אין שליח לדבר עבירה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־18:01, 22 ביולי 2008 מאת קובץ יסודות וחקירות השלם (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה

אדם ששלח את חבירו לעבור עבירה, השליח לא נחשב כמשלח אלא כאילו עשה מעצמו, והמשלח לא נענש עליה {{{1}}}.

בדיני עונשין בידי אדם - מיתה, מלקות וממון {{{1}}}.

לדוגמא, השולח את חבירו להרוג את הנפש או לשרוף ממון של אחר - השליח חייב והמשלח פטור מדיני אדם {{{1}}}.

החולק על דין זה הוא שמאי הזקן, שסובר שיש שליח גם לדבר עבירה {{{1}}}. ואין הלכה כמותו.

מקור וטעם

במקורו הביאה הגמרא שלושה מקורות:

א) מכך שגזיה"כ שיש שליח לדבר עבירה במעילה (גזירה שווה חטא חטא מתרומה), בשליחות יד ("על כל דבר פשע" {{{1}}} לבית הלל), ובטביחה ומכירה ("וטבחו או מכרו", ויש אומרים "או", ויש אומרים "תחת") - מוכח שבשאר התורה אין שליח לדבר עבירה (שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין) {{{1}}}.

ב) בשחוטי חוץ נאמר "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" {{{1}}} - הוא ולא שלוחו, ואם אינו עניין לגופו (שכבר נאמר "ההוא") תנהו עניין לכל התורה כולה {{{1}}}.

ג) סברא שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים {{{1}}}. את סברא זו הביאה הגמרא בהו"א, ונחלקו הראשונים האם היא גם למסקנה {{{1}}}, או שלאחר שהגמרא הביאה את הפסוקים דלעיל נדחתה סברא זו {{{1}}}.

בביאור סברת דברי הרב ודברי התלמיד (לדעה שסברא זו נשארה גם למסקנה) נחלקו האחרונים לשלוש דעות:

א) המשלח יכול לומר שחשב שהשליח לא ישמע לו {{{1}}}, ולכן אין גמירות דעת של המשלח {{{1}}}.

ב) השליח לא יכול לומר שעשה את המעשה מכח השתעבדותו למשלח ועל אחריות המשלח, משום שהיה לו לשמוע לדברי הרב, ולכן השליחות בטילה {{{1}}}.

ג) דברי הרב ודברי התלמיד אינה סברא עצמית, אלא שהתורה חידשה שליחות בגירושין, תרומה וקודשים, ואין לנו לרבות אלא דינים שדומים להם, שאין בהן עבירה, וסברת דברי הרב ודברי התלמיד היא פירכא על הלימוד במה הצד מתרומה וגירושין {{{1}}}.

ונפק"מ (בין שתי הדעות הראשונות) כשהשליח הוא ישראל מומר להכעיס, שמוחזק לעבור עבירות: אם הטעם שהמשלח יאמר שחשב שהשליח לא ישמע לו - כאן לא שייך, כי ידע שהוא מומר, אך אם הטעם שהשליח לא יכול להיות שליח לזה - גם כאן שייך {{{1}}}.

בשליחות עצמה נחלקו רבים מהראשונים והאחרונים, האם אנו אומרים שכיוון שאין שליח לדבר עבירה השליחות עצמה לא חלה, או שהיא חלה ורק המשלח פטור. כגון ששלח את חבירו לקדש עבורו אשה שהיא חייבי לאווין - המשלח בוודאי פטור, אך נחלקו האם הקידושין חלים {{{1}}}.

בדינים שונים

בעבירה דרבנן גם כן אומרים אין שליח לדבר עבירה {{{1}}}.

בנדרים שבועות ונזירות, דנו הפוסקים האם יש שליח לדבר עבירה. למשל, נשבע שלא לקדש אשה מסוימת ואח"כ שלח שליח לקדשה {{{1}}}.

פרטי הדין

כשהעבירה רק לשליח ולא למשלח, כגון כהן שאמר לישראל לאכול תרומה, לחתם סופר {{{1}}} גם בזה אומרים שאין שליח לדבר עבירה, ולקצוה"ח {{{1}}} כאן יש שליח {{{1}}}.

כשהשליח שוגג, כגון שאמר לשליח לקחת שור מבית פלוני שהוא שלי, ונמצא שלא היה שלו והיא גניבה, נחלקו המפרשים לשלוש דעות {{{1}}}:

א) בזה יש שליח לדבר עבירה, והמשלח חייב {{{1}}}.

ב) גם בזה אין שליח לדבר עבירה, והמשלח פטור {{{1}}}.

ג) תלוי באיזו עבירה: בבין אדם למקום אין שליח והמשלח פטור, ובבין אדם לחבירו (כגון גניבה) יש שליח והמשלח חייב {{{1}}}.

כאשר המשלח שותק ואינו טוען "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" חידש היד רמה {{{1}}} שהמשלח כן יהיה חייב, וכל מה שפטור הוא דווקא כשטען זאת. ונשאר בצ"ע.

בשליח שמקבל שכר עבור שליחותו חידש מהרי"א אסאד שיש שליח לדבר עבירה {{{1}}}.

כאשר יש שליח לדבר עבירה, כגון בשליחות יד, וכן לפי ההו"א בגמרא {{{1}}} שיש שליח לדבר עבירה - אעפ"כ השליח כן חייב {{{1}}}, ורק כאשר אי אפשר לפרוע מהשליח - המשלח חייב, כגון שאין לו רכוש {{{1}}}, או שהוא אינו בר חיובא, או שהוא שוגג (לדעות שפוטרות בשוגג) {{{1}}}.

במקרה שאם אין שליחות יש עבירה ואם יש שליחות אין עבירה הדין הוא שיש שליחות. לדוגמא, השוחט בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כדי שלא יאכל טריפות: אם אין שליחות יש עבירה - שהרי אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, שהשוחט מחלל שבת בשביל שהחולה לא יאכל טריפות. ואם יש שליחות והשוחט הוא שלוחו של החולה - אין עבירה, שהרי לחולה עצמו מותר לשחוט. והדין הוא שיש שליחות ואין עבירה {{{1}}}[1].

שליח שחב לאחרים לא מועיל משום שאין שליח לדבר עבירה {{{1}}}.

אנשים

בגוי נחלקו האחרונים האם אומרים שאינו שליח (כששלחו ישראל) לדבר עבירה (לדעות שיש שליחות בגוי לחומרא): למשנה למלך {{{1}}} הוא כן שליח לדבר עבירה, ולקונטרסי שיעורים {{{1}}} גם בו אין שליח לדבר עבירה.


הערות שוליים

  1. בכל הדינים התלויים בעצמם (הא בהא תליא) הארכנו בערך חלויות בסעיף "תלוי בעצמו".