מחלות: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
מ (הוספת תגיות מקור) |
מ (הוספת תגיות מקור) |
||
| שורה 109: | שורה 109: | ||
9:429, 1979.</ref>. המחלה מאופיינת בהתקפים בלתי נשלטים של בליעת כמויות גדולות של מזון בתוך פרק זמן קצר, הקאות, שימוש-יתר במשלשלים, ופחד חולני מהשמנה. חולים אלו סובלים מהפרעות דכאוניות, ויתכן שזו הסיבה שהיא נחשבה כמחלה מסוכנת; ויש מי שכתב, שהוא מין ממיני החולאים שנופל בו האדם, ואינו מרגיש כלל, וזה החולה הוא מין ממיני החולאים הנקראים בלשון חכמים נכפין וכו', וכשיאכלו יקל מעליהם ויאירו עיניהם<ref>רמב"ם בפיהמ"ש, יומא שם. וראה בספרו הרפואי של הרמב"ם, פרקי משה ברפואה פט"ז סכ"ג-כ"ד, שתיאר הפרעה זו בעיקר בנשים בהריון, על רקע של הפרעה בקיבה.</ref>. פירוש זה מתאים למחלה כפיונית<ref>epilepsy. ראה ע' נכפה.</ref>, או למצב של ירידה ברמות הסוכר בדם<ref>hypo- glycemia.</ref>, שגורמת בין השאר לאיבוד הכרה ולפירכוסים, והטיפול בו הוא בהאכלת סוכרים. | 9:429, 1979.</ref>. המחלה מאופיינת בהתקפים בלתי נשלטים של בליעת כמויות גדולות של מזון בתוך פרק זמן קצר, הקאות, שימוש-יתר במשלשלים, ופחד חולני מהשמנה. חולים אלו סובלים מהפרעות דכאוניות, ויתכן שזו הסיבה שהיא נחשבה כמחלה מסוכנת; ויש מי שכתב, שהוא מין ממיני החולאים שנופל בו האדם, ואינו מרגיש כלל, וזה החולה הוא מין ממיני החולאים הנקראים בלשון חכמים נכפין וכו', וכשיאכלו יקל מעליהם ויאירו עיניהם<ref>רמב"ם בפיהמ"ש, יומא שם. וראה בספרו הרפואי של הרמב"ם, פרקי משה ברפואה פט"ז סכ"ג-כ"ד, שתיאר הפרעה זו בעיקר בנשים בהריון, על רקע של הפרעה בקיבה.</ref>. פירוש זה מתאים למחלה כפיונית<ref>epilepsy. ראה ע' נכפה.</ref>, או למצב של ירידה ברמות הסוכר בדם<ref>hypo- glycemia.</ref>, שגורמת בין השאר לאיבוד הכרה ולפירכוסים, והטיפול בו הוא בהאכלת סוכרים. | ||
'''דבר''' המונח 'דבר' במקרא ובחז"ל בוודאי כולל גם את מחלת הדבר במובנה הרפואי המקובל<ref>Pest, Plague.</ref>, היינו המחלה הזיהומית הנגרמת על ידי חיידק<ref>Yersinia pestis, אשר זוהה בשנת 1894 על ידי החוקר אלכסנדר ירסין, במכון פסטר.</ref>. המחלה מאופיינת על ידי דלקת של רקמת הלימפה, שסימנה החיצון הבולט הוא התנפחות בלוטות לימפה מודלקות באזורים שונים בגוף, עד להיתהוות בובון<ref>bubon. מכאן השם הקליני לאחת הצורות של הדבר - הדבר הבובוני.</ref>. המחלה מלווה בחום גבוה, צמרמורות, כאבי ראש, הקאות, שלשולים, חולשה קשה, ושינויים במצב ההכרה. התמותה ללא טיפול במחלה זו גבוהה מאד. המחלה מועברת מחולדות ונברנים אחרים, וכן מהדבקה על ידי בני אדם חולים, באמצעות עקיצת פרעושים. ניתן למנוע את המחלה על ידי חיסון, ובעיקר על ידי ביעור והדברה של החולדות והפרעושים. כיום ניתן לטפל בחולי דבר ביעילות רבה על ידי תכשירים אנטיביוטיים מתאימים, ואם האיבחון נעשה מוקדם והטיפול ניתן בשלבים הראשונים של המחלה ניתן למנוע את התמותה כמעט לחלוטין. אכן בדרך כלל אין כוונת במקרא וחז"ל דווקא למחלה מסויימת, אלא הוא שם כללי לכל מחלה מדבקת, שגורמת למוות של מספר אנשים מאותה מחלה בסמיכות של זמן ומקום. דבר הוא, איפוא, שם נרדף למגיפה ולנגף<ref>ראה <makor>במדבר יז יא;</makor> שם יז יג; שם כה ט; שמו"ב כב כא; ישעיה כב יז; דבהי"ב כא יד.</ref>. אמנם יש להדגיש, כי נגף משמש גם למוות של אדם בודד<ref>כגון שמו"א כה לח; שמו"ב יב טו; דבהי"ב יג טו.</ref>, בעוד שדבר ומגיפה משמשים תמיד לתיאור מותם של הרבה אנשים. ייתכן שמקור השם 'דבר' הוא בעובדה שכולם מדברים בו, בגלל החללים הרבים שהוא מפיל. | '''דבר''' המונח 'דבר' במקרא ובחז"ל בוודאי כולל גם את מחלת הדבר במובנה הרפואי המקובל<ref>Pest, Plague.</ref>, היינו המחלה הזיהומית הנגרמת על ידי חיידק<ref>Yersinia pestis, אשר זוהה בשנת 1894 על ידי החוקר אלכסנדר ירסין, במכון פסטר.</ref>. המחלה מאופיינת על ידי דלקת של רקמת הלימפה, שסימנה החיצון הבולט הוא התנפחות בלוטות לימפה מודלקות באזורים שונים בגוף, עד להיתהוות בובון<ref>bubon. מכאן השם הקליני לאחת הצורות של הדבר - הדבר הבובוני.</ref>. המחלה מלווה בחום גבוה, צמרמורות, כאבי ראש, הקאות, שלשולים, חולשה קשה, ושינויים במצב ההכרה. התמותה ללא טיפול במחלה זו גבוהה מאד. המחלה מועברת מחולדות ונברנים אחרים, וכן מהדבקה על ידי בני אדם חולים, באמצעות עקיצת פרעושים. ניתן למנוע את המחלה על ידי חיסון, ובעיקר על ידי ביעור והדברה של החולדות והפרעושים. כיום ניתן לטפל בחולי דבר ביעילות רבה על ידי תכשירים אנטיביוטיים מתאימים, ואם האיבחון נעשה מוקדם והטיפול ניתן בשלבים הראשונים של המחלה ניתן למנוע את התמותה כמעט לחלוטין. אכן בדרך כלל אין כוונת במקרא וחז"ל דווקא למחלה מסויימת, אלא הוא שם כללי לכל מחלה מדבקת, שגורמת למוות של מספר אנשים מאותה מחלה בסמיכות של זמן ומקום. דבר הוא, איפוא, שם נרדף למגיפה ולנגף<ref>ראה <makor>במדבר יז יא;</makor> שם יז יג; שם כה ט; <makor>שמו"ב כב כא;</makor> <makor>ישעיה כב יז;</makor> דבהי"ב כא יד.</ref>. אמנם יש להדגיש, כי נגף משמש גם למוות של אדם בודד<ref>כגון <makor>שמו"א כה לח;</makor> שמו"ב יב טו; דבהי"ב יג טו.</ref>, בעוד שדבר ומגיפה משמשים תמיד לתיאור מותם של הרבה אנשים. ייתכן שמקור השם 'דבר' הוא בעובדה שכולם מדברים בו, בגלל החללים הרבים שהוא מפיל. | ||
הדבר נחשב לקללה חמורה<ref><makor>ויקרא כו כה;</makor> ירמיה כח ח; <makor>יחזקאל יד יט;</makor> ועוד.</ref>. לפי המקרא מועברת המחלה בין בני אדם הנמצאים בצפיפות<ref><makor>ויקרא כו כה.</makor></ref>, ובמקומות סגורים<ref>יחזקאל ז טו.</ref>. המחלה יכולה לעבור מעיר לעיר, ואפילו כשהערים מופרדות על ידי נהר<ref><makor>בבלי תענית כא ב.</makor></ref>. החזיר נחשב כגורם מעביר מחלות מדבקות, בגלל הדמיון של מערכת העיכול שלו לזו של בני אדם<ref>תענית שם; טושו"ע או"ח תקעו ג. וראה על כך בספרו של פרויס, עמ' 152.</ref>. גם כשיש דבר בין הגויים, צריכים היהודים להתענות ולהתריע<ref><makor>תוס' תענית כא ב</makor> ד"ה אמרו.</ref>, וברור שזו עצה אפידמיולוגית נכונה. | הדבר נחשב לקללה חמורה<ref><makor>ויקרא כו כה;</makor> <makor>ירמיה כח ח;</makor> <makor>יחזקאל יד יט;</makor> ועוד.</ref>. לפי המקרא מועברת המחלה בין בני אדם הנמצאים בצפיפות<ref><makor>ויקרא כו כה.</makor></ref>, ובמקומות סגורים<ref>יחזקאל ז טו.</ref>. המחלה יכולה לעבור מעיר לעיר, ואפילו כשהערים מופרדות על ידי נהר<ref><makor>בבלי תענית כא ב.</makor></ref>. החזיר נחשב כגורם מעביר מחלות מדבקות, בגלל הדמיון של מערכת העיכול שלו לזו של בני אדם<ref>תענית שם; טושו"ע או"ח תקעו ג. וראה על כך בספרו של פרויס, עמ' 152.</ref>. גם כשיש דבר בין הגויים, צריכים היהודים להתענות ולהתריע<ref><makor>תוס' תענית כא ב</makor> ד"ה אמרו.</ref>, וברור שזו עצה אפידמיולוגית נכונה. | ||
דבר ומגיפה באים על בני האדם בגלל חטאים<ref>לדוגמא: שמות ט ג-י; <makor>ויקרא כו כה;</makor> שמו"ב כד טו; <makor>זכריה יד יב.</makor></ref>. בעיקר נזכר הדבר כאזהרה ואיום על חטאי בני ישראל על ידי נביאי החורבן<ref>בירמיה כ-20 פעם; ביחזקאל כ-15 פעם. וראה עוד במשנה אבות ה ח-ט. וראה מה שכתב בשערי תשובה לרבנו יונה, שער שלישי, אות' קיז-קיח.</ref>. | דבר ומגיפה באים על בני האדם בגלל חטאים<ref>לדוגמא: שמות ט ג-י; <makor>ויקרא כו כה;</makor> שמו"ב כד טו; <makor>זכריה יד יב.</makor></ref>. בעיקר נזכר הדבר כאזהרה ואיום על חטאי בני ישראל על ידי נביאי החורבן<ref>בירמיה כ-20 פעם; ביחזקאל כ-15 פעם. וראה עוד במשנה אבות ה ח-ט. וראה מה שכתב בשערי תשובה לרבנו יונה, שער שלישי, אות' קיז-קיח.</ref>. | ||
מספר מגיפות מתוארות במקרא, אם כי ברובם אין תיאור של המחלה שגרמה למותם של אנשים רבים: דבר מצרים<ref>שמות ט ג-ז.</ref>, שהיה אחד מעשר המכות, פגע רק בבעלי החיים של המצרים, ולא בבני אדם. יש לציין כי אין במקרא, בחז"ל ובמפרשים תיאור מפורט על מהות המכה הזו, והתרגומים תירגמו 'מותנא', היינו מגיפה כלשהי שגורמת למוות; כשנכנסו המרגלים לארץ, היה הדבר נוגף את הגדולים מאנשי כנען, ומתעסקים בני העיר בקבורתם<ref>תנחומא, שלח, ז.</ref>; במגיפה הקשורה לקורח מתו 14,700 אנשים, בנוסף ל-250 האנשים שהיו קשורים ישירות עם קורח<ref><makor>במדבר יז יד.</makor></ref>; במגיפה בבעל פעור מתו 24,000 איש<ref><makor>במדבר כה ט.</makor></ref>; במגיפה בימי דוד, בעקבות החטא של מניין האנשים, מתו 70,000 אנשים<ref>שמו"ב כד טו. וראה עוד בספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ז:324.</ref>; רבים מהפלשתים שלקחו את ארון ה' הוכו ומתו במחלת העפלים = הטחורים<ref>שמו"א ה ט,יב.</ref>. יש הסבורים שהמדובר בדיזנטריה, שהיא מחלה זיהומית של מערכת העיכול הגורמת לשלשולים<ref>יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים 300:2.</ref>, ויש הסבורים, שהעופל הוא הבובון של מחלת הדבר<ref>ראה באנציקלופדיה העברית, כרך יא, ע' דבר, עמ' 871; ש.ה. בלונדהיים, קורות א:265, 1955. וראה עוד על מהות המחלה הזו בספרו של פרויס, עמ' 156-154.</ref>; 50,070 מאנשי בית שמש מתו מפני שראו את ארון ה'<ref>שמו"א ו יט.</ref>; 185,000 מחיילי צבא אשור של סנחריב הוכו בלילה<ref>מל"ב יט לה; ישעיה לז לו. וראה עוד בדבהי"ב לב כא.</ref>. על מגיפה זו דנו חז"ל<ref>ראה <makor>בבלי סנהדרין צד ב-צה א;</makor> <makor>בבלי מגילה לא ב;</makor> <makor>שמות רבה יח ה;</makor> ילקוט שמעוני, ישעיה פ"י רמז תטו.</ref>, וכן יוסף בן מתתיהו<ref>קדמוניות היהודים, כרך ב, ספר י, פ"א סע' 21. על פי תיאורו ייתכן שהמגיפה נבעה משתיית מים מזוהמים.</ref>, וחוקרים אחדים<ref>ראה - ש.י. פייגין, בספר מסתרי העבר: מחקרים במקרא ובהיסטוריה עתיקה, תש"ג, עמ' 88 ואילך; ז. יעבץ, תולדות ישראל, תרפ"ז, ח"ב עמ' 140 ואילך; מ. ואהלמן, תקופת ישעיהו וחזיונותיו, תרפ"ט, עמ' 267 ואילך; ד. ילין, חקרי מקרא: באורים חדשים במקראות (ישעיהו), תרצ"ט, עמ' צא ואילך; נ. רוגין-מאור ונ. רוגין, הרפואה קלו:650, 1999; י. מרגולין, הרפואה קלח:171, 2000. חוקרים אלו מדברים על מחלת חום פתאומית, על רעידת אדמה, על שריפה או על ידי הדף אוויר אדיר.</ref>, אשר העלו השערות שונות על מהות המגיפה. ואמנם, גם תבוסה במלחמה, המלווה בתמותה רבה של לוחמים, מכונה מגיפה<ref>שמו"א ד יז; <makor>זכריה יד יב.</makor></ref> ונגף<ref><makor>ויקרא כו יז;</makor> שמו"ב י טו. וראה עוד על המשמעות של מחלות מדבקות במקרא במאמר S. Kottek, ''Isr J Med Sci'' | מספר מגיפות מתוארות במקרא, אם כי ברובם אין תיאור של המחלה שגרמה למותם של אנשים רבים: דבר מצרים<ref>שמות ט ג-ז.</ref>, שהיה אחד מעשר המכות, פגע רק בבעלי החיים של המצרים, ולא בבני אדם. יש לציין כי אין במקרא, בחז"ל ובמפרשים תיאור מפורט על מהות המכה הזו, והתרגומים תירגמו 'מותנא', היינו מגיפה כלשהי שגורמת למוות; כשנכנסו המרגלים לארץ, היה הדבר נוגף את הגדולים מאנשי כנען, ומתעסקים בני העיר בקבורתם<ref>תנחומא, שלח, ז.</ref>; במגיפה הקשורה לקורח מתו 14,700 אנשים, בנוסף ל-250 האנשים שהיו קשורים ישירות עם קורח<ref><makor>במדבר יז יד.</makor></ref>; במגיפה בבעל פעור מתו 24,000 איש<ref><makor>במדבר כה ט.</makor></ref>; במגיפה בימי דוד, בעקבות החטא של מניין האנשים, מתו 70,000 אנשים<ref>שמו"ב כד טו. וראה עוד בספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ז:324.</ref>; רבים מהפלשתים שלקחו את ארון ה' הוכו ומתו במחלת העפלים = הטחורים<ref>שמו"א ה ט,יב.</ref>. יש הסבורים שהמדובר בדיזנטריה, שהיא מחלה זיהומית של מערכת העיכול הגורמת לשלשולים<ref>יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים 300:2.</ref>, ויש הסבורים, שהעופל הוא הבובון של מחלת הדבר<ref>ראה באנציקלופדיה העברית, כרך יא, ע' דבר, עמ' 871; ש.ה. בלונדהיים, קורות א:265, 1955. וראה עוד על מהות המחלה הזו בספרו של פרויס, עמ' 156-154.</ref>; 50,070 מאנשי בית שמש מתו מפני שראו את ארון ה'<ref><makor>שמו"א ו יט.</makor></ref>; 185,000 מחיילי צבא אשור של סנחריב הוכו בלילה<ref>מל"ב יט לה; <makor>ישעיה לז לו.</makor> וראה עוד בדבהי"ב לב כא.</ref>. על מגיפה זו דנו חז"ל<ref>ראה <makor>בבלי סנהדרין צד ב-צה א;</makor> <makor>בבלי מגילה לא ב;</makor> <makor>שמות רבה יח ה;</makor> ילקוט שמעוני, ישעיה פ"י רמז תטו.</ref>, וכן יוסף בן מתתיהו<ref>קדמוניות היהודים, כרך ב, ספר י, פ"א סע' 21. על פי תיאורו ייתכן שהמגיפה נבעה משתיית מים מזוהמים.</ref>, וחוקרים אחדים<ref>ראה - ש.י. פייגין, בספר מסתרי העבר: מחקרים במקרא ובהיסטוריה עתיקה, תש"ג, עמ' 88 ואילך; ז. יעבץ, תולדות ישראל, תרפ"ז, ח"ב עמ' 140 ואילך; מ. ואהלמן, תקופת ישעיהו וחזיונותיו, תרפ"ט, עמ' 267 ואילך; ד. ילין, חקרי מקרא: באורים חדשים במקראות (ישעיהו), תרצ"ט, עמ' צא ואילך; נ. רוגין-מאור ונ. רוגין, הרפואה קלו:650, 1999; י. מרגולין, הרפואה קלח:171, 2000. חוקרים אלו מדברים על מחלת חום פתאומית, על רעידת אדמה, על שריפה או על ידי הדף אוויר אדיר.</ref>, אשר העלו השערות שונות על מהות המגיפה. ואמנם, גם תבוסה במלחמה, המלווה בתמותה רבה של לוחמים, מכונה מגיפה<ref><makor>שמו"א ד יז;</makor> <makor>זכריה יד יב.</makor></ref> ונגף<ref><makor>ויקרא כו יז;</makor> שמו"ב י טו. וראה עוד על המשמעות של מחלות מדבקות במקרא במאמר S. Kottek, ''Isr J Med Sci'' | ||
30:499, 1994.</ref>. גם מבחינה רפואית השתנו הדגשים, וכיום מתייחסים כמגיפה גם למחלות או לפגיעות שאינן זיהומיות-מדבקות, כגון מחלות לב, מחלות מדבקות, תאונות וכיו"ב, ומדע האפידמיולוגיה הרחיב את תחומי מחקרו ועיסוקו גם למצבים כאלו<ref>על המגיפה העולמית המודרנית שנגרמה על ידי נגיף האידס - ראה ע' אידס.</ref>. | 30:499, 1994.</ref>. גם מבחינה רפואית השתנו הדגשים, וכיום מתייחסים כמגיפה גם למחלות או לפגיעות שאינן זיהומיות-מדבקות, כגון מחלות לב, מחלות מדבקות, תאונות וכיו"ב, ומדע האפידמיולוגיה הרחיב את תחומי מחקרו ועיסוקו גם למצבים כאלו<ref>על המגיפה העולמית המודרנית שנגרמה על ידי נגיף האידס - ראה ע' אידס.</ref>. | ||
| שורה 187: | שורה 187: | ||
'''סימטא''' <ref><makor>בבלי שבת סז א;</makor> <makor>ע"ז כח ב.</makor> וראה שם בדרכי הרפוי של מורסה זו. בעצם מדובר ב-furuncle - ראה פרויס, עמ' 194.</ref> - היא מורסה המלווה בחום. | '''סימטא''' <ref><makor>בבלי שבת סז א;</makor> <makor>ע"ז כח ב.</makor> וראה שם בדרכי הרפוי של מורסה זו. בעצם מדובר ב-furuncle - ראה פרויס, עמ' 194.</ref> - היא מורסה המלווה בחום. | ||
'''עוית''' מחלה הגורמת לכיווץ שרירים<ref>ראה רש"י ישעיה כא ג. וראה <makor>רש"י חולין ס ב</makor> ד"ה עוית שכתב שהוא קרנפ"א בלעז, ובאוצר לעזי רש"י פירש שהכוונה להתכווצות שרירים.</ref>. אופי המחלה המדוייק לא התפרש, ויש הרבה מצבים חולניים שתוצאתם היא התקפים של כיווץ שרירים. לפי חז"ל עווית באה כעונש למי שמשמש בעמידה<ref><makor>בבלי גיטין ע א.</makor></ref>, וכן קורית המחלה לכל מי שהסתכל על בני עם העוים<ref><makor>בבלי חולין ס ב.</makor></ref>. | '''עוית''' מחלה הגורמת לכיווץ שרירים<ref>ראה <makor>רש"י ישעיה כא ג.</makor> וראה <makor>רש"י חולין ס ב</makor> ד"ה עוית שכתב שהוא קרנפ"א בלעז, ובאוצר לעזי רש"י פירש שהכוונה להתכווצות שרירים.</ref>. אופי המחלה המדוייק לא התפרש, ויש הרבה מצבים חולניים שתוצאתם היא התקפים של כיווץ שרירים. לפי חז"ל עווית באה כעונש למי שמשמש בעמידה<ref><makor>בבלי גיטין ע א.</makor></ref>, וכן קורית המחלה לכל מי שהסתכל על בני עם העוים<ref><makor>בבלי חולין ס ב.</makor></ref>. | ||
'''פודגרא''' <ref><makor>בבלי סוטה י א;</makor> <makor>בבלי סנהדרין מח ב;</makor> <makor>במדבר רבה כג יג;</makor> תנחומא, מסעי יב.</ref>, או '''צינית''' <ref><makor>ירושלמי שבת ו ו.</makor></ref> - מחלה הפוגעת ברגליים<ref>המלך אסא חלה לעת זקנתו ברגליו (מל"א טו כג), ולדעת חז"ל (סוטה י א) הוא סבל מפודגרא. וראה רש"י שם, שגם בלשון הלועזית שהיתה מדוברת בסביבתו נקראה המחלה כך. בהנחה שהמלך אסא סבל משגדון (ראה בהערה הבאה) - יש מי שהסבירו את סיבת מותו המהירה ממחלה שבדרך כלל איננה קטלנית, בגלל סיבוך של המחלה בפגיעה כלייתית מסוג urate nephropathy, או סיבוכים כלייתיים אחרים המלווים לעתים את מחלת השגדון - ראה ד. נבריסקי ומ. אליס, הרפואה קלה:58, 1998.</ref>. יש מי שכתבו, שצינית היא מכה שתחת פרסת הרגל<ref><makor>רש"י שבת סה א</makor> ד"ה בת; טושו"ע או"ח שא כח.</ref>; ויש מי שכתב, שצינית הוא חולי הנקרא בערבית 'סלעה', וחכמים קוראים אותה בת ארעא, לפי שמוגלתה עבה וגופה קשה, והיינו שמדובר במכה המתהווה ברגליהם של ההולכים יחף, על ידי שמתבקע העקב ומתמגל בפנים, או שנצרר הדם בפנים בגלל דריכה על חוד אבן, ונהפך לדלקת<ref>פיהמ"ש לרמב"ם שבת שם, לפי תירוגומו ופירושו של הרב קאפח; וראה בספרו של פרויס, עמ' 168.</ref>. פודגרא היא מילה מורכבת משתי מילים יווניות<ref>pod = רגל, agra = עווית של כאב. על מחלה זו בכתביו הרפואיים של הרמב"ם ראה - פרקי משה ברפואה פ"ט סק"ג וסקכ"א, ושם פכ"ב סנ"ז.</ref>. מקובל לחשוב, שמדובר במחלת השגדון<ref>gout. כך סבורים חוקרים אחדים - ראה F. Rosner, ''JAMA'' | '''פודגרא''' <ref><makor>בבלי סוטה י א;</makor> <makor>בבלי סנהדרין מח ב;</makor> <makor>במדבר רבה כג יג;</makor> תנחומא, מסעי יב.</ref>, או '''צינית''' <ref><makor>ירושלמי שבת ו ו.</makor></ref> - מחלה הפוגעת ברגליים<ref>המלך אסא חלה לעת זקנתו ברגליו (מל"א טו כג), ולדעת חז"ל (סוטה י א) הוא סבל מפודגרא. וראה רש"י שם, שגם בלשון הלועזית שהיתה מדוברת בסביבתו נקראה המחלה כך. בהנחה שהמלך אסא סבל משגדון (ראה בהערה הבאה) - יש מי שהסבירו את סיבת מותו המהירה ממחלה שבדרך כלל איננה קטלנית, בגלל סיבוך של המחלה בפגיעה כלייתית מסוג urate nephropathy, או סיבוכים כלייתיים אחרים המלווים לעתים את מחלת השגדון - ראה ד. נבריסקי ומ. אליס, הרפואה קלה:58, 1998.</ref>. יש מי שכתבו, שצינית היא מכה שתחת פרסת הרגל<ref><makor>רש"י שבת סה א</makor> ד"ה בת; טושו"ע או"ח שא כח.</ref>; ויש מי שכתב, שצינית הוא חולי הנקרא בערבית 'סלעה', וחכמים קוראים אותה בת ארעא, לפי שמוגלתה עבה וגופה קשה, והיינו שמדובר במכה המתהווה ברגליהם של ההולכים יחף, על ידי שמתבקע העקב ומתמגל בפנים, או שנצרר הדם בפנים בגלל דריכה על חוד אבן, ונהפך לדלקת<ref>פיהמ"ש לרמב"ם שבת שם, לפי תירוגומו ופירושו של הרב קאפח; וראה בספרו של פרויס, עמ' 168.</ref>. פודגרא היא מילה מורכבת משתי מילים יווניות<ref>pod = רגל, agra = עווית של כאב. על מחלה זו בכתביו הרפואיים של הרמב"ם ראה - פרקי משה ברפואה פ"ט סק"ג וסקכ"א, ושם פכ"ב סנ"ז.</ref>. מקובל לחשוב, שמדובר במחלת השגדון<ref>gout. כך סבורים חוקרים אחדים - ראה F. Rosner, ''JAMA'' | ||
| שורה 209: | שורה 209: | ||
מי שנתקף בקורדייקוס, ואמר כתבו גט לאשתי, לא אמר כלום; אמר כתבו גט לאשתי, ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר אל תכתבו, אין דבריו האחרונים כלום<ref><makor>בבלי גיטין סז ב;</makor> <makor>רמב"ם גירושין ב יד;</makor> טושו"ע אבהע"ז קכא א-ב.</ref>. | מי שנתקף בקורדייקוס, ואמר כתבו גט לאשתי, לא אמר כלום; אמר כתבו גט לאשתי, ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר אל תכתבו, אין דבריו האחרונים כלום<ref><makor>בבלי גיטין סז ב;</makor> <makor>רמב"ם גירושין ב יד;</makor> טושו"ע אבהע"ז קכא א-ב.</ref>. | ||
'''שבץ''' <ref>שמו"ב א ט. בעניין מקור השם ראה תנחומא מצורע ב - אין שבץ אלא בגדי כהונה, שנאמר (שמות כח יג) 'ועשית משבצת זהב', והיינו ששאול מת בגלל קטגוריא של נוב עיר הכהנים, וראה רלב"ג שם. ובתירגום יונתן - 'רתיתא', היינו רטט ורעדה.</ref> - הוא עווית ואפיסת כוחות התוקפת את האדם לפני מותו<ref>רד"ק שם.</ref>. אין עדות במקרא ובחז"ל, שמדובר בהכרח באותה מחלה בצורתה במודרנית, המתייחסת לשבץ-לב, או לשבץ-מוח, במובן של אוטם שריר הלב, או אוטם מוחי<ref>היינו infarct. וייתכן שהביטוי המקראי הושאל למחלה המודרנית, מפני שפעמים רבות אוטם שריר הלב או אוטם המוח גורם למוות מהיר.</ref>. | '''שבץ''' <ref><makor>שמו"ב א ט.</makor> בעניין מקור השם ראה תנחומא מצורע ב - אין שבץ אלא בגדי כהונה, שנאמר (שמות כח יג) 'ועשית משבצת זהב', והיינו ששאול מת בגלל קטגוריא של נוב עיר הכהנים, וראה רלב"ג שם. ובתירגום יונתן - 'רתיתא', היינו רטט ורעדה.</ref> - הוא עווית ואפיסת כוחות התוקפת את האדם לפני מותו<ref>רד"ק שם.</ref>. אין עדות במקרא ובחז"ל, שמדובר בהכרח באותה מחלה בצורתה במודרנית, המתייחסת לשבץ-לב, או לשבץ-מוח, במובן של אוטם שריר הלב, או אוטם מוחי<ref>היינו infarct. וייתכן שהביטוי המקראי הושאל למחלה המודרנית, מפני שפעמים רבות אוטם שריר הלב או אוטם המוח גורם למוות מהיר.</ref>. | ||
'''שחפת''' <ref>ויקרא כו טז; <makor>דברים כח כב.</makor></ref> - חולי שמשחף את הבשר, דומה לניפוח שהוקלה נפיחתו, ומראית פניו זעופה<ref>רש"י ויקרא שם. וראה בא"ע שם, שכתב שהוא חולי ידוע, אך לא פירשו.</ref>. על פי תיאור זה, הכוונה למצב הגופני הירוד ביותר לאחר רעב ממושך<ref>marasmus. וראה <makor>בבלי שבת לג א,</makor> אחת הצורות של הדרוקן מתאימה לבצקת הכללית בזמן רעב.</ref>. אכן, אין עדות במקרא ובחז"ל שהכוונה למחלה הנקראת בשם זה בעברית המודרנית<ref>שחפת = tuberculosis, T.B.. זו היא מחלה זיהומית מדבקת מוגדרת, אשר נגרמת על ידי חיידק מיוחד Mycobacterium tuberculosis. וראה עוד בספרו של פרויס, עמ' 164.</ref>. | '''שחפת''' <ref>ויקרא כו טז; <makor>דברים כח כב.</makor></ref> - חולי שמשחף את הבשר, דומה לניפוח שהוקלה נפיחתו, ומראית פניו זעופה<ref>רש"י ויקרא שם. וראה בא"ע שם, שכתב שהוא חולי ידוע, אך לא פירשו.</ref>. על פי תיאור זה, הכוונה למצב הגופני הירוד ביותר לאחר רעב ממושך<ref>marasmus. וראה <makor>בבלי שבת לג א,</makor> אחת הצורות של הדרוקן מתאימה לבצקת הכללית בזמן רעב.</ref>. אכן, אין עדות במקרא ובחז"ל שהכוונה למחלה הנקראת בשם זה בעברית המודרנית<ref>שחפת = tuberculosis, T.B.. זו היא מחלה זיהומית מדבקת מוגדרת, אשר נגרמת על ידי חיידק מיוחד Mycobacterium tuberculosis. וראה עוד בספרו של פרויס, עמ' 164.</ref>. | ||
| שורה 219: | שורה 219: | ||
'''אריה''' ראה חיות גדולות; '''ביני''' ראה עלוקות; '''ברדלס''' ראה חיות גדולות; '''דוב''' ראה חיות גדולות; '''זאב''' ראה חיות גדולות; '''זיבורא''' ראה צירעה. | '''אריה''' ראה חיות גדולות; '''ביני''' ראה עלוקות; '''ברדלס''' ראה חיות גדולות; '''דוב''' ראה חיות גדולות; '''זאב''' ראה חיות גדולות; '''זיבורא''' ראה צירעה. | ||
'''חיות גדולות''' נחשבות כמזיקות וכממיתות<ref>ב"ק טו ב; סנהדרין טו ב.</ref>. דוגמאות לחיות כאלו: זאב, שיכול להיות מסוכן גם לבני אדם, בעיקר לתינוקות<ref>ראה <makor>משנה תענית ג ו.</makor></ref>, ולבהמה דקה אבל לא לבהמה גסה<ref>ראה <makor>משנה חולין ג א.</makor></ref>; אריה; דוב; נמר; ברדלס<ref>בזיהוי חיה זו ראה ב"ק טז א.</ref>, שיש שמשמע ממנו שהיא חיה קטנה מקבוצת החולדות<ref><makor>רש"י פסחים ט ב.</makor></ref>, יש שכתבו שיש שתי חיות שונות שנקראות בשם זה, ואחת היא נחש האפעה<ref>תוס' סנהדרין טו ב ד"ה ברדלס; רד"ק שמו"א יג יח.</ref>, ויש מי שזיהה את הברדלס עם נמר-צ'יטה, שהוא המהיר בין החיות הטורפות<ref>י. פליקס, הצומח והחי במשנה, בערכו.</ref>; ונחש<ref>ראה להלן הע' 219 ואילך.</ref>. חיות אלו מטבע ברייתן מועדות להזיק, ואפילו הן בני תרבות, לפיכך אם הזיקו או המיתו, חייב בעליהם לשלם נזק שלם<ref>ב"ק טו ב; <makor>רמב"ם נזקי ממון א ו;</makor> טושו"ע חו"מ שפט ח. וראה ברמ"א שם.</ref>. כל בעלי החיים שהמיתו אדם, כשהם בני תרבות, ויש להם בעלים, נידונים בבית דין של עשרים ושלושה<ref>סנהדרין טו ב, מחלוקת; <makor>רמב"ם סנהדרין ה ב.</makor> בדין נחש ראה הע' 219 ואילך.</ref>. | '''חיות גדולות''' נחשבות כמזיקות וכממיתות<ref>ב"ק טו ב; סנהדרין טו ב.</ref>. דוגמאות לחיות כאלו: זאב, שיכול להיות מסוכן גם לבני אדם, בעיקר לתינוקות<ref>ראה <makor>משנה תענית ג ו.</makor></ref>, ולבהמה דקה אבל לא לבהמה גסה<ref>ראה <makor>משנה חולין ג א.</makor></ref>; אריה; דוב; נמר; ברדלס<ref>בזיהוי חיה זו ראה ב"ק טז א.</ref>, שיש שמשמע ממנו שהיא חיה קטנה מקבוצת החולדות<ref><makor>רש"י פסחים ט ב.</makor></ref>, יש שכתבו שיש שתי חיות שונות שנקראות בשם זה, ואחת היא נחש האפעה<ref>תוס' סנהדרין טו ב ד"ה ברדלס; <makor>רד"ק שמו"א יג יח.</makor></ref>, ויש מי שזיהה את הברדלס עם נמר-צ'יטה, שהוא המהיר בין החיות הטורפות<ref>י. פליקס, הצומח והחי במשנה, בערכו.</ref>; ונחש<ref>ראה להלן הע' 219 ואילך.</ref>. חיות אלו מטבע ברייתן מועדות להזיק, ואפילו הן בני תרבות, לפיכך אם הזיקו או המיתו, חייב בעליהם לשלם נזק שלם<ref>ב"ק טו ב; <makor>רמב"ם נזקי ממון א ו;</makor> טושו"ע חו"מ שפט ח. וראה ברמ"א שם.</ref>. כל בעלי החיים שהמיתו אדם, כשהם בני תרבות, ויש להם בעלים, נידונים בבית דין של עשרים ושלושה<ref>סנהדרין טו ב, מחלוקת; <makor>רמב"ם סנהדרין ה ב.</makor> בדין נחש ראה הע' 219 ואילך.</ref>. | ||
חיה רעה שנשתלחה, אפילו לא הזיקה אלא נראית בלבד, מתענים ומריעים בכל מקום, אפילו הרחוקים<ref><makor>בבלי תענית יט א,</makor> ושם כב א; <makor>רמב"ם תעניות ב ז;</makor> טושו"ע או"ח תקעו ו. וראה בנו"כ הרמב"ם והשו"ע בפרטי דינים שונים.</ref>. | חיה רעה שנשתלחה, אפילו לא הזיקה אלא נראית בלבד, מתענים ומריעים בכל מקום, אפילו הרחוקים<ref><makor>בבלי תענית יט א,</makor> ושם כב א; <makor>רמב"ם תעניות ב ז;</makor> טושו"ע או"ח תקעו ו. וראה בנו"כ הרמב"ם והשו"ע בפרטי דינים שונים.</ref>. | ||
| שורה 233: | שורה 233: | ||
'''נחשים''' ידועים בעולם כ-2,500 מינים של נחשים, מהם כ-400 ארסיים; בארץ מצויים כ-36 מיני נחשים, מהם רק שמונה ארסיים לאדם. הנחש הארסי הנפוץ בארץ הוא הצפע<ref>Viper.</ref>, והוא כנראה הנחש המכונה בחז"ל עכנאי<ref><makor>בבלי ברכות יט א;</makor> <makor>ב"מ פד ב.</makor></ref>. | '''נחשים''' ידועים בעולם כ-2,500 מינים של נחשים, מהם כ-400 ארסיים; בארץ מצויים כ-36 מיני נחשים, מהם רק שמונה ארסיים לאדם. הנחש הארסי הנפוץ בארץ הוא הצפע<ref>Viper.</ref>, והוא כנראה הנחש המכונה בחז"ל עכנאי<ref><makor>בבלי ברכות יט א;</makor> <makor>ב"מ פד ב.</makor></ref>. | ||
מצינו במקרא שמות שונים למיני נחשים, כגון אפעה<ref>ישעיה ל ו. והוא Carpet viper.</ref>, פתן<ref>ישעיה יא ח. והוא Cobra.</ref>, צפע<ref>ישעיה יד כט. והוא Viper.</ref>, צפעוני<ref>ישעיה יא ח. והוא Palestinian viper.</ref>, שפיפון<ref><makor>בראשית מט יז.</makor> והוא Cerastes viper.</ref>, שרף<ref><makor>במדבר כא ו;</makor> <makor>ישעיהו יד כט.</makor></ref>, תנין<ref><makor>שמות ז ט.</makor> וראה באבות דרבי נתן לט ג, שמנה ששה שמות לנחש וצ"ע.</ref>. בחז"ל מצינו עוד שני מיני נחשים: חברבר<ref><makor>ירושלמי ברכות ט א.</makor></ref>, וערוד<ref><makor>בבלי ברכות לג א.</makor></ref>, שזיהויים איננו ברור. | מצינו במקרא שמות שונים למיני נחשים, כגון אפעה<ref><makor>ישעיה ל ו.</makor> והוא Carpet viper.</ref>, פתן<ref><makor>ישעיה יא ח.</makor> והוא Cobra.</ref>, צפע<ref><makor>ישעיה יד כט.</makor> והוא Viper.</ref>, צפעוני<ref><makor>ישעיה יא ח.</makor> והוא Palestinian viper.</ref>, שפיפון<ref><makor>בראשית מט יז.</makor> והוא Cerastes viper.</ref>, שרף<ref><makor>במדבר כא ו;</makor> <makor>ישעיהו יד כט.</makor></ref>, תנין<ref><makor>שמות ז ט.</makor> וראה באבות דרבי נתן לט ג, שמנה ששה שמות לנחש וצ"ע.</ref>. בחז"ל מצינו עוד שני מיני נחשים: חברבר<ref><makor>ירושלמי ברכות ט א.</makor></ref>, וערוד<ref><makor>בבלי ברכות לג א.</makor></ref>, שזיהויים איננו ברור. | ||
לאחר חטא אדם וחווה, בעקבות פיתויה של חווה על ידי הנחש, יצר הקב"ה מערכת איבה לעולמים בין הנחש לאדם<ref>'הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב' (בראשית ג טו).</ref>, והנחש הקדמוני הפך לסמל הרע והרשע בעולם. ואמנם מודגש במקרא בהרחבה הסיכון מהנחשים, ונשיכתו מסמלת עונש קשה ואסון<ref>ראה דברים ח טו; שם לב לג; ירמיה ח יז; <makor>עמוס ה יט;</makor> <makor>תהלים קמ ד; איוב כ</makor> יד-יז; ועוד. הפסוק 'ופרץ גדר ישכנו נחש' (קהלת י ח), משמש כביטוי מושאל לאיום על מי שמתכווין למרוד ולסטות מהדרך שקבעו חכמים (ע"ז כז ב). וראה <makor>קהלת רבה א כד.</makor></ref>. הנחשים השרפים הכישו את בני ישראל, וגרמו לרבים למות<ref><makor>במדבר כא ו.</makor> על זיהוי נחשים אלו - ראה בספרו של פרויס, עמ' 197.</ref>. | לאחר חטא אדם וחווה, בעקבות פיתויה של חווה על ידי הנחש, יצר הקב"ה מערכת איבה לעולמים בין הנחש לאדם<ref>'הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב' (בראשית ג טו).</ref>, והנחש הקדמוני הפך לסמל הרע והרשע בעולם. ואמנם מודגש במקרא בהרחבה הסיכון מהנחשים, ונשיכתו מסמלת עונש קשה ואסון<ref>ראה דברים ח טו; שם לב לג; <makor>ירמיה ח יז;</makor> <makor>עמוס ה יט;</makor> <makor>תהלים קמ ד; איוב כ</makor> יד-יז; ועוד. הפסוק 'ופרץ גדר ישכנו נחש' (קהלת י ח), משמש כביטוי מושאל לאיום על מי שמתכווין למרוד ולסטות מהדרך שקבעו חכמים (ע"ז כז ב). וראה <makor>קהלת רבה א כד.</makor></ref>. הנחשים השרפים הכישו את בני ישראל, וגרמו לרבים למות<ref><makor>במדבר כא ו.</makor> על זיהוי נחשים אלו - ראה בספרו של פרויס, עמ' 197.</ref>. | ||
הכשת נחשים שכיחה בעיקר בעונת הקציר<ref><makor>משנה עדויות א יב;</makor> יבמות קטז ב.</ref>, והיא מהווה דוגמא לצער רב<ref>נשמט וישב על גבי קרקע, ונדמה כמי שהכישו נחש - <makor>בבלי מנחות לב ב;</makor> סופרים ג יג, ופירש"י מנחות שם ד"ה ונדמה לו, שמרוב צערו הרגיש כאילו הכישו נחש. ואולי אפשר לומר, שהכוונה שקפץ מהמיטה במהירות רבה כמי שהכישו נחש, וכפי הביטוי 'קפץ כנשוך נחש'.</ref>. | הכשת נחשים שכיחה בעיקר בעונת הקציר<ref><makor>משנה עדויות א יב;</makor> יבמות קטז ב.</ref>, והיא מהווה דוגמא לצער רב<ref>נשמט וישב על גבי קרקע, ונדמה כמי שהכישו נחש - <makor>בבלי מנחות לב ב;</makor> סופרים ג יג, ופירש"י מנחות שם ד"ה ונדמה לו, שמרוב צערו הרגיש כאילו הכישו נחש. ואולי אפשר לומר, שהכוונה שקפץ מהמיטה במהירות רבה כמי שהכישו נחש, וכפי הביטוי 'קפץ כנשוך נחש'.</ref>. | ||
| שורה 271: | שורה 271: | ||
העקרבים נחשבו על ידי חז"ל כמסוכנים יותר מהנחשים, ולכן כשעקרב כרוך על עקבו של אדם, צריך הוא להפסיק את תפילת שמונה עשרה<ref><makor>בבלי ברכות לג א;</makor> <makor>רמב"ם תפילה ו ט;</makor> טושו"ע או"ח קד ג.</ref>. הטעם הוא, שהעקרב עוקץ גם ללא כל גירוי, בניגוד לנחש שמכיש רק בשעה שחושש שהאדם רוצה להתקיפו, ולפי חז"ל הוא נושך את האדם פתאום, והוא אחד משלושה דברים שבאים בהיסח הדעת<ref><makor>בבלי סנהדרין צז א.</makor></ref>. וכן משום שעקיצת עקרב קשה מהכשת נחש<ref>ראה אבות ב י, וברע"ב שם.</ref>. דין דומה נאמר לעניין בדיקת חמץ - בכותל שהשתמש בו חמץ בחורים, ונפל ונעשה גל, אין צריך לבדוק תחתיו, כיוון שיש בו סכנת עקרב, שמצויים בגלים של אבנים<ref><makor>בבלי פסחים ח א;</makor> טושו"ע או"ח תלג ח.</ref>. עקיצת עקרב נחשבה כמסוכנת במיוחד לילדים קטנים בני שש שנים<ref><makor>בבלי כתובות נ א.</makor></ref>. | העקרבים נחשבו על ידי חז"ל כמסוכנים יותר מהנחשים, ולכן כשעקרב כרוך על עקבו של אדם, צריך הוא להפסיק את תפילת שמונה עשרה<ref><makor>בבלי ברכות לג א;</makor> <makor>רמב"ם תפילה ו ט;</makor> טושו"ע או"ח קד ג.</ref>. הטעם הוא, שהעקרב עוקץ גם ללא כל גירוי, בניגוד לנחש שמכיש רק בשעה שחושש שהאדם רוצה להתקיפו, ולפי חז"ל הוא נושך את האדם פתאום, והוא אחד משלושה דברים שבאים בהיסח הדעת<ref><makor>בבלי סנהדרין צז א.</makor></ref>. וכן משום שעקיצת עקרב קשה מהכשת נחש<ref>ראה אבות ב י, וברע"ב שם.</ref>. דין דומה נאמר לעניין בדיקת חמץ - בכותל שהשתמש בו חמץ בחורים, ונפל ונעשה גל, אין צריך לבדוק תחתיו, כיוון שיש בו סכנת עקרב, שמצויים בגלים של אבנים<ref><makor>בבלי פסחים ח א;</makor> טושו"ע או"ח תלג ח.</ref>. עקיצת עקרב נחשבה כמסוכנת במיוחד לילדים קטנים בני שש שנים<ref><makor>בבלי כתובות נ א.</makor></ref>. | ||
עצם נוכחות עקרבים מהווה סמל למקום מסוכן<ref>דברים ח טו.</ref>, והשימוש בהם מהווה גורם של יסורים<ref>מל"א יב יא; דבהי"ב י יא - משמש במובן מושאל לשוט קוצני.</ref>. | עצם נוכחות עקרבים מהווה סמל למקום מסוכן<ref>דברים ח טו.</ref>, והשימוש בהם מהווה גורם של יסורים<ref><makor>מל"א יב יא;</makor> דבהי"ב י יא - משמש במובן מושאל לשוט קוצני.</ref>. | ||
עקרבים שבחדייב נחשבו כמסוכנים במיוחד, ומותר להורגם אפילו בשבת, ואפילו אין רצים אחריו<ref><makor>בבלי שבת קכא ב;</makor> <makor>רמב"ם שבת יא ד.</makor> וראה בטושו"ע או"ח שטז י, ובמ"ב שם סקמ"ו. וראה עוד בס' שמירת שבת כהלכתה, פכ"ה ס"א.</ref>. | עקרבים שבחדייב נחשבו כמסוכנים במיוחד, ומותר להורגם אפילו בשבת, ואפילו אין רצים אחריו<ref><makor>בבלי שבת קכא ב;</makor> <makor>רמב"ם שבת יא ד.</makor> וראה בטושו"ע או"ח שטז י, ובמ"ב שם סקמ"ו. וראה עוד בס' שמירת שבת כהלכתה, פכ"ה ס"א.</ref>. | ||