פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר קכ ה: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר קכ ה

סעיף ה[עריכה]

אפילו כתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו, לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו מפיו, בין שהוא פקח (תוספתא,רשב"א,רא"ש, דלא כב"י ברמב"ם) ובין שנשתתק, בין שמדבר ואינו שומע בין שאינו שומע ולא מדבר (רשב"א,רא"ש א). ויש מכשירין במי שנשתתק לכתוב ולחתום על פי כתב ידו שיכתוב לסופר: כתוב, ולעדים: חתומו, והוא שתהא דעתו מיושבת עליו (רי"ו ברמב"ם,רא"ש ב).

כתב שליחות: גיטין עב,א: תניא... עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו... קולו - לאפוקי מדרב כהנא אמר רב [הסובר שכתב של חרש שאינו מדבר ואינו שומע כשר].

גיטין עא,א: תנינא: נשתתק, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו, בודקין אותו שלשה פעמים, אם אמר על לאו לאו ועל הן הן - הרי אלו יכתבו ויתנו.

תוספתא: גם כתיבת פיקח פסולה.

רמב"ם: דוקא כתיבת חרש פסולה אך כתיבת אילם כשרה.

ב"י: נראה שהרמב"ם מכשיר גם בכתיבת פיקח וכן בחרש המדבר. כתיבה כדיבור לגמרי ובחרש פסול משום שנחשב שוטה ולא משום שצריך דיבור ממש. לפי"ז הרמב"ם חלוק על התוספתא.

רי"ו: כתיבת פיקח פסולה גם לשיטה זו. הקלו בהרכנה באילם משום עיגונא וכ"ש שיקלו בכתיבה שהיא עדיפה מהרכנה. הרא"ש הביא גם שיטה זו אך להלכה הכריע לפסול באילם, שלא כרמב"ם.

ר"ת,רשב"א,רא"ש א^[1]: כתיבה תמיד פסולה, ודוקא הרכנה מותרת. יישבו את התוספתא עם הגמרות שהתירו דוקא הרכנה משום שעדיפה מכתב לפי שהיא בגופו ונחשבת כדיבור.

רא"ש ב: התירו כתיבה והרכנה באילם משום עיגונא, אך בפיקח שניהם פסולים. כדעת רי"ו ברמב"ם.

שו"ע: סתם כרשב"א ויש מכשירין כרי"ו ברמב"ם. נראה שלא כתב כהבנתו ברמב"ם להקל אף בפיקח משום שהרמב"ם עצמו לא כתב זאת במפורש ואין הדברים מוכרחים בדעתו.

ד"מ,ב"ש: הביאו דעת הרד"ך שבמקום עיגון יש להקל אף בכתב פיקח אך סיימו שצ"ע. שלא במקום עיגון ודאי יש להחמיר משום שהוי ספק דאורייתא.

פר"ח,חזו"א^[2]: אין להקל אפילו במקום עיגון. עוד סובר החזו"א שגם הרא"ש בפירושו השני ורי"ו ברמב"ם הקלו דוקא בכתב הנעשה בפני הסופר, וזה דומה להרכנה, משא"כ בשולח כתב שיש בעיה כדברי הרמב"ן שלא נחשב "וכתב" עד שיתאחדו הבעל והסופר ברגע אחד ובהסכמה אחת. והוסיף שנראה שכלל לא נחלקו אלא הרשב"א האוסר עסק בשולח אך בכותב בפניו לא מסתבר שגרע מהרכנה. אמנם האג"מ^[3] מבאר שלמתירים אפשר גם לשלוח כתב.

פיקח שהרכין: ב"ש – לדעת הי"א שדוקא באילם הקלו פסול מדרבנן (רי"ו ברמב"ם ורא"ש ב), ולדעת הרשב"א שהרכנה כדיבור כשר.

מינוי שליח הולכה בכתב: ראה סיכום לסימן קמא,לה, שהרא"ש והשו"ע מתירים והרמ"א אוסר ע"פ דעה המובאת במרדכי. התשב"ץ התיר לכתחילה ולא חשש לרמ"א, והפת"ש כתב שגם מהב"ש והח"מ בסי' לה,סקי"ח משמע שלא חששו לרמ"א, והביא פוסקים שהקלו במקום עיגון, אך למעשה כתב שצ"ע רב בקיבוץ חכמים כדי להקל בכך.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]