דרשני:כל הפטור מדבר ועושהו (Zvi Ryzman)

כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט

א. במשנה (ברכות פ"ב מ"ה) נאמר: "חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון", וזאת מכיון שהוא טרוד במצוה ואינו יכול לכוין כראוי. אולם בהמשך (שם משנה ח) נאמר ש"אם רוצה [החתן] לקרות את שמע בליל הראשון, קורא". ואילו רבן שמעון בן גמליאל חולק וסובר "לא כל הרוצה ליטול את השם יטול". כלומר, אם החתן "לא מוחזק חכם ופרוש בשאר דברים, אין זה אלא יוהרא שמראה עצמו שיכול לכוין לבו". על סמך משנה זו, דנו חכמי התלמוד הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ט) בשאלה העקרונית, האם אדם הפטור ממצוה רשאי להחמיר על עצמו ולקיימה.

בירושלמי מסופר כיצד רבן גמליאל ורבי יהושע הלכו בדרך "והיו מסתלקין לצדדים מפני יתדות הדרכים [ירדו מהדרך שהיתה מלוכלכת ומלאה בבוץ ופסעו בתוך השדות הסמוכות לה, ומותר להיכנס לשדות הסמוכות משום שזו אחת מהתקנות שתיקן יהושע בן נון כשהנחיל את הארץ], וראו את ר' יהודה בן פפוס שהיה משתקע ובא כנגדם [שהחמיר על עצמו שלא לילך בשדה חברו היה משתקע בטיט והולך לו]. אמר רבן גמליאל לרבי יהושע, מי הוא זה שמראה עצמו באצבע [שמחמיר על עצמו, ומראה חסידותו לפנינו באצבע, ויוהרא הוא]. אמר לו, יהודה בן פפוס הוא, שכל מעשיו לשם שמים". ומבואר שם בסוגיא ש"כל דבר של שבח [כגון קריאת שמע של חתן או להתנאות בסודר של תלמיד חכם, דהיינו ללבוש מלבושים המיוחדים לתלמידי חכמים], לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד חכם עושה, אלא אם כן מינו אותו פרנס על הציבור. וכל דבר של צער [כגון תענית על אי ירידת גשמים], כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד חכם עושה, ותבוא עליו ברכה. אמר רב זעירא, ובלחוד דלא יבזה חורנין [גם בדבר של צער, יחמיר על עצמו בתנאי שאינו מבזה אחרים שאינם מחמירים כמותו]".

ומובא שם בירושלמי מעשה בר' יסא ורבי שמואל בר רב יצחק שישבו ואכלו בעליית בית הכנסת והגיעה שעת התפילה. קם רבי שמואל בר רב יצחק והפסיק מאכילתו כדי להתפלל, אמר לו ר' מיישא: "לא כן אלפן [לא כך לימדתנו] רבי, אם התחילו אין מפסיקין [משנה בפרק ראשון של מסכת שבת, שאם התחילו בסעודה והגיע זמן תפילה אין מפסיקים, ונמצא שהיה פטור אז מלהתפלל]. ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט". השיב לו רבי שמואל בר רב יצחק: "והא תנינן, חתן פטור חתן אם רוצה". כלומר, יש ראיה מדברי המשנה בדין חתן בקריאת שמע, שרשאי להחמיר על עצמו גם במה שהוא פטור ואינו נקרא "הדיוט" - שהרי החתן פטור מק"ש, ואף על פי כן, אם רוצה לקרות, קורא. על כך ענה ר' מיישא: "יכיל אנא פתיר לה כרבן גמליאל דאמר איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים שעה אחת". כלומר, אין ראיה מדין חתן בקריאת שמע, מכיון שקריאת שמע שונה משום שיש בה קבלת עול מלכות שמים, ולכן דווקא בזה רשאי להחמיר על עצמו ואינו נקרא הדיוט, אבל במקרים אחרים אינו רשאי להחמיר ונקרא הדיוט.

מדברי הירושלמי עלו בידינו המסקנות הבאות:

[א] כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.

[ב] בקריאת שמע, שיש בה קבלת עול מלכות שמים, רשאי להחמיר על עצמו ולקרוא אף על פי שמן הדין הוא פטור, ואינו נקרא הדיוט.

[ג] בדבר של "צער", כגון תעניות על אי ירידת גשמים, רשאי ה"יחיד", דהיינו תלמיד חכם, להחמיר על עצמו. אך גם זה, בתנאי שיעשה זאת בינו לבין עצמו ולא בפני אחרים, כדי שלא יגרם בזיון לאחרים שאינם מחמירים כמותו.

'כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט' - להלכה ולמעשה

ב. דברי הירושלמי "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", הובאו להלכה בכמה מקומות, כדלקמן.

בהלכות תפלת מנחה פסק השו"ע (סימן רלב סעיף ב) שאין להתחיל לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה "ואם התחיל אינו מפסיק" [מכיון שיש לו עדיין שהות להתפלל]. וכתב המג"א (ס"ק ט) "וכל הפטור ומפסיק נקרא הדיוט", והיינו דברי הירושלמי.

בהלכות בשר בחלב פסק הרמ"א (יו"ד סימן פט סע' ב) "יש מחמירין [להמתין שש שעות] אפילו בבשר אחר גבינה, וכן נוהגים, שכל שהגבינה קשה אין אוכלים אחריה אפילו בשר עוף כמו בגבינה אחר בשר. ויש מקילין, ואין למחות, רק שיעשו קינוח והדחה ונטילת ידים". עם זאת מסיים הרמ"א: "מיהו טוב להחמיר". והש"ך (שם ס"ק יז) הביא את דברי המהרש"ל ש"קרא תגר על המחמירים, שהוא כמו מינות". ולכאורה מבואר בדברי המהרש"ל דברים חמורים יותר מדברי הירושלמי, שהפטור מדבר, לא רק שנקרא "הדיוט" אלא שיש במנהגו שמץ "מינות", וצ"ע.

הטור והשו"ע פסקו בהלכות תפילין (או"ח סימן לב סע' ו) על פי האמור בגמרא במנחות (לב, ב) שאין צריך לשרטט תפילין בכל שיטה ושיטה. ובטור כתב: "ואם ירצה לשרטט הרשות בידו". אולם בשו"ע כתב: "אין לשרטט כי אם שיטה עליונה". וביאר המג"א (ס"ק ב) את טעמו של השו"ע: "לפי שתפילין אינם צריכים שרטוט וכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט" [ומקור הדברים בתוספות במנחות (שם ד"ה הא) שלא היו רגילין לשרטט תפילין בגלל דברי הירושלמי שכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט]. ברם הרמ"א הוסיף בהגהה: "צריך לשרטט שיטה עליונה". וכתב בביאור הגר"א שדעת הרמ"א כדברי הטור שאם ירצה לשרטט, הרשות בידו. והוסיף הגר"א: "וכמו שכתב בספר התרומה דלא מקרי הדיוט אלא כשעושה משום חומרא, אבל כהאי גוונא שכוונתו לכתוב יותר ביושר שפיר דמי" ואינו נקרא הדיוט, וכן מובא במג"א (שם ס"ק ח) בשם הבית יוסף.

בהלכות פסח נפסק בשו"ע (סי' תעב סע' ה) וז"ל: "בן אצל אביו צריך הסיבה אפילו הוא רבו מובהק, תלמיד לפני רבו אינו צריך הסיבה". וכתב הט"ז (שם ס"ק י) "נראה לי בכל מקום שנזכר שאין צריך להסב יש איסור להסב, כדאיתא לענין סוכה דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, וכן מצאתי בשם הרש"ל". ומפורש בדברי הט"ז שנקט על פי דברי הירושלמי שחומרא במקום הפטור אינה רק מעשה "הדיוט", אלא יש בה גם איסור. אמנם המג"א (שם ס"ק ו) גם הוא הביא את דברי המהרש"ל והעתיקו בלשון "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט". וכן דייק החק יעקב (שם ס"ק י) מלשון השו"ע "אין צריך הסיבה" ש"משמע לכאורה דאין צריך הסיבה, אבל אין איסור בדבר אם מיסב. אולם מסיים החק יעקב: "אכן מלשון הרמב"ם (פ"ז מהלכות חמץ) והכלבו, משמע דאסור לו להסב משום מורא וכבוד רבו. ועי' בב"ח שפירש על דרך זה גם כן את לשון הטור והש"ס שהוא כלשון המחבר, וכן עיקר".

נמצא שלדעת הט"ז והחק יעקב יש איסור להחמיר ולהסב כאשר אינו מחוייב בדבר, כגון בפני רבו שפטור מהסיבה, כי אם יחמיר ויסב יעבור על דין מורא רבו.

והנה המג"א ציין בהלכות פסח על דברי הירושלמי "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", כי בשו"ת באר שבע (סימן כא) כתב "דצריך להתיישב בדבר, שהרי כמה פעמים מצינו שמחמירין בדבר שאנו פטורים בו". וכעין זה כתב המג"א בהלכות תפילין: "ובאמת צריך להתיישב בדין זה, דמצינו הרבה חומרות שמחמירין על עצמנו ולא אמרינן דנקרא הדיוט, וגם בספר באר שבע תמה על זה".

[ומכאן תימה על מה שכתב המהרש"ג (סימן לט) על דברי הירושלמי: "לעת עתה גם אנכי אין לי כלל ברור בזה להבין הענין עד היכן הדברים מגיעים, שהרי בכמה מקומות מצינו שאנשים גדולים היו מחמירים על עצמם. וכבר עמד בזה המג"א בעצמו בשם הבאר שבע, וגם כן לא מצא ליתן כלל וללמד אותנו באיזה מקום שפיר דמי להחמיר, ובאיזה מקום אין להחמיר. ולכאורה אפשר שלא נאמר הך כללא בירושלמי רק ביושב בסוכה בזמן הגשמים. והטעם, משום דבזה שייך המשל שאמרה המשנה דדומה לאחד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו רבו הקיתון על פניו. דכיון דרבו אינו חפץ בשימושו אין לו להחמיר לשמשו בעל כרחו, ולכן הוי הדיוט". אולם כבר נוכחנו לעיל שלא כן מפורש בדברי הפוסקים שנקטו לדברי הירושלמי לא רק לענין הפטור מהסוכה, וצ"ע].

להלן נביא דרכים שונות בבירור ענין זה - אימתי ראוי לנהוג בחומרות, ואימתי הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.

'כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט' - רק אם כתוצאה מהחומרא יעבור על איסור

ג. שאלה זו, אימתי נאמר דין "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", ואימתי "המחמיר תבוא עליו ברכה", מקבלת משנה תוקף בעיון בהלכות סוכה (או"ח סימן תרלט). מחד גיסא נפסק (סעי' ב) שמותר לשתות מים מחוץ לסוכה, אך "מי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח". ואילו בהמשך אותו סימן (סע' ז) פסק הרמ"א כי הישן בסוכה בשעה שיורדים בה גשמים הוא מצטער הפטור מחיוב סוכה, ורשאי לצאת ממנה אפילו בגשמים מועטים, ומסיים הרמ"א: "וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל עליו שכר ואינן אלא הדיוטות" [ובמשנה ברורה (ס"ק מה) הוסיף, שאם מברך באותה שעה על אכילת קבע "הוי ברכה לבטלה"].

ביישוב שאלה זו הביא הביאור הלכה (ד"ה וכל הפטור) תירוץ בשם ספר עולת שמואל, שדברי הירושלמי "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", נאמרו "דווקא במקום שיש בו צד איסור, כמו במצטער דהוי חילול יום טוב, ואפילו בחול המועד חייב לכבדו. אבל אם אינו מצטער רשאי להחמיר, כמו רבן גמליאל שהחמיר על עצמו בדלי של מים ואמר העלום לסוכה (סוכה כו, ב)".

למדנו מדברי הביאור הלכה כלל, שהדין "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", נאמר רק אם כתוצאה מהחומרא יעבור על איסור. כגון המחמיר לשבת בסוכה והוא מצטער [חולה] שפטור מחובה זו, שהעושה כן עובר על איסור כי אינו מקיים את מצות שמחת יום טוב, ולפיכך הוא נקרא הדיוט.

דברים דומים מצינו בהלכות הסיבה בפסח, כמבואר לעיל [אות ב] בדברי הט"ז והחק יעקב, שאסרו להחמיר ולהסיב כאשר יושב לפני אביו או רבו והוא אינו מחוייב בדבר, מכיון שיש איסור בדבר. אך אם אין איסור אזי "כל המחמיר הרי זה משובח". וכן מפורש בדברי החק יעקב, בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות ב] "ואף שלקמן סי' תרל"ט כתב הר"ב לענין גשמים שאם אינו יוצא מתוך סוכתו נקרא הדיוט, שאני התם כיון דתורה פטרתו שלא יצטער גופו כי דרכיה דרכי נועם על כן אסור לו להחמיר ולצער גופו וכל שכן ביום טוב, משא"כ בשאר דברים אפשר שמותר להחמיר היכא דליכא צד איסור". אלא שבסיום דבריו כתב החק יעקב: "אכן בתוספות בסוטה (יז, ב) משמע קצת דאף בכה"ג נקרא הדיוט, וצ"ע". וכוונתו למבואר בתוספות שאין לשרטט בתפילין מדין הירושלמי שכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, ומשמע שאין להחמיר גם כאשר אין צד איסור בדבר. אמנם כבר נתבאר לעיל שעל דברי התוספות יש להשיב, שאין בשרטוט משום "כל הפטור מדבר ועושהו", כמו שכתב ספר התרומה, מכיון שאינו עושה כן משום חומרא אלא רק כדי שיהיה הכתב נאה יותר, ויש מצוה של "זה אלי ואנוהו".

דין 'כל הפטור מדבר ועושהו' נאמר כאשר פטור מעצם החיוב במצוה

ולא בפטור מקיום המצוה כי לא רצו להטריחו בקיומה

ד. חילוק נוסף כתב הביאור הלכה (ד"ה הדיוטות) בשם ספר ביכורי יעקב: "דמה דאמרינן שהוא מעשה הדיוטות ואין בו קיבול שכר, זה דווקא כשפטור בעת הישיבה, כגון שמצטער וכדומה, ובפרט בגשמים שהם כשפיכת כוס על פניו שרבו הראה לו שאינו רוצה בעבודתו, והוא רוצה לכוף לרבו לעבדו, שאין זה דרך ארץ. אבל מי שפטור משום טרחא לחזור לסוכה, כגון בפסקו גשמים בלילה או באמצע סעודתו או בהולך לסוכת חברו, לזה יש קיבול שכר, דלא גרע משותה מים בסוכה דאמרינן הרי זה משובח אף שפטור מן הדין, וכנ"ל. וכל שכן זה שבשעת ישיבה מקיים מצות סוכה כראוי, רק שלכתחילה לא היה מחוייב לילך לשם, ולכן גם הגהת מיימוני לא כתב רק כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא, דמשמע שבעת ישיבתו פטור".

ומבואר בדבריו, שיש הבדל בין פטור מעצם החיוב במצוה, כדוגמת המצטער בשעה שיורדים גשמים, שאם נשאר בסוכה למרות שפטור הוא נראה כאילו "רוצה לכוף לרבו לעבדו, שאין זה דרך ארץ", ולכן נקרא "הדיוט". ובין מי שפטור מקיום המצוה כי לא רצו להטריחו בקיומה, כגון בשתיית מים מחוץ לסוכה, או כשפסקו הגשמים בלילה או באמצע סעודתו או בהולך לסוכת חברו, שלא הטריחוהו לחזור לסוכתו - בזה יש למחמיר קיבול שכר ו"הרי זה משובח", שהרי אין בחומרתו התרסה כלפי רבו שעושה בניגוד למה שפטרוהו, כי הפטור היה משום הטרחא, והוא מוחל על טרחתו.

מצוה שהיא 'בעצם' אלא שלא הצריכוהו חכמים לעשותה - ומצב שאין זו מצוה כלל

ה. בתחילת מסכת ברכות (פ"א מ"ג) נחלקו בית שמאי ובית הלל כיצד צריך לקרוא קריאת שמע: "בית שמאי אומרים, בערב כל אדם יטו ויקראו, ובבקר יעמדו, שנאמר (דברים ו, ז) ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומרים, כל אדם קורא כדרכו, שנאמר (שם) ובלכתך בדרך. אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. אמר רבי טרפון, אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו, כדי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל".

ובסוגיית הגמרא (יא, א) נחלקו רב יחזקאל ורב יוסף: "תני רב יחזקאל, עשה כדברי בית שמאי עשה, כדברי בית הלל עשה. רב יוסף אמר עשה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום". ובתוספות שם (ד"ה תני) עמדו על הקושי הגדול בדברי רב יוסף, מדוע "אם עשה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום", וכי למה יפסיד אם קרא קריאת שמע כדעת בית שמאי.

וכתב הגר"א בפירושו שנות אליהו: "ונראה שבוודאי הקריאת שמע אינו מפסיד, אך האמוראים [רב יחזקאל ורב יוסף] פליגי אם עשה מצוה מן המובחר בזה שהטה, אם לאו. דבכמה מקומות מצינו אמרינן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ובכמה מקומות מצינו שאף על פי שפטור מן הדבר, אם עושה הוי מצוה מן המובחר. ונראה, כל שהוא מצוה בעצם, אלא שלא הצריכוהו חכמים [לקיימה], אם עושהו נותנים לו שכר שעשה מצוה מן המובחר. וכן אמרו בסוכה שהיו מחמירים על עצמם לשתות מים בסוכה, ובמי שהיה בדרך ולא רצה לשתות עד שבא לסוכה". ולפי זה מסביר הגר"א שלדעת רב יחזקאל "עשה כדברי בית שמאי עשה", היינו "עשה מצוה מן המובחר", ואף שבית הלל סוברים שאין צריך להטות "מכל מקום עשה מצוה מן המובחר כמו בכל מקום שהוא. ורב יוסף אמר שלא עשה ולא כלום, פירוש אין בזה תועלת כלל, כי בית הלל סוברים שאין מצוה כלל להטות ואין בזה תועלת כלל. ומביא ראיה מסוכה, שאף על פי שישב בסוכה אין בזה מצוה לבית שמאי, שאין מצוה כלל לישב בסוכה כזו".

כלומר, לדעת הגר"א יש לחלק בין "מצוה שהיא בעצם" אלא שלא הצריכוהו חכמים לעשותה, שאז אם עשאה מקבל על כך שכר, לבין מקרה שאין זו מצוה כלל, כר' טרפון שהטה לקרוא ק"ש כבית שמאי, אין בו כל תועלת, ונקרא הדיוט [לדעת רב יוסף]. וכמו כן היושב בסוכה בשעה שהוא מצטער נקרא הדיוט, משום שאין זו מצוה כלל. ובהטעמת דברי הגר"א כתב הרב יהודה הלוי עמיחי (אור המזרח, קובץ מא עמ' 267) "כל שהיא מצוה בעצם אלא שלא הטריחוהו חכמים ולא הזקיקוהו לטרוח בהכי והוא מכניס עצמו לכלל חיוב, הרי הוא מקיים בכך מצוה, ואדרבה יש לו שכר מובחר. אולם בדבר שאיננו מצווה כלל הרי התחייבות לעשותה איננה מצוה כלל, ולא מקבל על כך שכר, ואדרבה יכול להביאו לידי זלזול כמעשה המצוה. ולכן לענין שרטוט מכיון שאיננה מצוה כלל, אם כן יכול להביא לידי זלזול במזוזות שבהם ישנה חובת שרטוט. ולכן אמרו תוס' שיש בזה גדר של כל הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט. וכמו כן לענין סוכה, הרי שאם ישאר בסוכה בשעה שהוא מצטער ויכניס עצמו לכלל חיוב, יהיה בכך כמין הודאה שכל מעשה מצות הסוכה איננו נובע ממצות הבורא אלא מצוויו שלו שקיבל עליו לעשות מצוות למרות שאינו מחוייב בהם".

במה שאין משום הרחקה פרישות וסייג נאמר 'כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט'

ו. כפי שהוזכר לעיל בדברי המג"א, בשו"ת באר שבע דן אימתי נחשב העושה דבר שפטור ממנו כהדיוט, ומתי ראוי להחמיר, כדבריו: "כל ימי הייתי קוהה על זה המאמר ועל הא דאמרו (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א) לא דייך מה שאסרה תורה, האיך מצינו ידינו ורגלינו בבית המדרש, שהרי אנו עושים הרבה דברים למאות ולאלפים שאנו פטורים מן הדין משום חומרא ופרישות וכך ציוו החכמים קדש עצמך במותר לך, וכך אמרו ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכהנה רבות".

הבאר שבע נדרש ליישב את המנהג שהובא בדברי הרא"ש (שבת פ"ב סימן יא) שנשים מדליקות את הפתילה ומכבות אותה בערב שבת "כדי שתהיה מהובהבת ויאחז בה האור היטב", כדעת רבי אליעזר, וכתב הרא"ש "ומנהג יפה הוא". והקשה הבאר שבע היאך כתב כן הרא"ש, והלא מנהג זה הוא בניגוד לדעת רבי עקיבא שאין צורך להבהב את הפתילה לפני הדלקתה, ואם כן לכאורה הרי זה בכלל דברי הירושלמי ש"כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט".

ומסביר הבאר שבע את המנהג של הבהוב הפתילה על פי המבואר לעיל [אות ב] בדברי ספר התרומה שמותר לשרטט בתפילין אף על פי שאינו מחוייב ואינו נקרא הדיוט, מכיון שאינו עושה כן משום חומרא אלא רק כדי שיהיה הכתב נאה יותר, ואם כן: "ושמא יש לומר דלא אמרו בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אלא כשעושה אותו בדרך חומרא. אבל הכא אפשר לומר שאין הנשים מכוונות לעשות אותו בדרך חומרא, למיחש דילמא אתי לאטויי כשלא יהיה מהובהבת כדחייש רבי אליעזר. אלא להנאתם ולטובתם עושים כן, דאיכא טפי שלום בית כשהנר דולק יפה, ואף בחול היו עושים כך. וכי האי גוונא ממש כתב בספר התרומה לענין שרטוט תפילין דלא נקרא הדיוט מי שמשרטט אע"פ שמן הדין אין צריך שרטוט כיון שעושה השרטוטין כדי לכתוב ביושר ולא משום חומרא".

ובעיקר דברי הירושלמי כתב הבאר שבע: "ושמא יש לומר שלא אמרו קדש עצמך במותר לך אלא דוקא שלא ילך אחר מותרות, אבל לא לאסור עליו לגמרי איזה דבר מה שהתירה התורה, וכהאי גוונא מה שאמרו עשו משמרת למשמרתי, ועדיין הדבר צריך עיון". מדבריו למדנו הגדרה נוספת בדין "כל הפטור מדבר ועושהו". שבכל ענין ומצוה שעושה "משמרת" ומרחיק עצמו מפני מכשול, ודאי נקרא חסיד, והרי זה משובח, ואף שלא נתחייב בזה [כדוגמת השותה מים מחוץ לסוכה, שיש בזה סייג וגדר שלא להיכשל באכילה מחוץ לסוכה]. אולם במקרים שאין בהם משום הרחקה פרישות וסייג, נאמר "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט" [וכגון מצטער בסוכה והקורא ק"ש כבית שמאי].

גם שלחן ערוך הרב בהלכות תפילין (או"ח סימן לב סע' ח) נקט כדברי הבאר שבע, והוא מוסיף ביאור בהגדרת הדברים, וז"ל: "ואין לו להחמיר ולשרטט [תפילין] בכל השיטות מפני שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, אבל אם אינו יודע לישר השיטה בלא שרטוט טוב הוא שישרטט כל השורות כדי שיהיה הכתב מיושר ושוה משום זה אלי ואנוהו ואפילו אם יודע לישר אף בלא שרטוט (עיין ב"י) ומשרטט כדי לכתוב יותר נאה ויותר ישר אינו נקרא הדיוט, כיון שאינו עושה בדרך חומרא אלא כדי לכתוב יותר ביושר (שהוא הידור מצוה). ולא אמרו שכל הפטור מן הדבר כו' אלא כשעושה בדרך חומרא (במקום שלא יבא לידי איסור אם לא ינהוג בחומרא זו, וגם אין בה משום הידור מצוה. אבל אם יש בה איזה הידור לאיזה מצוה, וכן אם הוא נוהג בה לסייג וגדר שלא יבוא לידי איסור אינו נקרא הדיוט. וזהו טעם כל החומרות שהחמירו האחרונים שהן אחת משתים, או לסייג וגדר שלא יבואו לעבור על איזה לא תעשה, אפילו איסור קל של דברי סופרים כשראו שצריך לכך. או משום הידור לאיזו מצות עשה אפילו של דברי סופרים. אבל במקום שלא שייך הידור כגון היושב בסוכה בשעת הגשמים הרי זה הדיוט, כמו שיתבאר בסי' תרל"ט וכן כל כיוצא בזה)".

רק אם היה מחוייב במצוה ונפטר מחובת קיומה ובכל זאת מקיימה - נקרא הדיוט

ז. הרמב"ן (קידושין לא, א) הקשה על שיטת רבנו תם שנשים מברכות על קיום מצוות עשה שהזמן גרמן, ואף על פי שפטורות מחובת קיומן מהתורה "והא אמרינן בירושלמי כל העושה דבר שאינו מצווה בו נקרא הדיוט. [ומיישב הרמב"ן], התם שעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל, שהוא כמוסיף על התורה. אבל מי שעושה מצוות התורה כתקנן, אע"פ שלא נצטוה הוא בהם, כגון נשים וגוים, מקבלים עליהם שכר, שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

ומתבאר בדברי הרמב"ן שיש להבדיל בין חומרא בקיום "דבר שאינו מצווה מן התורה כלל", ואז המחמיר נקרא הדיוט, בגלל שהוא נראה "כמוסיף על התורה". לבין דבר שהוא מצוה אלא שהוא פטור מלקיימה [כגון נשים במ"ע שהזמן גרמא] ואם מחמיר מקבל שכר.

אלא שחילוק זה קשה ביותר, שהרי בדברי הירושלמי, מקור הלכה זו של "הפטור מדבר ועושהו" נאמר על המפסיק באמצע אכילתו לתפילת מנחה על אף שפטור מלהפסיק אם כבר התחיל לאכול, וכן בענין חתן המחמיר על עצמו לקרות קריאת שמע אף על פי שפטור מחמת טירדתו - ובמקרים אלו ודאי אלו הם מצוות מן התורה שאנשים אחרים חייבים בהם באותה שעה, אלא שהם פטורים ממנה באותה שעה, כל אחד מסיבותיו, ולפי הרמב"ן באופן זה הרי אינו נחשב הדיוט, ואדרבה מקבל שכר, כנשים במצוות עשה שהזמן גרמא".

ואכן כבר החיד"א (ברכי יוסף, יו"ד סימן שלג אות א) הביא קושיא זו בדבריו בענין חיוב ראשית הגז בחו"ל. במסכת חולין (קלו, ב) נפסק "כר' אלעי בראשית הגז, שאינו נוהג אלא בארץ ישראל". וכן פסק השו"ע (יו"ד סימן שלג סע' א) "ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית". והרמ"א הוסיף: "ויש אומרים, דבר תורה דראשית הגז נוהג אפילו בחו"ל, אלא שלא נהגו כן". וכתב המהרש"ל (ים של שלמה, חולין פרק יא) וז"ל: "כל הבא לנהוג ולחייב עצמו בדבר שפטרוהו חכמים, כגון במקומות שנהגו, נקרא הדיוט, כדאיתא בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט". והקשה החיד"א, הרי ראשית הגז ודאי היא מצוה מן התורה שאחרים חייבים בה [בארץ ישראל], ולפי הרמב"ן המקיימה במקום שפטור [בחו"ל] צריך לקבל שכר ואינו נקרא הדיוט.

ותירץ החיד"א: "אף דכולי עלמא חייבים בק"ש ובתפילה, מכל מקום כיון דהני גברי בני חיובא נינהו, אלא דאיתרע בהו מילתא ונפטרו לפי שעה, קורא אני עליהם הדיוטות, דכל דבר חיובא נמי אם קרה מקרהו בזה ובזה פטיר ועטיר. וכן צריך לומר במי שהוא פטור מסוכה ויושב דהוי הדיוט, דאף על גב דכמה אינשי מחייבי בסוכה, כיון דהאי דפטור השתא בר חיובא הוא אלא כי עתה קרה לו מקרה שפטור, קרינן ביה הדיוט".

מדברים אלו עולה שיסוד החילוק של הרמב"ן הוא בין הפטור ממצוה ובין מי שלא נתחייב בה. מי שהיה מחוייב במצוה ונפטר מהחובה לקיימה, והוא בכל זאת רוצה לקיים את מה שפטרוהו, הוא הנקרא הדיוט. כי אדם הנפטר מחיוב המצוה, שוב אין בעשייתו מעשה מצוה כלל. וזו הסיבה שהמפסיק בסעודתו בשעה שהגיע זמן מנחה או חתן הקורא ק"ש וכן היושב בסוכה בשעה שיורדים בה גשמים והנותן ראשית הגז בחו"ל - נחשבים "הדיוטות", שהרי פטרום מהמצוה, ואם כן זהו "דבר שאינו מצווה מן התורה כלל". אולם ב"דבר שהוא מצוה אלא שהוא פטור מלקיימה" בגלל שמעולם לא נתחייב במצוה זו, כגון נשים במ"ע שהזמן גרמא, נחשבת עשייתו למעשה מצוה, והמחמיר הרי זה משובח ויקבל שכר על מעשהו.

ולפי האמור מיישב החיד"א את דברי המהרש"ל בענין ראשית הגז בחו"ל: "דהכא נמי אין הפטור, בא לו מחמת ומסיבת עצמותו רק דהמקום גורם, דהוא חו"ל, וכל איש ישראל אם היה בחו"ל הוא פטור וכשהוא בארץ ישראל חייב, ודמי לירדו גשמים בסוכה ואונן וחתן וכיוצא, וגם הרמב"ן והריטב"א מודו בזה".

האם רשאי לברך כאשר פטור מן הדבר ועושהו

ח. והנה החיי אדם הביא בהלכות סוכה (כלל קמז סע' יא) מחלוקת בדין כל הפטור מדבר ועושהו, אם רשאי לברך, וז"ל: "אליהו רבה כתב בשם רבנו ירוחם דבפטור ועושה, אם מברך, הוא פלוגתא בין הפוסקים. ונראה לי דבכהאי גוונא יברך". ובנשמת אדם הוסיף: "ועיינתי ברבנו ירוחם דכ"כ בסומא ונשים דאינם מצווים כלל ורוצים להתחייב את עצמם, מה שאין כן בזה שמצווה ומשמים נדחה, יש לומר שפיר דאוסר לברך לפי מש"כ הרמ"א בסי' תרל"ט דכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ואינו מקבל שכר, והוא מירושלמי ברכות סוף פרק היה קורא. ואם כן קשה הא דאמר רב יוסף (קידושין לא, א) שהיה סגי נהור עבידנא יומא טבא, כיון דנקרא הדיוט. אלא על כרחך דסומא שאני, והוא הדין נשים. כן כתב הט"ז (סי' תרלט ס"ק יט) [בירדו גשמים שפטור מדין מצטער] דהמברך, מברך לבטלה".

ולמדנו מדבריו את החילוק המבואר לעיל - בין מי שלא נתחייב במצוה מעולם, כנשים וסומא, שרשאי להחמיר ולקיים המצוות וגם לברך, ובין מי שהיה מחוייב ונפטר שהוא כדברי הנשמת אדם "מצווה, ומשמים נדחה", שאין לו לברך.

אמנם כבר הבאנו לעיל [אות ג] את דברי המשנה ברורה שכתב על דברי הרמ"א ש"כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל עליו שכר ואינן אלא הדיוטות", שאם מברך באותה שעה על אכילת קבע "הוי ברכה לבטלה". ולפי זה נמצא שהחיי אדם והמשנה ברורה חולקים בדין זה.

[אלא שלמעשה כתב הנשמת אדם בהמשך דבריו: "אך צ"ע מירושלמי ריש פרק מי שמתו והביאו התוספות שם, תני אם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי מפני כבודו, מוכח דבלאו הכי מותר להחמיר על עצמו. והא התם קורא ומתפלל ומברך, ואיך יברך, כיון שהוא פטור, וצ"ע].

כיצד קיימו את התורה והמצוות לפני מתן תורה - והרי 'כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט'

ט. מדברי הירושלמי דן ידידי רבי אשר וייס בספרו מנחת אשר (פרשת בראשית סימן ה) בדברי חז"ל שאדם הראשון, וכן האבות הקדושים קיימו את התורה לפני שניתנה בסיני.

בגמרא (יומא כח, ב; קידושין פב, א) נאמר: "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה". ובתנא דבי אליהו רבא (פרק ז) מובא שגם "אדם קיים מה שכתוב בתורה להקריב קרבן והעלה שור ע"ג המזבח שנאמר (תהלים סט, לב) משור פר מקרין מפריס. נח קיים מה שכתוב בתורה להקריב קרבן שנאמר (בראשית ח, כ) ויבן נח מזבח לה'. אברהם קיים כל מה שכתוב בתורה, שנאמר (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקתי ותורותי". ובילקוט שמעוני (רמז כב) מובא "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו). שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה, והלא כל האילנות נצמחים מאליהן. אלא לעבדה ולשמרה לעסוק בדברי תורה ולשמור מצותיה, שנאמר (שם ג, כד) לשמור את דרך עץ החיים, כד"א (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה". וכן איתא בזוהר (בראשית דף כז עמ' א) "לעבדה, בפיקודין דעשה, ולשמרה בפיקודין דלא תעשה".

והקשה הרב וייס: "ולכאורה יפלא דהא אמרו בירושלמי כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ואם כן מה טעם איפוא חשו אבותינו לנהוג חומר בנפשם בקיום משפטי תורה קודם שנצטוו בה". ותירץ על פי דברי הברכי יוסף הנ"ל בביאור הרמב"ן: "מכל הנ"ל נראה דאף האבות מצו לקיים מצוות התורה עד שלא ניתנה, ולפי שחזו דעתידין בניהם אחריהם ליפקד ולהצטוות על התורה והמצוה והרי דינם כנשים במצוות עשה שהזמן גרמן שבידן להחמיר אנפשייהו ולקיימן, ולא אמרו בהן דהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. כללו של דבר, אין דין האבות כמי שפטורין מן המצות, אלא כאותן שלא נתחייבו בהן כלל, לפי שלא ניתנו. ובאלו קיימא לן דהנוהג חומר בנפשו ומקיימן הנה הוא כמקיים מצוה מן המובחר ויש לו לברך על מצותו אף שלא נצטווה עליה הוא".

כל הפטור מדבר מעושהו נקרא הדיוט - רק במצוות שבין אדם למקום

י. גדר נוסף בדברי הירושלמי חידש החיד"א בחיבורו פתח עינים על מסכת בבא מציעא.

בסוגיית הגמרא (שם ל, א) מובא דין "זקן ואינה לפי כבודו", דהיינו אדם שאין מכבודו להשיב אבדה, פטור מהשבת אבידה. והוא הדין לענין קיום מצות פריקה או טעינת משאות מבעלי חיים - "זקן ואינה לפי כבודו", פטור מחובת קיום המצוה. ומסופר שם על רבי ישמעאל ברבי יוסף שרצה לקיים את מצות טעינה, ושאלה הגמרא: "והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה", ותירצו: "רבי ישמעאל ברבי יוסי, לפנים משורת הדין הוא דעבד". וכן נפסק ברמב"ם בהלכות אבידה (פי"א הי"ז) "ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבדה בכל מקום, ואע"פ שאינה לפי כבודו". והקשה החיד"א היאך הדבר יתכן, והרי "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", ואם הזקן פטור מהשבת אבידה, כיצד הוא רשאי להחזירה לפנים משורת הדין.

וייסד החיד"א יסוד חדש: "דהא דאמרו כל הפטור, היינו דווקא במצות שבין אדם למקום, כגון ק"ש ותפלה וסוכה וכיוצא בהן, בזה אמרו כל הפטור מדבר ועושהו דכיון דפטור נקרא הדיוט אם יעשה. ברם במצוות שבין אדם לחברו דעביד טפי מחיוביה לאו הדיוט, דהא דרך כלל נצטוינו לעשות עם חברינו לפנים משורת הדין ולאו הדיוט הוא, דעביד מצות ה', וחש"ב עם קונה"ו. והן הן דברי הש"ס בעובדא דר' ישמעאל דפריך והא ר' ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינה לפי כבודו, ומשני לפנים משורת הדין הוא דעבד, דתני רב יוסף והודעת וכו' אשר יעשון זה לפנים משורת הדין, דא"ר יוחנן לא חרבה ירושלם אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין. ואם כן כבר נצטווה לעשות יותר מחיובו דרך כלל דכתיב אשר יעשון, ואין זה הדיוט, והדבר פשוט מאד".

הרי לנו גדר נוסף בהלכה זו של "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט" - שאין זה אמור כלל וכלל במצוות שבין אדם לחברו.

המורגל בפרישות - לא נאמר עליו 'כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט'

יא. הגדרה נוספת אימתי המחמיר נקרא הדיוט נמצאת בדברי המרדכי (ברכות סימן א) שהביא את דברי רבנו תם המתיר לקרוא קריאת שמע של ערבית מפלג המנחה ומעלה, וכתב: "המאחרים לקרוא ק"ש בלילה מיחזי כיוהרא, שכל העושה דבר שאינו צריך נקרא הדיוט, אלא אם כן הורגל בפרישות גם בשאר דברים".

על פי דברי המרדכי כתב בספר דברי שלום (ח"ב סימן לד) לבאר מהי משמעות ביטוי זה, וז"ל: "הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט היינו משום דמחזי כיוהרא. ונראה דהיינו טעמא דבדווקא קרינן ליה 'הדיוט', דמאחר דאיהו מחזי כיהיר, אמרינן ליה דאינו אלא הדיוט, דהיינו איש קל רש ונקלה".

ולפי זה כתב לתרץ את דברי המהרש"ל [המובא לעיל אות ז] "דהמהרש"ל נמי סבירא ליה דהא דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט היינו משום דמחזי כיוהרא, ומשום הכי ס"ל דאי נותן ראשית הגז בחו"ל וכל יושבי חו"ל נוהגים שלא לתת ראשית הגז, אם כן מחזי כיוהרא, והוי בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו דנקרא הדיוט", [ובספר מנחת אשר [בהמשך דבריו המובאים לעיל] כתב: "אמרתי ליתן טעם ולישב מנהג גדולים וצדיקים דלא יצאו את סוכותיהם אף בעת ירידת גשמים, לדברי המרדכי דברגיל בחסידות ליכא קפידא ולא חשיב הדיוט].

בדרך דומה יישב בשו"ת מהרש"ג (סימן לח) את מנהג הצדיקים שישבו בסוכה בזמן ירידת גשמים: "דאם הם יראי ה' באמת והם מצטערים בישיבתם בבית מחמת שאינם מקיימים מצות סוכה, ושקול אצלם הצער של אכילתם בביתם כמו הצער של הישיבה בסוכה בעת הגשמים או בעת הצינה, אם כן הרי הם בין כך ובין כך מצטערים ולא נפטרים מן הצער על ידי כניסתם לביתם, אם כן שוב אינם נפטרים כלל מן הסוכה מחמת דין מצטער שפטור מן הסוכה, שהרי מצטער אינו פטור מן הסוכה אלא באם על ידי הכניסה לבית יהא נפקע הצער, כמו שפרש"י דמהאי טעמא אבל חייב בסוכה. וכיון שאצל הני צדיקים שקול צער זה של כניסה לבית כמו צער זה של הגשמים, שוב אינם פטורים מן הסוכה, וכיון שאינם פטורים מן הסוכה, שוב בישיבתם בה מותר להם לברך גם כן, אך צריך שיהיו הדברים אמיתיים, שבאמת יהיה להם צער בישיבתם בבית כמו בהצער של גשמים או הצינה בסוכה, ואם כלפי שמיא גליא שהאמת כן הוא, אזי יש לומר דאף אם מברכים לישב לא הוי ברכה לבטלה"].

יחיד ירא שמים רשאי להחמיר על עצמו בהצנע לכת - ואינו נקרא הדיוט

יב. בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן מד) נשאל אודות "יחידי סגולה" שנהגו להתאסף בבית הכנסת בראש האשמורה השלישית של הלילה ולקונן על החרבן "וקמו עליהן עוררין ומסיקין דמסקו אדעתייהו דלאו יאות ושפיר עבדי, כדאיתא בפרק ב' דברכות דאמר רשב"ג לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, ופרש"י ליטול את השם טוב שהוא מדקדק במצות דאין זה אלא יוהרא". והשואל רצה לחלק בין מקום "דיש פלוגתא דרבוותא [שיש מחלוקת בין רבותינו] וסוגיא דעלמא כמאן דמיקל [ויש הוכחה ממקום אחר שנאמר בסתמא כאחת הדעות] - אסור להחמיר, וכמו שכתב הט"ז (או"ח סי' תקנא ס"ק י). ומכל מקום אם יקבל עליו דבר חדש להאריך בתחנונים ולהרבות בסיגופים אינו בכלל זה, אדרבה כל מה שמקבל עליו לשם שמים שכרו הרבה מאד, וכל המרבה הרי זה משובח, ורחמנא לבא בעי, וישראל קדושים הם ומתחדשים בכל יום ובכל שעה סייגים וגדרים לכבוד בוראם וחלילה לאסרם משום יוהרא".

ועוד העלה השואל סברא להתיר להם להתפלל ולקונן על החורבן: "ונוסף על זה דהם ציבורא, דלית ביה משום חשש יוהרא". ומתוך כך הסיק: "על כן נלע"ד דיחזיקו במנהגם ויהיה ה' עמם ויהיה שכרם כפול ואל יחשו למעוררים ומלעיגים, והבא לטהר מסייעין לו".

אולם השבות יעקב השיב: "הנה במה דסיים אפתח, שכתב ונוסיף על זה דהם ציבורא דלית ביה משום חשש יוהרא. ולענ"ד נראה יותר להיפך, דדוקא יחיד ירא שמים שרוצה להחמיר על עצמו והצנע לכת ודאי זכור לטוב ואין בו משום יוהרא, וכן עיקר מטרין של דין זה הוא מהרא"ש פ"ק דברכות שכתב ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג לשפוך תחנונים וכו'. מבואר מלשונו דדוקא ביחידות שנו ולא בציבורא. אע"ג דאין בו חשש יוהרא כל כך אם נעשו בציבורא, היינו אם כל או רוב הציבור עושין כן דליכא יוהרא כלל, מה שאין כן מקצתן יש חשש יוהרא. וכן אפילו יחיד שעושה דבר בפרהסיא מה שהוא שלא כדרך העולם יש חשש יוהרא, כי ראוי להיות הכל בהצנע וכיוצא בדברים אלו. ובזה מיושב מה שכתבו הפוסקים דלפעמים אמרו הפטור מן הדבר ועשה נקרא הדיוט, ולפעמים אמרו דהמחמיר זכור לטוב. ולפי זה לא קשה מידי, דודאי בהצנע אדם רשאי להחמיר על עצמו, מה שאין כן בפרהסיא דמחזי כיוהרא ונקרא הדיוט".

דברים דומים כתב המהרש"ג (סימן לט) על הירושלמי: "דאם עושה כן [דהיינו מתנהג בחומרות] ברבים או לפני אדם גדול שייך יוהרא [וכמו דמבואר בב"ק בפרק מרובה באחד שהיה מפסג לפני רבי, דכעס רבי, עי"ש] שמְשַׁנֶה משאר אנשים, לכן אין לו להחמיר, ואם מחמיר הוי הדיוט. אבל אם עושה כן בצנעא ובינו לבין עצמו באופן שלא יוודע לשום אדם, שפיר יכול להחמיר על עצמו".

טעם נוסף מדוע רק יחיד רשאי להחמיר ולא ציבור, מביא הרב רמי רחמים ברכיהו בספר טל לברכה (עמ' 270) על פי דברי רבי אברהם בן הרמב"ם: "ישנו הבדל מהותי בין פסק הנוגע ליחיד, שבו כל אחד ואחד יכול לנהוג על פי מדרגתו, בין פסק הנוגע לכלל הציבור, שצריך להתאים לכל אחד מהציבור. וכבר כתב רבי אברהם בן הרמב"ם בספר המספיק לעובדי השם (עמ' קכז) ש"אין כלל האומה או אפילו מחציתה או רביעתה או עשירית ממנה יכולים לנהוג פרישות וסיגוף... ולו היתה האומה כולה על כל אנשיה נוהגת פרישות אי אפשר היה להתקיים, מפני שפרישות זו היתה מחייבת ביטולם של רוב בעלי הזריעה והמרעה ושאר מלאכות כפיים ורוב עיסוקי החלד הפרטיים".

בכל דבר שיש בו מוסר או סלסול והכנעת לב - לא נאמר שהמקיימו נקרא הדיוט

יג. במאירי (הובא בשיטה מקובצת בבא קמא פז, א) כתב: "במדרשות אמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ודבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו, ואינו דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת לב וכיוצא בזה ועושה ממנו על עצמו מצוה", עכ"ל. ומבואר בדבריו שבכל דבר שיש בו "שכל, מוסר או סלסול והכנעת לב" לא נאמר על המקיימו שהוא נקרא הדיוט.

אך על דברי המאירי הקשה בספר מנחת אשר (שם) מדברי הירושלמי, שהם המקור לכלל "כל הפטור מדבר ועושהו", שכלל את החתן "הפטור מקריאת שמע ונוהג חומרא בנפשו לקבל עול מלכותא דשמיא בכלל אותן הנקראים הדיוט, אף דאין לך עבודת האלקים גדולה מזו. וכן יקשה מיסוד פלוגתייהו דרב מיישא ור"ש בר יצחק דאיירי בהמפסיק בסעודתו ואזיל לצלויי, ואף דתפילה ענינה הכנעת הלב ועבודת האלקים, קרי עליה רב מיישא מאמרם ד"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט". הרי דאין דברי המאירי מתיישבין בדברי הירושלמי. ולכאורה אין לנו מקור אחר בדברי חז"ל להלכה ש"נקרא הדיוט" מלבד בירושלמי הנ"ל, וצע"ג".

האם ראוי להחמיר כאחת השיטות במקום שיש מחלוקת בין הפוסקים

יד. החיד"א כתב בספרו שער יוסף (דף כה, ב) ש"היכא דאיכא פלוגתא, אף דאיפסיקא הלכתא כחד מינייהו, אם בדבר ההוא יש גם להחולק איזו טיבותא וזריזות וסרך מצוה, המחמיר תבוא עליו ברכה. ולא אמרו כל הפטור אלא במילתא פסיקתא כההיא [דהירושלמי] דאם התחילו אין מפסיקין, דלא שמעינן לשום תנא דמחמיר". כלומר, במקום שנחלקו הפוסקים ונפסק לקולא, כל הרוצה לנהוג כדעת המחמירים, רשאי, ואינו נקרא 'הדיוט'.

וכן מפורש בדברי הפרי מגדים (אשל אברהם סימן לב ס"ק ח) שכתב: "העושה להחמיר שיש איזה ספק או צורך קצת, אין נקרא הדיוט, אע"ג דהלכה לקולא, כיון שיש פלוגתא, לא הוי הדיוט".

רבי שלמה קלירס במאמרו בקובץ אור ישראל (מונסי, חלק ה עמ' קכא) הוסיף וציין לדברי הפרי מגדים במקומות נוספים: "במשבצות זהב (סוף סי' תעב) כתב, ומיהו כל שרוצה להחמיר כחד דעה אף דהלכה כאידך אין נקרא הדיוט. וכן כתב באשל אברהם (שם אות ו) אך סיים ועדיין צ"ע. כן יש להביא מש"כ המג"א (סימן לב ס"ק ח) בשם המהרש"ל שכתב בשם מהר"ם שמותר להחמיר משום גדר ופרישות. ויעו' בש"ך (יו"ד סי' פט ס"ק יז) שהביא דברי המהרש"ל שקרא תגר על המחמירים מלאכול בשר עד שש שעות מאכילת גבינה שהוא כמו מינות [דבריו הובאו לעיל אות ב]. ושדוקא מהר"ם שבא מכשול לידו פעם אחת החמיר [כי פעם אחת מצא בין שיניו גבינה אחר זמן מרובה של אכילת הגבינה, מחצית השקל סי' לב]. אבל מי שלא בא לידו תקלה לא יכול להחמיר. וכתב על זה הש"ך ואין דבריו מוכרחים, ואדרבה בדברי מהר"ם משמע איפכא. והיינו דס"ל לש"ך דכל אדם יכול להחמיר משום גדר ופרישות".

דברים אלו עולים בקנה אחד עם שיטת הבאר שבע והשלחן ערוך [המובאים לעיל אות ו] שבכל ענין ומצוה שעושה "משמרת" ומרחיק עצמו מפני מכשול, הרי זה משובח, ואינו נקרא הדיוט.

יחד עם זאת, רבי אשר וייס כתב בספרו מנחת אשר (בהמשך דבריו המובאים לעיל) וז"ל: "וגדולה מזו כתב הפמ"ג עוד (או"ח סימן תרנו, הובא בביאור הלכה שם) דיש לו לאדם להוסיף שליש ולהחמיר כדעת המחמירים אף שנקבעה הלכה כדעת המיקל. ומכל מקום זאת פשיטא, דהיכא דהובררה הלכה והוקבעה לדורות כפלוגתת בית שמאי ובית הלל וכיוצא בזה, הנוהג בעצמו לפנים משורת הדין חשיב הדיוט. ואין דברי הפמ"ג אלא במקום שנחלקו אחרוני הפוסקים, דנהי דאיכא מקום לקולא מכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה, ואף יש לו לאדם להוסיף שליש ולקיים מצותו אליבא דכולי עלמא".

כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט - הוא מעלה ולא חסרון

טו. מהלך חדש ומחודש בהבנת דברי הירושלמי "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט" כתב בשו"ת משנה שכיר (סימן קיט), לאחר שהביא את דברי "הגה"ק מקאמראנא בספרו עצי עדן במשניות סוכה שהחמירו הצדיקים לישב בסוכה אף כשירדו גשמים, וגם גדול דורינו הגאון הצדיק אבד"ק מונקאטש (שליט"א) הביא בספרו הנחמד אות חיים ושלום (סימן לח) מכמה צדיקים וקדושים שישבו בסוכות בעת הגשמים, וז"ל:

"ואני אמרתי דבר נכון בישוב דעת הקדושים הנ"ל, אשר לכאורה משמע מהגמרא שאין להחמיר בזה, והוא דנראה לי דמה שאמרו חז"ל דנקרא הדיוט, לא לגריעותא אמרו כדמשמע לכאורה, אלא אדרבה, למעליותא אמרו. והוא דידוע מצד הטבע דאדם נכבד וחשוב בעיני העולם מפלס דרכיו ושוקל כל פעולותיו ואינו עושה דבר ללא צורך בחינם בלא דבר, כי הלא עיני כל מביטים עליו ללמוד ממעשהו, על כן אינו עושה דבר לריק רק מה שהוא לצורך. אבל אדם ההדיוטי שנחשב לכלום, אינו מדקדק במעשיו, והרבה פעמים עושה פעולה שאין בה צורך כלל. והנה הרמב"ם בסוף הלכות לולב כתב בזה הלשון, השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה עבודה גדולה היא וכו' וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומו אלו [ר"ל בשעת עשיית המצוות] חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני המלך, וכל המשפיל עצמו ומקיל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד, וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, עכ"ל הרמב"ם. הרי שלגבי הקב"ה צריך להיות שפל והדיוט ולא להחזיק עצמו למכובד.

ומזה שעובד ה' בכל לבו ומקיים מצוותיו אינו ראיה דמחזיק עצמו נגד השי"ת לשפל והדיוט, דמחוייב הוא לקיים מצוות ה'. אבל כשאנו רואים שעושה ועוד אף בחינם בלי צורך ובלי חיוב, הרי זה ראיה ברורה שמחזיק עצמו להדיוט ואינו מדקדק במעשיו ועושה אף בלי צורך, ולגבי קודשא בריך הוא הוא מעליותא גדולה ויתירתא, והמעלה העליונה שיוכל להיות אשר כל הצדיקים משתדלים להשיגה. וזהו שאמרו כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, היינו שמזה ראיה שבעיני השי"ת הוא מחזיק עצמו הדיוט והגיע למעלה העליונה, אם כן שפיר ראוי להחמיר, ואדרבה לפי פירושי הוא מדרגה גדולה, וכן נכון וראוי לעשות. והוא פירוש נפלא ואמת לדעתי ומיושב דעת קדושים הנ"ל וב"ה שהערנו לדבר ונכון ואמת כזאת".

אמנם פירוש זה הוא מחודש ביותר, ובאמת בירושלמי עצמו לא מוכח כן, שהרי ר' מיישא הקשה על ר"ש בר יצחק מדוע הפסיק באמצע אכילתו לתפילה מדין "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", ומפורש כי מנהג ההדיוט הוא גריעותא ולא מעליותא, כפירושו של המשנה שכיר.

• * *

סוף דבר, בשיעור זה הבאנו כמה דרכים בקביעת כלל - על מה ואימתי נאמרו דברי הירושלמי "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", ואימתי אמרו על המחמיר ש"תבוא עליו ברכה" ו"הרי זה משובח":

[א] בקריאת שמע, שיש בה קבלת עול מלכות שמים, רשאי להחמיר על עצמו ולקרוא הגם שהוא פטור [הסוגיא בירושלמי].

[ב] בדבר של "צער", כגון תעניות שמתענים אם לא ירדו גשמים, רשאי ה"יחיד", דהיינו תלמיד חכם, להחמיר על עצמו. אך גם זה, בתנאי שיעשה זאת בינו לבין עצמו ולא בפני אחרים, כדי שלא יגרם בזיון לאחרים שאינם מחמירים כמותו [הסוגיא בירושלמי].

[ג] הדיוט נקרא רק העושה מעשה משום חומרא, אבל כאשר כוונתו לכתוב יותר ביושר [לשרטט בתפילין - בית יוסף] או כשמהבהב את הפתילה כדי שהאור יעלה יותר יפה הרי זה מותר [באר שבע].

[ד] "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", נאמר רק אם כתוצאה מהחומרא יעבור על איסור. וכגון המחמיר לשבת בסוכה כאשר הוא מצטער, שעובר בזה על איסור ביטול שמחת יום טוב. או בפסח במצות הסיבה שאין להחמיר ולהסב כאשר אינו מחוייב בדבר, מכיון שיש איסור בדבר [ט"ז, חק יעקב, ביאור הלכה].

[ה] יש להבדיל בין פטור מעצם החיוב במצוה, כדוגמת המצטער בשעה שיורדים גשמים, שאם נשאר בסוכה למרות שפטור הוא נראה כאילו "רוצה לכוף לרבו לעבדו, שאין זה דרך ארץ", ולכן נקרא "הדיוט". לבין מי שפטור מקיום המצוה כי לא רצו להטריחו בקיומה, כגון בשתיית מים מחוץ לסוכה, שאם מחמיר "הרי זה משובח" [ביאור הלכה].

[ו] יש לחלק בין "מצוה שהיא בעצם" אלא שלא הצריכוהו חכמים לעשותה, שאז אם עשאה מקבל על כך שכר. אולם כאשר אין זו מצוה כלל, אין בו כל תועלת, ונקרא הדיוט [הגר"א].

[ז] בכל ענין ומצוה שעושה "משמרת" ומרחיק עצמו מפני מכשול, ודאי נקרא חסיד, והרי זה משובח, ואף שלא נתחייב בזה. אולם בדבר שאין בו משום הרחקה פרישות וסייג, נאמר "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט" [באר שבע].

[ח] כאשר היה מחוייב במצוה, רק נפטר מהחובה לקיימה, והוא בכל זאת רוצה לקיים את מה שפטרוהו, נקרא הדיוט. לא כן בדבר שמעולם לא נתחייב במצוה זו [כגון נשים במ"ע שהזמן גרמא, או קיום התורה על ידי הדורות שקדמו לנתינתה בסיני] נחשבת עשייתו למעשה מצוה, והמחמיר הרי זה משובח ויקבל שכר על מעשהו [חיד"א בביאור דברי הרמב"ן].

[ט] דין כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט נאמר רק במצוות שבין אדם למקום, אבל במצוות שבין אדם לחברו, שנצטווינו לעשות "לפנים משורת הדין" ודאי שכל המחמיר הרי זה משובח [חיד"א].

[י] על מי ש"הורגל בפרישות גם בשאר דברים" לא חל הכלל "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט" [מרדכי].

[יא] דווקא יחיד ירא שמים שרוצה להחמיר על עצמו בהצנע לכת ודאי זכור לטוב ואין בו משום יוהרא, מה שאין כן בפרהסיא דמחזי כיוהרא ונקרא הדיוט [שבות יעקב].

[יב] בכל דבר שיש בו "שכל, מוסר או סלסול והכנעת לב" לא נאמר על המקיימו שהוא נקרא הדיוט [מאירי].