך, מח' בזה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">302 שכשהמוכר ידע המקח בטל. ובחרת בחיים שם; או&quot;ש שם, בפי' ב' בתוספ' הנ&quot;ל, ועי' ציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">, ואף בטעות גדולה שאינה שכיחה, כגון שהסופר שינה מצורת אחת מהאותיות בכל הספר, יש מן האחרונים שכתבו שהמקח אינו בטל לגמרי, מפני שנוח לקונה לקיים מצוה בממונו ולהשלים בעצמו את ספר התורה</span><ref><span dir="rtl">ובחרת בחיים שם. ע&quot;פ הדין שבציון</span> <span dir="rtl">420.</span></ref><span dir="rtl">, ובמקרה זה, כאשר הוצאות התיקון הם שתות מערך הספר או יותר, על המוכר לשלם את הוצאות התיקון, ואפילו לסוברים בשוכר בית ונמצא שאינו בדוק מחמץ שנוח לשוכר לקיים מצוה בממונו בחנם והמשכיר אינו צריך להחזיר את שכר הבדיקה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">433 ואילך, על השיטות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, מאחר שהוצאות התיקון מפחיתו את ערכו של הספר בשיעור אונאה, אף על פי שהמקח קיים מטעם שנוח לקונה לקיים מצוה ולתקנו, על המוכר לשלם לו מה שנתאנה</span><ref><span dir="rtl">ובחרת בחיים שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים, שספר תורה שנמצא שכל דף יש בו טעות הצריכה תיקון, המקח בטל, מפני שלאחר התיקון הוא לא יהיה חשוב כאותו מקח אלא כפנים חדשות</span><ref><span dir="rtl">צ&quot;פ תרומות פ&quot;א ה&quot;א ד&quot;ה ומפני, ובצ&quot;פ למ&quot;ס עמ' קכד, בפי' התוספ' הנ&quot;ל, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">343. ועי' צ&quot;פ שם שלכאו' אינו בדוקא כשיש טעות בכל דף, אלא בכל טעות שפוסלת את הספר התיקון חשוב כפנים חדשות.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר ספר תורה, ונמצאו בו טעויות, אם נפסל באופן שאינו ניתן לתיקון, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' תוספ' ב&quot;ב פ&quot;ד, ומנחת בכורים שם ואו&quot;ש מכירה פי&quot;ז ה&quot;ט בפי' התוספ', ועי' אחרונים דלהלן פי' אחרים; שו&quot;ת ובחרת בחיים (קלוגר) סי' יג; עי' אחרונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, וכן בתפילין ומזוזות שנמצא בהם טעויות, מאחר שאי אפשר לתקנם המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">ובחרת בחיים שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים שכתבו שבדברים אלו כאשר אנו יודעים שהקונה כבר נשתמש בהם ולא חזר בו מהמקח אלא לאחר זמן, המקח בטל אפילו כאשר הקונה היה יכול להבחין בטעויות אלו קודם שקנה, שאף על פי שבשאר מקח כשיכל להבחין במומו הרי זו מחילה על המום</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, כאשר הקונה או אחרים הניחו את התפילין או קראו בספר תורה בבית הכנסת, אנן-סהדי* שהקונה לא העלה בדעתו שהם פסולים שהרי השתמשו בהם למצוה ואף בירכו עליהם, ואין מחזיקים את הקונה ברשעות לעשות כן במזיד</span><ref><span dir="rtl">ובחרת בחיים שם.</span></ref><span dir="rtl">. ואף כאשר אינם פסולים ממש, אלא שאינם למצוה מן המובחר, כגון ספר תורה שלא השאיר בו רוחב שתי אצבעות בין דף לדף</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע ספר תורה.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים שכתבו שהמקח בטל</span><ref><span dir="rtl">מצפה שמואל שם בשם ת&quot;ב ומנחת יצחק לתוספ' שם, בפי' התוספ'. ועי' חזו&quot;י שם שפי' את התוספ' בטעות שהיא למצוה מן המובחר ואפשר לתקנה, ואם המוכר יתקן המקח קיים, ולכאו' הייינו דוקא בטעות שאינה שכיחה אבל בטעות שכיחה הקונה מחל, וכדלהלן. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">489 ואילך, על דבר שיש בו חשש איסור.</span></ref><span dir="rtl">. וספר תורה שנמצאו בו טעויות שניתן לתקנם, כאשר הן טעויות השכיחות והמוכר לא ידע מהן, המקח קיים והמוכר פטור מלתקנו, וכדין שאר מום שכיח לסוברים</span> <span dir="rtl">שהקונה קיבלו עליו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">300 ואילך, מח' בזה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">302 שכשהמוכר ידע המקח בטל. ובחרת בחיים שם; או&quot;ש שם, בפי' ב' בתוספ' הנ&quot;ל, ועי' ציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">, ואף בטעות גדולה שאינה שכיחה, כגון שהסופר שינה מצורת אחת מהאותיות בכל הספר, יש מן האחרונים שכתבו שהמקח אינו בטל לגמרי, מפני שנוח לקונה לקיים מצוה בממונו ולהשלים בעצמו את ספר התורה</span><ref><span dir="rtl">ובחרת בחיים שם. ע&quot;פ הדין שבציון</span> <span dir="rtl">420.</span></ref><span dir="rtl">, ובמקרה זה, כאשר הוצאות התיקון הם שתות מערך הספר או יותר, על המוכר לשלם את הוצאות התיקון, ואפילו לסוברים בשוכר בית ונמצא שאינו בדוק מחמץ שנוח לשוכר לקיים מצוה בממונו בחנם והמשכיר אינו צריך להחזיר את שכר הבדיקה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">433 ואילך, על השיטות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, מאחר שהוצאות התיקון מפחיתו את ערכו של הספר בשיעור אונאה, אף על פי שהמקח קיים מטעם שנוח לקונה לקיים מצוה ולתקנו, על המוכר לשלם לו מה שנתאנה</span><ref><span dir="rtl">ובחרת בחיים שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים, שספר תורה שנמצא שכל דף יש בו טעות הצריכה תיקון, המקח בטל, מפני שלאחר התיקון הוא לא יהיה חשוב כאותו מקח אלא כפנים חדשות</span><ref><span dir="rtl">צ&quot;פ תרומות פ&quot;א ה&quot;א ד&quot;ה ומפני, ובצ&quot;פ למ&quot;ס עמ' קכד, בפי' התוספ' הנ&quot;ל, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">343. ועי' צ&quot;פ שם שלכאו' אינו בדוקא כשיש טעות בכל דף, אלא בכל טעות שפוסלת את הספר התיקון חשוב כפנים חדשות.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


==  <span dir="rtl">מום במקח: בדברים אסורים</span> ==
==  <span dir="rtl"> מום במקח: בדברים אסורים</span> ==


<span dir="rtl">המוכר דברי מאכל, ונמצאו אסורים באכילה, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה, ורמב&quot;ם, וטוש&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">583.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו אינם אסורים באכילה אלא מדרבנן, המקח חוזר למוכר והקונה נוטל את דמיו</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז הי&quot;ד; עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">485 ואילך; טור חו&quot;מ סי' רלד; שו&quot;ע יו&quot;ד סי' קיט סי&quot;ג, וחו&quot;מ שם ס&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">, שדבר שאנשים פורשים ממנו מחמת איסורו, הרי זה מום גדול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. ואפילו לא ידע המוכר שהדבר אסור באכילה, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ברייתא וראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">477 ואילך; ש&quot;ך שבציון</span> <span dir="rtl">492. ועי' ציון הנ&quot;ל בד' הלבוש, ועי' שו&quot;ת אדמת קודש חו&quot;מ סי' עה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">295 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. ומקח שנמצא שהוא מאיסורי-הנאה*, אין בו דין מכירה כלל</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">591.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר דברי מאכל, ונמצאו אסורים באכילה, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה, ורמב&quot;ם, וטוש&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">583.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו אינם אסורים באכילה אלא מדרבנן, המקח חוזר למוכר והקונה נוטל את דמיו</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז הי&quot;ד; עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">485 ואילך; טור חו&quot;מ סי' רלד; שו&quot;ע יו&quot;ד סי' קיט סי&quot;ג, וחו&quot;מ שם ס&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">, שדבר שאנשים פורשים ממנו מחמת איסורו, הרי זה מום גדול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. ואפילו לא ידע המוכר שהדבר אסור באכילה, המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ברייתא וראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">477 ואילך; ש&quot;ך שבציון</span> <span dir="rtl">492. ועי' ציון הנ&quot;ל בד' הלבוש, ועי' שו&quot;ת אדמת קודש חו&quot;מ סי' עה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">295 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. ומקח שנמצא שהוא מאיסורי-הנאה*, אין בו דין מכירה כלל</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">591.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">בהמה שנמצאת טריפה</span> ==
=== <span dir="rtl">בהמה שנמצאת טריפה</span> ===


<span dir="rtl">המוכר בהמה לחבירו לטביחה, ושחטה ונמצא טרפה*, אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ו, ע&quot;פ ברייתא דלהלן; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב יא. ועי' רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שבציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. מחט שנמצאת בעובי בית-הכוסות* וניקבה אותו נקב מפולש, שכאשר נמצא עליה קורט דם הבהמה טריפה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע בית הכוסות ציון 53 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אמרו בברייתא שאם הגליד פי המכה, בידוע שזו נטרפה שלשה ימים קודם שחיטה</span><ref><span dir="rtl">כתובות עו ב וחולין נ ב; רמב&quot;ם מכירה פ&quot;כ הט&quot;ו; טוש&quot;ע חו&quot;מ רכד ב.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך אם קנה הלוקח בתוך שלושה ימים, מקח טעות הוא</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כאשר לא הגליד פי המכה, הרי זה ספק אם נטרפה ברשות הקונה או ברשות המוכר</span><ref><span dir="rtl">עי' ברייתא ורמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. על הדין כאשר הדבר ספק ברשות מי נעשית טריפה, עי' להלן: מום במקח, בירור הטעות</span><ref><span dir="rtl">אחרי ציון</span> <span dir="rtl">667.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר בהמה לחבירו לטביחה, ושחטה ונמצא טרפה*, אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ו, ע&quot;פ ברייתא דלהלן; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב יא. ועי' רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שבציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. מחט שנמצאת בעובי בית-הכוסות* וניקבה אותו נקב מפולש, שכאשר נמצא עליה קורט דם הבהמה טריפה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע בית הכוסות ציון 53 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אמרו בברייתא שאם הגליד פי המכה, בידוע שזו נטרפה שלשה ימים קודם שחיטה</span><ref><span dir="rtl">כתובות עו ב וחולין נ ב; רמב&quot;ם מכירה פ&quot;כ הט&quot;ו; טוש&quot;ע חו&quot;מ רכד ב.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך אם קנה הלוקח בתוך שלושה ימים, מקח טעות הוא</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כאשר לא הגליד פי המכה, הרי זה ספק אם נטרפה ברשות הקונה או ברשות המוכר</span><ref><span dir="rtl">עי' ברייתא ורמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. על הדין כאשר הדבר ספק ברשות מי נעשית טריפה, עי' להלן: מום במקח, בירור הטעות</span><ref><span dir="rtl">אחרי ציון</span> <span dir="rtl">667.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">המוכר ספק איסור</span> ==
=== <span dir="rtl">המוכר ספק איסור</span> ===


<span dir="rtl">המוכר דבר שהוא ספק איסור, כגון בהמה שנמצאו בה טריפות שאינן אסורות אלא מחמת ספק, כגון שנמצא בה דבר שנחלקו בו אם הוא טריפה, דעת ראשונים ואחרונים,</span> <span dir="rtl">שהוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן חולין נא א, ורשב&quot;א שם, ור&quot;ן שם (יד ב); שו&quot;ת ריב&quot;ש סי' תצט; עי' רמ&quot;א בשו&quot;ע שם סי&quot;ב. ועי' סמ&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">300.</span></ref><span dir="rtl">, והמוכר אינו יכול לומר לקונה, עליך להביא ראיה שהיא טריפה גמורה ואסורה באכילה, שהלא כל דבר שפוגם אצל בני אדם הוא חשוב מום לעשותו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">283.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך אף חשש איסור שאנשים פורשים ממנו, הרי זה מום גדול</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן ורשב&quot;א ור&quot;ן חולין שם, וריב&quot;ש שם. ועי' סמ&quot;ע סי' שו ס&quot;ק טז, וש&quot;ך שם ס&quot;ק ט וי, וט&quot;ז יו&quot;ד סי' קיט ס&quot;ק יד.</span></ref><span dir="rtl">. וספק איסור מבטל את המקח אפילו כאשר אין חולק בדבר שאינו אסור בודאי</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע סי' רלב ס&quot;ק כח, בד' הרמ&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו אין אוסרים אותו אלא מחמת חומרת הגאונים</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;ן וסמ&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואף כשהוא אסור מחמת שאר חומרא בעלמא, הרי זה מום המבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' נתה&quot;מ שם חי' ס&quot;ק יב. ועי' חיים שאל דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">. ואפילו דבר שמעיקר הדין מותר אלא שחוששים בו לכתחילה לאיסור, יש מן האחרונים סוברים, שכיון שיש לחוש בו לכתחילה הוא חשוב כדבר שאנשים פורשים ממנו מחמת כן, והרי זה מום</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת חיים שאל ח&quot;א סי' קעד אות לה. ועי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">466 כעי&quot;ז, לענין הידור מצוה.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שאצל סתם בני אדם אינו חשוב מום, אבל כאשר אדם קונה דבר עבור עצמו והמוכר מכיר בו שהוא חסיד ומחמיר ליזהר מכל דבר שיש בו חשש איסור, הוא חשוב מום עבורו לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת בית שלמה יו&quot;ד ח&quot;א סי' יד.</span></ref><span dir="rtl">. ויש שנחלקו על כל זה, שאפילו נמצא שהמקח הוא ספק איסור תורה, המוכר אינו צריך להחזיר דמים, ועל הקונה להביא ראיה שהדבר אסור באכילה</span><ref><span dir="rtl">עי' א&quot;ח טריפות אות יח, בריאה שנמצאה בה מחט ונחתכה הריאה ואי אפשר לבודקה בנפיחה, שחכמי ההר פסקו שא&quot;צ להחזיר דמים מספק, והובא בב&quot;י יו&quot;ד סי' קיט, ועי' ש&quot;ך שם ס&quot;ק כט ופר&quot;ח שם ס&quot;ק כז בד' הא&quot;ח, שחולק על כל הראשונים הנ&quot;ל ודעתו שספק אינו מק&quot;ט, וכ&quot;נ מט&quot;ז שם ס&quot;ק יד, אבל הלבוש שם סי&quot;ד פסק כד' הא&quot;ח ולא כשא&quot;ר הנ&quot;ל. ועי' חוו&quot;ד שם ס&quot;ק ה שדחה בד' הא&quot;ח, שהמקח קיים דוקא מפני שקנה את הבשר קודם שנחתכה הריאה, וא&quot;כ בשעת המקח היה אפשר לבודקה בנפיחה ולהתירה לאכילה, ועי' בית יהודה (לנדא) יו&quot;ד שם שנחלק על החוו&quot;ד, שמאחר שאין הדרך לבדוק את הריאה אם יש בה מחט קודם שחותכים אותה א&quot;כ הוא מק&quot;ט.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים שכתבו להשוות בין השיטות, שהמקח בטל דוקא כאשר המוכר ידע מהספק, או שהיה עליו לבודקו, כגון שמכר בהמה שלא נבדקה כהוגן, אבל כאשר נמצאת בבהמה טריפה שלא היה עליו לבדוק אחריה, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' לבוש יו&quot;ד שם סי&quot;ד, ועי' ש&quot;ך שם בדעתו שכ&quot;כ להשוות את פסק הא&quot;ח לשאר הראשונים. ועי' ש&quot;ך שם שנחלק עליו, שודאי הדבר אינו תלוי בידיעת המוכר, ומום מבטל את המקח אף כשלא ידע ממנו, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">294 ואילך. ועי' חוו&quot;ד שם, שיישב ד' הלבוש כמ&quot;ש בד' הא&quot;ח הנ&quot;ל, שכ&quot;כ דוקא כשהיה אפשר להתירה לאכילה, כנ&quot;ל, ועי' בית יהודה שם, שהלבוש ודאי לא חילק בזה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר דבר שהוא ספק איסור, כגון בהמה שנמצאו בה טריפות שאינן אסורות אלא מחמת ספק, כגון שנמצא בה דבר שנחלקו בו אם הוא טריפה, דעת ראשונים ואחרונים,</span> <span dir="rtl">שהוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן חולין נא א, ורשב&quot;א שם, ור&quot;ן שם (יד ב); שו&quot;ת ריב&quot;ש סי' תצט; עי' רמ&quot;א בשו&quot;ע שם סי&quot;ב. ועי' סמ&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">300.</span></ref><span dir="rtl">, והמוכר אינו יכול לומר לקונה, עליך להביא ראיה שהיא טריפה גמורה ואסורה באכילה, שהלא כל דבר שפוגם אצל בני אדם הוא חשוב מום לעשותו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">283.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך אף חשש איסור שאנשים פורשים ממנו, הרי זה מום גדול</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן ורשב&quot;א ור&quot;ן חולין שם, וריב&quot;ש שם. ועי' סמ&quot;ע סי' שו ס&quot;ק טז, וש&quot;ך שם ס&quot;ק ט וי, וט&quot;ז יו&quot;ד סי' קיט ס&quot;ק יד.</span></ref><span dir="rtl">. וספק איסור מבטל את המקח אפילו כאשר אין חולק בדבר שאינו אסור בודאי</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע סי' רלב ס&quot;ק כח, בד' הרמ&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו אין אוסרים אותו אלא מחמת חומרת הגאונים</span><ref><span dir="rtl">ר&quot;ן וסמ&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואף כשהוא אסור מחמת שאר חומרא בעלמא, הרי זה מום המבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">עי' נתה&quot;מ שם חי' ס&quot;ק יב. ועי' חיים שאל דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">. ואפילו דבר שמעיקר הדין מותר אלא שחוששים בו לכתחילה לאיסור, יש מן האחרונים סוברים, שכיון שיש לחוש בו לכתחילה הוא חשוב כדבר שאנשים פורשים ממנו מחמת כן, והרי זה מום</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת חיים שאל ח&quot;א סי' קעד אות לה. ועי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">466 כעי&quot;ז, לענין הידור מצוה.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שאצל סתם בני אדם אינו חשוב מום, אבל כאשר אדם קונה דבר עבור עצמו והמוכר מכיר בו שהוא חסיד ומחמיר ליזהר מכל דבר שיש בו חשש איסור, הוא חשוב מום עבורו לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת בית שלמה יו&quot;ד ח&quot;א סי' יד.</span></ref><span dir="rtl">. ויש שנחלקו על כל זה, שאפילו נמצא שהמקח הוא ספק איסור תורה, המוכר אינו צריך להחזיר דמים, ועל הקונה להביא ראיה שהדבר אסור באכילה</span><ref><span dir="rtl">עי' א&quot;ח טריפות אות יח, בריאה שנמצאה בה מחט ונחתכה הריאה ואי אפשר לבודקה בנפיחה, שחכמי ההר פסקו שא&quot;צ להחזיר דמים מספק, והובא בב&quot;י יו&quot;ד סי' קיט, ועי' ש&quot;ך שם ס&quot;ק כט ופר&quot;ח שם ס&quot;ק כז בד' הא&quot;ח, שחולק על כל הראשונים הנ&quot;ל ודעתו שספק אינו מק&quot;ט, וכ&quot;נ מט&quot;ז שם ס&quot;ק יד, אבל הלבוש שם סי&quot;ד פסק כד' הא&quot;ח ולא כשא&quot;ר הנ&quot;ל. ועי' חוו&quot;ד שם ס&quot;ק ה שדחה בד' הא&quot;ח, שהמקח קיים דוקא מפני שקנה את הבשר קודם שנחתכה הריאה, וא&quot;כ בשעת המקח היה אפשר לבודקה בנפיחה ולהתירה לאכילה, ועי' בית יהודה (לנדא) יו&quot;ד שם שנחלק על החוו&quot;ד, שמאחר שאין הדרך לבדוק את הריאה אם יש בה מחט קודם שחותכים אותה א&quot;כ הוא מק&quot;ט.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים שכתבו להשוות בין השיטות, שהמקח בטל דוקא כאשר המוכר ידע מהספק, או שהיה עליו לבודקו, כגון שמכר בהמה שלא נבדקה כהוגן, אבל כאשר נמצאת בבהמה טריפה שלא היה עליו לבדוק אחריה, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' לבוש יו&quot;ד שם סי&quot;ד, ועי' ש&quot;ך שם בדעתו שכ&quot;כ להשוות את פסק הא&quot;ח לשאר הראשונים. ועי' ש&quot;ך שם שנחלק עליו, שודאי הדבר אינו תלוי בידיעת המוכר, ומום מבטל את המקח אף כשלא ידע ממנו, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">294 ואילך. ועי' חוו&quot;ד שם, שיישב ד' הלבוש כמ&quot;ש בד' הא&quot;ח הנ&quot;ל, שכ&quot;כ דוקא כשהיה אפשר להתירה לאכילה, כנ&quot;ל, ועי' בית יהודה שם, שהלבוש ודאי לא חילק בזה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">המוכר איסור ואכלו הקונה</span> ==
=== <span dir="rtl">המוכר איסור ואכלו הקונה</span> ===


<span dir="rtl">מכר - במזיד</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">517 ואילך, על הדין בשוגג.</span></ref> <span dir="rtl">- דבר האסור ואכלו הקונה, שנינו, השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו ומה שלא אכלו יחזירו לו את הבשר, ויחזיר להם את הדמים</span><ref><span dir="rtl"> בכורות לז א; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז הי&quot;ב; טוש&quot;ע יו&quot;ד קיט יג וחו&quot;מ רלד ב.</span></ref><span dir="rtl">, ואף בשאר איסורים, אמרו בברייתא, לדעת תנא קמא, המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא יין נסך, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים</span><ref><span dir="rtl">בכורות שם; רמב&quot;ם שם הי&quot;ד; טוש&quot;ע יו&quot;ד שם ג וחו&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">. ובטעם שהקונה אינו צריך לשלם מה שאכל, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מן הראשונים שכתבו שמחזיר את הדמים מפני שקנסו חכמים</span> <span dir="rtl">את המוכר</span><ref><span dir="rtl">רגמ&quot;ה שם; רש&quot;י שם ד&quot;ה ויחזיר, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">584 בדעתו; נ&quot;י ב&quot;ב צב ב (מו ב); רע&quot;ב בכורות פ&quot;ה מ&quot;ו; עי' סמ&quot;ע סי' רלד ס&quot;ק ד, בטעם א. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">498 בד' הט&quot;ז. ועי' רה&quot;ג שבציון</span> <span dir="rtl">520 שלכאו' חולק על דעה זו שהוא קנס, ועי' מחנ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">547, שרש&quot;י כ&quot;כ דוקא לענין מוכר ספק איסור.</span></ref><span dir="rtl">, מפני שהאכיל אחרים דבר איסור</span><ref><span dir="rtl">רע&quot;ב שם; עי' סמ&quot;ע שם. וכ&quot;ה גי' השמ&quot;ק שם ברש&quot;י, &quot;משום קנס דאיסור ספי להו&quot;, ולכאו' אף הרע&quot;ב כ&quot;כ ע&quot;פ רש&quot;י, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">584 על גי' רש&quot;י שלפנינו. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">559 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש מן האחרונים שכתבו שלדעת תנא קמא</span> <span dir="rtl">כל אכילת אסור נפשו של אדם קצה בה ואינה חשובה לו הנאה, וחולק על רבי שמעון בן אלעזר דלהלן שסובר כך דוקא באיסורים מסויימים</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;ס תרומות פ&quot;ו ה&quot;ב ומחנ&quot;א נז&quot;מ סי' ט, בד' הירושלמי שם, ועי' רי&quot;ט אלגאזי בכורות פ&quot;ה סי' נא אות א, שהבבלי בכורות שם חולק על הירושלמי וסובר שהוא מטעם קנס, ונחלק על המחנ&quot;א שם שפי' כן אף בד' הבבלי; סמ&quot;ע שם בטעם ב; ט&quot;ז יו&quot;ד שם ס&quot;ק יג, ועי' ט&quot;ז שבציון</span> <span dir="rtl">517 שהוא קנס, וצ&quot;ב. וכ&quot;נ מרשב&quot;א וצרור הכסף שבציון</span> <span dir="rtl">734, שהוכיחו מהדין שצריך להחזיר דמים, שכשהקונה אינו יכול להחזיר את המקח אינו צריך לשלם דמיו, וא&quot;כ דעתם שהדמים חוזרים מפני שלא נהנה בו. ועי' משנת חכמים סי' לט יבין שמועה ס&quot;ק ח.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש מן האחרונים שכתבו שאינו מחזיר את דמי המקח מפני שאסור לעשות סחורה* בדבר איסור</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע סחורה.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך האוכל אותו אינו צריך לשלם עליו לפי שאינו בר דמים</span><ref><span dir="rtl">בהגר&quot;א יו&quot;ד שם ס&quot;ק כז. ולכאו' א&quot;כ אפי' כשהקונה ידע שקונה דבר איסור ואכל במזיד, אפ&quot;ה יהיה פטור מלשלם, וצ&quot;ב, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">520, לענין מוכר בשוגג.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מכר - במזיד</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">517 ואילך, על הדין בשוגג.</span></ref> <span dir="rtl">- דבר האסור ואכלו הקונה, שנינו, השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו ומה שלא אכלו יחזירו לו את הבשר, ויחזיר להם את הדמים</span><ref><span dir="rtl"> בכורות לז א; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז הי&quot;ב; טוש&quot;ע יו&quot;ד קיט יג וחו&quot;מ רלד ב.</span></ref><span dir="rtl">, ואף בשאר איסורים, אמרו בברייתא, לדעת תנא קמא, המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא יין נסך, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים</span><ref><span dir="rtl">בכורות שם; רמב&quot;ם שם הי&quot;ד; טוש&quot;ע יו&quot;ד שם ג וחו&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">. ובטעם שהקונה אינו צריך לשלם מה שאכל, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מן הראשונים שכתבו שמחזיר את הדמים מפני שקנסו חכמים</span> <span dir="rtl">את המוכר</span><ref><span dir="rtl">רגמ&quot;ה שם; רש&quot;י שם ד&quot;ה ויחזיר, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">584 בדעתו; נ&quot;י ב&quot;ב צב ב (מו ב); רע&quot;ב בכורות פ&quot;ה מ&quot;ו; עי' סמ&quot;ע סי' רלד ס&quot;ק ד, בטעם א. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">498 בד' הט&quot;ז. ועי' רה&quot;ג שבציון</span> <span dir="rtl">520 שלכאו' חולק על דעה זו שהוא קנס, ועי' מחנ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">547, שרש&quot;י כ&quot;כ דוקא לענין מוכר ספק איסור.</span></ref><span dir="rtl">, מפני שהאכיל אחרים דבר איסור</span><ref><span dir="rtl">רע&quot;ב שם; עי' סמ&quot;ע שם. וכ&quot;ה גי' השמ&quot;ק שם ברש&quot;י, &quot;משום קנס דאיסור ספי להו&quot;, ולכאו' אף הרע&quot;ב כ&quot;כ ע&quot;פ רש&quot;י, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">584 על גי' רש&quot;י שלפנינו. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">559 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש מן האחרונים שכתבו שלדעת תנא קמא</span> <span dir="rtl">כל אכילת אסור נפשו של אדם קצה בה ואינה חשובה לו הנאה, וחולק על רבי שמעון בן אלעזר דלהלן שסובר כך דוקא באיסורים מסויימים</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;ס תרומות פ&quot;ו ה&quot;ב ומחנ&quot;א נז&quot;מ סי' ט, בד' הירושלמי שם, ועי' רי&quot;ט אלגאזי בכורות פ&quot;ה סי' נא אות א, שהבבלי בכורות שם חולק על הירושלמי וסובר שהוא מטעם קנס, ונחלק על המחנ&quot;א שם שפי' כן אף בד' הבבלי; סמ&quot;ע שם בטעם ב; ט&quot;ז יו&quot;ד שם ס&quot;ק יג, ועי' ט&quot;ז שבציון</span> <span dir="rtl">517 שהוא קנס, וצ&quot;ב. וכ&quot;נ מרשב&quot;א וצרור הכסף שבציון</span> <span dir="rtl">734, שהוכיחו מהדין שצריך להחזיר דמים, שכשהקונה אינו יכול להחזיר את המקח אינו צריך לשלם דמיו, וא&quot;כ דעתם שהדמים חוזרים מפני שלא נהנה בו. ועי' משנת חכמים סי' לט יבין שמועה ס&quot;ק ח.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש מן האחרונים שכתבו שאינו מחזיר את דמי המקח מפני שאסור לעשות סחורה* בדבר איסור</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע סחורה.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך האוכל אותו אינו צריך לשלם עליו לפי שאינו בר דמים</span><ref><span dir="rtl">בהגר&quot;א יו&quot;ד שם ס&quot;ק כז. ולכאו' א&quot;כ אפי' כשהקונה ידע שקונה דבר איסור ואכל במזיד, אפ&quot;ה יהיה פטור מלשלם, וצ&quot;ב, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">520, לענין מוכר בשוגג.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
שורה 345: שורה 345:
<span dir="rtl">הלכה כתנא קמא, שבכל איסורי תורה שאכלם הקונה המוכר צריך להחזיר לו דמיהם</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">495, ומ&quot;מ מכירה פט&quot;ז הי&quot;ד בד' רמב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">הלכה כתנא קמא, שבכל איסורי תורה שאכלם הקונה המוכר צריך להחזיר לו דמיהם</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">495, ומ&quot;מ מכירה פט&quot;ז הי&quot;ד בד' רמב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשהמוכר אוסר את המקח</span> ==
=== <span dir="rtl">כשהמוכר אוסר את המקח</span> ===


<span dir="rtl">המוכר מקח לחבירו, ולאחר שהקונה אכלו אמר לו, פירות שמכרתי לך טבלים הם, הבשר בשר בכור הוא, היין יין נסך הוא, אמרו בתוספתא, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים</span><ref><span dir="rtl">מע&quot;ש פ&quot;ג. ועי' רדב&quot;ז מעשר פי&quot;ב הי&quot;ח, שמ' שהמוכר פטור מלהחזיר דמים, ועי' רי&quot;ט אלגאזי בכורות פ&quot;ה סי' נא אות ב שתמה עליו מתוספ' שם, ועי' שער&quot;י ש&quot;א פ&quot;ט (ליקווד תשע&quot;א אות קלד-קלז), על הסברא בד' הרדב&quot;ז.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו באופנים ולשיטות שהמוכר אינו נאמן לאסור את המקח באכילה על הקונה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע עד אחד, על האופנים והשיטות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, מאחר שהוא מודה שמכר דבר האסור, אם כן הודאתו היא כמאה עדים לחייב את עצמו בהחזרת דמי המקח</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ט אלגאזי שם; דרך אמונה מעשר פי&quot;ב ס&quot;ק רי.</span></ref><span dir="rtl">. על הדינים והשיטות שנאמרו לענין נאמנותו של המוכר לאסור את המקח באכילה על הקונה, ע&quot;ע עד אחד.</span>
<span dir="rtl">המוכר מקח לחבירו, ולאחר שהקונה אכלו אמר לו, פירות שמכרתי לך טבלים הם, הבשר בשר בכור הוא, היין יין נסך הוא, אמרו בתוספתא, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים</span><ref><span dir="rtl">מע&quot;ש פ&quot;ג. ועי' רדב&quot;ז מעשר פי&quot;ב הי&quot;ח, שמ' שהמוכר פטור מלהחזיר דמים, ועי' רי&quot;ט אלגאזי בכורות פ&quot;ה סי' נא אות ב שתמה עליו מתוספ' שם, ועי' שער&quot;י ש&quot;א פ&quot;ט (ליקווד תשע&quot;א אות קלד-קלז), על הסברא בד' הרדב&quot;ז.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו באופנים ולשיטות שהמוכר אינו נאמן לאסור את המקח באכילה על הקונה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע עד אחד, על האופנים והשיטות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, מאחר שהוא מודה שמכר דבר האסור, אם כן הודאתו היא כמאה עדים לחייב את עצמו בהחזרת דמי המקח</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ט אלגאזי שם; דרך אמונה מעשר פי&quot;ב ס&quot;ק רי.</span></ref><span dir="rtl">. על הדינים והשיטות שנאמרו לענין נאמנותו של המוכר לאסור את המקח באכילה על הקונה, ע&quot;ע עד אחד.</span>


== <span dir="rtl">מכר איסור בשוגג</span> ==
=== <span dir="rtl">מכר איסור בשוגג</span> ===


<span dir="rtl">מכר איסור בשוגג, והקונה אכלו, לסוברים שחיוב החזרת הדמים הוא קנס</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">496 ואילך מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, קנסוהו דוקא כשמכר איסור במזיד, שהיה יודע שהם דברים האסורים, אבל לא ידע שהם אסורים באכילה, בשוגג לא קנסו ואינו צריך להחזיר דמים לאחר שאכלו</span><ref><span dir="rtl">נ&quot;י שבציון הנ&quot;ל, וש&quot;ך יו&quot;ד סי' קיט ס&quot;ק כה ומחנ&quot;א נז&quot;מ סי' ט בדעתו, וכ&quot;ה בש&quot;ך שם בד' רש&quot;י שבציון הנ&quot;ל, ועי' מחנ&quot;א שם שחולק בד' רש&quot;י, שהקנס הוא דוקא במוכר ספק איסור אבל במוכר איסור ודאי החזרת הדמים היא דין ולא קנס, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">520,</span> <span dir="rtl">547; עי' ט&quot;ז שם ס&quot;ק יד וטו; פר&quot;ח שם ס&quot;ק כב. ועי' בשמים ראש סי' צז וכסא דהרסנא שם.</span></ref><span dir="rtl">, ומכל מקום, כאשר יש הפרש בין דמי האיסור לדמי ההיתר, המוכר מחזיר לו את ההפרש</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א שם בסו&quot;ד, לד' הנ&quot;י שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים שחילקו, שבדברים שהנפש אינה קצה בהם אינו צריך להחזיר דמים, לפי שהלוקח נהנה באכילתם ובשוגג לא קנסו, אבל דברים שהנפש קצה בהם, באלו אף תנא קמא מודה לרבי שמעון בן אלעזר שאכילתם אינה חשובה הנאה, ולפיכך אפילו כשמכרם בשוגג עליו להחזיר דמיהם</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ט אלגאזי בכורות פ&quot;ה סי' נא אות א.</span></ref><span dir="rtl">. ולסוברים שהחזרת הדמים אינה מטעם קנס, אף כשמכר את האיסור בשוגג צריך להחזיר דמים</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א נז&quot;מ סי' ט, לדעה שבציון</span> <span dir="rtl">498, ולכאו' כ&quot;ה אף לדעה שבציון</span> <span dir="rtl">500; עי' אמר יוסף מכירה פט&quot;ז הי&quot;ד, בד' מהרש&quot;ל שהובא בפרישה שם. וכ&quot;נ מס' המקח שבציון</span> <span dir="rtl">521, שעל כל פנים בעולם על המוכר להחזיר דמים, ומ' אף בשוגג.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מכר איסור בשוגג, והקונה אכלו, לסוברים שחיוב החזרת הדמים הוא קנס</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">496 ואילך מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, קנסוהו דוקא כשמכר איסור במזיד, שהיה יודע שהם דברים האסורים, אבל לא ידע שהם אסורים באכילה, בשוגג לא קנסו ואינו צריך להחזיר דמים לאחר שאכלו</span><ref><span dir="rtl">נ&quot;י שבציון הנ&quot;ל, וש&quot;ך יו&quot;ד סי' קיט ס&quot;ק כה ומחנ&quot;א נז&quot;מ סי' ט בדעתו, וכ&quot;ה בש&quot;ך שם בד' רש&quot;י שבציון הנ&quot;ל, ועי' מחנ&quot;א שם שחולק בד' רש&quot;י, שהקנס הוא דוקא במוכר ספק איסור אבל במוכר איסור ודאי החזרת הדמים היא דין ולא קנס, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">520,</span> <span dir="rtl">547; עי' ט&quot;ז שם ס&quot;ק יד וטו; פר&quot;ח שם ס&quot;ק כב. ועי' בשמים ראש סי' צז וכסא דהרסנא שם.</span></ref><span dir="rtl">, ומכל מקום, כאשר יש הפרש בין דמי האיסור לדמי ההיתר, המוכר מחזיר לו את ההפרש</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א שם בסו&quot;ד, לד' הנ&quot;י שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים שחילקו, שבדברים שהנפש אינה קצה בהם אינו צריך להחזיר דמים, לפי שהלוקח נהנה באכילתם ובשוגג לא קנסו, אבל דברים שהנפש קצה בהם, באלו אף תנא קמא מודה לרבי שמעון בן אלעזר שאכילתם אינה חשובה הנאה, ולפיכך אפילו כשמכרם בשוגג עליו להחזיר דמיהם</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ט אלגאזי בכורות פ&quot;ה סי' נא אות א.</span></ref><span dir="rtl">. ולסוברים שהחזרת הדמים אינה מטעם קנס, אף כשמכר את האיסור בשוגג צריך להחזיר דמים</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א נז&quot;מ סי' ט, לדעה שבציון</span> <span dir="rtl">498, ולכאו' כ&quot;ה אף לדעה שבציון</span> <span dir="rtl">500; עי' אמר יוסף מכירה פט&quot;ז הי&quot;ד, בד' מהרש&quot;ל שהובא בפרישה שם. וכ&quot;נ מס' המקח שבציון</span> <span dir="rtl">521, שעל כל פנים בעולם על המוכר להחזיר דמים, ומ' אף בשוגג.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מכר איסור דרבנן</span> ==
=== <span dir="rtl">מכר איסור דרבנן</span> ===


<span dir="rtl">מכר דבר שאיסורו מדרבנן, ואכלו הלוקח, כתבו ראשונים, שהמוכר אינו מחזיר לו</span> <span dir="rtl">כלום</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז הי&quot;ד; טור חו&quot;מ סי' רלד; שו&quot;ע יו&quot;ד קיט יג, וחו&quot;מ שם ג. ועי' שו&quot;ת ריב&quot;ש סי' תצט, שאע&quot;פ שאין ראיה ברורה לרמב&quot;ם בדין זה לא מצאנו מהבאים אחריו מי שחלק עליו, ועי' שמע אברהם שבציון</span> <span dir="rtl">533.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו כאשר הלוקח אכל את המקח ועדיין לא שילם את דמיו, חייב לשלם למוכר</span><ref><span dir="rtl">שעמ&quot;ש שם ס&quot;ק א; חת&quot;ס שבציון</span> <span dir="rtl">542, ועי' ציון הנ&quot;ל מה שחילק בדבר; שם יוסף על הרמב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">. ובטעם הדבר נחלקו אחרונים: א) יש שכתבו שמאחר שהחזרת הדמים היא קנס, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">496 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, דוקא כשהכשיל אחרים באיסור תורה קנסוהו, ולא כשהכשילם באיסור דרבנן</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע שם ס&quot;ק ד, בטעם א; עי' פר&quot;ח יו&quot;ד שם ס&quot;ק כד.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ולסוברים שבאיסור תורה מחזיר דמים מפני שאכילתו אינה חשובה הנאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">498.</span></ref><span dir="rtl">, יש שכתבו באיסור דרבנן אינו כן</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע שם, בטעם ב; ט&quot;ז יו&quot;ד שם ס&quot;ק יג; עי' מחנ&quot;א ורי&quot;ט אלגאזי שבציון</span> <span dir="rtl">541.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש שכתבו שחכמים לא גזרו איסור כדי להוציא ממון, ולענין החזרת הדמים לא העמידו דבריהם להחשיבו איסור</span><ref><span dir="rtl">ש&quot;ך יו&quot;ד שם ס&quot;ק כז, וע&quot;ש שנחלק על הטעמים הנ&quot;ל. ועי' פר&quot;ח שם שנחלק על טעם זה, ועי' שו&quot;ת חת&quot;ס חו&quot;מ סי' קפ, ועי' דע&quot;ת שם.</span></ref><span dir="rtl">. ד) ולסוברים שבאיסור תורה אינו מחזיר דמים מפני שאינו בר דמים לפי שאסור בסחורה</span><ref><span dir="rtl">עי' בהגר&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">500.</span></ref><span dir="rtl">, איסור דרבנן שהוא מותר בסחורה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע סחורה.</span></ref><span dir="rtl">, בר דמים הוא</span><ref><span dir="rtl">בהגר&quot;א שבציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. ה) ויש שכתבו שהאוכל איסור דרבנן בשוגג לא עבר איסור ואינו צריך כפרה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אסור דרבנן ציון 22, וע&quot;ש ציון 23 שי&quot;ח.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך הקונה שאכל את האיסור בשוגג אינו יכול לתבוע את הדמים ששילם</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם ס&quot;ק ג, וכעי&quot;ז בשו&quot;ת חת&quot;ס ח&quot;ה סי' קפ.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים על כל זה, וסוברים שאף כשמכר איסור דרבנן ואכלו הקונה, חייב המוכר להחזיר לו דמים</span><ref><span dir="rtl">ערך השלחן יו&quot;ד שם אות י ושו&quot;ת שמע אברהם סי' נח, בד' ס' המקח לרה&quot;ג סוף שמ&quot;ה, ע&quot;ש שעל כל פנים בעולם בין שיהא הדבר מאיסו&quot;ה בין שאינו מאיסו&quot;ה יש על המוכר להחזיר הדמים, ומסתימתו מ' שכ&quot;ה אף באיסור דרבנן. ועי' שמע אברהם שם, שלפיכך הריב&quot;ש שבציון</span> <span dir="rtl">521 דקדק לומר דוקא מהבאים אחרי הרמב&quot;ם אין חולק עליו, לפי שמד' רה&quot;ג מ' שחולק.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מכר דבר שאיסורו מדרבנן, ואכלו הלוקח, כתבו ראשונים, שהמוכר אינו מחזיר לו</span> <span dir="rtl">כלום</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז הי&quot;ד; טור חו&quot;מ סי' רלד; שו&quot;ע יו&quot;ד קיט יג, וחו&quot;מ שם ג. ועי' שו&quot;ת ריב&quot;ש סי' תצט, שאע&quot;פ שאין ראיה ברורה לרמב&quot;ם בדין זה לא מצאנו מהבאים אחריו מי שחלק עליו, ועי' שמע אברהם שבציון</span> <span dir="rtl">533.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו כאשר הלוקח אכל את המקח ועדיין לא שילם את דמיו, חייב לשלם למוכר</span><ref><span dir="rtl">שעמ&quot;ש שם ס&quot;ק א; חת&quot;ס שבציון</span> <span dir="rtl">542, ועי' ציון הנ&quot;ל מה שחילק בדבר; שם יוסף על הרמב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">. ובטעם הדבר נחלקו אחרונים: א) יש שכתבו שמאחר שהחזרת הדמים היא קנס, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">496 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, דוקא כשהכשיל אחרים באיסור תורה קנסוהו, ולא כשהכשילם באיסור דרבנן</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע שם ס&quot;ק ד, בטעם א; עי' פר&quot;ח יו&quot;ד שם ס&quot;ק כד.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ולסוברים שבאיסור תורה מחזיר דמים מפני שאכילתו אינה חשובה הנאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">498.</span></ref><span dir="rtl">, יש שכתבו באיסור דרבנן אינו כן</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע שם, בטעם ב; ט&quot;ז יו&quot;ד שם ס&quot;ק יג; עי' מחנ&quot;א ורי&quot;ט אלגאזי שבציון</span> <span dir="rtl">541.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש שכתבו שחכמים לא גזרו איסור כדי להוציא ממון, ולענין החזרת הדמים לא העמידו דבריהם להחשיבו איסור</span><ref><span dir="rtl">ש&quot;ך יו&quot;ד שם ס&quot;ק כז, וע&quot;ש שנחלק על הטעמים הנ&quot;ל. ועי' פר&quot;ח שם שנחלק על טעם זה, ועי' שו&quot;ת חת&quot;ס חו&quot;מ סי' קפ, ועי' דע&quot;ת שם.</span></ref><span dir="rtl">. ד) ולסוברים שבאיסור תורה אינו מחזיר דמים מפני שאינו בר דמים לפי שאסור בסחורה</span><ref><span dir="rtl">עי' בהגר&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">500.</span></ref><span dir="rtl">, איסור דרבנן שהוא מותר בסחורה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע סחורה.</span></ref><span dir="rtl">, בר דמים הוא</span><ref><span dir="rtl">בהגר&quot;א שבציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. ה) ויש שכתבו שהאוכל איסור דרבנן בשוגג לא עבר איסור ואינו צריך כפרה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אסור דרבנן ציון 22, וע&quot;ש ציון 23 שי&quot;ח.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך הקונה שאכל את האיסור בשוגג אינו יכול לתבוע את הדמים ששילם</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם ס&quot;ק ג, וכעי&quot;ז בשו&quot;ת חת&quot;ס ח&quot;ה סי' קפ.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים על כל זה, וסוברים שאף כשמכר איסור דרבנן ואכלו הקונה, חייב המוכר להחזיר לו דמים</span><ref><span dir="rtl">ערך השלחן יו&quot;ד שם אות י ושו&quot;ת שמע אברהם סי' נח, בד' ס' המקח לרה&quot;ג סוף שמ&quot;ה, ע&quot;ש שעל כל פנים בעולם בין שיהא הדבר מאיסו&quot;ה בין שאינו מאיסו&quot;ה יש על המוכר להחזיר הדמים, ומסתימתו מ' שכ&quot;ה אף באיסור דרבנן. ועי' שמע אברהם שם, שלפיכך הריב&quot;ש שבציון</span> <span dir="rtl">521 דקדק לומר דוקא מהבאים אחרי הרמב&quot;ם אין חולק עליו, לפי שמד' רה&quot;ג מ' שחולק.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשיש הפרש בין דמי איסור דרבנן להיתר</span> ==
=== <span dir="rtl">כשיש הפרש בין דמי איסור דרבנן להיתר</span> ===


<span dir="rtl">היה הפרש בדמי המקח בין האיסור להיתר, יש סוברים, שעל המוכר להחזיר לקונה את ההפרש, לפי שאינו יכול לחייב את הקונה לשלם יותר מערך מה שאכל</span><ref><span dir="rtl">פר&quot;ח יו&quot;ד סי' קיט ס&quot;ק כד; עי' מחנ&quot;א אונאה סי' כו.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שאף על פי שהמקח היה שוה פחות, הקונה חייב לשלם עליו כאכילת היתר, והמוכר אינו צריך להחזיר לו את ההפרש</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים דלהלן. וכ&quot;מ מרמב&quot;ם ושו&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">521, שאינו מחזיר כלום, ועי' פר&quot;ח שם שדחה דהיינו כאשר אין הפרש בדמים.</span></ref><span dir="rtl">. ובטעם דעה זו נחלקו אחרונים: א) יש שכתבו, לסוברים שלענין הוצאת ממון חכמים לא החשיבוהו כעובר איסור</span><ref><span dir="rtl">עי' ש&quot;ך שבציון</span> <span dir="rtl">527.</span></ref><span dir="rtl">, אם כן הוא כמכר לו דבר היתר</span><ref><span dir="rtl">עי' ש&quot;ך הנ&quot;ל. ועי' מחנ&quot;א שם שהק' עליו, אעפ&quot;כ כיצד יתחייב לשלם יותר מערך מה שאכל, וכעי&quot;ז הק' בשו&quot;ת חת&quot;ס ח&quot;ה סי' קפ כיצד יתכן לומר בזה שחכמים לא גזרו במקום הפסד, הלא יקבל את ערכו של המקח, ומדוע חשוב הפסד במה שלא מרויח יותר מהראוי לו. ועי' פר&quot;ח שם, מה שהק' על הש&quot;ך, ושעמ&quot;ש שם שהסכים לד' הש&quot;ך.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש שכתבו שפטור מלהחזיר מפני שבמקח טעות דין הוא שכל זמן שהקונה אינו מחזיר את המקח המוכר אינו חייב להחזיר לו את הדמים שקיבל, והקונה אינו יכול להשאיר בידו את המקח ולתבוע את הפרש הדמים</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">273.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך אף כאן שהקונה אינו מחזיר את המקח המוכר אינו חייב להחזיר לו את ההפרש</span><ref><span dir="rtl">פר&quot;ת שם ס&quot;ק יז. ועי' רי&quot;ט אלגאזי בכורות פ&quot;ה סי' נא אות ז שנחלק ע&quot;ז, שיכול לומר תן לי מקחי דוקא כשהיה בידו של הקונה להחזיר את המקח והמוכר תובע את מקחו, אבל כאשר הקונה אכל את המקח מחמת המוכר שהטעהו ואין בידו להחזירו, א&quot;כ המוכר אינו יכול לתבוע את מקחו ועליו להחזיר לקונה מה ששילם יותר מהראוי.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש שכתבו, לפי שכל אדם שנהנה מממון של חבירו כל שיש לו אפילו הפסד מועט, על הנהנה לשלם לו כל מה שנהנה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע נהנה, על השיטות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך מאחר שהקונה אכל את המקח בחזקת היתר הוא חשוב כנהנה ממנו בערך של היתר, ועליו לשלם על הנאתו כהנאה מהיתר</span><ref><span dir="rtl">עי' מחנ&quot;א שם, לד' זו שא&quot;צ להחזיר את ההפרש, וע&quot;ש מה שנחלק ע&quot;ז, ועי' דברי חיים (אוירבך) נז&quot;מ סי' א, בהג' בעל אמ&quot;ב בסוה&quot;ס; רי&quot;ט אלגאזי שם אות ו; נתה&quot;מ סי' רלד ס&quot;ק ג. ועי' אחרונים שם, שכ&quot;כ לשיטתם בציונים</span> <span dir="rtl">526,</span> <span dir="rtl">532, שהאוכל איסור דרבנן חשוב שנהנה.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים שהכריעו בין השיטות, שכאשר המוכר כבר קיבל את הדמים מהקונה, אינו צריך להחזיר לו את ההפרש מפני שנהנה באכילתו, אבל כל זמן שהקונה לא שילם, אף על פי שכבר אכלו ונהנה בו, אינו צריך לשלם עליו יותר מערכו</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת חת&quot;ס שם. ועי' פת&quot;ש חו&quot;מ שם ס&quot;ק א, שכן ראוי להורות למעשה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">היה הפרש בדמי המקח בין האיסור להיתר, יש סוברים, שעל המוכר להחזיר לקונה את ההפרש, לפי שאינו יכול לחייב את הקונה לשלם יותר מערך מה שאכל</span><ref><span dir="rtl">פר&quot;ח יו&quot;ד סי' קיט ס&quot;ק כד; עי' מחנ&quot;א אונאה סי' כו.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שאף על פי שהמקח היה שוה פחות, הקונה חייב לשלם עליו כאכילת היתר, והמוכר אינו צריך להחזיר לו את ההפרש</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים דלהלן. וכ&quot;מ מרמב&quot;ם ושו&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">521, שאינו מחזיר כלום, ועי' פר&quot;ח שם שדחה דהיינו כאשר אין הפרש בדמים.</span></ref><span dir="rtl">. ובטעם דעה זו נחלקו אחרונים: א) יש שכתבו, לסוברים שלענין הוצאת ממון חכמים לא החשיבוהו כעובר איסור</span><ref><span dir="rtl">עי' ש&quot;ך שבציון</span> <span dir="rtl">527.</span></ref><span dir="rtl">, אם כן הוא כמכר לו דבר היתר</span><ref><span dir="rtl">עי' ש&quot;ך הנ&quot;ל. ועי' מחנ&quot;א שם שהק' עליו, אעפ&quot;כ כיצד יתחייב לשלם יותר מערך מה שאכל, וכעי&quot;ז הק' בשו&quot;ת חת&quot;ס ח&quot;ה סי' קפ כיצד יתכן לומר בזה שחכמים לא גזרו במקום הפסד, הלא יקבל את ערכו של המקח, ומדוע חשוב הפסד במה שלא מרויח יותר מהראוי לו. ועי' פר&quot;ח שם, מה שהק' על הש&quot;ך, ושעמ&quot;ש שם שהסכים לד' הש&quot;ך.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש שכתבו שפטור מלהחזיר מפני שבמקח טעות דין הוא שכל זמן שהקונה אינו מחזיר את המקח המוכר אינו חייב להחזיר לו את הדמים שקיבל, והקונה אינו יכול להשאיר בידו את המקח ולתבוע את הפרש הדמים</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">273.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך אף כאן שהקונה אינו מחזיר את המקח המוכר אינו חייב להחזיר לו את ההפרש</span><ref><span dir="rtl">פר&quot;ת שם ס&quot;ק יז. ועי' רי&quot;ט אלגאזי בכורות פ&quot;ה סי' נא אות ז שנחלק ע&quot;ז, שיכול לומר תן לי מקחי דוקא כשהיה בידו של הקונה להחזיר את המקח והמוכר תובע את מקחו, אבל כאשר הקונה אכל את המקח מחמת המוכר שהטעהו ואין בידו להחזירו, א&quot;כ המוכר אינו יכול לתבוע את מקחו ועליו להחזיר לקונה מה ששילם יותר מהראוי.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש שכתבו, לפי שכל אדם שנהנה מממון של חבירו כל שיש לו אפילו הפסד מועט, על הנהנה לשלם לו כל מה שנהנה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע נהנה, על השיטות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך מאחר שהקונה אכל את המקח בחזקת היתר הוא חשוב כנהנה ממנו בערך של היתר, ועליו לשלם על הנאתו כהנאה מהיתר</span><ref><span dir="rtl">עי' מחנ&quot;א שם, לד' זו שא&quot;צ להחזיר את ההפרש, וע&quot;ש מה שנחלק ע&quot;ז, ועי' דברי חיים (אוירבך) נז&quot;מ סי' א, בהג' בעל אמ&quot;ב בסוה&quot;ס; רי&quot;ט אלגאזי שם אות ו; נתה&quot;מ סי' רלד ס&quot;ק ג. ועי' אחרונים שם, שכ&quot;כ לשיטתם בציונים</span> <span dir="rtl">526,</span> <span dir="rtl">532, שהאוכל איסור דרבנן חשוב שנהנה.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים שהכריעו בין השיטות, שכאשר המוכר כבר קיבל את הדמים מהקונה, אינו צריך להחזיר לו את ההפרש מפני שנהנה באכילתו, אבל כל זמן שהקונה לא שילם, אף על פי שכבר אכלו ונהנה בו, אינו צריך לשלם עליו יותר מערכו</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת חת&quot;ס שם. ועי' פת&quot;ש חו&quot;מ שם ס&quot;ק א, שכן ראוי להורות למעשה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">בספק איסור</span> ==
=== <span dir="rtl">בספק איסור</span> ===


<span dir="rtl">מכר ספק איסור תורה, ואכלו הלוקח - לסוברים שכשהאיסור בעין המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">483 ואילך מח' בזה.</span></ref> <span dir="rtl">- נחלקו אחרונים בדבר: א) יש סוברים שעל המוכר להחזיר דמים</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ח יו&quot;ד סי' קיט ס&quot;ק ה ופר&quot;ח שם ס&quot;ק כח, בד' שו&quot;ת ריב&quot;ש סי' תצט, ועי' ש&quot;ך שם ס&quot;ק כט שחולק בד' הריב&quot;ש; ט&quot;ז שם ס&quot;ק יב ומחנ&quot;א נז&quot;מ סי' ט ובהגר&quot;א שם ס&quot;ק ל, בד' רש&quot;י שבציון</span> <span dir="rtl">584. ועי' נקוה&quot;כ שם שחולק בד' רש&quot;י, ועי' מחנ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">547, ועי' שמ&quot;ק שבציון</span> <span dir="rtl">497, שג' ברש&quot;י באופ&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">, ולפי שקנסוהו חכמים על כך שמכר ספק איסור</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י שם, וט&quot;ז ומחנ&quot;א ובהגר&quot;א שם בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעת הסוברים שטעם חיוב החזרת הדמים הוא משום שאכילת איסור אינה חשובה הנאה, יש מן האחרונים שכתבו, שאף ספק איסור תורה אין אכילתו חשובה הנאה</span><ref><span dir="rtl">ט&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שכתבו שבאיסור ודאי חיוב החזרת הדמים הוא מעיקר הדין מפני שאינה הנאה, אבל בספק איסור, החיוב הוא מטעם קנס</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א שם, בד' רש&quot;י שם.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש סוברים שהמוכר אינו חייב להחזיר דמים מספק</span><ref><span dir="rtl">עי' סמ&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">585; ש&quot;ך יו&quot;ד שם, ובנקוה&quot;כ לט&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">, שאומר ללוקח אפשר שאכלת דבר המותר ונתחייבת בדמיו, ועליך להביא ראיה שאכלת דבר האסור</span><ref><span dir="rtl">עי' ש&quot;ך שם.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש שחילקו בדבר, שכאשר אכילת הספק אסורה מדרבנן, כגון לסוברים שספק איסור תורה אינו אסור באכילה אלא מדרבנן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע ספק איסור, על דין ספק איסור תורה לחומרא, שנחלקו בו אם הוא מה&quot;ת או מדרבנן.</span></ref><span dir="rtl">, דין הספק כשאר איסור דרבנן שאכלו הקונה שהמוכר פטור מלהחזיר דמיו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון עי' ציון</span> <span dir="rtl">522 ואילך, ושם שי&quot;ח.</span></ref><span dir="rtl">, אבל לסוברים שספק איסור תורה אסור מן התורה או בספקות שהכל מודים בהם שאף מן התורה הם לחומרא, דין הספק כשאר איסור תורה שעל המוכר להחזיר דמים</span><ref><span dir="rtl">פר&quot;ח שם. וע&quot;ש בד' רש&quot;י שבציון</span> <span dir="rtl">584, שהוא מפני שלדעתו שספק איסור אסור מה&quot;ת. ועי' פר&quot;ת שם ס&quot;ק יט, ובית מאיר שם וסי' שי, ושו&quot;ת חיי אברהם (קובו) יו&quot;ד סי' א, ושם יוסף מכירה פט&quot;ז הי&quot;ד.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מכר ספק איסור תורה, ואכלו הלוקח - לסוברים שכשהאיסור בעין המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">483 ואילך מח' בזה.</span></ref> <span dir="rtl">- נחלקו אחרונים בדבר: א) יש סוברים שעל המוכר להחזיר דמים</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ח יו&quot;ד סי' קיט ס&quot;ק ה ופר&quot;ח שם ס&quot;ק כח, בד' שו&quot;ת ריב&quot;ש סי' תצט, ועי' ש&quot;ך שם ס&quot;ק כט שחולק בד' הריב&quot;ש; ט&quot;ז שם ס&quot;ק יב ומחנ&quot;א נז&quot;מ סי' ט ובהגר&quot;א שם ס&quot;ק ל, בד' רש&quot;י שבציון</span> <span dir="rtl">584. ועי' נקוה&quot;כ שם שחולק בד' רש&quot;י, ועי' מחנ&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">547, ועי' שמ&quot;ק שבציון</span> <span dir="rtl">497, שג' ברש&quot;י באופ&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">, ולפי שקנסוהו חכמים על כך שמכר ספק איסור</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י שם, וט&quot;ז ומחנ&quot;א ובהגר&quot;א שם בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעת הסוברים שטעם חיוב החזרת הדמים הוא משום שאכילת איסור אינה חשובה הנאה, יש מן האחרונים שכתבו, שאף ספק איסור תורה אין אכילתו חשובה הנאה</span><ref><span dir="rtl">ט&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שכתבו שבאיסור ודאי חיוב החזרת הדמים הוא מעיקר הדין מפני שאינה הנאה, אבל בספק איסור, החיוב הוא מטעם קנס</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א שם, בד' רש&quot;י שם.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש סוברים שהמוכר אינו חייב להחזיר דמים מספק</span><ref><span dir="rtl">עי' סמ&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">585; ש&quot;ך יו&quot;ד שם, ובנקוה&quot;כ לט&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">, שאומר ללוקח אפשר שאכלת דבר המותר ונתחייבת בדמיו, ועליך להביא ראיה שאכלת דבר האסור</span><ref><span dir="rtl">עי' ש&quot;ך שם.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש שחילקו בדבר, שכאשר אכילת הספק אסורה מדרבנן, כגון לסוברים שספק איסור תורה אינו אסור באכילה אלא מדרבנן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע ספק איסור, על דין ספק איסור תורה לחומרא, שנחלקו בו אם הוא מה&quot;ת או מדרבנן.</span></ref><span dir="rtl">, דין הספק כשאר איסור דרבנן שאכלו הקונה שהמוכר פטור מלהחזיר דמיו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון עי' ציון</span> <span dir="rtl">522 ואילך, ושם שי&quot;ח.</span></ref><span dir="rtl">, אבל לסוברים שספק איסור תורה אסור מן התורה או בספקות שהכל מודים בהם שאף מן התורה הם לחומרא, דין הספק כשאר איסור תורה שעל המוכר להחזיר דמים</span><ref><span dir="rtl">פר&quot;ח שם. וע&quot;ש בד' רש&quot;י שבציון</span> <span dir="rtl">584, שהוא מפני שלדעתו שספק איסור אסור מה&quot;ת. ועי' פר&quot;ת שם ס&quot;ק יט, ובית מאיר שם וסי' שי, ושו&quot;ת חיי אברהם (קובו) יו&quot;ד סי' א, ושם יוסף מכירה פט&quot;ז הי&quot;ד.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מכר בהמה בלא בדיקה</span> ==
=== <span dir="rtl">מכר בהמה בלא בדיקה</span> ===


<span dir="rtl">המוכר בשר, ולאחר שאכלו הקונה נודע שהבהמה לא נבדקה מטריפות הריאה כדין</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע בדיקת הריאה ציון 1 ואילך, וע' טרפה ציון 710 ואילך, על כך שכל הטריפות אין צריך לבדוק אחריהן, חוץ מטריפות הריאה.</span></ref> <span dir="rtl">- באופנים ולשיטות שהבשר אסור באכילה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע בדיקת ריאה ציון 66 ואילך, על הדינים והשיטות בזה. עי' ש&quot;ך יו&quot;ד סי' קיט ס&quot;קכח ופר&quot;ח שם ס&quot;ק כה, בד' ריב&quot;ש ושו&quot;ע דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- דינו כאיסור דרבנן, והמוכר אינו צריך להחזיר דמיו</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת ריב&quot;ש סי' תצט; שו&quot;ע שם יד.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שמן התורה הבשר מותר באכילה, וחיוב הבדיקה אינו אלא מדרבנן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 17 ואילך, ושם שיש מי שחולק בזה. ריב&quot;ש שם. ועי' סמ&quot;ע סי' רלד ס&quot;ק א.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר בשר, ולאחר שאכלו הקונה נודע שהבהמה לא נבדקה מטריפות הריאה כדין</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע בדיקת הריאה ציון 1 ואילך, וע' טרפה ציון 710 ואילך, על כך שכל הטריפות אין צריך לבדוק אחריהן, חוץ מטריפות הריאה.</span></ref> <span dir="rtl">- באופנים ולשיטות שהבשר אסור באכילה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע בדיקת ריאה ציון 66 ואילך, על הדינים והשיטות בזה. עי' ש&quot;ך יו&quot;ד סי' קיט ס&quot;קכח ופר&quot;ח שם ס&quot;ק כה, בד' ריב&quot;ש ושו&quot;ע דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- דינו כאיסור דרבנן, והמוכר אינו צריך להחזיר דמיו</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת ריב&quot;ש סי' תצט; שו&quot;ע שם יד.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שמן התורה הבשר מותר באכילה, וחיוב הבדיקה אינו אלא מדרבנן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 17 ואילך, ושם שיש מי שחולק בזה. ריב&quot;ש שם. ועי' סמ&quot;ע סי' רלד ס&quot;ק א.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מכר איסור ועירבו הקונה בהיתר</span> ==
=== <span dir="rtl">מכר איסור ועירבו הקונה בהיתר</span> ===


<span dir="rtl">מכר בשר האסור באכילה, והקונה לא ידע ובישלו עם בשר היתר ונתבטל, כאשר התערובת עדיין לא נאכלה, המקח בטל, והקונה יחזיר למוכר את חלקו בתערובת, ויחזיר לו דמי המקח</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ סי' רלד ס&quot;ק ב.</span></ref><span dir="rtl">, אלא שהתערובת אסורה באכילה על המוכר עצמו, מפני שגרם לבטל איסור, ודינו כמבטל איסור במזיד שהתערובת אסורה עליו</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אין מבטלין איסור לכתחילה ציון 56 ואילך. נתה&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">. אכל הקונה את התערובת, כתבו אחרונים שאף על פי שהקונה אכלה בהיתר, על המוכר להחזיר דמיו, שהרי החזרת הדמים היא קנס, ואף בזה קנסוהו על כך שגרם לבטל איסור</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">565.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שהמוכר פטור מלהחזיר</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, שקנס חכמים הוא על כך שהכשיל אחרים באכילת איסור</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">497.</span></ref><span dir="rtl">, ולא מצינו שקנסו אף כשנאכל בהיתר</span><ref><span dir="rtl">ערך ש&quot;י יו&quot;ד סי' קיט סי&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">, או, מאחר שכשהמוכר גרם לאיסור דרבנן לא קנסו אותו להחזיר דמים, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">521 ואילך, במוכר איסור דרבנן, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">524,</span> <span dir="rtl">527 דעת הסוברים שהוא מפני שחכמים לא קנסו.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעת רוב הפוסקים ביטול איסורים לכתחילה הוא איסור דרבנן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 6 ואילך, על השיטות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, ואם כן כשגרם לבטל איסור אינו צריך להחזיר דמים</span><ref><span dir="rtl">מנחת פתים חו&quot;מ שם. ולכאו' הנתה&quot;מ שכ' שצריך להחזיר הוא כשיטתו שהטעם במוכר איסור דרבנן שאינו מחזיר דמים מפני שהקונה שאכל בשוגג אינו צריך כפרה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">532, וא&quot;כ כאן שהמוכר עצמו גרם במזיד לבטל איסור קנסו אותו.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מכר בשר האסור באכילה, והקונה לא ידע ובישלו עם בשר היתר ונתבטל, כאשר התערובת עדיין לא נאכלה, המקח בטל, והקונה יחזיר למוכר את חלקו בתערובת, ויחזיר לו דמי המקח</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ סי' רלד ס&quot;ק ב.</span></ref><span dir="rtl">, אלא שהתערובת אסורה באכילה על המוכר עצמו, מפני שגרם לבטל איסור, ודינו כמבטל איסור במזיד שהתערובת אסורה עליו</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אין מבטלין איסור לכתחילה ציון 56 ואילך. נתה&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">. אכל הקונה את התערובת, כתבו אחרונים שאף על פי שהקונה אכלה בהיתר, על המוכר להחזיר דמיו, שהרי החזרת הדמים היא קנס, ואף בזה קנסוהו על כך שגרם לבטל איסור</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">565.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שהמוכר פטור מלהחזיר</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, שקנס חכמים הוא על כך שהכשיל אחרים באכילת איסור</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">497.</span></ref><span dir="rtl">, ולא מצינו שקנסו אף כשנאכל בהיתר</span><ref><span dir="rtl">ערך ש&quot;י יו&quot;ד סי' קיט סי&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">, או, מאחר שכשהמוכר גרם לאיסור דרבנן לא קנסו אותו להחזיר דמים, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">521 ואילך, במוכר איסור דרבנן, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">524,</span> <span dir="rtl">527 דעת הסוברים שהוא מפני שחכמים לא קנסו.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעת רוב הפוסקים ביטול איסורים לכתחילה הוא איסור דרבנן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 6 ואילך, על השיטות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, ואם כן כשגרם לבטל איסור אינו צריך להחזיר דמים</span><ref><span dir="rtl">מנחת פתים חו&quot;מ שם. ולכאו' הנתה&quot;מ שכ' שצריך להחזיר הוא כשיטתו שהטעם במוכר איסור דרבנן שאינו מחזיר דמים מפני שהקונה שאכל בשוגג אינו צריך כפרה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">532, וא&quot;כ כאן שהמוכר עצמו גרם במזיד לבטל איסור קנסו אותו.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מכר הקונה את האיסור</span> ==
=== <span dir="rtl">מכר הקונה את האיסור</span> ===


<span dir="rtl">הקונה מקח, ונמצא שהוא אסור באכילה, ומכרו לגוי, בבהמה שנמצאת טריפה שנינו, שכאשר הקונה מכרה לגוי או האכילה לכלבים, הקונה משלם למוכר דמי טריפה</span><ref><span dir="rtl">בכורות לז ב; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז הי&quot;ג; טור חו&quot;מ סי' רלד; שו&quot;ע יו&quot;ד קיט יג וחו&quot;מ שם ב. ולכאו' היינו כשהיה צורך למכור את הבשר לפני שיתקלקל, עי' ציון</span> <span dir="rtl">788. וזו ששנינו שהשליך לכלבים, לכאו' היינו לכלבים שלו, שנהנה בו כשאר טריפה, ועי' לחם משנה שם פ&quot;ה מ&quot;ו שפי' שהשליך לכלבים דעלמא, והקונה מפסיד לפי שהוא הזיק לעצמו שלא מכרם לגוי.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך המוכר מחזיר לקונה את מותר דמי כשרה מדמי הטריפה</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י ורמב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">. מכר הקונה את הטריפה בזול מערכה, המוכר אינו מחזיר לו את ההפרש, לפי שהפסיד לו במה שמכרה בפחות</span><ref><span dir="rtl">פר&quot;ח שם ס&quot;ק כג.</span></ref><span dir="rtl">. מכר הקונה את הטריפה ביוקר, כפי הדמים ששילם למוכר, נחלקו בדבר: יש סוברים שאף על פי כן המוכר מנכה לו מהדמים לפי ערך הטריפה</span><ref><span dir="rtl">רגמ&quot;ה שם; עי' ר&quot;י מיגש דלהלן; עי' שו&quot;ת מהרשד&quot;ם חו&quot;מ סי' קמז; לבוש יו&quot;ד שם; פר&quot;ח שם. וכ&quot;נ משו&quot;ת חת&quot;ס ח&quot;ה סי' קפ.</span></ref><span dir="rtl">, יש שכתבו בטעם הדבר, שמן הדין המעות של הקונה הם שלו, לפי שמכר את הטריפה מדעתו</span><ref><span dir="rtl">עי' רגמ&quot;ה שם, שכ' לפי שהוא מכר טרפה מדעתו, ולכאו' היינו שהקונה מכר מדעתו והריוח שלו, אבל ע&quot;ש שאפשר דהיינו כלפי המוכר, שמכר טריפה במזיד, והיינו משום קנס כדעה דלהלן; עי' ר&quot;י מיגש שבציון</span> <span dir="rtl">787, שאף בשאר מק&quot;ט, מן הדין מותר המעות הוא של הקונה; עי' מהרשד&quot;ם שם; עי' פר&quot;ח שם בטעם א. וכ&quot;ה בפר&quot;ת שבציון</span> <span dir="rtl">598, לענין איסו&quot;ה, ואפשר שדעתו כן דוקא באיסור הנאה שהמוכר אין לו שום זכות בו, אבל באיסור אכילה שהוא שלו ליהנות בו אפשר שהריוח שלו, וע&quot;ע אסורי הנאה ציון 161 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שכתבו שאף על פי שמן הדין הם מעותיו של המוכר - שהרי המקח בטל והטריפה היתה שלו</span><ref><span dir="rtl">עי' רע&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">575.</span></ref> <span dir="rtl">- עליו להחזיר את המותר מטעם קנס, ומפני שאף על פי שכאשר הקונה לא אכל את הטריפה לא קנסו אות המוכר להחזיר את כל הדמים מפני שלא גרם איסור, לענין המותר על דמי הטריפה קנסו אותו שיחזירנו ללוקח</span><ref><span dir="rtl">לבוש שם; עי' פר&quot;ח שם בטעם ב. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">570 בד' רגמ&quot;ה.</span></ref><span dir="rtl">, שלא יהיה חוטא נשכר בכך שמכר טריפה</span><ref><span dir="rtl">עי' פר&quot;ח שם בטעם ב. ועי' ערך ש&quot;י שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שכאשר הקונה מכר ביוקר המוכר אינו מנכה לו מדמי הטריפה</span><ref><span dir="rtl">עי' סמ&quot;ע שם ס&quot;ק ג; תוי&quot;ט בכורות פ&quot;ה מ&quot;ו, ובד&quot;ח שם אות לא; עי' ש&quot;ך ורי&quot;ט אלגאזי שבציון</span> <span dir="rtl">595, שמ' שאפי' באיסו&quot;ה דמיו שייכים למוכר אע&quot;פ שאינו שוה כלום; שו&quot;ת רע&quot;א חדשות סי' לג. ועי' מבי&quot;ט דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, שמכיון שהמקח בטל והטריפה היא של המוכר ונמכרה ביוקר, הרי ברשותו הוקרה, ודמיה שלו</span><ref><span dir="rtl">רע&quot;א שם. וכ&quot;ד מבי&quot;ט שבציון</span> <span dir="rtl">789, לענין שאר מק&quot;ט. אבל כשהקונה מכר את הטריפה ביותר ממה ששילם, לכאו' הלוקח יכול לומר שרוצה בקיום המקח ואינו צריך להחזיר דמים למוכר.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">הקונה מקח, ונמצא שהוא אסור באכילה, ומכרו לגוי, בבהמה שנמצאת טריפה שנינו, שכאשר הקונה מכרה לגוי או האכילה לכלבים, הקונה משלם למוכר דמי טריפה</span><ref><span dir="rtl">בכורות לז ב; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז הי&quot;ג; טור חו&quot;מ סי' רלד; שו&quot;ע יו&quot;ד קיט יג וחו&quot;מ שם ב. ולכאו' היינו כשהיה צורך למכור את הבשר לפני שיתקלקל, עי' ציון</span> <span dir="rtl">788. וזו ששנינו שהשליך לכלבים, לכאו' היינו לכלבים שלו, שנהנה בו כשאר טריפה, ועי' לחם משנה שם פ&quot;ה מ&quot;ו שפי' שהשליך לכלבים דעלמא, והקונה מפסיד לפי שהוא הזיק לעצמו שלא מכרם לגוי.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך המוכר מחזיר לקונה את מותר דמי כשרה מדמי הטריפה</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י ורמב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">. מכר הקונה את הטריפה בזול מערכה, המוכר אינו מחזיר לו את ההפרש, לפי שהפסיד לו במה שמכרה בפחות</span><ref><span dir="rtl">פר&quot;ח שם ס&quot;ק כג.</span></ref><span dir="rtl">. מכר הקונה את הטריפה ביוקר, כפי הדמים ששילם למוכר, נחלקו בדבר: יש סוברים שאף על פי כן המוכר מנכה לו מהדמים לפי ערך הטריפה</span><ref><span dir="rtl">רגמ&quot;ה שם; עי' ר&quot;י מיגש דלהלן; עי' שו&quot;ת מהרשד&quot;ם חו&quot;מ סי' קמז; לבוש יו&quot;ד שם; פר&quot;ח שם. וכ&quot;נ משו&quot;ת חת&quot;ס ח&quot;ה סי' קפ.</span></ref><span dir="rtl">, יש שכתבו בטעם הדבר, שמן הדין המעות של הקונה הם שלו, לפי שמכר את הטריפה מדעתו</span><ref><span dir="rtl">עי' רגמ&quot;ה שם, שכ' לפי שהוא מכר טרפה מדעתו, ולכאו' היינו שהקונה מכר מדעתו והריוח שלו, אבל ע&quot;ש שאפשר דהיינו כלפי המוכר, שמכר טריפה במזיד, והיינו משום קנס כדעה דלהלן; עי' ר&quot;י מיגש שבציון</span> <span dir="rtl">787, שאף בשאר מק&quot;ט, מן הדין מותר המעות הוא של הקונה; עי' מהרשד&quot;ם שם; עי' פר&quot;ח שם בטעם א. וכ&quot;ה בפר&quot;ת שבציון</span> <span dir="rtl">598, לענין איסו&quot;ה, ואפשר שדעתו כן דוקא באיסור הנאה שהמוכר אין לו שום זכות בו, אבל באיסור אכילה שהוא שלו ליהנות בו אפשר שהריוח שלו, וע&quot;ע אסורי הנאה ציון 161 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שכתבו שאף על פי שמן הדין הם מעותיו של המוכר - שהרי המקח בטל והטריפה היתה שלו</span><ref><span dir="rtl">עי' רע&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">575.</span></ref> <span dir="rtl">- עליו להחזיר את המותר מטעם קנס, ומפני שאף על פי שכאשר הקונה לא אכל את הטריפה לא קנסו אות המוכר להחזיר את כל הדמים מפני שלא גרם איסור, לענין המותר על דמי הטריפה קנסו אותו שיחזירנו ללוקח</span><ref><span dir="rtl">לבוש שם; עי' פר&quot;ח שם בטעם ב. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">570 בד' רגמ&quot;ה.</span></ref><span dir="rtl">, שלא יהיה חוטא נשכר בכך שמכר טריפה</span><ref><span dir="rtl">עי' פר&quot;ח שם בטעם ב. ועי' ערך ש&quot;י שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שכאשר הקונה מכר ביוקר המוכר אינו מנכה לו מדמי הטריפה</span><ref><span dir="rtl">עי' סמ&quot;ע שם ס&quot;ק ג; תוי&quot;ט בכורות פ&quot;ה מ&quot;ו, ובד&quot;ח שם אות לא; עי' ש&quot;ך ורי&quot;ט אלגאזי שבציון</span> <span dir="rtl">595, שמ' שאפי' באיסו&quot;ה דמיו שייכים למוכר אע&quot;פ שאינו שוה כלום; שו&quot;ת רע&quot;א חדשות סי' לג. ועי' מבי&quot;ט דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, שמכיון שהמקח בטל והטריפה היא של המוכר ונמכרה ביוקר, הרי ברשותו הוקרה, ודמיה שלו</span><ref><span dir="rtl">רע&quot;א שם. וכ&quot;ד מבי&quot;ט שבציון</span> <span dir="rtl">789, לענין שאר מק&quot;ט. אבל כשהקונה מכר את הטריפה ביותר ממה ששילם, לכאו' הלוקח יכול לומר שרוצה בקיום המקח ואינו צריך להחזיר דמים למוכר.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">באיסורי הנאה: החזרת המקח</span> ==
=== <span dir="rtl">באיסורי הנאה: החזרת המקח</span> ===


<span dir="rtl">המוכר אסורי-הנאה*, כגון ששחט בכור בלא להראותו לחכם לבדוק את מומו, ומכרו לאחרים, שנינו, שהבשר יקבר, ויחזיר את הדמים</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה וטוש&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">583. ובד' הרמב&quot;ם שבציון הנ&quot;ל, עי' להלן.</span></ref><span dir="rtl">, ודעת גאונים וראשונים, דהיינו שהבשר יקבר על ידי הקונה ואין מחזירים את הבשר למוכר לקוברו</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח דלהלן; עי' ראב&quot;ד מכירה פט&quot;ז הי&quot;ב. וע&quot;ש שנחלק על הרמב&quot;ם שם, ועי' להלן בד' הרמב&quot;ם.</span></ref><span dir="rtl">, וטירחת הקבורה מוטלת על הקונה</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">580.</span></ref><span dir="rtl">, וכן בשאר איסורי הנאה, אין מחזירים למוכר, לפי שאסור עליו בהנאה</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג סוף שמ&quot;ה; עי' אחרונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, ומאחר שכבר מכר לישראל דבר האסור בהנאה, הוא חשוד על כך שיחזור וימכרנו לגוי ויהנה בו</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע חו&quot;מ סי' רלד ס&quot;ק ב; בית הלל יו&quot;ד סי' שי ס&quot;ק א.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים לענין בכור שלא הראהו לחכם, שמחזירים את הבשר למוכר וטירחת הקבורה מוטלת עליו</span><ref><span dir="rtl">ט&quot;ז יו&quot;ד סי' שי ס&quot;ק ג, בד' הרמב&quot;ם שם לפי גי' הדפוסים, שכ' הבשר יקבל ויחזיר דמים. ועי' מגדל עוז שם שהגיה בלשון הרמב&quot;ם &quot;הבשר יקבר&quot;, כלשון המשנה הנ&quot;ל, וכ&quot;ה ברמב&quot;ם בכורות פ&quot;ג ה&quot;ט, ועי' שנו&quot;ס (פרנקל) שם. ועי' שמע אברהם סי' נח.</span></ref><span dir="rtl">, ולפי שאינו חשוד למוכרו לגוי, שאנו תולים שמכרו מפני שהיה סבור שיש היתר למכור בכור בעל מום אף בלא להראותו לחכם, אבל לאחר שנודע לו האיסור לא יהנה בו</span><ref><span dir="rtl">ט&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר אסורי-הנאה*, כגון ששחט בכור בלא להראותו לחכם לבדוק את מומו, ומכרו לאחרים, שנינו, שהבשר יקבר, ויחזיר את הדמים</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה וטוש&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">583. ובד' הרמב&quot;ם שבציון הנ&quot;ל, עי' להלן.</span></ref><span dir="rtl">, ודעת גאונים וראשונים, דהיינו שהבשר יקבר על ידי הקונה ואין מחזירים את הבשר למוכר לקוברו</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח דלהלן; עי' ראב&quot;ד מכירה פט&quot;ז הי&quot;ב. וע&quot;ש שנחלק על הרמב&quot;ם שם, ועי' להלן בד' הרמב&quot;ם.</span></ref><span dir="rtl">, וטירחת הקבורה מוטלת על הקונה</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">580.</span></ref><span dir="rtl">, וכן בשאר איסורי הנאה, אין מחזירים למוכר, לפי שאסור עליו בהנאה</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג סוף שמ&quot;ה; עי' אחרונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, ומאחר שכבר מכר לישראל דבר האסור בהנאה, הוא חשוד על כך שיחזור וימכרנו לגוי ויהנה בו</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע חו&quot;מ סי' רלד ס&quot;ק ב; בית הלל יו&quot;ד סי' שי ס&quot;ק א.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים לענין בכור שלא הראהו לחכם, שמחזירים את הבשר למוכר וטירחת הקבורה מוטלת עליו</span><ref><span dir="rtl">ט&quot;ז יו&quot;ד סי' שי ס&quot;ק ג, בד' הרמב&quot;ם שם לפי גי' הדפוסים, שכ' הבשר יקבל ויחזיר דמים. ועי' מגדל עוז שם שהגיה בלשון הרמב&quot;ם &quot;הבשר יקבר&quot;, כלשון המשנה הנ&quot;ל, וכ&quot;ה ברמב&quot;ם בכורות פ&quot;ג ה&quot;ט, ועי' שנו&quot;ס (פרנקל) שם. ועי' שמע אברהם סי' נח.</span></ref><span dir="rtl">, ולפי שאינו חשוד למוכרו לגוי, שאנו תולים שמכרו מפני שהיה סבור שיש היתר למכור בכור בעל מום אף בלא להראותו לחכם, אבל לאחר שנודע לו האיסור לא יהנה בו</span><ref><span dir="rtl">ט&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשאכלם הקונה</span> ==
=== <span dir="rtl">כשאכלם הקונה</span> ===


<span dir="rtl">המוכר איסורי הנאה, ואכלם הקונה, כגון ששחט בכור בלא להראותו לחכם לבדוק את מומו, ומכרו לאחרים, שנינו, שמה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו הבשר יקבר ויחזיר את הדמים</span><ref><span dir="rtl"> בכורות לז א; רמב&quot;ם בכורות פ&quot;ג ה&quot;ט, ומכירה פט&quot;ז הי&quot;ב; טוש&quot;ע יו&quot;ד שי ב, וחו&quot;מ רלד א.</span></ref><span dir="rtl">. ובגדר חיוב החזרת הדמים בבכור שלא נבדק, שחייב להחזירם אף על פי שהדבר ספק אם הוא תם או בעל מום, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו שחייב להחזיר מפני שאף מוכר ספק איסור ואכלו הלוקח, קנסוהו חכמים שעליו להחזיר דמיו, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">544 ואילך מח' בזה. עי' רש&quot;י שם, לגי' שלפנינו &quot;משום קנס דאיסור ספק הוי&quot;, ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">545 בדעתו. ועי' אחרונים שבציונים,</span> <span dir="rtl">585,</span> <span dir="rtl">544,</span> <span dir="rtl">552,</span> <span dir="rtl">591, שפי' ד' רש&quot;י באופ&quot;א. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">497, שי&quot;ג ברש&quot;י באופ&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש שכתבו שבכור שלא נבדק אינו חשוב ספק, מפני שסתם בהמה היא בחזקת שאין בה מום, ולפיכך הבכור חשוב כאסור בודאי</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע חו&quot;מ שם ס&quot;ק א, בטעם א; עי' בית מאיר יו&quot;ד סי' קיט סי&quot;ג. ועי' לחם משנה בכורות שם, שהק', הלא כשידוע שיש בבכור מום אלא שלא הראוהו לחכם הוא איסור דרבנן, ע&quot;ע בכור בהמה טהורה ציון 233 ואילך על המח' אם הוא אסור אף כשידוע שיש בו מום.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש סוברים שבכור שלא נבדק חכמים אסרוהו בהנאה באיסור גמור ולא בתורת ספק</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע שם, בטעם ב; נקוה&quot;כ יו&quot;ד סי' קיט לט&quot;ז ס&quot;ק יב, בטעם ב. ועי' פר&quot;ת שם ס&quot;ק טז שאפשר דהיינו מ&quot;ש רש&quot;י שבציון</span> <span dir="rtl">584 שהוא משום קנס דאיסור ספק, שחכמים קנסו את השוחט בלא בדיקה לאוסרו בהנאה.</span></ref><span dir="rtl">. ד) ויש סוברים, שאף לדעה שבספק איסור המוכר פטור מלהחזיר דמים, המוכר ספק איסור הנאה חייב להחזיר דמיו</span><ref><span dir="rtl">נקוה&quot;כ שם, בטעם א. וע&quot;ש שספק איסו&quot;ה של תורה דינו כאיסו&quot;ה דרבנן שעל המוכר להחזיר דמים, וצ&quot;ב בטעם הדבר.</span></ref><span dir="rtl">. וכן המוכר שאר דברים האסורים בהנאה, אף על פי שאכלם הקונה, המוכר מחזיר לו את הדמים</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' שבציון</span> <span dir="rtl">508; ס' המקח לרה&quot;ג סוף שמ&quot;ה; רמב&quot;ם מכירה שם הי&quot;ד; טור חו&quot;מ סי' רלד; שו&quot;ע יו&quot;ד קיט יג וחו&quot;מ שם ד.</span></ref><span dir="rtl">, והמוכר מחזיר דמים אף באיסורי הנאה מדרבנן, ואפילו לסוברים שבאיסורי אכילה מדרבנן המוכר מחזיר דמים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">521 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">. וטעם הדבר שהמוכר מחזיר דמיהם אף על פי שהקונה אכלם ונהנה בהם, לפי שאיסורי הנאה אינם שוים כלום, ואין למוכר הפסד באכילתם</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' שבציון</span> <span dir="rtl">508.</span></ref><span dir="rtl">, ואין בהן דין מכירה כלל</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם וטור ושו&quot;ע שם. ועי' רש&quot;י שבציון</span> <span dir="rtl">584 שבבכור צריך להחזיר דמים מטעם קנס, ועי' אחרונים שבציונים,</span> <span dir="rtl">552,</span> <span dir="rtl">584,</span> <span dir="rtl">585, בדעתו, דהיינו מפני שבכור הוא ספק, ועי' פר&quot;ת שם בפי' א ורי&quot;ט אלגאזי בכורות פ&quot;ה סי' נא אות ח, שרש&quot;י כ&quot;כ למקרה שהיה אפשר להתיר את הבכור בהנאה, וכמו שפי' בגמ' שם, עי' ציון</span> <span dir="rtl">508.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר איסורי הנאה, ואכלם הקונה, כגון ששחט בכור בלא להראותו לחכם לבדוק את מומו, ומכרו לאחרים, שנינו, שמה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו הבשר יקבר ויחזיר את הדמים</span><ref><span dir="rtl"> בכורות לז א; רמב&quot;ם בכורות פ&quot;ג ה&quot;ט, ומכירה פט&quot;ז הי&quot;ב; טוש&quot;ע יו&quot;ד שי ב, וחו&quot;מ רלד א.</span></ref><span dir="rtl">. ובגדר חיוב החזרת הדמים בבכור שלא נבדק, שחייב להחזירם אף על פי שהדבר ספק אם הוא תם או בעל מום, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו שחייב להחזיר מפני שאף מוכר ספק איסור ואכלו הלוקח, קנסוהו חכמים שעליו להחזיר דמיו, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">544 ואילך מח' בזה. עי' רש&quot;י שם, לגי' שלפנינו &quot;משום קנס דאיסור ספק הוי&quot;, ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">545 בדעתו. ועי' אחרונים שבציונים,</span> <span dir="rtl">585,</span> <span dir="rtl">544,</span> <span dir="rtl">552,</span> <span dir="rtl">591, שפי' ד' רש&quot;י באופ&quot;א. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">497, שי&quot;ג ברש&quot;י באופ&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש שכתבו שבכור שלא נבדק אינו חשוב ספק, מפני שסתם בהמה היא בחזקת שאין בה מום, ולפיכך הבכור חשוב כאסור בודאי</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע חו&quot;מ שם ס&quot;ק א, בטעם א; עי' בית מאיר יו&quot;ד סי' קיט סי&quot;ג. ועי' לחם משנה בכורות שם, שהק', הלא כשידוע שיש בבכור מום אלא שלא הראוהו לחכם הוא איסור דרבנן, ע&quot;ע בכור בהמה טהורה ציון 233 ואילך על המח' אם הוא אסור אף כשידוע שיש בו מום.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש סוברים שבכור שלא נבדק חכמים אסרוהו בהנאה באיסור גמור ולא בתורת ספק</span><ref><span dir="rtl">סמ&quot;ע שם, בטעם ב; נקוה&quot;כ יו&quot;ד סי' קיט לט&quot;ז ס&quot;ק יב, בטעם ב. ועי' פר&quot;ת שם ס&quot;ק טז שאפשר דהיינו מ&quot;ש רש&quot;י שבציון</span> <span dir="rtl">584 שהוא משום קנס דאיסור ספק, שחכמים קנסו את השוחט בלא בדיקה לאוסרו בהנאה.</span></ref><span dir="rtl">. ד) ויש סוברים, שאף לדעה שבספק איסור המוכר פטור מלהחזיר דמים, המוכר ספק איסור הנאה חייב להחזיר דמיו</span><ref><span dir="rtl">נקוה&quot;כ שם, בטעם א. וע&quot;ש שספק איסו&quot;ה של תורה דינו כאיסו&quot;ה דרבנן שעל המוכר להחזיר דמים, וצ&quot;ב בטעם הדבר.</span></ref><span dir="rtl">. וכן המוכר שאר דברים האסורים בהנאה, אף על פי שאכלם הקונה, המוכר מחזיר לו את הדמים</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' שבציון</span> <span dir="rtl">508; ס' המקח לרה&quot;ג סוף שמ&quot;ה; רמב&quot;ם מכירה שם הי&quot;ד; טור חו&quot;מ סי' רלד; שו&quot;ע יו&quot;ד קיט יג וחו&quot;מ שם ד.</span></ref><span dir="rtl">, והמוכר מחזיר דמים אף באיסורי הנאה מדרבנן, ואפילו לסוברים שבאיסורי אכילה מדרבנן המוכר מחזיר דמים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">521 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">. וטעם הדבר שהמוכר מחזיר דמיהם אף על פי שהקונה אכלם ונהנה בהם, לפי שאיסורי הנאה אינם שוים כלום, ואין למוכר הפסד באכילתם</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' שבציון</span> <span dir="rtl">508.</span></ref><span dir="rtl">, ואין בהן דין מכירה כלל</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם וטור ושו&quot;ע שם. ועי' רש&quot;י שבציון</span> <span dir="rtl">584 שבבכור צריך להחזיר דמים מטעם קנס, ועי' אחרונים שבציונים,</span> <span dir="rtl">552,</span> <span dir="rtl">584,</span> <span dir="rtl">585, בדעתו, דהיינו מפני שבכור הוא ספק, ועי' פר&quot;ת שם בפי' א ורי&quot;ט אלגאזי בכורות פ&quot;ה סי' נא אות ח, שרש&quot;י כ&quot;כ למקרה שהיה אפשר להתיר את הבכור בהנאה, וכמו שפי' בגמ' שם, עי' ציון</span> <span dir="rtl">508.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשמכרם הקונה</span> ==
=== <span dir="rtl">כשמכרם הקונה</span> ===


<span dir="rtl">המוכר מקח לחבירו, ומכרם הקונה לגוי, ונמצא שהיה אסור בהנאה, באיסורים שאינם תופסים את דמיהם לאיסור</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אסורי הנאה ציון 103 ואילך, שכל איסו&quot;ה אינם תופסים דמיהם מלבד ע&quot;ז ושביעית.</span></ref><span dir="rtl">, כגון המוכר בכור, והקונה לא ידע שהוא אסור בהנאה ומכרו לגוי, יש סוברים שאפילו איסורי הנאה שאינם שוים כלום, דמי מכירתם ביוקר הם של המוכר, ולפיכך אינו צריך להחזיר את דמיהם לקונה</span><ref><span dir="rtl">תוי&quot;ט בכורות פ&quot;ה מ&quot;ו, ובד&quot;ח בכורות פ&quot;ה אות לב.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שעל המוכר להחזיר לקונה את הדמים ששילם</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, יש שכתבו בטעם הדבר מפני שדמי איסורי הנאה הם אסורים בהנאה על המוכר עצמו, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 107 ואילך, על השיטות בזה. סמ&quot;ע סי' רלד ס&quot;ק ו; ש&quot;ך שם ס&quot;ק א; רי&quot;ט אלגאזי בכורות שם סי' נא אות ח, בד' רע&quot;ב שם, ועי' לחם משנה ושושנים לדוד שם שפי' ד' רע&quot;ב באופ&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שהדמים שהגוי שילם הם מותרים בהנאה לקונה מפני שמכרם בשוגג, אסורים הם בהנאה על המוכר שגרם במזיד לכך שהאיסור נמכר לגוי, ואינו יכול לתובעם מהקונה</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ט אלגאזי שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שכתבו שכשם שחכמים קנסו את המוכר איסורי אכילה ואכלם הלוקח שעליו להחזיר דמיהם מפני שגרם לאחרים שיאכלוהו באיסור, כמו כן קנסו להחזיר דמים באיסורי הנאה שגרם לקונה למוכרם באיסור</span><ref><span dir="rtl">קרית מלך רב מכירה פט&quot;ז הי&quot;ג, בטעם א.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שכתבו הטעם שעל המוכר להחזיר דמיהם, מפני שאיסורי הנאה אינם שוים כלום ואם כן מה שהריוח בהם הקונה הוא שלו</span><ref><span dir="rtl">פר&quot;ת סי' קיט ס&quot;ק טז, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">570 בדעתו; קרית מלך רב שם, בטעם ב. ולכאו' כ&quot;ה אף לראשונים ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">569 ואילך, שאפי' באיסור אכילה ריוח המקח שייך לקונה שמכרו. ועי' קרית מלך רב שם טעם נוסף, שאפשר שכאשר מעכב אצלו את דמי המקח הוא חשוב כמוכר עכשיו איסו&quot;ה, וע&quot;ש שנסתפק בדבר.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר לאחר שהקונה מכר את המקח לגוי נמצא שהמקח היה מאיסורי הנאה שתופסים דמיהם, מאחר שאינו יכול ליהנות מהדמים שקיבל, הכל מודים שעל המוכר להחזיר לו מה ששילם</span><ref><span dir="rtl">עי' סמ&quot;ע ותוי&quot;ט שם. ועי' רי&quot;ט אלגאזי שם, דהיינו לפי שהמעות שהישראל שילם למוכר מותרים לו, לסוברים שמעות מקח טעות הם של הקונה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">731 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר מקח לחבירו, ומכרם הקונה לגוי, ונמצא שהיה אסור בהנאה, באיסורים שאינם תופסים את דמיהם לאיסור</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אסורי הנאה ציון 103 ואילך, שכל איסו&quot;ה אינם תופסים דמיהם מלבד ע&quot;ז ושביעית.</span></ref><span dir="rtl">, כגון המוכר בכור, והקונה לא ידע שהוא אסור בהנאה ומכרו לגוי, יש סוברים שאפילו איסורי הנאה שאינם שוים כלום, דמי מכירתם ביוקר הם של המוכר, ולפיכך אינו צריך להחזיר את דמיהם לקונה</span><ref><span dir="rtl">תוי&quot;ט בכורות פ&quot;ה מ&quot;ו, ובד&quot;ח בכורות פ&quot;ה אות לב.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שעל המוכר להחזיר לקונה את הדמים ששילם</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, יש שכתבו בטעם הדבר מפני שדמי איסורי הנאה הם אסורים בהנאה על המוכר עצמו, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 107 ואילך, על השיטות בזה. סמ&quot;ע סי' רלד ס&quot;ק ו; ש&quot;ך שם ס&quot;ק א; רי&quot;ט אלגאזי בכורות שם סי' נא אות ח, בד' רע&quot;ב שם, ועי' לחם משנה ושושנים לדוד שם שפי' ד' רע&quot;ב באופ&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שהדמים שהגוי שילם הם מותרים בהנאה לקונה מפני שמכרם בשוגג, אסורים הם בהנאה על המוכר שגרם במזיד לכך שהאיסור נמכר לגוי, ואינו יכול לתובעם מהקונה</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ט אלגאזי שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שכתבו שכשם שחכמים קנסו את המוכר איסורי אכילה ואכלם הלוקח שעליו להחזיר דמיהם מפני שגרם לאחרים שיאכלוהו באיסור, כמו כן קנסו להחזיר דמים באיסורי הנאה שגרם לקונה למוכרם באיסור</span><ref><span dir="rtl">קרית מלך רב מכירה פט&quot;ז הי&quot;ג, בטעם א.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שכתבו הטעם שעל המוכר להחזיר דמיהם, מפני שאיסורי הנאה אינם שוים כלום ואם כן מה שהריוח בהם הקונה הוא שלו</span><ref><span dir="rtl">פר&quot;ת סי' קיט ס&quot;ק טז, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">570 בדעתו; קרית מלך רב שם, בטעם ב. ולכאו' כ&quot;ה אף לראשונים ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">569 ואילך, שאפי' באיסור אכילה ריוח המקח שייך לקונה שמכרו. ועי' קרית מלך רב שם טעם נוסף, שאפשר שכאשר מעכב אצלו את דמי המקח הוא חשוב כמוכר עכשיו איסו&quot;ה, וע&quot;ש שנסתפק בדבר.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר לאחר שהקונה מכר את המקח לגוי נמצא שהמקח היה מאיסורי הנאה שתופסים דמיהם, מאחר שאינו יכול ליהנות מהדמים שקיבל, הכל מודים שעל המוכר להחזיר לו מה ששילם</span><ref><span dir="rtl">עי' סמ&quot;ע ותוי&quot;ט שם. ועי' רי&quot;ט אלגאזי שם, דהיינו לפי שהמעות שהישראל שילם למוכר מותרים לו, לסוברים שמעות מקח טעות הם של הקונה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">731 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">קנה עבודה זרה מגוי</span> ==
=== <span dir="rtl">קנה עבודה זרה מגוי</span> ===


<span dir="rtl">הלוקח גרוטאות - חתיכות כסף</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י בכורות יג ב.</span></ref> <span dir="rtl">- מן הגוי, ומצא בהן עבודה זרה, ומשך ולא נתן מעות, מותר לו להחזירן לגוי ולקבל את הדמים ששילם, ואף על פי שמשיכה קונה בגוי, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע גוי ציון 726 על השיטות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, מקח טעות הוא</span><ref><span dir="rtl">עי' ע&quot;ז עא ב ובכורות שם, לדעת אביי ורבא בפי' הברייתא שם, ועי' בכורות שם שרבינא פי' ד' הברייתא באופ&quot;א, ולדעתו צ&quot;ב אם חולק בדין מק&quot;ט; רמב&quot;ם ע&quot;ז פ&quot;ז ה&quot;ה; טוש&quot;ע יו&quot;ד קמו ג.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שלא היתה דעתו לקנות עבודה זרה</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י ע&quot;ז שם ד&quot;ה מקח.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר הקונה משך ונתן מעות, יוליך את העבודה זרה לים המלח</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ז שם ובכורות שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, ובטעם הדבר שאסור להחזיר את העבודה זרה לגוי, נחלקו אמוראים: דעת אביי דהיינו לפי שאינו מקח טעות, שהיה עליו לבדוק את הגרוטאות קודם שימשוך, ומאחר שלא בדק מחל</span><ref><span dir="rtl">בכורות שם.</span></ref><span dir="rtl">, ומשיכתו משיכה גמורה</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י בכורות שם ד&quot;ה איבעי.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שבשאר מקח אינו צריך לבדוק קודם שמושך אם יש בו מום, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, בגרוטאות של גוי היה עליו להעלות בדעתו שיש בהן עבודה זרה</span><ref><span dir="rtl">תוס' שם ד&quot;ה דכיון. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">335.</span></ref><span dir="rtl">, שהרי הגוי אינו מחשיב את העבודה זרה למום במקח</span><ref><span dir="rtl">או&quot;ש מכירה פט&quot;ו ה&quot;ג, בד' תוס' שם. ולכאו' יותר מ' באופ&quot;א, שהוא מום שכיח, עי' ציון</span> <span dir="rtl">329.</span></ref><span dir="rtl">. ורבא אמר שמן הדין אף כשמשך הוא מקח טעות, אלא שחכמים גזרו עליו שלא יחזיר, שלאחר שכבר משך ונתן מעות, אם יחזיר לגוי ויקבל ממנו את מעותיו הוא יהיה נראה כמוכר לו את העבודה זרה</span><ref><span dir="rtl">עי' ע&quot;ז ובכורות שם, ורש&quot;י שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">. על שיטות אמוראים נוספות שנאמרו בקונה גרוטאות ונמצאת בהן עבודה זרה, ועל הדין כאשר נתן מעות ולא משך, אם יכול לחזור בו וליטול מעותיו, ע&quot;ע עבודה זרה.</span>
<span dir="rtl">הלוקח גרוטאות - חתיכות כסף</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י בכורות יג ב.</span></ref> <span dir="rtl">- מן הגוי, ומצא בהן עבודה זרה, ומשך ולא נתן מעות, מותר לו להחזירן לגוי ולקבל את הדמים ששילם, ואף על פי שמשיכה קונה בגוי, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע גוי ציון 726 על השיטות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, מקח טעות הוא</span><ref><span dir="rtl">עי' ע&quot;ז עא ב ובכורות שם, לדעת אביי ורבא בפי' הברייתא שם, ועי' בכורות שם שרבינא פי' ד' הברייתא באופ&quot;א, ולדעתו צ&quot;ב אם חולק בדין מק&quot;ט; רמב&quot;ם ע&quot;ז פ&quot;ז ה&quot;ה; טוש&quot;ע יו&quot;ד קמו ג.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שלא היתה דעתו לקנות עבודה זרה</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י ע&quot;ז שם ד&quot;ה מקח.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר הקונה משך ונתן מעות, יוליך את העבודה זרה לים המלח</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ז שם ובכורות שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, ובטעם הדבר שאסור להחזיר את העבודה זרה לגוי, נחלקו אמוראים: דעת אביי דהיינו לפי שאינו מקח טעות, שהיה עליו לבדוק את הגרוטאות קודם שימשוך, ומאחר שלא בדק מחל</span><ref><span dir="rtl">בכורות שם.</span></ref><span dir="rtl">, ומשיכתו משיכה גמורה</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י בכורות שם ד&quot;ה איבעי.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שבשאר מקח אינו צריך לבדוק קודם שמושך אם יש בו מום, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, בגרוטאות של גוי היה עליו להעלות בדעתו שיש בהן עבודה זרה</span><ref><span dir="rtl">תוס' שם ד&quot;ה דכיון. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">335.</span></ref><span dir="rtl">, שהרי הגוי אינו מחשיב את העבודה זרה למום במקח</span><ref><span dir="rtl">או&quot;ש מכירה פט&quot;ו ה&quot;ג, בד' תוס' שם. ולכאו' יותר מ' באופ&quot;א, שהוא מום שכיח, עי' ציון</span> <span dir="rtl">329.</span></ref><span dir="rtl">. ורבא אמר שמן הדין אף כשמשך הוא מקח טעות, אלא שחכמים גזרו עליו שלא יחזיר, שלאחר שכבר משך ונתן מעות, אם יחזיר לגוי ויקבל ממנו את מעותיו הוא יהיה נראה כמוכר לו את העבודה זרה</span><ref><span dir="rtl">עי' ע&quot;ז ובכורות שם, ורש&quot;י שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">. על שיטות אמוראים נוספות שנאמרו בקונה גרוטאות ונמצאת בהן עבודה זרה, ועל הדין כאשר נתן מעות ולא משך, אם יכול לחזור בו וליטול מעותיו, ע&quot;ע עבודה זרה.</span>


==  <span dir="rtl">מום במקח: בירור הטעות</span> ==
==  <span dir="rtl"> מום במקח: בירור הטעות</span> ==


<span dir="rtl">חפץ שהוא ראוי לדברים שונים, והלוקח לא פירש בשעת מכירת החפץ לאיזה צורך קונה את אותו חפץ, והיה בו מום שלצורך דבר אחד אותו מום אינו מפחיתו כלום ולצורך דבר האחר הוא מום בשבילו - והמוכר מכיר את הקונה הקונה שהוא מאותם שקונים מקח זה לשני הדברים ואין הבדל בשווי המקח מחמת המום</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">636 ואילך על המח' אם כשאינו מכירו יכול לומר קניתי לצורך מסוים, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">643 ואילך שכאשר יש הפרש במחיר הדמים מודיעים.</span></ref> <span dir="rtl">- המקח קיים, לפי שיש על המוכר לטעון ולומר לא מכרתיו לך אלא לאותו דבר שהמום אינו מפחיתו</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ה, ע&quot;פ גמ' דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, ובמקרה שרוב הקונים את אותו דבר קונים אותו לצורך שהוא מום בשבילו - והקונה כבר נתן את הדמים למוכר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">651 ואילך, על הדין כשהדמים עדיין ביד הקונה.</span></ref> <span dir="rtl">- הדבר תלוי במחלוקת האמוראים אם הולכים בממון אחר הרוב</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אין הולכים בממון אחר הרוב ציון 3 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, שלסוברים הולכים בממון אחר הרוב יכול הלוקח לטעון קניתי אותו לאותו צורך שקונים הרוב, ולסוברים אין הולכים בממון אחר הרוב יכול המוכר לומר לו אתה מהמיעטו שקונים אותו לצורך האחר ואינו מום עבורך, כגון, המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן - והלוקח היה אדם שקונה לשחיטה ולחרישה, כגון שהיה טבח ועובד אדמה</span><ref><span dir="rtl">עי' ב&quot;ק מו א, וב&quot;ב צב א, ורשב&quot;ם שם ד&quot;ה ומשני.</span></ref> <span dir="rtl">- רב אמר הרי זה מקח טעות, לפי שהולכים אחר הרוב, ורוב האנשים קונים שור לחרישה, ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך, לפי שאין הולכים בממון אחר הרוב</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ק שם וב&quot;ב שם.</span></ref><span dir="rtl">. על כך שהלכה כשמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב, ע&quot;ע</span><ref><span dir="rtl">ציון 7. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">630.</span></ref><span dir="rtl">. על כך שכאשר יש הפרש בשווי החפץ אם קונה אותו לצורך זה או לצורך זה, הדמים מודיעים, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">643 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">חפץ שהוא ראוי לדברים שונים, והלוקח לא פירש בשעת מכירת החפץ לאיזה צורך קונה את אותו חפץ, והיה בו מום שלצורך דבר אחד אותו מום אינו מפחיתו כלום ולצורך דבר האחר הוא מום בשבילו - והמוכר מכיר את הקונה הקונה שהוא מאותם שקונים מקח זה לשני הדברים ואין הבדל בשווי המקח מחמת המום</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">636 ואילך על המח' אם כשאינו מכירו יכול לומר קניתי לצורך מסוים, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">643 ואילך שכאשר יש הפרש במחיר הדמים מודיעים.</span></ref> <span dir="rtl">- המקח קיים, לפי שיש על המוכר לטעון ולומר לא מכרתיו לך אלא לאותו דבר שהמום אינו מפחיתו</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ה, ע&quot;פ גמ' דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, ובמקרה שרוב הקונים את אותו דבר קונים אותו לצורך שהוא מום בשבילו - והקונה כבר נתן את הדמים למוכר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">651 ואילך, על הדין כשהדמים עדיין ביד הקונה.</span></ref> <span dir="rtl">- הדבר תלוי במחלוקת האמוראים אם הולכים בממון אחר הרוב</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אין הולכים בממון אחר הרוב ציון 3 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, שלסוברים הולכים בממון אחר הרוב יכול הלוקח לטעון קניתי אותו לאותו צורך שקונים הרוב, ולסוברים אין הולכים בממון אחר הרוב יכול המוכר לומר לו אתה מהמיעטו שקונים אותו לצורך האחר ואינו מום עבורך, כגון, המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן - והלוקח היה אדם שקונה לשחיטה ולחרישה, כגון שהיה טבח ועובד אדמה</span><ref><span dir="rtl">עי' ב&quot;ק מו א, וב&quot;ב צב א, ורשב&quot;ם שם ד&quot;ה ומשני.</span></ref> <span dir="rtl">- רב אמר הרי זה מקח טעות, לפי שהולכים אחר הרוב, ורוב האנשים קונים שור לחרישה, ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך, לפי שאין הולכים בממון אחר הרוב</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ק שם וב&quot;ב שם.</span></ref><span dir="rtl">. על כך שהלכה כשמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב, ע&quot;ע</span><ref><span dir="rtl">ציון 7. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">630.</span></ref><span dir="rtl">. על כך שכאשר יש הפרש בשווי החפץ אם קונה אותו לצורך זה או לצורך זה, הדמים מודיעים, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">643 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">בפירות שלא צמחו</span> ==
=== <span dir="rtl">בפירות שלא צמחו</span> ===


<span dir="rtl">ומחלוקת רב ושמואל כשיש ספק במטרת המקח אם הולכים בו אחר הרוב, אמרו בתלמוד שנחלקו בה תנאים, על אותה ששנינו במוכר לחבירו פירות - הראויים לאכילה, כגון חטים ושעורים</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- וזרעם, ולא צמחו, שאינו חייב באחריותם</span><ref><span dir="rtl">משנה ב&quot;ב צב א; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ב; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב כא.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שאומר לו לאכילה מכרתים לך</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה ולא; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, ושנינו, שאפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותו</span><ref><span dir="rtl">משנה שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, שאף על פי שזרע פשתן רובו עומד לזריעה, הואיל ואף אוכלים אותו אינו חייב באחריות זריעתו</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם צג א; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם. ועי' רמב&quot;ם ושו&quot;ע שם, שרוב בני אדם קונים אותו לזריעה, ולכאו' בגמ' שבציון</span> <span dir="rtl">628 מבואר שאי&quot;ז רוב הקונים אלא רוב הזרעים, ועי' תו&quot;ח שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואמרו בתלמוד בטעם המשנה, לפי שאין הולכים בממון אחר הרוב</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם.</span></ref><span dir="rtl">, ודעת רבי יוסי בברייתא, שזרע פשתן חייב באחריותו, ומחזיר לקונה דמי הזרע</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם, וכ&quot;ה בתוספ' שם בשם ר' יהודה.</span></ref><span dir="rtl">, ואמרו בתלמוד שטעמו לפי שסובר הולכים בממון אחר הרוב</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואמרו בברייתא, שאמרו לו לרבי יוסי, הרבה לוקחים אותו לדברים אחרים</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם ב, וכ&quot;ה בתוספ' שם.</span></ref><span dir="rtl">, ובדעת אותם תנאים שאמרו לרבי יוסי, אמרו בתלמוד שסוברים הולכים ממון אחר הרוב, ואף על פי כן, בזרע פשתן על אף שרובו עומד לזריעה רוב הקונים לוקחים אותו לדברים אחרים</span><span dir="rtl">, והולכים בו אחר רוב הקונים ולא אחר רוב הזרעים</span><ref><span dir="rtl">גמ' שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">623.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שכנגד אדם אחד שקנה ממנו עשר סאים לזריעה יש מאה בני אדם שקונים ממנו סאה אחת למאכל ולרפואה</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה אמרו.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה כדברי המשנה</span> <span dir="rtl">שאין הולכים בזה אחר הרוב</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף שם (מו א); עי' רמב&quot;ם שם; רא&quot;ש שם סי' א; עי' טוש&quot;ע שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">617.</span></ref><span dir="rtl">. ואם הודיעו למוכר שהוא קונה את הפירות לזרע, חייב באחריותם</span><ref><span dir="rtl">ברייתא בירושלמי שם ה&quot;א; רי&quot;ף שם; רמב&quot;ם שם; רא&quot;ש שם; שו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">ומחלוקת רב ושמואל כשיש ספק במטרת המקח אם הולכים בו אחר הרוב, אמרו בתלמוד שנחלקו בה תנאים, על אותה ששנינו במוכר לחבירו פירות - הראויים לאכילה, כגון חטים ושעורים</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- וזרעם, ולא צמחו, שאינו חייב באחריותם</span><ref><span dir="rtl">משנה ב&quot;ב צב א; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ב; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב כא.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שאומר לו לאכילה מכרתים לך</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה ולא; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, ושנינו, שאפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותו</span><ref><span dir="rtl">משנה שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, שאף על פי שזרע פשתן רובו עומד לזריעה, הואיל ואף אוכלים אותו אינו חייב באחריות זריעתו</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם צג א; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם. ועי' רמב&quot;ם ושו&quot;ע שם, שרוב בני אדם קונים אותו לזריעה, ולכאו' בגמ' שבציון</span> <span dir="rtl">628 מבואר שאי&quot;ז רוב הקונים אלא רוב הזרעים, ועי' תו&quot;ח שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואמרו בתלמוד בטעם המשנה, לפי שאין הולכים בממון אחר הרוב</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם.</span></ref><span dir="rtl">, ודעת רבי יוסי בברייתא, שזרע פשתן חייב באחריותו, ומחזיר לקונה דמי הזרע</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם, וכ&quot;ה בתוספ' שם בשם ר' יהודה.</span></ref><span dir="rtl">, ואמרו בתלמוד שטעמו לפי שסובר הולכים בממון אחר הרוב</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואמרו בברייתא, שאמרו לו לרבי יוסי, הרבה לוקחים אותו לדברים אחרים</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם ב, וכ&quot;ה בתוספ' שם.</span></ref><span dir="rtl">, ובדעת אותם תנאים שאמרו לרבי יוסי, אמרו בתלמוד שסוברים הולכים ממון אחר הרוב, ואף על פי כן, בזרע פשתן על אף שרובו עומד לזריעה רוב הקונים לוקחים אותו לדברים אחרים</span><span dir="rtl">, והולכים בו אחר רוב הקונים ולא אחר רוב הזרעים</span><ref><span dir="rtl">גמ' שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">623.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שכנגד אדם אחד שקנה ממנו עשר סאים לזריעה יש מאה בני אדם שקונים ממנו סאה אחת למאכל ולרפואה</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה אמרו.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה כדברי המשנה</span> <span dir="rtl">שאין הולכים בזה אחר הרוב</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף שם (מו א); עי' רמב&quot;ם שם; רא&quot;ש שם סי' א; עי' טוש&quot;ע שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">617.</span></ref><span dir="rtl">. ואם הודיעו למוכר שהוא קונה את הפירות לזרע, חייב באחריותם</span><ref><span dir="rtl">ברייתא בירושלמי שם ה&quot;א; רי&quot;ף שם; רמב&quot;ם שם; רא&quot;ש שם; שו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">באדם שקונה לחרישה</span> ==
=== <span dir="rtl">באדם שקונה לחרישה</span> ===


<span dir="rtl">כאשר הקונה היה אדם שקונה לצורך האחד לבד, כגון אדם שקנה שור, והוא מאותם שאינם קונים אלא לחרישה - והמוכר היה מכירו</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה ה&quot;ג; נ&quot;י שם (מו א); טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב כג. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">636 ואילך, על המח' כשאינו מכירו.</span></ref> <span dir="rtl">- ונמצא השור נגחן, הרי זה מקח טעות וחוזר</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ק מו א וב&quot;ב צב א; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ה; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב כג.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כל כיוצא בזה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, שמאחר שהמוכר מכירו שדרכו לקנות לחרישה, הרי זה כמו שפירש שקונה לצורך כך</span><ref><span dir="rtl">נ&quot;י ב&quot;ב שם (מו א).</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר המוכר לא היה מכיר את הקונה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">632 ; נ&quot;י שבציון הנ&quot;ל; ב&quot;י שם בד' הטור שבציון הנ&quot;ל; שו&quot;ת בית מאיר סי' טז (עמ' פח), בד' הרמב&quot;ם מכירה שם, שהיה יודע שהוא קונה לחרישה, אבל עי' שנו&quot;ס (פרנקל) לרמב&quot;ם שם, שהגי' הנכונה ברמב&quot;ם &quot;אם היה ידוע&quot; ומ' כד' החולקים דלהלן; נתה&quot;מ שם חי' ס&quot;ק לה.</span></ref><span dir="rtl">, שכאשר המוכר אינו מכיר את הקונה היה עליו לפרש</span><ref><span dir="rtl">עי' נ&quot;י שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שאף כאשר המוכר אינו מכיר את הקונה, כאשר הדבר ידוע לכמה בני אדם שקונה לחרישה, הרי הוא כמוסר מודעא שלחרישה קנאו ואינו חשוב דברים-שבלב*, ולפיכך חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">ההשלמה ב&quot;ב שם; מאירי ב&quot;ק שם; בית מאיר שם, בד' ר&quot;י מיגש שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">636 בד' הרמב&quot;ם. ולכאו' היינו כדעה שדבר מפורסם אינו חשוב דברים שבלב, ודעה שבציון</span> <span dir="rtl">636 כד' החולקים, ע&quot;ע דברים שבלב ציון 25 ואילך על המח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">כאשר הקונה היה אדם שקונה לצורך האחד לבד, כגון אדם שקנה שור, והוא מאותם שאינם קונים אלא לחרישה - והמוכר היה מכירו</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה ה&quot;ג; נ&quot;י שם (מו א); טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב כג. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">636 ואילך, על המח' כשאינו מכירו.</span></ref> <span dir="rtl">- ונמצא השור נגחן, הרי זה מקח טעות וחוזר</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ק מו א וב&quot;ב צב א; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ה; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב כג.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כל כיוצא בזה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, שמאחר שהמוכר מכירו שדרכו לקנות לחרישה, הרי זה כמו שפירש שקונה לצורך כך</span><ref><span dir="rtl">נ&quot;י ב&quot;ב שם (מו א).</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר המוכר לא היה מכיר את הקונה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">632 ; נ&quot;י שבציון הנ&quot;ל; ב&quot;י שם בד' הטור שבציון הנ&quot;ל; שו&quot;ת בית מאיר סי' טז (עמ' פח), בד' הרמב&quot;ם מכירה שם, שהיה יודע שהוא קונה לחרישה, אבל עי' שנו&quot;ס (פרנקל) לרמב&quot;ם שם, שהגי' הנכונה ברמב&quot;ם &quot;אם היה ידוע&quot; ומ' כד' החולקים דלהלן; נתה&quot;מ שם חי' ס&quot;ק לה.</span></ref><span dir="rtl">, שכאשר המוכר אינו מכיר את הקונה היה עליו לפרש</span><ref><span dir="rtl">עי' נ&quot;י שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שאף כאשר המוכר אינו מכיר את הקונה, כאשר הדבר ידוע לכמה בני אדם שקונה לחרישה, הרי הוא כמוסר מודעא שלחרישה קנאו ואינו חשוב דברים-שבלב*, ולפיכך חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">ההשלמה ב&quot;ב שם; מאירי ב&quot;ק שם; בית מאיר שם, בד' ר&quot;י מיגש שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">636 בד' הרמב&quot;ם. ולכאו' היינו כדעה שדבר מפורסם אינו חשוב דברים שבלב, ודעה שבציון</span> <span dir="rtl">636 כד' החולקים, ע&quot;ע דברים שבלב ציון 25 ואילך על המח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">שור שאינו יכול לאכול</span> ==
=== <span dir="rtl">שור שאינו יכול לאכול</span> ===


<span dir="rtl">המוכר שור לחבירו, ונמצא שלא היו לו שיניים טוחנות, ואינו יכול לאכול, שאמרו בתלמוד שהרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">751 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו ראשונים שהוא חשוב מקח טעות דוקא כשאמר לו מכור לי שור לחרישה, אבל בסתם, יכול המוכר לומר לו לשחיטה מכרתיו לך</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שאנץ בשמ&quot;ק ב&quot;מ מב ב, ותוס' רא&quot;ש שם, בפי' א; עי' ריטב&quot;א דלהלן. ועי' נתה&quot;מ שבציון</span> <span dir="rtl">747.</span></ref><span dir="rtl">, ובאפוטרופוס שקונה לצורך יתומים, אף בסתם, דבר ידוע הוא שיתומים אינם קונים לשחיטה</span><ref><span dir="rtl">תוס' שנץ ותוס' רא&quot;ש שם, בפי' ב; ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שהוא חשוב מום אפילו כשמוכרו לשחיטה, שאף שור לשחיטה צריך שהקונה יוכל להשהותו כמה ימים עד ליום השוק, וזה שאינו יכול לחיות צריך לשוחטו מיד, והוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">תוס' שנץ ותוס' רא&quot;ש שם בפ' ג.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר שור לחבירו, ונמצא שלא היו לו שיניים טוחנות, ואינו יכול לאכול, שאמרו בתלמוד שהרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">751 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו ראשונים שהוא חשוב מקח טעות דוקא כשאמר לו מכור לי שור לחרישה, אבל בסתם, יכול המוכר לומר לו לשחיטה מכרתיו לך</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שאנץ בשמ&quot;ק ב&quot;מ מב ב, ותוס' רא&quot;ש שם, בפי' א; עי' ריטב&quot;א דלהלן. ועי' נתה&quot;מ שבציון</span> <span dir="rtl">747.</span></ref><span dir="rtl">, ובאפוטרופוס שקונה לצורך יתומים, אף בסתם, דבר ידוע הוא שיתומים אינם קונים לשחיטה</span><ref><span dir="rtl">תוס' שנץ ותוס' רא&quot;ש שם, בפי' ב; ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שהוא חשוב מום אפילו כשמוכרו לשחיטה, שאף שור לשחיטה צריך שהקונה יוכל להשהותו כמה ימים עד ליום השוק, וזה שאינו יכול לחיות צריך לשוחטו מיד, והוא מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">תוס' שנץ ותוס' רא&quot;ש שם בפ' ג.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">הודעת דמים: במום</span> ==
=== <span dir="rtl">הודעת דמים: במום</span> ===


<span dir="rtl">מקח שיכול להיות לשני דברים שונים ויש בו מום לאחד מהם, ויש הוכחה בדמים אם קנה אותו לצורך אחד או לצורך האחר, כגון במוכר שור ונמצא נגחן, והקונה דרכו לקנות לשחיטה ולחרישה, ויש הבדל בין דמי שור העומד לחרישה לדמי שור העומד לשחיטה, הדמים מודיעים</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ק מו א וב&quot;ב צב א; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב כג. ועי' רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז, שהשמיט דין זה, ועי' אהא&quot;ז שם. ועי' רשב&quot;ם ושא&quot;ר שם, בטעם שהדמים ראיה אע&quot;פ שלענין מכירת צמד הל' שהדמים אינם ראיה אם מכר אף את הבקר, ע&quot;ע מכירה.</span></ref><span dir="rtl">, שהמוכר יכל לדעת אם הוא קונה לחרישה או לשחיטה לפי הדמים שנתן אף על פי שלא פירש</span><ref><span dir="rtl">נ&quot;י ב&quot;ב שם (מו א).</span></ref><span dir="rtl">. והודעת הדמים נחלקו בה ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שהודעת הדמים אינה אלא כאשר אינם קרובים בדמיהם זה לזה</span><ref><span dir="rtl">תוס' ב&quot;ק כז א ד&quot;ה המניח.</span></ref><span dir="rtl">, וכתבו אחרונים דהיינו שהדמים מודיעים דוקא כאשר יש ביניהם הפרש ביותר מכדי שהדעת טועה בו, אבל כשההפרש הוא בפחות מכדי שהדעת טועה אין הדמים ראיה</span><ref><span dir="rtl">יש&quot;ש ב&quot;ק פ&quot;ה סי' ג. וע&quot;ש שכ&quot;כ אף בד' רשב&quot;ם ב&quot;ב שם ד&quot;ה ולחזי, שכ' ששור לחרישה בכ' דינרים ולשחיטה בי' דינרים, ועי' להלן שי&quot;ח בד' רשב&quot;ם.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש מן הראשונים סוברים שהודעת הדמים היא כשיש בין דמי זה לדמי זה יותר משתות</span><ref><span dir="rtl">ההשלמה ב&quot;ב שם ומאירי ב&quot;ק מו א, בשם הראב&quot;ד; נחפה בכסף חו&quot;מ סי' י (צ ב) בד' רשב&quot;ם שם, שכ' שנתאנה ביותר משתות.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש מן הראשונים סוברים, שהדמים מדיעים אפילו בפחות משתות</span><ref><span dir="rtl">מאירי שם, שכ&quot;ד רוב המפרשים.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מקח שיכול להיות לשני דברים שונים ויש בו מום לאחד מהם, ויש הוכחה בדמים אם קנה אותו לצורך אחד או לצורך האחר, כגון במוכר שור ונמצא נגחן, והקונה דרכו לקנות לשחיטה ולחרישה, ויש הבדל בין דמי שור העומד לחרישה לדמי שור העומד לשחיטה, הדמים מודיעים</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ק מו א וב&quot;ב צב א; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב כג. ועי' רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז, שהשמיט דין זה, ועי' אהא&quot;ז שם. ועי' רשב&quot;ם ושא&quot;ר שם, בטעם שהדמים ראיה אע&quot;פ שלענין מכירת צמד הל' שהדמים אינם ראיה אם מכר אף את הבקר, ע&quot;ע מכירה.</span></ref><span dir="rtl">, שהמוכר יכל לדעת אם הוא קונה לחרישה או לשחיטה לפי הדמים שנתן אף על פי שלא פירש</span><ref><span dir="rtl">נ&quot;י ב&quot;ב שם (מו א).</span></ref><span dir="rtl">. והודעת הדמים נחלקו בה ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שהודעת הדמים אינה אלא כאשר אינם קרובים בדמיהם זה לזה</span><ref><span dir="rtl">תוס' ב&quot;ק כז א ד&quot;ה המניח.</span></ref><span dir="rtl">, וכתבו אחרונים דהיינו שהדמים מודיעים דוקא כאשר יש ביניהם הפרש ביותר מכדי שהדעת טועה בו, אבל כשההפרש הוא בפחות מכדי שהדעת טועה אין הדמים ראיה</span><ref><span dir="rtl">יש&quot;ש ב&quot;ק פ&quot;ה סי' ג. וע&quot;ש שכ&quot;כ אף בד' רשב&quot;ם ב&quot;ב שם ד&quot;ה ולחזי, שכ' ששור לחרישה בכ' דינרים ולשחיטה בי' דינרים, ועי' להלן שי&quot;ח בד' רשב&quot;ם.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש מן הראשונים סוברים שהודעת הדמים היא כשיש בין דמי זה לדמי זה יותר משתות</span><ref><span dir="rtl">ההשלמה ב&quot;ב שם ומאירי ב&quot;ק מו א, בשם הראב&quot;ד; נחפה בכסף חו&quot;מ סי' י (צ ב) בד' רשב&quot;ם שם, שכ' שנתאנה ביותר משתות.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש מן הראשונים סוברים, שהדמים מדיעים אפילו בפחות משתות</span><ref><span dir="rtl">מאירי שם, שכ&quot;ד רוב המפרשים.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מודיעים אם במידה או בשם</span>  ==
=== <span dir="rtl">מודיעים אם במידה או בשם</span>  ===


<span dir="rtl">המוכר לחבירו בית כור, שכאשר קוראים אותו בית כור אפילו לא היה בו אלא לתך הגיעו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">60 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו ראשונים שבמקרה שמכר לו בדמי בית כור שלם, הדמים מודיעים שהמכירה היתה על בית כור שלם, ומקחו בטל</span><ref><span dir="rtl">תוס' ב&quot;ב ז א ד&quot;ה בית כור. ועי' נחל&quot;ד שם, שהק' שדומה למוכר צמד שלהל' אין אומרים בו דמים מודיעים, וע&quot;ע מכירה על השיטות בזה. ועי' מהרש&quot;א שם וערך ש&quot;י חו&quot;מ סי' ריח סי&quot;ז, כשמכר בפחות מדמי בית כור ויותר מדמי לתך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר לחבירו בית כור, שכאשר קוראים אותו בית כור אפילו לא היה בו אלא לתך הגיעו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">60 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו ראשונים שבמקרה שמכר לו בדמי בית כור שלם, הדמים מודיעים שהמכירה היתה על בית כור שלם, ומקחו בטל</span><ref><span dir="rtl">תוס' ב&quot;ב ז א ד&quot;ה בית כור. ועי' נחל&quot;ד שם, שהק' שדומה למוכר צמד שלהל' אין אומרים בו דמים מודיעים, וע&quot;ע מכירה על השיטות בזה. ועי' מהרש&quot;א שם וערך ש&quot;י חו&quot;מ סי' ריח סי&quot;ז, כשמכר בפחות מדמי בית כור ויותר מדמי לתך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשהמעות ביד הקונה</span> ==
=== <span dir="rtl">כשהמעות ביד הקונה</span> ===


<span dir="rtl">המוכר זרעוני פשתן ולא צמחו או מכר שור ונמצא נגחן, והקונה עדיין לא נתן את את המעות למוכר, מאחר שהרוב שקונים לזריעה ולחרישה הוא מסייע לחזקת הממון, אם כן הולכים אחר הרוב ואין מוציאים מידו</span><ref><span dir="rtl">פרי&quot;ד ב&quot;ב שם; פסקי ריא&quot;ז שם ה&quot;א סי' א וה; טור שם סי&quot;ח וכא, בשם הרמ&quot;ה, ועי' רמ&quot;ה שבציון</span> <span dir="rtl">310; שו&quot;ע שם סכ&quot;ג, לענין שור; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם ס&quot;כ, לענין זרעים.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו במקרה שאין רוב, כגון שאותם שקונים שור לחרישה ולשחיטה הם שוים, חזקת הממון של הקונה עדיפה ואין מוציאים ממנו בלא ראיה</span><ref><span dir="rtl">טור שם, בשם הרמ&quot;ה; שו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. אבל קנה חטים בסתם וזרעם ולא צמחו, והמעות ביד הקונה, אינו יכול לומר אני מאותם שקונים חטים לזריעה ואיני משלם דמיהם, שסתם חטים לאכילה הם</span><ref><span dir="rtl">פרי&quot;ד שם; ריא&quot;ז שם סי' א.</span></ref><span dir="rtl">, ואף עובדי אדמה הקונים חטים לזריעה אף לאכילה קונים</span><ref><span dir="rtl">פרי&quot;ד שם.</span></ref><span dir="rtl">. היו רוב הקונים שור קונים אותו לשחיטה ומיעוט קנים אותו לחרישה, והמעות עדיין ביד הקונה, והוא אומר אני מן המיעוט שקונים לחרישה ואיני רוצה לשלם את דמיו, יש מן האחרונים סוברים, שמוציאים את המעות מיד הקונה</span><ref><span dir="rtl">פרישה שם; שעמ&quot;ש שם ס&quot;ק ה.</span></ref><span dir="rtl">, יש שכתבו בטעם הדבר, שבזו הולכים אחר הרוב להוציא מהלוקח, שדוקא כאשר המעות ביד המוכר והמקח ביד הקונה יכול המוכר לומר לו אתה מן המיעוט כדי לקיים את המקח ולהחזיק במעות שקיבל, אבל הקונה שכבר משך את המקח וקנאו ונתחייב בדמיו אינו יכול לומר אני מהמיעוט כדי לבטל את המקח ולהחזיק במעות</span><ref><span dir="rtl">פרישה שם. ועי' נתה&quot;מ דלהלן שהק' מראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">310.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שכתבו שחייב לשלם מטעם אחר, שכאשר רוב הקונים שור קונים אותו לשחיטה, מי שקונה אותו לשחיטה עליו לפרש ולהתנות שיהיה לחרישה, ומאחר שלא פירש הפסיד</span><ref><span dir="rtl">שעמ&quot;ש שם. וע&quot;ש שכ&quot;כ בפי' ד' הטור שם, אבל לכאו' ד' הטור הם במקרה שהקונה טוען למוכר אתה מכיר אותי שאני מהקונים לחרישה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">632 ואילך, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שאף כשהרוב קונים לשחיטה יכול הקונה לומר אני מהמיעוט שקונים לחרישה ולהחזיק במעותיו</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם ס&quot;ק יב.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר זרעוני פשתן ולא צמחו או מכר שור ונמצא נגחן, והקונה עדיין לא נתן את את המעות למוכר, מאחר שהרוב שקונים לזריעה ולחרישה הוא מסייע לחזקת הממון, אם כן הולכים אחר הרוב ואין מוציאים מידו</span><ref><span dir="rtl">פרי&quot;ד ב&quot;ב שם; פסקי ריא&quot;ז שם ה&quot;א סי' א וה; טור שם סי&quot;ח וכא, בשם הרמ&quot;ה, ועי' רמ&quot;ה שבציון</span> <span dir="rtl">310; שו&quot;ע שם סכ&quot;ג, לענין שור; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם ס&quot;כ, לענין זרעים.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו במקרה שאין רוב, כגון שאותם שקונים שור לחרישה ולשחיטה הם שוים, חזקת הממון של הקונה עדיפה ואין מוציאים ממנו בלא ראיה</span><ref><span dir="rtl">טור שם, בשם הרמ&quot;ה; שו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. אבל קנה חטים בסתם וזרעם ולא צמחו, והמעות ביד הקונה, אינו יכול לומר אני מאותם שקונים חטים לזריעה ואיני משלם דמיהם, שסתם חטים לאכילה הם</span><ref><span dir="rtl">פרי&quot;ד שם; ריא&quot;ז שם סי' א.</span></ref><span dir="rtl">, ואף עובדי אדמה הקונים חטים לזריעה אף לאכילה קונים</span><ref><span dir="rtl">פרי&quot;ד שם.</span></ref><span dir="rtl">. היו רוב הקונים שור קונים אותו לשחיטה ומיעוט קנים אותו לחרישה, והמעות עדיין ביד הקונה, והוא אומר אני מן המיעוט שקונים לחרישה ואיני רוצה לשלם את דמיו, יש מן האחרונים סוברים, שמוציאים את המעות מיד הקונה</span><ref><span dir="rtl">פרישה שם; שעמ&quot;ש שם ס&quot;ק ה.</span></ref><span dir="rtl">, יש שכתבו בטעם הדבר, שבזו הולכים אחר הרוב להוציא מהלוקח, שדוקא כאשר המעות ביד המוכר והמקח ביד הקונה יכול המוכר לומר לו אתה מן המיעוט כדי לקיים את המקח ולהחזיק במעות שקיבל, אבל הקונה שכבר משך את המקח וקנאו ונתחייב בדמיו אינו יכול לומר אני מהמיעוט כדי לבטל את המקח ולהחזיק במעות</span><ref><span dir="rtl">פרישה שם. ועי' נתה&quot;מ דלהלן שהק' מראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">310.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שכתבו שחייב לשלם מטעם אחר, שכאשר רוב הקונים שור קונים אותו לשחיטה, מי שקונה אותו לשחיטה עליו לפרש ולהתנות שיהיה לחרישה, ומאחר שלא פירש הפסיד</span><ref><span dir="rtl">שעמ&quot;ש שם. וע&quot;ש שכ&quot;כ בפי' ד' הטור שם, אבל לכאו' ד' הטור הם במקרה שהקונה טוען למוכר אתה מכיר אותי שאני מהקונים לחרישה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">632 ואילך, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שאף כשהרוב קונים לשחיטה יכול הקונה לומר אני מהמיעוט שקונים לחרישה ולהחזיק במעותיו</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם ס&quot;ק יב.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
שורה 423: שורה 423:
<span dir="rtl">על הדין כאשר אין הפרש בשווי המקח אם קונה אותו לצורך זה או לצורך אחר, אם יכול המוכר לומר לקונה קח את המקח עצמו בתורת תשלום של המעות שצריך להחזיר לו, עי' להלן: מקח שנתבטל</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">791 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">על הדין כאשר אין הפרש בשווי המקח אם קונה אותו לצורך זה או לצורך אחר, אם יכול המוכר לומר לקונה קח את המקח עצמו בתורת תשלום של המעות שצריך להחזיר לו, עי' להלן: מקח שנתבטל</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">791 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">בירור טיב הזרעים</span>  ==
=== <span dir="rtl">בירור טיב הזרעים</span>  ===


<span dir="rtl">המוכר לחבירו פירות לצורך זריעה ולא צמחו, שאם אינם ראויים לזריעה המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">289,</span> <span dir="rtl">620 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, נחלקו ראשונים כיצד נודע שהזרעים אינם ראויים לצמוח: יש מן הראשונים סוברים, שאינו חייב באחריותם אלא כשנתברר הדבר שמחילה היה ידוע שהם זרעים שאינם ראויים לצמוח, אבל כל זמן שלא נתברר הדבר, אנו תולים שהיו ראויים לצמוח אלא שזרעם בזמן שלא היו ראויים לצמוח בו, והמוכר אינו חייב באחריותם</span><ref><span dir="rtl">תוס' ב&quot;ב צב א ד&quot;ה זרעוני, בתי' שני.</span></ref><span dir="rtl">, והרבה ראשונים חולקים, שאין תולים בדבר אחר אלא כשיש סיבה לתלות בו</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שם בתי' ראשון; עי' ראשונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, כגון שהארץ אינה יפה או שלא זרע כהוגן או שלא השקה כהוגן, וכן כשלא צמחו מחמת יבשות או שדפון והדומים להם שמתארעים בתבואה, שאם אפשר לתלות שלא צמחו מחמת אותם דברים אין לו על המוכר כלום, וכל זמן שיוכל המוכר לטעון ולומר מחמת פשיעתך אירע ולא מחמת הזרעים שלקחת ממני, הדין עמו</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ו.</span></ref><span dir="rtl">, וכן אם לקתה הארץ בברד וכיוצא בו, המוכר אינו חייב באחריותם, שמא לא צמחו מחמת הברד, וכן כל כיוצא בזה</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף ב&quot;ב צב א (מו א); רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;א ; טוש&quot;ע רלב כ.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעה זו, יש מן הראשונים סוברים שעל הקונה להוכיח שזרע ועבד כראוי, ושהיתה השדה בדוקה והשנה כתיקנה</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ן שם בד' רה&quot;ג ורי&quot;ף שם, ורשב&quot;א שם, וריטב&quot;א שם בשם ר&quot;ח, ור&quot;ן שם בד' הרמב&quot;ם שם. ועי' חסד&quot;ד ב&quot;ב שם ה&quot;ז, שפי' ד' הרמב&quot;ן באופ&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שלעולם כל שלא נתברר שהיתה סיבה אחרת שלא יצמחו, בסתם אנו תולים את ההפסד בזרעים שלא היו טובים</span><ref><span dir="rtl">עי' רא&quot;ש שם סי' א, וטור שם. ועי' רא&quot;ש שם שכ&quot;כ בד' הרי&quot;ף שם, וחולק על הרמב&quot;ן הנ&quot;ל בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שכל זרעים טובים צומחים</span><ref><span dir="rtl">עי' רא&quot;ש שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר לחבירו פירות לצורך זריעה ולא צמחו, שאם אינם ראויים לזריעה המקח בטל</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">289,</span> <span dir="rtl">620 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, נחלקו ראשונים כיצד נודע שהזרעים אינם ראויים לצמוח: יש מן הראשונים סוברים, שאינו חייב באחריותם אלא כשנתברר הדבר שמחילה היה ידוע שהם זרעים שאינם ראויים לצמוח, אבל כל זמן שלא נתברר הדבר, אנו תולים שהיו ראויים לצמוח אלא שזרעם בזמן שלא היו ראויים לצמוח בו, והמוכר אינו חייב באחריותם</span><ref><span dir="rtl">תוס' ב&quot;ב צב א ד&quot;ה זרעוני, בתי' שני.</span></ref><span dir="rtl">, והרבה ראשונים חולקים, שאין תולים בדבר אחר אלא כשיש סיבה לתלות בו</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שם בתי' ראשון; עי' ראשונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, כגון שהארץ אינה יפה או שלא זרע כהוגן או שלא השקה כהוגן, וכן כשלא צמחו מחמת יבשות או שדפון והדומים להם שמתארעים בתבואה, שאם אפשר לתלות שלא צמחו מחמת אותם דברים אין לו על המוכר כלום, וכל זמן שיוכל המוכר לטעון ולומר מחמת פשיעתך אירע ולא מחמת הזרעים שלקחת ממני, הדין עמו</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ו.</span></ref><span dir="rtl">, וכן אם לקתה הארץ בברד וכיוצא בו, המוכר אינו חייב באחריותם, שמא לא צמחו מחמת הברד, וכן כל כיוצא בזה</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף ב&quot;ב צב א (מו א); רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;א ; טוש&quot;ע רלב כ.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעה זו, יש מן הראשונים סוברים שעל הקונה להוכיח שזרע ועבד כראוי, ושהיתה השדה בדוקה והשנה כתיקנה</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ן שם בד' רה&quot;ג ורי&quot;ף שם, ורשב&quot;א שם, וריטב&quot;א שם בשם ר&quot;ח, ור&quot;ן שם בד' הרמב&quot;ם שם. ועי' חסד&quot;ד ב&quot;ב שם ה&quot;ז, שפי' ד' הרמב&quot;ן באופ&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים שלעולם כל שלא נתברר שהיתה סיבה אחרת שלא יצמחו, בסתם אנו תולים את ההפסד בזרעים שלא היו טובים</span><ref><span dir="rtl">עי' רא&quot;ש שם סי' א, וטור שם. ועי' רא&quot;ש שם שכ&quot;כ בד' הרי&quot;ף שם, וחולק על הרמב&quot;ן הנ&quot;ל בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שכל זרעים טובים צומחים</span><ref><span dir="rtl">עי' רא&quot;ש שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">בספק מתי נולד המום</span> ==
=== <span dir="rtl">בספק מתי נולד המום</span> ===


<span dir="rtl">כאשר נמצא מום במקח לאחר המכירה, וספק אם המום היה בו קודם המכירה והוא מקח טעות או נולד במקח לאחר מכן ואין כאן טעות, נאמרו בדבר הרבה שיטות והבדלים בדין, כגון, האם אומרים כאן נמצא כאן היה לתלות את המום שנולד ברשות הלוקח שבה נמצא המום או תולים בחזקת הגוף לומר שהמום היה בו לפני המקח, וכן כאשר המום נמצא במקח לאחר המכירה קודם שהגיע לרשות הלוקח אם הדבר חשוב שהספק נולד ברשותו, וכן אם יש הבדל אם הלוקח כבר שילם את דמי המקח ותובע אותם מהמוכר לבין כאשר עדיין לא שילם דמים ורוצה להחזיקם בידו מספק, וכן בטענותיהם של הקונה והמוכר נאמרו הבדלים בדין בין טענות שמא ושמא לטענות ברי ושמא או כשטוענים ברי וברי. על כל הדינים והשיטות בספק זה, ע&quot;ע כאן נמצא כאן היה.</span>
<span dir="rtl">כאשר נמצא מום במקח לאחר המכירה, וספק אם המום היה בו קודם המכירה והוא מקח טעות או נולד במקח לאחר מכן ואין כאן טעות, נאמרו בדבר הרבה שיטות והבדלים בדין, כגון, האם אומרים כאן נמצא כאן היה לתלות את המום שנולד ברשות הלוקח שבה נמצא המום או תולים בחזקת הגוף לומר שהמום היה בו לפני המקח, וכן כאשר המום נמצא במקח לאחר המכירה קודם שהגיע לרשות הלוקח אם הדבר חשוב שהספק נולד ברשותו, וכן אם יש הבדל אם הלוקח כבר שילם את דמי המקח ותובע אותם מהמוכר לבין כאשר עדיין לא שילם דמים ורוצה להחזיקם בידו מספק, וכן בטענותיהם של הקונה והמוכר נאמרו הבדלים בדין בין טענות שמא ושמא לטענות ברי ושמא או כשטוענים ברי וברי. על כל הדינים והשיטות בספק זה, ע&quot;ע כאן נמצא כאן היה.</span>


== <span dir="rtl">בקנה אפילו יהיה בו מום</span> ==
=== <span dir="rtl">בקנה אפילו יהיה בו מום</span> ===


==  <span dir="rtl">מום במקח: מחילה על המום</span> ==
==  <span dir="rtl">מום במקח: מחילה על המום</span> ==
שורה 437: שורה 437:
<span dir="rtl">המוכר מקח לחבירו ואמר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום - או אמר מקח זה יש בו מום</span><ref><span dir="rtl">עי' סמ&quot;ע סי' רלב ס&quot;ק טז, שלד' הרמב&quot;ם דלהלן אף כשאמר בלשון זו המקח בטל, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">679 מה שחילק בד' הטור.</span></ref> <span dir="rtl">- ולא פירש את המום, נחלקו גאונים וראשונים בדבר: יש סוברים שהמקח בטל עד שיפרש המום שיש בו וימחול הלוקח עליו</span><ref><span dir="rtl">הלכות קצובות הל' שימוש ב&quot;ד אות נה; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ו; סמ&quot;ג לאוין קע; נ&quot;י ב&quot;מ פ א (מט ב), בשם הרמ&quot;ה; שו&quot;ע חו&quot;מ רלב ז.</span></ref><span dir="rtl">, או עד שיאמר הקונה, קבלתי עלי כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; סמ&quot;ג שם; שו&quot;ע שם. ועי' שו&quot;ת ושב הכהן סי' מה, דהיינו לפי שבמקרה זה המחילה היא בדבר קצוב, וכדלהלן בד' הרמב&quot;ם שם, וע&quot;ש שאף לסוברים שהטעם שהמקח בטל מפני שהוא כאונאה שלא ידע שמוחל, כדלהלן, אפשר שכשפירש שמוחל עד שיעור מסוים הדבר חשוב מחילה. ועי' מחנ&quot;א אונאה סי' טז, שפי' ד' הרמב&quot;ם באופ&quot;א, שהמקח בטל דוקא כשהמוכר התנה ע&quot;מ שאין בו מום, שהקונה סבור שאמר להשביח דעתו, אבל כשהקונה התנה ואמר קיבלתי עלי, מחל, ולכאו' לפ&quot;ז ה&quot;ה אף כשמחל בלא קיצבה, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">. ובטעם הדבר שהמקח בטל, יש שכתבו מפני שכאשר הקונה אינו יודע על אלו מומים הוא מוחל דינו כהתחייבות על דבר שאינו קצוב שאינה מועילה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע דבר שאינו קצוב ציון 1 ואילך, מח' בזה. טור חו&quot;מ סי' רלב ושו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ד סי' קלו וב&quot;י וב&quot;ח שם וושב הכהן שם, בד' הרמב&quot;ם שם. ועי' ושב הכהן שם שכן מוכח מד' הרמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">670, וע&quot;ש שלדעת הרמב&quot;ם אף באונאה הטעם שאי&quot;ז מחילה מפני שאינו קצוב, ועי' ציון הנ&quot;ל. ועי' כ&quot;מ ובד&quot;ה דלהלן שחזר בו בד' הרמב&quot;ם, ועי' דרישה שם וסמ&quot;ע שם ס&quot;ק טז שהגיה בלשון הב&quot;י.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שכתבו שהוא מדין מתנה-על-מה-שכתוב-בתורה*, וכדרך שאמרו לענין מקח שהיה בו אונאה* שאם התנה על מנת שאין לך עלי אונאה, הלכה שתנאו בטל</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אונאה ציון 206 ואילך, מח' אמוראים בה, ושם שהלכה שהתנאי אינו מועיל. מ&quot;מ שם; עי' נ&quot;י שם; כ&quot;מ שם, ובבד&quot;ה שם; סמ&quot;ע שם; ש&quot;ך שם ס&quot;ק ד; שו&quot;ת שבו&quot;י ח&quot;ב סי' קסו.</span></ref><span dir="rtl">, ולפי שאף המוכר מקח שיש בו מום עובר על איסור אונאה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 26. נתה&quot;מ סי' ס ס&quot;ק ד, לד' הרמב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים חולקים, שהמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח שבציון שבציון</span> <span dir="rtl">686; עי' ראב&quot;ד ור&quot;י מלוניל שבציון</span> <span dir="rtl">687 ואילך; עי' טור שם, ואחרונים דלהלן בדעתו. וכ&quot;נ מרשב&quot;ם ב&quot;ב צג א ד&quot;ה רישא. ועי' שו&quot;ת ושב הכהן שם, שחולק בד' הטור, שהטור מודה שהמקח בטל, אלא חולק על הרמב&quot;ם שאינו מטעם דבר שאינו קצוב אלא מטעם שלא ידע שמוחל כמו באונאה הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">, ומן הגאונים יש שהוסיפו לומר, שכאשר המוכר אמר לקונה, מקח זה יש בו מומים, אפילו ימצאו בו כל מומים שבעולם, המכר קיים</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח שבציון הנ&quot;ל, וע&quot;ש שפי' כן בד' הגמ' ב&quot;מ פ א &quot;היו בה כל המומין האלו&quot;, דהיינו באומר מקח זה יש בו מומים. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">697.</span></ref><span dir="rtl">. ולדעה זו שמחילה על מום בסתם מועילה, היינו לפי שסוברים שאדם יכול להתחייב או למחול אף על דבר שאינו קצוב</span><ref><span dir="rtl">טור ורדב&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואף דין אין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה אין כאן, לפי שהקונה מחל על טעותו, ודוקא לענין אונאה גזירת הכתוב היא שאף על פי שמחל חוזר</span><ref><span dir="rtl">שער המלך מכירה פי&quot;א סוף הט&quot;ז ונתה&quot;מ סי' ס ס&quot;ק ד, בד' הטור שם.</span></ref><span dir="rtl">, או, שלענין אונאה שהיא מכירת המקח ביותר משוויו אנו צריכים למחילתו של הקונה, ומאחר שהקונה אינו יודע על מה מוחל אינה מחילה, אבל במקח שיש בו מום, מאחר שהוא נמכר בשוויו אין כאן צורך במחילה, אלא שאנו צריכים לגילוי דעתו ששל הקונה שאינו מקפיד על מומים, ומאחר שהמוכר פירש שיש בו מומים, ראינו שהקונה לא הקפיד עליהם</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ סי' רלב ס&quot;ק ב, בד' הטור שם.</span></ref><span dir="rtl">. ומן האחרונים יש שחילקו בדבר, שזו שאמרו באונאה שתנאי אינו מועיל, היינו דוקא כאשר המוכר לא הודיע בפירוש שיש בו אונאה, ואף לענין מום, כל שהמוכר לא הודיע לקונה שיש מום במקח, אלא אמר, על מנת שאין אתה חוזר עלי במום, המקח בטל, מפני שהקונה אינו יודע שנתאנה ואינו מוחל, אבל כשהמוכר הודיע לקונה שמקח זה יש בו מום, אף על פי שלא פירש את המום, כיון שהקונה ידע שיש בו מום ומחל עליו, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">דרישה שם, ובסמ&quot;ע שם, ועי' דרישה שם באופ&quot;א, ושהעיקר כמ&quot;ש בפנים. והיינו מפני שכאשר ודאי מחל אינו חשוב כמתנה על מה שכתוב בתורה, ע&quot;ע אונאה ציונים, 210, 211. ולפ&quot;ז אפשר שכ&quot;ד רה&quot;ג שבציון</span> <span dir="rtl">674, עי' ציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. ובמקומות שנהגו הסוחרים שכאומר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום המקח קיים, אף לדעת הסוברים שמדין תורה תנאי זה אינו מועיל, מנהג מבטל הלכה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מנהג.</span></ref> <span dir="rtl">ואינו יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">רדב&quot;ז שם. וצ&quot;ב אם כ&quot;ה אף לענין אונאה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר מקח לחבירו ואמר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום - או אמר מקח זה יש בו מום</span><ref><span dir="rtl">עי' סמ&quot;ע סי' רלב ס&quot;ק טז, שלד' הרמב&quot;ם דלהלן אף כשאמר בלשון זו המקח בטל, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">679 מה שחילק בד' הטור.</span></ref> <span dir="rtl">- ולא פירש את המום, נחלקו גאונים וראשונים בדבר: יש סוברים שהמקח בטל עד שיפרש המום שיש בו וימחול הלוקח עליו</span><ref><span dir="rtl">הלכות קצובות הל' שימוש ב&quot;ד אות נה; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ו; סמ&quot;ג לאוין קע; נ&quot;י ב&quot;מ פ א (מט ב), בשם הרמ&quot;ה; שו&quot;ע חו&quot;מ רלב ז.</span></ref><span dir="rtl">, או עד שיאמר הקונה, קבלתי עלי כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; סמ&quot;ג שם; שו&quot;ע שם. ועי' שו&quot;ת ושב הכהן סי' מה, דהיינו לפי שבמקרה זה המחילה היא בדבר קצוב, וכדלהלן בד' הרמב&quot;ם שם, וע&quot;ש שאף לסוברים שהטעם שהמקח בטל מפני שהוא כאונאה שלא ידע שמוחל, כדלהלן, אפשר שכשפירש שמוחל עד שיעור מסוים הדבר חשוב מחילה. ועי' מחנ&quot;א אונאה סי' טז, שפי' ד' הרמב&quot;ם באופ&quot;א, שהמקח בטל דוקא כשהמוכר התנה ע&quot;מ שאין בו מום, שהקונה סבור שאמר להשביח דעתו, אבל כשהקונה התנה ואמר קיבלתי עלי, מחל, ולכאו' לפ&quot;ז ה&quot;ה אף כשמחל בלא קיצבה, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">. ובטעם הדבר שהמקח בטל, יש שכתבו מפני שכאשר הקונה אינו יודע על אלו מומים הוא מוחל דינו כהתחייבות על דבר שאינו קצוב שאינה מועילה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע דבר שאינו קצוב ציון 1 ואילך, מח' בזה. טור חו&quot;מ סי' רלב ושו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ד סי' קלו וב&quot;י וב&quot;ח שם וושב הכהן שם, בד' הרמב&quot;ם שם. ועי' ושב הכהן שם שכן מוכח מד' הרמב&quot;ם שבציון</span> <span dir="rtl">670, וע&quot;ש שלדעת הרמב&quot;ם אף באונאה הטעם שאי&quot;ז מחילה מפני שאינו קצוב, ועי' ציון הנ&quot;ל. ועי' כ&quot;מ ובד&quot;ה דלהלן שחזר בו בד' הרמב&quot;ם, ועי' דרישה שם וסמ&quot;ע שם ס&quot;ק טז שהגיה בלשון הב&quot;י.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שכתבו שהוא מדין מתנה-על-מה-שכתוב-בתורה*, וכדרך שאמרו לענין מקח שהיה בו אונאה* שאם התנה על מנת שאין לך עלי אונאה, הלכה שתנאו בטל</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אונאה ציון 206 ואילך, מח' אמוראים בה, ושם שהלכה שהתנאי אינו מועיל. מ&quot;מ שם; עי' נ&quot;י שם; כ&quot;מ שם, ובבד&quot;ה שם; סמ&quot;ע שם; ש&quot;ך שם ס&quot;ק ד; שו&quot;ת שבו&quot;י ח&quot;ב סי' קסו.</span></ref><span dir="rtl">, ולפי שאף המוכר מקח שיש בו מום עובר על איסור אונאה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 26. נתה&quot;מ סי' ס ס&quot;ק ד, לד' הרמב&quot;ם שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים חולקים, שהמקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח שבציון שבציון</span> <span dir="rtl">686; עי' ראב&quot;ד ור&quot;י מלוניל שבציון</span> <span dir="rtl">687 ואילך; עי' טור שם, ואחרונים דלהלן בדעתו. וכ&quot;נ מרשב&quot;ם ב&quot;ב צג א ד&quot;ה רישא. ועי' שו&quot;ת ושב הכהן שם, שחולק בד' הטור, שהטור מודה שהמקח בטל, אלא חולק על הרמב&quot;ם שאינו מטעם דבר שאינו קצוב אלא מטעם שלא ידע שמוחל כמו באונאה הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">, ומן הגאונים יש שהוסיפו לומר, שכאשר המוכר אמר לקונה, מקח זה יש בו מומים, אפילו ימצאו בו כל מומים שבעולם, המכר קיים</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח שבציון הנ&quot;ל, וע&quot;ש שפי' כן בד' הגמ' ב&quot;מ פ א &quot;היו בה כל המומין האלו&quot;, דהיינו באומר מקח זה יש בו מומים. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">697.</span></ref><span dir="rtl">. ולדעה זו שמחילה על מום בסתם מועילה, היינו לפי שסוברים שאדם יכול להתחייב או למחול אף על דבר שאינו קצוב</span><ref><span dir="rtl">טור ורדב&quot;ז שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואף דין אין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה אין כאן, לפי שהקונה מחל על טעותו, ודוקא לענין אונאה גזירת הכתוב היא שאף על פי שמחל חוזר</span><ref><span dir="rtl">שער המלך מכירה פי&quot;א סוף הט&quot;ז ונתה&quot;מ סי' ס ס&quot;ק ד, בד' הטור שם.</span></ref><span dir="rtl">, או, שלענין אונאה שהיא מכירת המקח ביותר משוויו אנו צריכים למחילתו של הקונה, ומאחר שהקונה אינו יודע על מה מוחל אינה מחילה, אבל במקח שיש בו מום, מאחר שהוא נמכר בשוויו אין כאן צורך במחילה, אלא שאנו צריכים לגילוי דעתו ששל הקונה שאינו מקפיד על מומים, ומאחר שהמוכר פירש שיש בו מומים, ראינו שהקונה לא הקפיד עליהם</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ סי' רלב ס&quot;ק ב, בד' הטור שם.</span></ref><span dir="rtl">. ומן האחרונים יש שחילקו בדבר, שזו שאמרו באונאה שתנאי אינו מועיל, היינו דוקא כאשר המוכר לא הודיע בפירוש שיש בו אונאה, ואף לענין מום, כל שהמוכר לא הודיע לקונה שיש מום במקח, אלא אמר, על מנת שאין אתה חוזר עלי במום, המקח בטל, מפני שהקונה אינו יודע שנתאנה ואינו מוחל, אבל כשהמוכר הודיע לקונה שמקח זה יש בו מום, אף על פי שלא פירש את המום, כיון שהקונה ידע שיש בו מום ומחל עליו, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">דרישה שם, ובסמ&quot;ע שם, ועי' דרישה שם באופ&quot;א, ושהעיקר כמ&quot;ש בפנים. והיינו מפני שכאשר ודאי מחל אינו חשוב כמתנה על מה שכתוב בתורה, ע&quot;ע אונאה ציונים, 210, 211. ולפ&quot;ז אפשר שכ&quot;ד רה&quot;ג שבציון</span> <span dir="rtl">674, עי' ציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">. ובמקומות שנהגו הסוחרים שכאומר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום המקח קיים, אף לדעת הסוברים שמדין תורה תנאי זה אינו מועיל, מנהג מבטל הלכה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מנהג.</span></ref> <span dir="rtl">ואינו יכול לבטל את המקח</span><ref><span dir="rtl">רדב&quot;ז שם. וצ&quot;ב אם כ&quot;ה אף לענין אונאה.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">פירש הרבה מומים</span> ==
=== <span dir="rtl">פירש הרבה מומים</span> ===


<span dir="rtl">אמרו בתוספתא, המוכר שפחה לחבירו, ואמר לו, שפחה זו חולה היא שוטה היא נכפית היא - חולה במחלת נפילה</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י ב&quot;מ פ א ד&quot;ה נכפית. ועי' ערוך ע' כף, שנופל מחמת שגעון.</span></ref> <span dir="rtl">- משועממת היא - משוגעת</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י ב&quot;מ פ א ד&quot;ה משועממת.</span></ref> <span dir="rtl">- והיה בה מום אחר וסנפו עם המומים הרי זה מקח טעות, אמר לו מום זה ומום אחר, אין זה מקח טעות, וכן המוכר פרה לחבירו ואמר לו נגחנית היא נגפנית היא נשכנית היא רבצנית היא בעטנית היא, והיה בה מום אחר וסנפו עם המומים, הרי זה מקח טעות, אמר לו מום זה ומום אחר, אין זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב פ&quot;ד, והובא בב&quot;מ שם בשפחה, ומר' יוחנן בפרה.</span></ref><span dir="rtl">. ונחלקו גאונים וראשונים בדין זה, אם ביטול המקח הוא כשהמוכר לא הזכיר את המום שהיה בו, או שהוא אפילו כאשר המוכר הזכירו בפירוש, אלא שהטעהו על ידי שהזכיר מומים שאינם במקח, וכדלהלן.</span>
<span dir="rtl">אמרו בתוספתא, המוכר שפחה לחבירו, ואמר לו, שפחה זו חולה היא שוטה היא נכפית היא - חולה במחלת נפילה</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י ב&quot;מ פ א ד&quot;ה נכפית. ועי' ערוך ע' כף, שנופל מחמת שגעון.</span></ref> <span dir="rtl">- משועממת היא - משוגעת</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י ב&quot;מ פ א ד&quot;ה משועממת.</span></ref> <span dir="rtl">- והיה בה מום אחר וסנפו עם המומים הרי זה מקח טעות, אמר לו מום זה ומום אחר, אין זה מקח טעות, וכן המוכר פרה לחבירו ואמר לו נגחנית היא נגפנית היא נשכנית היא רבצנית היא בעטנית היא, והיה בה מום אחר וסנפו עם המומים, הרי זה מקח טעות, אמר לו מום זה ומום אחר, אין זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב פ&quot;ד, והובא בב&quot;מ שם בשפחה, ומר' יוחנן בפרה.</span></ref><span dir="rtl">. ונחלקו גאונים וראשונים בדין זה, אם ביטול המקח הוא כשהמוכר לא הזכיר את המום שהיה בו, או שהוא אפילו כאשר המוכר הזכירו בפירוש, אלא שהטעהו על ידי שהזכיר מומים שאינם במקח, וכדלהלן.</span>
שורה 445: שורה 445:
<span dir="rtl">והרבה ראשונים חולקים, שזו שאמרו שהמקח בטל, הוא אפילו כאשר המוכר הזכיר את המום שנמצא במקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, שכאשר המוכר פירש מומים שלא היו במקח והקונה ראה שאינם, אפילו נמצא שהיה בו אחד מהמומים, הרי זה מקח טעות, לפי שהלוקח הכיר בשאר מומים שאינם במקח, והיה סבור שהמוכר משקר בכולם כדי להשליך מעליו תרעומת, ולא קנה על דעת שיש בו מום, אבל כאשר המוכר לא פירש אלא את אותו מום שהיה במקח, אף על פי שאמר שיש בו עוד מומים ולא פירש אותם, אף על פי שלא נמצא במקח אלא אותו מום לבדו, אינו מקח טעות, שכיון שפירש לו את אותו מום לבדו היה על הקונה לבדוק אחריו</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י שם, ותוס' שם ד&quot;ה היו, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">335,</span> <span dir="rtl">693 בדעתם; עי' שא&quot;ר דלהלן. ועי' בהגר&quot;א שם ס&quot;ק טז.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים, שהמקח בטל דוקא כאשר המוכר פירש ומנה מומים גלויים וניכרים לעין ומומים שאין ניכרים, ואותם המומים הגלויים שמנה לא היו במקח אבל נמצא בה מום מאותם שאינם ניכרים - כגון שאמר פרה זו עורת היא חגרת היא נשכנית היא רבצנית היא, ונמצאת רבצנית בלבד או נשכנית בלבד, שהם מומים שאינם ניכרים</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם. אבל עי' רי&quot;ף שם שמ' שאף רבצנית ונשכנית הם מומים ניכרים.</span></ref> <span dir="rtl">- הרי זה מקח טעות, לפי שהקונה אומר כשראיתי שאין בו את אותם מומים אמרתי כשם שאין בו את אלו כך זה המום האחר אינו במקח</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף שם (מט ב); רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ז וח וי; ר&quot;י מלוניל שם; ריטב&quot;א שם; רא&quot;ש שם סי' יד; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב ח. ועי' רא&quot;ש שם וכ&quot;מ שם ה&quot;ז, שרש&quot;י ותוס' פי' באופ&quot;א, ולכאו' היינו שלדעתם אפי' כאשר נמצא במקח מום ניכר ה&quot;ז מק&quot;ט, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, וציון</span> <span dir="rtl">335.</span></ref><span dir="rtl">, ולהשביח דעתי הוא אומר לי כך</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף שם; רמב&quot;ם שם; ריטב&quot;א שם; רא&quot;ש שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, לומר שהמקח שוה את הדמים אפילו היו בו כל מומים אלו</span><ref><span dir="rtl">עי' ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שהמוכר אמר כן כדי להוציא עצמו מכלל תרעומת</span><ref><span dir="rtl">עי' ר&quot;י מלוניל שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">והרבה ראשונים חולקים, שזו שאמרו שהמקח בטל, הוא אפילו כאשר המוכר הזכיר את המום שנמצא במקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, שכאשר המוכר פירש מומים שלא היו במקח והקונה ראה שאינם, אפילו נמצא שהיה בו אחד מהמומים, הרי זה מקח טעות, לפי שהלוקח הכיר בשאר מומים שאינם במקח, והיה סבור שהמוכר משקר בכולם כדי להשליך מעליו תרעומת, ולא קנה על דעת שיש בו מום, אבל כאשר המוכר לא פירש אלא את אותו מום שהיה במקח, אף על פי שאמר שיש בו עוד מומים ולא פירש אותם, אף על פי שלא נמצא במקח אלא אותו מום לבדו, אינו מקח טעות, שכיון שפירש לו את אותו מום לבדו היה על הקונה לבדוק אחריו</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י שם, ותוס' שם ד&quot;ה היו, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">335,</span> <span dir="rtl">693 בדעתם; עי' שא&quot;ר דלהלן. ועי' בהגר&quot;א שם ס&quot;ק טז.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים, שהמקח בטל דוקא כאשר המוכר פירש ומנה מומים גלויים וניכרים לעין ומומים שאין ניכרים, ואותם המומים הגלויים שמנה לא היו במקח אבל נמצא בה מום מאותם שאינם ניכרים - כגון שאמר פרה זו עורת היא חגרת היא נשכנית היא רבצנית היא, ונמצאת רבצנית בלבד או נשכנית בלבד, שהם מומים שאינם ניכרים</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם. אבל עי' רי&quot;ף שם שמ' שאף רבצנית ונשכנית הם מומים ניכרים.</span></ref> <span dir="rtl">- הרי זה מקח טעות, לפי שהקונה אומר כשראיתי שאין בו את אותם מומים אמרתי כשם שאין בו את אלו כך זה המום האחר אינו במקח</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף שם (מט ב); רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ז וח וי; ר&quot;י מלוניל שם; ריטב&quot;א שם; רא&quot;ש שם סי' יד; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב ח. ועי' רא&quot;ש שם וכ&quot;מ שם ה&quot;ז, שרש&quot;י ותוס' פי' באופ&quot;א, ולכאו' היינו שלדעתם אפי' כאשר נמצא במקח מום ניכר ה&quot;ז מק&quot;ט, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, וציון</span> <span dir="rtl">335.</span></ref><span dir="rtl">, ולהשביח דעתי הוא אומר לי כך</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף שם; רמב&quot;ם שם; ריטב&quot;א שם; רא&quot;ש שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, לומר שהמקח שוה את הדמים אפילו היו בו כל מומים אלו</span><ref><span dir="rtl">עי' ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שהמוכר אמר כן כדי להוציא עצמו מכלל תרעומת</span><ref><span dir="rtl">עי' ר&quot;י מלוניל שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">היו במקח מומים ניכרים</span> ==
=== <span dir="rtl">היו במקח מומים ניכרים</span> ===


<span dir="rtl">כאשר כל המומים שאמר המוכר היו במקח אלא שחלקם היו ניכרים לעין וחלקם אינם ניכרים, ונמצא בו מום שלא היה ניכר לקונה, אינו מקח טעות, והקונה אינו יכול לטעון שלא הכיר באותו מום, שהרי לא אמר אלא מומים שיש בו ולא הטעהו</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י ב&quot;מ פ א ד&quot;ה היו; רי&quot;ף שם; רמב&quot;ם שם ה&quot;ח וט; ר&quot;י מלוניל שם; ריטב&quot;א שם; רא&quot;ש שם; טוש&quot;ע שם ט. ועי' ראשונים הנ&quot;ל, שפי' כן במ&quot;ש בגמ' שם &quot;היו בה כל המומין הללו&quot;, ועי' ראשונים שבציונים,</span> <span dir="rtl">675,</span> <span dir="rtl">686, שפי' באופ&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">. ויש סוברים שאפילו כאשר מקצת מהמומים הניכרים שפירש המוכר לא היו בו, כאשר מלבד אותו מום שאינו ניכר היה בו את אחד מהמומים הניכרים לעין, אינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; ריטב&quot;א שם; טוש&quot;ע שם. ועי' סמ&quot;ע שם ס&quot;ק יט, וש&quot;ך שם ס&quot;ק ה, ובהגר&quot;א שם ס&quot;ק טז.</span></ref><span dir="rtl">, שהיה על הקונה לחוש שהמוכר אומר אמת אף בזה שאינו ניכר כשם שראה שאמר אמת באותו מום מהמומים הניכרים</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכשם שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר</span><ref><span dir="rtl">טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">כאשר כל המומים שאמר המוכר היו במקח אלא שחלקם היו ניכרים לעין וחלקם אינם ניכרים, ונמצא בו מום שלא היה ניכר לקונה, אינו מקח טעות, והקונה אינו יכול לטעון שלא הכיר באותו מום, שהרי לא אמר אלא מומים שיש בו ולא הטעהו</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י ב&quot;מ פ א ד&quot;ה היו; רי&quot;ף שם; רמב&quot;ם שם ה&quot;ח וט; ר&quot;י מלוניל שם; ריטב&quot;א שם; רא&quot;ש שם; טוש&quot;ע שם ט. ועי' ראשונים הנ&quot;ל, שפי' כן במ&quot;ש בגמ' שם &quot;היו בה כל המומין הללו&quot;, ועי' ראשונים שבציונים,</span> <span dir="rtl">675,</span> <span dir="rtl">686, שפי' באופ&quot;א.</span></ref><span dir="rtl">. ויש סוברים שאפילו כאשר מקצת מהמומים הניכרים שפירש המוכר לא היו בו, כאשר מלבד אותו מום שאינו ניכר היה בו את אחד מהמומים הניכרים לעין, אינו מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; ריטב&quot;א שם; טוש&quot;ע שם. ועי' סמ&quot;ע שם ס&quot;ק יט, וש&quot;ך שם ס&quot;ק ה, ובהגר&quot;א שם ס&quot;ק טז.</span></ref><span dir="rtl">, שהיה על הקונה לחוש שהמוכר אומר אמת אף בזה שאינו ניכר כשם שראה שאמר אמת באותו מום מהמומים הניכרים</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכשם שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר</span><ref><span dir="rtl">טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מחילה לאחר המקח</span> ==
=== <span dir="rtl">מחילה לאחר המקח</span> ===


<span dir="rtl">מקח שהיה בו מום, והקונה שהה זמן כדי שיוכל לדעת מהמום, ולא תבעו, יש מן הראשונים סוברים שדינו כאונאה בדמי המקח, שאם הקונה שהה זמן כדי שיראה לתגר או לקרובו הרי זו מחילה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אונאה ציון 72 ואילך. ראב&quot;ד, הובא במאירי ב&quot;ק ט א ובתלמיד הרשב&quot;א והרא&quot;ש שם ובמיוחס לריטב&quot;א ב&quot;מ נ ב ובשמ&quot;ק שם יד א. ועי' הלכות קצובות הל' שימוש בית דין אות נה, שמ' שאפשר לבטל את המקח דוקא באותו יום, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן הראשונים מצדדים לחלק בדבר, ששהוי זמן שיכול לגלות את המום הוא חשוב מחילה דוקא כשהוא מום שניתן להבחינו במקח, אבל מום שאינו יכול לעמוד עליו אלא על ידי גילוי של אחרים, כגון בשדה שנמצאו עליה עוררים - לסוברים שחשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">409 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- שיהוי הזמן אינו חשוב מחילה</span><ref><span dir="rtl">עי' מאירי שם.</span></ref><span dir="rtl">. והרבה ראשונים חולקים, שלא קצבו זמן בכדי שיראה לתגר או לקרובו אלא לענין אונאה, אבל לענין מקח טעות כל זמן שנתגלה המום לקונה, יכול לתובעו</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף ב&quot;מ נ ב (ל ב) בשם רה&quot;ג, ובשו&quot;ת סי' קנג; עי' ראשונים ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">707 ואילך; עי' עיטור מאמר ד אחריות (יט א); שו&quot;ת מהר&quot;ם ב&quot;ב ד&quot;ל סי' מח, ועי' מהר&quot;ם ב&quot;ב שבציון</span> <span dir="rtl">35; מאירי שם, לדעה ב; רא&quot;ש ב&quot;מ פ&quot;ד סי' טו; צרור הכסף הארוך דרך ד ש&quot;ד אות א; חוקות הדיינים סי' רג (קסא); תלמיד הרשב&quot;א שבציון הנ&quot;ל; רי&quot;ו מישרים נ&quot;ט ח&quot;ב (ל ב). ועי' שו&quot;ת מהרש&quot;ך ח&quot;א סי' קנו, שכן הלכה רווחת בישראל.</span></ref><span dir="rtl">. ולאחר שהמום נודע לקונה, ושהה מלתבוע מהמוכר את ביטול המקח יש מן הראשונים סוברים שהרי זו מחילה</span><ref><span dir="rtl">עי' שו&quot;ת הרי&quot;ף שם, והובא בשו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ד סי' קלו בשם רה&quot;ג, ומחנ&quot;א אונאה סי' ד בדעתו; עי' שו&quot;ת ר&quot;י מיגש סי' נא; ראב&quot;ד בשמ&quot;ק שם; עי' ריטב&quot;א כתובות עה א. ועי' שו&quot;ת תו&quot;ח למהרח&quot;ש ח&quot;א סי' כא, שהוכיח כן אף מלשון הרי&quot;ף שבציון</span> <span dir="rtl">704.</span></ref><span dir="rtl">, ועל הקונה להשבע שלא ידע מהמום עד אותה שעה</span><ref><span dir="rtl">עי' רי&quot;ף ור&quot;י מיגש שם. ועי' רדב&quot;ז שם על הטעם שהקונה חייב שבועה אע&quot;פ שהמוכר טוען שמא. ועי' ריקאנטי סי' תקמב, וכנה&quot;ג חו&quot;מ סי' רלב הגה&quot;ט אות כא.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שלעולם חוזר, אפילו שהה זמן רב מראיית המום</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם ויד רמה וטוש&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">711, ומהרח&quot;ש ומחנ&quot;א שם ומל&quot;מ מכירה פט&quot;ו ה&quot;ג בדעתם; שו&quot;ת שבו&quot;י ח&quot;ג סי' קסט; תרומת הכרי סי' רלב ס&quot;ק א.</span></ref><span dir="rtl">, שחזקה אין-אדם-מתפייס-במומים*</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו לדעת הסוברים שכאשר הקונה יכל להבחין במום בשעת המקח ולא בדק, מחל על המום</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, ושם שי&quot;ח.</span></ref><span dir="rtl">, היינו לפי שלא הקפיד לקנותו בלא בדיקה, אבל כאשר כבר נגמר המקח ונמצא בו מום, זה ששהה מלתובעו, מפני שאין לו עוד צורך במקח ויודע שיש לו עוד שהות לחזור כל זמן שיצטרך לדבר</span><ref><span dir="rtl">שבו&quot;י ותרומת הכרי שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מקח שהיה בו מום, והקונה שהה זמן כדי שיוכל לדעת מהמום, ולא תבעו, יש מן הראשונים סוברים שדינו כאונאה בדמי המקח, שאם הקונה שהה זמן כדי שיראה לתגר או לקרובו הרי זו מחילה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע אונאה ציון 72 ואילך. ראב&quot;ד, הובא במאירי ב&quot;ק ט א ובתלמיד הרשב&quot;א והרא&quot;ש שם ובמיוחס לריטב&quot;א ב&quot;מ נ ב ובשמ&quot;ק שם יד א. ועי' הלכות קצובות הל' שימוש בית דין אות נה, שמ' שאפשר לבטל את המקח דוקא באותו יום, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן הראשונים מצדדים לחלק בדבר, ששהוי זמן שיכול לגלות את המום הוא חשוב מחילה דוקא כשהוא מום שניתן להבחינו במקח, אבל מום שאינו יכול לעמוד עליו אלא על ידי גילוי של אחרים, כגון בשדה שנמצאו עליה עוררים - לסוברים שחשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">409 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- שיהוי הזמן אינו חשוב מחילה</span><ref><span dir="rtl">עי' מאירי שם.</span></ref><span dir="rtl">. והרבה ראשונים חולקים, שלא קצבו זמן בכדי שיראה לתגר או לקרובו אלא לענין אונאה, אבל לענין מקח טעות כל זמן שנתגלה המום לקונה, יכול לתובעו</span><ref><span dir="rtl">רי&quot;ף ב&quot;מ נ ב (ל ב) בשם רה&quot;ג, ובשו&quot;ת סי' קנג; עי' ראשונים ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">707 ואילך; עי' עיטור מאמר ד אחריות (יט א); שו&quot;ת מהר&quot;ם ב&quot;ב ד&quot;ל סי' מח, ועי' מהר&quot;ם ב&quot;ב שבציון</span> <span dir="rtl">35; מאירי שם, לדעה ב; רא&quot;ש ב&quot;מ פ&quot;ד סי' טו; צרור הכסף הארוך דרך ד ש&quot;ד אות א; חוקות הדיינים סי' רג (קסא); תלמיד הרשב&quot;א שבציון הנ&quot;ל; רי&quot;ו מישרים נ&quot;ט ח&quot;ב (ל ב). ועי' שו&quot;ת מהרש&quot;ך ח&quot;א סי' קנו, שכן הלכה רווחת בישראל.</span></ref><span dir="rtl">. ולאחר שהמום נודע לקונה, ושהה מלתבוע מהמוכר את ביטול המקח יש מן הראשונים סוברים שהרי זו מחילה</span><ref><span dir="rtl">עי' שו&quot;ת הרי&quot;ף שם, והובא בשו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ד סי' קלו בשם רה&quot;ג, ומחנ&quot;א אונאה סי' ד בדעתו; עי' שו&quot;ת ר&quot;י מיגש סי' נא; ראב&quot;ד בשמ&quot;ק שם; עי' ריטב&quot;א כתובות עה א. ועי' שו&quot;ת תו&quot;ח למהרח&quot;ש ח&quot;א סי' כא, שהוכיח כן אף מלשון הרי&quot;ף שבציון</span> <span dir="rtl">704.</span></ref><span dir="rtl">, ועל הקונה להשבע שלא ידע מהמום עד אותה שעה</span><ref><span dir="rtl">עי' רי&quot;ף ור&quot;י מיגש שם. ועי' רדב&quot;ז שם על הטעם שהקונה חייב שבועה אע&quot;פ שהמוכר טוען שמא. ועי' ריקאנטי סי' תקמב, וכנה&quot;ג חו&quot;מ סי' רלב הגה&quot;ט אות כא.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שלעולם חוזר, אפילו שהה זמן רב מראיית המום</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם ויד רמה וטוש&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">711, ומהרח&quot;ש ומחנ&quot;א שם ומל&quot;מ מכירה פט&quot;ו ה&quot;ג בדעתם; שו&quot;ת שבו&quot;י ח&quot;ג סי' קסט; תרומת הכרי סי' רלב ס&quot;ק א.</span></ref><span dir="rtl">, שחזקה אין-אדם-מתפייס-במומים*</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו לדעת הסוברים שכאשר הקונה יכל להבחין במום בשעת המקח ולא בדק, מחל על המום</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">323 ואילך, ושם שי&quot;ח.</span></ref><span dir="rtl">, היינו לפי שלא הקפיד לקנותו בלא בדיקה, אבל כאשר כבר נגמר המקח ונמצא בו מום, זה ששהה מלתובעו, מפני שאין לו עוד צורך במקח ויודע שיש לו עוד שהות לחזור כל זמן שיצטרך לדבר</span><ref><span dir="rtl">שבו&quot;י ותרומת הכרי שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשהשתמש במקח</span> ==
=== <span dir="rtl">כשהשתמש במקח</span> ===


<span dir="rtl">מקח שנמצא בו מום, אם הלוקח נשתמש בו אחר שראה המום, הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ג; יד רמה ב&quot;ב צב ב בסו&quot;ד; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב ג.</span></ref><span dir="rtl">. ואפילו נשתמש במקח כל שהוא</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ט ה&quot;ב, ור&quot;ן דלהלן בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">, כגון קנה קרקע ויצאו עליה עוררים קודם שהחזיק בה, שלסוברים שהמקח בטל מטעם מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">409 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אם לאחר שיצאו עוררים ירד הקונה לקרקע ותיקן את מצריה, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם שם, ור&quot;ן ב&quot;מ יד א בדעתו, וע&quot;ע מכירה שי&quot;ח בד' הרמב&quot;ם דהיינו כשיצאו עוררים לאחר שנשתמש; ראב&quot;ד בשמ&quot;ק ב&quot;מ יד א; העיטור מאמר ד אחריות (יט א); רא&quot;ה כתובות צב ב; יד רמה ב&quot;ב מד ב אות קנו; ריטב&quot;א כתובות שם; נ&quot;י ב&quot;ק ט א (ג ב); שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;א סי' תקמח. ועי' ראשונים הנ&quot;ל שפירשו כן במ&quot;ש בגמ' שם, &quot;מכי דייש אמצרי&quot;, וע&quot;ע מכירה על הפירושים השונים והשיטות בזה, ועי' לעיל ציון</span> <span dir="rtl">721.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כל כיוצא בדבר זה</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן כשהקונה מכר את המקח לאחרים, אפילו מכר חלק מהמקח, המקח כולו קיים</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת רשב&quot;ש סוס&quot;י תקפט; עי' רדב&quot;ז דלהלן; עי' כנה&quot;ג חו&quot;מ סי' רלה הגה&quot;ט אות יא, בשם כמה אחרונים.</span></ref><span dir="rtl">. וכן כשקנה סחורה ומצא בה מום, ולאחר שהקונה ראה את המום לקח את הסחורה למקום אחר כדי למוכרה, יש מן האחרונים שכתבו שחשוב כנשתמש במקח, ואינו יכול לבטלו</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת תועפות ראם חו&quot;מ סי' כא. וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ד סי' קלו, בקנה בגדים והוליכם לחנותו שחשוב כנשתמש, אבל ע&quot;ש שלכאו' טעמו מפני ששהה זמן מרובה.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר הודיע למוכר שיש מום במקח ולאחר מכן נשתמש בו, יש סוברים, שלא מחל על המום, והמקח בטל, אלא שהקונה חייב לשלם למוכר על מה שהשתמש או על מה שהפסידו על ידי השימוש</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א אונאה סי' ה שה&quot;ה לענין מקח שיש בו מום. וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ ריטב&quot;א ב&quot;מ נ ב לענין אונאה ביותר משתות.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שמאחר שכאשר המקח בטל אסור לקונה להשתמש בו, אם כן ההשתמשות במקח היא הוכחה שחזר בו מהקפדתו ומחל על המום</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת גליא מסכת סי' י. וע&quot;ש שד' הריטב&quot;א הנ&quot;ל הם דוקא באונאה מפני שהקונה רוצה בקיום המקח אלא שתובע מעות, ועי' פת&quot;ש שם ס&quot;ק א ובנחלת צבי שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מקח שנמצא בו מום, אם הלוקח נשתמש בו אחר שראה המום, הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ג; יד רמה ב&quot;ב צב ב בסו&quot;ד; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב ג.</span></ref><span dir="rtl">. ואפילו נשתמש במקח כל שהוא</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם מכירה פי&quot;ט ה&quot;ב, ור&quot;ן דלהלן בדעתו.</span></ref><span dir="rtl">, כגון קנה קרקע ויצאו עליה עוררים קודם שהחזיק בה, שלסוברים שהמקח בטל מטעם מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">409 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אם לאחר שיצאו עוררים ירד הקונה לקרקע ותיקן את מצריה, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם שם, ור&quot;ן ב&quot;מ יד א בדעתו, וע&quot;ע מכירה שי&quot;ח בד' הרמב&quot;ם דהיינו כשיצאו עוררים לאחר שנשתמש; ראב&quot;ד בשמ&quot;ק ב&quot;מ יד א; העיטור מאמר ד אחריות (יט א); רא&quot;ה כתובות צב ב; יד רמה ב&quot;ב מד ב אות קנו; ריטב&quot;א כתובות שם; נ&quot;י ב&quot;ק ט א (ג ב); שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;א סי' תקמח. ועי' ראשונים הנ&quot;ל שפירשו כן במ&quot;ש בגמ' שם, &quot;מכי דייש אמצרי&quot;, וע&quot;ע מכירה על הפירושים השונים והשיטות בזה, ועי' לעיל ציון</span> <span dir="rtl">721.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כל כיוצא בדבר זה</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן כשהקונה מכר את המקח לאחרים, אפילו מכר חלק מהמקח, המקח כולו קיים</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת רשב&quot;ש סוס&quot;י תקפט; עי' רדב&quot;ז דלהלן; עי' כנה&quot;ג חו&quot;מ סי' רלה הגה&quot;ט אות יא, בשם כמה אחרונים.</span></ref><span dir="rtl">. וכן כשקנה סחורה ומצא בה מום, ולאחר שהקונה ראה את המום לקח את הסחורה למקום אחר כדי למוכרה, יש מן האחרונים שכתבו שחשוב כנשתמש במקח, ואינו יכול לבטלו</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת תועפות ראם חו&quot;מ סי' כא. וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ שו&quot;ת רדב&quot;ז ח&quot;ד סי' קלו, בקנה בגדים והוליכם לחנותו שחשוב כנשתמש, אבל ע&quot;ש שלכאו' טעמו מפני ששהה זמן מרובה.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר הודיע למוכר שיש מום במקח ולאחר מכן נשתמש בו, יש סוברים, שלא מחל על המום, והמקח בטל, אלא שהקונה חייב לשלם למוכר על מה שהשתמש או על מה שהפסידו על ידי השימוש</span><ref><span dir="rtl">מחנ&quot;א אונאה סי' ה שה&quot;ה לענין מקח שיש בו מום. וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ ריטב&quot;א ב&quot;מ נ ב לענין אונאה ביותר משתות.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שמאחר שכאשר המקח בטל אסור לקונה להשתמש בו, אם כן ההשתמשות במקח היא הוכחה שחזר בו מהקפדתו ומחל על המום</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת גליא מסכת סי' י. וע&quot;ש שד' הריטב&quot;א הנ&quot;ל הם דוקא באונאה מפני שהקונה רוצה בקיום המקח אלא שתובע מעות, ועי' פת&quot;ש שם ס&quot;ק א ובנחלת צבי שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">השתמש במקח כשיכל לדעת מהמום</span> ==
=== <span dir="rtl">השתמש במקח כשיכל לדעת מהמום</span> ===


<span dir="rtl">קנה שדה ויצאו עליה עוררים, לסוברים שהדבר חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">409 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו ראשונים, שכאשר הקונה ירד לשדה ותיקן את מצריה קודם שבדק אם יש עליה עוררים, הרי זה סבר וקיבל שאפילו יש עליה עוררים אינו חושש לזה</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ד שבציון הנ&quot;ל. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">714.</span></ref><span dir="rtl">, וכן שאר מקח שנמצא בו מום, כאשר הקונה השתמש במקח בזמן שכבר יכל להבחין במום שבו, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ סי' רלב ס&quot;ק א. ועי' פת&quot;ש שם ס&quot;ק א.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שעדיין לא הבחין בו, מאחר שיכל לבודקו מאותו מום ולא בדק, מחל עליו</span><ref><span dir="rtl">עי' נתה&quot;מ שם, שדימה לאונאה שלאחר זמן כדי שיראה לתגר מחל, ע&quot;ע אונאה ציון 76. והיינו כד' הראב&quot;ד הנ&quot;ל, אמנם לענין הלכה אין ראיה מהראב&quot;ד, שהרי לשיטתו שיהוי זמן כדי שיראה לתגר חשוב מחילה אף לענין מום, עי' ראב&quot;ד שבציון</span> <span dir="rtl">701, אבל לדעת שא&quot;ר החולקים, עי' ציון</span> <span dir="rtl">704 ואילך, אפשר שקודם שראה המום אינה מחילה אע&quot;פ שהשתמש.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר הקונה פירש בשעת המקח על מנת שאין בו מום, כתבו אחרונים שיכול לחזור בו אף על פי שהשתמש במקח</span><ref><span dir="rtl">ראנ&quot;ח שבציון</span> <span dir="rtl">330, ע&quot;פ מ&quot;מ שבציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">קנה שדה ויצאו עליה עוררים, לסוברים שהדבר חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">409 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו ראשונים, שכאשר הקונה ירד לשדה ותיקן את מצריה קודם שבדק אם יש עליה עוררים, הרי זה סבר וקיבל שאפילו יש עליה עוררים אינו חושש לזה</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ד שבציון הנ&quot;ל. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">714.</span></ref><span dir="rtl">, וכן שאר מקח שנמצא בו מום, כאשר הקונה השתמש במקח בזמן שכבר יכל להבחין במום שבו, המקח קיים</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ סי' רלב ס&quot;ק א. ועי' פת&quot;ש שם ס&quot;ק א.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שעדיין לא הבחין בו, מאחר שיכל לבודקו מאותו מום ולא בדק, מחל עליו</span><ref><span dir="rtl">עי' נתה&quot;מ שם, שדימה לאונאה שלאחר זמן כדי שיראה לתגר מחל, ע&quot;ע אונאה ציון 76. והיינו כד' הראב&quot;ד הנ&quot;ל, אמנם לענין הלכה אין ראיה מהראב&quot;ד, שהרי לשיטתו שיהוי זמן כדי שיראה לתגר חשוב מחילה אף לענין מום, עי' ראב&quot;ד שבציון</span> <span dir="rtl">701, אבל לדעת שא&quot;ר החולקים, עי' ציון</span> <span dir="rtl">704 ואילך, אפשר שקודם שראה המום אינה מחילה אע&quot;פ שהשתמש.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר הקונה פירש בשעת המקח על מנת שאין בו מום, כתבו אחרונים שיכול לחזור בו אף על פי שהשתמש במקח</span><ref><span dir="rtl">ראנ&quot;ח שבציון</span> <span dir="rtl">330, ע&quot;פ מ&quot;מ שבציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשמכיר את השדה</span> ==
=== <span dir="rtl">כשמכיר את השדה</span> ===


<span dir="rtl">המוכר לחבירו שדה שהלוקח מכיר אותה ואת מצריה וכבר הורגל בה, אפילו אמר לו יש במידתה מאתיים ונמצאת בה מאה וחמשים, הגיעתו, שהרי ידעה וקבל עליו, ואמר לו מאתיים כלומר שהיא יפה כמו שדה אחרת שיש במידתה מאתיים</span><ref><span dir="rtl">עי' ב&quot;ב קו א; רמב&quot;ם מכירה פכ&quot;ח הי&quot;ג; טוש&quot;ע חו&quot;מ ריח טז. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">68.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו לא היתה שוה אלא מחצית ממה שאמר, הגיעו</span><ref><span dir="rtl">מ&quot;מ שם. ועי' סמ&quot;ע שם ס&quot;ק מז, ומער&quot;ק שם.</span></ref><span dir="rtl">. ונחלקו ראשונים בדבר, יש שכתבו שמקחו קיים דוקא כאשר השדה שוה אותו שיעור שאמר, אבל אם אינה שוה לאותו שיעור לא במידה ולא בדמים, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">יד רמה שם, והובא בטור שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שאף על פי שאינה שוה יותר משדה אחרת הגיעו, לפי שהמוכר אמר כן להשביח מקחו</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג שכ&quot;ה, שכ' כד' רשב&quot;ם דלהלן; עי' רשב&quot;ם שם ב ד&quot;ה א&quot;ל, וטור שם בדעתו. וע&quot;ש שהסכים לד' רשב&quot;ם. ועי' סמ&quot;ע שם ס&quot;ק מח שתמה מדוע בשו&quot;ע ורמ&quot;א סתמו בדבר, ועי' ב&quot;ח שם. ועי' ערה&quot;ש שם סט&quot;ז, ואבני חשן (זילברשטין) ח&quot;ב עמ' תקפט.</span></ref><span dir="rtl">. וכן המוכר לחבירו כוס של עץ, והראה לו אותה ואמר של זהב היא, יכול לומר לו אמרתי שהוא טוב כשל זהב</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א ב&quot;ב שם, ע&quot;פ גמ' הנ&quot;ל, הובא בנ&quot;י שם (נ ב) ובב&quot;י חו&quot;מ סי' רלב; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם ס&quot;ז.</span></ref><span dir="rtl">. וכן בשאר סחורות, במקרים כאלו שהדבר נראה לעין, מקחו קיים</span><ref><span dir="rtl">ערה&quot;ש שם סי&quot;א. ועי' פתחי חשן גניבה ואונאה פי&quot;ב הערה עג.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר לחבירו שדה שהלוקח מכיר אותה ואת מצריה וכבר הורגל בה, אפילו אמר לו יש במידתה מאתיים ונמצאת בה מאה וחמשים, הגיעתו, שהרי ידעה וקבל עליו, ואמר לו מאתיים כלומר שהיא יפה כמו שדה אחרת שיש במידתה מאתיים</span><ref><span dir="rtl">עי' ב&quot;ב קו א; רמב&quot;ם מכירה פכ&quot;ח הי&quot;ג; טוש&quot;ע חו&quot;מ ריח טז. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">68.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו לא היתה שוה אלא מחצית ממה שאמר, הגיעו</span><ref><span dir="rtl">מ&quot;מ שם. ועי' סמ&quot;ע שם ס&quot;ק מז, ומער&quot;ק שם.</span></ref><span dir="rtl">. ונחלקו ראשונים בדבר, יש שכתבו שמקחו קיים דוקא כאשר השדה שוה אותו שיעור שאמר, אבל אם אינה שוה לאותו שיעור לא במידה ולא בדמים, הרי זה מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">יד רמה שם, והובא בטור שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש חולקים, שאף על פי שאינה שוה יותר משדה אחרת הגיעו, לפי שהמוכר אמר כן להשביח מקחו</span><ref><span dir="rtl">עי' ס' המקח לרה&quot;ג שכ&quot;ה, שכ' כד' רשב&quot;ם דלהלן; עי' רשב&quot;ם שם ב ד&quot;ה א&quot;ל, וטור שם בדעתו. וע&quot;ש שהסכים לד' רשב&quot;ם. ועי' סמ&quot;ע שם ס&quot;ק מח שתמה מדוע בשו&quot;ע ורמ&quot;א סתמו בדבר, ועי' ב&quot;ח שם. ועי' ערה&quot;ש שם סט&quot;ז, ואבני חשן (זילברשטין) ח&quot;ב עמ' תקפט.</span></ref><span dir="rtl">. וכן המוכר לחבירו כוס של עץ, והראה לו אותה ואמר של זהב היא, יכול לומר לו אמרתי שהוא טוב כשל זהב</span><ref><span dir="rtl">ריטב&quot;א ב&quot;ב שם, ע&quot;פ גמ' הנ&quot;ל, הובא בנ&quot;י שם (נ ב) ובב&quot;י חו&quot;מ סי' רלב; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם ס&quot;ז.</span></ref><span dir="rtl">. וכן בשאר סחורות, במקרים כאלו שהדבר נראה לעין, מקחו קיים</span><ref><span dir="rtl">ערה&quot;ש שם סי&quot;א. ועי' פתחי חשן גניבה ואונאה פי&quot;ב הערה עג.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מעות המקח</span> ==
=== <span dir="rtl">מעות המקח</span> ===


==  <span dir="rtl">מקח שנתבטל</span> ==
==  <span dir="rtl"> מקח שנתבטל</span> ==


<span dir="rtl">מקח שנתבטל מחמת טעות, ומעות המקח ביד המוכר, ועליו להחזירם לקונה, נחלקו ראשונים אם הם בבעלותו עד שיחזירם: יש סוברים שהם חשובים גזל ביד המוכר, ואם קידש בהם אשה, לסוברים שהמקדש בגזל אינה מקודשת</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע קדושין, על הדינים והשיטות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, אף במעות אלו אינה מקודשת</span><ref><span dir="rtl">רא&quot;ש קדושין פ&quot;ב סי' א; טור אה&quot;ע סוס&quot;י כח. וכ&quot;נ מתוס' ב&quot;ב צב ב ד&quot;ה אי.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שאף על פי שהמעות ניתנו לו בטעות, כיון שקיבלם מהקונה כדי להוציאם הם כהלואה בידו, ויכול לקדש בהם אשה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן שם; רשב&quot;א שם; מאירי שם; ריטב&quot;א שם. ועי' ר&quot;ן שם (כג א) שנסתפק בזה, וכ&quot;ה בשו&quot;ע שם סכ&quot;ב שהוא ספק, ועי' שאר פוסקים שם. ועי' שו&quot;ת האלף לך שלמה ח&quot;א סי' קכד.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מקח שנתבטל מחמת טעות, ומעות המקח ביד המוכר, ועליו להחזירם לקונה, נחלקו ראשונים אם הם בבעלותו עד שיחזירם: יש סוברים שהם חשובים גזל ביד המוכר, ואם קידש בהם אשה, לסוברים שהמקדש בגזל אינה מקודשת</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע קדושין, על הדינים והשיטות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, אף במעות אלו אינה מקודשת</span><ref><span dir="rtl">רא&quot;ש קדושין פ&quot;ב סי' א; טור אה&quot;ע סוס&quot;י כח. וכ&quot;נ מתוס' ב&quot;ב צב ב ד&quot;ה אי.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שאף על פי שהמעות ניתנו לו בטעות, כיון שקיבלם מהקונה כדי להוציאם הם כהלואה בידו, ויכול לקדש בהם אשה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ן שם; רשב&quot;א שם; מאירי שם; ריטב&quot;א שם. ועי' ר&quot;ן שם (כג א) שנסתפק בזה, וכ&quot;ה בשו&quot;ע שם סכ&quot;ב שהוא ספק, ועי' שאר פוסקים שם. ועי' שו&quot;ת האלף לך שלמה ח&quot;א סי' קכד.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשהקונה הזיק את המקח</span> ==
=== <span dir="rtl">כשהקונה הזיק את המקח</span> ===


<span dir="rtl">המוכר דבר שהיה מום בממכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון, אם עשה בו דבר שדרכו לעשותו, כגון הקונה בהמה ושחטה ונמצאת טריפה ולא היתה ראויה לשחיטה, פטור</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ו וטוש&quot;ע חו&quot;מ רלב יג, ע&quot;פ הברייתא שבציון</span> <span dir="rtl">479 ואילך, נמצאת טריפה; רשב&quot;א ב&quot;ב צב א וצרור הכסף הארוך דרך ד ש&quot;ד אות ג, ע&quot;פ משנה שבציון</span> <span dir="rtl">494, בקונה שאכל את המקח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">497.</span></ref><span dir="rtl">, ואם שינה ועשה בה מום שאין דרכו לעשותו, אף על פי שלא ידע מהמום הראשון, מחזיר את המקח לבעליו ומשלם להם דמי המום שעשה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק ואחר כך נודע המום מחמת הקריעה מחזיר לו את הקרעים</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם ה&quot;ז; טוש&quot;ע שם יד.</span></ref><span dir="rtl">, תפרו ואחר כך נודע המום, אם השביח נוטל שבח התפירה מן המוכר, וכן כל כיוצא בזה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר דבר שהיה מום בממכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון, אם עשה בו דבר שדרכו לעשותו, כגון הקונה בהמה ושחטה ונמצאת טריפה ולא היתה ראויה לשחיטה, פטור</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ו וטוש&quot;ע חו&quot;מ רלב יג, ע&quot;פ הברייתא שבציון</span> <span dir="rtl">479 ואילך, נמצאת טריפה; רשב&quot;א ב&quot;ב צב א וצרור הכסף הארוך דרך ד ש&quot;ד אות ג, ע&quot;פ משנה שבציון</span> <span dir="rtl">494, בקונה שאכל את המקח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">497.</span></ref><span dir="rtl">, ואם שינה ועשה בה מום שאין דרכו לעשותו, אף על פי שלא ידע מהמום הראשון, מחזיר את המקח לבעליו ומשלם להם דמי המום שעשה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק ואחר כך נודע המום מחמת הקריעה מחזיר לו את הקרעים</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם ה&quot;ז; טוש&quot;ע שם יד.</span></ref><span dir="rtl">, תפרו ואחר כך נודע המום, אם השביח נוטל שבח התפירה מן המוכר, וכן כל כיוצא בזה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מקח שאכלו הקונה</span> ==
=== <span dir="rtl">מקח שאכלו הקונה</span> ===


<span dir="rtl">קנה מקח ואכלו, ונהנה בו, ולאחר מכן נודע לקונה שהיתה רמאות במקח, ותובע דמי המקח מהמוכר, המוכר פטור מלשלם לקונה, מפני שנהנה מהמקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">521 ואילך, במכר איסור דרבנן ואכלו הקונה, שפטור, וכ&quot;ה לדעת ר&quot;ש בן אלעזר שבציון</span> <span dir="rtl">501 אפי' באיסורי תורה.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר מחמת הטעות ערכו של המקח היה פחות מהדמים ששילם, יש מן האחרונים סוברים שעל המוכר להחזיר לו את ההפרש</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">534.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שהמוכר פטור מלהחזיר את ההפרש</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">535 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. על טעם הסוברים שהמוכר פטור מלהחזיר את ההפרש, ועל דיני מקח שנעשה בדברים אסורים ואכלם הלוקח, עי' לעיל: מום במקח, בדברים אסורים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">536 ואילך, על טעמיהם של הסוברים שא&quot;צ להחזיר את ההפרש, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">494 ואילך על קונה איסורי אכילה ואכלם, וציון</span> <span dir="rtl">583 ואילך, על קונה איסו&quot;ה ואכלם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">קנה מקח ואכלו, ונהנה בו, ולאחר מכן נודע לקונה שהיתה רמאות במקח, ותובע דמי המקח מהמוכר, המוכר פטור מלשלם לקונה, מפני שנהנה מהמקח</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">521 ואילך, במכר איסור דרבנן ואכלו הקונה, שפטור, וכ&quot;ה לדעת ר&quot;ש בן אלעזר שבציון</span> <span dir="rtl">501 אפי' באיסורי תורה.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר מחמת הטעות ערכו של המקח היה פחות מהדמים ששילם, יש מן האחרונים סוברים שעל המוכר להחזיר לו את ההפרש</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">534.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שהמוכר פטור מלהחזיר את ההפרש</span><ref><span dir="rtl">עי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">535 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. על טעם הסוברים שהמוכר פטור מלהחזיר את ההפרש, ועל דיני מקח שנעשה בדברים אסורים ואכלם הלוקח, עי' לעיל: מום במקח, בדברים אסורים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">536 ואילך, על טעמיהם של הסוברים שא&quot;צ להחזיר את ההפרש, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">494 ואילך על קונה איסורי אכילה ואכלם, וציון</span> <span dir="rtl">583 ואילך, על קונה איסו&quot;ה ואכלם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשהמקח נפסד מחמת מומו</span> ==
=== <span dir="rtl">כשהמקח נפסד מחמת מומו</span> ===


<span dir="rtl">המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה, ואבד המקח מחמת אותו המום הרי זה מחזיר את הדמים לקונה</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג סוף שמ&quot;ט; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ט; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב יח. ועי' ס' המקח ורמב&quot;ם שם, שכ&quot;כ ע&quot;פ גמ' דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, כיצד, המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות - ומכרו לחרישה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">640 ואילך, כשמכרו לשחיטה או בסתם, מח' אם חשוב מום.</span></ref> <span dir="rtl">- והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולם ואוכלים, ולא היה יודע שזה אינו אוכל עד שמת ברעב, הרי זה מחזיר לו את הנבילה ויחזיר זה את הדמים</span><ref><span dir="rtl">עי' ב&quot;מ מב ב; ס' המקח שם; רמב&quot;ם שם ה&quot;י; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כל כיוצא בזה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם ושו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. היה המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח אצלו, ולא ידע במום, נחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שהמוכר פטור מלהחזיר לקונה</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח שם; רמב&quot;ם שם; סמ&quot;ג שם; שו&quot;ע שם; ב&quot;ח שם וש&quot;ך שם ס&quot;ק יב, בד' המרדכי ב&quot;מ סי' רצא; בהגר&quot;א שם ס&quot;ק כו. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">750. ועי' ראשונים ואחרונים הנ&quot;ל, שכדי שהמוכר יפטר מלהחזיר דמים עליו להשבע שלא ידע מהמום, והיינו ע&quot;פ הדמ' שבציון</span> <span dir="rtl">751.</span></ref><span dir="rtl">, מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הסרסור מחזירו על המוכר הראשון, והואיל ולא עשה כן הוא הפסיד על עצמו</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; סמ&quot;ג שם; שו&quot;ע שם. ועי' נתה&quot;מ שם ס&quot;ק ו, דהיינו דוקא כשהסרסור יכול להחזיר את המקח למוכר שלו, כגון שהסרסור קנה בהמה לחרישה ולא היו לה טוחנות ומתה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">640, ולפיכך הקונה מפסיד לפי שפשע בדבר, אבל כשהסרסור קנה בהמה בסתם ולא היו לה טוחנות, שאינו יכול לחזור על המוכר מפני שיאמר לו לשחיטה מכרתי, א&quot;כ הקונה לא פשע, שבלא&quot;ה הסרסור לא יוכל להחזירה למוכר שלו, וצ&quot;ב, הלא הסרסור היה יכול לשחוט אותה ולאכול מבשרה.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שאף על פי שאפשר שהסרסור לא ידע מהמום, הוא חשוב כהטעה את הקונה, ועליו להחזיר לו את דמי המקח, ואף על פי שנתאנה אף הוא, בשביל זה אין לו להונות אחרים</span><ref><span dir="rtl">טור שם, ע&quot;פ רא&quot;ש שבציון</span> <span dir="rtl">298; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם; לבוש שם סי&quot;ח. ועי' בהגר&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">763 שלדעה זו הקונה חשוב שומר חנם.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו כאשר הקונה לא פשע לגמרי במקח, כגון בשור שלא היו ל טוחנות ומת, אינו פטור אלא במקרה שהעמיד את השור לאכול עם שאר בהמותיו ולא ראה שאינו אוכל, אבל כאשר היה השור לבדו, הרי פשע בדבר, ומפסיד את דמיו</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שם ד&quot;ה הכא; נתה&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה, ואבד המקח מחמת אותו המום הרי זה מחזיר את הדמים לקונה</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג סוף שמ&quot;ט; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ט; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב יח. ועי' ס' המקח ורמב&quot;ם שם, שכ&quot;כ ע&quot;פ גמ' דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, כיצד, המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות - ומכרו לחרישה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">640 ואילך, כשמכרו לשחיטה או בסתם, מח' אם חשוב מום.</span></ref> <span dir="rtl">- והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולם ואוכלים, ולא היה יודע שזה אינו אוכל עד שמת ברעב, הרי זה מחזיר לו את הנבילה ויחזיר זה את הדמים</span><ref><span dir="rtl">עי' ב&quot;מ מב ב; ס' המקח שם; רמב&quot;ם שם ה&quot;י; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כל כיוצא בזה</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם ושו&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. היה המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח אצלו, ולא ידע במום, נחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שהמוכר פטור מלהחזיר לקונה</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח שם; רמב&quot;ם שם; סמ&quot;ג שם; שו&quot;ע שם; ב&quot;ח שם וש&quot;ך שם ס&quot;ק יב, בד' המרדכי ב&quot;מ סי' רצא; בהגר&quot;א שם ס&quot;ק כו. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">750. ועי' ראשונים ואחרונים הנ&quot;ל, שכדי שהמוכר יפטר מלהחזיר דמים עליו להשבע שלא ידע מהמום, והיינו ע&quot;פ הדמ' שבציון</span> <span dir="rtl">751.</span></ref><span dir="rtl">, מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הסרסור מחזירו על המוכר הראשון, והואיל ולא עשה כן הוא הפסיד על עצמו</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם שם; סמ&quot;ג שם; שו&quot;ע שם. ועי' נתה&quot;מ שם ס&quot;ק ו, דהיינו דוקא כשהסרסור יכול להחזיר את המקח למוכר שלו, כגון שהסרסור קנה בהמה לחרישה ולא היו לה טוחנות ומתה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">640, ולפיכך הקונה מפסיד לפי שפשע בדבר, אבל כשהסרסור קנה בהמה בסתם ולא היו לה טוחנות, שאינו יכול לחזור על המוכר מפני שיאמר לו לשחיטה מכרתי, א&quot;כ הקונה לא פשע, שבלא&quot;ה הסרסור לא יוכל להחזירה למוכר שלו, וצ&quot;ב, הלא הסרסור היה יכול לשחוט אותה ולאכול מבשרה.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שאף על פי שאפשר שהסרסור לא ידע מהמום, הוא חשוב כהטעה את הקונה, ועליו להחזיר לו את דמי המקח, ואף על פי שנתאנה אף הוא, בשביל זה אין לו להונות אחרים</span><ref><span dir="rtl">טור שם, ע&quot;פ רא&quot;ש שבציון</span> <span dir="rtl">298; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם; לבוש שם סי&quot;ח. ועי' בהגר&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">763 שלדעה זו הקונה חשוב שומר חנם.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו כאשר הקונה לא פשע לגמרי במקח, כגון בשור שלא היו ל טוחנות ומת, אינו פטור אלא במקרה שהעמיד את השור לאכול עם שאר בהמותיו ולא ראה שאינו אוכל, אבל כאשר היה השור לבדו, הרי פשע בדבר, ומפסיד את דמיו</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שם ד&quot;ה הכא; נתה&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">באפוטרופוס שקנה עבור יתומים</span> ==
=== <span dir="rtl">באפוטרופוס שקנה עבור יתומים</span> ===


<span dir="rtl">סרסור שמכר שור לאפוטרופוס* של יתומים, ומסרו לרועה, ולא היו לשור שיניים טוחנות לאכול, ומת, ונתבטל המקח - והסרסור החזיר את דמי המקח ליתומים שהרי הם לא פשעו בדבר</span><ref><span dir="rtl">תשו' ר&quot;י מיגש בשמ&quot;ק ב&quot;מ מב ב; ב&quot;ח וש&quot;ך ובהגר&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">746, לדעה שבציון הנ&quot;ל, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">748, שי&quot;ס שבלא&quot;ה הקונה פטור, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">749, שאף לדעתם כשהקונה פשע לגמרי, מפסיד. ועי' ב&quot;י ובכ&quot;מ שם, שחולק על אחרונים הנ&quot;ל לדעה שבציון</span> <span dir="rtl">746, שהסרסור לא החזיר את דמי המקח, וע&quot;ש בשם המרשים.</span></ref> <span dir="rtl">- והסרסור תובע את נזקו מהרועה שלא הבחין בכך, והרועה טוען שלא פשע, לפי שהעמידו בין שאר השוורים לאכול ולא ידע שאינו אוכל, על הרועה לשלם לסרסור דמי בשר בזול</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;מ שם. וכ&quot;פ הרי&quot;ף שם (מב א), ורא&quot;ש שם סי' כד. ועי' ס' המקח ורמב&quot;ם ושו&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">747. ועי' ב&quot;מ שם, שכדי שהרועה יתחייב לשלם לסרסור, על הסרסור להשבע שלא ידע מהמום, ועי' בעה&quot;מ וכתוב שם ורמב&quot;ן במלחמות ושא&quot;ר שם, בטעם השבועה.</span></ref><span dir="rtl">, שהם שני שליש ממחירו</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י שם ד&quot;ה ומשלם.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שהרועה שומר-שכר* הוא, והיה עליו להבחין בדבר</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י שם, ותוס' שם ד&quot;ה הכא; ר&quot;י מיגש בשמ&quot;ק שם; בהגר&quot;א סי' רלב ס&quot;ק כו.</span></ref><span dir="rtl">. ואף על פי שהרועה לא היה שומר של הסרסור אלא של היתומים, מאחר שהרועה נתחייב לשלם ליתומים, הם אינם יכולים לעשות סחורה בבהמתו של הסרסור ולהרויח את דמיה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע שוכר, על שוכר פרה והשאילה לאחר ונאנסה, מח' תנאים אם יכול לעשות סחורה בפרתו של המשכיר.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך הסרסור עומד במקום היתומים לגבות את דמי שורו</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י שם; תוס' שם.</span></ref><span dir="rtl">, או, לפי שאף היתומים עצמם חשובים שומרי שכר של הסרסור, וחייבים באחריות המקח, וכדין שאר מקח שנתבטל, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">762 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, ומאחר שהרועה הוא שומר שכר שלהם, הרי זה נכנס תחתם לשלם לסרסור</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ד, הובא ברא&quot;ש שם ובמיוחס לריטב&quot;א שם; ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">. ובטעם הדבר שהרועה משלם דמי בשר בזול ואינו משלם דמי שור שלם, יש מן הראשונים שכתבו, שכיון שהרועה לא פשע בשמירתו פשיעה גמורה, לפיכך הטילו פשרה ביניהם שישלם שני שליש, ויש שכתבו שדמי בשר בזול הם דמי השור, שלפי שאינו יכול לאכול, אם כן הוא עומד למות, ובהכרח יהיה על הסרסור לשוחטו מהר ולמכור בשרו בזול, ולא יוכל להשהותו ליום השוק</span><ref><span dir="rtl">תוס' שם ד&quot;ה דמי, בשם ר&quot;ת; ר&quot;י מיגש בשמ&quot;ק שם.</span></ref><span dir="rtl">, או, כיון שהשור כחוש, אינו שוה יותר מדמי בשר בזול</span><ref><span dir="rtl">בעה&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">סרסור שמכר שור לאפוטרופוס* של יתומים, ומסרו לרועה, ולא היו לשור שיניים טוחנות לאכול, ומת, ונתבטל המקח - והסרסור החזיר את דמי המקח ליתומים שהרי הם לא פשעו בדבר</span><ref><span dir="rtl">תשו' ר&quot;י מיגש בשמ&quot;ק ב&quot;מ מב ב; ב&quot;ח וש&quot;ך ובהגר&quot;א שבציון</span> <span dir="rtl">746, לדעה שבציון הנ&quot;ל, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">748, שי&quot;ס שבלא&quot;ה הקונה פטור, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">749, שאף לדעתם כשהקונה פשע לגמרי, מפסיד. ועי' ב&quot;י ובכ&quot;מ שם, שחולק על אחרונים הנ&quot;ל לדעה שבציון</span> <span dir="rtl">746, שהסרסור לא החזיר את דמי המקח, וע&quot;ש בשם המרשים.</span></ref> <span dir="rtl">- והסרסור תובע את נזקו מהרועה שלא הבחין בכך, והרועה טוען שלא פשע, לפי שהעמידו בין שאר השוורים לאכול ולא ידע שאינו אוכל, על הרועה לשלם לסרסור דמי בשר בזול</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;מ שם. וכ&quot;פ הרי&quot;ף שם (מב א), ורא&quot;ש שם סי' כד. ועי' ס' המקח ורמב&quot;ם ושו&quot;ע שבציון</span> <span dir="rtl">747. ועי' ב&quot;מ שם, שכדי שהרועה יתחייב לשלם לסרסור, על הסרסור להשבע שלא ידע מהמום, ועי' בעה&quot;מ וכתוב שם ורמב&quot;ן במלחמות ושא&quot;ר שם, בטעם השבועה.</span></ref><span dir="rtl">, שהם שני שליש ממחירו</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י שם ד&quot;ה ומשלם.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שהרועה שומר-שכר* הוא, והיה עליו להבחין בדבר</span><ref><span dir="rtl">עי' רש&quot;י שם, ותוס' שם ד&quot;ה הכא; ר&quot;י מיגש בשמ&quot;ק שם; בהגר&quot;א סי' רלב ס&quot;ק כו.</span></ref><span dir="rtl">. ואף על פי שהרועה לא היה שומר של הסרסור אלא של היתומים, מאחר שהרועה נתחייב לשלם ליתומים, הם אינם יכולים לעשות סחורה בבהמתו של הסרסור ולהרויח את דמיה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע שוכר, על שוכר פרה והשאילה לאחר ונאנסה, מח' תנאים אם יכול לעשות סחורה בפרתו של המשכיר.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך הסרסור עומד במקום היתומים לגבות את דמי שורו</span><ref><span dir="rtl">רש&quot;י שם; תוס' שם.</span></ref><span dir="rtl">, או, לפי שאף היתומים עצמם חשובים שומרי שכר של הסרסור, וחייבים באחריות המקח, וכדין שאר מקח שנתבטל, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">762 ואילך, מח' בזה.</span></ref><span dir="rtl">, ומאחר שהרועה הוא שומר שכר שלהם, הרי זה נכנס תחתם לשלם לסרסור</span><ref><span dir="rtl">ראב&quot;ד, הובא ברא&quot;ש שם ובמיוחס לריטב&quot;א שם; ריטב&quot;א שם.</span></ref><span dir="rtl">. ובטעם הדבר שהרועה משלם דמי בשר בזול ואינו משלם דמי שור שלם, יש מן הראשונים שכתבו, שכיון שהרועה לא פשע בשמירתו פשיעה גמורה, לפיכך הטילו פשרה ביניהם שישלם שני שליש, ויש שכתבו שדמי בשר בזול הם דמי השור, שלפי שאינו יכול לאכול, אם כן הוא עומד למות, ובהכרח יהיה על הסרסור לשוחטו מהר ולמכור בשרו בזול, ולא יוכל להשהותו ליום השוק</span><ref><span dir="rtl">תוס' שם ד&quot;ה דמי, בשם ר&quot;ת; ר&quot;י מיגש בשמ&quot;ק שם.</span></ref><span dir="rtl">, או, כיון שהשור כחוש, אינו שוה יותר מדמי בשר בזול</span><ref><span dir="rtl">בעה&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">אחריות המקח</span> ==
=== <span dir="rtl">אחריות המקח</span> ===


<span dir="rtl">הקונה מקח, ומצא בו מום, אם היה לקונה להודיע למוכר ולא הודיעו, והתליע ונפסד מחמת אורך הזמן, הרי זה ברשות הלוקח וחייב באחריותו</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ד; סמ&quot;ג לאוין קע; טוש&quot;ע שם כב.</span></ref><span dir="rtl">, הודיע הקונה למוכר שמצא בו מום, ואחר כך התליע או נפסד, הרי זה ברשות מוכר</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם וסמ&quot;ג וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדבר: יש סוברים שהקונה חשוב כשומר חנם על המקח, וחייב בפשיעה ופטור מגניבה ואבידה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע שומר חנם. עי' תוס' ב&quot;מ מב ב ד&quot;ה הכא, ומחנ&quot;א אונאה סי' כה בדעתם; עי' ב&quot;י שם ד&quot;ה ואיכא למידק, ובכ&quot;מ שם ה&quot;ג בפי' ב; עי' סמ&quot;ע שם ס&quot;ק נו; עי' בהגר&quot;א שם ס&quot;ק כו, בד' ראשונים ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">748.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך דוקא כשהמקח נתקלקל מחמת שהקונה פשע ולא הודיע למוכר הוא חייב באחריות, אבל כשלא היתה לקונה שהות להודיע למוכר, פטור, וכן כאשר נגנב המקח או אבד, פטור</span><ref><span dir="rtl">עי' סמ&quot;ע שם; עי' מחנ&quot;א שם, לד' תוס' שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש סוברים שכל זמן שהקונה לא הודיע למוכר על המום, אפילו לא היתה לו שהות להודיע למוכר, הוא כשומר שכר שחייב אף בגניבה ואבידה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע שומר שכר. עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">757, ומחנ&quot;א שם בדעתם; לבוש שם סכ&quot;ב; ב&quot;ח שם; באה&quot;ג שם אות ד; עי' ש&quot;ך שם ס&quot;ק יז, ונתה&quot;מ שם ס&quot;ק ט בדעתו. ועי' כ&quot;מ שם בפי' א.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שאם יזדמן לו קונה למקח ימכרנו לו וירויח בו, ולפיכך אפילו נגנב המקח או אבד, חייב באחריותו, אבל לאחר שהודיע למוכר, המקח אינו באחריותו ופטור מגניבה ואבידה</span><ref><span dir="rtl">לבוש שם; ב&quot;ח שם; מחנ&quot;א שם, לד' ראשונים הנ&quot;ל; נתה&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">הקונה מקח, ומצא בו מום, אם היה לקונה להודיע למוכר ולא הודיעו, והתליע ונפסד מחמת אורך הזמן, הרי זה ברשות הלוקח וחייב באחריותו</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ד; סמ&quot;ג לאוין קע; טוש&quot;ע שם כב.</span></ref><span dir="rtl">, הודיע הקונה למוכר שמצא בו מום, ואחר כך התליע או נפסד, הרי זה ברשות מוכר</span><ref><span dir="rtl">עי' רמב&quot;ם וסמ&quot;ג וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדבר: יש סוברים שהקונה חשוב כשומר חנם על המקח, וחייב בפשיעה ופטור מגניבה ואבידה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע שומר חנם. עי' תוס' ב&quot;מ מב ב ד&quot;ה הכא, ומחנ&quot;א אונאה סי' כה בדעתם; עי' ב&quot;י שם ד&quot;ה ואיכא למידק, ובכ&quot;מ שם ה&quot;ג בפי' ב; עי' סמ&quot;ע שם ס&quot;ק נו; עי' בהגר&quot;א שם ס&quot;ק כו, בד' ראשונים ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">748.</span></ref><span dir="rtl">, ולפיכך דוקא כשהמקח נתקלקל מחמת שהקונה פשע ולא הודיע למוכר הוא חייב באחריות, אבל כשלא היתה לקונה שהות להודיע למוכר, פטור, וכן כאשר נגנב המקח או אבד, פטור</span><ref><span dir="rtl">עי' סמ&quot;ע שם; עי' מחנ&quot;א שם, לד' תוס' שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש סוברים שכל זמן שהקונה לא הודיע למוכר על המום, אפילו לא היתה לו שהות להודיע למוכר, הוא כשומר שכר שחייב אף בגניבה ואבידה</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע שומר שכר. עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">757, ומחנ&quot;א שם בדעתם; לבוש שם סכ&quot;ב; ב&quot;ח שם; באה&quot;ג שם אות ד; עי' ש&quot;ך שם ס&quot;ק יז, ונתה&quot;מ שם ס&quot;ק ט בדעתו. ועי' כ&quot;מ שם בפי' א.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שאם יזדמן לו קונה למקח ימכרנו לו וירויח בו, ולפיכך אפילו נגנב המקח או אבד, חייב באחריותו, אבל לאחר שהודיע למוכר, המקח אינו באחריותו ופטור מגניבה ואבידה</span><ref><span dir="rtl">לבוש שם; ב&quot;ח שם; מחנ&quot;א שם, לד' ראשונים הנ&quot;ל; נתה&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">כשהוליכו למקום אחר</span> ==
=== <span dir="rtl">כשהוליכו למקום אחר</span> ===


<span dir="rtl">הלוקח מחבירו מקח, והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם, ואחר שהוליכו לשם מצא בו מום, המוכר אינו יכול לומר לו החזיר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לקונה את דמי המקח, והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ג, ועי' ראב&quot;ד שם דלהלן; סמ&quot;ג לאוין קע; ר&quot;ן ב&quot;ב צב א; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב כא. ועי' רמב&quot;ם שם למד כן מהדין שבציון</span> <span dir="rtl">289, במוכר זרעים ולא צמחו שהמוכר אינו יכול לטעון החזר לי את הזרעים, ועי' ראב&quot;ד שם שיש לחלק ביניהם, ושאעפ&quot;כ דין זה אמת, ושיש להוכיחו מהדעה שבציון</span> <span dir="rtl">774, שהמוכר אף חייב לשלם לקונה הוצאות.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן הראשונים סוברים, שהוצאות החזרת המקח הם על המוכר, אבל טירחת ההחזרה היא על הקונה</span><ref><span dir="rtl">יד רמה ב&quot;ב צז ב אות סב, והובא בטור שם.</span></ref><span dir="rtl">. לא הודיע הקונה בשעת המקח שמוליכו למדינה אחרת, והוליכו ונמצא שם בו מום, הרי זה ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם, וסמ&quot;ג, וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכתבו אחרונים, שבסחורה שהדרך למוכרה במקום אחר, או כשהמוכר יודע שהקונה הוא ממקום אחר ויוליכנו לשם, הדבר חשוב כמו שהודיעו מתחילה שמוליך למקום אחר</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם ס&quot;ק י. וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ הדין שבציון</span> <span dir="rtl">734, במום שהדרך לעשותו במקח.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">הלוקח מחבירו מקח, והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם, ואחר שהוליכו לשם מצא בו מום, המוכר אינו יכול לומר לו החזיר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לקונה את דמי המקח, והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ו ה&quot;ג, ועי' ראב&quot;ד שם דלהלן; סמ&quot;ג לאוין קע; ר&quot;ן ב&quot;ב צב א; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב כא. ועי' רמב&quot;ם שם למד כן מהדין שבציון</span> <span dir="rtl">289, במוכר זרעים ולא צמחו שהמוכר אינו יכול לטעון החזר לי את הזרעים, ועי' ראב&quot;ד שם שיש לחלק ביניהם, ושאעפ&quot;כ דין זה אמת, ושיש להוכיחו מהדעה שבציון</span> <span dir="rtl">774, שהמוכר אף חייב לשלם לקונה הוצאות.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן הראשונים סוברים, שהוצאות החזרת המקח הם על המוכר, אבל טירחת ההחזרה היא על הקונה</span><ref><span dir="rtl">יד רמה ב&quot;ב צז ב אות סב, והובא בטור שם.</span></ref><span dir="rtl">. לא הודיע הקונה בשעת המקח שמוליכו למדינה אחרת, והוליכו ונמצא שם בו מום, הרי זה ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם, וסמ&quot;ג, וטוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכתבו אחרונים, שבסחורה שהדרך למוכרה במקום אחר, או כשהמוכר יודע שהקונה הוא ממקום אחר ויוליכנו לשם, הדבר חשוב כמו שהודיעו מתחילה שמוליך למקום אחר</span><ref><span dir="rtl">נתה&quot;מ שם ס&quot;ק י. וע&quot;ש שכ&quot;כ ע&quot;פ הדין שבציון</span> <span dir="rtl">734, במום שהדרך לעשותו במקח.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">הוצאות של הקונה</span> ==
=== <span dir="rtl">הוצאות של הקונה</span> ===


<span dir="rtl">במקרה שהיה לקונה הפסד מחמת הטעות - והמוכר לא הטעה את הקונה במזיד</span><ref><span dir="rtl">עי' יד רמה דלהלן. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">775 בד' ס' המקח.</span></ref> <span dir="rtl">- כגון במוכר לחבירו זרעים ולא צמחו, במקרים שהדבר חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">651 ואילך,</span> <span dir="rtl">661 ואילך, על הדינים והשיטות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, נחלקו תנאים אם המוכר צריך לשלם לקונה את הוצאות הזריעה, לדעת תנא קמא, המוכר פטור מלשלם לקונה את ההוצאות</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב צג ב, בד' ת&quot;ק בברייתא שם. וע&quot;ש בד' ת&quot;ק שבמשנה שם צב א.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שהוא גרמא בעלמא</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע גרמא בנזיקין. רשב&quot;ם שם ד&quot;ה דמי זרע.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, חייב לשלם לו</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם.</span></ref><span dir="rtl">, דעת גאונים שהוא משום קנס</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ו. ולכאו' לפ&quot;ז היינו דוקא כשהמוכר ידע מהמום, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">675.</span></ref><span dir="rtl">, ודעת ראשונים שהיא תקנה</span><ref><span dir="rtl">עי' ריטב&quot;א שם. וע&quot;ש שי&quot;ס משום גרמי ודחה דבריהם, ועי' ראשונים דלהלן כשהמוכר ידע מהמום.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה כתנא קמא שהמוכר פטור מהוצאות הזריעה</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה דמי בשתו; רי&quot;ף שם (מו א); עי' רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;א; רא&quot;ש שם סי' א; עי' טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב כ.</span></ref><span dir="rtl">. הטעה המוכר את הקונה במזיד, כגון שידע שזרעים אלו אינם צומחים, כתבו ראשונים, שלהלכה שאנו דנים דין גרמי, המוכר חייב לשלם לו את ההוצאות</span><ref><span dir="rtl">יד רמה ב&quot;ב צז ב, והובא בטור שם; שו&quot;ע שם סכ&quot;א. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">775 בד' ס' המקח, שלכאו' דעתו שמח' ת&quot;ק ורשב&quot;ג היא כשהמוכר ידע, וא&quot;כ הלכה כת&quot;ק שפטור, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">. וכן המוכר לחבירו מקח כדי להוליכו למקום פלוני, ולאחר שהוליכו נמצא שהיה בו מום, אם לא ידע המוכר מהמום הוא פטור מלשלם לקונה את הוצאות שהוציא להוליך לאותו מקום, ואם ידע המוכר מהמום, עליו לשלם לקונה את הוצאות ההולכה</span><ref><span dir="rtl">יד רמה שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">במקרה שהיה לקונה הפסד מחמת הטעות - והמוכר לא הטעה את הקונה במזיד</span><ref><span dir="rtl">עי' יד רמה דלהלן. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">775 בד' ס' המקח.</span></ref> <span dir="rtl">- כגון במוכר לחבירו זרעים ולא צמחו, במקרים שהדבר חשוב מקח טעות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">651 ואילך,</span> <span dir="rtl">661 ואילך, על הדינים והשיטות בזה.</span></ref><span dir="rtl">, נחלקו תנאים אם המוכר צריך לשלם לקונה את הוצאות הזריעה, לדעת תנא קמא, המוכר פטור מלשלם לקונה את ההוצאות</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב צג ב, בד' ת&quot;ק בברייתא שם. וע&quot;ש בד' ת&quot;ק שבמשנה שם צב א.</span></ref><span dir="rtl">, לפי שהוא גרמא בעלמא</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע גרמא בנזיקין. רשב&quot;ם שם ד&quot;ה דמי זרע.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, חייב לשלם לו</span><ref><span dir="rtl">ב&quot;ב שם.</span></ref><span dir="rtl">, דעת גאונים שהוא משום קנס</span><ref><span dir="rtl">ס' המקח לרה&quot;ג שמ&quot;ו. ולכאו' לפ&quot;ז היינו דוקא כשהמוכר ידע מהמום, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">675.</span></ref><span dir="rtl">, ודעת ראשונים שהיא תקנה</span><ref><span dir="rtl">עי' ריטב&quot;א שם. וע&quot;ש שי&quot;ס משום גרמי ודחה דבריהם, ועי' ראשונים דלהלן כשהמוכר ידע מהמום.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה כתנא קמא שהמוכר פטור מהוצאות הזריעה</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם ד&quot;ה דמי בשתו; רי&quot;ף שם (מו א); עי' רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;א; רא&quot;ש שם סי' א; עי' טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב כ.</span></ref><span dir="rtl">. הטעה המוכר את הקונה במזיד, כגון שידע שזרעים אלו אינם צומחים, כתבו ראשונים, שלהלכה שאנו דנים דין גרמי, המוכר חייב לשלם לו את ההוצאות</span><ref><span dir="rtl">יד רמה ב&quot;ב צז ב, והובא בטור שם; שו&quot;ע שם סכ&quot;א. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">775 בד' ס' המקח, שלכאו' דעתו שמח' ת&quot;ק ורשב&quot;ג היא כשהמוכר ידע, וא&quot;כ הלכה כת&quot;ק שפטור, וצ&quot;ב.</span></ref><span dir="rtl">. וכן המוכר לחבירו מקח כדי להוליכו למקום פלוני, ולאחר שהוליכו נמצא שהיה בו מום, אם לא ידע המוכר מהמום הוא פטור מלשלם לקונה את הוצאות שהוציא להוליך לאותו מקום, ואם ידע המוכר מהמום, עליו לשלם לקונה את הוצאות ההולכה</span><ref><span dir="rtl">יד רמה שם; טוש&quot;ע שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">דמי השימוש במקח: בקרקע</span> ==
=== <span dir="rtl">דמי השימוש במקח: בקרקע</span> ===


<span dir="rtl">המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר קרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל</span><ref><span dir="rtl">עי' שו&quot;ת הרי&quot;ף שבציון</span> <span dir="rtl">784; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ט; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב טו.</span></ref><span dir="rtl">. ובטעם שהקונה צריך לשלם את הפירות, יש סוברים שהוא לפי שלא היתה דעת המוכר למחול על הפירות</span><ref><span dir="rtl">עי' מ&quot;מ שם וסמ&quot;ע שם ס&quot;ק לג, שדימו לדין אסמכתא, שכשהקרקע חוזרת צריך להחזיר הפירות שאכל, ע&quot;ע מחילה.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים, שכאשר הקונה כבר שילם את דמי הקרקע, עליו להחזיר את הפירות אף מטעם ריבית, שכיון שהמקח נתבטל המעות הם כהלואה ביד המוכר, והפירות הם ריבית</span><ref><span dir="rtl">לבוש שם סט&quot;ו; ב&quot;ח שם. ועי' אמרי בינה שו&quot;ת סי' א אות יד.</span></ref><span dir="rtl">. על המחלוקת אם יש בדדבר איסור ריבית או שאינו אלא אבק ריבית, והקונה פטור מלהחזיר פירות, ע&quot;ע רבית. וכן אם מכר חצר ודר בו הקונה, ונתבטל המקח מחמת טעות, כתבו ראשונים שצריך להעלות לו שכר</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם; עי' שו&quot;ת הרי&quot;ף דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים, שאינו צריך להעלות שכר אלא כאשר החצר עומדת להשכרה, שאם לא כן, הרי זה נהנה וזה לא חסר, ופטור מלשלם</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת הרי&quot;ף סי' קנג. ולכאו' מלשון הרמב&quot;ם שם, ל&quot;מ כן, ולדעת הסוברים דלהלן שיש כאן איסור רבית א&quot;כ לכאו' דינו כהלוהו ודר בחצרו שצריך לשלם שכר, וע&quot;ע רבית.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שהקונה אינו צריך להחזיר את דמי השכירות, כיון שהשתמש ברשות, ואינו צריך לשלם שכירות אלא כאשר נשתמש בבית לאחר שנודע לו המום והודיע למוכר</span><ref><span dir="rtl">קרית מלך רב שם ה&quot;ג, בד' הריטב&quot;א ב&quot;מ נ ב.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר קרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל</span><ref><span dir="rtl">עי' שו&quot;ת הרי&quot;ף שבציון</span> <span dir="rtl">784; רמב&quot;ם מכירה פט&quot;ז ה&quot;ט; טוש&quot;ע חו&quot;מ רלב טו.</span></ref><span dir="rtl">. ובטעם שהקונה צריך לשלם את הפירות, יש סוברים שהוא לפי שלא היתה דעת המוכר למחול על הפירות</span><ref><span dir="rtl">עי' מ&quot;מ שם וסמ&quot;ע שם ס&quot;ק לג, שדימו לדין אסמכתא, שכשהקרקע חוזרת צריך להחזיר הפירות שאכל, ע&quot;ע מחילה.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים, שכאשר הקונה כבר שילם את דמי הקרקע, עליו להחזיר את הפירות אף מטעם ריבית, שכיון שהמקח נתבטל המעות הם כהלואה ביד המוכר, והפירות הם ריבית</span><ref><span dir="rtl">לבוש שם סט&quot;ו; ב&quot;ח שם. ועי' אמרי בינה שו&quot;ת סי' א אות יד.</span></ref><span dir="rtl">. על המחלוקת אם יש בדדבר איסור ריבית או שאינו אלא אבק ריבית, והקונה פטור מלהחזיר פירות, ע&quot;ע רבית. וכן אם מכר חצר ודר בו הקונה, ונתבטל המקח מחמת טעות, כתבו ראשונים שצריך להעלות לו שכר</span><ref><span dir="rtl">רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם; עי' שו&quot;ת הרי&quot;ף דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, ויש סוברים, שאינו צריך להעלות שכר אלא כאשר החצר עומדת להשכרה, שאם לא כן, הרי זה נהנה וזה לא חסר, ופטור מלשלם</span><ref><span dir="rtl">שו&quot;ת הרי&quot;ף סי' קנג. ולכאו' מלשון הרמב&quot;ם שם, ל&quot;מ כן, ולדעת הסוברים דלהלן שיש כאן איסור רבית א&quot;כ לכאו' דינו כהלוהו ודר בחצרו שצריך לשלם שכר, וע&quot;ע רבית.</span></ref><span dir="rtl">. ויש חולקים, שהקונה אינו צריך להחזיר את דמי השכירות, כיון שהשתמש ברשות, ואינו צריך לשלם שכירות אלא כאשר נשתמש בבית לאחר שנודע לו המום והודיע למוכר</span><ref><span dir="rtl">קרית מלך רב שם ה&quot;ג, בד' הריטב&quot;א ב&quot;מ נ ב.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">מכר את המקח ביותר מערכו</span> ==
=== <span dir="rtl">מכר את המקח ביותר מערכו</span> ===


<span dir="rtl">מקח טעות שמכרו הקונה ביותר מערכו, דעת ראשונים, שהריוח שייך למוכר</span><ref><span dir="rtl">עי' ר&quot;י מיגש ורגמ&quot;ה ומהרשד&quot;ם ופר&quot;ח דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, כגון מי שמכר סחורה לחבירו, ורוצה בביטול המקח מפני שטעה בו, והקונה כבר מכר את הסחורה לאחרים ביוקר, והמוכר תובע מהקונה את המעות שהרויח בסחורה שלו, כתבו ראשונים שאינה טענה, לפי שאם הקונה קבל בה יותר על שוויה, השתדלותו וחריצותו היו סיבה לזה, ואין לנו לחייב אותו שיתן למוכר מה שהרויח בה לפי שאינו משרתו, אלא יתן לו את ערך סחורתו בלי תוספת</span><ref><span dir="rtl">עי' שו&quot;ת ר&quot;י מיגש סי' קכח, והובא בשמ&quot;ק ב&quot;מ סה א. וע&quot;ש שדבריו במקרה שהקונה התחייב לו ריבית על המתנת התשלום, והמוכר חוזר בו מפני שאינו רוצה ליטול ריבית וגם אינו מתרצה למוכרו בערכו בלא הריבית, ולכאו' ה&quot;ה בטעות של המוכר, ועי' משפט שלום סי' רכז ס&quot;ד ובמשמרת שלום שם וערך ש&quot;י חו&quot;מ שם ופתחי חשן גניבה ואונאה פי&quot;א סי&quot;ח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">788.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כאשר הקונה טעה במקח, וקנה אותו ביותר מערכו, כגון שקנה בשר טריפה בחזקת שחוטה, ולאחר מכן הקונה מכר את הבשר לגוי ביוקר כדמי השחוטה, והקונה תובע את המוכר שיחזיר לו את ההפרש בין דמי שחוטה לדמי טריפה, המוכר צריך להחזיר להחזיר לו את ההפרש,</span> <span dir="rtl">ואינו יכול להחזיק במעות שקיבל מהקונה בטענה שריוח מכירת הבשר לגוי הוא שלו, לפי שהקונה מכרו מדעתו</span><ref><span dir="rtl">עי' רגמ&quot;ה שבציון</span> <span dir="rtl">570, ועי' ציון הנ&quot;ל בדעתו; מהרשד&quot;ם ופר&quot;ח שבציון הנ&quot;ל. ועי' לחם משנה ושושנים לדוד בכורות פ&quot;ה מ&quot;ו, דהיינו כשמכר את הבשר לאחר שנודע שהוא טריפה, ואע&quot;פ שכאשר קונה מוכר את הסחורה שבידו דינו כנשתמש במקח ונתרצה בו, עי' ציו</span> <span dir="rtl">716, לכאו' כאן היה הכרח למכור את הבשר מהר כדי שלא יתקלקל ואינו חשוב ריצוי, ועי' קרית מלך רב מכירה פט&quot;ז הי&quot;ג שפי' דהיינו כשמכר לגוי קודם שידע שהיא טריפה שאל&quot;כ הוא מחל, כנ&quot;ל, ועי' משמרת שלום ופתחי חשן שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים חולקים, שמאחר שהמקח בטל והסחורה היא של המוכר, אף ריוח מכירת הסחורה ביוקר הוא שלו</span><ref><span dir="rtl">עי' שו&quot;ת מבי&quot;ט ח&quot;ג סי' קמו, בחתן שחמיו נתן לו מעות להרויח בהם ולאחמ&quot;כ החתן ביטל את השידוך, שכיון שחמיו לא נתן לו המעות אלא כדי שיכנוס את בתו, אף מה שהרויח בהם הוא של חמיו; עי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">574 ואילך. וכ&quot;נ מנתה&quot;מ סי' שנו ס&quot;ק ד. ועי' קובץ הישר והטוב כרך יא עמ' עה ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מקח טעות שמכרו הקונה ביותר מערכו, דעת ראשונים, שהריוח שייך למוכר</span><ref><span dir="rtl">עי' ר&quot;י מיגש ורגמ&quot;ה ומהרשד&quot;ם ופר&quot;ח דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, כגון מי שמכר סחורה לחבירו, ורוצה בביטול המקח מפני שטעה בו, והקונה כבר מכר את הסחורה לאחרים ביוקר, והמוכר תובע מהקונה את המעות שהרויח בסחורה שלו, כתבו ראשונים שאינה טענה, לפי שאם הקונה קבל בה יותר על שוויה, השתדלותו וחריצותו היו סיבה לזה, ואין לנו לחייב אותו שיתן למוכר מה שהרויח בה לפי שאינו משרתו, אלא יתן לו את ערך סחורתו בלי תוספת</span><ref><span dir="rtl">עי' שו&quot;ת ר&quot;י מיגש סי' קכח, והובא בשמ&quot;ק ב&quot;מ סה א. וע&quot;ש שדבריו במקרה שהקונה התחייב לו ריבית על המתנת התשלום, והמוכר חוזר בו מפני שאינו רוצה ליטול ריבית וגם אינו מתרצה למוכרו בערכו בלא הריבית, ולכאו' ה&quot;ה בטעות של המוכר, ועי' משפט שלום סי' רכז ס&quot;ד ובמשמרת שלום שם וערך ש&quot;י חו&quot;מ שם ופתחי חשן גניבה ואונאה פי&quot;א סי&quot;ח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">788.</span></ref><span dir="rtl">, וכן כאשר הקונה טעה במקח, וקנה אותו ביותר מערכו, כגון שקנה בשר טריפה בחזקת שחוטה, ולאחר מכן הקונה מכר את הבשר לגוי ביוקר כדמי השחוטה, והקונה תובע את המוכר שיחזיר לו את ההפרש בין דמי שחוטה לדמי טריפה, המוכר צריך להחזיר להחזיר לו את ההפרש,</span> <span dir="rtl">ואינו יכול להחזיק במעות שקיבל מהקונה בטענה שריוח מכירת הבשר לגוי הוא שלו, לפי שהקונה מכרו מדעתו</span><ref><span dir="rtl">עי' רגמ&quot;ה שבציון</span> <span dir="rtl">570, ועי' ציון הנ&quot;ל בדעתו; מהרשד&quot;ם ופר&quot;ח שבציון הנ&quot;ל. ועי' לחם משנה ושושנים לדוד בכורות פ&quot;ה מ&quot;ו, דהיינו כשמכר את הבשר לאחר שנודע שהוא טריפה, ואע&quot;פ שכאשר קונה מוכר את הסחורה שבידו דינו כנשתמש במקח ונתרצה בו, עי' ציו</span> <span dir="rtl">716, לכאו' כאן היה הכרח למכור את הבשר מהר כדי שלא יתקלקל ואינו חשוב ריצוי, ועי' קרית מלך רב מכירה פט&quot;ז הי&quot;ג שפי' דהיינו כשמכר לגוי קודם שידע שהיא טריפה שאל&quot;כ הוא מחל, כנ&quot;ל, ועי' משמרת שלום ופתחי חשן שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים חולקים, שמאחר שהמקח בטל והסחורה היא של המוכר, אף ריוח מכירת הסחורה ביוקר הוא שלו</span><ref><span dir="rtl">עי' שו&quot;ת מבי&quot;ט ח&quot;ג סי' קמו, בחתן שחמיו נתן לו מעות להרויח בהם ולאחמ&quot;כ החתן ביטל את השידוך, שכיון שחמיו לא נתן לו המעות אלא כדי שיכנוס את בתו, אף מה שהרויח בהם הוא של חמיו; עי' אחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">574 ואילך. וכ&quot;נ מנתה&quot;מ סי' שנו ס&quot;ק ד. ועי' קובץ הישר והטוב כרך יא עמ' עה ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">גביית דמי המקח מהמוכר</span> ==
=== <span dir="rtl">גביית דמי המקח מהמוכר</span> ===


<span dir="rtl">מקח שנתבטל, ועל המוכר להחזיר דמים, בזמן שהמעות בעין עליו להחזירם לקונה</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם ב&quot;ב צב ב ד&quot;ה לא, בשם ר&quot;ח; עי' תוס' ב&quot;ק מו ב ד&quot;ה ה&quot;ג, וב&quot;ב שם ד&quot;ה אי; עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">732, שהמעות של הקונה.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר המעות אינם בעין, והמוכר יאנו רוצה להחזיר לו מעות מזומנים, ואומר לו אפרע לך את מעותיך במקח עצמו שבידך, יש מן הראשונים סוברים שדינו כמלוה, והדבר שנוי במחלוקת אם לווה חייב לשלם מעות מזומנים</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם; תוס' ב&quot;ק שם בשם ר&quot;ת, וב&quot;ב שם לדעת ר&quot;י; רמ&quot;א בשו&quot;ע חו&quot;מ סי' רלב סכ&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">. על המחלוקת בזה, ע&quot;ע גבית מלוה: גבייה במעות. ויש סוברים שמאחר שהמעות היו של הקונה דינו כמזיק שאינו צריך לשלם מעות מזומנים, ויכול לפרוע בדברים אחרים</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מזיק. תוס' שם, לדעת ה&quot;ר חיים כ&quot;ץ.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מקח שנתבטל, ועל המוכר להחזיר דמים, בזמן שהמעות בעין עליו להחזירם לקונה</span><ref><span dir="rtl">עי' רשב&quot;ם ב&quot;ב צב ב ד&quot;ה לא, בשם ר&quot;ח; עי' תוס' ב&quot;ק מו ב ד&quot;ה ה&quot;ג, וב&quot;ב שם ד&quot;ה אי; עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">732, שהמעות של הקונה.</span></ref><span dir="rtl">. וכאשר המעות אינם בעין, והמוכר יאנו רוצה להחזיר לו מעות מזומנים, ואומר לו אפרע לך את מעותיך במקח עצמו שבידך, יש מן הראשונים סוברים שדינו כמלוה, והדבר שנוי במחלוקת אם לווה חייב לשלם מעות מזומנים</span><ref><span dir="rtl">רשב&quot;ם שם; תוס' ב&quot;ק שם בשם ר&quot;ת, וב&quot;ב שם לדעת ר&quot;י; רמ&quot;א בשו&quot;ע חו&quot;מ סי' רלב סכ&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">. על המחלוקת בזה, ע&quot;ע גבית מלוה: גבייה במעות. ויש סוברים שמאחר שהמעות היו של הקונה דינו כמזיק שאינו צריך לשלם מעות מזומנים, ויכול לפרוע בדברים אחרים</span><ref><span dir="rtl">ע&quot;ע מזיק. תוס' שם, לדעת ה&quot;ר חיים כ&quot;ץ.</span></ref><span dir="rtl">.</span>

גרסה אחרונה מ־11:14, 2 באפריל 2023

הגדרת הערך - מקח שנעשה בטעות.

מבוא

ערך זה עוסק במקח שנעשה בטעות, ודן על הטעויות המבטלות אותו ודיני הביטול, ועל אותן שאינן חשובות טעות כדי לבטל את המקח ודיניהן. מקח טעות כולל אף דיני שאר חלויות שנעשו בטעות, כגון שכירות, מתנה, שותפות, חלוקה ופשרה, וכלל הדבר: כל קנין בטעות חוזר[1].

על מחילה בטעות, ע"ע מחילה.

על הקדש* בטעות, ע"ע הקדש: בטעות.

על קידושי אשה שנעשו בטעות, ע"ע קדושי טעות.

על הטעיה בשווי המקח, מתי היא מבטלת את המקח, ועל כך שיש בה איסור אונאה*, ע"ע[2].

הטעות וגדרי הביטול

הטעויות המבטלות את המקח שונות במהותן זו מזו, ושונות בדיניהן, יש מהטעויות המבטלות את כל המקח, וישנן שמבטלות את חלקו. כמו כן, יש שבהן המקח בטל לגמרי וביד כל אחד מהצדדים לחזור בו מהמקח, ויש שהמקח אינו בטל בהן לגמרי, אלא רשות ביד הצד המוטעה לבטלו. בפרק זה יתבארו סוגי הטעויות המבטלות את המקח או חלקו, ועל אותן שאינן חשובות טעות לבטל את המקח.

טעות בסוג המקח

טעות בסוג המקח, שמכר לו מין אחר, מבטלת את המקח לגמרי, שכן שנינו: המוכר לחבירו חטה שחמתית - אדומה[3] - ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחמתית, עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין, שניהם יכולים לחזור בהם[4], שאין זה המין שאמר שימכור לו[5], ואפילו לדעת הסוברים שיין וחומץ חשובים מין אחד[6], לענין מקח יש מי שרוצה יין ואינו רוצה חומץ ויש מי שרוצה חומץ ואינו רוצה יין[7], ולפיכך לענין מקח שני מינים הם[8]. על הטעויות השונות בסוג המקח ודיניהן, עי' להלן: טעות בסוג המקח.

טעות באיכות המקח

מקח שטעו בו באיכות המקח, אינו בטל לגמרי, שכן שנינו: מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות, הלוקח יכול לחזור בו[9], אבל המוכר אינו יכול לחזור בו, לפי שאומר לו הקונה, אם לא הטעתני לא היית יכול לחזור בך, אף עכשיו שהטעתני לא תוכל לחזור בך[10], שאם לא כן נמצא חוטא נשכר[11], ואפילו הוקרו החטים המוכר אינו יכול לחזור בו[12]. וכן רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו[13], אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו אפילו הוזלו החטים[14]. על גדר ביטול המקח כשטעו באיכותו, ועל הטעויות השונות באיכות המקח, ודיניהן, עי' להלן: טעות באיכות המקח.

טעות בכמות

טעות בכמות מצינו בשלושה דברים: במדה במשקל ובמנין, והמוכר לחבירו וטעו במדה במשקל או במנין, אמר רבא, אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר[15], וכן אחים שחלקו, והטעו זה את זה בכמות אפילו בפחות מכדי אונאה, חוזרים[16], על השיטות השונות בטעות בכמות אם דוקא הטעות חוזרת או שהמקח בטל לגמרי ובאלו מקרים בטל, ועל טעויות שונות בכמות ודיניהן, עי' להלן: טעות בכמות.

מום במקח

קנה חפץ - קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין[17] - ולאחר זמן נתגלה בו מום שהיה בו מתחילה קודם שקנאו, מחזירו לבעליו[18], וכל הלוקח בסתם, אינו לוקח אלא הדבר השלם מכל מום[19]. על המומים השונים המבטלים את המקח, ועל גדר הביטול, ועל אותם מומים שאינם מבטלים את המקח, ועל שאר דיני מקח שנמצא בו מום, עי' להלן: מום במקח.

מקח שמיהר להתקלקל

המוכר מקח לחבירו, ומיהר להתקלקל מיד לאחר המקח, במקרים שהקלקול היה מחמת גריעותו של המקח, המקח בטל[20], כגון, המוכר יין לחבירו והחמיץ מיד, אם ידוע שיינו מחמיץ, הרי זה מקח טעות[21]. על פרטי הדינים במכירת יין, באלו מקרים היין באחריותו של המוכר, ועל שיעור זמן האחריות, ועל השיטות השונות שנאמרו בדינים אלו, ועל ההבדלים בדין שיש בין יין לשכר, ע"ע מכירה.

טעות בסיבת המקח

טעות שאינה בגוף המקח אלא בסיבת הדבר שמחמתו נעשה המקח, אף היא מבטלת את הקנין[22], כגון, סוחרים שעשו חשבון זה עם זה על חובות שביניהם, ומצאו שלא נשאר חוב ביד אחד מהם על חבירו, והקנו ביניהם על כך שאינם חייבים זה לזה כלום, ולאחר מכן מצאו שטעו בחשבונם ונשאר ביד אחד מהם משל חבירו, אמרו בגמרא, שהרי זה קנין בטעות וחוזר[23], ואף על פי שלא טעו בגוף הקנין אלא בחשבון שקדם לו, קנין בטעות הוא[24], וכן דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואחר כך נודע שאינו חייב שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה אינה כלום, שלא קבל עליו ליתן לו או למחול אלא כדי שיפטר לו משבועה שחייבוהו בה, ואם כן הוא קניין בטעות, וחוזר[25]. וכן מי שנתפשר עם בעל דינו מפני שלא היה לו ראיה או שטר, ולאחר מכן מצא ראיה או שטר, קנין בטעות הוא וחוזר[26]. וכן מי שנתן לאחיו את חלקו בירושה בעבור סך מועט, שהיה סבור שהנכסים מועטים כאשר אמרו לו אחיו, ושוב נודע שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו הרבה יותר, קנין בטעות הוא וחוזר[27].

אונאה

מקח שלא היתה בו טעות בגופו או בסיבתו, ולא טעו בו אלא בערכו של המקח, שקצבו עליו דמים שלא כפי ערכו, אינו חשוב מקח טעות אלא אונאה*[28], לפי שאין כל אדם יודע לצמצם ערך המקח, ואינו חשוב טעות לומר שעל דעת כן לא היה קונה[29], וכתבו אחרונים, שאף על פי שכאשר המאנה מתחייב להחזיר את אונאתו נמצא שטעו בכמות המעות, שהרי המקח נמכר בסכום אחר ממה שקצבו, אינו חשוב מחמת זה כמקח טעות, לפי שהחיוב להחזיר את האונאה אינו ביטול הסכום שנקצב למקח, אלא הוא חיוב חדש המוטל על המאנה מכח דין אונאה[30]. ואונאה ביותר משתות, שבדברים שיש בהם אונאה המקח בטל[31], אמרו בתלמוד שהמקח בטל מפני שחשוב כמקח טעות[32]. על אונאה ודיניה, ע"ע אונאה.

פסולת

המוכר פירות או משקים ונמצאה בהם פסולת מרובה יותר מהדרך שתימצא באותו מין, אף על פי שעל המוכר לנכות את הפסולת מהמקח[33], המקח קיים ואינו מקח טעות[34]. על שיעור הפסולת שדרכה להמצא במינים שונים, ועל הדינים השונים במקח שנמצאת בו פסולת, ע"ע מכירה.

שיעור זמן הביטול

מקח שנעשה בטעות, כתבו ראשונים שחוזר לעולם[35], ולא אמרו שהקונה אינו יכול לבטל את המקח אלא בכדי שיראה לתגר ולקרובו אלא באונאה, אבל מקח טעות לעולם חוזר, כגון שמכר לו מקח בחזקת שהוא מין אחד ונמצאו מין אחר, לעולם חוזר[36], וכן כל טעות במדה ושבמשקל ושבמנין, אין להם שיעור זמן, אפילו אין שם טעות אלא בכל שהוא הרי זה מקח טעות אפילו לאחר כמה[37], וכן המוכר יפות ונמצאו רעות, לעולם חוזר[38]. ולענין מקח שנמצא בו מום, נחלקו בו ראשונים אם יכול לחזור בו לאחר ששהה בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ועל כך עי' להלן: מום במקח: מחילה על המום[39].

טעות בסוג המקח

אותה ששנינו בטעות בסוג המקח, שהמוכר והקונה שניהם חוזרים[40], בטעם הדבר ששניהם יכולים לבטל את המקח, יש מן הראשונים שכתבו, לפי שהמוכר והקונה שניהם טעו[41], כגון כשהתנו למכור חטה שחמתית, אם כן המוכר רצה לעכב את הלבנה אצלו, ואף הלוקח לא היה חפץ בלבנה כי אם בשחמתית[42], ולדעתם כתבו אחרונים, שכאשר המוכר ידע שמוכר לו מין אחר, המוכר אינו יכול לבטל את המקח[43]. ויש מן הראשונים סוברים, שכאשר הוא מין אחר אין כאן מכר כלל[44], ולדעתם כתבו אחרונים שאפשר שאפילו כאשר המוכר ידע שהוא מין אחר, אף הוא יכול לבטל את המקח[45].

כשהיה אפשר להבחין שהוא מין אחר

טעות בסוג המקח אינה אלא כאשר הקונה אינו עומד על גבי המקח ואינו רואהו, אלא שסמך על דברי המוכר שאמר את עניינו של המקח[46], וכן כאשר המקח נמצא לפניהם אלא שהקונה לא יכל להבחין במהותו של המקח, כגון שהיה שק קשור, הרי זה מקח טעות[47]. ובמקרה שהקונה יכל לבדוק את המקח אם הוא אותו מין שאמר לו ולא בדקו, לדעת הסוברים שכאשר יש מום במקח והקונה לא בדקו המקח קיים[48], יש סוברים שאף כשהקונה יכל לראות שהוא מין אחר ולא בדק, המקח קיים[49], ויש חולקים, שכאשר מכר לו מין אחר לגמרי ודאי לא רצה לקנותו, והוא מקח טעות[50].

כשהקונה נתרצה במקח

מכר מין אחד ונמצא שהיה מין אחר, ולאחר שראה הקונה שהוא מין אחר, נתרצה במקח, כגון שהשתמש בו, לסוברים שחשוב כנתרצה במקח[51], נסתפקו אחרונים אם יכול הקונה לחזור בו, שאפשר שמאחר שהמוכר יכול לבטל את המקח, אף הקונה יכול לחזור בו ולבטלו[52], ויש מן האחרונים סוברים שהקונה אינו יכול לחזור בו ולבטל את המקח[53].

בשאר דברים

וכן זו שאמרו שטעות בסוג המקח המקח בטל במכירת דברי מאכל כגון במוכר חטה שחמתית ונמצאת לבנה או יין ונמצא חומץ, וכן במכירת עצים, כגון של זית ונמצאו של שקמה[54], כל שכן כלים או שאר סחורות שבני אדם מקפידים בהם יותר, שאם מכר לו מין אחר המקח בטל לגמרי ושניהם חוזרים[55], ואפילו המין שנתן לו שוה יותר מהמין הראשון, שניהם חוזרים[56], לפי ששניהם לא היו חפצים באותה מכירה[57]. וכן בשאר שני דברים שהם שם אחד אבל הם שני מינים, שניהם חוזרים, כגון שהתנה שימכור לו תמר פרסי והוא גרוע מתמר בבלי, והביא לו תמר בבלי, הלוקח אינו חייב לקבלו, לפי שיכול לטעון ולומר הפרסי יתכן לענין דבר שלא יתכן לו הבבלי ואף על פי שהוא יותר משובח ממנו, וכן הוא כשהתנה להביא זהב אדום והביא ירוק או נחשת אדום והביא ירוק, או התנה להביא בגד עבה והביא בגד דק, אף על פי שהוא יותר משובח בדמיו שני מינים הם, שזה עומד לצורך אחד וזה עומד לצורך אחר שהעבה קונים אותו להתחמם והדק לכבוד בעלמא, וכן הוא כשהתנה להביא משקה שיש בו מרירות, והביא מתוק[58].

כשהמקח נקרא כמו שאמרו: בקרקעות

האומר לחבירו בית כור - זה[59] - אני מוכר לך, והוא נקרא בית כור, אף על פי שאין מידתו אלא לתך, הגיעו, שאומר לו שם בעלמא אמרתי לך, וכן האומר לחבירו כרם אני מוכר לך, וקוראים אותו כרם, אף על פי שאין בו גפנים, הגיעו, וכן האומר לחבירו פרדס אני מוכר לך, וקוראים אותו פרדס, אפילו אין בו רמונים הגיעו[60], ואף על פי שבלשון הכתוב פרדס הוא של רמונים[61], כאשר בלשון הבריות קוראים אותו פרדס הגיעו[62], וכן כל כיוצא בהם[63]. ונחלקו גאונים וראשונים בגדר דין זה: א) יש מן הראשונים סוברים שמקחו קיים דוקא כאשר מכר לו בית כור פלוני[64], שכל שמכר בסתם אינו יכול לומר שם בעלמא אמרתי[65], אבל כשמכר לו שדה פלוני, המקח קיים אף על פי שהקונה לא היה יודע שיש למוכר שדה קטנה שנקראת בית כור, לפי שהיה עליו להעלות כן בדעתו ולהתנות שרוצה בית כור ממש, וסבר וקיבל[66]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שמקחו קיים דוקא כאשר הקונה יודע שיש למוכר קרקע שנקראת כך, אבל כשאינו יודע שיש לו קרקע שנקראת כך, אפילו כאשר מכר לו שדה מסויימת והקונה עומד בתוכה ורואה שאין בה בית כור, יכול לומר לו סבור הייתי שתשלים לי לבית כור, והוא מקח טעות[67]. ג) ויש סוברים שהמקח קיים דוקא כשמכר לו בית כור זה, והקונה עומד בתוכה ורואה אותה שאין בה אלא לתך, אבל כשלא ראה את השדה הוא מקח טעות[68], ואפילו מכר לו בית כור מסויים[69]. ד) ויש מן הגאונים שנראה מדבריהם שסוברים שאפילו מכר בית כור בסתם, ואפילו אותו בית כור אינו בפני הלוקח, מקחו קיים[70]. ובמקום שיש מנהג אחר בלשון בני אדם, הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום[71]. כאשר הקונה הוא שאמר למוכר מכור לי בית כור, הדבר שנוי במחלוקת אם אם טענת שם בעלמא אמרתי לך היא אף כאשר הקונה ביקש את המקח מהמוכר[72], על השיטות בזה, ע"ע חוכר: בניכוי מחמת קלקול[73].

כשנקרא כן בטעות

מכר לו בית כור עפר ונמצא שיש בו מעט פחות ממידתו, וקוראים אותו בית כור, כתבו ראשונים שאין אומרים שמכר לו לפי שמו, והוא חשוב מקח טעות, מאחר שאינו נקרא בית כור אלא בטעות, ולא אמרו שיכול לומר מכרתי לפי שמו אלא בדבר שאף מי שמכירו ויודע שאין בו כמו שקוראים אותו אף הוא קורא אותו באותו שם, אבל בדבר שאין קוראים אותו כך אלא מחמת טעות, לא שייך לומר בו כן[74].

במטלטלין שנקראים כמו שאמר

המוכר לחבירו מטלטלין, מאיזה מין שימכור מהם אין עליו להביא כי אם בפחות שבכלים, ובלבד שיקרא באותו שם של אותו המין שהתנה לו, אבל אין עליו אותו השם שהתנה עליו אין ללוקח ליטול אותו, וכגון שאמר לו קורת בית הבד אני מוכר לך, אם הביא קורה מתוקנת בזמן שהיא ראויה לקורת בית הבד וקורין אותה קורת בית הבד, יש על הלוקח ליטלה, אבל אם אין עליה שם קורת בית הבד, אין לו ללוקח ליטלה[75], וכן האומר לחבירו עריבה של עץ אני מוכר לך, אינו נותן לו עץ שראוי לחפור בו עריבה, אלא עריבה בצורתה שכל הרואה אומר זו עריבה, וכן כל כיוצא בזה[76], ואף על פי שהמוכר יכול לתקן את הטעות ולעשות את הקורה שתהא ראויה לבית הבד, או לחפור בעץ ולעשותו עריבה, הרי זה דבר חדש ואינו המקח שמכר[77].

ביצים שאינן מגדלות אפרוחים

התנה שיתן לו מביצים שנולדו, ונתן לו ביצים שנמצאו במעי תרנגולת, או התנה שיתן מביצים שנולדו מתרנגול ותרנגולת, ונתן לו ביצים שנולדו בלא זכר, הרי זה מקח טעות, שמאחר שפירש של חיה או של זכר, אם כן קנה אותן לצורך אפרוחים, וביצים אלו מגדלות אפרוחים ואינן אלא לאכילה[78]. ויש מן האחרונים סוברים, שכאשר לא פירש שקונה אותן כדי לגדל אפרוחים הדבר שנוי במחלוקת אם הולכים בממון אחר הרוב[79], ולסוברים שאין הולכים בממון אחר הרוב אינו מקח טעות, לפי שיכול המוכר לומר לקונה, אתה מאותם שקונים אותן לצורך אכילה, ואמרת ביצים של חיה או של זכר לפי שאף לאכילה הן טובות יותר, ואם כן אינה חשובה טעות לבטל את המקח, לסוברים כן[80]. על השיטות במוכר ביצים לאכילה והטעה אותו בין חיה לשחוטה, אם המקח בטל, עי' להלן[81]. קונה שהתנה שיתן לו ביצי חיה, ונתן לו ביצי חיה אלא שאינן של זכר, או התנה שיתן לו ביצים של זכר ונתן לו ביצים שנולדו מזכר אבל הן של שחוטה, כתבו אחרונים, שאף על פי שמן הסתם דעת הקונה היתה לביצים שמגדלות אפרוחים, מאחר שהמוכר לא שינה כלום ממה שהתנה, המקח קיים[82].

טעות בין סוג משובח לאינו משובח

המוכר לחבירו מקח מסוים מהסוג המשובח שבו ונמצא שהוא מהסוג שאינו משובח - וההבדל בין הסוגים מועט[83] - כגון, המוכר לחבירו ביצים לאכילה ואמר לו שהם ביצים של תרנגולת חיה שהן משובחות ונמצא שהיו של שחוטה שהן גרועות מהן - לסוברים כן[84] - יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שמקחו קיים, וקנה ומחזיר את אונאתו[85], וכן המוכר בשר איל ואמר שהוא של איל מסורס שבשרו משובח, ונמצא שהיה של איל שאינו מסורס שבשרו גרוע - במקרה שהקונה אינו איסטניס שאינו אוכל בשר איל שאינו מסורס כלל[86] - קנה ומחזיר את הפרש הערך בין הסוג המשובח לגרוע[87], ומחזיר את ההפרש אפילו כשהוא פחות משתות[88]. ולדעה זו שהמקח קיים ומחזיר את ההפרש, חמש שיטות בדבר: א) יש שכתבו, דהיינו כאשר ההבדל בין הסוגים הוא דבר שאין בו קפידא גמורה[89], ולפיכך אף על פי שפירש שרוצה מהסוג המשובח אינו חשוב טעות לבטל את המקח, אלא דינו כטעות בכמות שהמקח קיים ועל המוכר להשלים, לסוברים כן[90], וכן בכל דבר שנראה לבית הדין שאין בו קפידא כל כך, המקח קיים[91]. ב) ויש שכתבו דהיינו בהבדל שאין בו קפידא אלא אצל אנשים קפדנים[92]. ג) ויש שכתבו שהוא כאשר אין הבדל בשמותיהם של שני הסוגים, כגון בביצי חיה ושחוטה שבשניהן הדרך לקרותן ביצים בסתם, וכן בשר איל, הדרך לקרותו בשר איל בסתם בין כשהוא מסורס ובין כשאינו מסורס[93]. ד) ויש שכתבו שבין בביצים ובין בבשר ההבדל בין סוגים אלו אינו ניכר לעין, ואינו אלא שינוי בטעם[94]. ה) ויש מן האחרונים סוברים שטעות בין סוג משובח לסוג שאינו משובח אינו חשוב אף כטעות בכמות, אלא הוא כמוכר יפות ונמצא שיש יפות מהן, שהמקח קיים[95], ואף על פי שפירש מהסוג המשובח, מאחר שאינו חשוב כשינוי לדבר אחר, אין בכך כדי לבטל את המקח אלא כאשר התנה על כך בתנאי גמור, והטעם שאף על פי שאינו מקח טעות מחזיר את האונאה אפילו כשהיא פחות משתות, כיון שפירשו את שווי המקח שהוא על הסוג המשובח, אם כן כלפי שווי המקח יש כאן טעות בכמות, שהמקח קיים ועליו לתקן, לסוברים כן[96]. ויש מן הראשונים והאחרונים חולקים על כל זה, שבטעות בין סוג משובח לשאינו משובח הוא חשוב מקח טעות[97], ודינו כטעות בין יפות לרעות, שביד המוטעה לבטל את המקח[98].

מכר בדיל ונמצא בתוכו כסף

ישראל שקנה בדיל מגוי, ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואחרי כן נמצא שהיה כולו כסף מבפנים אך מבחוץ היה מחופה בבדיל, הקונה פטור מלהחזירו לישראל שמכר לו, לפי שהמוכר לא ידע מהכסף ולא נתכוין לקנותו מהגוי[99], וכתבו אחרונים, שאף על פי שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, בממון שאפשר שלא יוודע לו ממנו אינה קונה לו, לסוברים כן[100], ואף מצד קנין יד*, דבר שאפשר שלא יוודע ממנו ידו אינה קונה[101]. על הטעמים שחצירו אינה קונה דבר שלא יוודע ממנו, ועל דעת החולקים, ע"ע חצר (קנין): שלא מדעתו[102].

כשהשתמש במקח

מכר מין אחד ונמצא שהוא מין אחר, ולאחר שהקונה ראה שהוא מין אחר השתמש במקח, יש מן האחרונים סוברים שהוא חשוב כמחילה על הטעות[103], ויש חולקים שאף על פי שלענין מקח שנמצא בו מום השימוש במקח מוכיח שמחל על המום, כאשר הוא מין אחר ודאי לא מחל על הטעות[104]. על השיטות אם הקונה יכול לחזור בו לאחר שנתרצה במקח, עי' לעיל[105].

טעות באיכות המקח

אותה ששנינו במוכר חטים יפות ומצאו רעות או רעות ונמצאו יפות טעות, שהמוטעה יכול לבטל את המקח[106], אינה אלא בשלא ראה המוטעה את המקח, אבל אם ראה המוטעה את המקח, נתרצה בו, ואינו יכול לחזור בו[107], ומוכר חטים רעות ונמצאו יפות, כיצד לא ראה המוכר את המקח, כגון שהיה שק קשור ונתחלף לו שק בשק או מלאוהו בני ביתו, ונמצאו יפות במקום רעות[108], או כגון בעל הבית שיש לו בביתו מיני חטים הרבה והוא יושב על שולחנו ובא לו הלוקח בכמה תתן מהחטים הרעות ואמר לו בכך וכך, ונמצא שהיו יפות[109]. ובמקרה שהלוקח היה מעיר אחרת, ואמר לו המוכר פירות אלו הם היפות שבעיר הזאת וסמך עליו, ואחר כך נמצאו רעות שבעיר, או מוכר שהביא פירותיו מעיר אחרת ואמר לו הלוקח מן הרעות שבעירנו הם, ואחר כך נמצא שהיו מן היפות שבעיר, אף על פי שראה המוטעה את החטים הרי זו טעות[110].

גדר יפות ורעות והטעות ביניהן

טעות בין יפות לרעות שמחמתה יכול המוטעה לבטל את המקח, דעת הרבה ראשונים שהיא חשובה טעות במהות המקח[111], ולפי שהוא שינוי השם ממה שאמר לו, שזה קוראים אותו יפה וזה קוראים אותו רע[112], ולדעתם, כשמתנה המוכר עם הקונה ליתן לו יפות צריך שיראו את החפץ אם בני אדם קורים אותו יפה - באותו מקום[113] - יש על הלוקח ליטול אותו אפילו הוא פחות שביפים[114], מאחר ששם יפה עליו[115], ואם הביא לו המוכר חפץ יפה אינו יכול לחזור בו ולהביא חפץ פחות ממנו אלא שיש עליו שם יפה[116], וכמו כן, אם התנה המוכר ללוקח בחפץ רע, והביא היותר רע שבעולם, יש על הלוקח ליטלו[117], וכן אם יש למוכר חפץ רע ממנו אינו יכול להחליפו[118]. ומאחר שהוא מקח טעות, יכול המוטעה לבטל את המקח אף כאשר אין אונאה בערך דמי המקח[119], שהרי המוטעה לא היתה דעתו למקח כזה[120], וטעם הדבר שהמקח אינו בטל לגמרי כדין טעות של סוג אחר ששניהם חוזרים, לסוברים שבטעות בסוג המקח שניהם חוזרים מפני שהמוכר והלוקח שניהם טעו[121], אם כן כשהטעות היא בין יפות לרעות, מאחר שהן אותו מין אם כן אצל כולם היפות עדיפות, ולעולם מי שיש לו יפות תחת רעות לא נתאנה כלל ואותו שיש לו רעות תחת יפות הוא המתאנה, ולפיכך מי שמכר או קנה יפות תחת רעות הוא זה שיכול לחזור בו ולא חבירו[122], ולסוברים שטעות בסוג המקח מבטלת אותו לפי שבמין אחר המכר לא נתקיים כלל[123], אם כן כשהם אותו מין חל עליהם המכר, אלא שבידו של המוטעה לבטל את המקח מפני שנתאנה[124]. ויש מן הראשונים סוברים שהמוטעה יכול לבטל את המקח דוקא כאשר נתאנה בערך המקח, והוא בטל מדין אונאה*[125], יש מהם סוברים דהיינו באונאה של שתות בערך דמי המקח, ולפי שבטעות בין יפות לרעות הוא חשוב כמקח טעות לענין זה שאף על פי שבשאר אונאת שתות קנה ומחזיר אונאה, לסוברים כן[126], ביפות ורעות יכול המתאנה לבטל את המקח לפי שטעה במקחו[127], או שבטעות בין יפות לרעות אף אונאת שתות דינה כאונאה של יותר משתות שהמתאנה יכול לבטל את המקח ולא המאנה, לסוברים כן[128], ויש מהם שסוברים שאין כאן מקח טעות כלל ואין כאן אלא דין אונאה[129], שטעות בין יפות לרעות אינה חשובה טעות, לפי שיפה ורע אינם שונים זה מזה במהותם, שכל הדברים כשתעריכם אצל רעים מהם יהיו יפים וכשתעריכם אצל יפים מהם יהיו רעים[130], וזו ששנינו שדוקא המתאנה יכול לבטל את המקח, היינו באונאה של יותר משתות, וכדעת הסוברים כן באונאה של יותר משתות[131], או באונאת שתות, וכדעת הסוברים כן באונאת שתות[132].

גדר הביטול

בגדר ביטול המקח שבטעות בין יפות לרעות, נחלקו ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שהמקח אינו בטל אלא משעה שהחזירו את המקח ומשך אותו המוכר, אבל בדיבור לבד שאומר המוטעה שאינו רוצה בקיום המקח אינו בטל[133], ולפיכך אפילו כאשר גילה המוטעה בדעתו שאינו רוצה במקח ולאחר מכן הוקר והוא חוזר בו לקיים את מקחו, מקחו קיים, ואף על פי שעכשיו המוכר רוצה בביטולו[134]. ב) ויש סוברים, שמשעה שגילה המוטעה בדעתו שאינו רוצה בקיום המקח מקחו בטל ואינו יכול לחזור בו[135]. ג) ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שכל שהיתה טעות בין יפות לרעות המקח בטל מעיקרו, אלא שכאשר המוטעה מגלה דעתו שרוצה בקיום המקח, באותה שעה מקחו מתקיים[136], ולפיכך כל זמן שלא נתרצה הקונה אף המוכר יכול לבטל את המקח, אבל לאחר שהקונה נתרצה קנאו והמוכר אינו יכול לחזור בו[137], ובמקרה שהוקר המקח והקונה מרויח בקיומו, אף בסתם אנו תולים שהקונה נתרצה במקח, והמוכר אינו יכול לחזור בו[138].

טעות בין כסף צרוף לשאינו צרוף

טעות בין כסף צרוף לכסף סיגים, יש סוברים שהוא מקח טעות[139], ודינו כמוכר חטים יפות ונמצאו רעות, ולפיכך המוכר כסף בחזקת סיגים ונמצא צרוף מוכר יכול לחזור בו, צרוף ונמצא סיגים לוקח יכול לחזור[140], ואף על פי שיכול לצרפו ולתקנו, מאחר שצריך לכך הוצאות המקח בטל[141], ולדעה שאף טעות בין יפות לרעות אינה חשובה מקח טעות אלא אונאה[142], אף בטעות בין כסף סיגים לכסף צרוף אינו מקח טעות ואינה אלא אונאה[143]. ויש חולקים, שהמוכר כסף צרוף ונמצא כסף סיגים שניהם אינם יכולים לחזור בהם[144], וקנה, ומחזיר לו מה שנתאנה[145], ואינה חשובה טעות לבטל את המקח, מאחר שכסף סיגים אפשר לצרפו ולעשותו צרוף ומכלל מאתיים מנה[146], ולדעה זו שהמקח קיים, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאינו מקח טעות כלל ואין כאן אלא דין אונאה, וכאשר אין חסר ממשקל הכסף הצרוף אלא פחות משתות אינו צריך להחזיר האונאה[147], ויש שסוברים שאינה אונאה אלא טעות, ואפילו חסר ממשקל הכסף פחות משתות על המוכר להחזיר את הפרש הדמים, ולפי שטעות זו חשובה כטעות בכמות שהמקח קיים ועל המוכר להשלים, לסוברים כן[148], וכן הוצאות הצירוף והטירחה הן על המוכר לפי שעליו לתקן את הטעות[149]. ודוקא כשקנה שברי כסף או כלים כדי לשוברם ולעשות מהם כלים אחרים, אבל הקונה כלי מכסף צרוף כדי להשתמש בו ונמצא שהוא מכסף סיגים, דינו כיפות ונמצאו רעות והוא מקח טעות, שהרי לא היה רוצה להשתמש בכלי כזה[150]. קנה כסף ומצא בתוכו עופרת, כתבו ראשונים שמקח טעות הוא[151], ודינו כמקח טעות בין שני מינים ששניהם חוזרים[152], יש מן האחרונים סוברים שהדבר שנוי במחלוקת במוכר כסף צרוף ונמצא סיגים אם חשוב מקח טעות[153], ויש מן האחרונים סוברים שאפילו לדעה שבנמצא כסף סיגים אינו מקח טעות, כשנמצא עופרת בתוכו הוא מקח טעות[154], שכאשר היא חתיכה של עופרת בפני עצמה שאינה מעורבת עם הכסף הרי זה מין אחר[155].

מכר בסתם ונמצא גרוע

המוכר חפץ שאינו בפני הלוקח בשעת המכירה, והזכירו בשמו, ולא הזכיר מידה או שיעור, כגון האומר לחבירו בית אני מוכר לך בסתם, ונתן לו בית שהוא פחות וגרוע שבבתים, הגיעו, ואין יכול הלוקח לערער בכך, לפי ששם בית עליו, וכן המוכר פרדס, ולא הזכיר מידה או שעור ונתן לו פחות וגרוע שבפרדסים, הגיעו[156].

טעות בכמות

זו שאמר רבא כל דבר שבמדה במשקל ובמנין אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר[157], נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים דהיינו שהמקח בטל[158], שאין זה מכר, לפי שמקפיד בדבר ועל דעת כן לא נעשה המקח[159]. ולדעה זו יש שחילקו בדבר, שהמקח בטל דוקא כאשר מכר לו מקח פלוני וטעה במידתו, כגון שמכר לו שדה פלוני בחזקת שהוא בן מאה אמה, ונמצא שאין בו אלא תשעים ותשע, או מכר לו סל מלא פירות בחזקת שיש בו אלף זוג ונמצא שיש בו פחות, ולפי שלא לקח את המקח אלא בחזקת כך, אבל אמר שמוכר לו חמישים סאים, ומדד לו, ולאחר מכן נמצא שהיו ארבעים ותשע, או מכר לו חמשים אמה בשדהו ונמצא שלא מדד לו אלא ארבעים ותשע, כל שנמצא שטעו במידה או מנין, ישלים ואינו חשוב מקח טעות, שהרי זה כמו שמכר לחבירו במנה ומצא שלא נתן לו אלא תשעים דינר שישלים[160]. ויש מן הראשונים שחילקו להיפך, שהוא חשוב מקח טעות דוקא כשהטעות היתה בעיקר המכירה, כגון שמכר לו במידה וטעו במידתם, אבל כאשר קנה מקח בסתם, אלא שמדד אותו בשעת המקח ונמצאת טעות במדידה, מאחר שהטעות אינה בעיקר המקח המקח קיים ומחזירים את הטעות[161], והוסיפו לומר, שאפילו כאשר מתחילה המידה היתה מעיקר המקח, אם נמצאת המדה חסרה לאחר שמשכם הלוקח, אף על פי שלא קנאם בשעת המדידה, קנה את הפירות בזמן המשיכה, והמקח קיים ומחזיר את הטעות[162]. ב) ויש סוברים שהמוכר במידה ובמשקל ומנין וטעו, היינו שטעו במדידת המקח או בשקילתו או במניינו, שלא מדדוהו כהוגן, אבל כשהקנו את המקח בלא מדידה או שקילה או מנין ולאחר מכן נמצא המקח חסר, מקחם קיים ומחזירים הטעות בדמים[163]. ג) ויש סוברים שטעות במדה במשקל ובמנין המקח קיים, אלא שהטעות חוזרת, ואפילו כשהיא בפחות משיעור אונאה[164], ומחזירים זה לזה את הפחת והיתרון והמקח קיים[165], שמאחר והטעות אינה בעיקר המקח בשעת הקנין, אלא שבשעה שנתן המוכר את המקח ללוקח נתן לו כמות שונה ממה שקצבו, לפיכך מחזירים את הפחת או את היתרון והמקח קיים[166], ואפילו היתה הטעות ביותר משתות, המקח קיים ומחזירים את הטעות מפני שאינה טעות בעיקר המקח[167], ואפילו במקום שאי אפשר להחזיר פחת או יתרון מהמקח עצמו, המקח קיים ומחזיר את הפרש הדמים, כגון שמכר כלי במשקל פלוני ונמצא שוקל פחות או נמצא ששוקל יותר, או מכר בית במדה פלונית ונמצא קטן מאותה מידה או נמצא גדול ממנה, מחזיר האונאה והמקח קיים, לפי שסתם מוכר ולוקח אינם מעמידים דבריהם בדוקא, אלא שקבעו את המחיר לפי מידה או לפי משקל ומנין[168]. ד) ויש סוברים שזו שאמרו דבר שבמדה במשקל ובמנין חוזר הוא בשני אופנים, פעמים כל המקח בטל ופעמים קנה ומשלים, כשאי אפשר להשלים המקח, כגון מכר לו בית או כלי ונמצא חסר מהמדה שאמר לו בטל מקח, וכשאפשר להשלים כגון שמכר לו פירות אלו מסאה בסלע ומדד לו במידה, נמצאת המדה חסרה משלים לו פירות, נמצאת המדה יתירה מחזיר לו פירות[169], וכאשר אפשר להשלים ולא השלים, המקח בטל[170], ובמקרים שאי אפשר להשלים, יש סוברים שהמקח אינו בטל אלא כשהטעות היא בדבר מרובה אלא שהטעות היא בדבר מועט ואין בו קפידא על עיקר המקח, כגון מכר לו בית של עשרים אמה בסכום פלוני, ונמצא שהוא של עשרים ואחד או נמצא שהוא של תשע עשרה, אף בזה המקח קיים ומחזיר את הפרש הדמים[171], ויש סוברים שכל שאי אפשר להשלים, אף בדבר מועט המקח בטל[172].

גדר הביטול

טעות בכמות, באופנים ולשיטות שהמקח בטל, כתבו ראשונים שהמוכר והקונה שניהם יכולים לבטל את המקח[173], אבל כאשר אחד מהם ידע והשני לא ידע, דוקא זה שלא ידע יכול לבטל את המקח אבל זה שידע אינו יכול לבטל[174]. ויש חולקים, שבטעות בכמות דוקא המתאנה יכול לחזור ולבטל[175].

בכל שהוא

טעות במידה ומשקל, כתבו ראשונים שהיא חוזרת אפילו בכל שהוא[176], וכתבו אחרונים שהיא חוזרת אפילו כשאין אונאה בערך כלל, כגון באחים שחלקו והרבה במדידה או במשקל מחלק ששוה בערכו לחלק אחר שבשיעור המועט, אף על פי כן חוזרת, שסוף סוף הדבר נעשה בטעות[177], ויש מן האחרונים סוברים שכשהטעות היא פחות מפרוטה אינה חוזרת לפי שאינה חשובה חיסרון במקח, שפחות מפרוטה אינו ממון[178].

כשיש אונאה מחמת החסר

טעות במידה ומשקל, לסוברים שהמקח קיים ועל המוכר להשלים, יש סוברים שאפילו כאשר מחמת החסר במקח יש אונאה בדמיו יותר משתות, אין בו דין אנאה של יותר משתות שהמקח בטל[179], אלא כל זמן שהמוכר יכול להשלים, המקח קיים[180].

כשאמר מקח זה

כשפירשו "מקח זה" בכמות פלונית, כגון, היה תופס לפניו שק של אגוזים, ואמר לו הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים בדינר, ונטלו והלך לו ומדדו ולא מצא מדתו, כתבו ראשונים שהמקח בטל[181], ונחלקו בדבר: יש שכתבו שאף לסוברים שבטעות בכמות המקח קיים והטעות חוזרת[182], כאשר אמר "שק זה" המקח בטל[183], לפי ששק זה אמר לו, כמו שהוא[184], ויש חולקים, שלסוברים שבטעות בכמות המקח קיים, אף כשאמר לו שק זה המקח קיים, וישלים[185]. מכר בהמה שלמה שחוטה במשקל, ונמצאה בה רגל שבורה באופן שהבהמה אינה טריפה אבל הרגל אסורה באכילה וצריך לחותכה[186], כתבו אחרונים שמאחר שקנאה שלמה, אם כן דינו כאומר מקח זה בכמות פלונית, שנחלקו בו אם מקחו קיים או בטל[187].

במכירת קרקע

מכר קרקע ואמר שהיא בית כור, ונמצא שטעו במידתה, באומר בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל, שנינו, פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר[188], ונחלקו ראשונים בטעם הדבר שהמקח קיים ואינו בטל לגמרי מחמת הטעות, יש סוברים שהמקח קיים כדין שאר טעות בכמות שבמכירת מטלטלים, שהמקח קיים, והטעות חוזרת, לסוברים כן[189]. ולדעת הסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח[190], יש סוברים דהיינו דוקא במכירת מטלטלים, אבל מכרו קרקע וטעו במידתה, המקח קיים, לפי שבקרקע אדם מתרצה לקנותה או למוכרה כמות שהיא לפי מידתה, ואם פיחת או הותיר ישלימו את ההפרש בדמים[191], ויש חולקים, שאף כשטעו במידה במכירת שדה המקח בטל[192], וכאשר נמצא שהקרקע היא פחות מבית כור הקונה אומר לא היתה דעתי לקנות אלא בית כור שלם[193]. לדעת הסוברים שאף במכירת קרקע כשטעו במידה המקח בטל, זו ששנינו שהמוכר בית כור מידה בחבל המקח קיים, נחלקו ראשונים בדבר: א) יש שכתבו שאף בזו המקח בטל, ואותה ששנינו שינכה מהדמים אינה אלא כאשר המוכר והקונה שניהם רוצים לקיים את המקח[194]. ב) ויש שכתבו שהמקח קיים במקרה שמכר לו בלא מדידה, וכדעת הסוברים שכל שלא מדדו המקח קיים[195]. ג) ויש שכתבו שהמקח קיים דוקא כשהקונה עמד בשדה וראה כמה יש בה - והקונה הכיר וידע שאינו מוכר לו בית כור מצומצם אלא פחות או יותר[196] - אבל כשהקונה לא ראה את השדה ואמר לו בית כור אני מוכר לך ונמצא שטעו במדה, המקח בטל[197]. ד) ויש סוברים להיפך מדעה הקודמת, שהמקח קיים מפני שמכר לו בית כור בסתם ולא אמר לו קרקע פלונית, ולפיכך כשמדד לו ונמצאת טעות במדידה המקח קיים לפי שאינה טעות בעיקר המקח, אבל מכר לו שדה מסויימת ואמר שמידתה היא בית כור ונמצא שטעו במידתה, המקח בטל[198]. ה) ויש שכתבו שקרקע העומדת לזריעה או לנטיעה, אף כשטעו במידתה המקח קיים, שכיון שעומדת לפירות הקונה אינו מקפיד על השיעור, שתעשה פירות לפי השיעור שקנה, ולפיכך במקום שהמוכר אינו יכול להוסיף לו קרקע דעתו לקנותה כפי השיעור שיש לו, אבל מכר לו בית העומד לדירה וטעו במידתו, המקח בטל[199]. ו) ויש שכתבו שלשון בית כור הוא לשון כלל ואינו חשוב דבר שבמדה לבטל את המקח, אבל כשאמר שדה של מאה אמות ונמצא שיש בה פחות או יותר, המקח בטל[200]. ז) ויש שכתבו שהמקח קיים מפני שאמר לשון מדה בחבל, ומשמעות לשון מידה בחבל שמוכר את השדה שיש לו על פי מידת החבל לפי חשבון בית כור בכך וכך, אבל כשאמר בית כור בסתם המקח בטל[201].

על מוכר בית כור, שבמקרים שהמקח קיים, ישנם מקרים שמחזיר בהם את הטעות אפילו כשטעו בכל שהוא, וישנם מקרים שמחזיר דוקא כשטעו בשיעור מסויים, ועל סלעים ונקעים שנמצאים בשדה אם הם בכלל שיעור בית כור, ע"ע מכירה.

בשליח שהטעה

אמר לשלוחו מכור לי משדי בית סאה, והלך השליח ומכר בית סאתים, אף על פי שהמוכר אינו יכול לחזור בו ממכירת בית סאה[202], כתבו ראשונים - באופנים ולשיטות שבטעות בכמות המקח בטל[203] - שהלוקח יכול לבטל את המקח אם ירצה, לפי שאומר איני רוצה לקנות אלא בית סאתים יחד[204], אבל המוכר אינו יכול לבטל, לפי שידע שהוא מוכר בית סאה אחת[205], ולשיטות שבטעות בכמות המקח קיים, אף בזו הקונה אינו יכול לבטל את המקח[206].

מכר שני דברים ואחד מהם בטל

מכר שני דברים בסך אחד, ונמצא שאין בידו אלא אחד מהם, כגון האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך, שדינו שאפילו לא היו לו דקלים אם רצה המוכר קונה לו שני דקלים ונקנה המקח[207], במקרה שהמוכר אינו קונה לו דקלים, נחלקו ראשונים: יש סוברים - לסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח כשאינו יכול להשלים, או לסוברים שהמקח בטל אף כשיכול להשלים[208] - שהמקח בטל אף לגבי הקרקע[209], לפי שהקונה אומר לא הייתי קונה האחד בלא חבירו[210], ולדעה זו שהמקח בטל אף לגבי הקרקע, יש סוברים שהוא הדין בשאר מקח, שאפילו מכר לו שני דברים שונים זה מזה, כל זמן שכלל אותם בסך אחד ותבטל המקח לגבי אחד מהם, יכול הקונה לומר לא הייתי קונה אחד בלא חבירו והכל בטל[211], וכן המוכר שני דברים יחד, ונמצא באחד מהם מום המבטל את המקח, הכל בטל[212], ויש סוברים שאינו אלא במקרה של קרקע ודקלים וכדומה להם שיכול הקונה לומר שקנה את הדקלים לצורך הקרקע ואינו רוצה לקנות קרקע בלא דקלים, אבל בדברים שאינם שייכים זה לזה, המקח קיים באותו דבר שהיה ביד המוכר[213], ובמקרה שהקונה רוצה בקיום המקח והמוכר רוצה לבטלו, כתבו אחרונים שאף לסוברים שבטעות בכמות שהמוכר והקונה שניהם יכולים לחזור בהם[214], בקרקע ודקלים שהם שני דברים שונים יד הקונה על העליונה, שאם אמר אינו רוצה לקנות את זה בלא זה המקח בטל וכשרוצה בזה בלא זה המקח קים[215], ולדעת הסוברים שטעות בכמות אינה מבטלת את המקח, כל שכן כשהמקח הוא בשני דברים שונים שאין האחד מבטל את חבירו[216]. ויש מן הראשונים חולקים על כל זה, שמכירת הקרקע קיימת אף על פי שלא מכר לו דקלים[217], לפי שהן שתי מכירות, השדה והדקלים, ואינן תלויות זו בזו[218], ולפיכך אפילו לסוברים שבטעות בכמות המקח בטל, בשני דברים שונים המקח קיים[219]. וכן המוכר לחבירו שני מקומות בבית הכנסת בסך אחד, ונמצא שלא היה למוכר אלא את אחד מהם, הם חשובים כמכירה של שני דברים שונים, והדבר שנוי במחלוקת אם מכירת האחד מתבטלת מחמת חבירו[220].

כשהקנו מקצת מהמקח

על כך שכשעשו קנין במקצת מהמקח ולאחר מכן נתבטל שאר המקח, שלענין המקצת שקנו המקח קיים, ועל הדין כאשר המוכר גילה דעתו שצריך לדמי כולו, אם יכול לבטל הכל, ע"ע מכירה.

מקח שגבו מקצתו מהקונה

מכר בית או שדה, ונמצא שמקצת מהם היה גזול, והוציאו הנגזל מיד הלוקח, כתבו ראשונים שכלפי שאר הקרקע שביד הלוקח דינו כטעות בכמות[221], ולדעת הסוברים שטעות בכמות אינה מבטלת את המקח[222], המקח קיים[223], ולדעת הסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח - אף בקרקעות[224] - המקח בטל[225], ויש מן הראשונים מצדדים לומר, שאף לסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח, כאשר נמצאת מקצתה גזולה המקח קיים[226], לפי שאין הפחת מחמת חסרון שבגוף הקרקע אלא מחמת נגזל שגבה אותה, והדבר חשוב כמו שכבר חל המקח על כל הקרקע ולאחר מכן שטף נהר למקצתה[227]. ובמקרה שאותו מקצת נמצא גזול לאחר שהלוקח כבר ירד לקרקע והשתמש בה, יש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח, המקח קיים, לפי שכאשר הקונה קרקע מן הגזלן ירד לתוכה הוא חשוב כמקח לענין דינים מסוימים אף על פי שהיא גזולה, לסוברים כן[228], ולפיכך כשקנה קרקע ונמצא מקצתה גזול חשוב כקנה את כולה, ואינו מקח טעות[229]. קנה קרקע, ובא בעל חוב של המוכר וגבה מקצתה מיד הלוקח, אף לסוברים בנמצא מקצתה גזול שהוא מקח טעות והמקח בטל, כשגבה אותו בעל חוב המקח קיים, ואינו חשוב מקח טעות לפי שהמקח חל על כל הקרקע ולא נתבטל למפרע, שהרי בעל חוב מכאן ולהבא גובה - להלכה[230] - ואף היה יכול לסלק את הבעל חוב במעות ולהשאיר את כל הקרקע בידו[231].

מכר בני מעים עם הקיבה

אמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה, והיו בה מתנות - הקיבה, שהיא ממתנות כהונה[232] - נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים[233], שהרי היה יודע שהמתנות שם, ולא מכר לו אותן[234], לקחם ממנו במשקל, נותנן לכהן ומנכה לטבח מן הדמים[235], שהרי מכר לו דבר שאינו שלו[236], ואפילו לדעת הסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח[237], כתבו ראשונים שאין מקחו בטל[238], לפי שכאשר המשקל לא היה מעיקר המקח, אלא שששקל לו יותר מהראוי, המקח קיים לסוברים כן[239].

אחים שחלקו ובא אח נוסף

אחים שחלקו בנכסי אביהם, ובא להם אח ממדינת הים שלא ידעו ממנו, לדעת שמואל שהחלוקה קיימת ומקמצים מחלקם לאותו אח[240], כתבו ראשונים, שאף על פי שלשמואל החלוקה קיימת לפי שסובר אחים שחלקו לקוחות, וחשובים כקנו את חלקם זה מזה[241], טעם הדבר שאין החלוקה בטילה כדין מקח טעות, יש מן הראשונים שכתבו שהרי זו כטעות של שדה שנמצאת חלקה גזולה, שהמקח קיים, לסוברים כן[242], ולדעת הסוברים שאף במכירת שדה שנמצאת מקצתה גזולה המקח בטל, כתבו ראשונים שאף על פי שאחים שחלקו לקוחות הם, אינם חשובים לקוחות גמורים, לפי שנוח להם שחלוקתם תהיה קיימת כל זמן שאפשר[243]. על דעת רב שאחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים חלוקתם בטלה, ועל המחלוקת בדעת רב אם היא חשובה חלוקה בטעות, ועל שאר פרטי הדינים והשיטות בזה, ע"ע חלוקת שותפות: שלא בידיעת השותף[244].

טעות במנין המעות

הקונה דבר מחבירו, בין קרקע ובין מטלטלים, ונתן לו דמים, וטעה במניין המעות, ולאחר זמן תבעו המוכר, ואמר, מאה שנתת לי אינם אלא תשעים, נקנה המקח ומחזיר לו העשרה אפילו אחר כמה שנים[245], וכאשר המוכר היה יוצא ונכנס - ביום המכירה[246] - לתבוע את הדמים החסרים, כתבו ראשונים שהוא יכול המוכר לבטל את המקח[247], לפי שיכול לומר, לא מכרתי אלא מחמת דוחק המעות, וכדין שאר מוכר שקיבל מקצת דמים שאם היה יוצא ונכנס על השאר יכול לבטל את המקח[248], ויש חולקים שאף כשהיה יוצא ונכנס אינו יכול לבטל את המקח[249], לפי שהקונה לא היה חייב להשלים את המקח בדמים, אלא היה יכול להחזיר פירות כנגד מה שלא שילם, לסוברים כן[250]. ויש חולקים על כל זה, שכאשר המעות היו חסרים בשעת המקח, והמוכר לא נתרצה בדבר - אף כאשר לא היה יוצא ונכנס לתבוע מעותיו - המקח בטל, והמקח אינו קיים אלא כשבשעת המקח אמרו בפירוש ששאר המעות יהיו הלואה[251], ויש סוברים שמאחר שאפשר להשלים את המעות החסרות, אם כן דינו כשאר טעות בכמות שהמקח קיים וישלים, לסוברים כן[252], ולפיכך ביד הקונה להשלים את המעות ולקיים את המקח, ואם אינו משלים, המקח בטל[253].

מטבע שנמצא חסר

קונה שנתן למוכר מטבע ונמצא חסר - כאשר המטבע יוצא בשוק ואפילו כשאינו יוצא אלא על ידי הדחק מחמת חסרונו[254] - במקום שמוציאים את המטבע במשקל, הרי זו טעות בכמות וחוזרת אפילו בכל שהוא[255], ולפיכך, לסוברים בטעות בכמות שהמקח בטל, המטבע חוזר, ולסוברים בטעות בכמות שהטעות חוזרת, ישלים לו את החיסרון אפילו כשטעה בפחות מכדי אונאה[256], אבל במקום שמוציאים את המטבעות במניין ולא במשקל, אינו חשוב כטעות בכמות, ואין כאן אלא דין אונאה[257], על דיני אונאה במטבע, ע"ע: אונאה במטבעות. אף כשלא נתן את המטבע במשקל, אם נתנו בחזקת שלם ונמצא חסר, יש סוברים שדינו כטעות בכמות, וחוזר אפילו בכל שהוא[258], שמאחר שפירש שהוא שלם נעשה כטעות בכמות[259], ויש מן האחרונים שמצדדים לומר שחשוב כטעות גמורה במהות המקח, מאחר שנמצא שאינו שלם כפי שאמר, והוא כקונה מקח על מנת שאין בו אונאה ונמצא שיש בו אונאה, שהוא חשוב מקח טעות, לסוברים כן[260]. וכאשר המטבע מחמת חסרונו אינו יוצא בשוק אפילו על ידי הדחק, יש סוברים שאפילו כשהמטבעות יוצאות במנין בלא משקל, אף לשיטות שטעות בכמות הטעות חוזרת והמקח קיים, כאשר המטבע אינו יוצא המקח בטל ויחליפנו[261], מפני שחשוב ולפי שמטבע שאינו יוצא אינו חשוב מטבע אלא חתיכת כסף, וכשמכר לו מין אחר המקח בטל[262], ויש חולקים, שמטבע חסר שמכרו במנין אף על פי שאינו יוצא בשוק אין בו אלא דין אונאה[263]. במקרים שהמטבע חוזר, אם המקח עצמו קיים, עי' להלן[264].

מטבע שנמצא פסול

הקונה במטבע ונמצא פסול, אף כשהוא יוצא על ידי הדחק, על הקונה להחליפו[265].

טעות במטבע לענין המקח

מכר לו מקח במטבע מסויים, ונמצאת טעות במטבע באופן שהמטבע חוזר, כאשר הקנאת המקח היתה על ידי קנין משיכה, לסוברים שכשנמצאו המעות חסרים המקח קיים[266], אף על פי שהמטבע חוזר, המקח קיים ויחליף לו את המטבע[267], אבל כאשר לא הקנה לו על ידי קנין אחר, במקרה שהמטבע אינו יוצא אפילו על ידי הדחק, אף על פי שמעות קונות לענין מי-שפרע* הוא חשוב שלא נתן לו מעות, ואין לו עליו מי שפרע, אבל כאשר המטבע יוצא על ידי הדחק, אף על פי שהקונה צריך להחליפו[268], המקח קיים לענין מי שפרע[269]. ובמקרה שהמטבע נמצא חסר ואינו יוצא על ידי הדחק, כשאמר שמוכר ב"מנה זה" ולא משך הקונה את המקח, יש מן האחרונים מצדדים לומר שאפילו לשיטות שבטעות בכמות המקח קיים וישלים את החסר, מכל מקום מאחר שאמר "מנה זה" ונמצא שאין כאן מנה, הכל בטל, ואין לו עליו מי שפרע[270].

גדר הביטול

מום במקח: גדרו

מום החשוב כמקח טעות[271], אין מחשבים בו את פחת המום כדי לקיים את המקח, שאפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר - שהוא אחד מעשרים וארבעה בדינר[272] - מחזיר את הכלי ואינו יכול לומר לו הילך איסר פחת המום, שהלוקח אומר בחפץ שלם אני רוצה, וכן אם רצה הלוקח ליקח פחת המום, הרשות ביד המוכר, שהוא אומר לו או תקנה אותו כמו שהוא או טול דמים שלך ולך[273]. וכאשר קודם שנתרצה הלוקח במום חזר בו המוכר ורצה לבטל את המקח, והקונה חוזר ורוצה בקיומו, נחלקו בדבר: יש סוברים שכל זמן שהלוקח לא נתרצה במום, ביד המוכר לבטל את המקח[274], ויש סוברים שהמוכר אינו יכול לבטל את המקח בעל כורחו של הקונה[275]. ולאחר שהקונה נתרצה במום, אף המוכר אינו יכול לחזור בו ולבטל את המקח[276].

מהות הביטול

דין ביטול מקח מחמת שנמצא בו מום, יש מן האחרונים שחידשו שהוא מגדר תנאי, שכל הלוקח בסתם הוא כמתנה על מנת שאין בו מום, והתנאי מבטל את המקח[277], וללדעתם מעשה שאינו בטל על ידי תנאי, כגון חופה, לסוברים כן[278], אף מום אינו מבטל אותו[279], ויש חולקים, שביטול המקח מחמת מום הוא מחמת אומדן דעת ואינו צריך לגדר תנאי[280], ויש מצדדים לומר שאינו צריך אפילו לאומדן דעת, אלא דין הוא במקח שכל שיש בו רמאות גדולה הוא בטל[281], ולדעתם המקח בטל אף בדברים שתנאי אינו מבטל אותם[282].

המום המבטל את המקח

כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר מקח זה, מחזירים, וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו[283], אלא אם פירש[284], שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך[285]. ואפילו קנה מקח על ידי שליח, ונמצא בו דבר שהסכמת בני אדם שאינו חשוב מום, והקונה רוצה לבטל את המקח מטעם "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי", כדין שליח שקלקל בשליחותו[286], בדברים שדרכם של בני אדם שלא להקפיד עליהם אינו יכול לומר כן, והמקח קיים[287].

כשאינו ראוי לייעודו

חפץ שנמכר לצורך מסויים, ונמצא שאינו ראוי לאותו צורך, מקחו בטל[288], כגון זו ששנינו, המוכר זרעונים לחבירו, וזרעם ולא צמחו, אמר רבן שמעון בן גמליאל, זרעוני גינה שאינם נאכלים חייב באחריותם[289], וכן המוכר לחבירו שור לחרישה ונמצא נגחן ואינו ראוי אלא לשחיטה, מקחו בטל[290]. על המחלוקת בזרעים שלא צמחו אם המוכר צריך לשלם לקונה אף על הוצאות הזריעה, עי' להלן: מקח שנתבטל[291]. על הדין במקרה שיש במקח צורך נוסף ויש ספק לאיזה צורך נקנה המקח, כגון מכר זרעים הראויים לאכילה וזרעם ולא צמחו ואפשר שקנאם למאכל, או מכר שור נגחן ואפשר שקנה אותו לשחיטה, וכן אם חוששים שהזרעים היו ראויים לזריעה ולא צמחו מסיבות אחרות, עי' להלן: מום במקח: בירור הטעות[292].

כשהמוכר אינו יודע

מום שהמוכר אינו יכול לדעת ממנו, אף על פי כן הוא מקח טעות[293], כגון, המוכר לחבירו בהמה לשחיטה, ונמצאת טריפה*, אם נודע שהיתה טרפה כשלקחה, הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים[294]. וכן הקונה טבעת בחזקת שהיא זהב ומכרה לאחר, ואחר כך שברה הלוקח ונמצא בה בדיל, אף על פי שגם המוכר נתאנה בה, חייב להחזיר לו מעותיו[295]. וכן המוכר ביצים לחבירו ומצא בהם מוזרות - שהתחיל להתהוות בהן צורת אפרוח[296] - שאינן ראויות לאכילה, אף על פי שלא הכיר בהם המוכר הרי זה מקח טעות[297], ואפילו קנאן המוכר כך ונתאנה אף הוא, בשביל זה אין לו להונות אחרים[298]. על כך שנהגו שלא להחזיר למוכר ביצים שנמצאו מוזרות, עי' להלן[299].

מום שכיח

מום השכיח להיות במקח והמוכר אינו יודע ממנו, כגון המוכר בהמה ונמצאת סירכא* בריאה, שהיא טריפה שכיחה, נחלקו בו ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שאינו חשוב מקח טעות[300], מאחר שהמום שכיח היה על הלוקח להעלות בדעתו שיש בו מום והיה לו להתנות עליו, ומאחר שלא התנה אינה טעות[301], ודוקא במום שאינו ידוע אף למוכר, אבל מום הידוע למוכר, כגון שור נגחן, אף על פי שהוא מום שכיח, מאחר שהמוכר מכיר בו היה עליו להודיע לקונה, ועל כך סומך הקונה ואינו מתנה, ששארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנה אותו המוכר במקחו, ולפיכך אם נמצא בו מום שהמוכר מכיר בו הרי זה מקח טעות[302]. ב) ויש מן הראשונים סוברים, שאף מום שכיח מבטל את המקח[303]. ג) ומן האחרונים יש שחילקו בדבר, שכל זמן שהקונה לא נתן את דמי המקח אף על מום שכיח אינו צריך להתנות, אבל כאשר נתן את דמי המקח בלא להתנות על מום שכיח, מחל עליו[304].

מום שישנו ברוב מקרים

מקח שברוב המקרים יש בו מום מסויים, ונמצא בו אותו מום - כאשר הוא מום שהמוכר מכיר בו וחשוב מקח טעות אף על פי שהוא שכיח, או לסוברים שאף מום שכיח חשוב מקח טעות[305] - אמרו בתלמוד, שהדבר שנוי במחלוקת אם הולכים בממון אחר הרוב, שלסוברים שהולכים בממון אחר הרוב הרי זה מקח טעות[306], שלפי שהולכים בממון אחר הרוב אם כן על דעת כן קנאו הלוקח[307], אבל לסוברים שאין הולכים בממון אחר הרוב אינו מקח טעות[308], לפי שאנו אומרים שהלוקח לא ידע שיש בו מום, שסתם אדם נותן דמים עבור מקח טוב שאין בו מום[309]. ונחלקו ראשונים בדבר: יש שכתבו שאף לסוברים שאין הולכים בממון אחר הרוב אין המקח קיים אלא דוקא כשדמי המקח עדיין ביד הלוקח, שאין הולכים אחר הרוב להוציא מידו את דמי המקח, אבל כשדמי המקח כבר ביד המוכר והלוקח בא להוציא ממנו מעות, המוציא-מחבירו-עליו-הראיה*, והמקח קיים[310], ויש סוברים שאף כשהמעות ביד המוכר, המקח בטל[311], שמאחר שאין הולכים בממון אחר הרוב, אם כן אותו מום שהוא ברוב שוה למום שהוא במחצה על מחצה, ודינו כשאר מום שמבטל את המקח והלוקח אינו צריך להתנות עליו[312]. ומום שחזקתו להיות תמיד, אינו מקח טעות[313].

דברים שנהגו שלא להחזירם

המוכר ביצים ונמצאו מוזרות, אף על פי שמעיקר הדין מקחו בטל[314], מאחר שלא נהגו להחזירם, מנהג מבטל הלכה[315]. וכן שאר דברים שדרך למוכרם סתומים וחתומים כמות שהם, כגון תיבות של דפי זכוכית לחלונות, או תיבות עם אתרוגים וכיוצא בזה, ונמצא בהם מום, במקום שנהגו שאין מחזירים אותם, הולכים אחר המנהג, ובכל דבר יש לבית דין לחקור אחר המנהג[316].

מום שיכול לראותו בעצמו או ע"י מומחה

מום שהקונה היה יכול להבחין בו בשעת המקח בראיה בעלמא, אינו מבטל את המקח מפני שכבר ראהו ונתפייס[317]. אבל מום שאינו נראה אלא למי שבקיא בדבר, ראיית הלוקח אינה מועילה בו, ויכול הקונה לבטלו, לפי שאין דרך בני אדם להראות המקח למי שהוא בקי אלא סומך על דעתו[318], ואף על פי שלענין מומי-אשה*, במקרים שיכול לבודקה על ידי קרובותיו, אמרו שחזקה שבדק אותה ונתפייס במומים[319], במקח אינו כן, שהרי הוא בעצמו יכול לראותו[320], ולפיכך, השוכר חצר, ונמצאו בה מומים שאינם ניכרים בראיה בעלמא, אין אנו מחזיקים שבדק אותה על ידי שכנים קודם ששכרה, והשכירות בטילה[321].

כשהקונה טעם את המקח

מכר לחבירו יין ואמר לו שהוא מסוג משובח, וטעמו הקונה בשעת המקח, ולאחר מכן נמצא שהיה מעורב בו יין גרוע, הקונה אינו יכול לבטל את המקח, לפי שכבר הרגיש בדבר בשעה שטעמו[322].

מום שהקונה יכול לבודקו

המוכר יין, והקונה יכל לטעום את היין ולא עשה כן, יש סוברים שכל שהיה יכול לנסותו ולטועמו ולא הקפיד בדבר, המקח קיים[323], שכיון שהיה אפשר לבדוק והוא לא הקפיד, ודאי מחל[324], וכן בגדים שנמצא בהם ריח של שמן, והקונה יכל להריחם, כיון שלא עשה כן מחל[325]. וכן בשאר מקח שנמצא בו מום שהקונה היה יכול לראותו ולהבחין בו לאלתר, ולא בדק, המקח קיים[326], ויש שחילקו בדבר, שדוקא מום שאפשר לבודקו על ידי טעימה - או על ידי מעשה אחר - אינו מבטל את המקח, לפי שראינו שהקונה לא הקפיד לבודקו, אבל מום התלוי בראיה לבד, אנו אומרים שהקונה ודאי הביט היטב במקח ואף על פי כן לא ראה את המום, ולפיכך המקח בטל[327]. ומום שאינו מצוי שיהיה במקח, יש שכתבו שהרי זה מקח טעות, שדוקא במום המצוי להיות באותו מקח המקח קיים - לסוברים שמום שכיח חשוב מקח טעות[328] - מפני שהיה על הקונה להעלותו בדעתו, אבל במום שאינו מצוי להיות במקח אנו אומרים שלא בדקו מפני שלא עלה בדעתו שיהיה בו אותו מום[329], וכן כאשר המוכר אמר בפירוש על המקח שאין מום, והקונה לא בדקו, המקח בטל[330], לפי שסמך על דברי המוכר[331], ומום גדול, יש שכתבו שאף בסתם הרי זה כמו שהתנה עם המוכר שאין במקח כזה מום, והמקח בטל[332]. וכאשר הקונה עדיין לא נתן את דמי המקח, יש סוברים שלפיכך לא הקפיד לבדוק את המקח שהרי עדיין המעות בידו[333], ויש סוברים שאין לחלק בזה, וכל שקנה את המקח בקנין בלא לבודקו, אף כשעדיין לא שילם דמיו, המקח קיים[334]. ויש חולקים על כל זה, שאף דברים שהקונה יכל לבודקם, כל שלא ידע בהם בשעת המקח, הרי זה מקח טעות והמקח בטל[335].

כשאפשר לתקנו

מקח שנמצא בו מום - ואינו מום בגוף המקח ממש[336] - ואפשר לתקנו, כגון מכר בית ונמצאו בו קלקולים שאפשר לתקנם, כתבו ראשונים אינו בטל מחמת המום[337], יש מהם שכתבו שהמוכר יתקן את המום[338], וטירחת התיקון מוטלת על המוכר[339], ויש מהם שכתבו שהמוכר ינכה לקונה את דמי התיקון מתשלום המקח[340], ואף בדעתם יש מן האחרונים שכתבו שאינו בדוקא שינכה המוכר מהדמים, ואף הם מודים שהקונה יכול לתבוע מהמוכר שיטרח לתקן[341]. וכאשר הוא מום בגוף המקח ממש, כגון בבית שנמצא שיש צורך בהחלפת אחד מכתליו, הרי זה מקח טעות[342], לפי שלאחר התיקון הוא חשוב כפנים חדשות, ואינו המקח שהיה מתחילה[343], ואף בית שהיו חפורים בו בורות שיחין ומערות, וצריך לסותמם, אף על פי שהכתלים ישארו כמות שהיו, מאחר שהוא חסרון מגוף הבתים המקח בטל[344], וכן בשאר קלקול מרובה שחשוב חסרון גדול במקח, הרי זה מקח טעות אף על פי שאפשר לתקנו, שהקונה אומר איני רוצה במקח מקולקל[345]. וכן כאשר התנה הקונה עם המוכר בפירוש שאין במקח מום פלוני, ונמצא בו אותו מום, המקח בטל אפילו כאשר הוא מום שאפשר לתקנו[346].

כשהמקח אינו ראוי לשימוש

מקח שנמצא בו מום שמחמת כן אינו ראוי לשימוש עד שיוציאו עליו הוצאות לתקנו, כגון הקונה כסף בחזקת שהוא צרוף, ונמצא שיש בו סיגים וצריך לצרפו, יש סוברים שהוא חשוב כמום בגוף המקח, והמקח בטל[347], ויש חולקים, שאפילו כאשר אינו ראוי לשימוש, כל שהמום אינו מעיקר המקח, המקח קיים ועל המוכר לתקן[348], ויש מן האחרונים מצדדים לומר, שאף לסוברים שלענין מכירה אינו חשוב מום בגוף המקח, לענין שכירות כשאינו ראוי לשימוש הוא חשוב מום בגוף המקח, מפני שבשכירות השימוש בחפץ הוא כל המקח[349].

כאשר התיקון אורך זמן

מקח שנמצא בו מום שאפשר לתקנו, כאשר הקונה טוען שאינו צריך לאותו מקח אלא כדי להשתמש בו מיד, ואינו רוצה להמתין עד שהמום יתוקן, יש מן האחרונים שכתבו שהקונה יכול לבטל את המקח[350], ולפיכך המוכר לחבירו שמן מזוקק ונמצא עכור, אף על פי שהקונה יכול להמתין זמן שיעמוד עד שיהיה צלול, המקח בטל[351], ויש מן האחרונים חולקים, שהפסד הזמן אינו חשוב מום לבטל את המקח, ולפיכך כשקנה שמן עכור אינו יכול לבטל את המקח מחמת שאינו רוצה להמתין שיהיה צלול[352], אבל כאשר הקונה גילה בדעתו בשעת המכירה שהוא צריך למקח מיד, הרי זה מקח טעות[353]. ולענין שכירות, במקרה שניכר הדבר ששכרו כדי לגור בו מיד, ונמצא שאינו ראוי לשימוש עד שיתוקן, יש מן האחרונים מצדדים לומר שמאחר שהיה צריך את הבית לדירה מיד, הרי זה מקח טעות[354], ויש סוברים שבשכירות שהיא לזמן, כל שנמצא בו דבר שיכול לגרום שהשוכר יפסיד חלק מזמן השכירות לצורך תיקונו, הפסד מזמן השכירות הוא כמום בגוף המקח, והשכירות בטילה[355].

כשיש אונאה מחמת המום

מקח שנמצא בו מום שאפשר לתקנו, אבל כאשר מנכים ממנו את דמי התיקון, יש בו אונאה יותר משתות דמי המקח, יש מן האחרונים סוברים שהמקח בטל כדין אונאה של יותר משתות[356], ויש חולקים, שמאחר שהמוכר יכול להשלים ולתקן, אם כן המקח קיים[357].

מכר לחרישה ונמצאת טריפה

מום במקח: מומים שונים

מכר בהמה לחרישה, ושחטה הלוקח ונמצאת טרפה*, כאשר היא טריפה ודאית, הרי זה מקח טעות, מאחר שטריפה אינה חיה, לסוברים כן[358], וכן היא חשובה חולה ואינה בריאה לחרישה[359], אבל כאשר נמצא בה טריפות שאינה אלא ספק, אף על פי שכשקנאה לאכילה הוא מקח טעות מחמת שאסורה באכילה מחמת הספק, לסוברים כן[360], לענין חרישה, מאחר שאינו אלא ספק המוכר יכול לומר לקונה הבא ראיה שהיא טריפה גמורה ואחזיר לך את הדמים[361].

שור לשחיטה שנמצא טריפה

על המוכר שור לשחיטה, ונמצא טריפה, שהמקח בטל, ועל הדין כאשר הוא ספק טריפה, עי' להלן: מום במקח, בדברים אסורים[362].

לענין איסור אותו ואת בנו

המוכר בהמה לשחיטה, במקרים שעל המוכר להודיע לקונה שמכר את אמה או בנה לשחיטה, ומכר בלא להודיעו, הרי זה מקח טעות[363]. על המקרים בהם על המוכר להודיע לקונה, ע"ע אותו ואת בנו: זכות הקדימה[364].

מומים שונים בבהמה

המוכר לחבירו שור לחרישה, ונמצא נגחן, הרי זה מום[365], וכן בהמה שנמצאת נגפנית, נשכנית, בעטנית, רבצנית, הרי אלו מומים[366]. אבל שור שקנאו לשחיטה ונמצא נגחן, אינו מום[367].

בהמה שגופה פגום

הקונה בהמה ונמצא פגם בגופה - והקונה לא ראה את הבהמה בשעת המקח[368] - כגון נפגמה אזנה או זנבה קצר או דוקים שבעין, מצינו בדברי הגאונים שהשוו את הדבר לדיני מומים שנאמרו לענין בכור ושאר קרבנות, שדבר החשוב מום לפסול אותם למזבח אף לענין מקח וממכר הוא מום לבטל את המקח[369]. וכתבו הגאונים, שאף על פי כן, אין לנו לסמוך לדון אלא על אותם מומים הנהוגים באותו מקום שהמקח בטל מחמתם[370]. על המומים השונים הפוסלים בבכור ובשאר קרבנות, ועל אותם שאינם פוסלים, ע"ע מומי קרבן.

מומים שאינם מבטלים עבד ממלאכה

המוכר עבד או שפחה, ונמצאו בהם מומים שאינם מבטלים אותם ממלאכה והם נקראים "סימפון", אם היה זה מום גלוי כבר ראהו הקונה, ואינו יכול להחזירם[371], ואם הוא מום שאינו נראה - כגון שומא בבשר או נשיכת כלב או ריח הפה או החוטם וכיוצא בהם[372] - אינו מחזיר[373], שאין העבדים לתשמיש המטה אלא למלאכה[374]. ומן הגאונים יש שנראה מדבריהם שחולקים על זה, בעבד שנמצא בגופו פגם, והקונה לא ראה את העבד בשעת המקח, שהשווהו לדין מומים הפוסלים כהנים לעבודה, שכל המומים הפוסלים כהנים לעבודה, הם חשובים מום לבטל את המקח, אלא שהדבר תלוי אף במנהג המקום אם נהגו להחזיר מחמת אותו מום[375]. על המומים השונים הפוסלים כהנים לעבודה, ועל אותם שאינם פוסלים, ע"ע מומי איש: מומים שנתפרשו באדם; מומים שנתפרשו בבהמה.

מומים המבטלים עבד ממלאכתו

הקונה עבד ונמצא שהיה נכפה - חולה במחלת נפילה[376] - או משועמם - משוגע[377] - הרי זה מקח טעות[378], יש מן הראשונים סוברים שבנכפה ומשועמם הוא מום הניכר מיד, ואם הקונה ראה את העבד נתרצה בדבר, ואינו מקח טעות אלא כאשר לא ראה הקונה את העבד, או כשראהו ולא שהה כלום כדי שיכיר בו[379], ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בסתם אין אומרים שהקונה ראה מומים אלו ונתרצה בהם[380]. וכן אם נמצא בו חולי המתיש את כוחו, הרי זה מום[381]. ודברים אלו הם מום לפי שהם מבטלים אותו ממלאכה[382]. נמצאה בו צרעת וכיוצא בה מדברים אלו המגואלים, הרי זה מום, מפני שנפשו של אדם אוננת מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה[383]. נמצא בו שחין - שחזר בגופו לאחר מכן משחין שהיה בו קודם המקח ובשעת המקח לא היה גלוי לעין[384] - נחלקו ראשונים בדבר, יש סוברים ששחין אינו חשוב מום לבטל את המקח[385], ויש חולקים ששחין חשוב מום לבטל את המקח[386], יש שכתבו שהוא מום לפי שהוא מאוס לעמוד לפניו[387], ויש שכתבו ששחין מתיש את כוחו והוא מבטלו ממלאכה[388].

עבד שמעשיו רעים

המוכר עבד - כנעני[389] - ונמצא גנב או קוביוסטוס, אמרו בתוספתא שהגיעו[390], ואמרו בתלמוד שאינו מום לפי שכל העבדים כך הם[391]. וקוביוסטוס נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שהוא גונב נפשות[392], ויש סוברים שקוביוסטוס הוא משחק בקוביא[393], אבל גונב נפשות הוא מום[394], לפי שסתם עבדים אינם גונבי נפשות[395], או, לפי שגונב נפשות דינו להריגה, והרי זה מום, לסוברים כן[396]. וכן אם נמצא העבד זולל וסובא או שאר כיוצא בדברים אלו, אינו יכול להחזיר, שכל העבדים בחזקת שיש בהם כל הדעות הרעות[397], וכתבו אחרונים שדוקא עבדים כנעניים הם בחזקת רעות אלו, אבל הקונה עבד עברי או שכר פועל ישראל ונמצא גנב, הרי זה מקח טעות[398]. נמצא העבד לסטים מזויין או מוכתב למלכות - להריגה או למלאכה[399] - אמרו בתוספתא, שאומר לו הרי שלך לפניך[400], ונחלקו ראשונים בדברי התוספתא: א) דעת הרבה ראשונים דהיינו שהקונה אומר למוכר הרי שלך לפניך, והוא מקח טעות[401], לפי שמכר לו עבד שעומד להריגה[402], וכן עבד המוכתב למלכות למלאכה, הרי הוא בטל ממלאכתו מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה[403]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שהמקח קיים[404], והמוכר הוא שאומר לקונה הרי שלך לפניך[405], ולפי שלסטים מזוין ומוכתב למלכות יש להם קול, והקונה סבר וקיבל[406]. ג) ויש שחילקו בדבר, שכאשר הקונה עדיין לא נתן מעותיו, יכול לחזור בו ולומר למוכר הרי שלך לפניך, אבל כאשר נתן מעות, אנו אומרים שמאחר שלא בדק את אותם מומים שיש להם קול קודם שנתן מעותיו, אם כן סבר וקיבל[407].

קרקע שיצאו עליה עוררים

אותה שאמרו בתלמוד, במוכר שדה לחבירו ויצאו עליה עוררים קודם שהחזיק בה, שיכול לחזור בו[408], יש מן הראשונים סוברים שהוא מדין מקח טעות[409], לפי שאין לך מום גדול מזה, שעדיין לא נהנה מהשדה וכבר באו התובעים[410], או, שלא קנה על דעת שיצטרך לטרוח ללכת לבית דין ולהבטל ממלאכתו[411]. על השיטות שביטול המקח אינו מדין מקח טעות אלא מטעמים אחרים, ועל הפרטים בדין זה, ע"ע מכירה.

היזק ראיה

המוכר בית, ונמצא שיש לאחד מהשכנים זכות לפתוח חלונות כנגדו ולהזיקו בראיה, מאחר שבבית הזק-ראיה* שמו היזק[412], אין לך מום גדול מזה[413]. ודוקא כשלא היו חלונות פתוחים בשעת המקח, אבל כאשר בשעת המקח היו החלונות פתוחים כנגד הבית שקנה, המקח קיים, שהרי הקונה ראה, וסבר וקיבל[414], ואפילו היו החלונות סתומים, אלא שלא הסיר את פצימיהם, לסוברים שדין הוא שעדיין בידו של השכן לפותחם[415], כיון שראה את הפצימים, סבר וקיבל, והקונה אינו יכול לטעון שלא ידע הדין שיכול לפותחם, לפי שהיה עליו לשאול את מי שיודע[416].

בית שאינו בדוק מחמץ

המשכיר בית קודם הפסח, בחזקת שהוא בדוק מחמץ, ונמצא שאינו בדוק, אמרו בתלמוד, שעל השוכר לבדוק ואינו מקח טעות[417], לפי שנוח לאדם לטרוח במצות בדיקת-חמץ* בגופו[418], ואפילו במקום שבודקים בשכר על ידי אחרים, השכירות קיימת[419], שנוח לאדם לקיים מצוה בממונו[420]. וכתבו ראשונים שהשוכר אינו יכול לטעון אם הייתי יודע שאינו בדוק לא הייתי שוכרו, לפי שודאי נוח לו לקיים המצוה, ואינו חוזר בו אלא מפני שמצא בית יפה ממנו[421], והואיל שהכריעו חכמים דעתו לכך, אינו נאמן לומר בענין אחר[422]. ויש מן הראשונים שכתבו שכשאינו רוצה בקיום המצוה בטלה דעתו אצל שאר בני אדם[423]. ויש שכתבו, שמן הדין היה שכשאינו רוצה בקיום המצוה הוא מקח טעות, אלא שרצו חכמים לקנוס בדבר שלא ירגילו לפרוק מעליהם עול המצות, ולפיכך קנסו את זה שרוצה לחזור משכירותו בשביל טורח מצוה זו והולך בשרירות לבו, וכדי להכניע לבו הערל הטילו עליו לבדוק[424].

תיקון הטעות על ידי שיבדוק

זו שאמרו בתלמוד שהשכירות קיימת מפני שנוח לשוכר לקיים מצוה בגופו או בממונו, יש מן הראשונים סוברים שאף בלא טעם זה השכירות אינה בטלה לגמרי, מפני שכאשר הבית אינו בדוק הרי זה מום שהמשכיר יכול לתקנו, ומום שאפשר לתקנו אינו מבטל את המקח לגמרי, אלא שעל המוכר לתקנו[425], ולא הוצרכו לטעם שנוח לשוכר בקיום המצוה, אלא כדי לפטור את המשכיר לשלם את שכר הבדיקה, וכדעת הסוברים שהמשכיר פטור מלשלמו[426]. ומן האחרונים יש שכתבו שכאשר המוכר והקונה התנו ביניהם בפירוש שאין במקח מום מסוים, אף כשהוא מום שאפשר לתקנו המקח בטל, ולפיכך הוצרכו לטעם שנוח לשוכר בקיום המצוה, שהשכירות קיימת אף על פי שהתנו בפירוש שהבית בדוק, לסוברים כן[427]. ויש סוברים שבית שאינו בדוק אסור לשוכר לגור בו בלא בדיקה, אם כן מאחר שאינו ראוי לייעודו בלא שיוציא עליו הוצאות הוא חשוב כמום בגוף המקח שאף על פי שאפשר לתקנו הוא מבטל את המקח לגמרי[428], ולפיכך הוצרכו לטעם שהשוכר רוצה בקיום המצוה ואינו מום[429]. ויש סוברים שבבית שאינו בדוק מחמץ חשוב כמום בגוף המקח מטעם אחר, לפי שאם לא היה נודע לשוכר שהבית אינו בדוק, הוא היה גר בבית בפסח באיסור בלא בדיקה, ואם כן נמצא שהיה מפסיד חלק מזמן השכירות, ומום הגורם הפסד לחלק מזמן השכירות הרי הוא כמום בגוף המקח, לסוברים כן[430].

בגדר דין זה שעל השוכר לבדוק ואינו חשוב מקח טעות, נאמרו כמה שיטות בראשונים ובאחרונים, ונחלקו בו על זמן תחילת השכירות, אם הוא אף כששכרו לאחר שהמשכיר כבר נתחייב בבדיקה, וכן נחלקו על תנאי השכירות, אם הוא אף כאשר המשכיר אמר בפירוש שהבית בדוק, וכן נחלקו בדין תשלום שכר הבדיקה, אם הוא על השוכר או על המשכיר, וכדלהלן.

זו שאמרו בתלמוד נוח לאדם לקיים מצוה בממונו, על השיטות אם הוא דוקא כשאין לו הפסד ממון או אם הוא דוקא בהפסד מועט, ועל שאר המקרים בהם נאמר דין זה, ע"ע ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה.

כששכרו בי"ד ניסן

שכר את הבית לאחר תחילת ליל ארבעה עשר בניסן, נחלקו ראשונים ואחרונים בדבר: א) יש סוברים שזו שאמרו שהשוכר אינו יכול לחייב את המשכיר לבדוק היינו כאשר שכר את הבית בשלושה עשר בניסן, וחיוב הבדיקה בארבעה עשר מוטל על השוכר[431], אבל כששכר את הבית בארבעה עשר בניסן, השוכר יכול לחייב את המשכיר לבדוק, לפי שחיוב הבדיקה כבר היה מוטל על המשכיר מתחילת ליל ארבעה עשר[432]. ב) ויש סוברים, שאף על פי שהמשכיר כבר נתחייב בבדיקה, אם המשכיר אומר איני רוצה לקיים המצוה, השוכר אינו יכול לכפותו על כך, וכן כאשר המשכיר אינו כאן כדי שיבדוק, על השוכר שהבית ברשותו לבדוק, והשוכר אינו יכול לתבוע מהמשכיר את שכר הבדיקה, לפי שחיובו לבדוק אינו חיוב ממון, ואינו אלא מצוה שהיתה מוטלת עליו[433]. ג) ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאף על פי שקודם שהשוכר נכנס לגור בבית חיוב הבדיקה הוא על המשכיר, לאחר שהשוכר נכנס לגור בו אינו צריך להיכנס לביתו, וחיוב הבדיקה הוא על השוכר[434]. ד) ויש סוברים, שעל השוכר לבדוק, אלא שלפי שחיוב הבדיקה בארבעה עשר הוא על המשכיר, עליו לשלם לשוכר את שכר הבדיקה[435].

כשפירש שהבית בדוק

אמר המשכיר לשוכר בפירוש שהבית בדוק מחמץ, נחלקו ראשונים בדבר: א) יש סוברים שלא אמרו שאינו מקח טעות אלא כששכר את הבית בסתם, וכגון ששכרו בארבעה עשר בניסן, שהבית כבר בחזקת בדוק מחמץ על ידי המשכיר[436], אבל כששכרו קודם ארבעה עשר והתנו על כך בפירוש שהבית בדוק, אם כן השוכר הקפיד בדבר והרי זה מקח טעות[437], ויש מהם שכתבו שבמקרה שהמשכיר אמר מעצמו שהבית בדוק, להשבחת מקחו, אינו מקח טעות, מפני שהשוכר לא גילה דעתו בפירוש שמקפיד בדבר[438]. ב) ויש סוברים שאפילו התנו בפירוש על כך שהבית בדוק, אינו מקח טעות[439], שמאחר שהשוכר רוצה בקיום המצוה אם כן תנאי זה שהבית בדוק לא היה אלא "פטומי מילי" - ריבוי דברים - בעלמא[440]. ג) ויש סוברים שאינו חשוב מקח טעות לבטל את השכירות לגמרי, אבל על המשכיר לשלם לשוכר את דמי הבדיקה, שהרי התנה עמו על כך[441], יש מהם שכתבו שעל המשכיר לשלם לשוכר דוקא במקום שבודקים על ידי אחרים בשכר, לפי שהפסידו ממון[442], ואף כאשר השוכר בדק בעצמו, אפשר שעל המשכיר לשלם לו כמו שהיה נותן לאחר שיבדוק[443], ויש מהם שסוברים שאף במקום שהדרך לבדוק בעצמם, על המשכיר שמחוייב בבדיקה לשלם לשוכר על טירחתו, שאין נוח לאדם לטרוח במצוה בגופו אלא על מנת לקבל את התשלום הראוי לו[444].

לענין שכר הבדיקה, שנחלקו בו אם על המשכיר לשלמו לשוכר[445], הכריעו אחרונים להלכה, שהמשכיר פטור מלשלם, שאין להוציא מהמוחזק[446].

בחזקת שלא היה בו חמץ

שכר בית לגור בו בפסח, ואמר לו המשכיר שלא הכניס חמץ לבית מעולם, ונמצא שהטעהו, הרי זה מום במקח וחשוב מקח טעות[447].

השכיר בית בחזקת שאינו בדוק

השוכר בית בשלושה עשר בניסן, שהוא בחזקת שאינו בדוק מחמץ[448], ונמצא שהמשכיר כבר בדקו - לסוברים שהבודק חמץ קודם זמן הבדיקה אינו צריך לבדוק שוב[449] - והשוכר רוצה לבטל את המקח בטענה ששכר את הבית על דעת לקיים בו מצוות בדיקת חמץ בעצמו, כתבו אחרונים שהדבר תלוי בראיית הדיין לאיזה צורך היתה השכירות, שאם השוכר שכר את הבית כדי לדור בו, הדבר אינו חשוב מום לבטל את המקח, מפני שמן הסתם אין לשוכר קפידא בדבר ואף אם היה יודע שהוא כבר בדוק לא היה נמנע מלשוכרו, אבל כאשר שכר את הבית לצורך קיום מצות בדיקת חמץ, הרי זה מקח טעות, וכאשר הדבר ספק, אומרים בו המוציא-מחברו-עליו הראיה* ולפיכך כל זמן שהשוכר לא נתן את דמי השכירות בידו לבטל את השכירות ואם כבר שילם את דמי השכירות, אינו יכול להוציא מהמשכיר[450]. ובמקרה שהתנו בפירוש שהבית אינו בדוק, ונמצא בדוק, הרי זה מקח טעות[451].

שכר בית ונמצא שאין בו מזוזה

השוכר בית מחבירו בחזקת שיש בו מזוזה, ונמצא שאין בו מזוזה, כתבו ראשונים שאינו מקח טעות[452], לפי שנוח לשוכר לקיים את המצוה בעצמו, בגופו ובממונו[453]. ולענין תשלום דמי המזוזה, יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים במשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק שעל המשכיר לשלם לשוכר את שכר הבדיקה, אף במשכיר בית אם התנה עם השוכר שיש בו מזוזה ונמצא שאין בו צריך לשלם לו דמיה[454], ויש מן האחרונים סוברים שאף לשיטות שעל המשכיר לשלם לשוכר את שכר הבדיקה, לענין מזוזה המשכיר אינו צריך לשלם[455], מפני שהמזוזה היא עדיין ממונו של השוכר ואין לו הפסד בדבר[456], ואף על פי שכשהשוכר יוצא מהבית אינו רשאי ליטול את המזוזה[457], הרי על הבא אחריו לשלם לו דמיה[458], ויש מן האחרונים שכתבו, שלפי טעם זה שאין לשוכר הפסד אם המזוזה תתקלקל במשך זמן השכירות יהיה על המשכיר לשלם דמיה[459], וכתבו שהטעם שהמשכיר פטור מלשלם אף אם המזוזה תתקלקל, מפני שאין כאן מקח טעות, שהרי נוח לשוכר לקיים מצוה בממונו, ודוקא לענין בדיקת חמץ המשכיר משלם מפני שהשכיר בזמן שחיוב הבדיקה כבר היה מוטל עליו, לסוברים כן[460].

מכר סת"ם ונמצא בהם טעויות

המוכר ספר תורה, ונמצאו בו טעויות, אם נפסל באופן שאינו ניתן לתיקון, המקח בטל[461], וכן בתפילין ומזוזות שנמצא בהם טעויות, מאחר שאי אפשר לתקנם המקח בטל[462], ויש מן האחרונים שכתבו שבדברים אלו כאשר אנו יודעים שהקונה כבר נשתמש בהם ולא חזר בו מהמקח אלא לאחר זמן, המקח בטל אפילו כאשר הקונה היה יכול להבחין בטעויות אלו קודם שקנה, שאף על פי שבשאר מקח כשיכל להבחין במומו הרי זו מחילה על המום[463], כאשר הקונה או אחרים הניחו את התפילין או קראו בספר תורה בבית הכנסת, אנן-סהדי* שהקונה לא העלה בדעתו שהם פסולים שהרי השתמשו בהם למצוה ואף בירכו עליהם, ואין מחזיקים את הקונה ברשעות לעשות כן במזיד[464]. ואף כאשר אינם פסולים ממש, אלא שאינם למצוה מן המובחר, כגון ספר תורה שלא השאיר בו רוחב שתי אצבעות בין דף לדף[465], יש מן האחרונים שכתבו שהמקח בטל[466]. וספר תורה שנמצאו בו טעויות שניתן לתקנם, כאשר הן טעויות השכיחות והמוכר לא ידע מהן, המקח קיים והמוכר פטור מלתקנו, וכדין שאר מום שכיח לסוברים שהקונה קיבלו עליו[467], ואף בטעות גדולה שאינה שכיחה, כגון שהסופר שינה מצורת אחת מהאותיות בכל הספר, יש מן האחרונים שכתבו שהמקח אינו בטל לגמרי, מפני שנוח לקונה לקיים מצוה בממונו ולהשלים בעצמו את ספר התורה[468], ובמקרה זה, כאשר הוצאות התיקון הם שתות מערך הספר או יותר, על המוכר לשלם את הוצאות התיקון, ואפילו לסוברים בשוכר בית ונמצא שאינו בדוק מחמץ שנוח לשוכר לקיים מצוה בממונו בחנם והמשכיר אינו צריך להחזיר את שכר הבדיקה[469], מאחר שהוצאות התיקון מפחיתו את ערכו של הספר בשיעור אונאה, אף על פי שהמקח קיים מטעם שנוח לקונה לקיים מצוה ולתקנו, על המוכר לשלם לו מה שנתאנה[470]. ויש מן האחרונים סוברים, שספר תורה שנמצא שכל דף יש בו טעות הצריכה תיקון, המקח בטל, מפני שלאחר התיקון הוא לא יהיה חשוב כאותו מקח אלא כפנים חדשות[471].

מום במקח: בדברים אסורים

המוכר דברי מאכל, ונמצאו אסורים באכילה, הרי זה מקח טעות[472], ואפילו אינם אסורים באכילה אלא מדרבנן, המקח חוזר למוכר והקונה נוטל את דמיו[473], שדבר שאנשים פורשים ממנו מחמת איסורו, הרי זה מום גדול לבטל את המקח[474]. ואפילו לא ידע המוכר שהדבר אסור באכילה, המקח בטל[475]. ומקח שנמצא שהוא מאיסורי-הנאה*, אין בו דין מכירה כלל[476].

בהמה שנמצאת טריפה

המוכר בהמה לחבירו לטביחה, ושחטה ונמצא טרפה*, אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים[477]. מחט שנמצאת בעובי בית-הכוסות* וניקבה אותו נקב מפולש, שכאשר נמצא עליה קורט דם הבהמה טריפה[478], אמרו בברייתא שאם הגליד פי המכה, בידוע שזו נטרפה שלשה ימים קודם שחיטה[479], ולפיכך אם קנה הלוקח בתוך שלושה ימים, מקח טעות הוא[480], אבל כאשר לא הגליד פי המכה, הרי זה ספק אם נטרפה ברשות הקונה או ברשות המוכר[481]. על הדין כאשר הדבר ספק ברשות מי נעשית טריפה, עי' להלן: מום במקח, בירור הטעות[482].

המוכר ספק איסור

המוכר דבר שהוא ספק איסור, כגון בהמה שנמצאו בה טריפות שאינן אסורות אלא מחמת ספק, כגון שנמצא בה דבר שנחלקו בו אם הוא טריפה, דעת ראשונים ואחרונים, שהוא מקח טעות[483], והמוכר אינו יכול לומר לקונה, עליך להביא ראיה שהיא טריפה גמורה ואסורה באכילה, שהלא כל דבר שפוגם אצל בני אדם הוא חשוב מום לעשותו מקח טעות[484], ולפיכך אף חשש איסור שאנשים פורשים ממנו, הרי זה מום גדול[485]. וספק איסור מבטל את המקח אפילו כאשר אין חולק בדבר שאינו אסור בודאי[486], ואפילו אין אוסרים אותו אלא מחמת חומרת הגאונים[487], ואף כשהוא אסור מחמת שאר חומרא בעלמא, הרי זה מום המבטל את המקח[488]. ואפילו דבר שמעיקר הדין מותר אלא שחוששים בו לכתחילה לאיסור, יש מן האחרונים סוברים, שכיון שיש לחוש בו לכתחילה הוא חשוב כדבר שאנשים פורשים ממנו מחמת כן, והרי זה מום[489], ויש סוברים שאצל סתם בני אדם אינו חשוב מום, אבל כאשר אדם קונה דבר עבור עצמו והמוכר מכיר בו שהוא חסיד ומחמיר ליזהר מכל דבר שיש בו חשש איסור, הוא חשוב מום עבורו לבטל את המקח[490]. ויש שנחלקו על כל זה, שאפילו נמצא שהמקח הוא ספק איסור תורה, המוכר אינו צריך להחזיר דמים, ועל הקונה להביא ראיה שהדבר אסור באכילה[491], ויש מן האחרונים שכתבו להשוות בין השיטות, שהמקח בטל דוקא כאשר המוכר ידע מהספק, או שהיה עליו לבודקו, כגון שמכר בהמה שלא נבדקה כהוגן, אבל כאשר נמצאת בבהמה טריפה שלא היה עליו לבדוק אחריה, המקח קיים[492].

המוכר איסור ואכלו הקונה

מכר - במזיד[493] - דבר האסור ואכלו הקונה, שנינו, השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו ומה שלא אכלו יחזירו לו את הבשר, ויחזיר להם את הדמים[494], ואף בשאר איסורים, אמרו בברייתא, לדעת תנא קמא, המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא יין נסך, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים[495]. ובטעם שהקונה אינו צריך לשלם מה שאכל, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מן הראשונים שכתבו שמחזיר את הדמים מפני שקנסו חכמים את המוכר[496], מפני שהאכיל אחרים דבר איסור[497]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו שלדעת תנא קמא כל אכילת אסור נפשו של אדם קצה בה ואינה חשובה לו הנאה, וחולק על רבי שמעון בן אלעזר דלהלן שסובר כך דוקא באיסורים מסויימים[498]. ג) ויש מן האחרונים שכתבו שאינו מחזיר את דמי המקח מפני שאסור לעשות סחורה* בדבר איסור[499], ולפיכך האוכל אותו אינו צריך לשלם עליו לפי שאינו בר דמים[500].

ורבי שמעון בן אלעזר בברייתא מחלק בין האיסורים, שאיסורים שהנפש קצה בהם יחזיר את הדמים, ושאין הנפש קצה בהם ינכה להם מן הדמים[501], שמשאיר בידו כנגד מה שאכלו, ומחזיר דמי האיסור שלא אכלוהו[502], ואלו הם דברים שהנפש קצה בהם נבילות וטריפות שקצים ורמשים, ואלו הם דברים שאין הנפש קצה בהם בכורות טבלים ויין נסך[503]. ופירשו ראשונים שנבילות וטריפות שהנפש קצה בהם, היינו כשהן מאוסות כמו שקצים ורמשים, דהיינו בנבילה ממש, והיא בהמה שמתה מיתת עצמה[504], וכן בטריפה ממש, שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטתה למות שאינה ראויה אלא לכלב[505]. ובכור ויין נסך שאמר רבי שמעון בן אלעזר שמנכה להם דמי מה שאכלו, אמרו בתלמוד דהיינו דוקא כאשר איסורים אלו יש להם ערך ממון, כגון בבכור, כשהיה מומו ניכר ומקום המום היה ביד הקונה, ואם לא היו אוכלים אותו, היה אפשר להראותו לחכם ולהתירו, לסוברים שבכור שהראו את מומו לחכם לאחר שחיטה מותר באכילה[506], וכן ביין נסך, כשמכרו מעורב עם יין כשר, שלסוברים שמותר למכרו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו[507], המוכר היה יכול למכרו לגוי, אבל כשהבכור ויין נסך אסורים בהנאה, באיסורי הנאה הכל מודים שהמוכר מחזיר דמיהם, שהרי לא הפסיד כלום באכילתם, וכדלהלן[508]. ובגדר חיוב החזרת הדמים באיסורים שהנפש קצה בהם לדעת רבי שמעון בן אלעזר, יש מן האחרונים סוברים שהוא מן הדין, שאיסורים אלו אין בהם הנאה[509], ויש מן האחרונים סוברים שרבי שמעון בן אלעזר מודה שמן הדין אף אכילת איסורים אלו חשובה הנאה לחייב את הקונה לשלם לפי שנתמלאת בטנו ושבע מהם, והוא מודה לחכמים בעיקר חיוב החזרת הדמים שהוא מטעם קנס, לסוברים כן[510], אלא שלדעתו לא אבו חכמים לחייב את המוכר מטעם קנס לבד, ולפיכך נתנו סעד לדבר לפטור את הקונה מלשלם כשנפשו קצה בהם[511].

הלכה כתנא קמא, שבכל איסורי תורה שאכלם הקונה המוכר צריך להחזיר לו דמיהם[512].

כשהמוכר אוסר את המקח

המוכר מקח לחבירו, ולאחר שהקונה אכלו אמר לו, פירות שמכרתי לך טבלים הם, הבשר בשר בכור הוא, היין יין נסך הוא, אמרו בתוספתא, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים[513], ואפילו באופנים ולשיטות שהמוכר אינו נאמן לאסור את המקח באכילה על הקונה[514], מאחר שהוא מודה שמכר דבר האסור, אם כן הודאתו היא כמאה עדים לחייב את עצמו בהחזרת דמי המקח[515]. על הדינים והשיטות שנאמרו לענין נאמנותו של המוכר לאסור את המקח באכילה על הקונה, ע"ע עד אחד.

מכר איסור בשוגג

מכר איסור בשוגג, והקונה אכלו, לסוברים שחיוב החזרת הדמים הוא קנס[516], קנסוהו דוקא כשמכר איסור במזיד, שהיה יודע שהם דברים האסורים, אבל לא ידע שהם אסורים באכילה, בשוגג לא קנסו ואינו צריך להחזיר דמים לאחר שאכלו[517], ומכל מקום, כאשר יש הפרש בין דמי האיסור לדמי ההיתר, המוכר מחזיר לו את ההפרש[518], ויש מן האחרונים שחילקו, שבדברים שהנפש אינה קצה בהם אינו צריך להחזיר דמים, לפי שהלוקח נהנה באכילתם ובשוגג לא קנסו, אבל דברים שהנפש קצה בהם, באלו אף תנא קמא מודה לרבי שמעון בן אלעזר שאכילתם אינה חשובה הנאה, ולפיכך אפילו כשמכרם בשוגג עליו להחזיר דמיהם[519]. ולסוברים שהחזרת הדמים אינה מטעם קנס, אף כשמכר את האיסור בשוגג צריך להחזיר דמים[520].

מכר איסור דרבנן

מכר דבר שאיסורו מדרבנן, ואכלו הלוקח, כתבו ראשונים, שהמוכר אינו מחזיר לו כלום[521], ואפילו כאשר הלוקח אכל את המקח ועדיין לא שילם את דמיו, חייב לשלם למוכר[522]. ובטעם הדבר נחלקו אחרונים: א) יש שכתבו שמאחר שהחזרת הדמים היא קנס, לסוברים כן[523], דוקא כשהכשיל אחרים באיסור תורה קנסוהו, ולא כשהכשילם באיסור דרבנן[524]. ב) ולסוברים שבאיסור תורה מחזיר דמים מפני שאכילתו אינה חשובה הנאה[525], יש שכתבו באיסור דרבנן אינו כן[526]. ג) ויש שכתבו שחכמים לא גזרו איסור כדי להוציא ממון, ולענין החזרת הדמים לא העמידו דבריהם להחשיבו איסור[527]. ד) ולסוברים שבאיסור תורה אינו מחזיר דמים מפני שאינו בר דמים לפי שאסור בסחורה[528], איסור דרבנן שהוא מותר בסחורה[529], בר דמים הוא[530]. ה) ויש שכתבו שהאוכל איסור דרבנן בשוגג לא עבר איסור ואינו צריך כפרה, לסוברים כן[531], ולפיכך הקונה שאכל את האיסור בשוגג אינו יכול לתבוע את הדמים ששילם[532]. ויש חולקים על כל זה, וסוברים שאף כשמכר איסור דרבנן ואכלו הקונה, חייב המוכר להחזיר לו דמים[533].

כשיש הפרש בין דמי איסור דרבנן להיתר

היה הפרש בדמי המקח בין האיסור להיתר, יש סוברים, שעל המוכר להחזיר לקונה את ההפרש, לפי שאינו יכול לחייב את הקונה לשלם יותר מערך מה שאכל[534]. ויש חולקים, שאף על פי שהמקח היה שוה פחות, הקונה חייב לשלם עליו כאכילת היתר, והמוכר אינו צריך להחזיר לו את ההפרש[535]. ובטעם דעה זו נחלקו אחרונים: א) יש שכתבו, לסוברים שלענין הוצאת ממון חכמים לא החשיבוהו כעובר איסור[536], אם כן הוא כמכר לו דבר היתר[537]. ב) ויש שכתבו שפטור מלהחזיר מפני שבמקח טעות דין הוא שכל זמן שהקונה אינו מחזיר את המקח המוכר אינו חייב להחזיר לו את הדמים שקיבל, והקונה אינו יכול להשאיר בידו את המקח ולתבוע את הפרש הדמים[538], ולפיכך אף כאן שהקונה אינו מחזיר את המקח המוכר אינו חייב להחזיר לו את ההפרש[539]. ג) ויש שכתבו, לפי שכל אדם שנהנה מממון של חבירו כל שיש לו אפילו הפסד מועט, על הנהנה לשלם לו כל מה שנהנה, לסוברים כן[540], ולפיכך מאחר שהקונה אכל את המקח בחזקת היתר הוא חשוב כנהנה ממנו בערך של היתר, ועליו לשלם על הנאתו כהנאה מהיתר[541]. ויש מן האחרונים שהכריעו בין השיטות, שכאשר המוכר כבר קיבל את הדמים מהקונה, אינו צריך להחזיר לו את ההפרש מפני שנהנה באכילתו, אבל כל זמן שהקונה לא שילם, אף על פי שכבר אכלו ונהנה בו, אינו צריך לשלם עליו יותר מערכו[542].

בספק איסור

מכר ספק איסור תורה, ואכלו הלוקח - לסוברים שכשהאיסור בעין המקח בטל[543] - נחלקו אחרונים בדבר: א) יש סוברים שעל המוכר להחזיר דמים[544], ולפי שקנסוהו חכמים על כך שמכר ספק איסור[545], ולדעת הסוברים שטעם חיוב החזרת הדמים הוא משום שאכילת איסור אינה חשובה הנאה, יש מן האחרונים שכתבו, שאף ספק איסור תורה אין אכילתו חשובה הנאה[546], ויש שכתבו שבאיסור ודאי חיוב החזרת הדמים הוא מעיקר הדין מפני שאינה הנאה, אבל בספק איסור, החיוב הוא מטעם קנס[547]. ב) ויש סוברים שהמוכר אינו חייב להחזיר דמים מספק[548], שאומר ללוקח אפשר שאכלת דבר המותר ונתחייבת בדמיו, ועליך להביא ראיה שאכלת דבר האסור[549]. ג) ויש שחילקו בדבר, שכאשר אכילת הספק אסורה מדרבנן, כגון לסוברים שספק איסור תורה אינו אסור באכילה אלא מדרבנן[550], דין הספק כשאר איסור דרבנן שאכלו הקונה שהמוכר פטור מלהחזיר דמיו[551], אבל לסוברים שספק איסור תורה אסור מן התורה או בספקות שהכל מודים בהם שאף מן התורה הם לחומרא, דין הספק כשאר איסור תורה שעל המוכר להחזיר דמים[552].

מכר בהמה בלא בדיקה

המוכר בשר, ולאחר שאכלו הקונה נודע שהבהמה לא נבדקה מטריפות הריאה כדין[553] - באופנים ולשיטות שהבשר אסור באכילה[554] - דינו כאיסור דרבנן, והמוכר אינו צריך להחזיר דמיו[555], לפי שמן התורה הבשר מותר באכילה, וחיוב הבדיקה אינו אלא מדרבנן[556].

מכר איסור ועירבו הקונה בהיתר

מכר בשר האסור באכילה, והקונה לא ידע ובישלו עם בשר היתר ונתבטל, כאשר התערובת עדיין לא נאכלה, המקח בטל, והקונה יחזיר למוכר את חלקו בתערובת, ויחזיר לו דמי המקח[557], אלא שהתערובת אסורה באכילה על המוכר עצמו, מפני שגרם לבטל איסור, ודינו כמבטל איסור במזיד שהתערובת אסורה עליו[558]. אכל הקונה את התערובת, כתבו אחרונים שאף על פי שהקונה אכלה בהיתר, על המוכר להחזיר דמיו, שהרי החזרת הדמים היא קנס, ואף בזה קנסוהו על כך שגרם לבטל איסור[559], ויש חולקים, שהמוכר פטור מלהחזיר[560], שקנס חכמים הוא על כך שהכשיל אחרים באכילת איסור[561], ולא מצינו שקנסו אף כשנאכל בהיתר[562], או, מאחר שכשהמוכר גרם לאיסור דרבנן לא קנסו אותו להחזיר דמים, לסוברים כן[563], ולדעת רוב הפוסקים ביטול איסורים לכתחילה הוא איסור דרבנן[564], ואם כן כשגרם לבטל איסור אינו צריך להחזיר דמים[565].

מכר הקונה את האיסור

הקונה מקח, ונמצא שהוא אסור באכילה, ומכרו לגוי, בבהמה שנמצאת טריפה שנינו, שכאשר הקונה מכרה לגוי או האכילה לכלבים, הקונה משלם למוכר דמי טריפה[566], ולפיכך המוכר מחזיר לקונה את מותר דמי כשרה מדמי הטריפה[567]. מכר הקונה את הטריפה בזול מערכה, המוכר אינו מחזיר לו את ההפרש, לפי שהפסיד לו במה שמכרה בפחות[568]. מכר הקונה את הטריפה ביוקר, כפי הדמים ששילם למוכר, נחלקו בדבר: יש סוברים שאף על פי כן המוכר מנכה לו מהדמים לפי ערך הטריפה[569], יש שכתבו בטעם הדבר, שמן הדין המעות של הקונה הם שלו, לפי שמכר את הטריפה מדעתו[570], ויש שכתבו שאף על פי שמן הדין הם מעותיו של המוכר - שהרי המקח בטל והטריפה היתה שלו[571] - עליו להחזיר את המותר מטעם קנס, ומפני שאף על פי שכאשר הקונה לא אכל את הטריפה לא קנסו אות המוכר להחזיר את כל הדמים מפני שלא גרם איסור, לענין המותר על דמי הטריפה קנסו אותו שיחזירנו ללוקח[572], שלא יהיה חוטא נשכר בכך שמכר טריפה[573]. ויש חולקים, שכאשר הקונה מכר ביוקר המוכר אינו מנכה לו מדמי הטריפה[574], שמכיון שהמקח בטל והטריפה היא של המוכר ונמכרה ביוקר, הרי ברשותו הוקרה, ודמיה שלו[575].

באיסורי הנאה: החזרת המקח

המוכר אסורי-הנאה*, כגון ששחט בכור בלא להראותו לחכם לבדוק את מומו, ומכרו לאחרים, שנינו, שהבשר יקבר, ויחזיר את הדמים[576], ודעת גאונים וראשונים, דהיינו שהבשר יקבר על ידי הקונה ואין מחזירים את הבשר למוכר לקוברו[577], וטירחת הקבורה מוטלת על הקונה[578], וכן בשאר איסורי הנאה, אין מחזירים למוכר, לפי שאסור עליו בהנאה[579], ומאחר שכבר מכר לישראל דבר האסור בהנאה, הוא חשוד על כך שיחזור וימכרנו לגוי ויהנה בו[580]. ויש חולקים לענין בכור שלא הראהו לחכם, שמחזירים את הבשר למוכר וטירחת הקבורה מוטלת עליו[581], ולפי שאינו חשוד למוכרו לגוי, שאנו תולים שמכרו מפני שהיה סבור שיש היתר למכור בכור בעל מום אף בלא להראותו לחכם, אבל לאחר שנודע לו האיסור לא יהנה בו[582].

כשאכלם הקונה

המוכר איסורי הנאה, ואכלם הקונה, כגון ששחט בכור בלא להראותו לחכם לבדוק את מומו, ומכרו לאחרים, שנינו, שמה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו הבשר יקבר ויחזיר את הדמים[583]. ובגדר חיוב החזרת הדמים בבכור שלא נבדק, שחייב להחזירם אף על פי שהדבר ספק אם הוא תם או בעל מום, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו שחייב להחזיר מפני שאף מוכר ספק איסור ואכלו הלוקח, קנסוהו חכמים שעליו להחזיר דמיו, לסוברים כן[584]. ב) ויש שכתבו שבכור שלא נבדק אינו חשוב ספק, מפני שסתם בהמה היא בחזקת שאין בה מום, ולפיכך הבכור חשוב כאסור בודאי[585]. ג) ויש סוברים שבכור שלא נבדק חכמים אסרוהו בהנאה באיסור גמור ולא בתורת ספק[586]. ד) ויש סוברים, שאף לדעה שבספק איסור המוכר פטור מלהחזיר דמים, המוכר ספק איסור הנאה חייב להחזיר דמיו[587]. וכן המוכר שאר דברים האסורים בהנאה, אף על פי שאכלם הקונה, המוכר מחזיר לו את הדמים[588], והמוכר מחזיר דמים אף באיסורי הנאה מדרבנן, ואפילו לסוברים שבאיסורי אכילה מדרבנן המוכר מחזיר דמים[589]. וטעם הדבר שהמוכר מחזיר דמיהם אף על פי שהקונה אכלם ונהנה בהם, לפי שאיסורי הנאה אינם שוים כלום, ואין למוכר הפסד באכילתם[590], ואין בהן דין מכירה כלל[591].

כשמכרם הקונה

המוכר מקח לחבירו, ומכרם הקונה לגוי, ונמצא שהיה אסור בהנאה, באיסורים שאינם תופסים את דמיהם לאיסור[592], כגון המוכר בכור, והקונה לא ידע שהוא אסור בהנאה ומכרו לגוי, יש סוברים שאפילו איסורי הנאה שאינם שוים כלום, דמי מכירתם ביוקר הם של המוכר, ולפיכך אינו צריך להחזיר את דמיהם לקונה[593]. ויש חולקים, שעל המוכר להחזיר לקונה את הדמים ששילם[594], יש שכתבו בטעם הדבר מפני שדמי איסורי הנאה הם אסורים בהנאה על המוכר עצמו, לסוברים כן[595], ואף על פי שהדמים שהגוי שילם הם מותרים בהנאה לקונה מפני שמכרם בשוגג, אסורים הם בהנאה על המוכר שגרם במזיד לכך שהאיסור נמכר לגוי, ואינו יכול לתובעם מהקונה[596], ויש שכתבו שכשם שחכמים קנסו את המוכר איסורי אכילה ואכלם הלוקח שעליו להחזיר דמיהם מפני שגרם לאחרים שיאכלוהו באיסור, כמו כן קנסו להחזיר דמים באיסורי הנאה שגרם לקונה למוכרם באיסור[597], ויש שכתבו הטעם שעל המוכר להחזיר דמיהם, מפני שאיסורי הנאה אינם שוים כלום ואם כן מה שהריוח בהם הקונה הוא שלו[598]. וכאשר לאחר שהקונה מכר את המקח לגוי נמצא שהמקח היה מאיסורי הנאה שתופסים דמיהם, מאחר שאינו יכול ליהנות מהדמים שקיבל, הכל מודים שעל המוכר להחזיר לו מה ששילם[599].

קנה עבודה זרה מגוי

הלוקח גרוטאות - חתיכות כסף[600] - מן הגוי, ומצא בהן עבודה זרה, ומשך ולא נתן מעות, מותר לו להחזירן לגוי ולקבל את הדמים ששילם, ואף על פי שמשיכה קונה בגוי, לסוברים כן[601], מקח טעות הוא[602], לפי שלא היתה דעתו לקנות עבודה זרה[603]. וכאשר הקונה משך ונתן מעות, יוליך את העבודה זרה לים המלח[604], ובטעם הדבר שאסור להחזיר את העבודה זרה לגוי, נחלקו אמוראים: דעת אביי דהיינו לפי שאינו מקח טעות, שהיה עליו לבדוק את הגרוטאות קודם שימשוך, ומאחר שלא בדק מחל[605], ומשיכתו משיכה גמורה[606], ואף על פי שבשאר מקח אינו צריך לבדוק קודם שמושך אם יש בו מום, לסוברים כן[607], בגרוטאות של גוי היה עליו להעלות בדעתו שיש בהן עבודה זרה[608], שהרי הגוי אינו מחשיב את העבודה זרה למום במקח[609]. ורבא אמר שמן הדין אף כשמשך הוא מקח טעות, אלא שחכמים גזרו עליו שלא יחזיר, שלאחר שכבר משך ונתן מעות, אם יחזיר לגוי ויקבל ממנו את מעותיו הוא יהיה נראה כמוכר לו את העבודה זרה[610]. על שיטות אמוראים נוספות שנאמרו בקונה גרוטאות ונמצאת בהן עבודה זרה, ועל הדין כאשר נתן מעות ולא משך, אם יכול לחזור בו וליטול מעותיו, ע"ע עבודה זרה.

מום במקח: בירור הטעות

חפץ שהוא ראוי לדברים שונים, והלוקח לא פירש בשעת מכירת החפץ לאיזה צורך קונה את אותו חפץ, והיה בו מום שלצורך דבר אחד אותו מום אינו מפחיתו כלום ולצורך דבר האחר הוא מום בשבילו - והמוכר מכיר את הקונה הקונה שהוא מאותם שקונים מקח זה לשני הדברים ואין הבדל בשווי המקח מחמת המום[611] - המקח קיים, לפי שיש על המוכר לטעון ולומר לא מכרתיו לך אלא לאותו דבר שהמום אינו מפחיתו[612], ובמקרה שרוב הקונים את אותו דבר קונים אותו לצורך שהוא מום בשבילו - והקונה כבר נתן את הדמים למוכר[613] - הדבר תלוי במחלוקת האמוראים אם הולכים בממון אחר הרוב[614], שלסוברים הולכים בממון אחר הרוב יכול הלוקח לטעון קניתי אותו לאותו צורך שקונים הרוב, ולסוברים אין הולכים בממון אחר הרוב יכול המוכר לומר לו אתה מהמיעטו שקונים אותו לצורך האחר ואינו מום עבורך, כגון, המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן - והלוקח היה אדם שקונה לשחיטה ולחרישה, כגון שהיה טבח ועובד אדמה[615] - רב אמר הרי זה מקח טעות, לפי שהולכים אחר הרוב, ורוב האנשים קונים שור לחרישה, ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך, לפי שאין הולכים בממון אחר הרוב[616]. על כך שהלכה כשמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב, ע"ע[617]. על כך שכאשר יש הפרש בשווי החפץ אם קונה אותו לצורך זה או לצורך זה, הדמים מודיעים, עי' להלן[618].

בפירות שלא צמחו

ומחלוקת רב ושמואל כשיש ספק במטרת המקח אם הולכים בו אחר הרוב, אמרו בתלמוד שנחלקו בה תנאים, על אותה ששנינו במוכר לחבירו פירות - הראויים לאכילה, כגון חטים ושעורים[619] - וזרעם, ולא צמחו, שאינו חייב באחריותם[620], לפי שאומר לו לאכילה מכרתים לך[621], ושנינו, שאפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותו[622], שאף על פי שזרע פשתן רובו עומד לזריעה, הואיל ואף אוכלים אותו אינו חייב באחריות זריעתו[623], ואמרו בתלמוד בטעם המשנה, לפי שאין הולכים בממון אחר הרוב[624], ודעת רבי יוסי בברייתא, שזרע פשתן חייב באחריותו, ומחזיר לקונה דמי הזרע[625], ואמרו בתלמוד שטעמו לפי שסובר הולכים בממון אחר הרוב[626], ואמרו בברייתא, שאמרו לו לרבי יוסי, הרבה לוקחים אותו לדברים אחרים[627], ובדעת אותם תנאים שאמרו לרבי יוסי, אמרו בתלמוד שסוברים הולכים ממון אחר הרוב, ואף על פי כן, בזרע פשתן על אף שרובו עומד לזריעה רוב הקונים לוקחים אותו לדברים אחרים, והולכים בו אחר רוב הקונים ולא אחר רוב הזרעים[628], לפי שכנגד אדם אחד שקנה ממנו עשר סאים לזריעה יש מאה בני אדם שקונים ממנו סאה אחת למאכל ולרפואה[629]. הלכה כדברי המשנה שאין הולכים בזה אחר הרוב[630]. ואם הודיעו למוכר שהוא קונה את הפירות לזרע, חייב באחריותם[631].

באדם שקונה לחרישה

כאשר הקונה היה אדם שקונה לצורך האחד לבד, כגון אדם שקנה שור, והוא מאותם שאינם קונים אלא לחרישה - והמוכר היה מכירו[632] - ונמצא השור נגחן, הרי זה מקח טעות וחוזר[633], וכן כל כיוצא בזה[634], שמאחר שהמוכר מכירו שדרכו לקנות לחרישה, הרי זה כמו שפירש שקונה לצורך כך[635]. וכאשר המוכר לא היה מכיר את הקונה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהמקח קיים[636], שכאשר המוכר אינו מכיר את הקונה היה עליו לפרש[637], ויש חולקים, שאף כאשר המוכר אינו מכיר את הקונה, כאשר הדבר ידוע לכמה בני אדם שקונה לחרישה, הרי הוא כמוסר מודעא שלחרישה קנאו ואינו חשוב דברים-שבלב*, ולפיכך חשוב מקח טעות[638].

שור שאינו יכול לאכול

המוכר שור לחבירו, ונמצא שלא היו לו שיניים טוחנות, ואינו יכול לאכול, שאמרו בתלמוד שהרי זה מקח טעות[639], כתבו ראשונים שהוא חשוב מקח טעות דוקא כשאמר לו מכור לי שור לחרישה, אבל בסתם, יכול המוכר לומר לו לשחיטה מכרתיו לך[640], ובאפוטרופוס שקונה לצורך יתומים, אף בסתם, דבר ידוע הוא שיתומים אינם קונים לשחיטה[641], ויש סוברים שהוא חשוב מום אפילו כשמוכרו לשחיטה, שאף שור לשחיטה צריך שהקונה יוכל להשהותו כמה ימים עד ליום השוק, וזה שאינו יכול לחיות צריך לשוחטו מיד, והוא מקח טעות[642].

הודעת דמים: במום

מקח שיכול להיות לשני דברים שונים ויש בו מום לאחד מהם, ויש הוכחה בדמים אם קנה אותו לצורך אחד או לצורך האחר, כגון במוכר שור ונמצא נגחן, והקונה דרכו לקנות לשחיטה ולחרישה, ויש הבדל בין דמי שור העומד לחרישה לדמי שור העומד לשחיטה, הדמים מודיעים[643], שהמוכר יכל לדעת אם הוא קונה לחרישה או לשחיטה לפי הדמים שנתן אף על פי שלא פירש[644]. והודעת הדמים נחלקו בה ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שהודעת הדמים אינה אלא כאשר אינם קרובים בדמיהם זה לזה[645], וכתבו אחרונים דהיינו שהדמים מודיעים דוקא כאשר יש ביניהם הפרש ביותר מכדי שהדעת טועה בו, אבל כשההפרש הוא בפחות מכדי שהדעת טועה אין הדמים ראיה[646]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שהודעת הדמים היא כשיש בין דמי זה לדמי זה יותר משתות[647]. ג) ויש מן הראשונים סוברים, שהדמים מדיעים אפילו בפחות משתות[648].

מודיעים אם במידה או בשם

המוכר לחבירו בית כור, שכאשר קוראים אותו בית כור אפילו לא היה בו אלא לתך הגיעו[649], כתבו ראשונים שבמקרה שמכר לו בדמי בית כור שלם, הדמים מודיעים שהמכירה היתה על בית כור שלם, ומקחו בטל[650].

כשהמעות ביד הקונה

המוכר זרעוני פשתן ולא צמחו או מכר שור ונמצא נגחן, והקונה עדיין לא נתן את את המעות למוכר, מאחר שהרוב שקונים לזריעה ולחרישה הוא מסייע לחזקת הממון, אם כן הולכים אחר הרוב ואין מוציאים מידו[651], ואפילו במקרה שאין רוב, כגון שאותם שקונים שור לחרישה ולשחיטה הם שוים, חזקת הממון של הקונה עדיפה ואין מוציאים ממנו בלא ראיה[652]. אבל קנה חטים בסתם וזרעם ולא צמחו, והמעות ביד הקונה, אינו יכול לומר אני מאותם שקונים חטים לזריעה ואיני משלם דמיהם, שסתם חטים לאכילה הם[653], ואף עובדי אדמה הקונים חטים לזריעה אף לאכילה קונים[654]. היו רוב הקונים שור קונים אותו לשחיטה ומיעוט קנים אותו לחרישה, והמעות עדיין ביד הקונה, והוא אומר אני מן המיעוט שקונים לחרישה ואיני רוצה לשלם את דמיו, יש מן האחרונים סוברים, שמוציאים את המעות מיד הקונה[655], יש שכתבו בטעם הדבר, שבזו הולכים אחר הרוב להוציא מהלוקח, שדוקא כאשר המעות ביד המוכר והמקח ביד הקונה יכול המוכר לומר לו אתה מן המיעוט כדי לקיים את המקח ולהחזיק במעות שקיבל, אבל הקונה שכבר משך את המקח וקנאו ונתחייב בדמיו אינו יכול לומר אני מהמיעוט כדי לבטל את המקח ולהחזיק במעות[656], ויש שכתבו שחייב לשלם מטעם אחר, שכאשר רוב הקונים שור קונים אותו לשחיטה, מי שקונה אותו לשחיטה עליו לפרש ולהתנות שיהיה לחרישה, ומאחר שלא פירש הפסיד[657]. ויש חולקים, שאף כשהרוב קונים לשחיטה יכול הקונה לומר אני מהמיעוט שקונים לחרישה ולהחזיק במעותיו[658].

על הדין כאשר אין הפרש בשווי המקח אם קונה אותו לצורך זה או לצורך אחר, אם יכול המוכר לומר לקונה קח את המקח עצמו בתורת תשלום של המעות שצריך להחזיר לו, עי' להלן: מקח שנתבטל[659].

בירור טיב הזרעים

המוכר לחבירו פירות לצורך זריעה ולא צמחו, שאם אינם ראויים לזריעה המקח בטל[660], נחלקו ראשונים כיצד נודע שהזרעים אינם ראויים לצמוח: יש מן הראשונים סוברים, שאינו חייב באחריותם אלא כשנתברר הדבר שמחילה היה ידוע שהם זרעים שאינם ראויים לצמוח, אבל כל זמן שלא נתברר הדבר, אנו תולים שהיו ראויים לצמוח אלא שזרעם בזמן שלא היו ראויים לצמוח בו, והמוכר אינו חייב באחריותם[661], והרבה ראשונים חולקים, שאין תולים בדבר אחר אלא כשיש סיבה לתלות בו[662], כגון שהארץ אינה יפה או שלא זרע כהוגן או שלא השקה כהוגן, וכן כשלא צמחו מחמת יבשות או שדפון והדומים להם שמתארעים בתבואה, שאם אפשר לתלות שלא צמחו מחמת אותם דברים אין לו על המוכר כלום, וכל זמן שיוכל המוכר לטעון ולומר מחמת פשיעתך אירע ולא מחמת הזרעים שלקחת ממני, הדין עמו[663], וכן אם לקתה הארץ בברד וכיוצא בו, המוכר אינו חייב באחריותם, שמא לא צמחו מחמת הברד, וכן כל כיוצא בזה[664], ולדעה זו, יש מן הראשונים סוברים שעל הקונה להוכיח שזרע ועבד כראוי, ושהיתה השדה בדוקה והשנה כתיקנה[665], ויש סוברים שלעולם כל שלא נתברר שהיתה סיבה אחרת שלא יצמחו, בסתם אנו תולים את ההפסד בזרעים שלא היו טובים[666], לפי שכל זרעים טובים צומחים[667].

בספק מתי נולד המום

כאשר נמצא מום במקח לאחר המכירה, וספק אם המום היה בו קודם המכירה והוא מקח טעות או נולד במקח לאחר מכן ואין כאן טעות, נאמרו בדבר הרבה שיטות והבדלים בדין, כגון, האם אומרים כאן נמצא כאן היה לתלות את המום שנולד ברשות הלוקח שבה נמצא המום או תולים בחזקת הגוף לומר שהמום היה בו לפני המקח, וכן כאשר המום נמצא במקח לאחר המכירה קודם שהגיע לרשות הלוקח אם הדבר חשוב שהספק נולד ברשותו, וכן אם יש הבדל אם הלוקח כבר שילם את דמי המקח ותובע אותם מהמוכר לבין כאשר עדיין לא שילם דמים ורוצה להחזיקם בידו מספק, וכן בטענותיהם של הקונה והמוכר נאמרו הבדלים בדין בין טענות שמא ושמא לטענות ברי ושמא או כשטוענים ברי וברי. על כל הדינים והשיטות בספק זה, ע"ע כאן נמצא כאן היה.

בקנה אפילו יהיה בו מום

מום במקח: מחילה על המום

המוכר מקח לחבירו ואמר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום - או אמר מקח זה יש בו מום[668] - ולא פירש את המום, נחלקו גאונים וראשונים בדבר: יש סוברים שהמקח בטל עד שיפרש המום שיש בו וימחול הלוקח עליו[669], או עד שיאמר הקונה, קבלתי עלי כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך[670]. ובטעם הדבר שהמקח בטל, יש שכתבו מפני שכאשר הקונה אינו יודע על אלו מומים הוא מוחל דינו כהתחייבות על דבר שאינו קצוב שאינה מועילה, לסוברים כן[671], ויש שכתבו שהוא מדין מתנה-על-מה-שכתוב-בתורה*, וכדרך שאמרו לענין מקח שהיה בו אונאה* שאם התנה על מנת שאין לך עלי אונאה, הלכה שתנאו בטל[672], ולפי שאף המוכר מקח שיש בו מום עובר על איסור אונאה[673]. ויש מן הראשונים חולקים, שהמקח קיים[674], ומן הגאונים יש שהוסיפו לומר, שכאשר המוכר אמר לקונה, מקח זה יש בו מומים, אפילו ימצאו בו כל מומים שבעולם, המכר קיים[675]. ולדעה זו שמחילה על מום בסתם מועילה, היינו לפי שסוברים שאדם יכול להתחייב או למחול אף על דבר שאינו קצוב[676], ואף דין אין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה אין כאן, לפי שהקונה מחל על טעותו, ודוקא לענין אונאה גזירת הכתוב היא שאף על פי שמחל חוזר[677], או, שלענין אונאה שהיא מכירת המקח ביותר משוויו אנו צריכים למחילתו של הקונה, ומאחר שהקונה אינו יודע על מה מוחל אינה מחילה, אבל במקח שיש בו מום, מאחר שהוא נמכר בשוויו אין כאן צורך במחילה, אלא שאנו צריכים לגילוי דעתו ששל הקונה שאינו מקפיד על מומים, ומאחר שהמוכר פירש שיש בו מומים, ראינו שהקונה לא הקפיד עליהם[678]. ומן האחרונים יש שחילקו בדבר, שזו שאמרו באונאה שתנאי אינו מועיל, היינו דוקא כאשר המוכר לא הודיע בפירוש שיש בו אונאה, ואף לענין מום, כל שהמוכר לא הודיע לקונה שיש מום במקח, אלא אמר, על מנת שאין אתה חוזר עלי במום, המקח בטל, מפני שהקונה אינו יודע שנתאנה ואינו מוחל, אבל כשהמוכר הודיע לקונה שמקח זה יש בו מום, אף על פי שלא פירש את המום, כיון שהקונה ידע שיש בו מום ומחל עליו, המקח קיים[679]. ובמקומות שנהגו הסוחרים שכאומר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום המקח קיים, אף לדעת הסוברים שמדין תורה תנאי זה אינו מועיל, מנהג מבטל הלכה[680] ואינו יכול לבטל את המקח[681].

פירש הרבה מומים

אמרו בתוספתא, המוכר שפחה לחבירו, ואמר לו, שפחה זו חולה היא שוטה היא נכפית היא - חולה במחלת נפילה[682] - משועממת היא - משוגעת[683] - והיה בה מום אחר וסנפו עם המומים הרי זה מקח טעות, אמר לו מום זה ומום אחר, אין זה מקח טעות, וכן המוכר פרה לחבירו ואמר לו נגחנית היא נגפנית היא נשכנית היא רבצנית היא בעטנית היא, והיה בה מום אחר וסנפו עם המומים, הרי זה מקח טעות, אמר לו מום זה ומום אחר, אין זה מקח טעות[684]. ונחלקו גאונים וראשונים בדין זה, אם ביטול המקח הוא כשהמוכר לא הזכיר את המום שהיה בו, או שהוא אפילו כאשר המוכר הזכירו בפירוש, אלא שהטעהו על ידי שהזכיר מומים שאינם במקח, וכדלהלן.

יש מן הגאונים ומן הראשונים שסוברים שהמקח בטל כשהמוכר לא הזכיר את המום שנמצא במקח[685], לדעת גאונים, זו שאמרו שהמקח בטל היינו כאשר כל המומים שהמוכר פירש היו במקח, אלא שהיה מום אחד שסנפו בין שאר המומים ולא הזכירו, ולפיכך הרי זה מקח טעות, אבל כאשר אמר שיש במקח עוד מום אחר, המקח קיים אף על פי שלא פירש איזהו[686]. ולדעת ראשונים, כאשר כל אותם מומים שהמוכר הזכיר היו במקח, ונמצא בו מום אחר שלא הזכירו, אפילו לא אמר המוכר שיש בו עוד מום, המקח קיים, לפי שידע שיש בה מומים ואף על פי כן קיבל עליו[687], שמי שאינו מקפיד בכמה מומים גדולים, אינו מקפיד בשום מום בעולם, והוא נכנס למקח זה מפני שהמוכר הוזיל לו בדמים[688], וזו שאמרו שהמקח בטל הוא דוקא כאשר אותם מומים שהמוכר פירש לא היו במקח, והקונה ראה שאינם בו, ולאחר מכן נמצא שהיה בו מום אחר שסנפו ביניהם ולא הזכירו, שאם מכר לו בסתם ולא אמר שיש במקח עוד מום אחר, הרי זה מקח טעות, אבל אמר המוכר שיש בו מום אחר ולא פירש איזהו, אף על פי שהקונה ראה שאותם מומים שהמוכר הזכיר לא היו במקח, המקח קיים[689].

והרבה ראשונים חולקים, שזו שאמרו שהמקח בטל, הוא אפילו כאשר המוכר הזכיר את המום שנמצא במקח[690], שכאשר המוכר פירש מומים שלא היו במקח והקונה ראה שאינם, אפילו נמצא שהיה בו אחד מהמומים, הרי זה מקח טעות, לפי שהלוקח הכיר בשאר מומים שאינם במקח, והיה סבור שהמוכר משקר בכולם כדי להשליך מעליו תרעומת, ולא קנה על דעת שיש בו מום, אבל כאשר המוכר לא פירש אלא את אותו מום שהיה במקח, אף על פי שאמר שיש בו עוד מומים ולא פירש אותם, אף על פי שלא נמצא במקח אלא אותו מום לבדו, אינו מקח טעות, שכיון שפירש לו את אותו מום לבדו היה על הקונה לבדוק אחריו[691]. ויש מן הראשונים סוברים, שהמקח בטל דוקא כאשר המוכר פירש ומנה מומים גלויים וניכרים לעין ומומים שאין ניכרים, ואותם המומים הגלויים שמנה לא היו במקח אבל נמצא בה מום מאותם שאינם ניכרים - כגון שאמר פרה זו עורת היא חגרת היא נשכנית היא רבצנית היא, ונמצאת רבצנית בלבד או נשכנית בלבד, שהם מומים שאינם ניכרים[692] - הרי זה מקח טעות, לפי שהקונה אומר כשראיתי שאין בו את אותם מומים אמרתי כשם שאין בו את אלו כך זה המום האחר אינו במקח[693], ולהשביח דעתי הוא אומר לי כך[694], לומר שהמקח שוה את הדמים אפילו היו בו כל מומים אלו[695], או שהמוכר אמר כן כדי להוציא עצמו מכלל תרעומת[696].

היו במקח מומים ניכרים

כאשר כל המומים שאמר המוכר היו במקח אלא שחלקם היו ניכרים לעין וחלקם אינם ניכרים, ונמצא בו מום שלא היה ניכר לקונה, אינו מקח טעות, והקונה אינו יכול לטעון שלא הכיר באותו מום, שהרי לא אמר אלא מומים שיש בו ולא הטעהו[697]. ויש סוברים שאפילו כאשר מקצת מהמומים הניכרים שפירש המוכר לא היו בו, כאשר מלבד אותו מום שאינו ניכר היה בו את אחד מהמומים הניכרים לעין, אינו מקח טעות[698], שהיה על הקונה לחוש שהמוכר אומר אמת אף בזה שאינו ניכר כשם שראה שאמר אמת באותו מום מהמומים הניכרים[699], וכשם שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר[700].

מחילה לאחר המקח

מקח שהיה בו מום, והקונה שהה זמן כדי שיוכל לדעת מהמום, ולא תבעו, יש מן הראשונים סוברים שדינו כאונאה בדמי המקח, שאם הקונה שהה זמן כדי שיראה לתגר או לקרובו הרי זו מחילה[701], ויש מן הראשונים מצדדים לחלק בדבר, ששהוי זמן שיכול לגלות את המום הוא חשוב מחילה דוקא כשהוא מום שניתן להבחינו במקח, אבל מום שאינו יכול לעמוד עליו אלא על ידי גילוי של אחרים, כגון בשדה שנמצאו עליה עוררים - לסוברים שחשוב מקח טעות[702] - שיהוי הזמן אינו חשוב מחילה[703]. והרבה ראשונים חולקים, שלא קצבו זמן בכדי שיראה לתגר או לקרובו אלא לענין אונאה, אבל לענין מקח טעות כל זמן שנתגלה המום לקונה, יכול לתובעו[704]. ולאחר שהמום נודע לקונה, ושהה מלתבוע מהמוכר את ביטול המקח יש מן הראשונים סוברים שהרי זו מחילה[705], ועל הקונה להשבע שלא ידע מהמום עד אותה שעה[706], ויש חולקים, שלעולם חוזר, אפילו שהה זמן רב מראיית המום[707], שחזקה אין-אדם-מתפייס-במומים*[708], ואפילו לדעת הסוברים שכאשר הקונה יכל להבחין במום בשעת המקח ולא בדק, מחל על המום[709], היינו לפי שלא הקפיד לקנותו בלא בדיקה, אבל כאשר כבר נגמר המקח ונמצא בו מום, זה ששהה מלתובעו, מפני שאין לו עוד צורך במקח ויודע שיש לו עוד שהות לחזור כל זמן שיצטרך לדבר[710].

כשהשתמש במקח

מקח שנמצא בו מום, אם הלוקח נשתמש בו אחר שראה המום, הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר[711]. ואפילו נשתמש במקח כל שהוא[712], כגון קנה קרקע ויצאו עליה עוררים קודם שהחזיק בה, שלסוברים שהמקח בטל מטעם מקח טעות[713], אם לאחר שיצאו עוררים ירד הקונה לקרקע ותיקן את מצריה, המקח קיים[714], וכן כל כיוצא בדבר זה[715]. וכן כשהקונה מכר את המקח לאחרים, אפילו מכר חלק מהמקח, המקח כולו קיים[716]. וכן כשקנה סחורה ומצא בה מום, ולאחר שהקונה ראה את המום לקח את הסחורה למקום אחר כדי למוכרה, יש מן האחרונים שכתבו שחשוב כנשתמש במקח, ואינו יכול לבטלו[717]. וכאשר הודיע למוכר שיש מום במקח ולאחר מכן נשתמש בו, יש סוברים, שלא מחל על המום, והמקח בטל, אלא שהקונה חייב לשלם למוכר על מה שהשתמש או על מה שהפסידו על ידי השימוש[718], ויש חולקים, שמאחר שכאשר המקח בטל אסור לקונה להשתמש בו, אם כן ההשתמשות במקח היא הוכחה שחזר בו מהקפדתו ומחל על המום[719].

השתמש במקח כשיכל לדעת מהמום

קנה שדה ויצאו עליה עוררים, לסוברים שהדבר חשוב מקח טעות[720], כתבו ראשונים, שכאשר הקונה ירד לשדה ותיקן את מצריה קודם שבדק אם יש עליה עוררים, הרי זה סבר וקיבל שאפילו יש עליה עוררים אינו חושש לזה[721], וכן שאר מקח שנמצא בו מום, כאשר הקונה השתמש במקח בזמן שכבר יכל להבחין במום שבו, המקח קיים[722], ואף על פי שעדיין לא הבחין בו, מאחר שיכל לבודקו מאותו מום ולא בדק, מחל עליו[723]. וכאשר הקונה פירש בשעת המקח על מנת שאין בו מום, כתבו אחרונים שיכול לחזור בו אף על פי שהשתמש במקח[724].

כשמכיר את השדה

המוכר לחבירו שדה שהלוקח מכיר אותה ואת מצריה וכבר הורגל בה, אפילו אמר לו יש במידתה מאתיים ונמצאת בה מאה וחמשים, הגיעתו, שהרי ידעה וקבל עליו, ואמר לו מאתיים כלומר שהיא יפה כמו שדה אחרת שיש במידתה מאתיים[725], ואפילו לא היתה שוה אלא מחצית ממה שאמר, הגיעו[726]. ונחלקו ראשונים בדבר, יש שכתבו שמקחו קיים דוקא כאשר השדה שוה אותו שיעור שאמר, אבל אם אינה שוה לאותו שיעור לא במידה ולא בדמים, הרי זה מקח טעות[727], ויש חולקים, שאף על פי שאינה שוה יותר משדה אחרת הגיעו, לפי שהמוכר אמר כן להשביח מקחו[728]. וכן המוכר לחבירו כוס של עץ, והראה לו אותה ואמר של זהב היא, יכול לומר לו אמרתי שהוא טוב כשל זהב[729]. וכן בשאר סחורות, במקרים כאלו שהדבר נראה לעין, מקחו קיים[730].

מעות המקח

מקח שנתבטל

מקח שנתבטל מחמת טעות, ומעות המקח ביד המוכר, ועליו להחזירם לקונה, נחלקו ראשונים אם הם בבעלותו עד שיחזירם: יש סוברים שהם חשובים גזל ביד המוכר, ואם קידש בהם אשה, לסוברים שהמקדש בגזל אינה מקודשת[731], אף במעות אלו אינה מקודשת[732]. ויש חולקים, שאף על פי שהמעות ניתנו לו בטעות, כיון שקיבלם מהקונה כדי להוציאם הם כהלואה בידו, ויכול לקדש בהם אשה[733].

כשהקונה הזיק את המקח

המוכר דבר שהיה מום בממכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון, אם עשה בו דבר שדרכו לעשותו, כגון הקונה בהמה ושחטה ונמצאת טריפה ולא היתה ראויה לשחיטה, פטור[734], ואם שינה ועשה בה מום שאין דרכו לעשותו, אף על פי שלא ידע מהמום הראשון, מחזיר את המקח לבעליו ומשלם להם דמי המום שעשה[735]. קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק ואחר כך נודע המום מחמת הקריעה מחזיר לו את הקרעים[736], תפרו ואחר כך נודע המום, אם השביח נוטל שבח התפירה מן המוכר, וכן כל כיוצא בזה[737].

מקח שאכלו הקונה

קנה מקח ואכלו, ונהנה בו, ולאחר מכן נודע לקונה שהיתה רמאות במקח, ותובע דמי המקח מהמוכר, המוכר פטור מלשלם לקונה, מפני שנהנה מהמקח[738]. וכאשר מחמת הטעות ערכו של המקח היה פחות מהדמים ששילם, יש מן האחרונים סוברים שעל המוכר להחזיר לו את ההפרש[739], ויש מן האחרונים סוברים שהמוכר פטור מלהחזיר את ההפרש[740]. על טעם הסוברים שהמוכר פטור מלהחזיר את ההפרש, ועל דיני מקח שנעשה בדברים אסורים ואכלם הלוקח, עי' לעיל: מום במקח, בדברים אסורים[741].

כשהמקח נפסד מחמת מומו

המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה, ואבד המקח מחמת אותו המום הרי זה מחזיר את הדמים לקונה[742], כיצד, המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות - ומכרו לחרישה[743] - והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולם ואוכלים, ולא היה יודע שזה אינו אוכל עד שמת ברעב, הרי זה מחזיר לו את הנבילה ויחזיר זה את הדמים[744], וכן כל כיוצא בזה[745]. היה המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח אצלו, ולא ידע במום, נחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שהמוכר פטור מלהחזיר לקונה[746], מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הסרסור מחזירו על המוכר הראשון, והואיל ולא עשה כן הוא הפסיד על עצמו[747]. ויש חולקים, שאף על פי שאפשר שהסרסור לא ידע מהמום, הוא חשוב כהטעה את הקונה, ועליו להחזיר לו את דמי המקח, ואף על פי שנתאנה אף הוא, בשביל זה אין לו להונות אחרים[748], והיינו כאשר הקונה לא פשע לגמרי במקח, כגון בשור שלא היו ל טוחנות ומת, אינו פטור אלא במקרה שהעמיד את השור לאכול עם שאר בהמותיו ולא ראה שאינו אוכל, אבל כאשר היה השור לבדו, הרי פשע בדבר, ומפסיד את דמיו[749].

באפוטרופוס שקנה עבור יתומים

סרסור שמכר שור לאפוטרופוס* של יתומים, ומסרו לרועה, ולא היו לשור שיניים טוחנות לאכול, ומת, ונתבטל המקח - והסרסור החזיר את דמי המקח ליתומים שהרי הם לא פשעו בדבר[750] - והסרסור תובע את נזקו מהרועה שלא הבחין בכך, והרועה טוען שלא פשע, לפי שהעמידו בין שאר השוורים לאכול ולא ידע שאינו אוכל, על הרועה לשלם לסרסור דמי בשר בזול[751], שהם שני שליש ממחירו[752], לפי שהרועה שומר-שכר* הוא, והיה עליו להבחין בדבר[753]. ואף על פי שהרועה לא היה שומר של הסרסור אלא של היתומים, מאחר שהרועה נתחייב לשלם ליתומים, הם אינם יכולים לעשות סחורה בבהמתו של הסרסור ולהרויח את דמיה, לסוברים כן[754], ולפיכך הסרסור עומד במקום היתומים לגבות את דמי שורו[755], או, לפי שאף היתומים עצמם חשובים שומרי שכר של הסרסור, וחייבים באחריות המקח, וכדין שאר מקח שנתבטל, לסוברים כן[756], ומאחר שהרועה הוא שומר שכר שלהם, הרי זה נכנס תחתם לשלם לסרסור[757]. ובטעם הדבר שהרועה משלם דמי בשר בזול ואינו משלם דמי שור שלם, יש מן הראשונים שכתבו, שכיון שהרועה לא פשע בשמירתו פשיעה גמורה, לפיכך הטילו פשרה ביניהם שישלם שני שליש, ויש שכתבו שדמי בשר בזול הם דמי השור, שלפי שאינו יכול לאכול, אם כן הוא עומד למות, ובהכרח יהיה על הסרסור לשוחטו מהר ולמכור בשרו בזול, ולא יוכל להשהותו ליום השוק[758], או, כיון שהשור כחוש, אינו שוה יותר מדמי בשר בזול[759].

אחריות המקח

הקונה מקח, ומצא בו מום, אם היה לקונה להודיע למוכר ולא הודיעו, והתליע ונפסד מחמת אורך הזמן, הרי זה ברשות הלוקח וחייב באחריותו[760], הודיע הקונה למוכר שמצא בו מום, ואחר כך התליע או נפסד, הרי זה ברשות מוכר[761]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדבר: יש סוברים שהקונה חשוב כשומר חנם על המקח, וחייב בפשיעה ופטור מגניבה ואבידה[762], ולפיכך דוקא כשהמקח נתקלקל מחמת שהקונה פשע ולא הודיע למוכר הוא חייב באחריות, אבל כשלא היתה לקונה שהות להודיע למוכר, פטור, וכן כאשר נגנב המקח או אבד, פטור[763]. ויש סוברים שכל זמן שהקונה לא הודיע למוכר על המום, אפילו לא היתה לו שהות להודיע למוכר, הוא כשומר שכר שחייב אף בגניבה ואבידה[764], לפי שאם יזדמן לו קונה למקח ימכרנו לו וירויח בו, ולפיכך אפילו נגנב המקח או אבד, חייב באחריותו, אבל לאחר שהודיע למוכר, המקח אינו באחריותו ופטור מגניבה ואבידה[765].

כשהוליכו למקום אחר

הלוקח מחבירו מקח, והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם, ואחר שהוליכו לשם מצא בו מום, המוכר אינו יכול לומר לו החזיר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לקונה את דמי המקח, והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם[766], ויש מן הראשונים סוברים, שהוצאות החזרת המקח הם על המוכר, אבל טירחת ההחזרה היא על הקונה[767]. לא הודיע הקונה בשעת המקח שמוליכו למדינה אחרת, והוליכו ונמצא שם בו מום, הרי זה ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר[768]. וכתבו אחרונים, שבסחורה שהדרך למוכרה במקום אחר, או כשהמוכר יודע שהקונה הוא ממקום אחר ויוליכנו לשם, הדבר חשוב כמו שהודיעו מתחילה שמוליך למקום אחר[769].

הוצאות של הקונה

במקרה שהיה לקונה הפסד מחמת הטעות - והמוכר לא הטעה את הקונה במזיד[770] - כגון במוכר לחבירו זרעים ולא צמחו, במקרים שהדבר חשוב מקח טעות[771], נחלקו תנאים אם המוכר צריך לשלם לקונה את הוצאות הזריעה, לדעת תנא קמא, המוכר פטור מלשלם לקונה את ההוצאות[772], לפי שהוא גרמא בעלמא[773], ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, חייב לשלם לו[774], דעת גאונים שהוא משום קנס[775], ודעת ראשונים שהיא תקנה[776]. הלכה כתנא קמא שהמוכר פטור מהוצאות הזריעה[777]. הטעה המוכר את הקונה במזיד, כגון שידע שזרעים אלו אינם צומחים, כתבו ראשונים, שלהלכה שאנו דנים דין גרמי, המוכר חייב לשלם לו את ההוצאות[778]. וכן המוכר לחבירו מקח כדי להוליכו למקום פלוני, ולאחר שהוליכו נמצא שהיה בו מום, אם לא ידע המוכר מהמום הוא פטור מלשלם לקונה את הוצאות שהוציא להוליך לאותו מקום, ואם ידע המוכר מהמום, עליו לשלם לקונה את הוצאות ההולכה[779].

דמי השימוש במקח: בקרקע

המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר קרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל[780]. ובטעם שהקונה צריך לשלם את הפירות, יש סוברים שהוא לפי שלא היתה דעת המוכר למחול על הפירות[781], ויש סוברים, שכאשר הקונה כבר שילם את דמי הקרקע, עליו להחזיר את הפירות אף מטעם ריבית, שכיון שהמקח נתבטל המעות הם כהלואה ביד המוכר, והפירות הם ריבית[782]. על המחלוקת אם יש בדדבר איסור ריבית או שאינו אלא אבק ריבית, והקונה פטור מלהחזיר פירות, ע"ע רבית. וכן אם מכר חצר ודר בו הקונה, ונתבטל המקח מחמת טעות, כתבו ראשונים שצריך להעלות לו שכר[783], ויש סוברים, שאינו צריך להעלות שכר אלא כאשר החצר עומדת להשכרה, שאם לא כן, הרי זה נהנה וזה לא חסר, ופטור מלשלם[784]. ויש חולקים, שהקונה אינו צריך להחזיר את דמי השכירות, כיון שהשתמש ברשות, ואינו צריך לשלם שכירות אלא כאשר נשתמש בבית לאחר שנודע לו המום והודיע למוכר[785].

מכר את המקח ביותר מערכו

מקח טעות שמכרו הקונה ביותר מערכו, דעת ראשונים, שהריוח שייך למוכר[786], כגון מי שמכר סחורה לחבירו, ורוצה בביטול המקח מפני שטעה בו, והקונה כבר מכר את הסחורה לאחרים ביוקר, והמוכר תובע מהקונה את המעות שהרויח בסחורה שלו, כתבו ראשונים שאינה טענה, לפי שאם הקונה קבל בה יותר על שוויה, השתדלותו וחריצותו היו סיבה לזה, ואין לנו לחייב אותו שיתן למוכר מה שהרויח בה לפי שאינו משרתו, אלא יתן לו את ערך סחורתו בלי תוספת[787], וכן כאשר הקונה טעה במקח, וקנה אותו ביותר מערכו, כגון שקנה בשר טריפה בחזקת שחוטה, ולאחר מכן הקונה מכר את הבשר לגוי ביוקר כדמי השחוטה, והקונה תובע את המוכר שיחזיר לו את ההפרש בין דמי שחוטה לדמי טריפה, המוכר צריך להחזיר להחזיר לו את ההפרש, ואינו יכול להחזיק במעות שקיבל מהקונה בטענה שריוח מכירת הבשר לגוי הוא שלו, לפי שהקונה מכרו מדעתו[788]. ויש מן האחרונים חולקים, שמאחר שהמקח בטל והסחורה היא של המוכר, אף ריוח מכירת הסחורה ביוקר הוא שלו[789].

גביית דמי המקח מהמוכר

מקח שנתבטל, ועל המוכר להחזיר דמים, בזמן שהמעות בעין עליו להחזירם לקונה[790]. וכאשר המעות אינם בעין, והמוכר יאנו רוצה להחזיר לו מעות מזומנים, ואומר לו אפרע לך את מעותיך במקח עצמו שבידך, יש מן הראשונים סוברים שדינו כמלוה, והדבר שנוי במחלוקת אם לווה חייב לשלם מעות מזומנים[791]. על המחלוקת בזה, ע"ע גבית מלוה: גבייה במעות. ויש סוברים שמאחר שהמעות היו של הקונה דינו כמזיק שאינו צריך לשלם מעות מזומנים, ויכול לפרוע בדברים אחרים[792].

הערות שוליים

  1. גיטין יד א; רמב"ם מכירה פט"ו ה"ב; טוש"ע חו"מ רלב א.
  2. ושם ציון 26, שהאיסור אף באופנים שאין בהם דין אונאה, ועי' להלן ציון 673, שהאיסור אף בשאר הטעייה במקח. ועי' להלן ציון 28 ואילך.
  3. רשב"ם ב"ב פג ב. ועי' גמ' שם פד א, ועי' נ"י שם (מא ב), ששחמתית עושה קמח מרובה יותר, ולבנה הפת שלה יותר נאה ויפה.
  4. ב"ב שם; רמב"ם מכירה פי"ז ה"ב; טוש"ע חו"מ רלג א.
  5. רמב"ם שם. ועי' רדב"ז שבציון 326, שמ' דהיינו שהמקח אינו לפניהם.
  6. ע"ע הפרשת תרומות ומעשרות ציון 918 ואילך, על מח' תנאים בזה.
  7. גמ' שם פד ב.
  8. רגמ"ה שם; מאירי שם פג ב; ריטב"א שם. וכ"נ מהרמב"ם שבציון 5, שהוא מין אחר, ואע"פ שלענין תרו"מ דעתו להלכה שהם מין אחד, ע"ע הנ"ל ציון 925, ועי' עבד המלך שם.
  9. ב"ב פג ב; רמב"ם מכירה פי"ז ה"א; טוש"ע חו"מ רלג א.
  10. עי' ד' רב חסדא בגמ' שם פד א. ועי' רי"ף שם (מב א) ושא"ר שם, שאף לסוברים שאין הלכה כרב חסדא שם לענין חלק מהדברים, לענין סברא זו הלכה כמותו.
  11. עי' רשב"ם שם ד"ה אי.
  12. רשב"ם שם ד"ה יפות; טוש"ע שם.
  13. משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  14. טוש"ע שם.
  15. קדושין מב ב, וש"נ; רמב"ם מכירה פט"ו ה"א; טוש"ע חו"מ רלב א. ועי' ציון 176 ואילך, על השיעור שבטל בו המקח.
  16. קדושין שם; טוש"ע חו"מ רכז לז. ועי' ציון 242 ואילך, ואב"נ חו"מ סי' נ.
  17. עי' רמב"ם ושו"ע דלהלן.
  18. רי"ף ב"מ נ ב (ל ב), רמב"ם מכירה פט"ו ה"ג; טוש"ע חו"מ רלב ג. ועי' תוספ' שבציון 684, וכ"ה במשנה כתובות לענין קדושי טעות, שמום באשה מבטל את קידושיה, וע"ע קדושי טעות.
  19. עי' רשב"ם שבציון 309, וע"ש שכ"כ ע"פ גמ' ב"ב צד א: מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב; רמב"ם שם ה"ו; טוש"ע שם ס"ז. ועי' בהגר"א שם ס"ק יג. ועי' אחרונים שבציון 277 ואילך.
  20. עי' ס' המקח לרה"ג תחילת שמ"ז, ע"פ משנה דלהלן.
  21. משנה ב"ב צז ב; רמב"ם מכירה פי"ז ה"ג; טוש"ע חו"מ רל ה.
  22. שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' כז, ע"פ גמ' וראשונים דלהלן.
  23. גיטין יד א; עי' רמב"ם מכירה פט"ו ה"ב וטוש"ע חו"מ רלב א.
  24. עי' מהרי"ט שם.
  25. שו"ת הרי"ף סי' קכד וקמה, והובא בעיטור אות פ פשרה (עג ב); רמב"ם סנהדרין פ"ו ה"ה; טוש"ע חו"מ כה ד. ועי' רי"ף ורמ"א בשו"ע שם, דהיינו כשגילה דעתו שמתפשר מפני השבועה. ועי' מהרי"ט שם שהוכיח מכאן שאף טעות שאינה בגוף המקח מבטלת את הקנין, שהשבועה היא סיבת הפשרה, אמנם עי' רי"ף שם סי' קכד, שמכר לו שבועה שהיה מחויב בה ועכשיו אין כאן מכירת שבועה, וא"כ מ' שהיא טעות בגוף הקנין, שנתן את הפשרה תמורת השבועה והרי אין כאן שבועה, אבל עי' רי"ף שם סי' קמה, שאילו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה עושה פשרה, ומ' כמהרי"ט שהיא טעות בסיבה.
  26. תשו' הרב הקדוש בעיטור שם; שו"ת הרשב"א ח"ב סי' צו; שו"ע חו"מ סי' יב סי"ז.
  27. שו"ת מהרי"ק סי' קיא, הובא בד"מ חו"מ סי' כה ס"ק ה ובסמ"ע שם ס"ק ל.
  28. עי' קדושין מב ב: לא שנו אלא דפלוג בעלויא; עי' רמב"ם מכירה פט"ו ה"א, וטוש"ע חו"מ רלב א.
  29. עי' רש"י שם ד"ה חוזר. ועי' יד רמה ב"ב קג ב סוף אות קמו, שמק"ט הוא כאשר הטעות ניכרת, אבל כשטעו בערך הטעות לא ניכרת, ואפי' אמר הקונה שרוצה לקנותו בשוויו, כשטעה פחות משתות אפשר שסבר וקיבל להחשיבו כשווי המקח.
  30. חי' ר"ח הלוי מכירה שם. וע"ש מפני שהוא חיוב כעין השבת גזילה, ע"ע אונאה ציון 39, ולכאו' היינו שהוא חיוב מחמת איסור אונאה, ולא שהוא כגזילה מפני שהקיצבה נתבטלה וחייב להחזיר ההפרש.
  31. ע"ע הנ"ל ציון 64 ואילך, שביותר משתות המקח בטל, וע"ש ציון 127 ואילך, מח' בדברים שאין בהם אונאה אם ביותר משתות המקח בטל.
  32. ב"ב צה א.
  33. ע"ע מכירה.
  34. עי' ב"ב צד א, ורמב"ם מכירה פי"ח הי"א, וטוש"ע חו"מ רכט א. ועי' רשב"ם שם ד"ה מנפה, שהמוכר יכול להחזיר ללוקח מעות, ועי' איילת השחר שם, שהק' מאחר שנמצא שהמקח חסר מדוע אינו חשוב כטעות במדה, שלדעת רשב"ם המקח בטל, עי' ציון 158, וע"ש שצ"ל שהלוקח מעלה בדעתו שיתכן שהמקח יהיה חסר ע"י שיהיה בו יותר פסולת מהראוי, ואינו כטעות במדה עצמה שלא קנה ע"ד כן.
  35. עי' ראשונים שבציון 704 ואילך, לענין מקח שנמצא בו מום; שו"ת מהר"ם ב"ב ד"פ סי' תתמב, ועי' מהר"ם ב"ב שבציון הנ"ל; תלמיד הרב"א ב"מ נא א; שו"ת מהרש"ך ח"א סי' קנו. ועי' ציון 39 שאפשר שי"ח.
  36. מהר"ם ב"ב שם; תלמיד הרשב"א שם.
  37. תלמיד הרשב"א שם; מהרש"ך שם.
  38. מהרש"ך שם.
  39. ציון 701 ואילך. ולדעת הסוברים שלאחר ששהה כדי שיראה המקח קיים צ"ב אם נחלקו אף בשאר מק"ט, ועי' מחנ"א שבציון 52.
  40. עי' ציון 4 ואילך.
  41. רשב"ם ב"ב פג ב; ר"י מיגש בשמ"ק שם; ר"ן שם. וכ"מ מפהמ"ש לרמב"ם שם, ע"ש שאפשר שהמוכר צריך לחומץ יותר מיין, ועי' להלן בדעתו.
  42. רשב"ם שם.
  43. מחנ"א לרמב"ם שם, שכ"נ מרשב"ם הנ"ל. ולכאו' ה"ה כשהקונה ידע שקונה דבר אחר שאינו יכול לחזור.
  44. עי' רמב"ם שבציון 5, ועי' להלן בדעתו; ראב"ד בשמ"ק שם; עי' טוש"ע שם. ואפשר שכ"ד הרשב"א שם, ע"ש שהוא שינוי חפץ לגמרי.
  45. עי' מחנ"א שם, שמצדד לומר כן. וע"ש שכ"כ בד' הרמב"ם הנ"ל, אבל מפיה"מ שם מ' כדעה ראשונה, שהמוכר חוזר בו מפני שטעה, וצ"ב.
  46. עי' ס' המקח לרה"ג תחילת שכ"ג.
  47. עי' ריטב"א שבציון 108,
  48. עי' ציון 323 ואילך, מח' בזה.
  49. עי' שו"ת רדב"ז ח"ד סי' קלו. וע"ש שדקדק כן מרמב"ם מכירה פי"ז ה"ב.
  50. שו"ת פ"מ (בנבשתי) ח"ב סי' קה ומחנ"א על הרדב"ז שם. וע"ש שכ"כ ע"פ שו"ת מהר"ם ב"ב דפ סי' לב וד"ק סי' ע, שהובא במרדכי ב"ב סי' תקסג, ועי' ציון 104.
  51. עי' ציון 103 ואילך, מח' בזה.
  52. מחנ"א מכירה פט"ו ה"ג.
  53. עי' פני משה שבציון 104.
  54. עי' ציון 4 ואילך.
  55. ריטב"א שם, וכ"ה בס' המקח דלהלן לענין זהב ובגדים.
  56. רשב"ם שם ד"ה ונמצאת; ריטב"א שם; סמ"ע שם ס"ק א.
  57. רשב"ם שם; סמ"ע שם.
  58. ס' המקח לרה"ג שכ"ג.
  59. עי' ציון 70 ואילך, על המח' כשמכר בסתם, או כשאמר בית כור פלוני.
  60. ברייתא ב"מ קד א וב"ב ז א; רמב"ם מכירה פכ"ח הי"ד; טוש"ע חו"מ ריח יז ויח.
  61. עי' שה"ש ד יג.
  62. מאירי ב"מ שם.
  63. רמב"ם שם; שו"ע שם.
  64. עי' ראב"ד שהובא במיוחס לריטב"א ושמ"ק שם, שצריך לגרוס בברייתא "בית כור זה", וקצוה"ח שם ס"ק א בדעתו, וכ"ה גי' המאירי בגמ' שם, ועי' מיוחס לריטב"א דלהלן שחולק בד' הראב"ד; ב"י וב"ח שם בד' הרמב"ם וטור שם, שכ' בית כור פלוני; תו"ח ב"ב שם.
  65. ב"י שם; תו"ח שם.
  66. ב"ח שם.
  67. תוס' ב"ב שם ד"ה והוא.
  68. מיוחס לריטב"א שם, בד' הראב"ד הנ"ל. וכ"מ מריטב"א ב"ב קו א, ע"ש שהק' לגבי פרדס, שאף כשאין קוראים אותו פרדס יהיה מקחו קיים, וכדין שבציון 725 במכיר את השדה, שמקחו קיים, וע"ש שיישב שכאשר אינו נקרא פרדס יכול הלוקח לומר קניתי ע"ד שתעשהו פרדס, ולכאו' א"כ בשדה בית כור שאין בו אלא לתך הוא אותו מקרה האמור שם, ולכאו' היינו שכאן הקונה אינו מכיר את השדה וא"כ אפשר שטעה במידתה אע"פ שרואה אותה, והריטב"א לא הק' מדין זה אלא בפרדס שאין בו רימונים שהדבר ניכר לעין ולא שייך לטעות בו.
  69. עי' מיוחס לריטב"א שם.
  70. עי' ס' המקח לרה"ג שכ"ד, שלמד מדין זה מ"ש בציון 156, במקח שנמכר בסתם ואינו בפני הקונה, ועי' יד רמה שבציון הנ"ל. ומסתימתו בס' המקח שם מ' שחולק גם על תוס' הנ"ל, שאף כאשר הקונה אינו יודע שיש לו קרקע שנקראת כך המקח קיים, וצ"ב, ועי' עמק השער שם.
  71. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  72. עי' קצוה"ח שם וסי' שכא ס"ק א, וחת"ס ב"ב שם. ועי' יד רמה שבציון 156.
  73. ציונים 290, 295 ואילך.
  74. יד רמה ב"ב קו א.
  75. ס' המקח לרה"ג סוף שכ"ד, ע"פ גמ' נדרים כה א; רמב"ם מכירה פי"ז ה"ט. ועי' בהגר"א, ומלך שלם, ושביתת יו"ט, ואהא"ז, שם, וצ"פ תרומות פ"א ה"א ד"ה ומפני, על מקור ד' הרמב"ם.
  76. רמב"ם מכירה שם. ועי' קרית מלך שם.
  77. צ"פ תרומות שם. ועי' ציון 343.
  78. גמ' ביצה ז א, לגי' ר"ח ורש"י שם והראב"ד שהובא בהשלמה ב"ב צב א ובמאירי ב"ק מו א, ועי' ציון 97 שי"ג באופ"א. והובא להלכה בס' המאורות שם ובב"י חו"מ סוס"י רלב, וד"מ הארוך שם ס"ק טז, וסמ"ע שם ס"ק מה. ועי' סמ"ג לאוין קע, וציון 80 בדעתו.
  79. ע"ע אין הולכין בממון אחר הרוב ציון 3.
  80. שעמ"ש סי' רלג ס"ק א, ע"פ סמ"ק שבציון 85, שהוא מקח טעות דוקא כשפירש לאפרוחים, וע"ש שכ"מ מסמ"ג שם. וע"ש שלפ"ז הגמ' שם היא כדעה שהולכים בממון אחר הרוב, ועי' מחנ"א אונאה סי' ו בהגהת המדפיס, ושו"ת מהר"י אסאד ח"א יו"ד סי' צג, ושו"מ רביעאה ח"א סי' נח.
  81. ציון 85 ואילך.
  82. שו"ת בעי חיי חו"מ ח"ב סי' קז.
  83. עי' אחרונים שבציון 89 ואילך.
  84. עי' ריטב"א שבציון 97 שחולק, שאינן פחות משובחות משל חיה.
  85. עי' רמב"ן ב"ב קג ב; סמ"ק מ' רעב, וע"ש ששל חיה הן עדיפות משחוטה אף לאכילה; עי' מאירי ב"ק מו א, ועי' מאירי שבציון 130 שאף בטעות בין יפות ורעות אינו מק"ט, וא"כ אפשר שמודה לסברת החולקים שבציון 98 ששוה ליפות ונמצאו רעות; תרוה"ד סי' שכב; עי' רמ"א ולבוש דלהלן. והיינו ע"פ גמ' שבציון 78, לגי' ר"ח ורש"י, ועי' להלן שיש שלא גרסו כן בגמ', ושי"ס שביצים של חיה אינן חשובות משובחות יותר.
  86. תרוה"ד שם, שאם אינו טוב לאכילה בשבילו הוא מקח טעות גמור.
  87. תרוה"ד שם, ע"פ גמ' הנ"ל; רמ"א בשו"ע חו"מ סי' רלג ס"א; ערך לחם שם; לבוש שם.
  88. עי' מאירי שם בשם גדולי המפרשים; אולם המשפט שם; ערה"ש שם ס"ד. וכ"מ מתרוה"ד שם שפסק שמחזיר השווי ולא פי' שהוא דוקא בשתות.
  89. מחנ"א אונאה סי' ו; עי' נתה"מ וחת"ס דלהלן. ועי' שו"מ רביעאה ח"א סי' נח ושו"ת הר צבי או"ח ב סי' לג ד"ה ולענ"ד.
  90. עי' ציון 158 ואילך, מח' בזה. מחנ"א שם. וכ"ה ברמב"ן ב"ב שם, שטעות זו לא גרעה מטעות בכמות שהמקח קיים והטעות חוזרת, עי' רמב"ן שבציון 169, וכ"ה בריב"ש סי' שהוא מדין טעות בכמות, אבל אפשר דהיינו כהריטב"א שבציון 97, ועי' ציון 96.
  91. נתה"מ שם ס"ק ג, בד' רמ"א שם. ועי' נתה"מ שבציון 98.
  92. חת"ס ביצה שם. וע"ש שכ"כ בד' הריטב"א שבציון 97, אבל לכאו' מהריטב"א נ' באופ"א, עי' ציון הנ"ל.
  93. שו"ת בית יהודה (עייאש) חו"מ סי' סז, בתי' א. וכ"נ מפסקי מהר"ש טאיטצק סי' כ (שארית יהודה נב ב), ע"ש ע"פ ראשונים שבציון 112, שבטעות בין חטים יפות לרעות חשוב מק"ט מפני שאלו נקראות רעות ואלו נקראות יפות, אבל כאן שניהם נקראים באותו שם.
  94. בית יהודה שם, בתי' ב.
  95. עי' ציון 114.
  96. עי' ציון 158 ואילך, מח' בזה. אולם המשפט שם.
  97. עי' ריטב"א שם, שמ"ש על ביצי שחוטה שהמקח קיים היינו לפי שביצי חיה אינן משובחות יותר, ומ"ש בגמ' שם שהן מבושלות יותר משל שחוטה היינו ששוקלות יותר, ולפיכך אין בכך ביטול מקח, ולכאו' היינו כדעה הנ"ל שבטעות בכמות המקח קיים ועליו להשלים, וכ"ה ברמב"ן ב"ב קג ב ושו"ת ריב"ש סי' ריד שדינו כטעות בכמות; ר"ן ב"ב קג ב וקדושין מב ב (יז ב) בשם הרא"ה, וע"ש ושם שגרס בגמ' ביצה שם באופ"א, וכ"ה גי' הרא"ש שם סי' ט, ועי' יש"ש שם סי' כ שכ"ה גי' הרי"ף; יש"ש שם, ובח"ש שם. ועי' יד דוד שם, שפי' בגמ' שהמקח קיים לפי שהקונה אמר שהוא רוצה ביצי חיה והמוכר נתן לו בסתם, אבל כשהתנו בפירוש הוא מקח טעות.
  98. עי' ציון 9 ואילך. ר"ן שם ושם; יש"ש שם, ובח"ש שם; ב"ח חו"מ שם. ועי' קר"נ שם אות א בד' רש"י שם, ועי' נתה"מ שם ס"ק ג שלהלכה דינו כספק.
  99. או"ז ב"מ סי' עא ומרדכי ב"מ סי' רנח, בשם ר"ת ור"א ממיץ; רמ"א בשו"ע סי' רלב סי"ח. ולפי הטעם דלהלן, לדעת החולקים עליו לכאו' אף במקרה זה חולקים.
  100. ע"ע חצר ציון 494 ואילך. עי' רמ"א בשו"ע סי' רסח ס"ג, וסמ"ע שם ס"ק ח, וש"ך שם ס"ק ו, ונתה"מ סי' רלב ס"ק ח.
  101. ש"ך שם.
  102. שם.
  103. מחנ"א שבציון 52.
  104. שו"ת פ"מ (בנבשתי) ח"ב סי' נה (קב א). ועי' ציון 50.
  105. ציון 52 ואילך.
  106. עי' ציון 9 ואילך.
  107. עי' ס' המקח לרה"ג תחילת שכ"ג; עי' רא"ש מלוניל ב"ב פג ב; יד רמה שם אות י; ריטב"א שם.
  108. ריטב"א שם. ועי' ציון 323 ואילך, שי"ס שכאשר הקונה יכל לבדוק את המקח ולא בדק מחל על הטעות, ולדעתם צ"ל שכאן אינה מחילה כיון שפירש לו שרוצה מהיפות, עי' ציון 330.
  109. רא"ש מלוניל שם.
  110. ריטב"א שם. וכ"נ מעליות דר"י ור"י קרקושא שם, בפי' המשנה.
  111. ס' המקח לרה"ג תחילת שכ"ג, שטעות בין יפות לרעות היא טעות מצד ענין המקח, וכ"ד שא"ר דלהלן שהמקח בטל אף במקרים שאינו בטל מצד אונאה.
  112. עי' ס' המקח שם; ראב"ד בשמ"ק שם; רשב"א שם; מ"מ מכירה פי"ז ה"א.
  113. עליות דר"י ורשב"א ור"י קרקושא דלהלן.
  114. ס' המקח לרה"ג שם; רמב"ם שם; עליות דר"י ב"ב פג ב; רשב"א שם; ר"י קרקושא שם; טוש"ע חו"מ רלג א. ועי' עליות דר"י ור"י קרקושא שם ומ"מ ור"ן שם בד' הרמב"ם, שכ"ה פי' המשנה שם, יפות ונמצאו יפות א"י לחזור, דהיינו אפי' יפות שיש יפות מהן, ועי' ר"י קרקושא שם שכ"כ אף בד' ס' המקח שם. ועי' ציון 116 בד' ס' המקח, ועי' רשב"ם שם ד"ה אין שפי' באופ"א, ועי' ראב"י אב"ד שם, ועי' מאירי שבציון 131.
  115. ס' המקח שם.
  116. ס' המקח שם. ועי' ריטב"א ור"ן שם שפי' כן במשנה הנ"ל יפות ונמצאו יפות, דהייינו אפי' יפות שביפות, ועי' ר"י קרקושא שבציון 114 בד' ס' המקח שם שפי' המשנה כד' הרמב"ם הנ"ל, ואפשר שלדעתו שניהם בכלל, וכ"ד הר"ן שם, שד' שניהם בכלל.
  117. ס' המקח שם. וע"ש שפי' כן בד' המשנה, רעות ונמצאו רעות א"י לחזור, דהיינו אפי' רעות שברעות.
  118. רמב"ם שם; עליות דר"י שם; טוש"ע שם. והיינו שפי' כן במשנה, דהיינו אפי' שיש רעות יותר מהן, כנ"ל.
  119. רשב"ם שם פד א ד"ה ומתניתין בשם רש"י, ועי' ציון 125 בד' רשב"ם עצמו; תוס' שם ד"ה ותנא וצב א ד"ה למאי; סה"י חי' סי' תרנג; ר"י מיגש שם פג ב; השגות הראב"ד לרי"ף שם (מב א), ובשמ"ק שם בשם גאון; עליות דר"י שם; תורי"ד שם; רשב"א שם; פסקי ריא"ז שם ה"ד סי' ב; ריטב"א שם; ר"י קרקושא שם; מ"מ שם; צרור הכסף הקצר דרך ד ש"ד אות א; ר"ן שם; נ"י שם (מא ב); טוש"ע שם; בהגר"א שם ס"ק ד, שכ"ד הרמב"ם, ולכאו' היינו מסתימת הרמב"ם שם. וכ"נ מסתימת ס' המקח שם.
  120. עי' רשב"ם בשם רש"י שם, וס' הישר שם, ור"י מיגש שם, ועליות דר"י שם, ותורי"ד שם.
  121. עי' ראשונים שבציון 41 ואילך.
  122. ר"י מיגש בשמ"ק שם.
  123. עי' ראשונים שבציון 44.
  124. ראב"ד בשמ"ק שם. וע"ש שהוא כאונאה של יותר משתות שיכול לבטל את המקח, ועי' ציון 133 בדעתו.
  125. ס' הישר שם ובהגר"א שם ס"ק ד, בד' רשב"ם שם ד"ה מכר, וכ"נ מהג"א שם סי' יג בדעתו, אבל עי' רשב"ם שם פד א ד"ה ומתניתין בפי' שני, שהקונה יכול לומר גמרתי בדעתי לקנותן כיון ששוות הדמים, ומ' אע"פ שאין אונאה, וצ"ב; עי' ראב"י אב"ד שם, שבטעות בין שחמתית ללבנה המקח בטל אפי' כשאין אונאה בדמים, ומ' שבטעות בין יפות לרעות הוא דוקא כשיש אונאה; עי' עליות דר"י שם בסו"ד שי"ס כן, וע"ש שנחלק עליהם; מאירי שם; עי' הג"א שם בשם מהרי"ח; עי' רי"ו מישרים נ"ט ח"ב (ל ב); קרית מלך רב ובהגר"א שבציון 142 בד' אביאסף שבציון 144, ועי' ציון הנ"ל שי"ח בדעתו.
  126. ע"ע אונאה ציון 52 ואילך מח' בזה.
  127. עי' רשב"ם ובהגר"א הנ"ל.
  128. ע"ע הנ"ל ציון 64 ואילך, מח' בזה. מאירי שם פד א שי"ס כן, ושכ"נ לענין פסק הלכה, וע"ש שכשהקונה נתאנה ורוצה לקיים את המקח המוכר אינו יכול לחזור בו לפי שהלוקח מקבל אונאתו, ולכאו' צ"ב, שהרי לדעה שבאונאה יותר משתות המוכר אינו יכול לבטל את המקח היינו דוקא כשהקונה אינו תובע אונאתו כלל, ע"ע הנ"ל ציון 66, וכ"ה במאירי ב"מ נ ב, וצ"ב.
  129. עי' עליות דר"י שם לדעה הנ"ל; מאירי שם פג ב, לדעה א; אחרונים הנ"ל בד' אביאסף.
  130. מאירי שם.
  131. מאירי שם. וע"ש שפי' את המשנה שם, שיפות ונמצאו רעות היינו באונאה של יותר משתות, ורעות ונמצאו רעות היינו באונאה של שתות או פחות.
  132. ע"ע אונאה ציון 52 ואילך מח' בזה. עליות דר"י שם; בהגר"א בד' אביאסף שם.
  133. עי' בעה"מ ב"ב פד א (מב א); כתוב שם לראב"ד שם. ולכאו' דעתם שביטול המקח אינו מטעם שהמקח בטל מעיקרו אלא מדין אונאה, ועי' נר למאור שם, ואע"פ שד' הראב"ד שהמקח בטל אף כשאין אונאה בערך המקח, עי' ציון 119, מ"מ האונאה היא מצד איכות המקח, ודינה כאונאה של יותר משתות שיכול לבטל את המקח, וכ"נ מראב"ד שבציון 124.
  134. עי' בעה"מ שם בפי' ד' רב חסדא שם.
  135. עי' רמב"ן במלחמות שם.
  136. עי' עליות דר"י שם פג ב, והובא ברא"ש שם סוס"י יד, וכ"ה בר"י קרקושא שם, על ד' רב חסדא שם באונאה של מוכר שוה חמש בשש שיכול הקונה לחזור בו, ומ' שכ"ה אף בטעות שבין יפות לרעות שמשם ראייתו של רב חסדא, עי' גמ' שם. וע"ש שמטעם זה באונאה של חמש בשש והוקרו כאשר הקונה רוצה לקיים את המקח אינו מחזיר לו אונאתו מפני שעכשיו שהמקח מתקיים אין בו אונאה, ועי' רא"ש שם שי"ח על כך, וכ"ה בטוש"ע חו"מ סי' רכז סי"ב כדעת החולקים.
  137. עליות דר"י שם. וע"ע אונאה ציון 70, ולהלן ציון 274.
  138. עי' עליות דר"י שם, ורא"ש שם. ועי' זכור לאברהם חו"מ ע' אונאה (כה ב).
  139. עי' ראשונים ואחרונים דלהלן; עי' שו"ת מהר"ם ב"ב ד"ל סי' מח.
  140. ראב"ן ב"ב פג ב; עי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' שפה, שדעת החולקים דלהלן היא דעת יחיד וא"צ לחוש לה; עי' מהר"ש טאיטצק ומשפט צדק וש"ך שבציון 144; עי' קרית מלך רב ונתה"מ שבציון 141. ועי' שו"ת ס' יהושע פסקים סי' תפח, ושו"ת נטע שעשועים חו"מ סי' מט, ושושנת יעקב חו"מ סי' רלג.
  141. עי' קרית מלך רב מכירה פי"ז ה"א, שמצדד לומר כן; נתה"מ סי' רלג ס"ק ד. ועי' ציון 347.
  142. עי' ראשונים שבציון 129 ואילך, ועי' ציון 111 ואילך ד' החולקים.
  143. קרית מלך רב שם ובהגר"א שם ס"ק ד, בד' אביאסף דלהלן שהמקח קיים, שכ"ה לדעתו אף ביפות ורעות.
  144. עי' אביאסף שהובא במרדכי ב"ב סי' תקסג והגמ"י מכירה פי"ז ה"א, שאין יכולים לחזור, וב"י שם ורמ"א בשו"ע שם בדעתו, דהיינו ששניהם אינם חוזרים, וע"ש ושם שהביאו דעה זו בסתם, וכ"ה במחנ"א אונאה סי' ו, שהעיקר להלכה כדעה זו. ועי' פסקי מהר"ש טאיטצק סי' כ (שארית יהודה נב ב) ושו"ת משפט צדק ח"ב סי' מט (צט ב) שחולקים בד' אביאסף, שמ"ש אין יכול לחוזר היינו המוכר אבל הלוקח יכול לחזור, וכדעה ראשונה, וכ"ה בש"ך שם ס"ק א שנראה להגיה בד' אביאסף שהמוכר אינו יכול לחזור, כמ"ש ראב"ן הנ"ל, ועי' שו"ת ושב הכהן סי' סד שהוכיח מהגמ"י כד' הרמ"א, ועי' ציון 143.
  145. רמ"א שם.
  146. עי' מהרשד"ם שם, ושו"ת בית יהודה (עייאש) חו"מ סי' סז בדעתו; מחנ"א שם; באה"ט שם ס"ק ד, בהגהת המדפיס; שו"ת ושב הכהן סי' סד; הג' אמרי ברוך לש"ך שם; אולם המשפט סי' רלב סי"ז. ולכאו' א"כ במקרה שמכר כסף סיגים ונמצא צרוף, הוא מק"ט למוכר. ועי' שו"ת משפט צדק ח"ב סי' מט.
  147. עי' ב"י שם, שד' אביאסף הם כשטעה פחות משתות, ומ' דהיינו שלפיכך א"צ להחזיר אונאה; ערך לחם שם; מהרשד"ם שם, בד' אביאסף. ולדעה זו צ"ב מדוע אינו חשוב טעות בכמות, כדעה דלהלן.
  148. עי' ציון 158 ואילך, מח' בזה. ושב הכהן שם, בד' רמ"א שם. וכ"נ ממחנ"א שם, ומבאה"ט ואמרי ברוך שבציון 149, שדימו לדין מק"ט שצריך להשלים.
  149. באה"ט בהגהה שם; הג' אמרי ברוך שם, לענין ההוצאות; אולם המשפט שם.
  150. מחנ"א שם; עי' באה"ט בהגהה שם. ועי' ושב הכהן שם, ועי' ציון 153.
  151. תשו' מהר"ם ב"ב ד"פ סי' אלף י וד"ק סי' רנח, הובא במרדכי ב"מ סי' רצא וברמ"א חו"מ רלב יח.
  152. תשו' מהר"ם במרדכי שם.
  153. עי' ש"ך חו"מ סי' רלג ס"ק א, שמהר"ם חולק על אביאסף הנ"ל, והק' על הרמ"א שם שפסק את שני הדינים. ועי' שו"ת נוכח השלחן חו"מ סי' י שתי' שד' מהר"ם הם בקונה תכשיט זהב ומצא עופרת בתוכו, שמאחר שקנה אותו כדי להשתמש בו הוא מק"ט, עי' ציון 150, ועי' קרית מלך רב דלהלן שתי' באופ"א.
  154. עי' לבוש שם, וע"ש שהוא חלול בתוכו מלא עופרת, ואפשר שלדעתו אינו מק"ט אלא כשרובו עופרת; קרית מלך רב שם.
  155. קרית מלך רב שם.
  156. ס' המקח לרה"ג שכ"ד; יד רמה ב"ב צח ב אות סג. וע"ש ושם שהוכיחו דין זה ממוכר בית כור, שאם קוראים אותו בית כור אע"פ שאין בו לתך הגיעו, עי' ציון 60, ומ' שסוברים שאותו דין הוא אף במוכר קרקע שאינה מסויימת, ועי' ציון 64 ואילך שי"ח, ואפשר שאף החולקים בדין הנ"ל מודים במקרה זה מסברא, ועי' יד רמה שם שבמקרה זה המקח קיים אף כשאמר הקונה למוכר, והיינו אף לסוברים לענין בית כור שיש בו לתך שאם הקונה הוא שאמר למוכר ה"ז מק"ט, במקרה זה שתשמישו שוה לשמו, אינו מק"ט.
  157. עי' ציון 15 ואילך.
  158. עי' שאילתות קלט; רש"י ב"מ נו ב ד"ה כל ומנחות סט א ד"ה כל; רשב"ם ב"ב צ א ד"ה כל וקג ב ד"ה פיחת; עי' תוס' ב"מ שם ד"ה כל וב"ב קד א ד"ה פחות ומנחות סט א ד"ה והאמר, שסתמו שהמקח בטל, אבל עי' ב"י שבציון 169 שדייק מלשון תוס' כדעה שבציון הנ"ל שדוקא כשא"א להשלים המקח בטל; תוס' רבינו שמואל קדושין שם; ההשלמה ב"ב פ"ז סי' ד; מיוחס לרשב"א מנחות עז א; ר"א מן ההר (תוס' ר"י הזקן) קדושין שם, לדעה ב; פסקי ריא"ז ב"מ פ"ד ה"ג סי' ו; יד רמה שבציון 161, ועי' יד רמה קדושין (אופק) שהובא בשם הרמ"ה כדעת החולקים שבציון 164, ועוד שם כדעה שבציון 169, וצ"ב אם הם מד' הרמ"ה; מאירי שבציון 160; ריטב"א שם וב"ב צ א, ועי' ציון 169 בדעתו; תלמיד הרשב"א ב"מ נא א; עי' מ"מ ואהא"ז שבציון 185 בד' הראב"ד שבציון 181, וכ"ה בקרית מלך רב מכירה פט"ו ה"א בד' הראב"ד, ועי' ציון 183 שי"ח בדעתו; אגודה מנחות סט א בשם ר"י; יש"ש קדושין פ"ב סי' ב.
  159. עי' רש"י שם ושם.
  160. מאירי קדושין שם, וע"ש ב"ב צ א וקג ב. ולכאו' כ"כ ע"פ ראב"ד שבציון 181 וכד' המ"מ שבציון 185 שהראב"ד חולק על הרמב"ם ור"י מיגש שבציון 164, ועי' ציון 183 שי"ח בד' הראב"ד, ועי' ציון 198.
  161. יד רמה ב"ב צ א אות קמו. וע"ש סט ב אות ע ועא, ועי' ציון 239.
  162. יד רמה שם. ועי' ראב"ד הנ"ל שמ' שחולק, וכ"נ מסתימת שא"ר הנ"ל שחולקים על הרמ"ה.
  163. עי' תס' שבציון 195, ועי' ציון הנ"ל בד' הראב"ד; ריטב"א שם קג ב, בשם ר"ח. ועי' ריטב"א שם שנחלק על ר"ח.
  164. עי' ס' המקח לרה"ג סוף של"ה, ועי' ציון 208 בדעתו; רשב"א קדושין וב"ב שם ושם, ובד' ר"י מיגש שם צ א, ועי' ציון 169 שי"ח בדעתו; ר"א מן ההר שם, לדעה ב; עי' מ"מ מכירה פט"ו ה"א ופכ"ח ה"ה וגניבה פ"ז ה"ה ומיוחס לריטב"א ב"מ שם, בד' רמב"ם מכירה פט"ו שם, ועי' ציון 169164; ר"י בן חכמון ב"ב צ א; עי' טוש"ע חו"מ רלב א, שהביאו להל' ד' הרמב"ם שם, וצ"ב אם סוברים כן אף כשא"א להשלים כד' הרשב"א דלהלן, או דוקא כשאפשר להשלים כרמב"ן שבציון 169, ועי' ב"י שבציון הנ"ל שסובר בד' הרמב"ם כהרמב"ן, אבל בשו"ע לא הביא ד' הרמב"ן.
  165. רשב"א שם צ ב.
  166. רשב"א קדושין שם, ע"פ ר"י מיגש שם.
  167. עי' ר"י מיגש שם, ורשב"א שם.
  168. רשב"א ב"ב קג ב.
  169. רמב"ן ב"ב שם; ר"ן קדושין שם (יז ב), וב"ב שם; עי' ריטב"א שם, שהביא דעה זו ומ' שסובר כן, וכ"ה בנ"י קדושין שם בשמו, ולכאו' סותר לריטב"א שבציון 158; שו"ת ריב"ש סי' ריד; נ"י ב"ב שם (מט ב); עי' ב"י סי' רלב שדייק מלשון הרא"ש שבציון 193 כדעה זו, ועי' ציון הנ"ל שכ"ה לשון תוס' וטור. ועי' ציון 208 בד' רה"ג, ועי' נובי"ק חו"מ סי' ל, שכ"ד רוב הפוסקים, וכ"פ הנתה"מ חי' שם ס"ק ב. ועי' רמב"ן וריב"ש שם שכ"כ אף בד' ר"י מיגש שבציון 164, ועי' ר"ן שם וכ"מ מכירה פט"ו ה"א ובב"י חו"מ סי' רלב שכ"כ בד' הרמב"ם שבציון הנ"ל, וכ"ה באחרונים שבציון 216, בד' הרמב"ם שבציון 209, ועי' ציון 164 שי"ח בדעת ר"י מיגש והרמב"ם שאין הבדל בין אפשר להשלים לשא"א להשלים, ולדעתם צ"ב מהרמב"ם שבציון 209, ועי' מחנ"א אונאה סי' כג, ושו"ת זבחי צדק חו"מ סי' א.
  170. עי' קרית מלך רב שבציון 253. ולכאו' היינו שבטעות שאפשר להשלים ולא השלים דינה כטעות שא"א להשלים שהמקח בטל, וצ"ב מהו הזמן הדרוש להשלים כדי לקיים המקח, וע"ע מכירה.
  171. נ"י שם. ועי' ריטב"א שם.
  172. עי' ראשונים שבציון 201. ועי' ריטב"א שבציון הנ"ל, וצ"ב אם סותר לריטב"א שבציון הקודם.
  173. רשב"ם ב"ב צ א ד"ה כל; מיוחס לרשב"א מנחות עז א. ועי' מהרשד"ם דלהלן, שכ"ה לסוברים כן לענין אונאה.
  174. נתה"מ שבציון 205.
  175. עי' אגודה מנחות סט א, שהמקח בטל אם ירצה, ולכאו' היינו אם ירצה המתאנה; עי' שו"ת מהרשד"ם שבציון 215 שמ' שלסוברים שבאונאה יותר משתות דוקא המתאנה יכול לבטל (ע"ע אונאה ציון 64 ואילך, על המח' בזה), ה"ה בטעות בכמות.
  176. עי' ס' המקח לרה"ג סוף של"ה, ורמב"ם מכירה פט"ו ה"א, וטוש"ע חו"מ רלב א, ולכאו' היינו אפי' בפחות מפרוטה, ועי' ציון 178 שי"ח. וכ"מ משו"ע הרב מדות ומשקלות ס"ב ובא"ח שנה א פ' כי תצא אות ו, שאפי' החסיר במידה ומשקל פחות מפרוטה חייב להחזיר, ולכאו' סותרים לדבריהם שבציון הנ"ל, ועי' אמרי יעקב על שו"ע הרב שם בביאורים. ולכאו' אף כשהוא פחות מפרוטה היינו דוקא כשההבדל במידה ומשקל ניכר שהרי א"א לצמצם את המידה והמשקל לגמרי.
  177. יש"ש קדושין פ"ב סי' ב. ועי' להלן בדעתו.
  178. ע"ע פרוטה. עי' שו"ע הרב אונאה ס"ה; שו"ת תורה לשמה סו"ס שמח; שו"ת לב דוד (פלדמן) סי' פז. ועי' ציון 176, בד' שו"ע הרב ותורה לשמה. ולדעה זו לכאו' צ"ל שמ"ש הרמב"ם וטוש"ע הנ"ל "כל שהוא" היינו אפי' הרבה פחות משתות, והיינו ע"פ גמ' שבציון 15 "אפי' פחות מכדי אונאה" אבל מ"מ אינו אלא כשיש בה ש"פ, ועי' לב דוד שם, שפחות מפרוטה אינו חוזר מפני שדינו כגזל שא"צ להחזיר בפחות מש"פ, אמנם היינו דוקא לסוברים שהמקח קיים והטעות חוזרת, עי' ציון 158 ואילך מח' בזה, אבל לסוברים שהמקח בטל, מאחר שצריך להחזיר את כל המקח אף כשהטעות עצמה היא בפחות הכל חוזר, ואפשר שהיש"ש שכ' שחוזר אף בפחות מש"פ הוא לשיטתו בציון הנ"ל שכל המקח בטל.
  179. ע"ע אונאה ציון 64 ואילך.
  180. שו"ת ושב הכהן סי' סד. ועי' דברי משפט שבציון 356, שלכאו' חולק.
  181. ראב"ד מכירה פט"ו ה"א, והובא בטור חו"מ סי' רלב. ועי' פרישה שם ושו"ת תורה לשמה סי' שמח, בפי' ד' הראב"ד, ועי' ציון 350.
  182. עי' ראשונים שבציונים 164 ואילך, 169 ואילך.
  183. עי' טור שם ודרישה שם בדעתו; עי' כ"מ שם ובב"י ודרישה וב"ח שם, שהרמב"ם שבציון הנ"ל מודה לד' הראב"ד, ועי' להלן שי"ח בד' הרמב"ם. אבל עי' שו"ע שם שלא הביא ד' הראב"ד, והסמ"ע שם ס"ק ד תמה עליו ממ"ש בב"י שם.
  184. דרישה שם.
  185. עי' מ"מ שם שהרמב"ם ור"י מיגש שבציון הנ"ל חולקים על ד' הראב"ד, ועי' אהא"ז שם, ועי' ציון 158. ועי' מאירי שבציון 160 שלכאו' הוא ע"פ הראב"ד וכד' המ"מ שם, והיינו שלד' הראב"ד כל שאמר מקח זה ששוקל כך היינו שהמשקל הוא מעיקר המקח, ועי' ציון 198, ועי' ראב"ד שם שכשהקונה ידע שאין בשק שיעור מידה המקח קיים, ולכאו' לד' ראשונים הנ"ל היינו כשידע שהשק אינו מדוד, ועיקר ההבדל הוא בין אם אמר מקח זה ששוקל כך וא"כ המשקל הוא מעיקר המקח לבין אמר בסתם שרוצה מקח פלוני אלא ששילם לפי משקל, ע"ש שדימה להבדל בין מוכר במנה זה למוכר במנה סתם, עי' ציון 270, ועי' לח"מ שם, ועי' אהא"ז שם שפי' ד' הראב"ד שהמקח קיים דוקא כאשר הקונה לא טעה כלל וידע שאין בשק סאה.
  186. ע"ע אבר מן החי ציון 73 ואילך, על המקרים שהדין כן.
  187. שו"ת תורה לשמה סי' שמח. ולכאו' צ"ב, שהלא הוא אותו מקרה שבמשנה שבציון 235 במוכר בני מעיים עם המתנות שמקחו קיים, ועי' ציון 239.
  188. ב"ב קג ב; רמב"ם מכירה פכ"ח ה"ה; טוש"ע חו"מ ריח ז.
  189. עי' ציון 158 ואילך, מח' בזה. רשב"א שבציון 164, ומ"מ מכירה פכ"ח ומיוחס לריטב"א שבציון הנ"ל.
  190. עי' ראשונים שבציון 158 ואילך, שכל טעות בכמות מבטלת את המקח, וראשונים שבציון 163 שהמקח בטל כשטעו במדידה, וראשונים שבציון 169 ואילך, שהמקח בטל כשא"א להשלים.
  191. רשב"ם שם ד"ה פיחת. ועי' יד רמה שבציון 199 כעי"ז, ואולי כ"ה כונת הרשב"ם. ועי' תוס' ב"מ נו ב ד"ה כל וב"ב קד א ד"ה פחות ומנחות סט א ד"ה והאמר שהקשו מגמ' מנחות שם, ועי' פנ"י ועדות ביהוסף ואמרי מהרש"ח ב"מ שם ביישוב הקושיא, ועי' מאירי ב"ב שם, וחי' מהרי"ט קדושין מב ב.
  192. עי' שאילתות קלט; תוס' שם ושם ושם; עי' ראשונים שבציון 193 ואילך; תוס' רבינו שמואל קדושין שם; ריטב"א ב"ב שם; האגודה קדושין ומנחות שם.
  193. תוס' ורא"ש וטור שבציון 197. ועי' ב"י שבציון 169, שדייק מלשון זו כדעה שבציון הנ"ל שהמקח בטל דוקא כש"א להשלים.
  194. רמב"ן ורשב"א וריטב"א ב"ב שם, שי"ס כן, ובריטב"א קדושין שם בשם מורו.
  195. ר"ח שבציון 163; עי' תוס' ב"מ נו ב ד"ה כל, שהמקח בטל דוקא כשאמר מדדתי שיש בה בית כור, אבל כשאמר בסתם שיש בה בית כור, היינו שסבור שכך יש בה ואין זו טעות במידה, וכ"נ מתוס' טוך קדושין שם, ואפשר שכ"ד הראב"ד שבציון 181, דהיינו כשאמר שק זה שיש בו סאה אגוזים היינו שאמר שהשק כבר מדוד, ולפיכך היא טעות במדידה, ועי' ציונים 160, 183, 185.
  196. תוס' מנחות דלהלן.
  197. תוס' שם קד א ד"ה פחות וד"ה אלא, ומנחות שם; רא"ש שם סי' א; טור חו"מ סי' ריח; רמ"א בשו"ע שם ס"ו. ועי' תו"ח ב"ב ז א. ועי' ר"י מיגש שם קג ב שסובר כדעה זו שבאומר שדה זו המקח קיים, ודלא כהחולקים דלהלן, והובא בטור שם, וע"ש שנחלק עם תוס' והרא"ש באומר שדה זו אם כשטעו בכל שהוא ינכה, או דוקא כשטעו בשיעור גדול יותר, וע"ע מכירה.
  198. עי' מאירי קדושין מב ב, ועי' ציון 160. ועי' מאירי שם, שלכאו' מ' מדבריו שהמקח קיים דוקא כשיכול להשלים במידת הקרקע, אבל א"ל כן שהרי במשנה כ' בפירוש פיחת כ"ש ינכה, וע"כ היינו בדמים.
  199. יד רמה ב"ב צ א אות קמו, ועי' דבריו שבציון 161. ועי' ציון 191.
  200. מאירי ב"ב שם, שאפשר לומר כן. אבל ע"ש שהעיקר כמ"ש בקדושין, עי' ציון 198.
  201. רמב"ן שם; ההשלמה שם; ריטב"א קדושין שם; ר"ן ב"ב שם. ועי' רמב"ן ור"ן שם שהמקח בטל דוקא כשא"א להשלים, וכדעתם בציון 169, ודעת ההשלמה שם שהמקח בטל אף כשאפשר להשלים, עי' ציון 158.
  202. ע"ע שליחות.
  203. עי' ציון 158 ואילך, על השיטות בטעות בכמות אם מבטלת את המקח, ועי' ציון 191 ואילך, על השיטות בטעות בכמות בקרקע, ועי' נתה"מ דלהלן בד' החולקים.
  204. רא"ש כתובות פי"א סי' טו; טוש"ע חו"מ קפב ח.
  205. נתה"מ שם ס"ק ח.
  206. עי' נתה"מ שם, בד' הרשב"א שבציון 164.
  207. ע"ע מכירה.
  208. עי' ציון 158 ואילך, על השיטות בטעות בכמות אם המקח בטל, ועי' ציון 191 ואילך על השיטות בקרקע. עי' מל"מ ונתה"מ שבציון 216, בד' ראשונים דלהלן. אבל עי' ציון 209 ד' רה"ג שהמקח בטל, ואע"פ שבטעות במדה דעתו שהמקח קיים, עי' ציון 164, ואולי דעתו שהמקח קיים דוקא כשיש למוכר להשלים, וכדעה שבציון 169, וצ"ב.
  209. ס' המקח לרה"ג שכ"ד; עי' רי"ף ב"ב סט ב, וריטב"א שם וטור חו"מ סי' רטז בדעתו; עי' רמב"ם מכירה פכ"ד הי"ג, וטור שם בדעתו, וכ"נ ממ"מ שם; ריטב"א ור"ן שם בשם הרא"ה; שו"ע שם ס"ה.
  210. מ"מ שם, לדעה זו, ועי' אחרונים דלהלן. ועי' ריטב"א ור"ן שם בשם הרא"ה שם, שכשמוכר קרקע ודקלים הוא חשוב כתנאי שיתן לו דקלים יחד עם הקרקע.
  211. עי' מ"מ שם; עי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' רס; ט"ז סי' רטז שם; עי' שבו"י דלהלן; מל"מ שם; נתה"מ סי' קפב שם.
  212. שו"ת רדב"ז ח"ד סי' קלו, במוכר בגדים לסחורה והיה מום בחלק מהם; עי' שו"ת שבו"י סוס"י קסט, ופת"ש סי' רלב ס"ק ב בדעתו. ועי' מחנ"א בהג' על הרדב"ז שם, שכ"ד שו"ת בני אהרן (לפפא) סי' מה (נז א), וע"ש שמדברי הפוסקים לא נראה כן.
  213. ר"ן שם בשם הרא"ה. ועי' רא"ה שבציון 210.
  214. עי' ציון 173 ואילך מח' בזה.
  215. מהרשד"ם שם, ע"ש שאינו תלוי במח' לענין אונאה אם שניהם יכולים לחזור (ע"ע אונאה ציון 64 ואילך), מפני שהם שני דברים שונים. ועי' משפט שלום סי' קפב ס"ח שהביא משו"ת עבוה"ג סי' כו שחולק, שכשמכר קררקע בלא דקלים הדבר תלוי במח' הנ"ל לענין אונאה, אבל עי' עבוה"ג שם שד' הםהם במקרה שאמר שמוכר קרקע שיש בה דקלים שהיא טעות גמורה בעיקר המקח.
  216. עי' ראשונים שבציון 164 ואילך. עי' נתה"מ סי' קפב ס"ק ח. ועי' מל"מ זכיה פי"ב הי"ג, ועי' ציון 169 בד' הרמב"ם.
  217. עי' רשב"ם שם ד"ה זבין, וריטב"א ור"ן שם וטור שם סי' רטז ונ"י שם (לז א) בדעתו; רשב"א שם; רא"ש שם סי' יב, וטור שם בדעתו; מ"מ שם, שי"ס כן; רמ"א בשו"ע שם. ועי' יד רמה דלהלן.
  218. רשב"א שם; ריטב"א ומ"מ שם, לדעה זו; נ"י שם. ועי' אחרונים דלהלן.
  219. עי' מל"מ ונתה"מ שם. ועי' רשב"ם שבציון 191 שדעתו בלא"ה שבקרקע טעות בכמות אינה מבטלת את המקח, אבל הרא"ש וטור ורמ"א שבציון 197 דעתם שטעות בכמות מבטלת את המקח, וא"כ ע"כ כאן היינו מטעם שהם שני מינים. ועי' מחנ"א שבציון 212.
  220. עי' ט"ז סי' רטז שם, ושעמ"ש שם ס"ק ב. ועי' נתה"מ סי' קפב שם.
  221. עי' ראשונים דלהלן.
  222. עי' ציון 158 ואילך, מח' בזה.
  223. רשב"א קדושין מב ב וב"ב קג ב, וכדעתו בציון 164 ואילך.
  224. עי' ציון 191 ואילך, מח' אם טעות בכמות מבטלת את המקח אף בקרקעות.
  225. ריטב"א ב"ב שם, למסקנתו כדעה זו שבנמצא מקצתה גזול המקח בטל, וכדעתו בציון 158, ועי' ציון 227; ר"ן קדושין שם (יז ב) וב"ב שם, וע"ש ושם דהיינו במקרה שהמוכר אינו יכול להשלים והמקח בטל, כדעתו בציון 169.
  226. ריטב"א שם קג ב, שי"ס כן.
  227. ריטב"א שם, לדעה שבנמצא מקצתה גזול המקח קיים. וע"ש שלפיכך במקרה שבציון 240 המקח אינו בטל.
  228. ע"ע שבח, שי"ס שמטעם זה הלוקח גובה שבח מהגזלן, וע"ש שי"ח על טעם זה.
  229. נתה"מ סי' קפב סוף ס"ק ח, וע"ש שהראשונים שכ' שהמקח בטל אפשר שכ"כ דוקא כשנמצאת גזולה קודם שירד לקרקע, או שסוברים כדעת החולקים שלוקח מגזלן אינו חשוב כמקח. ולכאו' במקרה שהמוכר חזר וקנה את הקרקע מהנגזל, א"כ נמצא שהמקח היה שלם מתחילה, אבל במקרה שהנגזל גבה את שלו, צ"ב, שהרי לא קנה על דעת כן, ואולי הוא חשוב כקנה על דעת שיהיה מקח גמור כדי לגבות שבח מהמוכר.
  230. ע"ע נכסים משועבדים, על המח' אם גובה למפרע או מכאן ולהבא, ושהלכה מכאן ולהבא גובה.
  231. ריטב"א שם.
  232. ע"ע זרוע לחיים וקיבה. רש"י חולין קלא א.
  233. משנה שם קלב א; רמב"ם ביכורים פט"ו ה"ב; טוש"ע יו"ד סא לב.
  234. רש"י שם קלא א.
  235. משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  236. רש"י שם.
  237. עי' ראשונים שבציון 158 ואילך.
  238. עי' רמ"ה דלהלן.
  239. עי' יד רמה שבציון 161. יד רמה שבציון הנ"ל. ולדעת שא"ר החולקים על היד רמה עי' ציון 158 ואילך, אפשר שמפרשים במשנה הנ"ל שהיא כאשר הקונה רוצה בקיום המקח ואע"פ שיכול לבטלו, או שהקונה בני מעים אינו יכול לבטל את כל המקח כיון שידע שהקיבה אינה של המוכר אלא שנשקלה בטעות, או אפשר שבבני מעיים עם המתנות דינם כנמצא מקצתו גזול, וכדעה שבציון 227, ועי' תורה לשמה שבציון 187.
  240. ע"ע חלוקת שותפות ציון 914 ואילך, על מח' רב ושמואל בזה.
  241. ע"ע ברירה ציון 214 ואילך על המחלוקת אם אחים שחלקו הם כלקוחות או כיורשים, ועי' ראשונים דלהלן שלדעתם הטעם שהחלוקה קיימת הוא דוקא מפני שהם כלקוחות ולא כיורשים, וע"ע חלוקת שותפות ציון 982 ואילך, שלכאו' הראשונים שם חולקים.
  242. עי' ציון 223 ואילך, מח' בזה. רשב"א שבציון הנ"ל.
  243. ר"ן קדושין מב ב (יז ב), וב"ב קג ב. ועי' ריטב"א שם, ונ"י שם קז א (נא א), ועי' ציון 201.
  244. ע"ש ציון 914 ואילך על מח' רב ושמואל, ועי' ציון 932 על המח' אם חשובה חלוקה בטעות לדעת רב.
  245. רמב"ם מכירה פ"ח ה"ו ופט"ו ה"ב; טוש"ע חו"מ קצ יח.
  246. נתה"מ דלהלן, וע"ע מכירה.
  247. ראב"ד מכירה פט"ו שם. ועי' נתה"מ סי' קצ ס"ק יד, שהרמב"ם שם מודה בזה, ועי' להלן שי"ח בד' הרמב"ם.
  248. ע"ע מכירה על דין יוצא ונכנס. נתה"מ שם.
  249. עי' מ"מ פ"ח שם שמ' שהרמב"ם חולק על הראב"ד, וכ"ה במער"ק שם, ועי' אחרונים דלהלן, וחולקים על נתה"מ הנ"ל שהרמב"ם מודה לראב"ד. ועי' קרית מלך רב שם פט"ו ה"א, בד' המ"מ.
  250. עי' ציון 158 ואילך, מח' בזה. אהא"ז פט"ו שם. ועי' מרכה"מ שם שהק' על הראב"ד מטעם אחר, שדין יוצא ונכנס שייך דוקא כשהמוכר ידע בשעת המקח שקיבל מקצת דמים, שדעתו היתה על כך שישלים לו את המעות אבל שהטעות נמצאה לאחר מכן א"כ לא היתה דעתו על כך.
  251. מחנ"א אונאה סי' א, בד' הר"ן קדושין ח א (ד א). ועי' הגהת המדפיס במחנ"א שם שפי' ד' הר"ן באופ"א, ועי' קרית מלך רב דלהלן בדעת הר"ן.
  252. עי' ציון 158 ואילך מח' בזה, ועי' ר"ן שבציון 169 כדעה שצריך להשלים.
  253. קרית מלך רב שם פט"ו ה"א, בד' הר"ן קדושין שם, ע"פ ר"ן שבציון הנ"ל, ועי' ציון 170.
  254. עי' להלן על המח' כשאינו יוצא בשוק.
  255. עי' רמב"ם מכירה פי"ב ה"י וגניבה פ"ז ה"ה ובפיה"מ ב"מ פ"ד מ"ו, ומאירי ב"מ נב א ומ"מ שם ושם בדעתו; עי' תוס' ב"מ נא ב ד"ה איסר; שו"ע חו"מ רכז טז.
  256. מ"מ גניבה שם.
  257. עי' רמב"ם מכירה שם, ע"פ משנה ב"מ שם; עי' תוס' הנ"ל; שו"ע שם.
  258. עי' מחנ"א אונאה סי' יז ואהא"ז גניבה שם, בד' הראב"ד מכירה שם, ועי' ציון 270. ועי' מ"מ שם שמ' שחולק בד' הראב"ד, שהוא כשנתנה במשקל וכד' הרמב"ם.
  259. מחנ"א שם; עי' אהא"ז שם.
  260. ע"ע אונאה ציון 214 ואילך, מח' בזה. עי' מחנ"א שם.
  261. עי' רמב"ם מכירה פי"ב הי"ב, ומ"מ שם ומחנ"א שם ואונאה סי' ב בדעתו; לבוש חו"מ סי' רכז סי"ז; באה"ג שם; תו"ח ב"מ נב ב; ב"ח שם סי"ח; ט"ז שם. וכ"פ בערה"ש שם סי"ח, ועי' אהא"ז שם.
  262. עי' ציון 4 ואילך. תו"ח שם. וכ"ה במחנ"א שם ושם, שהוא מק"ט, ולכאו' אף אם מטבע פסול חשוב מטבע, מ"מ הוא חשוב לכה"פ מום לבטל את המקח.
  263. סמ"ע שם ס"ק לא, ע"פ מ"מ שם שהק' ע"ד הרמב"ם, ובד' הטור שם, ועי' ב"ח וט"ז שם שחולקים בד' הטור; נתה"מ חי' שם. וצ"ב מדוע אינו חשוב מום במקח, כנ"ל.
  264. ציון 265 ואילך.
  265. מחנ"א אונאה סי' ב', ע"פ גמ' קדושין ח א. ועי' ציון 267 ואילך, לענין אם המקח עצמו קיים.
  266. עי' ציון 245 ואילך, מח' בזה.
  267. עי' מחנ"א דלהלן.
  268. עי' ציון 265.
  269. מחנ"א אונאה סי' ב.
  270. עי' מחנ"א שם סי' א שנסתפק בזה. ולכאו' הדבר שנוי במח' שבציון 183 ואילך. ועי' הג' המדפיס במחנ"א שם, שכ"ד הראב"ד שבציון 258, אבל אפשר שמ"ש הראב"ד שם שהוא מק"ט היינו לענין המטבע שחוזר ולא בעיקר המקח, ועי' ציון 185 שי"ס בד' הראב"ד כדעה שבטעות בכמות המקח בטל.
  271. עי' ציון 18 ואילך, על כך שמום במקח חשוב מקח טעות, ועי' ציון 283 ואילך, על איזהו מום החשוב מקח טעות.
  272. ע"ע אסר ציון 23.
  273. רמב"ם מכירה פט"ו ה"ד; טוש"ע חו"מ רלב ד.
  274. סמ"ע שם ס"ק יב, בד' הסוברים כן לענין אונאה, ע"ע ציון 70, ועי' נתה"מ דלהלן. ועי' ציון 137.
  275. עי' סמ"ע שם ונתה"מ חידושים שם ס"ק ו, ע"פ דעת החולקים לענין אונאה, ע"ע הנ"ל ציון 64 ואילך. וכ"מ מרמב"ם שבציון 273, שהמוכר נותן לקונה ברירה אם לקנות או לבטל, ומ' שאינו יכול לחייבו לבטל. וע"ע הנ"ל ציונים 67, 68, שלענין אונאה י"ס שהמוכר יכול לבטל אף כשהקונה נתרצה, ולכאו' ע"פ הסמ"ע ונתה"מ הנ"ל הם חולקים אף כאן שהמוכר יכול לבטל.
  276. עי' סמ"ע ונתה"מ שם.
  277. שו"ת רע"א תניינא סי' נא. ועי' רע"א שם שכ' בסתם שכל מקח טעות הוא מגדר תנאי, אבל לכאו' כונתו בטעות של מום במקח. ועי' רמב"ם שבציון 19.
  278. ע"ע חפה, ציון 156 ואילך, מח' בזה.
  279. רע"א שם.
  280. עי' או"ש אישות פ"י ה"ב; עי' חזו"א אה"ע סי' נו אות ט.
  281. עי' חזו"א שם.
  282. או"ש וחזו"א שם. ועי' או"ש שם שמצדד לומר שאם הביטול הוא מחמת אומד אינו כתנאי, אבל החזו"א שם דעתו שאם המקח היה בטל מטעם אומדן דעת היה דינו כתנאי אלא שאינו מחמת אומד, כנ"ל.
  283. ס' המקח לרה"ג שמ"ה; עי' שו"ת הרי"ף סי' קנג; רמב"ם מכירה פט"ו ה"ה; עי' ראשונים שבציון 485; טוש"ע חו"מ רלב ו.
  284. רמב"ם שם; טוש"ע.
  285. רמב"ם שם; טוש"ע.
  286. ע"ע שליחות, וע' הרשאה ציון 303 ואילך.
  287. בית מאיר אה"ע סוס"י לט.
  288. ס' המקח לרה"ג שמ"ו, ע"פ משנה דלהלן.
  289. ב"ב צב א; רמב"ם מכירה פט"ז ה"א; טוש"ע חו"מ רלב כ.
  290. עי' גמ' וראשונים שבציון 616.
  291. ציון 766 ואילך.
  292. ציון 661 ואילך.
  293. עי' ברייתא, ושא"ר דלהלן; עי' שו"ת הרי"ף סוס"י קנג.
  294. עי' ברייתא שבציון 480; רמב"ם מכירה פט"ז ה"ו; טוש"ע שבציון הנ"ל. ועי' ציון הנ"ל כיצד מכח אם היתה טריפה קודם המכירה.
  295. שו"ת מהר"ם ב"ב ד"פ סי' אלף י וד"ק סי' רנח, והובא במרדכי ב"מ סי' רצא וד"מ סי' רלב אות ד; רמ"א בשו"ע שם סי"ח. וכעי"ז בשו"ת מהר"ם ב"ב ד"פ סי' לב וד"ק סי' ע והובא במרדכי ב"ב סי' תקסג ובב"י סי' רלג, בכלי שהיה בחזקת זהב ונמצא של כסף.
  296. הג' השו"ע דלהלן.
  297. שו"ת הרא"ש כלל קב סי' ח, הובא בטוש"ע חו"מ רלב יט.
  298. רא"ש שם. ועי' טור שבציון 748.
  299. ציון 315.
  300. העיטור שחיטה ש"ב (לה ב); רמב"ן חולין נא א בשם רבינו אפרים, ועי' להלן שנחלק עליו; רא"ש שם סי' לד, והובא בטור חו"מ סי' רלב; שו"ע שם סי"ב, לדעה ב. ועי' סמ"ע סי' רלב ס"ק כח שהוכיח מכך שסוברים שסירכא היא מום במקח, שאף ספק איסור חשוב מום, וכדעה שבציון 483 ואילך, ועי' ש"ך יו"ד סי' קיט ס"ק כט בסוגריים שדחה דהיינו בסירכות שאסורות בודאי, ולכאו' דעת הסמ"ע שהסירכות האסורות בודאי אינן שכיחות.
  301. רבינו אפרים הנ"ל. וכעי"ז בעיטור שם, שחשוב שהתנו בפירוש אע"פ שיש בו מום זה.
  302. רא"ש שם, ועי' קר"א חולין שם; עי' או"ש שבציון 467 בפי' התוספ' ב"ב פ"ד. ועי' ציונים 290, 616 ואילך, על דיני מוכר שור ונמצא נגחן.
  303. רמב"ן שם; ב"י שם בד' הרמב"ם שבציון 477, שכ' בסתם שטריפה היא מום ובד' הר"ן שם (יד א); שו"ע שם, לדעה א, ועי' נתה"מ שם ס"ק ג שכ"ד השו"ע להלכה, וחולק על הטור שם.
  304. מחנ"א אונאה סי' ג. וע"ש שכ"כ ע"פ הדעה שבציון 407, ועי' שו"ת עוגת אליהו סי' ב.
  305. עי' ציון 300 ואילך, על המח' במום שכיח אם הוא מק"ט, ושם שאף לסוברים שאינו מק"ט כשהמוכר מכיר בו הוא מק"ט, ועי' רמב"ן ורא"ש דלהלן.
  306. ע"ע אין הולכין בממון אחר הרוב ציון 3 ואילך. עי' ב"ב צג א, לענין עבד שנמצא גנב, שאם רוב העבדים גנבים הדבר שנו במח' זו, ועי' רמב"ן חולין נא א ורא"ש שם סי' לד ונ"י ב"ב שם (מו ב).
  307. רשב"ם שם ד"ה לאו.
  308. עי' ב"ב שם, ורמב"ן ורא"ש חולין שם.
  309. רשב"ם שם. ועי' ציונים 19, 311, בד' הרשב"ם, ועי' אב"נ יו"ד סי' רלב אות יב.
  310. ראב"י אב"ד שם; רמב"ן שם; רבינו מאיר ותוס' רא"ש בשמ"ק שם; יד רמה שם אות טז; תו"ח שם. ועי' ראשונים ואחרונים הנ"ל מה שפי' בגמ' שם עפ"ז, ועי' רמב"ן דלהלן שחולק בדין אע"פ שפי' כן בגמ', ועי' רשב"א ור"ן שם, שמ' שסוברים כדעה זו, ע"ש שפי' כן בגמ' ולא סיימו כד' הרמב"ן, ועי' שו"ת עוגת אליהו סי' ב. ולפ"ז לכאו' כשהמעות ביד המוכר אף במום שהוא מע"מ המוכר יכול החזיק במעות מספק, ועי' ציון 652 ואילך, ואולי מאחר שהמום אינו רוב א"כ הקונה אינו צריך להתנות עליו, עי' ציון 312. ועי' ציון 656.
  311. עי' רמב"ן שם, שאע"פ שקושיית הגמ' שם היא ממקרה שהדמים ביד לוקח, אף כשנתן דמים הוא מק"ט; תו"ח שם וחמד"ש כתובות טז א, בד' רשב"ם ב"ב שם. ועי' תו"ח שם שדקדק כן מד' הרשב"ם שבציון 309.
  312. חמד"ש שם.
  313. עי' מסקנת הגמ' שם בעבד שנמצא גנב שאינו מק"ט מפני שכולם גנבים, ועי' ציון 390 ואילך.
  314. עי' ציון 297 ואילך.
  315. ע"ע מנהג. ב"י חו"מ סי' רלב, ובשו"ע שם סי"ט.
  316. פת"ש שם ס"ק ו. ועי' שו"ת רדב"ז ח"ד סי' קלט.
  317. עי' גמ' ורמב"ם וטוש"ע שבציון 371; שו"ת הרי"ף סי' קנג, והובא ברי"ו מישרים ני"א ח"ו (מא ב); ריטב"א כתובות עה א.
  318. רי"ף שם.
  319. ע"ע מומי אשה ציון 257 ואילך.
  320. רי"ף שם. וע"ש באופ"א, שבאשה החמירו יותר שלא לבטל את הקידושין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כעבדים.
  321. רי"ף שם.
  322. ראב"ן ב"מ ס ב (סי' תנו), הובא במרדכי שם סי' שי ובשו"ת מהר"ם ב"ב ד"פ סי' תשפז ואגודה ב"מ שם סי' עה וכלבו סי' קכג אות לט; רמ"א בשו"ע חו"מ סי' קכג ס"י. ועי' ראב"ן שם שכ"כ ע"פ ר' אחא בברייתא ב"מ שם.
  323. מ"מ מכירה פט"ו ה"ג, שיש מי שאומר כן; שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תיז וסי' תרכב וח"ד סי' קלו וסי' קלט; סמ"ע סי' רלב ס"ק י, ועי' בית מאיר שבציון 335; לח"מ מכירה פי"ח ה"ה. וכ"ד ראשונים שבציון 407, כשנתן מעות קודם שבדק, ועי' ציון 333. ועי' ציון 375 בד' רה"ג.
  324. רדב"ז שם ושם.
  325. רדב"ז ח"ג שם. ועי' ציון 329.
  326. רדב"ז ח"ג סי' תרכב וח"ד סי' קלו. וע"ש שהוכיח כן מלשון הרמב"ם שבציון 5.
  327. כנה"ג שם הגב"י אות יא. ולכאו' היינו כשהמום אינו גלוי לעין בראיה בעלמא, שא"כ ודאי ראה ומחל, עי' ציון 317, ועי' ציון 322 שכשבדק ע"י טעימה המקח קיים, וא"כ לדברי כנה"ג צ"ל שע"י טעימה אפשר להבחין יותר מע"י ראייה, וצ"ב.
  328. עי' ציון 300 ואילך, מח' בזה.
  329. עי' שעמ"ש שם ס"ק א; הג' ח"ש חו"מ סי' רלב שם. ועי' ציון 609. ועי' רדב"ז הנ"ל לענין בגדים שיש בהם ריח שמן, ולדברי ח"ש צ"ל דהיינו כשהיה מצוי.
  330. עי' מ"מ שם, ושו"ת ראנ"ח ח"א סי' לט (מא); עי' רדב"ז שם סי' קלו; מהרשד"ם שם; שו"ת משפט צדק ח"ב סי' מט (צט ב). ועי' ציון 108.
  331. מהרשד"ם שם.
  332. שו"ת בית שלמה חו"מ סי' סב.
  333. עי' ראשונים שבציון 407, ושעמ"ש שם ושו"ת רע"א חדשות סי' לח ובהג' למל"מ דלהלן בדעתם; מל"מ שם.
  334. נתה"מ שם ס"ק א. ועי' הג' אמרי ברוך שם ס"ה.
  335. עי' רש"י ותוס' שבציון 691, וציון 693 בדעתם, ועי' אמרי ברוך שם; עי' תוס' שבציון 608, ושרשי הי"ם ע"ז פ"ז ה"ה בדעתם, ולדעה ראשונה לכאו' סוברים שד' תוס' הם בדבר שא"א להבחינו לאלתר, או מפני שהוא מום גדול שמבטל את המקח אע"פ שלא בדק, כנ"ל, או שכונת תוס' לחלק בין שאינו שכיח למום שכיח, עי' ציון 609, ועי' או"ש מכירה שם; עי' רמ"ה שהובא בנ"י ב"מ פ א (מט ב); שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' שפה; ראנ"ח שם ושו"ת מהריט"ץ סי' קה ורכה ומל"מ שם, בד' ראשונים שבציון 704, שיכול לבטל את המקח אף לאחר שעבר זמן רב, ועי' שבו"י ותרומת הכרי שבציון 710, שדחו בד' ראשונים הנ"ל. ועי' בית מאיר צלעות הבית סי' ו ונתה"מ שם ס"ק א, שכ"מ מטור סוס"י רל וסמ"ע שם ס"ק יד, וסותר לסמ"ע שבציון 323, ועי' שו"ת מהר"י אסאד ח"ב סי' רכג, שיישב. ועי' פת"ש סי' רכז ס"ק ב, ושושנת יעקב סי' רלב ס"ק ב.
  336. עי' להלן שכשהמום בגוף המקח הוא מק"ט.
  337. שו"ת ר"י מיגש סי' נא, והובא בהגמ"ר כתובות סי' רצב ורי"ו מישרים ני"א ח"ו (מא ב); שו"ת הרא"ש כלל צו סי' ו; תלמיד הרשב"א פסחים ד ב, בשם הגאונים; טוש"ע חו"מ רלב ה. ועי' שעמ"ש שם ס"ק ג, ואמרי בינה אה"ע סי' טז, ושו"מ תליתאה ח"ג סוס"י ט.
  338. ר"י מיגש שם; תלמיד הרשב"א שם.
  339. תלמיד הרשב"א שם.
  340. רא"ש שם; טוש"ע שם.
  341. אולם המשפט שם.
  342. ר"י מיגש שם; רמ"א בשו"ע שם.
  343. ר"י מיגש שם; נתה"מ חי' שם. ועי' צ"פ שבציון 471, בפי' התוספ' שבציון 461. וציון 77 בפי' הגמ' שבציון 75. ועי' רמ"א ושאר פוסקים שם, שמ' שהרא"ש אינו חולק על כך, וכ"נ משו"ת דברי ריבות סי' ש, אבל עי' או"ש מכירה פי"ז סוף ה"ט, שהרא"ש חולק, וסובר שאין לחלק בדבר. ועי' אולם המשפט שם, שהמקח בטל דוקא כאשר לאחר התיקון המקח יהיה חשוב דשלב"ל, וכ"מ מנתה"מ שם, ולכאו' מר"י מיגש שבציון 344 ל"נ כן. ועי' פרישה ומנחת פתים שבציון 345.
  344. ר"י מיגש שם.
  345. פרישה שם. וכ"נ מר"י מיגש שבציון 344. ועי' מנחת פתים שם, שמלשון הגמ"ר שם מ' דהיינו דוקא כשייחשב פנים חדשות.
  346. מג"א ומחנ"א ובהגר"א שבציון 427, ועי' ציון 350. ועי' ראשנים שבציונים 437, 438. ולכאו' מהרמ"א שם ל"מ כן, שכ' אם אמר שיש לו כותל שלם ונמצא רעוע ה"ז מום בגוף המקח, ומ' שאם לא היה חשוב בגוף המקח אינו מק"ט ואע"פ שהתנו בפירוש, ועי' מגן האלף סי' תלז ס"ק ז שפי' ד' הרמ"א כדעה זו, וצ"ב, ועי' הג' ברכת משה למחנ"א שם.
  347. נתה"מ שבציון 141, בד' ראשונים שבציון 139 ואילך, ובמקו"ח שבציון 429.
  348. עי' ראשונים ואחרונים שבציון 144 ואילך, שסוברים שכסף שאפשר לצרפו אינו מק"ט; מגן האלף סי' תלז ס"ק ז. ולכאו' כ"ד ראשונים ואחרונים שבציונים 426, 427, החולקים על מקו"ח הנ"ל, וכ"ה בשו"ת ובחרת בחיים (קלוגר) סי' יג, בדעתם וע"ש שאפשר שכ"כ דוקא במקרה שאפשר לתקן את הדבר המונע קודם שיבוא, עי' דבריהם לענין שוכר בית שאינו בדוק מחמץ, שכאשר שכרו קודם זמן איסור חמץ ועדיין אפשר להשתמש בבית בלא בדיקה, וכיון שיכול לבודקו קודם זמן האיסור נמצא שהיה ראוי לשימוש מתחילתו עד סופו.
  349. ובחרת בחיים שם. ועי' או"ש שבציון 355 כעי"ז.
  350. ב"ח סי' רלב ס"ק ד; שו"ת נכח השלחן חו"מ סי' כא. ועי' ב"ח שם שכ"כ ליישב מדוע במוכר שק של מאה אגוזים ונמצא חסר המקח בטל, עי' ציון 181 ואילך, וא"א שיהיה אפשר להשלים כמו לענין מום שאפשר לתקנו, ויישב שמדובר כשהקונה טוען שאינו יכול להמתין עד שישלים, ועי' מחנ"א שבציון 346 שיישב באופ"א, שכיון שאמר שק זה שיש בו מאה אגוזים הוא כהתנה בפירוש שהמקח בטל אע"פ שאפשר לתקן, עי' ציון הנ"ל, אבל לכאו' כשחסר מהמנין הוא כמום בגוף המקח ממש שהמקח בטל אף כשאפשר לתקנו.
  351. נכח השלחן שם, ועי' ציון 352.
  352. אולם המשפט שם סי"ז; עי' שו"ת אמרי נועם (דיין) חו"מ סי' א, שמצדד לומר כן; עי' מגן האלף ואו"ש דלהלן שמ' דוקא לענין שכירות המקח בטל. ועי' אולם המשפט ואמרי נועם שם שכ"כ ע"פ שו"ת הרא"ש סי' כלל קב סי' ז והובא בטור סי' רלב, במוכר שמן טוב ונמצא עכור שמנכה לו דמים, והק' בבדה"ב שם מדוע לא יהיה מק"ט ויבטל המקח, ותי' שמדובר כשהקונה מתרצה לקנות בניכוי הדמים או מפני שיכול להמתין לו עד שיהיה צלול, ועי' אולם המשפט שם שפסק כתי' שני של בדה"ב, וכן מצדד באמרי נועם שם, ועי' ב"מ מ ב, לא אמרו שמן עכור אלא למוכר, ומ' שהמקח קיים ומנכה את הפסד העכירות, ועי' ציון 34, אבל בנוכח השלחן שם כ' שמהשו"ע שם סי"ז מוכח שפסק כתי' ראשון, שהמקח בטל.
  353. אולם המשפט שם.
  354. מגן האלף סי' תלז ס"ק ז. וכעי"ז בתשו' מהר"ש חסון בשו"ת שי למורא סי' ד. ועי' מגן האלף שם, שמ' שבבית שאינו בדוק מחמץ לא אמרו מטעם זה שהמקח יבטל, עי' ציון 425 ואילך, לפי שהמשכיר יכול לתקן ולבודקו מיד.
  355. או"ש שבציון 430. ועי' ציון הנ"ל שכ"כ במשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, והמקח בטל מפני שהיה יכול להיות שיגור בו בלא בדיקה, ואע"פ שלבסוף הדבר נודע שאינו בדוק והיה אפשר לבדוק אעפ"כ המקח בטל מעיקרו. ועי' ובחרת בחיים שבציון 349, כעי"ז.
  356. ע"ע אונאה ציון 64 ואילך. דברי משפט סי' רלב ס"ק ד.
  357. ושב הכהן שבציון 180.
  358. ע"ע טרפה ציון 295 ואילך, על המח' בזה.
  359. נתה"מ סי' רז ס"ק ח, ורלב ס"ק ג.
  360. עי' ציון 483 ואילך, מח' בזה.
  361. נתה"מ שם.
  362. ציונים 477 ואילך, 483 ואילך. ועי' ציון 300 ואילך, כשנמצאת סירכא בריאה.
  363. ע"ע אותו ואת בנו ציון 99 ואילך.
  364. ציון 92 ואילך.
  365. עי' תוספ' שבציון 684, וגמ' שבציון 616.
  366. עי' תוספ' שציון 684.
  367. עי' גמ' שבציון 616. ולכאו' ה"ה בשאר מומים שבתוספ' שם.
  368. עי' גמ' וראשונים שבציון 317. וכ"ה בס' המקח שבציון 107 לענין טעות באיכות המקח, ועי' ציון 375 בדעתו.
  369. עי' ס' המקח לרה"ג שמ"ה. וע"ש פירוט דיני מומים בבהמות.
  370. ס' המקח שם.
  371. כתובות נז ב וקדושין יא א; רמב"ם מכירה פט"ו הי"ב; טוש"ע חו"מ רלב י. ועי' ציון 317.
  372. רמב"ם שם.
  373. עי' גמ' שם ושם, שמומים שבסתר לא איכפת לקונה, ועי' רש"י שם ושם דהיינו שאינם מבטלים את המקח, ועי' ס' המקח דלהלן שחולק; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  374. רמב"ם שם; שו"ע שם. והיינו שאע"פ שבאשה מומים אלו מבטלים את קידושיה, ע"ע מומי אשה ציון 88 ואילך, בעבד ושפחה אינו מום.
  375. עי' ס' המקח לרה"ג שמ"ה. ולפ"ז לכאו' מ"ש בגמ' שמומים שבסתר לא איכפת לו היינו דוקא כשהעבד היה לפניו בשעת המקח ולא בדק, ועי' ציון 323 ואילך, מח' בזה, אבל כשלא היה לפניו בשעת המקח, בסתם יש קפידא בדבר. ועי' ציון 368.
  376. עי' ציון 682.
  377. עי' ציון 683.
  378. עי' ב"מ פ א; רמב"ם מכירה פט"ו הי"ג; טוש"ע חו"מ רלב י.
  379. רמב"ן קדושין יא א, בשני תירוצים ראשונים.
  380. עי' תוס' ב"מ שם ד"ה שפחה, ורמב"ן קדושין שם בשני תירוצים אחרונים, ורשב"א וריטב"א שם.
  381. רמב"ם וטוש"ע שם.
  382. רמב"ם וטוש"ע שם.
  383. רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' רש"י ופרי"ד שבציון 385, לענין שחין שאינו מום אע"פ שכ' שהוא מאוס לעמוד לפניו, וא"כ צ"ב אם חולקים כאן.
  384. עי' רש"י גיטין פו א ד"ה עד, בפי' הברייתא שם. ולכאו' היינו כטעם דלהלן ששחין הוא מאוס, אבל לטעם דלהלן ששחין מתיש את כוחו א"כ ה"ה כשהשחין היה במקום סתר.
  385. עי' רש"י שם, ופרי"ד ומאירי שם, שהמקח בטל דוקא כשהתנה בפירוש בשטר המכר שאין בו שחין.
  386. עי' תוס' שם ד"ה עד; רמב"ם וטוש"ע שם; ריטב"א שם. ועי' רשב"א ור"ן שם ויש"ש שם סי' יג.
  387. עי' תוס' שם.
  388. רמב"ם וטוש"ע שם.
  389. עי' אחרונים שבציון 398.
  390. ב"ב פ"ד, הובאה בב"ב צב ב, ועי' כתובות נז ב וקדושין יא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  391. ב"ב שם; עי' רמב"ם ושו"ע שבציון 397.
  392. רגמ"ה ב"ב שם ובכורות ה א; רש"י כתובות שם נח א וקדושין שם; הערוך ע' קבייסטס; רשב"ם ב"ב שם; רמב"ם שם; מאירי קדושין וב"ב שם; פסקי ריא"ז ב"ב שם ה"א סי' ו; שו"ע שם. וכ"ד הריטב"א קדושין שם, ע"ש שפי' משחק בקוביא כדעה דלהלן, והוא גונב נפשות כדי לפרוע חובותיו, ועי' ריטב"א שבציונים 395, 396, כד' החולקים, וצ"ב בדעתו, וכ"ד רי"ו מישרים סוף ני"ג, שהוא או גונב נפשות או משחק בקוביא. ועי' ראשונים שבציון 395 שהקשו הלא אין כל העבדים גונבי נפשות, ועי' מגיני שלמה כתובות שם שיישב, שכולם גנבים הם, אלא שחלקם גונבי ממון וחלקם גונבי נפשות, ומ"מ כולם מוחזקים בגניבה ולפיכך אינו מק"ט, ועי' אמת ליעקב ב"ב שם.
  393. תוס' כתובות וקדושין וב"ב שם, בשם ר"ח; עי' רשב"א וריטב"א דלהלן; צרור הכסף הארוך דרך ד ש"ד אות ב; עי' רמ"א בשו"ע שם. ועי' ס' הישר לר"ת חי' סי' תקכה, ושו"ת תשב"ץ קטן סי' תד. ועי' ר"י בן חכמון ב"ב שם, שי"מ קוביוסטוס באופ"א, שהוא מרמה בני אדם וגונב דעתם.
  394. עי' ראשונים דלהלן.
  395. עי' תוס' שם ושם; ריטב"א ב"ב שם, בטעם א.
  396. עי' ציון 401 ואילך, מח' בזה. רשב"א ב"ב שם; ריטב"א שם, בטעם ב; רמ"א בשו"ע שם.
  397. רמב"ם שם; שו"ע שם.
  398. שו"ת שבו"י ח"א סי' קעד, והובא ברע"א לשו"ע שם. ועי' שבו"י שם שמד' שו"ת חו"י סי' ריא מ' שחולק, שאף עבד ישראל הוא בחזקת גנב, ועי' הג' ליקוטי חב"ח על חו"י שם.
  399. עי' רשב"ם שם שפי' להריגה, ורמב"ם שם פי' למלאכה.
  400. ב"ב פ"ד, והובא בגמ' ב"ב צב ב. וע"ש שכ"ה גי' הגמ' שם, ובתוספ' שלפנינו: הרי זה מקח טעות, וכדעה דלהלן, והובא במ"מ שם ובהגר"א שם ס"ק יז.
  401. עי' ס' המקח לרה"ג שמ"ה; עי' רשב"ם שם ד"ה הרי; תוס' שם ד"ה לסטים, בשם ר"ת, וכ"ה בסה"י חי' סי' ה וכ"כ שא"ר דלהלן בשם ר"ת, ועי' ציון 407 בד' ר"ת; רמב"ם מכירה פט"ו הי"ג; ראבי"ה סי' אלף ט; רמב"ן שם; רשב"א שם; יד רמה שם; מאירי שם; ר"י בן חכמון שם; ריטב"א שם; ר"י קרקושא שם; צרור הכסף הארוך דרך ד ש"ד אות ב; רי"ו מישרים סוף ני"ג; ר"ן שם; טוש"ע חו"מ רלב י; יש"ש גיטין פ"ט סי' יג.
  402. רשב"ם שם.
  403. רמב"ם שם.
  404. עי' רש"י קדושין יא א ד"ה קלא וכתובות נח א ד"ה קלא, ועי' ציון 407 בדעתו; עי' ראב"ד מכירה שם, שמצדד לומר כן.
  405. ראב"ד שם.
  406. עי' רש"י וראב"ד שם, ע"פ הגמ' קדושין וכתובות שם. ועי' תוס' שם ושם, שפי' בגמ' באופ"א לדעת החולקים, וכ"ה בראב"ד שם בד' הרמב"ם, שפי' באופ"א.
  407. תוס' שם ושם, בשם רבינו אליהו, וע"ש שכ"כ בד' רש"י שבציון 404; סה"י חי' סי' יב, וסותר לר"ת שבציון 401, וצ"ב.
  408. כתובות צב ב וש"נ, וע"ע מכירה.
  409. רמב"ם מכירה פי"ט ה"ב; ראב"ד בשמ"ק ב"מ יד א; העיטור מאמר ד אחריות (יט א); עי' פרי"ד כתובות שם; רא"ה שם; יד רמה ב"ב מד ב; ריטב"א כתובות שם וב"מ יד א; ר"ן כתובות שם (נא א) וב"מ שם; נ"י ב"ק ט א (ג ב); עי' טור חו"מ סי' רכו, שהוא כמו מק"ט; שו"ת רדב"ז ח"א סי' תקמח; שו"ע שם ה. ועי' נתה"מ שם ס"ק ב, שעיקר טעם דין זה משום מק"ט.
  410. רמב"ם שם; שו"ע שם. ועי' ט"ז שם.
  411. נ"י שם בשם הרמ"ה. ועי' להלן ציונים, 721, 714.
  412. ע"ע הזק ראיה ציון 318.
  413. עי רשב"א דלהלן; שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תרכב.
  414. שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קכז; רדב"ז שם.
  415. ע"ע חזקת תשמישים ציון 519 ואילך, על השיטות השונות בזה.
  416. רדב"ז שם. וע"ש שכ"כ ע"פ הדעה שבציון 323 ואילך, ולדעת החולקים, צ"ב אם חולקים אף כאן.
  417. פסחים ד ב; רמב"ם חומ"צ פ"ב הי"ח; טוש"ע או"ח תלז ג.
  418. פסחים שם.
  419. פסחים שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  420. פסחים שם; עי' רמב"ם וש"ע שם.
  421. רש"י שם ד"ה לא; עי' או"ז דלהלן.
  422. או"ז הל' יבום סי' תריא. ועי' אמרי בינה פסח סי' ג.
  423. א"ח חומ"צ סי' כד, בשם הראב"ד ור"י מלוניל, וכ"ה בגליון הר"י מלוניל פסחים שם.
  424. רבינו מנוח חומ"צ שם.
  425. עי' ראשונים שבציון 337 ואילך.
  426. עי' ראשונים ואחרונים שבציונים 435, 441 ואילך. תלמיד הרשב"א פסחים ד ב. וע"ש שמטעם זה נחלק על הסוברים שטירחת הבדיקה היא על השוכר אבל המשכיר צריך לשלם שכר, לפי שדוחק לומר שהוצרכו לטעם זה רק לענין טירחת הבדיקה שהיא על השוכר ולא על המשכיר, עי' ציון 339, ועי' מגן האלף סי' תלז ס"ק ז, ואולם המשפט סי' רלב ס"ה.
  427. עי' ציון 436 ואילך, מח' בזה. מג"א סי' תלז ס"ק ז; מחנ"א אונאה סי' ו; בהגר"א שם. ועי' ציונים 346, 350.
  428. עי' ציון 342 ואילך על כך שמום שבגוף המקח מבטל את המקח אע"פ שאפשר לתקנו, ועי' ציון 347 ואילך על המח' כשא"א להשתמש במקח.
  429. מקו"ח שם ס"ק ז; עי' צ"פ תרומות פ"א ה"א ד"ה ומפני.
  430. עי' ציון 354 ואילך, מח' בזה. או"ש מכירה פי"ז ה"ט. ועי' ובחרת בחיים שבציונים, 348, 349. ועי' דברי משפט שבציון 356 שפי' הטעם שהוצרכו לומר שנוח לשוכר בקיום המצוה באופ"א, שהוא למקרה שדמי הבדיקה הם יותר מחצי מדמי השכירות, והמקח בטל כדין אונאת קרקע ביותר ממחצה, וע"ע אונאה ציון 127 ואילך על השיטות בזה, אבל מפני שנוח לשוכר בקיום המצוה אינה אונאה, ועי' ציון 357 שי"ח שכשהמוכר יכול לתקן אין בו דין אונאה.
  431. ע"ע בדיקת חמץ ציון 212 ואילך. תוס' פסחים ד ב ד"ה המשכיר; תוס' הרשב"א שם; העיטור הל' ביעור חמץ (קכא א); תורי"ד שם; תור"פ שם; אגודה שם; נ"י שם, שכ"ד רוב המפרשים.
  432. ע"ע הנ"ל שם, וע"ע הנ"ל ציון 206 ואילך, שהדבר תלוי בזמן מסירת המפתח. תוס' הרשב"א שם; עי' עיטור שם; תורי"ד שם; תור"פ שם; תוס' רא"ש שם; עי' נ"י שם. וכ"ה לכאו' ד' תוס' ואגודה שם.
  433. חי' הר"ן שם, ובר"ן על הרי"ף שם (א ב); מג"א סי' תלז ס"ק ה. ועי' מג"א שם שכ"כ בד' הרמב"ם חומ"צ פ"ב הי"ח ושו"ע שם, ועי' פמ"ג ומחה"ש שם, ועי' ציון 434 בד' הרמב"ם ושו"ע.
  434. עי' רי"ו תא"ו נ"ה ח"א (לח ב), שי"מ אף ביום י"ד, שאע"ג שעל המשכיר לבדוק אינו צריך ליכנס לביתו, ולכאו' היינו כמ"ש בפנים. וכ"נ לכאו' מרמב"ם ושו"ע שם שסתמו שעל השוכר לבדוק, וכ"נ מנחלת צבי שם ס"ק ג בדעתם, ועי' מג"א הנ"ל, שפי' ד' הרמב"ם ושו"ע באופ"א. ואולי יש לדחוק בד' רי"ו באופ"א, כמ"ש תוס' הרא"ש שם בטעם להחשיבו מק"ט אע"פ שבלא"ה הבדיקה מוטלת על המשכיר, מפני שהשוכר אינו רוצה שהמשכיר יכנס לביתו, וע"ז אמרו שבפועל אין כאן מק"ט לפי שהשוכר רוצה במצוה, וא"כ היינו כדעה שבציון 432 שהמשכיר חייב, ופי' נוסף בד' רי"ו, עי' הגהות רי"ד זינצהיים בקובץ מוריה כרך קיב עמ' כב.
  435. עי' לבוש שם, שאפשר שכ"ה לדעת הרמב"ן שבציון 441; עי' מג"א שם ס"ק ו, שנחלק על העו"ש דלהלן, ועי' פמ"ג שם בדעתו; מקו"ח שם ס"ק ו, לדעת הרמב"ן הנ"ל, ועי' ציון הנ"ל בדעתו. ועי' עו"ש שם שחולק בד' הרמב"ן, שחייב לשלם דוקא כשהתנו בפירוש, ועי' מגן האלף שם ס"ק ו ובהגר"א שם ושעה"צ שם אות יז.
  436. ע"ע בדיקת חמץ ציון 243 ואילך.
  437. מאירי ורבינו דוד ומהר"ם חלאוה פסחים ד ב, בפי' א; פר"ח או"ח סי' תלז ס"ק ג, בפי' א. ועי' ריטב"א שם שחולק, שאע"פ שכששכרו בי"ד הוא חשוב בחזקת בדוק לענין דיני בדיקה, אבל מ"מ אינו בחזקת בדוק עד כדי להחשיבו מק"ט.
  438. מאירי ורבינו דוד ומהר"ם חלאוה ופר"ח שם, בפי' ב.
  439. עי' חי' הר"ן שם, ובר"ן על הרי"ף שם (א ב); מג"א ובהגר"א שבציון 427.
  440. בגדי ישע שם. ועי' אולם המשפט סי' רלב ס"ה.
  441. רבינו דוד וריטב"א ומ"מ שם, בשם הרמב"ן; עי' רמ"א בשו"ע שם, ועי' מקו"ח דלהלן ובה"ל שם בדעתו. ועי' מ"מ שם שמ' שחיוב הבדיקה מוטל רק על השוכר, אבל רבינו דוד שם כ' שהמשכיר חייב לבדוק, אלא שאם אינו רוצה לבדוק אין כאן ביטול מקח, והריטב"א שם כ' שהשוכר יכול אף לכפות את המשכיר לבדוק, אלא שאף כשהמשכיר אינו כאן המקח קיים ועל השוכר לבדוק ואח"כ יגבה שכרו, ועי' שעה"צ שם אות יד. ועי' מקו"ח שבציונים 435, 460, שחולק בד' הרמב"ן ובד' הרמ"א, שהוא דוקא כששכר בי"ד וחיוב הבדיקה על המשכיר, אבל כששכר בי"ד אע"פ שהתנו על כך א"צ להחזיר דמים, ומד' ראשונים הנ"ל ל"מ כן, ועי' שאר אחרונים שבציון הנ"ל. ועי' כנה"ג שם הגב"י אות ב, שדימה דין זה לאונאת שתות שהמקח קיים ומחזיר את הטעות. ועי' תלמיד הרשב"א שבציון 426, ומג"א שבציון 427.
  442. עי' מ"מ שם; עו"ש שם; מ"ב שם ס"ק יד.
  443. עו"ש שם.
  444. עי' ריטב"א שם. וכ"מ מרבינו דוד שם.
  445. עי' ציון 431 ואילך , מח' כששכר בי"ד, וציון 437 ואילך, מח' כשהתנה בפירוש שהבית בדוק.
  446. ב"ח או"ח סי' תלז ס"ק ז; פר"ח שם, וע"ש דהיינו במקרה שאינו מק"ט, אבל כשהתנה בפירוש הוא מק"ט, עי' פר"ח שבציון 437; עי' חק יעקב שם ס"ק י; א"ר שם ס"ק א; מקו"ח שם חי' ס"ק ו; מ"ב שם ס"ק טו. ולכאו' נחלקו על הרמ"א שבציון 441 שמ' שפסק כדעה שחייב להחזיר.
  447. פמ"ג סי' תלז א"א ס"ק ז, וע"ש כמה חששות איסור בדבר.
  448. ע"ע בדיקת חמץ ציון 206 ואילך, שכאשר שכר את הבית קודם י"ד בניסן חיוב הבדיקה הוא על השוכר.
  449. ע"ע בדיקת חמץ ציון 79 ואילך, מח' בזה. עי' נחפה בכסף שלסוברים שצריך לבדוק שוב, אין כאן טעות.
  450. שו"ת נחפה בכסף חו"מ סי' א. ועי' ברכ"י יו"ד סי' רצא ס"ק ב, שה"ה בשוכר בית בחזקת שאין בו מזוזה ונמצא שיש בו, ועי' פת"ש שם ס"ק ה, דהיינו דוקא לסוברים שכשהמזוזה כבר קבועה בבית השוכר אינו מברך עליה, ע"ע מזוזה על המח' בזה. ולכאו' אף לסוברים שאינו מברך הוא דוקא כשהשוכר מקפיד על הפסד הברכה, אבל קיום המצוה הוא ודאי אף כשלא קבע בעצמו, ע"ע הנ"ל, ועוד צ"ב, הלא השוכר יכול להסיר את המזוזה ולקבוע אחרת בברכה.
  451. נחפה בכסף שם. וע"ש שכ"כ ע"פ הדעה שבציון 437, במשכיר בית ואמר שהוא בדוק, ולכאו' כ"ה אף לד' החולקים שם, שהרי טעמם מפני שנוח לשוכר בקיום המצוה, וכאן שהתנה שאינו בדוק היא סיבה לביטול המקח.
  452. ב"י יו"ד סי' רצא, בשם רבינו מנוח; רמ"א בשו"ע שם ס"ב. ועי' ב"י שם דהיינו ע"פ גמ' שבציון 417 ואילך, לענין בדיקת חמץ, אבל עי' מהר"ם חלאוה פסחים ד ב, שהוא דוקא בבדיקת חמץ שהיא מחוייבת על כל אחד ואין בה הוצאה מרובה, ואין למדים ממנה למקום אחר, וע"ע ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה.
  453. ב"י שם, ע"פ גמ' הנ"ל.
  454. עי' בית הילל שם ס"ק א, שמצדד לומר כן.
  455. עי' רמ"א שם שסתם, ומ' שא"צ לשלם, ועי' בית הילל שם שהק' שסותר למ"ש לענין בדיקת חמץ שצריך לשלם, ועי' מג"א ומקו"ח דלהלן בד' הרמ"א. ועי' חובת הדר פ"א סי"א, שאם התנה בפירוש שיש בו מזוזה צריך להחזיר דמים, וכ"כ ע"פ פמ"ג סי' תלז א"א ס"ק ו, אבל עי' פמ"ג שם שדחה, וכן לד' המג"א דלהלן אף בהתנה בפירוש א"צ להחזיר דמים, ועי' ציון 446 שאף לענין בדיקת חמץ ד' הפוסקים להלכה שא"צ להחזיר דמים אף כשהתנה בפירוש, מלבד דעת הפר"ח שבציון הנ"ל שכשהתנה בפירוש הוא מק"ט, ועי' מקו"ח דלהלן שדעתו להיפך מהפר"ח.
  456. מג"א שם ס"ק ו.
  457. ע"ע מזוזה.
  458. מחה"ש שם; בגדי ישע שם.
  459. מקו"ח שם ס"ק ו. וע"ש שנחלק על הטעם שאין לו הפסד מטעם נוסף, שמ"מ יכול לטעון איני רוצה לקנות מזוזה.
  460. עי' ציון 431 ואילך, מח' בזה. מקו"ח שם, ועי' ציון 441.
  461. עי' תוספ' ב"ב פ"ד, ומנחת בכורים שם ואו"ש מכירה פי"ז ה"ט בפי' התוספ', ועי' אחרונים דלהלן פי' אחרים; שו"ת ובחרת בחיים (קלוגר) סי' יג; עי' אחרונים דלהלן.
  462. ובחרת בחיים שם.
  463. עי' ציון 323 ואילך, מח' בזה.
  464. ובחרת בחיים שם.
  465. ע"ע ספר תורה.
  466. מצפה שמואל שם בשם ת"ב ומנחת יצחק לתוספ' שם, בפי' התוספ'. ועי' חזו"י שם שפי' את התוספ' בטעות שהיא למצוה מן המובחר ואפשר לתקנה, ואם המוכר יתקן המקח קיים, ולכאו' הייינו דוקא בטעות שאינה שכיחה אבל בטעות שכיחה הקונה מחל, וכדלהלן. ועי' ציון 489 ואילך, על דבר שיש בו חשש איסור.
  467. עי' ציון 300 ואילך, מח' בזה, ועי' ציון 302 שכשהמוכר ידע המקח בטל. ובחרת בחיים שם; או"ש שם, בפי' ב' בתוספ' הנ"ל, ועי' ציון הנ"ל.
  468. ובחרת בחיים שם. ע"פ הדין שבציון 420.
  469. עי' ציון 433 ואילך, על השיטות בזה.
  470. ובחרת בחיים שם.
  471. צ"פ תרומות פ"א ה"א ד"ה ומפני, ובצ"פ למ"ס עמ' קכד, בפי' התוספ' הנ"ל, ועי' ציון 343. ועי' צ"פ שם שלכאו' אינו בדוקא כשיש טעות בכל דף, אלא בכל טעות שפוסלת את הספר התיקון חשוב כפנים חדשות.
  472. עי' משנה, ורמב"ם, וטוש"ע שבציון 583.
  473. רמב"ם מכירה פט"ז הי"ד; עי' ראשונים שבציון 485 ואילך; טור חו"מ סי' רלד; שו"ע יו"ד סי' קיט סי"ג, וחו"מ שם ס"ג.
  474. עי' ראשונים שבציון הנ"ל.
  475. עי' ברייתא וראשונים שבציון 477 ואילך; ש"ך שבציון 492. ועי' ציון הנ"ל בד' הלבוש, ועי' שו"ת אדמת קודש חו"מ סי' עה, ועי' ציון 295 ואילך.
  476. רמב"ם וטוש"ע שבציון 591.
  477. רמב"ם מכירה פט"ז ה"ו, ע"פ ברייתא דלהלן; טוש"ע חו"מ רלב יא. ועי' רמב"ם וטוש"ע שבציון הנ"ל.
  478. ע"ע בית הכוסות ציון 53 ואילך.
  479. כתובות עו ב וחולין נ ב; רמב"ם מכירה פ"כ הט"ו; טוש"ע חו"מ רכד ב.
  480. רש"י שם ושם.
  481. עי' ברייתא ורמב"ם וטוש"ע שם.
  482. אחרי ציון 667.
  483. רמב"ן חולין נא א, ורשב"א שם, ור"ן שם (יד ב); שו"ת ריב"ש סי' תצט; עי' רמ"א בשו"ע שם סי"ב. ועי' סמ"ע שבציון 300.
  484. עי' ציון 283.
  485. רמב"ן ורשב"א ור"ן חולין שם, וריב"ש שם. ועי' סמ"ע סי' שו ס"ק טז, וש"ך שם ס"ק ט וי, וט"ז יו"ד סי' קיט ס"ק יד.
  486. סמ"ע סי' רלב ס"ק כח, בד' הרמ"א שם.
  487. ר"ן וסמ"ע שם.
  488. עי' נתה"מ שם חי' ס"ק יב. ועי' חיים שאל דלהלן.
  489. שו"ת חיים שאל ח"א סי' קעד אות לה. ועי' אחרונים שבציון 466 כעי"ז, לענין הידור מצוה.
  490. שו"ת בית שלמה יו"ד ח"א סי' יד.
  491. עי' א"ח טריפות אות יח, בריאה שנמצאה בה מחט ונחתכה הריאה ואי אפשר לבודקה בנפיחה, שחכמי ההר פסקו שא"צ להחזיר דמים מספק, והובא בב"י יו"ד סי' קיט, ועי' ש"ך שם ס"ק כט ופר"ח שם ס"ק כז בד' הא"ח, שחולק על כל הראשונים הנ"ל ודעתו שספק אינו מק"ט, וכ"נ מט"ז שם ס"ק יד, אבל הלבוש שם סי"ד פסק כד' הא"ח ולא כשא"ר הנ"ל. ועי' חוו"ד שם ס"ק ה שדחה בד' הא"ח, שהמקח קיים דוקא מפני שקנה את הבשר קודם שנחתכה הריאה, וא"כ בשעת המקח היה אפשר לבודקה בנפיחה ולהתירה לאכילה, ועי' בית יהודה (לנדא) יו"ד שם שנחלק על החוו"ד, שמאחר שאין הדרך לבדוק את הריאה אם יש בה מחט קודם שחותכים אותה א"כ הוא מק"ט.
  492. עי' לבוש יו"ד שם סי"ד, ועי' ש"ך שם בדעתו שכ"כ להשוות את פסק הא"ח לשאר הראשונים. ועי' ש"ך שם שנחלק עליו, שודאי הדבר אינו תלוי בידיעת המוכר, ומום מבטל את המקח אף כשלא ידע ממנו, ועי' ציון 294 ואילך. ועי' חוו"ד שם, שיישב ד' הלבוש כמ"ש בד' הא"ח הנ"ל, שכ"כ דוקא כשהיה אפשר להתירה לאכילה, כנ"ל, ועי' בית יהודה שם, שהלבוש ודאי לא חילק בזה.
  493. עי' ציון 517 ואילך, על הדין בשוגג.
  494. בכורות לז א; רמב"ם מכירה פט"ז הי"ב; טוש"ע יו"ד קיט יג וחו"מ רלד ב.
  495. בכורות שם; רמב"ם שם הי"ד; טוש"ע יו"ד שם ג וחו"מ שם.
  496. רגמ"ה שם; רש"י שם ד"ה ויחזיר, ועי' ציון 584 בדעתו; נ"י ב"ב צב ב (מו ב); רע"ב בכורות פ"ה מ"ו; עי' סמ"ע סי' רלד ס"ק ד, בטעם א. ועי' ציון 498 בד' הט"ז. ועי' רה"ג שבציון 520 שלכאו' חולק על דעה זו שהוא קנס, ועי' מחנ"א שבציון 547, שרש"י כ"כ דוקא לענין מוכר ספק איסור.
  497. רע"ב שם; עי' סמ"ע שם. וכ"ה גי' השמ"ק שם ברש"י, "משום קנס דאיסור ספי להו", ולכאו' אף הרע"ב כ"כ ע"פ רש"י, ועי' ציון 584 על גי' רש"י שלפנינו. ועי' ציון 559 ואילך.
  498. רש"ס תרומות פ"ו ה"ב ומחנ"א נז"מ סי' ט, בד' הירושלמי שם, ועי' רי"ט אלגאזי בכורות פ"ה סי' נא אות א, שהבבלי בכורות שם חולק על הירושלמי וסובר שהוא מטעם קנס, ונחלק על המחנ"א שם שפי' כן אף בד' הבבלי; סמ"ע שם בטעם ב; ט"ז יו"ד שם ס"ק יג, ועי' ט"ז שבציון 517 שהוא קנס, וצ"ב. וכ"נ מרשב"א וצרור הכסף שבציון 734, שהוכיחו מהדין שצריך להחזיר דמים, שכשהקונה אינו יכול להחזיר את המקח אינו צריך לשלם דמיו, וא"כ דעתם שהדמים חוזרים מפני שלא נהנה בו. ועי' משנת חכמים סי' לט יבין שמועה ס"ק ח.
  499. ע"ע סחורה.
  500. בהגר"א יו"ד שם ס"ק כז. ולכאו' א"כ אפי' כשהקונה ידע שקונה דבר איסור ואכל במזיד, אפ"ה יהיה פטור מלשלם, וצ"ב, ועי' ציון 520, לענין מוכר בשוגג.
  501. ברייתא שם.
  502. רגמ"ה שם.
  503. ברייתא שם.
  504. תוס' חיצוניות בשמ"ק (מהד' אילן) שם, והובא ברי"ט אלגאזי בכורות פ"ה סי' נא אות א. ועי' שמ"ק שם, שאף יין שנתנסך ממש לע"ז הוא מאוס, וחשוב נפשו של אדם קצה בו.
  505. רי"ט אלגאזי שם, בד' תוס' חיצוניות שם. וע"ע טרפה ציון 19 ואילך.
  506. ע"ע בכור ציון 233 ואילך, מח' בזה.
  507. ע"ע יין נסך ציון 160 ואילך, על השיטות והדינים בזה.
  508. ציון 583 ואילך. עי' בכורות שם.
  509. מחנ"א ורי"ט אלגאזי שבציון 498.
  510. עי' ציון 496 ואילך, מח' בזה.
  511. בית מאיר יו"ד סי' שי.
  512. עי' רמב"ם וטוש"ע שבציון 495, ומ"מ מכירה פט"ז הי"ד בד' רמב"ם שם.
  513. מע"ש פ"ג. ועי' רדב"ז מעשר פי"ב הי"ח, שמ' שהמוכר פטור מלהחזיר דמים, ועי' רי"ט אלגאזי בכורות פ"ה סי' נא אות ב שתמה עליו מתוספ' שם, ועי' שער"י ש"א פ"ט (ליקווד תשע"א אות קלד-קלז), על הסברא בד' הרדב"ז.
  514. ע"ע עד אחד, על האופנים והשיטות בזה.
  515. רי"ט אלגאזי שם; דרך אמונה מעשר פי"ב ס"ק רי.
  516. עי' ציון 496 ואילך מח' בזה.
  517. נ"י שבציון הנ"ל, וש"ך יו"ד סי' קיט ס"ק כה ומחנ"א נז"מ סי' ט בדעתו, וכ"ה בש"ך שם בד' רש"י שבציון הנ"ל, ועי' מחנ"א שם שחולק בד' רש"י, שהקנס הוא דוקא במוכר ספק איסור אבל במוכר איסור ודאי החזרת הדמים היא דין ולא קנס, ועי' ציונים 520, 547; עי' ט"ז שם ס"ק יד וטו; פר"ח שם ס"ק כב. ועי' בשמים ראש סי' צז וכסא דהרסנא שם.
  518. מחנ"א שם בסו"ד, לד' הנ"י שם.
  519. רי"ט אלגאזי בכורות פ"ה סי' נא אות א.
  520. מחנ"א נז"מ סי' ט, לדעה שבציון 498, ולכאו' כ"ה אף לדעה שבציון 500; עי' אמר יוסף מכירה פט"ז הי"ד, בד' מהרש"ל שהובא בפרישה שם. וכ"נ מס' המקח שבציון 521, שעל כל פנים בעולם על המוכר להחזיר דמים, ומ' אף בשוגג.
  521. רמב"ם מכירה פט"ז הי"ד; טור חו"מ סי' רלד; שו"ע יו"ד קיט יג, וחו"מ שם ג. ועי' שו"ת ריב"ש סי' תצט, שאע"פ שאין ראיה ברורה לרמב"ם בדין זה לא מצאנו מהבאים אחריו מי שחלק עליו, ועי' שמע אברהם שבציון 533.
  522. שעמ"ש שם ס"ק א; חת"ס שבציון 542, ועי' ציון הנ"ל מה שחילק בדבר; שם יוסף על הרמב"ם שם.
  523. עי' ציון 496 ואילך, מח' בזה.
  524. סמ"ע שם ס"ק ד, בטעם א; עי' פר"ח יו"ד שם ס"ק כד.
  525. עי' ציון 498.
  526. סמ"ע שם, בטעם ב; ט"ז יו"ד שם ס"ק יג; עי' מחנ"א ורי"ט אלגאזי שבציון 541.
  527. ש"ך יו"ד שם ס"ק כז, וע"ש שנחלק על הטעמים הנ"ל. ועי' פר"ח שם שנחלק על טעם זה, ועי' שו"ת חת"ס חו"מ סי' קפ, ועי' דע"ת שם.
  528. עי' בהגר"א שבציון 500.
  529. ע"ע סחורה.
  530. בהגר"א שבציון הנ"ל.
  531. ע"ע אסור דרבנן ציון 22, וע"ש ציון 23 שי"ח.
  532. נתה"מ שם ס"ק ג, וכעי"ז בשו"ת חת"ס ח"ה סי' קפ.
  533. ערך השלחן יו"ד שם אות י ושו"ת שמע אברהם סי' נח, בד' ס' המקח לרה"ג סוף שמ"ה, ע"ש שעל כל פנים בעולם בין שיהא הדבר מאיסו"ה בין שאינו מאיסו"ה יש על המוכר להחזיר הדמים, ומסתימתו מ' שכ"ה אף באיסור דרבנן. ועי' שמע אברהם שם, שלפיכך הריב"ש שבציון 521 דקדק לומר דוקא מהבאים אחרי הרמב"ם אין חולק עליו, לפי שמד' רה"ג מ' שחולק.
  534. פר"ח יו"ד סי' קיט ס"ק כד; עי' מחנ"א אונאה סי' כו.
  535. עי' אחרונים דלהלן. וכ"מ מרמב"ם ושו"ע שבציון 521, שאינו מחזיר כלום, ועי' פר"ח שם שדחה דהיינו כאשר אין הפרש בדמים.
  536. עי' ש"ך שבציון 527.
  537. עי' ש"ך הנ"ל. ועי' מחנ"א שם שהק' עליו, אעפ"כ כיצד יתחייב לשלם יותר מערך מה שאכל, וכעי"ז הק' בשו"ת חת"ס ח"ה סי' קפ כיצד יתכן לומר בזה שחכמים לא גזרו במקום הפסד, הלא יקבל את ערכו של המקח, ומדוע חשוב הפסד במה שלא מרויח יותר מהראוי לו. ועי' פר"ח שם, מה שהק' על הש"ך, ושעמ"ש שם שהסכים לד' הש"ך.
  538. עי' רמב"ם וטוש"ע שבציון 273.
  539. פר"ת שם ס"ק יז. ועי' רי"ט אלגאזי בכורות פ"ה סי' נא אות ז שנחלק ע"ז, שיכול לומר תן לי מקחי דוקא כשהיה בידו של הקונה להחזיר את המקח והמוכר תובע את מקחו, אבל כאשר הקונה אכל את המקח מחמת המוכר שהטעהו ואין בידו להחזירו, א"כ המוכר אינו יכול לתבוע את מקחו ועליו להחזיר לקונה מה ששילם יותר מהראוי.
  540. ע"ע נהנה, על השיטות בזה.
  541. עי' מחנ"א שם, לד' זו שא"צ להחזיר את ההפרש, וע"ש מה שנחלק ע"ז, ועי' דברי חיים (אוירבך) נז"מ סי' א, בהג' בעל אמ"ב בסוה"ס; רי"ט אלגאזי שם אות ו; נתה"מ סי' רלד ס"ק ג. ועי' אחרונים שם, שכ"כ לשיטתם בציונים 526, 532, שהאוכל איסור דרבנן חשוב שנהנה.
  542. שו"ת חת"ס שם. ועי' פת"ש חו"מ שם ס"ק א, שכן ראוי להורות למעשה.
  543. עי' ציון 483 ואילך מח' בזה.
  544. ב"ח יו"ד סי' קיט ס"ק ה ופר"ח שם ס"ק כח, בד' שו"ת ריב"ש סי' תצט, ועי' ש"ך שם ס"ק כט שחולק בד' הריב"ש; ט"ז שם ס"ק יב ומחנ"א נז"מ סי' ט ובהגר"א שם ס"ק ל, בד' רש"י שבציון 584. ועי' נקוה"כ שם שחולק בד' רש"י, ועי' מחנ"א שבציון 547, ועי' שמ"ק שבציון 497, שג' ברש"י באופ"א.
  545. עי' רש"י שם, וט"ז ומחנ"א ובהגר"א שם בדעתו.
  546. ט"ז שם.
  547. מחנ"א שם, בד' רש"י שם.
  548. עי' סמ"ע שבציון 585; ש"ך יו"ד שם, ובנקוה"כ לט"ז שם.
  549. עי' ש"ך שם.
  550. ע"ע ספק איסור, על דין ספק איסור תורה לחומרא, שנחלקו בו אם הוא מה"ת או מדרבנן.
  551. עי' ציון עי' ציון 522 ואילך, ושם שי"ח.
  552. פר"ח שם. וע"ש בד' רש"י שבציון 584, שהוא מפני שלדעתו שספק איסור אסור מה"ת. ועי' פר"ת שם ס"ק יט, ובית מאיר שם וסי' שי, ושו"ת חיי אברהם (קובו) יו"ד סי' א, ושם יוסף מכירה פט"ז הי"ד.
  553. ע"ע בדיקת הריאה ציון 1 ואילך, וע' טרפה ציון 710 ואילך, על כך שכל הטריפות אין צריך לבדוק אחריהן, חוץ מטריפות הריאה.
  554. ע"ע בדיקת ריאה ציון 66 ואילך, על הדינים והשיטות בזה. עי' ש"ך יו"ד סי' קיט ס"קכח ופר"ח שם ס"ק כה, בד' ריב"ש ושו"ע דלהלן.
  555. שו"ת ריב"ש סי' תצט; שו"ע שם יד.
  556. ע"ע הנ"ל ציון 17 ואילך, ושם שיש מי שחולק בזה. ריב"ש שם. ועי' סמ"ע סי' רלד ס"ק א.
  557. נתה"מ סי' רלד ס"ק ב.
  558. ע"ע אין מבטלין איסור לכתחילה ציון 56 ואילך. נתה"מ שם.
  559. נתה"מ שם. ועי' ציון 565.
  560. עי' אחרונים דלהלן.
  561. עי' ציון 497.
  562. ערך ש"י יו"ד סי' קיט סי"ג.
  563. עי' ציון 521 ואילך, במוכר איסור דרבנן, ועי' ציונים 524, 527 דעת הסוברים שהוא מפני שחכמים לא קנסו.
  564. ע"ע הנ"ל ציון 6 ואילך, על השיטות בזה.
  565. מנחת פתים חו"מ שם. ולכאו' הנתה"מ שכ' שצריך להחזיר הוא כשיטתו שהטעם במוכר איסור דרבנן שאינו מחזיר דמים מפני שהקונה שאכל בשוגג אינו צריך כפרה, עי' ציון 532, וא"כ כאן שהמוכר עצמו גרם במזיד לבטל איסור קנסו אותו.
  566. בכורות לז ב; רמב"ם מכירה פט"ז הי"ג; טור חו"מ סי' רלד; שו"ע יו"ד קיט יג וחו"מ שם ב. ולכאו' היינו כשהיה צורך למכור את הבשר לפני שיתקלקל, עי' ציון 788. וזו ששנינו שהשליך לכלבים, לכאו' היינו לכלבים שלו, שנהנה בו כשאר טריפה, ועי' לחם משנה שם פ"ה מ"ו שפי' שהשליך לכלבים דעלמא, והקונה מפסיד לפי שהוא הזיק לעצמו שלא מכרם לגוי.
  567. עי' רש"י ורמב"ם שם.
  568. פר"ח שם ס"ק כג.
  569. רגמ"ה שם; עי' ר"י מיגש דלהלן; עי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' קמז; לבוש יו"ד שם; פר"ח שם. וכ"נ משו"ת חת"ס ח"ה סי' קפ.
  570. עי' רגמ"ה שם, שכ' לפי שהוא מכר טרפה מדעתו, ולכאו' היינו שהקונה מכר מדעתו והריוח שלו, אבל ע"ש שאפשר דהיינו כלפי המוכר, שמכר טריפה במזיד, והיינו משום קנס כדעה דלהלן; עי' ר"י מיגש שבציון 787, שאף בשאר מק"ט, מן הדין מותר המעות הוא של הקונה; עי' מהרשד"ם שם; עי' פר"ח שם בטעם א. וכ"ה בפר"ת שבציון 598, לענין איסו"ה, ואפשר שדעתו כן דוקא באיסור הנאה שהמוכר אין לו שום זכות בו, אבל באיסור אכילה שהוא שלו ליהנות בו אפשר שהריוח שלו, וע"ע אסורי הנאה ציון 161 ואילך.
  571. עי' רע"א שבציון 575.
  572. לבוש שם; עי' פר"ח שם בטעם ב. ועי' ציון 570 בד' רגמ"ה.
  573. עי' פר"ח שם בטעם ב. ועי' ערך ש"י שם.
  574. עי' סמ"ע שם ס"ק ג; תוי"ט בכורות פ"ה מ"ו, ובד"ח שם אות לא; עי' ש"ך ורי"ט אלגאזי שבציון 595, שמ' שאפי' באיסו"ה דמיו שייכים למוכר אע"פ שאינו שוה כלום; שו"ת רע"א חדשות סי' לג. ועי' מבי"ט דלהלן.
  575. רע"א שם. וכ"ד מבי"ט שבציון 789, לענין שאר מק"ט. אבל כשהקונה מכר את הטריפה ביותר ממה ששילם, לכאו' הלוקח יכול לומר שרוצה בקיום המקח ואינו צריך להחזיר דמים למוכר.
  576. עי' משנה וטוש"ע שבציון 583. ובד' הרמב"ם שבציון הנ"ל, עי' להלן.
  577. עי' ס' המקח דלהלן; עי' ראב"ד מכירה פט"ז הי"ב. וע"ש שנחלק על הרמב"ם שם, ועי' להלן בד' הרמב"ם.
  578. עי' אחרונים שבציון 580.
  579. ס' המקח לרה"ג סוף שמ"ה; עי' אחרונים דלהלן.
  580. סמ"ע חו"מ סי' רלד ס"ק ב; בית הלל יו"ד סי' שי ס"ק א.
  581. ט"ז יו"ד סי' שי ס"ק ג, בד' הרמב"ם שם לפי גי' הדפוסים, שכ' הבשר יקבל ויחזיר דמים. ועי' מגדל עוז שם שהגיה בלשון הרמב"ם "הבשר יקבר", כלשון המשנה הנ"ל, וכ"ה ברמב"ם בכורות פ"ג ה"ט, ועי' שנו"ס (פרנקל) שם. ועי' שמע אברהם סי' נח.
  582. ט"ז שם.
  583. בכורות לז א; רמב"ם בכורות פ"ג ה"ט, ומכירה פט"ז הי"ב; טוש"ע יו"ד שי ב, וחו"מ רלד א.
  584. עי' ציון 544 ואילך מח' בזה. עי' רש"י שם, לגי' שלפנינו "משום קנס דאיסור ספק הוי", ואחרונים שבציון 545 בדעתו. ועי' אחרונים שבציונים, 585, 544, 552, 591, שפי' ד' רש"י באופ"א. ועי' ציון 497, שי"ג ברש"י באופ"א.
  585. סמ"ע חו"מ שם ס"ק א, בטעם א; עי' בית מאיר יו"ד סי' קיט סי"ג. ועי' לחם משנה בכורות שם, שהק', הלא כשידוע שיש בבכור מום אלא שלא הראוהו לחכם הוא איסור דרבנן, ע"ע בכור בהמה טהורה ציון 233 ואילך על המח' אם הוא אסור אף כשידוע שיש בו מום.
  586. סמ"ע שם, בטעם ב; נקוה"כ יו"ד סי' קיט לט"ז ס"ק יב, בטעם ב. ועי' פר"ת שם ס"ק טז שאפשר דהיינו מ"ש רש"י שבציון 584 שהוא משום קנס דאיסור ספק, שחכמים קנסו את השוחט בלא בדיקה לאוסרו בהנאה.
  587. נקוה"כ שם, בטעם א. וע"ש שספק איסו"ה של תורה דינו כאיסו"ה דרבנן שעל המוכר להחזיר דמים, וצ"ב בטעם הדבר.
  588. עי' גמ' שבציון 508; ס' המקח לרה"ג סוף שמ"ה; רמב"ם מכירה שם הי"ד; טור חו"מ סי' רלד; שו"ע יו"ד קיט יג וחו"מ שם ד.
  589. עי' ציון 521 ואילך, מח' בזה.
  590. עי' גמ' שבציון 508.
  591. עי' רמב"ם וטור ושו"ע שם. ועי' רש"י שבציון 584 שבבכור צריך להחזיר דמים מטעם קנס, ועי' אחרונים שבציונים, 552, 584, 585, בדעתו, דהיינו מפני שבכור הוא ספק, ועי' פר"ת שם בפי' א ורי"ט אלגאזי בכורות פ"ה סי' נא אות ח, שרש"י כ"כ למקרה שהיה אפשר להתיר את הבכור בהנאה, וכמו שפי' בגמ' שם, עי' ציון 508.
  592. ע"ע אסורי הנאה ציון 103 ואילך, שכל איסו"ה אינם תופסים דמיהם מלבד ע"ז ושביעית.
  593. תוי"ט בכורות פ"ה מ"ו, ובד"ח בכורות פ"ה אות לב.
  594. עי' אחרונים דלהלן.
  595. ע"ע הנ"ל ציון 107 ואילך, על השיטות בזה. סמ"ע סי' רלד ס"ק ו; ש"ך שם ס"ק א; רי"ט אלגאזי בכורות שם סי' נא אות ח, בד' רע"ב שם, ועי' לחם משנה ושושנים לדוד שם שפי' ד' רע"ב באופ"א.
  596. רי"ט אלגאזי שם.
  597. קרית מלך רב מכירה פט"ז הי"ג, בטעם א.
  598. פר"ת סי' קיט ס"ק טז, ועי' ציון 570 בדעתו; קרית מלך רב שם, בטעם ב. ולכאו' כ"ה אף לראשונים ואחרונים שבציון 569 ואילך, שאפי' באיסור אכילה ריוח המקח שייך לקונה שמכרו. ועי' קרית מלך רב שם טעם נוסף, שאפשר שכאשר מעכב אצלו את דמי המקח הוא חשוב כמוכר עכשיו איסו"ה, וע"ש שנסתפק בדבר.
  599. עי' סמ"ע ותוי"ט שם. ועי' רי"ט אלגאזי שם, דהיינו לפי שהמעות שהישראל שילם למוכר מותרים לו, לסוברים שמעות מקח טעות הם של הקונה, עי' ציון 731 ואילך, מח' בזה.
  600. רש"י בכורות יג ב.
  601. ע"ע גוי ציון 726 על השיטות בזה.
  602. עי' ע"ז עא ב ובכורות שם, לדעת אביי ורבא בפי' הברייתא שם, ועי' בכורות שם שרבינא פי' ד' הברייתא באופ"א, ולדעתו צ"ב אם חולק בדין מק"ט; רמב"ם ע"ז פ"ז ה"ה; טוש"ע יו"ד קמו ג.
  603. רש"י ע"ז שם ד"ה מקח.
  604. ע"ז שם ובכורות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  605. בכורות שם.
  606. רש"י בכורות שם ד"ה איבעי.
  607. עי' ציון 323 ואילך, מח' בזה.
  608. תוס' שם ד"ה דכיון. ועי' ציון 335.
  609. או"ש מכירה פט"ו ה"ג, בד' תוס' שם. ולכאו' יותר מ' באופ"א, שהוא מום שכיח, עי' ציון 329.
  610. עי' ע"ז ובכורות שם, ורש"י שם ושם.
  611. עי' ציון 636 ואילך על המח' אם כשאינו מכירו יכול לומר קניתי לצורך מסוים, ועי' ציון 643 ואילך שכאשר יש הפרש במחיר הדמים מודיעים.
  612. ס' המקח לרה"ג שמ"ה, ע"פ גמ' דלהלן.
  613. עי' ציון 651 ואילך, על הדין כשהדמים עדיין ביד הקונה.
  614. ע"ע אין הולכים בממון אחר הרוב ציון 3 ואילך.
  615. עי' ב"ק מו א, וב"ב צב א, ורשב"ם שם ד"ה ומשני.
  616. ב"ק שם וב"ב שם.
  617. ציון 7. ועי' ציון 630.
  618. ציון 643 ואילך.
  619. רמב"ם וטוש"ע דלהלן.
  620. משנה ב"ב צב א; רמב"ם מכירה פט"ז ה"ב; טוש"ע חו"מ רלב כא.
  621. רשב"ם שם ד"ה ולא; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  622. משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  623. ב"ב שם צג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' רמב"ם ושו"ע שם, שרוב בני אדם קונים אותו לזריעה, ולכאו' בגמ' שבציון 628 מבואר שאי"ז רוב הקונים אלא רוב הזרעים, ועי' תו"ח שם.
  624. ב"ב שם.
  625. ב"ב שם, וכ"ה בתוספ' שם בשם ר' יהודה.
  626. ב"ב שם.
  627. ב"ב שם ב, וכ"ה בתוספ' שם.
  628. גמ' שם. ועי' ציון 623.
  629. רשב"ם שם ד"ה אמרו.
  630. רי"ף שם (מו א); עי' רמב"ם שם; רא"ש שם סי' א; עי' טוש"ע שם. ועי' ציון 617.
  631. ברייתא בירושלמי שם ה"א; רי"ף שם; רמב"ם שם; רא"ש שם; שו"ע שם.
  632. רשב"ם שם ד"ה ה"ג; נ"י שם (מו א); טוש"ע חו"מ רלב כג. ועי' ציון 636 ואילך, על המח' כשאינו מכירו.
  633. ב"ק מו א וב"ב צב א; רמב"ם מכירה פט"ז ה"ה; טוש"ע חו"מ רלב כג.
  634. רמב"ם שם.
  635. נ"י ב"ב שם (מו א).
  636. עי' רשב"ם שבציון 632 ; נ"י שבציון הנ"ל; ב"י שם בד' הטור שבציון הנ"ל; שו"ת בית מאיר סי' טז (עמ' פח), בד' הרמב"ם מכירה שם, שהיה יודע שהוא קונה לחרישה, אבל עי' שנו"ס (פרנקל) לרמב"ם שם, שהגי' הנכונה ברמב"ם "אם היה ידוע" ומ' כד' החולקים דלהלן; נתה"מ שם חי' ס"ק לה.
  637. עי' נ"י שם.
  638. ההשלמה ב"ב שם; מאירי ב"ק שם; בית מאיר שם, בד' ר"י מיגש שם. ועי' ציון 636 בד' הרמב"ם. ולכאו' היינו כדעה שדבר מפורסם אינו חשוב דברים שבלב, ודעה שבציון 636 כד' החולקים, ע"ע דברים שבלב ציון 25 ואילך על המח' בזה.
  639. עי' ציון 751 ואילך.
  640. עי' תוס' שאנץ בשמ"ק ב"מ מב ב, ותוס' רא"ש שם, בפי' א; עי' ריטב"א דלהלן. ועי' נתה"מ שבציון 747.
  641. תוס' שנץ ותוס' רא"ש שם, בפי' ב; ריטב"א שם.
  642. תוס' שנץ ותוס' רא"ש שם בפ' ג.
  643. ב"ק מו א וב"ב צב א; טוש"ע חו"מ רלב כג. ועי' רמב"ם מכירה פט"ז, שהשמיט דין זה, ועי' אהא"ז שם. ועי' רשב"ם ושא"ר שם, בטעם שהדמים ראיה אע"פ שלענין מכירת צמד הל' שהדמים אינם ראיה אם מכר אף את הבקר, ע"ע מכירה.
  644. נ"י ב"ב שם (מו א).
  645. תוס' ב"ק כז א ד"ה המניח.
  646. יש"ש ב"ק פ"ה סי' ג. וע"ש שכ"כ אף בד' רשב"ם ב"ב שם ד"ה ולחזי, שכ' ששור לחרישה בכ' דינרים ולשחיטה בי' דינרים, ועי' להלן שי"ח בד' רשב"ם.
  647. ההשלמה ב"ב שם ומאירי ב"ק מו א, בשם הראב"ד; נחפה בכסף חו"מ סי' י (צ ב) בד' רשב"ם שם, שכ' שנתאנה ביותר משתות.
  648. מאירי שם, שכ"ד רוב המפרשים.
  649. עי' ציון 60 ואילך.
  650. תוס' ב"ב ז א ד"ה בית כור. ועי' נחל"ד שם, שהק' שדומה למוכר צמד שלהל' אין אומרים בו דמים מודיעים, וע"ע מכירה על השיטות בזה. ועי' מהרש"א שם וערך ש"י חו"מ סי' ריח סי"ז, כשמכר בפחות מדמי בית כור ויותר מדמי לתך.
  651. פרי"ד ב"ב שם; פסקי ריא"ז שם ה"א סי' א וה; טור שם סי"ח וכא, בשם הרמ"ה, ועי' רמ"ה שבציון 310; שו"ע שם סכ"ג, לענין שור; רמ"א בשו"ע שם ס"כ, לענין זרעים.
  652. טור שם, בשם הרמ"ה; שו"ע שם.
  653. פרי"ד שם; ריא"ז שם סי' א.
  654. פרי"ד שם.
  655. פרישה שם; שעמ"ש שם ס"ק ה.
  656. פרישה שם. ועי' נתה"מ דלהלן שהק' מראשונים שבציון 310.
  657. שעמ"ש שם. וע"ש שכ"כ בפי' ד' הטור שם, אבל לכאו' ד' הטור הם במקרה שהקונה טוען למוכר אתה מכיר אותי שאני מהקונים לחרישה, עי' ציון 632 ואילך, וצ"ב.
  658. נתה"מ שם ס"ק יב.
  659. ציון 791 ואילך.
  660. עי' ציונים 289, 620 ואילך.
  661. תוס' ב"ב צב א ד"ה זרעוני, בתי' שני.
  662. עי' תוס' שם בתי' ראשון; עי' ראשונים דלהלן.
  663. ס' המקח לרה"ג שמ"ו.
  664. רי"ף ב"ב צב א (מו א); רמב"ם מכירה פט"ז ה"א ; טוש"ע רלב כ.
  665. עי' רמב"ן שם בד' רה"ג ורי"ף שם, ורשב"א שם, וריטב"א שם בשם ר"ח, ור"ן שם בד' הרמב"ם שם. ועי' חסד"ד ב"ב שם ה"ז, שפי' ד' הרמב"ן באופ"א.
  666. עי' רא"ש שם סי' א, וטור שם. ועי' רא"ש שם שכ"כ בד' הרי"ף שם, וחולק על הרמב"ן הנ"ל בדעתו.
  667. עי' רא"ש שם.
  668. עי' סמ"ע סי' רלב ס"ק טז, שלד' הרמב"ם דלהלן אף כשאמר בלשון זו המקח בטל, ועי' ציון 679 מה שחילק בד' הטור.
  669. הלכות קצובות הל' שימוש ב"ד אות נה; רמב"ם מכירה פט"ו ה"ו; סמ"ג לאוין קע; נ"י ב"מ פ א (מט ב), בשם הרמ"ה; שו"ע חו"מ רלב ז.
  670. רמב"ם שם; סמ"ג שם; שו"ע שם. ועי' שו"ת ושב הכהן סי' מה, דהיינו לפי שבמקרה זה המחילה היא בדבר קצוב, וכדלהלן בד' הרמב"ם שם, וע"ש שאף לסוברים שהטעם שהמקח בטל מפני שהוא כאונאה שלא ידע שמוחל, כדלהלן, אפשר שכשפירש שמוחל עד שיעור מסוים הדבר חשוב מחילה. ועי' מחנ"א אונאה סי' טז, שפי' ד' הרמב"ם באופ"א, שהמקח בטל דוקא כשהמוכר התנה ע"מ שאין בו מום, שהקונה סבור שאמר להשביח דעתו, אבל כשהקונה התנה ואמר קיבלתי עלי, מחל, ולכאו' לפ"ז ה"ה אף כשמחל בלא קיצבה, וצ"ב.
  671. ע"ע דבר שאינו קצוב ציון 1 ואילך, מח' בזה. טור חו"מ סי' רלב ושו"ת רדב"ז ח"ד סי' קלו וב"י וב"ח שם וושב הכהן שם, בד' הרמב"ם שם. ועי' ושב הכהן שם שכן מוכח מד' הרמב"ם שבציון 670, וע"ש שלדעת הרמב"ם אף באונאה הטעם שאי"ז מחילה מפני שאינו קצוב, ועי' ציון הנ"ל. ועי' כ"מ ובד"ה דלהלן שחזר בו בד' הרמב"ם, ועי' דרישה שם וסמ"ע שם ס"ק טז שהגיה בלשון הב"י.
  672. ע"ע אונאה ציון 206 ואילך, מח' אמוראים בה, ושם שהלכה שהתנאי אינו מועיל. מ"מ שם; עי' נ"י שם; כ"מ שם, ובבד"ה שם; סמ"ע שם; ש"ך שם ס"ק ד; שו"ת שבו"י ח"ב סי' קסו.
  673. ע"ע הנ"ל ציון 26. נתה"מ סי' ס ס"ק ד, לד' הרמב"ם שם.
  674. עי' ס' המקח שבציון שבציון 686; עי' ראב"ד ור"י מלוניל שבציון 687 ואילך; עי' טור שם, ואחרונים דלהלן בדעתו. וכ"נ מרשב"ם ב"ב צג א ד"ה רישא. ועי' שו"ת ושב הכהן שם, שחולק בד' הטור, שהטור מודה שהמקח בטל, אלא חולק על הרמב"ם שאינו מטעם דבר שאינו קצוב אלא מטעם שלא ידע שמוחל כמו באונאה הנ"ל.
  675. ס' המקח שבציון הנ"ל, וע"ש שפי' כן בד' הגמ' ב"מ פ א "היו בה כל המומין האלו", דהיינו באומר מקח זה יש בו מומים. ועי' ציון 697.
  676. טור ורדב"ז שם.
  677. שער המלך מכירה פי"א סוף הט"ז ונתה"מ סי' ס ס"ק ד, בד' הטור שם.
  678. נתה"מ סי' רלב ס"ק ב, בד' הטור שם.
  679. דרישה שם, ובסמ"ע שם, ועי' דרישה שם באופ"א, ושהעיקר כמ"ש בפנים. והיינו מפני שכאשר ודאי מחל אינו חשוב כמתנה על מה שכתוב בתורה, ע"ע אונאה ציונים, 210, 211. ולפ"ז אפשר שכ"ד רה"ג שבציון 674, עי' ציון הנ"ל.
  680. ע"ע מנהג.
  681. רדב"ז שם. וצ"ב אם כ"ה אף לענין אונאה.
  682. עי' רש"י ב"מ פ א ד"ה נכפית. ועי' ערוך ע' כף, שנופל מחמת שגעון.
  683. עי' רש"י ב"מ פ א ד"ה משועממת.
  684. ב"ב פ"ד, והובא בב"מ שם בשפחה, ומר' יוחנן בפרה.
  685. עי' רה"ג וראב"ד דלהלן.
  686. ס' המקח לרה"ג שמ"ה. ועי' ציון 669, שי"ח על דין זה.
  687. ראב"ד, הובא במיוחס לריטב"א ובשמ"ק שם; ר"י מלוניל שם, שי"ס כן. וע"ש שפי' כן בד' הגמ' שם, שאם היו בה כל המומים הללו אינו מק"ט, ועי' ציון 697 שי"מ באופ"א.
  688. ר"י מלוניל שם, לדעה זו.
  689. ראב"ד שם.
  690. עי' ראשונים דלהלן.
  691. רש"י שם, ותוס' שם ד"ה היו, ועי' ציונים 335, 693 בדעתם; עי' שא"ר דלהלן. ועי' בהגר"א שם ס"ק טז.
  692. עי' רמב"ם וטוש"ע שם. אבל עי' רי"ף שם שמ' שאף רבצנית ונשכנית הם מומים ניכרים.
  693. רי"ף שם (מט ב); רמב"ם מכירה פט"ו ה"ז וח וי; ר"י מלוניל שם; ריטב"א שם; רא"ש שם סי' יד; טוש"ע חו"מ רלב ח. ועי' רא"ש שם וכ"מ שם ה"ז, שרש"י ותוס' פי' באופ"א, ולכאו' היינו שלדעתם אפי' כאשר נמצא במקח מום ניכר ה"ז מק"ט, ועי' ציון 323 ואילך, וציון 335.
  694. רי"ף שם; רמב"ם שם; ריטב"א שם; רא"ש שם; טוש"ע שם.
  695. עי' ריטב"א שם.
  696. עי' ר"י מלוניל שם.
  697. עי' רש"י ב"מ פ א ד"ה היו; רי"ף שם; רמב"ם שם ה"ח וט; ר"י מלוניל שם; ריטב"א שם; רא"ש שם; טוש"ע שם ט. ועי' ראשונים הנ"ל, שפי' כן במ"ש בגמ' שם "היו בה כל המומין הללו", ועי' ראשונים שבציונים, 675, 686, שפי' באופ"א.
  698. רמב"ם שם; ריטב"א שם; טוש"ע שם. ועי' סמ"ע שם ס"ק יט, וש"ך שם ס"ק ה, ובהגר"א שם ס"ק טז.
  699. ריטב"א שם.
  700. טוש"ע שם.
  701. ע"ע אונאה ציון 72 ואילך. ראב"ד, הובא במאירי ב"ק ט א ובתלמיד הרשב"א והרא"ש שם ובמיוחס לריטב"א ב"מ נ ב ובשמ"ק שם יד א. ועי' הלכות קצובות הל' שימוש בית דין אות נה, שמ' שאפשר לבטל את המקח דוקא באותו יום, וצ"ב.
  702. עי' ציון 409 ואילך.
  703. עי' מאירי שם.
  704. רי"ף ב"מ נ ב (ל ב) בשם רה"ג, ובשו"ת סי' קנג; עי' ראשונים ואחרונים שבציון 707 ואילך; עי' עיטור מאמר ד אחריות (יט א); שו"ת מהר"ם ב"ב ד"ל סי' מח, ועי' מהר"ם ב"ב שבציון 35; מאירי שם, לדעה ב; רא"ש ב"מ פ"ד סי' טו; צרור הכסף הארוך דרך ד ש"ד אות א; חוקות הדיינים סי' רג (קסא); תלמיד הרשב"א שבציון הנ"ל; רי"ו מישרים נ"ט ח"ב (ל ב). ועי' שו"ת מהרש"ך ח"א סי' קנו, שכן הלכה רווחת בישראל.
  705. עי' שו"ת הרי"ף שם, והובא בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' קלו בשם רה"ג, ומחנ"א אונאה סי' ד בדעתו; עי' שו"ת ר"י מיגש סי' נא; ראב"ד בשמ"ק שם; עי' ריטב"א כתובות עה א. ועי' שו"ת תו"ח למהרח"ש ח"א סי' כא, שהוכיח כן אף מלשון הרי"ף שבציון 704.
  706. עי' רי"ף ור"י מיגש שם. ועי' רדב"ז שם על הטעם שהקונה חייב שבועה אע"פ שהמוכר טוען שמא. ועי' ריקאנטי סי' תקמב, וכנה"ג חו"מ סי' רלב הגה"ט אות כא.
  707. עי' רמב"ם ויד רמה וטוש"ע שבציון 711, ומהרח"ש ומחנ"א שם ומל"מ מכירה פט"ו ה"ג בדעתם; שו"ת שבו"י ח"ג סי' קסט; תרומת הכרי סי' רלב ס"ק א.
  708. מחנ"א שם.
  709. עי' ציון 323 ואילך, ושם שי"ח.
  710. שבו"י ותרומת הכרי שם.
  711. רמב"ם מכירה פט"ו ה"ג; יד רמה ב"ב צב ב בסו"ד; טוש"ע חו"מ רלב ג.
  712. עי' רמב"ם מכירה פי"ט ה"ב, ור"ן דלהלן בדעתו.
  713. עי' ציון 409 ואילך.
  714. עי' רמב"ם שם, ור"ן ב"מ יד א בדעתו, וע"ע מכירה שי"ח בד' הרמב"ם דהיינו כשיצאו עוררים לאחר שנשתמש; ראב"ד בשמ"ק ב"מ יד א; העיטור מאמר ד אחריות (יט א); רא"ה כתובות צב ב; יד רמה ב"ב מד ב אות קנו; ריטב"א כתובות שם; נ"י ב"ק ט א (ג ב); שו"ת רדב"ז ח"א סי' תקמח. ועי' ראשונים הנ"ל שפירשו כן במ"ש בגמ' שם, "מכי דייש אמצרי", וע"ע מכירה על הפירושים השונים והשיטות בזה, ועי' לעיל ציון 721.
  715. ריטב"א שם.
  716. שו"ת רשב"ש סוס"י תקפט; עי' רדב"ז דלהלן; עי' כנה"ג חו"מ סי' רלה הגה"ט אות יא, בשם כמה אחרונים.
  717. שו"ת תועפות ראם חו"מ סי' כא. וע"ש שכ"כ ע"פ שו"ת רדב"ז ח"ד סי' קלו, בקנה בגדים והוליכם לחנותו שחשוב כנשתמש, אבל ע"ש שלכאו' טעמו מפני ששהה זמן מרובה.
  718. מחנ"א אונאה סי' ה שה"ה לענין מקח שיש בו מום. וע"ש שכ"כ ע"פ ריטב"א ב"מ נ ב לענין אונאה ביותר משתות.
  719. שו"ת גליא מסכת סי' י. וע"ש שד' הריטב"א הנ"ל הם דוקא באונאה מפני שהקונה רוצה בקיום המקח אלא שתובע מעות, ועי' פת"ש שם ס"ק א ובנחלת צבי שם.
  720. עי' ציון 409 ואילך.
  721. ראב"ד שבציון הנ"ל. ועי' ציון 714.
  722. נתה"מ סי' רלב ס"ק א. ועי' פת"ש שם ס"ק א.
  723. עי' נתה"מ שם, שדימה לאונאה שלאחר זמן כדי שיראה לתגר מחל, ע"ע אונאה ציון 76. והיינו כד' הראב"ד הנ"ל, אמנם לענין הלכה אין ראיה מהראב"ד, שהרי לשיטתו שיהוי זמן כדי שיראה לתגר חשוב מחילה אף לענין מום, עי' ראב"ד שבציון 701, אבל לדעת שא"ר החולקים, עי' ציון 704 ואילך, אפשר שקודם שראה המום אינה מחילה אע"פ שהשתמש.
  724. ראנ"ח שבציון 330, ע"פ מ"מ שבציון הנ"ל.
  725. עי' ב"ב קו א; רמב"ם מכירה פכ"ח הי"ג; טוש"ע חו"מ ריח טז. ועי' ציון 68.
  726. מ"מ שם. ועי' סמ"ע שם ס"ק מז, ומער"ק שם.
  727. יד רמה שם, והובא בטור שם.
  728. עי' ס' המקח לרה"ג שכ"ה, שכ' כד' רשב"ם דלהלן; עי' רשב"ם שם ב ד"ה א"ל, וטור שם בדעתו. וע"ש שהסכים לד' רשב"ם. ועי' סמ"ע שם ס"ק מח שתמה מדוע בשו"ע ורמ"א סתמו בדבר, ועי' ב"ח שם. ועי' ערה"ש שם סט"ז, ואבני חשן (זילברשטין) ח"ב עמ' תקפט.
  729. ריטב"א ב"ב שם, ע"פ גמ' הנ"ל, הובא בנ"י שם (נ ב) ובב"י חו"מ סי' רלב; רמ"א בשו"ע שם ס"ז.
  730. ערה"ש שם סי"א. ועי' פתחי חשן גניבה ואונאה פי"ב הערה עג.
  731. ע"ע קדושין, על הדינים והשיטות בזה.
  732. רא"ש קדושין פ"ב סי' א; טור אה"ע סוס"י כח. וכ"נ מתוס' ב"ב צב ב ד"ה אי.
  733. רמב"ן שם; רשב"א שם; מאירי שם; ריטב"א שם. ועי' ר"ן שם (כג א) שנסתפק בזה, וכ"ה בשו"ע שם סכ"ב שהוא ספק, ועי' שאר פוסקים שם. ועי' שו"ת האלף לך שלמה ח"א סי' קכד.
  734. רמב"ם מכירה פט"ז ה"ו וטוש"ע חו"מ רלב יג, ע"פ הברייתא שבציון 479 ואילך, נמצאת טריפה; רשב"א ב"ב צב א וצרור הכסף הארוך דרך ד ש"ד אות ג, ע"פ משנה שבציון 494, בקונה שאכל את המקח, ועי' ציון 497.
  735. רמב"ם וטוש"ע שם.
  736. רמב"ם שם ה"ז; טוש"ע שם יד.
  737. רמב"ם וטוש"ע שם.
  738. עי' ראשונים ואחרונים שבציון 521 ואילך, במכר איסור דרבנן ואכלו הקונה, שפטור, וכ"ה לדעת ר"ש בן אלעזר שבציון 501 אפי' באיסורי תורה.
  739. עי' אחרונים שבציון 534.
  740. עי' אחרונים שבציון 535 ואילך.
  741. עי' ציון 536 ואילך, על טעמיהם של הסוברים שא"צ להחזיר את ההפרש, ועי' ציונים 494 ואילך על קונה איסורי אכילה ואכלם, וציון 583 ואילך, על קונה איסו"ה ואכלם.
  742. ס' המקח לרה"ג סוף שמ"ט; רמב"ם מכירה פט"ז ה"ט; טוש"ע חו"מ רלב יח. ועי' ס' המקח ורמב"ם שם, שכ"כ ע"פ גמ' דלהלן.
  743. עי' ציון 640 ואילך, כשמכרו לשחיטה או בסתם, מח' אם חשוב מום.
  744. עי' ב"מ מב ב; ס' המקח שם; רמב"ם שם ה"י; טוש"ע שם.
  745. רמב"ם ושו"ע שם.
  746. ס' המקח שם; רמב"ם שם; סמ"ג שם; שו"ע שם; ב"ח שם וש"ך שם ס"ק יב, בד' המרדכי ב"מ סי' רצא; בהגר"א שם ס"ק כו. ועי' ציון 750. ועי' ראשונים ואחרונים הנ"ל, שכדי שהמוכר יפטר מלהחזיר דמים עליו להשבע שלא ידע מהמום, והיינו ע"פ הדמ' שבציון 751.
  747. רמב"ם שם; סמ"ג שם; שו"ע שם. ועי' נתה"מ שם ס"ק ו, דהיינו דוקא כשהסרסור יכול להחזיר את המקח למוכר שלו, כגון שהסרסור קנה בהמה לחרישה ולא היו לה טוחנות ומתה, עי' ציון 640, ולפיכך הקונה מפסיד לפי שפשע בדבר, אבל כשהסרסור קנה בהמה בסתם ולא היו לה טוחנות, שאינו יכול לחזור על המוכר מפני שיאמר לו לשחיטה מכרתי, א"כ הקונה לא פשע, שבלא"ה הסרסור לא יוכל להחזירה למוכר שלו, וצ"ב, הלא הסרסור היה יכול לשחוט אותה ולאכול מבשרה.
  748. טור שם, ע"פ רא"ש שבציון 298; רמ"א בשו"ע שם; לבוש שם סי"ח. ועי' בהגר"א שבציון 763 שלדעה זו הקונה חשוב שומר חנם.
  749. עי' תוס' שם ד"ה הכא; נתה"מ שם.
  750. תשו' ר"י מיגש בשמ"ק ב"מ מב ב; ב"ח וש"ך ובהגר"א שבציון 746, לדעה שבציון הנ"ל, ועי' ציון 748, שי"ס שבלא"ה הקונה פטור, ועי' ציון 749, שאף לדעתם כשהקונה פשע לגמרי, מפסיד. ועי' ב"י ובכ"מ שם, שחולק על אחרונים הנ"ל לדעה שבציון 746, שהסרסור לא החזיר את דמי המקח, וע"ש בשם המרשים.
  751. ב"מ שם. וכ"פ הרי"ף שם (מב א), ורא"ש שם סי' כד. ועי' ס' המקח ורמב"ם ושו"ע שבציון 747. ועי' ב"מ שם, שכדי שהרועה יתחייב לשלם לסרסור, על הסרסור להשבע שלא ידע מהמום, ועי' בעה"מ וכתוב שם ורמב"ן במלחמות ושא"ר שם, בטעם השבועה.
  752. רש"י שם ד"ה ומשלם.
  753. עי' רש"י שם, ותוס' שם ד"ה הכא; ר"י מיגש בשמ"ק שם; בהגר"א סי' רלב ס"ק כו.
  754. ע"ע שוכר, על שוכר פרה והשאילה לאחר ונאנסה, מח' תנאים אם יכול לעשות סחורה בפרתו של המשכיר.
  755. רש"י שם; תוס' שם.
  756. עי' ציון 762 ואילך, מח' בזה.
  757. ראב"ד, הובא ברא"ש שם ובמיוחס לריטב"א שם; ריטב"א שם.
  758. תוס' שם ד"ה דמי, בשם ר"ת; ר"י מיגש בשמ"ק שם.
  759. בעה"מ שם.
  760. רמב"ם מכירה פט"ז ה"ד; סמ"ג לאוין קע; טוש"ע שם כב.
  761. עי' רמב"ם וסמ"ג וטוש"ע שם.
  762. ע"ע שומר חנם. עי' תוס' ב"מ מב ב ד"ה הכא, ומחנ"א אונאה סי' כה בדעתם; עי' ב"י שם ד"ה ואיכא למידק, ובכ"מ שם ה"ג בפי' ב; עי' סמ"ע שם ס"ק נו; עי' בהגר"א שם ס"ק כו, בד' ראשונים ואחרונים שבציון 748.
  763. עי' סמ"ע שם; עי' מחנ"א שם, לד' תוס' שם.
  764. ע"ע שומר שכר. עי' ראשונים שבציון 757, ומחנ"א שם בדעתם; לבוש שם סכ"ב; ב"ח שם; באה"ג שם אות ד; עי' ש"ך שם ס"ק יז, ונתה"מ שם ס"ק ט בדעתו. ועי' כ"מ שם בפי' א.
  765. לבוש שם; ב"ח שם; מחנ"א שם, לד' ראשונים הנ"ל; נתה"מ שם.
  766. רמב"ם מכירה פט"ו ה"ג, ועי' ראב"ד שם דלהלן; סמ"ג לאוין קע; ר"ן ב"ב צב א; טוש"ע חו"מ רלב כא. ועי' רמב"ם שם למד כן מהדין שבציון 289, במוכר זרעים ולא צמחו שהמוכר אינו יכול לטעון החזר לי את הזרעים, ועי' ראב"ד שם שיש לחלק ביניהם, ושאעפ"כ דין זה אמת, ושיש להוכיחו מהדעה שבציון 774, שהמוכר אף חייב לשלם לקונה הוצאות.
  767. יד רמה ב"ב צז ב אות סב, והובא בטור שם.
  768. רמב"ם, וסמ"ג, וטוש"ע שם.
  769. נתה"מ שם ס"ק י. וע"ש שכ"כ ע"פ הדין שבציון 734, במום שהדרך לעשותו במקח.
  770. עי' יד רמה דלהלן. ועי' ציון 775 בד' ס' המקח.
  771. עי' ציונים 651 ואילך, 661 ואילך, על הדינים והשיטות בזה.
  772. ב"ב צג ב, בד' ת"ק בברייתא שם. וע"ש בד' ת"ק שבמשנה שם צב א.
  773. ע"ע גרמא בנזיקין. רשב"ם שם ד"ה דמי זרע.
  774. ב"ב שם.
  775. ס' המקח לרה"ג שמ"ו. ולכאו' לפ"ז היינו דוקא כשהמוכר ידע מהמום, ועי' ציון 675.
  776. עי' ריטב"א שם. וע"ש שי"ס משום גרמי ודחה דבריהם, ועי' ראשונים דלהלן כשהמוכר ידע מהמום.
  777. רשב"ם שם ד"ה דמי בשתו; רי"ף שם (מו א); עי' רמב"ם מכירה פט"ז ה"א; רא"ש שם סי' א; עי' טוש"ע חו"מ רלב כ.
  778. יד רמה ב"ב צז ב, והובא בטור שם; שו"ע שם סכ"א. ועי' ציון 775 בד' ס' המקח, שלכאו' דעתו שמח' ת"ק ורשב"ג היא כשהמוכר ידע, וא"כ הלכה כת"ק שפטור, וצ"ב.
  779. יד רמה שם; טוש"ע שם.
  780. עי' שו"ת הרי"ף שבציון 784; רמב"ם מכירה פט"ז ה"ט; טוש"ע חו"מ רלב טו.
  781. עי' מ"מ שם וסמ"ע שם ס"ק לג, שדימו לדין אסמכתא, שכשהקרקע חוזרת צריך להחזיר הפירות שאכל, ע"ע מחילה.
  782. לבוש שם סט"ו; ב"ח שם. ועי' אמרי בינה שו"ת סי' א אות יד.
  783. רמב"ם וטוש"ע שם; עי' שו"ת הרי"ף דלהלן.
  784. שו"ת הרי"ף סי' קנג. ולכאו' מלשון הרמב"ם שם, ל"מ כן, ולדעת הסוברים דלהלן שיש כאן איסור רבית א"כ לכאו' דינו כהלוהו ודר בחצרו שצריך לשלם שכר, וע"ע רבית.
  785. קרית מלך רב שם ה"ג, בד' הריטב"א ב"מ נ ב.
  786. עי' ר"י מיגש ורגמ"ה ומהרשד"ם ופר"ח דלהלן.
  787. עי' שו"ת ר"י מיגש סי' קכח, והובא בשמ"ק ב"מ סה א. וע"ש שדבריו במקרה שהקונה התחייב לו ריבית על המתנת התשלום, והמוכר חוזר בו מפני שאינו רוצה ליטול ריבית וגם אינו מתרצה למוכרו בערכו בלא הריבית, ולכאו' ה"ה בטעות של המוכר, ועי' משפט שלום סי' רכז ס"ד ובמשמרת שלום שם וערך ש"י חו"מ שם ופתחי חשן גניבה ואונאה פי"א סי"ח, ועי' ציון 788.
  788. עי' רגמ"ה שבציון 570, ועי' ציון הנ"ל בדעתו; מהרשד"ם ופר"ח שבציון הנ"ל. ועי' לחם משנה ושושנים לדוד בכורות פ"ה מ"ו, דהיינו כשמכר את הבשר לאחר שנודע שהוא טריפה, ואע"פ שכאשר קונה מוכר את הסחורה שבידו דינו כנשתמש במקח ונתרצה בו, עי' ציו 716, לכאו' כאן היה הכרח למכור את הבשר מהר כדי שלא יתקלקל ואינו חשוב ריצוי, ועי' קרית מלך רב מכירה פט"ז הי"ג שפי' דהיינו כשמכר לגוי קודם שידע שהיא טריפה שאל"כ הוא מחל, כנ"ל, ועי' משמרת שלום ופתחי חשן שם.
  789. עי' שו"ת מבי"ט ח"ג סי' קמו, בחתן שחמיו נתן לו מעות להרויח בהם ולאחמ"כ החתן ביטל את השידוך, שכיון שחמיו לא נתן לו המעות אלא כדי שיכנוס את בתו, אף מה שהרויח בהם הוא של חמיו; עי' אחרונים שבציון 574 ואילך. וכ"נ מנתה"מ סי' שנו ס"ק ד. ועי' קובץ הישר והטוב כרך יא עמ' עה ואילך.
  790. עי' רשב"ם ב"ב צב ב ד"ה לא, בשם ר"ח; עי' תוס' ב"ק מו ב ד"ה ה"ג, וב"ב שם ד"ה אי; עי' ראשונים שבציון 732, שהמעות של הקונה.
  791. רשב"ם שם; תוס' ב"ק שם בשם ר"ת, וב"ב שם לדעת ר"י; רמ"א בשו"ע חו"מ סי' רלב סכ"ג.
  792. ע"ע מזיק. תוס' שם, לדעת ה"ר חיים כ"ץ.