ארבעת המינים - עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני וארץ-ישראלי: הבדלים בין גרסאות בדף
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) |
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
| שורה 10: | שורה 10: | ||
==מסקנות הספר== | ==מסקנות הספר== | ||
מאסופת המאמרים בספר עולות | מאסופת המאמרים בספר עולות מסקנות אחדות: | ||
* קיים הבדל גדול בין הקריטריונים לקביעת כשרות ארבעת המינים בספרות חז"ל לכשרות והדרישות המקובלות בימינו. גוברת המגמה של דקדקנות והידור יתר - ביחוד בכל האמור לאתרוגים מורכבים ו"מהודרים". | * קיים הבדל גדול בין הקריטריונים לקביעת כשרות ארבעת המינים בספרות חז"ל לכשרות והדרישות המקובלות בימינו. גוברת המגמה של דקדקנות והידור יתר - ביחוד בכל האמור לאתרוגים מורכבים ו"מהודרים". | ||
* אשר ל[[לולב]], היתה העדפה להשתמש בעצים שנשתבחה ארץ ישראל. בעת העתיקה גדל בארץ רק ה[[תמר | * אשר ל[[לולב]], היתה העדפה להשתמש בעצים שנשתבחה ארץ ישראל. בעת העתיקה גדל בארץ רק ה[[תמר מצוי]] (Phoenix dactylifera) ולכן אין מקום לשאר מיני עצי הדקל, הנפוצים היום בתור עצי נוי. | ||
* רעיון נוסף, שה[[מצוות]] ניתנו ל[[עם ישראל]] היושב בנחלתו באה לידי ביטוי שבארץ ניתן לקיים מצווה זו באופן טבעי ובהידור, שכן הללו מצויים כאן בשפע - בניגוד לארצות אירופה. | * רעיון נוסף, שה[[מצוות]] ניתנו ל[[עם ישראל]] היושב בנחלתו באה לידי ביטוי שבארץ ניתן לקיים מצווה זו באופן טבעי ובהידור, שכן הללו מצויים כאן בשפע - בניגוד לארצות אירופה. | ||
* ממצאים [[ארכאולוגיה|ארכאולוגיים]] יש להם השלכות לגבי סוגיית הלולב: האם הוא ניטל פתוח או סגור. מתחריטי מטבעות קדומים מתקופת [[המרד הגדול]] וכן | * ממצאים [[ארכאולוגיה|ארכאולוגיים]] יש להם השלכות לגבי סוגיית הלולב: האם הוא ניטל פתוח או סגור. מתחריטי מטבעות קדומים מתקופת [[המרד הגדול]] וכן מפסיפסים של[[בית כנסת|בתי כנסת]] עולה ששתי האפשרויות היו קיימות. עם זאת, זהר עמר מבהיר כי לעיתים לאומן יש נטיה לשפר את עבודתו משיקולים אומנותיים. שהרי איך נסביר את התופעה הנראת בממצאים: שני לולבים ואתרוג או לולב ושני אתרוגים <ref>מטבעות המרד הגדול</ref>. | ||
* כאשר [[בית המקדש]] עמד על מכונו, הוא היה גורם מלכד לעם. ה[[מדרש|מדרשים]] רואים בארבעת המינים מעין ייצוג סימלי לשכבות החברה היהודית ואיגודם ביחד מורה על אחדותם. | * כאשר [[בית המקדש]] עמד על מכונו, הוא היה גורם מלכד לעם. ה[[מדרש|מדרשים]] רואים בארבעת המינים מעין ייצוג סימלי לשכבות החברה היהודית ואיגודם ביחד מורה על אחדותם. | ||
== | ==זיקה למים== | ||
זהר מציין כי ל[[חג הסוכות]] ול[[ארבעת המינים]] יש זיקה ל[[מים]] והוא לכך מקורות אחדים. החג הוא בפתח עונה חקלאית חדשה וטבעה של [[ארץ ישראל]] קשור למים :"לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם" (ספר דברים, י"א,י"א). כבר ב[[יום הכיפורים]] התפלל ה[[כהן הגדול]], בעת צאתו מ[[קודש הקודשים]]:"שתהא השנה הזאת גשומה". מכאן גם [[תפילת הגשם]], הנאמרת ביום האחרון של החג. ואשר לתפקידם של ארבעת המינים, ב[[תלמוד ירושלמי]] נכתב ב[[מסכת תענית]] כי :"טעמיה דר' אליעזר ע"י שארבעת מינין הללו גדילים על המים לפיכן הן באין פרקליטין למים" (דף א',א' פרק א' הלכה א' גמרא). | |||
בימי [[בית שני|הבית השני]] הזיקה באה לידי ביטוי ב[[מצווה|מצוות]]: [[ניסוך המים]] ב[[חג הסוכות]] במימי ה[[גיחון|שילוח]], עיטור המזבח במורביות [[ערבות|ערבה]] שהובאו ממעיין [[מוצא]] וגם במטבעות מימי [[בר כוכבא]] נמצא ציור של ענף ערבה וכלי עם פיה, אשר משערים כי היה מיועד לניסוח המים ראו איור בצד שמאל. | |||
לכל אחד מארבעת המינים היתה זיקה ישירה למים: | |||
* ערבה - הרי נאמר במפורש:"וְעַרְבֵי-נָחַל" (ספר ויקרא, כ"ג,מ'). הערבות הם צמחי מים מובהקים, גדלים ברובם ב[[מקווה מים]] זורמים. | |||
* הדס - שיח ירוק עד, סמל הרעננות :"...אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה, וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן.. " (ספר ישעיה, מ"א, י"ט) גדל ב[[חורש ים תיכוני]], במפנה הצפוני, הלח והמוצל. | |||
* תמר - גדל ב[[מדבר]], אבל רק באזור של [[מי תהום]] גבוהים, במים מתוקים וגם מליחים. | |||
* אתרוג, גדל בשדות [[שלחין]] ויש להקותו במים בעלי איכות גבוהה. | |||
ארבעת המינים מיצגים את מקורות המים, העומדים לרשות הצומח בארץ ישראל. הפן הרעיוני שבארבעת המינים בא להביע כי שימוש במקורות המים המגוונים איפשר לקיים חקלאות, לפחות בארץ ישראל בימי קדם. | |||
==ייצוג לחבלי הארץ== | |||
[[קובץ:Arvei-nahal.jpg|200px|thumb|left|ערבי נחל על גדות הירדן - המקור : נוגה הראובני, [http://www.daat.ac.il/DAAT/shabat/sukot/arbaat-2.htm ארבעת המינים] - אתר דעת]] | |||
ניתוח [http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%98%D7%95%D7%92%D7%90%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%A4%D7%99%D7%94 פיטוגאוגרפי] של ארבעת המינים מורה שמדובר בעצים המייצגים את כל עצי ארץ ישראל: | |||
* '''כפות התמרים''' מסמלים את במדבר - מזכירים את תקפות נדודי בני ישראל במדברת, חנייתם ב[http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%90%D7%AA_%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8 נאות מדבר] כמו :"וַיִּסְעוּ, מִמָּרָה, וַיָּבֹאוּ, אֵילִמָה; וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים--וַיַּחֲנוּ-שָׁם" (ספר במדבר,ל"ג,ט') וישיבתם בסוכות, לפי שנאמר:"לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ספר ויקרא, כ"ג,מ"ג). | |||
* '''ערבי נחל''' מסמלים את עצים הגדלים על גדות [[נהר הירדן|הירדן]] - מזכירים את המעבר בעת הכניסה לארץ ישראל ואת האבנים אשר נטלו משם:"וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל--עַד-עוֹלָם" (ספר יהושע,ד'ז'). | |||
* '''עץ עבות''' - הוא ההדס, המסמל את אזורי ההר, שנאמר:"צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת: לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב" (ספר נחמיה, ח' ט"ו). הוא גם משמש זכרון לשלב הראשון בהתנחלות בני-ישראל: ההתנחלות על שדרת היער של ארץ ישראל. | |||
* '''עץ ההדר''' הוא האתרוג - שנחשב לפרי מיוחד "מעונג" שאינו מקומי. מבטא את השלב בו הגיע העם אל המנוחה ואל הנחלה. | |||
יחודם של ארבעת המינים הוא בשילוב, המתאפשר בארץ ישראל. ה[http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D רמב"ם] מביא נימוק נוסף:"ריבוי מציאותם בארץ ישראל באותה העת ויכול כל אחד להשיגם" (מורה נבוכים,ג',מ"ג). מכאן, שארץ ישראל הוא המקום האידאלי לקיום המצווה. | |||
==זיהוי ארבעת המינים== | |||
חלק לא מבוטל של מאמרי הספר עוסקים בשאלת הזיהוי של [[ארבעת המינים]], כך שיהיו כשרים לקיום המצווה. ההנחה היא ששמות הצמחים היו מוכרים לבני התקופה. כך שאין מחלוקת על כך ש"כפת תמרים" הם עלי עץ ה"תמר מצוי". אשר לערבות גם בזה סברה כי מדובר בערבה (Salix). [[מדרש רבה]] מביא מסורת עתיקה שגם [[שלמה המלך]] התלבט בבחירת ארבעת המינים:"ולקחתם לכם ביום הראשון. אחר כל החכמה שכתוב בשלמה שנאמר בו, ויחכם מכל האדם (מ"א ה יא), הניח כל הדברים וישב לו תמה על ארבע מינין הללו. זה שאמר הכתוב, '''שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים''' (משלי ל יח), '''אלו ארבעה מינין שבלולב שבקש לעמוד עליהם'''. ואם תאמר פרי עץ הדר שהוא אתרוג, כל האילנות עושין פירות. כפות תמרים, צריך אדם ליטול שתי כפות תמרים ולולביהם, ואינו נוטל אלא לכף של תמרה, זה הלולב. וענף עץ עבות, מי אמר שהוא הדס. שכתיב במקום אחר, צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות ככתוב (נחמי' ח טו). וערבי נחל, כל האילנות גדלים במים. וארבעה לא ידעתים. | |||
ובמקום אחר אומר, '''שלשה המה מטיבי צעד וארבעה מטיבי לכת''' (מש' ל כט), אלו ארבע מינים שבלולב, שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ליקח לו מהם להלל לפני הקדוש ברוך הוא, שיתרצה לו ויכפר לו על כל עונותיו. מטיבי לכת. מי שרואה את ארבע מינים הללו, הוא בוסר עליהן, והן גדולות לפני הקדוש ברוך הוא. ארבעה הם קטני ארץ (שם שם כד), אלו ארבע מינים הללו. והמה חכמים מחוכמים (שם), שהן גדולים לפני הקדוש ברוך הוא. והמה חכמים מחוכמים, שהם מתחכמים ומלמדים זכות וחכמה לפני מי שאמר והיה העולם. דבר אחר, והמה חכמים מחוכמים. מי פירש לנו שארבע מינים אלו, שהן אתרוג לולב הדס וערבה. חכמים, והמה חכמים מחוכמים:(פרשמ אמור, סימן כ') | |||
והשאלה היא איך הגיעו למסורת הזיהוי בימינו כי "פרי עץ הדר" הוא האתרוג (Citrus medica) ועץ עבות הוא הדס (Myrtus communis) | |||
==זיהוי האתרוג == | |||
שאלת זיהוי האתרוג בתור "פרי עץ הדר" בתור אחד מ[[ארבעת המינים]] התעוררה כבר ב[http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%9E%D7%99_%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99 תקופת בית שני]. ב[[תלמוד ירושלמי]] מובאת התלבטות: "עץ שפריו הדר ועצו הדר אי זה זה זה אתרוג. (שפריו הדר ועצו הדר - איזה זה? זה אתרוג.) אין תימר רימונא פריו הדר ואין עצו הדר (אין תימר רימונא - פריו הדר ואין עצו הדר).אין תימר חרובה עצו הדר ואין פריו הדר אי זה זה זה אתרוג (אין תימר חרובה - עצו הדר ואין פריו הדר)".". <ref>מסכת סוכה,דף י"ד,ב' פרק ג' הלכה ה' גמרא</ref>. וכך נפסלים בתור "פרי עץ הדר" ה[[רימון]] וה[[חרוב]]. | |||
[http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%91%D7%9F_%D7%9E%D7%AA%D7%AA%D7%99%D7%94%D7%95 יוסף בן מתתיהו] <ref>קדמוניות י"ג, י"ג</ref> מכנה את האתרוג persea. זהר עמר סבור שהכוונה ל"פרסי" או "מַדִי", כך נקרא האתרוג בימיהם ומכן נגזר שמו המדעי Citrus medica. קיימת מחלוקת בין החוקרים באשר לזיהוי האתרוג עם "פרי עץ הדר", באשר למועד הבאתו ל[[ארץ ישראל]]. מוצאו של העץ התרבותי הוא מ[[הודו]]. בארץ הוא גדל רק באמצעות השקיה וטיפוח חקלאי מסור. פרופ' יהודה פליקס, מומחה לבוטניקה וזואולוגיה של תקופת התנ"ך והתלמוד ואחרים סבורים כי האתרוג היה מוכר בארץ ב[http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90 תקופת המקרא]. לעומת זאת, שמואל טולקובסקי, חוקר ה[[פרי הדר|הדרים]] סבור כי האתרוג הגיע לארץ רק ב[[התקופה הפרסית בארץ ישראל|תקופה הפרסית]], אולי בעקבות כיבושי [[אלכסנדר הגדול|אלכסנדר מוקדון]] <ref>לדעתו בתקופת המקרא השתמשו בתור עץ פרי הדר באצרובל של ארז</ref>. | |||
זהר עמר מסכם את עמדתו בנושא: "העדר מקורות (באשר לטיבם של פרי עץ הדר) אינו יכול לשמש ראיה לקיומו של האתרוג או להעדרו". מדובר במסורת זיהוי קדומה וכל עוד אין אחרת אין סיבה לדחותה. | |||
קיים ממצא [[בוטניקה|בוטני]] - [[ארכאולוגיה|ארכאולוגי]] מהאי [[קפריסין]], לפיו נמצאו זרעים של הדרים המתוארכים לשנת 1200 לפנה"ס. ההנחה היא שהם זרעי אתרוג, היות והוא העץ היחידי מ[[משפחת הדרים|משפחת ההדרים]] שהיה מוכר ב[[מזרח התיכון]]. | |||
תאורו הפיזי הוא מגוון. על [[רבי עקיבא]] נאמר:"...שנכנס לבית הכנסת ואתרוג על כתיפיו" <ref>תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, דף ט"ו,ב' פרק ג' הלכה ז' גמרא</ref> - כנראה היה זה זן גדול מהסוג המקובל היום בתור "אתרוג תימני". ואילו על מלכי בית [[חשמונאים|חשמונאי]] כתוב :"ורגמוהו כל העם באתרוגיהם" <ref>משנה, מסכת סוכה, ד',ח'</ref> - יש להניח כי הזורקים לא עמדו קרוב למלך ולכן האתרוגים לא היו גדולים. | |||
בממצאים מימי [[מרד בר כוכבא]] נראה כי לאתרוג היה "מותן צרה" (כעין גרטל) (ראו תמונה לעיל). לתופעה זו לא נמצא הסבר. | |||
שאלת האתרוג המורכב לא הוזכרה עד תקופת התלמוד, למרות שנהגו להרכיב אילן אחד באילן אחר מאותו מין. בימי הביניים הוזכרה פעולת ההרכבה והרמב"ם הביא דוגמאות לאיסור <ref>הלכות כלאים, א',ה'</ref>. רק במאה ה-16 יש על כך שאלות בספרות ההלכה בארץ ישראל, איטליה ובצרפת. יש לכך קשר עם התפתחות מדע ה[[בוטניקה]] והקמת [[גן נוי|גינות נוי]]. רבי [[משה איסרליש]] (המאה ה-16) פסק שאין להשתמש באתרוג מורכב, גם כאשר לא נמצאו אחרים <ref>שו"ת הרמ"T סימן קכ"ו</ref>. | |||
התפשטות פטריה מסוג "פיטופטורה" החריפה את הבעיה. הסתבר כי עצי ה[[חושחש]] עמידים היו מפניה ולכן הרכיבו עליה את עצי ההדר. הפטריה לא הגיע לארץ וכאן לא חשו בבעיה. ההבדל בין האתרוגים היה בצורה ובטעם. ספרות ההלכה דנה בנושא והמסקנה היתה כי לאתרוג המטרכב אין מקום בתור אחד מארבעת המינים . | |||
==הלולב היבש== | ==הלולב היבש== | ||
גרסה מ־23:34, 28 בספטמבר 2009
|
|
ארבעת המינים - עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני וארץ-ישראלי היא אסופת מאמרים של ד"ר זֹהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן, שמתמחה בנושאי: צמחיית ארץ ישראל והחי של ארץ ישראל - בהתאם להלכה. מטרת הספר להציג את ההיבטים הבאים: הפן הרעיוני, הבוטני, ההיסטורי וכן מעט מן ההלכתי.
חלק לא מבוטל של מאמרי הספר עוסקים בשאלת הזיהוי של ארבעת המינים, כך שיהיו כשרים לקיום המצווה.
דר' זהר מציין כי לכל המינים יש זיקה למים. בתלמוד ירושלמי נכתב במסכת תענית כי :"טעמיה דר' אליעזר ע"י שארבעת מינין הללו גדילים על המים לפיכן הן באין פרקליטין למים" (דף א',א' פרק א' הלכה א' גמרא). כמו כן, כן הועלת הסברה כי הם מייצגים את נופה הטבעי והחקלאי של ארץ ישראל.
סוגיות נוספות בספר הן: האם ניתן לקבוע איך נראו האתרוגים בתקופת חז"ל, מתי החלה תופעת האתרוגים המורכבים, המנהג הקדום של תוספת עצי הדס, זיהוי הערבה וזמינות ארבעת המינים בקהילות אירופה וההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך.
מסקנות הספר
מאסופת המאמרים בספר עולות מסקנות אחדות:
- קיים הבדל גדול בין הקריטריונים לקביעת כשרות ארבעת המינים בספרות חז"ל לכשרות והדרישות המקובלות בימינו. גוברת המגמה של דקדקנות והידור יתר - ביחוד בכל האמור לאתרוגים מורכבים ו"מהודרים".
- אשר ללולב, היתה העדפה להשתמש בעצים שנשתבחה ארץ ישראל. בעת העתיקה גדל בארץ רק התמר מצוי (Phoenix dactylifera) ולכן אין מקום לשאר מיני עצי הדקל, הנפוצים היום בתור עצי נוי.
- רעיון נוסף, שהמצוות ניתנו לעם ישראל היושב בנחלתו באה לידי ביטוי שבארץ ניתן לקיים מצווה זו באופן טבעי ובהידור, שכן הללו מצויים כאן בשפע - בניגוד לארצות אירופה.
- ממצאים ארכאולוגיים יש להם השלכות לגבי סוגיית הלולב: האם הוא ניטל פתוח או סגור. מתחריטי מטבעות קדומים מתקופת המרד הגדול וכן מפסיפסים שלבתי כנסת עולה ששתי האפשרויות היו קיימות. עם זאת, זהר עמר מבהיר כי לעיתים לאומן יש נטיה לשפר את עבודתו משיקולים אומנותיים. שהרי איך נסביר את התופעה הנראת בממצאים: שני לולבים ואתרוג או לולב ושני אתרוגים [1].
- כאשר בית המקדש עמד על מכונו, הוא היה גורם מלכד לעם. המדרשים רואים בארבעת המינים מעין ייצוג סימלי לשכבות החברה היהודית ואיגודם ביחד מורה על אחדותם.
זיקה למים
זהר מציין כי לחג הסוכות ולארבעת המינים יש זיקה למים והוא לכך מקורות אחדים. החג הוא בפתח עונה חקלאית חדשה וטבעה של ארץ ישראל קשור למים :"לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם" (ספר דברים, י"א,י"א). כבר ביום הכיפורים התפלל הכהן הגדול, בעת צאתו מקודש הקודשים:"שתהא השנה הזאת גשומה". מכאן גם תפילת הגשם, הנאמרת ביום האחרון של החג. ואשר לתפקידם של ארבעת המינים, בתלמוד ירושלמי נכתב במסכת תענית כי :"טעמיה דר' אליעזר ע"י שארבעת מינין הללו גדילים על המים לפיכן הן באין פרקליטין למים" (דף א',א' פרק א' הלכה א' גמרא).
בימי הבית השני הזיקה באה לידי ביטוי במצוות: ניסוך המים בחג הסוכות במימי השילוח, עיטור המזבח במורביות ערבה שהובאו ממעיין מוצא וגם במטבעות מימי בר כוכבא נמצא ציור של ענף ערבה וכלי עם פיה, אשר משערים כי היה מיועד לניסוח המים ראו איור בצד שמאל.
לכל אחד מארבעת המינים היתה זיקה ישירה למים:
- ערבה - הרי נאמר במפורש:"וְעַרְבֵי-נָחַל" (ספר ויקרא, כ"ג,מ'). הערבות הם צמחי מים מובהקים, גדלים ברובם במקווה מים זורמים.
- הדס - שיח ירוק עד, סמל הרעננות :"...אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה, וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן.. " (ספר ישעיה, מ"א, י"ט) גדל בחורש ים תיכוני, במפנה הצפוני, הלח והמוצל.
- תמר - גדל במדבר, אבל רק באזור של מי תהום גבוהים, במים מתוקים וגם מליחים.
- אתרוג, גדל בשדות שלחין ויש להקותו במים בעלי איכות גבוהה.
ארבעת המינים מיצגים את מקורות המים, העומדים לרשות הצומח בארץ ישראל. הפן הרעיוני שבארבעת המינים בא להביע כי שימוש במקורות המים המגוונים איפשר לקיים חקלאות, לפחות בארץ ישראל בימי קדם.
ייצוג לחבלי הארץ
ניתוח פיטוגאוגרפי של ארבעת המינים מורה שמדובר בעצים המייצגים את כל עצי ארץ ישראל:
- כפות התמרים מסמלים את במדבר - מזכירים את תקפות נדודי בני ישראל במדברת, חנייתם בנאות מדבר כמו :"וַיִּסְעוּ, מִמָּרָה, וַיָּבֹאוּ, אֵילִמָה; וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים--וַיַּחֲנוּ-שָׁם" (ספר במדבר,ל"ג,ט') וישיבתם בסוכות, לפי שנאמר:"לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ספר ויקרא, כ"ג,מ"ג).
- ערבי נחל מסמלים את עצים הגדלים על גדות הירדן - מזכירים את המעבר בעת הכניסה לארץ ישראל ואת האבנים אשר נטלו משם:"וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל--עַד-עוֹלָם" (ספר יהושע,ד'ז').
- עץ עבות - הוא ההדס, המסמל את אזורי ההר, שנאמר:"צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת: לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב" (ספר נחמיה, ח' ט"ו). הוא גם משמש זכרון לשלב הראשון בהתנחלות בני-ישראל: ההתנחלות על שדרת היער של ארץ ישראל.
- עץ ההדר הוא האתרוג - שנחשב לפרי מיוחד "מעונג" שאינו מקומי. מבטא את השלב בו הגיע העם אל המנוחה ואל הנחלה.
יחודם של ארבעת המינים הוא בשילוב, המתאפשר בארץ ישראל. הרמב"ם מביא נימוק נוסף:"ריבוי מציאותם בארץ ישראל באותה העת ויכול כל אחד להשיגם" (מורה נבוכים,ג',מ"ג). מכאן, שארץ ישראל הוא המקום האידאלי לקיום המצווה.
זיהוי ארבעת המינים
חלק לא מבוטל של מאמרי הספר עוסקים בשאלת הזיהוי של ארבעת המינים, כך שיהיו כשרים לקיום המצווה. ההנחה היא ששמות הצמחים היו מוכרים לבני התקופה. כך שאין מחלוקת על כך ש"כפת תמרים" הם עלי עץ ה"תמר מצוי". אשר לערבות גם בזה סברה כי מדובר בערבה (Salix). מדרש רבה מביא מסורת עתיקה שגם שלמה המלך התלבט בבחירת ארבעת המינים:"ולקחתם לכם ביום הראשון. אחר כל החכמה שכתוב בשלמה שנאמר בו, ויחכם מכל האדם (מ"א ה יא), הניח כל הדברים וישב לו תמה על ארבע מינין הללו. זה שאמר הכתוב, שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים (משלי ל יח), אלו ארבעה מינין שבלולב שבקש לעמוד עליהם. ואם תאמר פרי עץ הדר שהוא אתרוג, כל האילנות עושין פירות. כפות תמרים, צריך אדם ליטול שתי כפות תמרים ולולביהם, ואינו נוטל אלא לכף של תמרה, זה הלולב. וענף עץ עבות, מי אמר שהוא הדס. שכתיב במקום אחר, צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות ככתוב (נחמי' ח טו). וערבי נחל, כל האילנות גדלים במים. וארבעה לא ידעתים.
ובמקום אחר אומר, שלשה המה מטיבי צעד וארבעה מטיבי לכת (מש' ל כט), אלו ארבע מינים שבלולב, שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ליקח לו מהם להלל לפני הקדוש ברוך הוא, שיתרצה לו ויכפר לו על כל עונותיו. מטיבי לכת. מי שרואה את ארבע מינים הללו, הוא בוסר עליהן, והן גדולות לפני הקדוש ברוך הוא. ארבעה הם קטני ארץ (שם שם כד), אלו ארבע מינים הללו. והמה חכמים מחוכמים (שם), שהן גדולים לפני הקדוש ברוך הוא. והמה חכמים מחוכמים, שהם מתחכמים ומלמדים זכות וחכמה לפני מי שאמר והיה העולם. דבר אחר, והמה חכמים מחוכמים. מי פירש לנו שארבע מינים אלו, שהן אתרוג לולב הדס וערבה. חכמים, והמה חכמים מחוכמים:(פרשמ אמור, סימן כ')
והשאלה היא איך הגיעו למסורת הזיהוי בימינו כי "פרי עץ הדר" הוא האתרוג (Citrus medica) ועץ עבות הוא הדס (Myrtus communis)
זיהוי האתרוג
שאלת זיהוי האתרוג בתור "פרי עץ הדר" בתור אחד מארבעת המינים התעוררה כבר בתקופת בית שני. בתלמוד ירושלמי מובאת התלבטות: "עץ שפריו הדר ועצו הדר אי זה זה זה אתרוג. (שפריו הדר ועצו הדר - איזה זה? זה אתרוג.) אין תימר רימונא פריו הדר ואין עצו הדר (אין תימר רימונא - פריו הדר ואין עצו הדר).אין תימר חרובה עצו הדר ואין פריו הדר אי זה זה זה אתרוג (אין תימר חרובה - עצו הדר ואין פריו הדר)".". [2]. וכך נפסלים בתור "פרי עץ הדר" הרימון והחרוב.
יוסף בן מתתיהו [3] מכנה את האתרוג persea. זהר עמר סבור שהכוונה ל"פרסי" או "מַדִי", כך נקרא האתרוג בימיהם ומכן נגזר שמו המדעי Citrus medica. קיימת מחלוקת בין החוקרים באשר לזיהוי האתרוג עם "פרי עץ הדר", באשר למועד הבאתו לארץ ישראל. מוצאו של העץ התרבותי הוא מהודו. בארץ הוא גדל רק באמצעות השקיה וטיפוח חקלאי מסור. פרופ' יהודה פליקס, מומחה לבוטניקה וזואולוגיה של תקופת התנ"ך והתלמוד ואחרים סבורים כי האתרוג היה מוכר בארץ בתקופת המקרא. לעומת זאת, שמואל טולקובסקי, חוקר ההדרים סבור כי האתרוג הגיע לארץ רק בתקופה הפרסית, אולי בעקבות כיבושי אלכסנדר מוקדון [4].
זהר עמר מסכם את עמדתו בנושא: "העדר מקורות (באשר לטיבם של פרי עץ הדר) אינו יכול לשמש ראיה לקיומו של האתרוג או להעדרו". מדובר במסורת זיהוי קדומה וכל עוד אין אחרת אין סיבה לדחותה.
קיים ממצא בוטני - ארכאולוגי מהאי קפריסין, לפיו נמצאו זרעים של הדרים המתוארכים לשנת 1200 לפנה"ס. ההנחה היא שהם זרעי אתרוג, היות והוא העץ היחידי ממשפחת ההדרים שהיה מוכר במזרח התיכון.
תאורו הפיזי הוא מגוון. על רבי עקיבא נאמר:"...שנכנס לבית הכנסת ואתרוג על כתיפיו" [5] - כנראה היה זה זן גדול מהסוג המקובל היום בתור "אתרוג תימני". ואילו על מלכי בית חשמונאי כתוב :"ורגמוהו כל העם באתרוגיהם" [6] - יש להניח כי הזורקים לא עמדו קרוב למלך ולכן האתרוגים לא היו גדולים.
בממצאים מימי מרד בר כוכבא נראה כי לאתרוג היה "מותן צרה" (כעין גרטל) (ראו תמונה לעיל). לתופעה זו לא נמצא הסבר.
שאלת האתרוג המורכב לא הוזכרה עד תקופת התלמוד, למרות שנהגו להרכיב אילן אחד באילן אחר מאותו מין. בימי הביניים הוזכרה פעולת ההרכבה והרמב"ם הביא דוגמאות לאיסור [7]. רק במאה ה-16 יש על כך שאלות בספרות ההלכה בארץ ישראל, איטליה ובצרפת. יש לכך קשר עם התפתחות מדע הבוטניקה והקמת גינות נוי. רבי משה איסרליש (המאה ה-16) פסק שאין להשתמש באתרוג מורכב, גם כאשר לא נמצאו אחרים [8].
התפשטות פטריה מסוג "פיטופטורה" החריפה את הבעיה. הסתבר כי עצי החושחש עמידים היו מפניה ולכן הרכיבו עליה את עצי ההדר. הפטריה לא הגיע לארץ וכאן לא חשו בבעיה. ההבדל בין האתרוגים היה בצורה ובטעם. ספרות ההלכה דנה בנושא והמסקנה היתה כי לאתרוג המטרכב אין מקום בתור אחד מארבעת המינים .
הלולב היבש
מאז היציאה לגלות התעוררו קשיים בהשגת ארבעת המינים, מציאות זו החריפה במיוחד בקהילות מרכז אירופה ומרכזה. כבר חז"ל ציינו מציאות ש"אנשי כרי הים הורישו את לולביהם היבשים לבניהם", היות ולא היו להם לולבים טריים[9]. המאירי כתב שבזמן המקדש לא היו היהודים רחוקים מארץ ישראל... וידוע כי שם היו דקלים...לאחר החורבן התרחקנו מהארץ למקומות שבהן אין דקלים [10]. פליניוס הזקן כתב שאפילו באיטליה לא גידלו תמרים כגידול חקלאי. הם גדלו רק באייכרתים, קפריסין וסיציליה.
זהר עמר הביא בספרו את הנוהג לפיו זני תמרים עקרים לצרכי נוי שימוש ללולבים באיטליה (טריאסטה) ובפולין (גליציה) [11].
מסקנתו היא שהפרשנות המקילה לגבי הלולב היבש היתה רק המאות ה-12 וה-13. לאחר מכן, עקב התפתחות המסחר הבילאומי לא היו מגבלות על אספקת ארבעת המינים בכלל והלולב בפרט.
הערות שוליים
- ↑ מטבעות המרד הגדול
- ↑ מסכת סוכה,דף י"ד,ב' פרק ג' הלכה ה' גמרא
- ↑ קדמוניות י"ג, י"ג
- ↑ לדעתו בתקופת המקרא השתמשו בתור עץ פרי הדר באצרובל של ארז
- ↑ תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, דף ט"ו,ב' פרק ג' הלכה ז' גמרא
- ↑ משנה, מסכת סוכה, ד',ח'
- ↑ הלכות כלאים, א',ה'
- ↑ שו"ת הרמ"T סימן קכ"ו
- ↑ תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, א'
- ↑ מגן אבות, ח', י"ז
- ↑ מקורות בספרו זהר עמר, הערה 20