בין אדם לחברו

הגדרה

מצוות ועבירות שמטרתן טובת האנשים.

דוגמא למצוות שבין אדם לחבירו: השבת אבידה, צדקה.

דוגמא לעבירות שבין אדם לחבירו: גניבה, לשון הרע.

מקור וטעם

במהותן של מצוות ועבירות שבין אדם לחבירו דנו האם הן בפעולה או בתוצאה, כגון האם המצווה לתת את הצדקה (פעולה) או שלעני יהיה ממון (תוצאה), וכן האם האיסור הוא לגנוב מחבירו (פעולה) או שיחסר לחבירו (תוצאה) (מהקובץ שיעורים (ח"ב כג-ו,ז) משמע שכל המצוות והעבירות שבין אדם לחבירו הן בתוצאה (פריעת בעל חוב, פדיון שבויים, חובל באביו ורציחה). וכן כתב האתוון דאורייתא (יג ד"ה והנה) שכל המצוות שבין אדם לחבירו הן בתוצאה. אמנם הגר"ש שקאפ כתב שבכל מצוות גמילות חסד יש מצווה בכל פעולה שהאדם עושה בשביל חבירו, גם אם התוצאה עדיין לא נעשתה, כגון בהשבת אבידה - אפילו לקיחתה ממקום האבידה היא כבר מצווה, גם קודם שהחזירה לבעליה (שערי יושר א-ז בסופו בד"ה ועפי"ז. ומשער אפרים ומחנה אפרים שהביא שם משמע שחולקים עליו). וכן מצאנו שנחלקו לגבי מתנות לאביונים בפורים, רציחה, גזל וגניבה, שיש צד שהן בפעולה^[1]).

מצוות שונות

לגבי כמה מצוות ועבירות דנו האם הן בין אדם לחבירו או בין אדם למקום:

1. השבת גופו (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד שלא).
2. השבת עבוט (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד סא).
3. כיבוד אב ואם (מנחת חינוך לג-ג, שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תיג. חינוך לג (ד"ה משרשי) ורמב"ם בפירוש המשניות פאה א-א (ד"ה וענין): בין אדם לחבירו. ולגבי איסור הכאת אביו ואימו כתב המנחת חינוך (מח-ג [יא] ד"ה והנה בלאו) בפשטות שהוא בין אדם לחבירו).
4. איסור לפני עיוור במכשיל בעבירה (קובץ שיעורים פסחים צה: בין אדם למקום, והוא איסור נפרד מהאיסור של מכשיל בעצה (שהוא בוודאי בין אדם לחבירו), מנחת חינוך רלב-א: אותו איסור).
5. איסור רציחה (מנחת חינוך לד-א [יד] ד"ה ולענין תשובה: בין אדם לחבירו. שיעורי ר' שמואל מכות עמוד כב חקר האם חיוב מיתתו הוא לשמיים (כמחלל שבת) או לנרצח (בין אדם לחבירו). והגר"ש שקאפ (כתובות ג ד"ה ועל כן) כתב שהיא עבירה כשאר עבירות ולא משום שהתורה חסה על איבוד הנפש^[2]).

בדינים שונים

אונס, דהיינו אדם שעבר עבירה נגד רצונו - דנו האחרונים האם עבר על האיסור אלא שפטור מעונש, או שלא עבר על האיסור כלל. והאתוון דאורייתא (יג) חילק שבמצוות שבין אדם למקום מי שנאנס לא עבר על האיסור כלל, ובבין אדם לחבירו עבר, שהרי חבירו הצטער, ורק פטור מעונש^[3].

מצוות צריכות כוונה - במצוות שבין אדם לחבירו, כגון צדקה ומשלוח מנות - ספר המקנה (נג-ט ד"ה בספר) כתב שלכו"ע אין צריך כוונה, אך הפרי מגדים (הובא במשנה ברורה תרצה-ד) כתב לגבי מתנות לאביונים ומשלוח מנות שאפשר שצריך כוונה^[4].

אין שליח לדבר עבירה. אך כאשר השליח שוגג, כגון שאמר לשליח לקחת שור מבית פלוני שהוא שלי, ונמצא שלא היה שלו והיא גניבה, נחלקו המפרשים האם יש שליח לדבר עבירה והמשלח חייב. ויש שחילקו שבעבירות שבין אדם למקום אין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור, אך בעבירות שבין אדם לחבירו (כגון גניבה) יש שליח והמשלח חייב (חתם סופר כתובות מהדורא בתרא (תקעג ד"ה וכי) בדעת התוס').

דברים שבלב אינם דברים. אך בדינים שבין אדם למקום, כגון ביטול חמץ, נחלקו הראשונים: יש אומרים שגם בזה דברים שבלב אינם דברים, והמאירי כתב שכיוון שהוא בין אדם למקום, ורחמנא ליבא בעי - הווי דברים (מאירי פסחים לא: ד"ה אמר המאירי (בפירושו למשנה ד), והביא שם גם את הדעה החולקת^[5]).

העוסק במצווה פטור מן המצווה, אך מצווה שבין אדם למקום אינה פוטרת ממצווה שבין אדם לחבירו, משום שפטור רק ממצווה שדומה למצווה שעוסק בה (שדי חמד ח"ד ע-מה ד"ה ומי שעוסק, עמוד 435).

הערות שוליים