אודיתא: הבדלים בין גרסאות בדף
(←הגדרה) |
(תיקון מראה מקום) |
||
| (3 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
==הגדרה== | ==הגדרה== | ||
'''הודאת אדם על דבר ששייך לו, שהוא של חברו, אף על פי שברור לכל שהדבר אינו של חברו.''' {{מקור| | '''הודאת אדם על דבר ששייך לו, שהוא של חברו, אף על פי שברור לכל שהדבר אינו של חברו.''' {{מקור|הסוגיא בבבא בתרא קמט., בסוגיא זו האריך ספר המקנה ב|כן}}'''.''' | ||
'''דינים דומים''': הודאת בעל דין<ref>ע"ע [[הודאת בעל דין]].</ref> - כתב הגר"ש שקאפ שאינה רק מדין הודאה, אלא גם קניין אודיתא {{מקור| | '''דינים דומים''': הודאת בעל דין<ref>ע"ע [[הודאת בעל דין]].</ref> - כתב הגר"ש שקאפ שאינה רק מדין הודאה, אלא גם קניין אודיתא {{מקור|גר"ש שקאפ כתובות ז ד"ה והנה לפ"מ|כן}}. | ||
==מקור וטעם== | ==מקור וטעם== | ||
'''במקורו''' נחלקו האם הוא מדרבנן {{מקור| | '''במקורו''' נחלקו האם הוא מדרבנן {{מקור|שו"י תמח, וספר המקנה ו-א הביאו ודן בזה. וכן כתב הקצוה"ח קצד-ג בשם תוס' בבא קמא קד ד"ה אגב|כן}} או מדאורייתא {{מקור|תורת הקניינים ח"ב עמוד ערב הביא מחלוקת בזה|כן}}. | ||
'''בטעמו''' נחלקו לשש שיטות: | '''בטעמו''' נחלקו לשש שיטות: | ||
א) משום גמירות דעת (כי יודע שע"י הודאתו בית דין יוציאו מידו ולכן גמר בדעתו) {{מקור| | א) משום גמירות דעת (כי יודע שע"י הודאתו בית דין יוציאו מידו ולכן גמר בדעתו) {{מקור|קובץ שיעורים בבא בתרא תקלז, והוסיף שהיא מהדברים הנקנים באמירה|כן}}. | ||
ב) פסק בית דין הוא הקנאה וכעין הפקר בית דין הפקר (כיוון שאילו היו באים לבית דין היו פוסקים ע"פ הודאתו). | ב) פסק בית דין הוא הקנאה וכעין הפקר בית דין הפקר (כיוון שאילו היו באים לבית דין היו פוסקים ע"פ הודאתו). | ||
ג) כעין סיטומתא (כיוון שע"פ דין מוציאים ממנו, לא גרע ממנהג) {{מקור| | ג) כעין סיטומתא (כיוון שע"פ דין מוציאים ממנו, לא גרע ממנהג) {{מקור|את שלושת הצדדים הנ"ל הביא תורת הקניינים ח"ב עמוד רעג|כן}}. | ||
ד) מדין שטר (שההודאה היא ראיה כמו הראיה שבשטר, וקונה ע"י הראיה שבהודאתו) {{מקור| | ד) מדין שטר (שההודאה היא ראיה כמו הראיה שבשטר, וקונה ע"י הראיה שבהודאתו) {{מקור|מנחת אשר בבא בתרא מב-ה: גמירות דעת או שטר|כן}}. | ||
ה) תקנת חכמים (כסודר ומשיכה) {{מקור|(שיטה מקובצת בבא בתרא קמט. ד"ה נפק (בשם תוס' הרא"ש))}}. | ה) תקנת חכמים (כסודר ומשיכה) {{מקור|(שיטה מקובצת בבא בתרא קמט. ד"ה נפק (בשם תוס' הרא"ש))}}. | ||
ו) בכלל אינו קניין, אלא רק נאמנות, שאדם נאמן על עצמו לחובתו, והודאת בעל דין כמאה עדים {{מקור|(ט"ז חו"מ קסח-יד, נימוקי יוסף בבא בתרא קמט., ריטב"א בבא מציעא מו: ד"ה דלית. מקור חיים תמח-ה. והקצוה"ח קצד-ז חלק עליו וכתב שהיא קניין, וכן ספר המקנה ב-ג (ד"ה ולא) וב-ה חילק בין הודאת בעל דין לאודיתא, שבהודאת בעל דין מודה שחייב לו כבר, אך אודיתא הוא קניין חדש שבהודאתו נעשה הקניין, ומשמע מדבריו שיש שלא חילקו ביניהם. דנו בזה נתיבות המשפט ס-יז)}}, {{מקור| | ו) בכלל אינו קניין, אלא רק נאמנות, שאדם נאמן על עצמו לחובתו, והודאת בעל דין כמאה עדים {{מקור|(ט"ז חו"מ קסח-יד, נימוקי יוסף בבא בתרא קמט., ריטב"א בבא מציעא מו: ד"ה דלית. מקור חיים תמח-ה. והקצוה"ח קצד-ז חלק עליו וכתב שהיא קניין, וכן ספר המקנה ב-ג (ד"ה ולא) וב-ה חילק בין הודאת בעל דין לאודיתא, שבהודאת בעל דין מודה שחייב לו כבר, אך אודיתא הוא קניין חדש שבהודאתו נעשה הקניין, ומשמע מדבריו שיש שלא חילקו ביניהם. דנו בזה נתיבות המשפט ס-יז)}}, {{מקור|פרי משה קניינים יב-א, תורת הקניינים ח"ב עמוד רעג|כן}}. | ||
'''במהותו''' הוא קניין גמור ככל הקניינים, אע"פ שקמי שמיא גליא שאין הדבר כן {{מקור| | '''במהותו''' הוא קניין גמור ככל הקניינים, אע"פ שקמי שמיא גליא שאין הדבר כן {{מקור|קצוה"ח קצד-ד|כן}}<ref>אמנם לעיל בסמוך (ד"ה בטעמו) הבאנו מחלוקת בזה.</ref>. | ||
'''בסוג הקניין''' (מבין ארבעת הסוגים: תמורה, רשות, ראיה לגמירות דעת, והפגנת בעלות<ref>את חלוקת הקניינים לארבעת הסוגים ביארנו בערך קניינים בסעיף "סוגי הקניינים" ד"ה סוגי הקניינים.</ref>) נחלקו האם הוא ראיה לגמירות דעת {{מקור| | '''בסוג הקניין''' (מבין ארבעת הסוגים: תמורה, רשות, ראיה לגמירות דעת, והפגנת בעלות<ref>את חלוקת הקניינים לארבעת הסוגים ביארנו בערך קניינים בסעיף "סוגי הקניינים" ד"ה סוגי הקניינים.</ref>) נחלקו האם הוא ראיה לגמירות דעת {{מקור|מנחת אשר בבא בתרא מב|כן}}. | ||
==בדינים שונים== | ==בדינים שונים== | ||
'''באיסורים''' נחלקו האחרונים האם מועיל אודיתא: לב"ח {{מקור| | '''באיסורים''' נחלקו האחרונים האם מועיל אודיתא: לב"ח {{מקור|חו"מ קסח ד"ה עובד כוכבים|כן}} ולקצוה"ח {{מקור|קצד-ד|כן}} מועיל, וביאר הקצוה"ח שהוא קניין גמור ככל הקניינים הן לממון והן לאיסור, ולט"ז {{מקור|חו"מ קסח-יד|כן}} לא מועיל, וביאר שאדם נאמן על עצמו לחובתו, והודאת בעל דין כמאה עדים. | ||
==הנכס== | ==הנכס== | ||
'''הנכסים הנקנים הם''' כל הנכסים: קרקע, מטלטלין ומטבע {{מקור| | '''הנכסים הנקנים הם''' כל הנכסים: קרקע, מטלטלין ומטבע {{מקור|מנחת חינוך שלו-ה|כן}}. | ||
'''דבר שאינו ברשותו ודבר שלא בא לעולם''', כתב היד רמה {{מקור| | '''דבר שאינו ברשותו ודבר שלא בא לעולם''', כתב היד רמה {{מקור|בבא בתרא קלט|כן}} שאודיתא מועיל בהם. אך הקצוה"ח {{מקור|קצד-ג|כן}} וספר המקנה {{מקור|ב-ו ד"ה ומצאתי|כן}} כתבו שאודיתא לא מועיל בדבר שאינו ברשותו {{מקור|דן בזה פרי משה קניינים יב-ג|כן}}, וכן כתב באבני מילואים {{מקור|צב-ה|כן}} שאינו מועיל בדבר שלא בא לעולם. | ||
'''התחייבות בדברים''', כגון האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה {{מקור| | '''התחייבות בדברים''', כגון האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה {{מקור|רמב"ם �כירה יא-טו|כן}}, חקרו האם הוא מדין אודיתא {{מקור|כסף משנה שם|כן}}, או דין נפרד, שאדם יכול להתחייב בדיבור {{מקור|מחנה אפרים ערב א. בחקירה זו דן חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קנו|כן}}. | ||
==פרטי הדין== | ==פרטי הדין== | ||
'''זמנו''' - נחלקו הפוסקים ממתי חל האודיתא: הב"ש כתב שמועיל רק מזמן ההודאה ולהבא {{מקור| | '''זמנו''' - נחלקו הפוסקים ממתי חל האודיתא: הב"ש כתב שמועיל רק מזמן ההודאה ולהבא {{מקור|על השו"ע אה"ע לח סעיף טו|כן}}, והח"מ {{מקור|שם|כן}} והשואל ומשיב {{מקור|ח"ג קל|כן}} כתבו שמועיל למפרע מהזמן שלפי הודאתו היה חייב לו. כגון שבחשוון הודה שלווה ממנו בתשרי - האם הקניין חל רק מחשוון והלאה או למפרע מתשרי {{מקור|וספר המקנה ב-ה הביאם ודן בזה|כן}}. | ||
==המקנה== | ==המקנה== | ||
'''שכיב מרע''' נחלקו הראשונים האם מועיל רק בו {{מקור| | '''שכיב מרע''' נחלקו הראשונים האם מועיל רק בו {{מקור|בעל העיטור אות ה, תשב"ץ המובא בקצוה"ח קצד, או זרוע תשנב|כן}} או גם בבריא {{מקור|רשד"ם סד. במחלוקת זו דן ספר המקנה ב-ג|כן}}. | ||
==הקונה== | ==הקונה== | ||
'''הקדש''' שהוקדש באודיתא אין בו מעילה, כי לא הקדישו באמירת פיו {{מקור| | '''הקדש''' שהוקדש באודיתא אין בו מעילה, כי לא הקדישו באמירת פיו {{מקור|פלס חיים, הביאו ספר המקנה ב-ח ד"ה ופלס|כן}}. | ||
==ראה גם== | ==ראה גם== | ||
גרסה אחרונה מ־10:04, 28 באפריל 2016
|
|
הגדרה[עריכה]
הודאת אדם על דבר ששייך לו, שהוא של חברו, אף על פי שברור לכל שהדבר אינו של חברו. (הסוגיא בבבא בתרא קמט., בסוגיא זו האריך ספר המקנה ב).
דינים דומים: הודאת בעל דין[1] - כתב הגר"ש שקאפ שאינה רק מדין הודאה, אלא גם קניין אודיתא (גר"ש שקאפ כתובות ז ד"ה והנה לפ"מ).
מקור וטעם[עריכה]
במקורו נחלקו האם הוא מדרבנן (שו"י תמח, וספר המקנה ו-א הביאו ודן בזה. וכן כתב הקצוה"ח קצד-ג בשם תוס' בבא קמא קד ד"ה אגב) או מדאורייתא (תורת הקניינים ח"ב עמוד ערב הביא מחלוקת בזה).
בטעמו נחלקו לשש שיטות:
א) משום גמירות דעת (כי יודע שע"י הודאתו בית דין יוציאו מידו ולכן גמר בדעתו) (קובץ שיעורים בבא בתרא תקלז, והוסיף שהיא מהדברים הנקנים באמירה).
ב) פסק בית דין הוא הקנאה וכעין הפקר בית דין הפקר (כיוון שאילו היו באים לבית דין היו פוסקים ע"פ הודאתו).
ג) כעין סיטומתא (כיוון שע"פ דין מוציאים ממנו, לא גרע ממנהג) (את שלושת הצדדים הנ"ל הביא תורת הקניינים ח"ב עמוד רעג).
ד) מדין שטר (שההודאה היא ראיה כמו הראיה שבשטר, וקונה ע"י הראיה שבהודאתו) (מנחת אשר בבא בתרא מב-ה: גמירות דעת או שטר).
ה) תקנת חכמים (כסודר ומשיכה) (שיטה מקובצת בבא בתרא קמט. ד"ה נפק (בשם תוס' הרא"ש)).
ו) בכלל אינו קניין, אלא רק נאמנות, שאדם נאמן על עצמו לחובתו, והודאת בעל דין כמאה עדים (ט"ז חו"מ קסח-יד, נימוקי יוסף בבא בתרא קמט., ריטב"א בבא מציעא מו: ד"ה דלית. מקור חיים תמח-ה. והקצוה"ח קצד-ז חלק עליו וכתב שהיא קניין, וכן ספר המקנה ב-ג (ד"ה ולא) וב-ה חילק בין הודאת בעל דין לאודיתא, שבהודאת בעל דין מודה שחייב לו כבר, אך אודיתא הוא קניין חדש שבהודאתו נעשה הקניין, ומשמע מדבריו שיש שלא חילקו ביניהם. דנו בזה נתיבות המשפט ס-יז), (פרי משה קניינים יב-א, תורת הקניינים ח"ב עמוד רעג).
במהותו הוא קניין גמור ככל הקניינים, אע"פ שקמי שמיא גליא שאין הדבר כן (קצוה"ח קצד-ד)[2].
בסוג הקניין (מבין ארבעת הסוגים: תמורה, רשות, ראיה לגמירות דעת, והפגנת בעלות[3]) נחלקו האם הוא ראיה לגמירות דעת (מנחת אשר בבא בתרא מב).
בדינים שונים[עריכה]
באיסורים נחלקו האחרונים האם מועיל אודיתא: לב"ח (חו"מ קסח ד"ה עובד כוכבים) ולקצוה"ח (קצד-ד) מועיל, וביאר הקצוה"ח שהוא קניין גמור ככל הקניינים הן לממון והן לאיסור, ולט"ז (חו"מ קסח-יד) לא מועיל, וביאר שאדם נאמן על עצמו לחובתו, והודאת בעל דין כמאה עדים.
הנכס[עריכה]
הנכסים הנקנים הם כל הנכסים: קרקע, מטלטלין ומטבע (מנחת חינוך שלו-ה).
דבר שאינו ברשותו ודבר שלא בא לעולם, כתב היד רמה (בבא בתרא קלט) שאודיתא מועיל בהם. אך הקצוה"ח (קצד-ג) וספר המקנה (ב-ו ד"ה ומצאתי) כתבו שאודיתא לא מועיל בדבר שאינו ברשותו (דן בזה פרי משה קניינים יב-ג), וכן כתב באבני מילואים (צב-ה) שאינו מועיל בדבר שלא בא לעולם.
התחייבות בדברים, כגון האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה (רמב"ם �כירה יא-טו), חקרו האם הוא מדין אודיתא (כסף משנה שם), או דין נפרד, שאדם יכול להתחייב בדיבור (מחנה אפרים ערב א. בחקירה זו דן חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קנו).
פרטי הדין[עריכה]
זמנו - נחלקו הפוסקים ממתי חל האודיתא: הב"ש כתב שמועיל רק מזמן ההודאה ולהבא (על השו"ע אה"ע לח סעיף טו), והח"מ (שם) והשואל ומשיב (ח"ג קל) כתבו שמועיל למפרע מהזמן שלפי הודאתו היה חייב לו. כגון שבחשוון הודה שלווה ממנו בתשרי - האם הקניין חל רק מחשוון והלאה או למפרע מתשרי (וספר המקנה ב-ה הביאם ודן בזה).
המקנה[עריכה]
שכיב מרע נחלקו הראשונים האם מועיל רק בו (בעל העיטור אות ה, תשב"ץ המובא בקצוה"ח קצד, או זרוע תשנב) או גם בבריא (רשד"ם סד. במחלוקת זו דן ספר המקנה ב-ג).
הקונה[עריכה]
הקדש שהוקדש באודיתא אין בו מעילה, כי לא הקדישו באמירת פיו (פלס חיים, הביאו ספר המקנה ב-ח ד"ה ופלס).
ראה גם[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ ע"ע הודאת בעל דין.
- ↑ אמנם לעיל בסמוך (ד"ה בטעמו) הבאנו מחלוקת בזה.
- ↑ את חלוקת הקניינים לארבעת הסוגים ביארנו בערך קניינים בסעיף "סוגי הקניינים" ד"ה סוגי הקניינים.
- ↑ יש אומרים שאודיתא עצמה היא מדין הודאת בעל דין, הובאו בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.