פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר קטו ד: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (Added credit)
מ (Updated article link)
 
שורה 56: שורה 56:
'''רעק"א,נו"ב''': אפילו לא התרה בה. רק לענין הפסד כתובה צריך התראה.
'''רעק"א,נו"ב''': אפילו לא התרה בה. רק לענין הפסד כתובה צריך התראה.


'''מתוך הספר יאיר השולחן''', אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, [https://www.yeshiva.org.il/Article/706 לפרטים ורכישה].
'''מתוך הספר יאיר השולחן''', אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, [https://www.yeshiva.org.il/Article/3873 לפרטים ורכישה].


==הערות שוליים==
==הערות שוליים==

גרסה אחרונה מ־14:03, 19 במאי 2019


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר קטו ד

סעיף ד[עריכה]

איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: יוצאת לשוק (ע"פ כתובות עב) או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו (ירושלמי) וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אע"פ ששערה מכוסה במטפחות (רמב"ם מגמ'), או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחיה, כדרך שעושות העובדי כוכבים הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם (ורגילה בכךא) (רשב"א סי' תקע"א), או שהיתה משחקת עם הבחוריםב, או שהיתה תובעת התשמיש בקול רם מבעלה עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש, או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלהג, (וי"א דה"ה אם קללה אפילו אבי בעלה בפני עצמו) (וכן משמע מפרש"י בגמרא הביאו הב"י) (וע"ל סי' קנ"ד ה"ה המקללת בעלה בפניו) (מיוחסות לרמב"ן סי' ק"ב), בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה (גמ'), אם יש עדים שהתרה בה תחלהד ועברה על התראתו (סוטה כה,א). ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריהה (רמב"ם). ואם רצה לקיים אותה אח"כ, אין כופין אותו להוציאהו (סוטה כה,א), מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה (ראב"ד,רא"ש). הגה: ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כרחה, ואין בזה משום חרם ר"גז (תשובת מוהר"ם בהגהות מרדכי דיבמות וכן הוא ברשב"א סימן תתקנ"ז). אשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו עובד כוכבים להרגו אם יעשה לה דבר, מיקרי עוברת על דת (הגהות מיימוני פכ"ד). אשה הרגילה להתייחד עם עובד כוכבים, נקראת עוברת על דת (ת"ה סי' רמ"ב).

כתובות עב,ב: משנה: ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון אומר אף הקולנית. ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה. גמרא: ראשה פרוע דאורייתא היא?... דאורייתא קלתה שפיר דמי דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור. אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן קלתה אין בה משום פרוע ראש. הוי בה רבי זירא היכא אילימא בשוק דת יהודית היא, ואלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה? אמר אביי ואיתימא רב כהנא מחצר לחצר ודרך מבוי.

ירושלמי,רי"ף,רא"ש,שו"ע: חצר שהרבים בוקעים בו הריהו כמבוי; מבוי שאין הרבים בוקעים בו הריהו כחצר.

פרועה בחצר: רש"י,תוס',ר"ן,שו"ע כא,ב: אינה נחשבת אפילו עוברת על דת יהודית. ביארו את קושיית הגמ' "א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו" שבחצר מותר אפילו פרועה לגמרי ומדוע אמר ר' יוחנן שמותר דוקא בקלתה.

ירושלמי[1],סמ"ג,ש"ג,ב"ח: נחשבת עוברת על דת יהודית. הב"ח כתב שכן דעת הרמב"ם והטור. הב"ח ביאר שהגמ' הקשתה שדברי ר' יוחנן שבחצר מותר בקלתה הם פשיטא, אחרת "לא הנחת בת וכו' ". אמנם הד"מ ביאר בטור שאינה עוברת על דת אך מ"מ מידת צניעות לא לנהוג כך.

לכתחילה: שו"ע כא,ב,ד"מ: מותר. והד"מ סייג שמ"מ מידת צניעות שלא יראה שערה כלל אפילו בבית.

ירושלמי,סמ"ג,ש"ג,ב"ח,ב"ש: אסור. הב"י דייק שכן דעת הטור והקשה עליו, ואילו הד"מ ביארו שמותר אלא שאין זו מידת צניעות.

לסיכום: בשוק – פרועה אסור מהתורה ובקלתה עוברת על ד"י; במבוי שאינו מפולש – פרועה עעד"י ובקלתה מותר; בחצר – לב"ח ברמב"ם ובטור פרועה עעד"י ואילו לרש"י, תוס', הר"ן והשו"ע אינה עוברת. לדעת השו"ע והד"מ מותר אף לכתחילה ואילו לדעת הב"ש אסור.

א. רגילה בכך: רמ"א בשם שו"ת רשב"א: המראה זרועותיה נאסרת רק אם רגילה בכך.

ח"מ: אף כשאינה רגילה, לפי שנאסרת רק כשמתרים בה, ואז נאסרת אפילו בפעם אחת. הרשב"א כתב כן רק לרווחא דמילתא.

ב"ש: אם התקוטטה עימו ועשתה כן מחמת כעס אינה נאסרת ללא רגילות, אמנם אם מגלה ללא סיבה נאסרת בפעם אחת לפי שעושה כן מחמת פריצות. והרשב"א עסק בהתקוטטה, ותמה על הרמ"א שלא חילק. וכעי"ז כתב תרוה"ד שביחוד מפסידה אפי' בפעם אחת אלא אם התייחדה מחמת משא ומתן, שאז מפסידה רק אם רגילה בכך.

ב. משחקת עם הבחורים: ב"ח,ח"מ,ב"ש – מוכח בגמ' שאפי' אינה משחקת אלא רק מדברת עימם שיחה יתירה, משום ששיחה יתירה מביאה לידי שחוק.

ג. מקללת אבי בעלה בפני בן בעלה: רמב"ם,שו"ע: אינה מפסידה כתובתה. ביארו הגמ' שמפסידה דוקא כשמקללת בפני בעלה.

רש"י,תוס': מפסידה. הח"מ תמה שהשו"ע השמיט דעת רוב הפוסקים.

בפני אבי בעלה: הרמ"א דייק מרש"י שאפי' בכך מפסידה. הח"מ תמה כיצד, והב"ש ביאר שמכך שהמקללת אבי בעלה בפני בן בעלה מפסידה כ"ש שאם מקללתו בפני עצמו מפסידה.

ד. התראה: ד"מ,ח"מ: צריך להתרות שאם תמשיך לעשות כן תפסיד כתובתה. דייקו כן מהמהר"ם וכן משו"ת רא"ש שנפסק בשו"ע סע' י.

ש"ג,ב"ש,כנה"ג,מהרח"ש,שבו"י: מספיק להתרות שלא תעשה עוד. הב"ש כתב שהמקור להתראה הוא מקינוי ושם לא נזכר שצריך להתרות שתפסיד כתובתה. וכתב שיש לדחות את הראיה מהמהר"ם ומהרא"ש. השבו"י כתב שלשיטה זו במשמשתו נידה שכל הנשים יודעות האיסור לא צריך להתרות, ואילו הנו"ב מצריך גם בכך.

עוברת על דת מהתורה: הב"ש מדייק מרש"י בסוטה כה,א שאינה צריכה התראה, אולם כתב שמכל הפוסקים משמע שצריכה התראה. לדעת הנו"ב ורעק"א הוי ספיקא דדינא (פת"ש סק"ג). ועיין יביע אומר ח"ג סי' כא שגם בירושלמי מבואר שצריך התראה, וכן דעת הרי"ף והרמב"ם, הישועות יעקב ועוד.

ה. תישבע: מ"מ: דוקא כשידוע שעברה אלא שלא ידוע אם עברה לאחר התראה, אך כשלא ידוע אם בכלל עברה לא מחזיקינן אינשי ברשיעי ואינו יכול להשביעה, ורק אחר שיפרע יוכל להשביעה היסת. הב"ח הקשה איך מוסרים שבועה אם ידוע ששימשה ונעשתה רשעה, והח"מ תירץ שמומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה.

רמב"ם,שו"ע: אף כשלא ידוע אם עברה.

ו. לקיים עוברת על דת:

סוטה כה,א: איבעיא להו עוברת על דת ורצה בעל לקיימה מקיימה או אינו מקיימה, מי אמרינן בקפידא דבעל תלא רחמנא והא לא קפיד או דלמא כיון דקפיד קפיד? ת"ש ואלו שבית דין מקנין להן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורין, ואי אמרת רצה בעל לקיימה מקיימה עבדי ב"ד מידי דדלמא לא ניחא ליה לבעל? סתמא דמילתא כיון דעוברת על דת היא מינח ניחא ליה.

ראב"ד,רא"ש,שו"ע: הספק לא נפשט ולכן לא כופים אותו לגרשה, ומ"מ מצווה עליו לגרשה. ר"י הלוי והנו"ב כתבו שלאחר התראה כן כופים, אך הבית מאיר כתב שלא וכן פשטות לשון השו"ע.

תוס',רשב"א: נפשט שיכול לקיימה. הח"מ כתב שמשמע מהר"ן שלרשב"א אף אין בכך מצווה וברמב"ם יש סתירה בכך, ואילו הב"ש כתב שאף לרשב"א ולתוס' מצווה לגרשה, ולכן אין בכך חרם דר' גרשום.

כתובה: רמב"ם – אע"פ שלא הוציאה אין לה כתובה, כיוון שתיקנו רק עבור הצנועות שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אך הפרוצות אין להן תקנה אלא תהא קלה בעיניו להוציאה[2]. ח"מ – ואם חזרה ממעשיה הרעים אסור לדור עימה ללא כתיבת כתובה חדשה, ולא מועילה הישנה משום שכבר נמחל שיעבודה.

ז. לגרשה בעל כרחה: מהר"ם,רמ"א: רשאי ואין בכך חדר"ג. פת"ש – אך אסור לשאת אחרת. וכן כתבו הח"מ והב"ש ע"פ מהרמ"פ. עיין הרחבה בסיכום לסי' א,י ולסי' קיט,ו.

רעק"א,נו"ב: אפילו לא התרה בה. רק לענין הפסד כתובה צריך התראה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. כתובות פרק ז הלכה א: "ר' חייה בשם ר' יוחנן היוצאה בקפלטין שלה אין בה משו' ראשה פרוע הדא דתימ' לחצ' אבל למבוי יש בה משו' יוצאה וראש' פרוע". משמע שבחצר ללא הקפלטין עוברת על דת.
  2. עיין תחומין כרך ל במאמרו של הגר"ש עמאר שליט"א, שאחד הדיינים חידש מכח נימוקו של הרמב"ם שאם גם הבעל נוהג במעשי כיעור כאשתו אינה מפסידה כתובתה, והגר"ש עמאר חלק. לכאורה מחלוקתם תלויה במחלוקת המובאת בסיכום לסע' א לגבי ידע שהיא נידה, שהנו"ב כתב שיש לה כתובה ואילו הרדב"ז הביא שו"ת רמב"ם שלא.