פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר צה ז

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־14:00, 19 במאי 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Updated article link)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר צה ז

סעיף ז[עריכה]

אלמנה שניזונית מן היתומים, והניח בעלה קרקע והשביחתו, יש מי שאומר שכל השבח שלהם, ואפילו שכר טרחה אינה נוטלת (רשב"ם ב"ב קמד,א). יש מי שאומר שהשבח הוא לעצמה (ראב"ד). ויש מי שאומר שנוטלת שכר טרחה, אלא שידה על התחתונהא (שו"ע ברא"ש). ואם אינה ניזונית משלהם, והניח בעלה נכסים מועטים שאין בהם כדי כתובתה, יש מי שאומר שאם אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי ואשביח לעצמי, ונתעצלו מלהגבות כתובתה, אפילו השביחו הנכסים אלף זוז, השבח לעצמהב. אבל אם השביחה הנכסים סתם, נוטלת כתובתה והמותר ליורשיםג (רשב"ם). ויש מי שאומר שבין אמרה: ראו, בין לא אמרה, כל השבח ליורשים, ואפילו כתובתה לא תגבה ממנו, אלא שנוטלת שכר טרחה וידה על התחתונה (רא"ש). הגה: וכן עיקר דהשבח כולו הוא של היתומים, ואינה גובה כתובתה ולא מזונות מאותו שבח (במרדכי פרק מי שמת); ולכן אלמנה שישבה זמן ארוך בבית בעלה וניזונית מהם עד שבודאי כלה הקרן שהניח בעלה, אע"ג דיש כאן הרבה מן השבח ששבחה, אינה גובאת כתובתה משם (הטור ומהרי"ו סי' קע"ו). ויש חולקין, אלא כל מה שהוציאה מנכין מן השבח וגובאת כתובתה מן הקרן ולא מן השבחד (מהרי"ל סימן מ"ו) ועיין לקמן סימן ק'.

א. מעשה ידיה שאין דרכה בכך:

ר"ח,רשב"ם: של בעלה, ובאלמנה של היורשים.

ראב"ד,שו"ת רשב"א,אגודה: שלה. כך עולה גם מהבנת השו"ע ברא"ש[1]. לשון הרשב"א: "האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות ולעקור ולנטוע, ולא להשכיר כלום ולהתעסק ברבית, אלא לעשות בצמר הקצבה השנויה במשנתינו. ואם רצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת, אינו רשאי. שאינה אצלו כעבדו ושפחתו הכנענים, שיכול לשנותן אכל מלאכה". הרשב"א הסתפק אם מ"מ צריכה לשלם שכר בטלה, כדין פועל ששכרו בעה"ב לעבוד והרים מציאה, או שדין מעשה ידיה הוא רק שאם עשתה זוכה בכך בעלה.

שו"ע: הביא שתי הדעות לגבי אלמנה שהשביחה נכסי יתומים, כפי שיבואר.

אלמנה הניזונת שהשביחה נכסי יתומים: בכך עוסק סעיפנו.

ר"ח,רשב"ם: השבח של היורשים.

ראב"ד,שו"ת רשב"א,אגודה: לדעת השו"ע השבח שלה, והח"מ הב"ש חולקים. צ"ע בטעם השו"ע[2]. הב"ש מבאר שהראב"ד והרשב"א עסקו באמרה להם שמשביחה לעצמה, והח"מ חולק אף באמרה, ומבאר שעסקו במטלטלין, שאז הריהי כשולחת יד ושבח גזילה לגזלן.

שו"ע ברא"ש: השבח של היורשים אך נוטלת שכר טירחתה. כך הבינו גם הרש"ל והב"ח ואילו הב"ש ומהר"ם מלובלין סוברים שדברי הרא"ש שנוטלת שכר טירחתה מוסבים רק על המקרה שאינה ניזונת. לפי"ז בניזונת יתכן שמודה לרשב"ם שמעשה ידיה ליורשים וא"כ אינה נוטלת שכר טירחתה.

שו"ע: יש מי שאומר כרשב"ם ויש מי שאומר כראב"ד ויש מי שאומר כרא"ש.

ב. אינה ניזונת ואמרה להם שמשביחה לעצמה:

ב"ב קמג,ב: משנה: האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע. אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת השביחה לעצמה. גמרא: האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע אשה בנכסי יתמי מאי עבידתה אמר רבי ירמיה באשה יורשת. רשב"ם: כגון שנשא בת אחותו ויש לו רק אחיות או שאמר תיטול אשתי כאחד מן הבנים.

רשב"ם: במקרה השני במשנה, שאמרה להם שמשביחה לעצמה, מדובר אף באינה יורשת, ומכיוון שאמרה זוכה בכל השבח. לפי השו"ע והב"ש כן דעת הראב"ד, הרשב"א והאגודה, שהרי אפי' בניזונת סוברים שהכל שלה. הב"ש מבאר טעמו של הרשב"ם, שאע"פ שאדם היורד לשדה חברו אינו זוכה בכל השבח, כאן בגלל שיש לה כתובה לגבות נחשבת כאילו יש לה חלק בנכסים ודינה כאחד היורשים שאמר לאחיו שמשביח לעצמו.

תוס',רא"ש: גם מקרה זה עוסק רק ביורשת, אך אם אינה יורשת השבח ליתומים והיא נוטלת רק שכר טירחתה. ח"מ,ב"ש – במטלטלין מודים לרשב"ם מהטעם שאמר הרשב"א, שדינה כגזלן ושבח גזילה לגזלן.

שו"ע: יש מי שאומר כרשב"ם ויש מי שאומר כרא"ש.

ב"ש: כתב שדעת רוב הפוסקים כרשב"ם. משמע שכוונתו להכריע כמותם. האחרונים ביארו שדברי הרמ"א "וכן עיקר" מוסבים רק על המקרה שהשביחה סתם ולא על המקרה שלנו.

ג. השביחה סתם: רשב"ם: השבח ליתומים, אך היא גובה כתובתה אף מהשבח. הח"מ מבארו, שאע"פ שאין גובים כתובה משבח, כשהאשה השביחה בעצמה מסתמא השביחה על דעת שתוכל לגבות מכך כתובתה, אע"פ שלא אמרה זאת בפירוש. לדעת התוס' והרא"ש אף אם תאמר בפירוש לא יועיל, כפי שהתבאר בדין הקודם, ולכן כ"ש שכאן לא יועיל.

תוס',רא"ש,רמ"א: השבח ליתומים והיא מקבלת שכר טירחתה, ואינה גובה כתובתה מהשבח.

שו"ע: יש מי שאומר כרשב"ם ויש מי שאומר כרא"ש.

נדוניא ותוספת שליש: נחלת שבעה,ב"ש: לכו"ע גובה אף משבח.

בית מאיר: אינה גובה משבח.

ד. אלמנה המשביחה וניזונת זמן רב:

מהרי"ו: כיוון שבזמן זה ודאי ניזונה בשיעור כל הקרן שהניח בעלה, שוב אינה יכולה לגבות כתובתה.

מהרי"ל: כל מה שניזונה היה מהשבח, ולכן כעת נותר קרן וגובה ממנו כתובתה.

רמ"א: הביא שתי הדעות והבין שהן חלוקות.

ח"מ: לא נחלקו, ופשוט כמהרי"ל שמכיוון שהשביחה וניזונה עימם אומדנא מוכחת היא שהכוונה היתה שתאכל מהשבח ולא תכלה כתובתה, ומהרי"ו עסק כשניזונה עד שמתה, שאז יכולים לטעון שידעה שיזונו אותה כל חייה ולכן הסכימה לאכול מהקרן ולכלות כתובתה, ועוד שהמהרי"ו כתב זאת רק כסניף.

ב"ש: לא נחלקו, אלא מוסכם כמהרי"ו שהאומדנא היא שאכלה מהקרן, משום שאין היתומים צריכים לזונה מהשבח וא"כ מסתמא נתנו לה מהקרן, וי"ל שהמהרי"ל עסק באלמנה שלא הוציאה לצורך עצמה אלא לצורך מיסים או שידוכי הבנים, שזה מוטל על היתומים, ולכן מסתמא הוציאו מהשבח ולא מהקרן.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. כפי שיבואר לקמן, השו"ע הבין שהרא"ש מוסב גם על ניזונת ובכל זאת כותב שאם השביחה נכסיהם מקבלת שכר טירחתה, משמע שאינם זוכים במעשה ידיה ולכן צריכים לשלם לה טירחתה, ומ"מ כאן שאר השבח ליורשים בשונה משאר מעשה ידיה משום שהשביחה את הנכסים שלהם.
  2. ועוד קשה, הרי אפי' באינה ניזונת לא הביא אף שיטה שזוכה בכל השבח כשלא אמרה שמשביחה לעצמה.