פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר צא ג: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (Added credit) |
מ (Updated article link) |
||
| שורה 12: | שורה 12: | ||
א. בעל כלוקח: '''תוס',ב"ש''' – מקשים שהלווה מפסיד שאינו יכול לקבל בחזרה את חפצו המקורי, ובמקום פסידא לא תיקנו שהבעל יהיה כלוקח, ותירצו שבגלל שמעיקר הדין לא צריך להחזיר אלא רק משום ועשית הישר והטוב, אין זה פסידא כל כך. | א. בעל כלוקח: '''תוס',ב"ש''' – מקשים שהלווה מפסיד שאינו יכול לקבל בחזרה את חפצו המקורי, ובמקום פסידא לא תיקנו שהבעל יהיה כלוקח, ותירצו שבגלל שמעיקר הדין לא צריך להחזיר אלא רק משום ועשית הישר והטוב, אין זה פסידא כל כך. | ||
'''מתוך הספר יאיר השולחן''', אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, [https://www.yeshiva.org.il/Article/ | '''מתוך הספר יאיר השולחן''', אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, [https://www.yeshiva.org.il/Article/3873 לפרטים ורכישה]. | ||
==הערות שוליים== | ==הערות שוליים== | ||
גרסה אחרונה מ־13:58, 19 במאי 2019
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ג[עריכה]
גבו לאשה קרקע מבעל חובה, ונשאת ומתה וירשה הבעל, אע"ג דשומא חוזרת לעולם, הכא אינה חוזרת דבעל כלוקחא הוי, והוי כאלו מכרתו לאחר. וכן אם גבו ממנה לבעל חוב, ונשאת ומתה וירשה, אין מחזירין לו השומא (ב"מ לה,א).
חזרת שומא: ב"מ לה,א: הלכתא שומא הדר לעולם... אורתא ויהבה במתנה ודאי הני מעיקרא אדעתא דארעא נחות ולאו אדעתא דזוזי נחות. שמו לה לאשה ואינסיבא או שמו מינה דאשה ואינסיבא ומתה: בעל בנכסי אשתו לוקח הוי לא מיהדר ולא מהדרינן ליה. התוס' מבארים שאע"פ שגם יורש אינו צריך להשיב השומא, נזקקה כאן הגמ' לתקנה שעשאוהו לוקח כדי לבאר את הצד ההפוך, שגם לא מחזירים לו שומא, בשונה מיורש הפודה קרקע של מורישו. והמ"מ הוסיף נימוק, שאם בעל כיורש הריהו יורש רק לאחר מות אשתו וא"כ בחייה עליו להחזיר, משא"כ אם הוא לוקח, שאז נחשב לוקח כבר בחייה.
כשהאשה חיה: רמב"ם,שו"ע חו"מ[1],ש"ך,ב"ש: גם כשחיה, הבעל כלוקח ולא צריך להחזיר השומא. הח"מ והב"ש תמהו על הסתירה בשו"ע.
רש"י,רא"ש,שו"ע כאן,רמ"א חו"מ: ציינו בדין זה שמדובר שמתה. הב"י והרמ"א הבינו מהרא"ש והטור שציינו שמתה, שרק אם מתה הבעל נחשב כלוקח גמור וזוכה אף בגוף הקרקע, ואילו הב"ח והב"ש ביארו שלא כתבו כן בדוקא. ולגבי לוותה ונישאת השו"ע בסע' הבא לא חילק. וכתב הב"ש שצריך לחלק בדוחק בין שומא לפירעון.
א. בעל כלוקח: תוס',ב"ש – מקשים שהלווה מפסיד שאינו יכול לקבל בחזרה את חפצו המקורי, ובמקום פסידא לא תיקנו שהבעל יהיה כלוקח, ותירצו שבגלל שמעיקר הדין לא צריך להחזיר אלא רק משום ועשית הישר והטוב, אין זה פסידא כל כך.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ סימן קג,י