בני מנשה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ילדים מבני מנשה מחופשים בעדלאידע

בני מנשה הם עדה המזהה את עצמם כיהודים, צאצאי שבט מנשה מעשרת השבטים שגלו מארץ ישראל בסוף תקופת הבית הראשון במאה ה-8 לפנה"ס. מוצאם הוא מהשבטים (אדיוואסי) - קוקי-צ'ין-מיזו ממדינות מיזוראם, אסאם ומאניפור שבצפון מזרח הודו על גבול מיאנמר בורמה . מספרם נאמד ב-7,000 נפש.

עמותה שבי ישראל פועלת בכפרים של בני מנשה כדי להקים מרכזים ללימודי יהדות, להביאם ארצה ולממן את שהותם בישראל. כמה מאות מהם עברו בפועל גיור אורתודוקסי ואלפים המירו את דתם ומחכים להתגייר. הקרן לידידות, הודיעה שבעקבות החלטת הרבנות היא תיקח על עצמה את האחריות לממן את עלייתם ארצה.

בשנת 2005 הוקפאו הליכי הגיור של בני מנשה עקב בעיות הלכתיות ומתחים שנגרמו ביחסים בין ממשלות ישראל והודו. במחצית השנייה של שנת 2006 חודשו פעולות הגיור, אם כי בהיקף קטן, וכן חודשה עלייתם של בני המנשה לארץ.

תולדות העדה[edit]

הפרטים הידועים על מוצאם הם בעל-פה. אין לנו עדויות כתובות. בני העדה יודעים לספר על אירועים שקרו להם בעבר רק הודות לסיפורים שעברו מדור לדור. שכניהם כינו אותם בשם "עשרת השבטים". גם לתושבים נוספים באזור יש מסורת דומה.

מוצאם[edit]

מוצאם של בני מנשה מתחיל בשנת 722 לפנה"ס. לאחר כיבוש ממלכת ישראל על ידי ממלכת אשור הוגלו עשרת השבטים מהארץ. בני שבט מנשה נדדו מזרחה לכיוון הודו והגיעו עד לסין. בהיותם בסין, במהלך המאה ה-3 נהגו בהם באכזריות , כפו עליהם עבדות והם גורשו מהאזור. כאשר יצאו מסין, אבד או נגזל מהם "הספר הקדוש", ספר התורה שהיה מצוי בידם. במסורות ושירים עתיקי יומין, הם שרים על ה"כלב" או המלך הרשע שגזל מהם את הספר הקדוש [1]. מתקופה זו ואילך המסורת הועברה בעל פה. בהמשך הם הגיעו לאזור הררי בשולי הרי ההימלאיה, שם השתדלו לשמור על מורשתם. בסופו של דבר הגיעו למקומם הנוכחי מדינות מיזורם ומניפור אשר בצפון מזרח הודו.

המסורות[edit]

היות ועשרת השבטים יצאו לגלות בטרם נכתבה התורה שבעל פה הרי כל המסורת ההלכתית נשמרו על ידי "כוהני" העדה. הזהות היהודית נשמרה בהלכות, במנהגים, בשירים ובסיפורים .

לבני מנשה יש מסורת שבטית, לפיה הם צאצאי שבט מנשה. אך גם לתושבים אחרים במדינות מיזורם ומניפור בצפון-מזרח הודו יש מסורות לפיהם הם גם צאצאי בני ישראל. אליהו בירנבוים מספר כי באחת הפגישות עם ראש הממשלה של מדינת מיזורם הוא העיד בפנינו שידוע לכל שתושבי מדינתו הם צאצאי בני ישראל. שמות רבים של רחובות וחנויות באזור המגורים שלהם קרואים בשמות המציינים את הרקע של בני המקום כגון: ציון, ישראל, חברון ועוד. וכך, תושבי אזור מיזורם ומניפור, המונים כמיליון וחצי איש רואים עצמם כצאצאים ביולוגים של שבט מנשה.

בני מנשה נקראו בפי התושבים באזור סין ואחר כך בהודו "לו שי" , אשר בשפת המקום התרגום הוא: עשרת השבטים. בני מנשה קראו לעצמם לאורך הדורות "בני מנסיא" או מנסה או מנסיא פא (אבא מנשה) בשיבוש קל מבני מנשה. עד היום כאשר בני מנשה עולים לתורה בבתי כנסיות בהודו, הגבאי קורא: יעמוד משה בן מנשה, יעמוד אוריאל בן מנשה, יעמוד יצחק בן מנשה [1]. הם שמרו על המסורות המרכזיות של עם ישראל כמו יציאת מצרים וקריעת ים סוף. מסורות אלו מופיעות גם בשירים העתיקים של השבט.

מנהג קדום ונפוץ בקרב תושבי צפון-מזרח הודו וצאצאי שבט מנשה : " שבשעת רעידת אדמה או ברקים חזקים, אחד מבני הבית יוצא החוצה פונה לשמים ואומר: "ה' תזכור שיש כאן בנים שלך, בני מנסיא ותשמור על המקום הזה".

מנהגים בהווה[edit]

המנהג המיוחד להם הוא הקרבת קרבנות. מלבד זאת, הם שומרים על מצוות אחדות ביהדות, ביחוד את אלה שניתן לפרש אותן לפי התורה שבכתב, אפילו לחומרה.

תפקידי הכהנים[edit]

בני מנשה שמרו על אמונתם היהודית, הם האמינו בה' אחד, אמונה באלוקים שאיננו גוף ומשגיח על העולם. הם האמינו גם בחיים רוחניים לאחר המוות - [העולם הבא]].

ה"כוהנים" עסקו בתחומים הבאים: הקרבת קרבנות, לימוד והוראה וריפוי חולים. בכל כפר היה כהן, אשר בדרך כלל, שמו היה אהרון. לכוהנים היה מלבוש מיוחד הכולל שמלה, מעיל וכובע (מצנפת). לכוהנים החשובים יותר היה גם אפוד על החזה. למרות שבין הכוהנים לא היה מושג של כהן גדול, היו שני סוגי כוהנים, כהן פשוט ((Thlahpawi וכהן בכיר (Sadawt). העדה ייחסה לכוהנים מעין נבואה או כוח עליון. באמצע המאה ה-19, כאשר הגיעו מסיונרים נשרפו את בגדי הכוהנים [1].

לשלום החולה נהגו לשחוט גדי או תרנגול ולמרוח את דמו על אוזנו, גבו ורגליו של החולה, תוך אמירת פסוקים ותפילות. אם כל המשפחה הייתה חולה, הכהן היה מורח את הדם על פתח הבית ולא על גוף החולה. כאשר יצאו לדרך הכוהן נהג לומר מעין "תפילת הדרך": "הנה בני מנסיא יוצאים לדרך, הסתלקו הרוחות הרעות".

לפני זריעת חלקת שדה חדשה, הכהן היה מסמן את ארבע פינות השדה ומברך את הקרקע "אבינו שבשמים, אנו בני מנשה עדיין קיימים ובאים לעבד חלקה זו, אנא ברך אותה וסלק מעל דרכנו כל המזיקין וברך את יבולנו".

תפילת הכוהנים כללה את הקטע הבא: "ענני ענני הוי יה, ענני ענני השוכן בהר המוריה, ענני ענני השוכן בים סוף הידוע, ענני ענני השוכן בהר סיני, ענני ענני השוכן בהר ציון, אני הכהן הלוי ענני יה ענני".

מנהגי העדה[edit]

בני מנשה שמרו על מצוות ברית מילה. כאשר לא יכלו קיים את המצווה הם אמרו את ברכת הרך הנולד ביום השמיני ונתנו לו שם ביום זה. במקרים אלה, במקום ברית מילה , הכהן היה עושה "מילת האוזן" ומנקב את אזנו של התינוק כסמל להיותו מבני ישראל.

בתחום חיי המשפחה, בני מנשה שמרו על ייבום. גם דיני נידה נשמרו חלקית: האישה הייתה אסורה על בעלה. אך לאחר שהיא סיימה את ימי נידתה הייתה טובלת בנהר, ללא ספירת ימי טהרה.

נושא ייחודי במסורת של בני מנשה הוא קיום ערי מקלט בביתו של ראש העדה היה עמוד, שאם רוצח בשגגה היה נוגע בו היה ניצל מנקמת דם.

בדיני ממונות שמרו בני מנשה על דין התורה, כאשר גנב לא היה מסוגל להחזיר את הגנבה, הוא נמכר לעבד והתמורה שימשה לכיסוי הנזק.

בני מנשה הקפידו גם על שחיטה ועל אי אכילת דם.

שבת ומועדים[edit]

בני מנשה שמרו על מנוחה ביום השבת. העבודה בשדה או בבית היתה אסורה ביום זה. שבתם של בני מנשה מלווה בתפילות, סעודות, עונג שבת ושמחה רבה. תפילת שחרית בשבת עורכת כארבע שעות וכל מילה נאמרת בקול (כמנהג הספרדים) ופיוטים רבים הופכים לשירים[1].

המועדים המרכזיים שנשמרו במסורת של בני מנשה היו:

  • חג הביכורים - Mimkut.
  • חג הסוכות - Pawlkut .
  • חג הפסח - Charkut , בחג הוקרב קרבן (הלנקל) והוא נאכל בלי לשבור את עצמותיו.

יום כיפור נשמר כיום של כפרה אחת לשנה.

לוח השנה של בני מנשה הוא על פי הירח: חג הפסח נחגג באביב, בחודש מרץ, ויש לכבודו מנהגים מיוחדים, שירים, וקרבנות של הכוהנים.

אחד השירים המוכרים בקרב בני מנשה לכבוד חג הפסח מתאר את המאורעות של החג: "עלינו לשמור את חג הפסח, מפני שעברנו את ים סוף בחרבה, בלילה עברנו בעמוד אש וביום בענן. האויבים רדפונו במרכבות והים בלעם ושמשו מזון לדגים וכשהיינו צמאים קבלנו מים מהסלע".

הקבורה[edit]

השמירה על מנהגי אבלות היא מאד משמעותית להבנת הרקע של בני מנשה, שכן כידוע בהודו אין בתי קברות והנפטרים נשרפים ומושלכים לנהר הגאנגס. אולם לא כן מנהגם של בני מנשה: מתי בני מנשה נקברו מאז ועד היום באדמה, לאחר שעברו טהרה. בני המשפחה יושבים שבעת ימי אבלות לאחר הפטירה.

הקשר עם ישראל[edit]

עמותה "שבי ישראל" העוסקת באיתור עשרת השבטים עוסקת ביצירת הקשר בין בני העדה לבין מדינת ישראל. בשלב ראשון, מדובר בשיבה פורמלית ליהדות אשר בסופה גיור כהלכה. בשלב שני, עלייה לישראל ומציאת מקומות מתאימים לקליטה. ולאחר מכן קיים מעקב צמוד במטרה לפתרון בעיות ייחודיות, כמו בעת פינוי משפחות מגוש קטיף.

גיורם בני מנשה[edit]

הרב הראשי, הראשון לציון , הרב שלמה משה עמאר חיווה דעתו באשר לייחוסם של בני מנשה ויחסם לעם ישראל לאחר ששלח ועדה של רבני למסע הבירור והחקר באזור מוצאם של בני העדה. לאחר שהוועדה הוועדה למדה מקרוב על מנהגיהם, שמעה עדויות ומסורות, הכיר הרב שלמה עמאר בשורשיהם היהודיים של בני שבט מנשה . אולם הוא קבע שהדרך להשיבם לחיק עם ישראל היא על ידי גיור מלא [1].

בית דין מטעם הרבנות הראשית יצא להודו על מנת לגיירם במקום מושבם . לצורך הגיור עצמו וגם לצורך שמירת טהרת המשפחה עד העלייה לארץ הוקמו מקוואות . בינתיים גם הוגברו לימודי היהדות .

באלול תשס"ו, הגיעו למיזורם שני הרכבים של בתי הדין המיוחדים לגיור. וכך התגשמה תפילתם ההיסטורית של בני מנשה: "אחינו הבכור יהודה ימצא אותנו ויחזיר אותנו חזרה לאחינו ולארץ ישראל". בתום תהליך ממושך של בירורים 218 מבני הקהילה השלימו את תהליך הגיור. לאחר קבלת מצוות בפני בית הדין, הגברים עברו בדיקת ברית והטפת דם ברית (רובם כבר היו נימולים), וגברים נשים וטף טבלו בפני שלושה כדין. בתום הטבילות והגיור התקיימו 36 חופות מקבילות[1].

תפוצת בני השבט בישראל[edit]

העלייה הראשונה של בני העדה הייתה בהתאם לחוק השבות ובשיתוף עם הסוכנות היהודית לאחר מכן הגיעו ארצה עוד 1,500 איש ואישה . הם עברו להתגורר ביישובים קהילתיים דתיים : בית אל, עפרה, קרית ארבע. עשרות משפחות פונו מגוש קטיף לאזור התענכים - אשר הועדף עליהם עקב היותו בתחום נחלת שבט מנשה. בני העדה משתלבים בלימודים, בעבודה, בצבא ובחברה . חלק מבניהם לומדים בישיבות וכמה מבני העדה אף הוסמכו לרבנות .

עוד 7,000 מבני העדה נמצאים עדיין בצפון מזרח הודו וממתינים לעלייתם למדינת ישראל . בינתיים, בהודו הם בטיפולה של אגודת "שבי ישראל" שהקימה באזור מרכזיים חינוכיים המשמשים כמרכזיים קהילתיים. במרכזים פועלים גן ילדים, שיעורי תורה לצעירים ולמבוגרים, תפילות שבת ועונג שבת. במסגרת פעילות זו עוברים בני הקהילה הכנה לקראת חיי היום-יום במדינת ישראל.

קבוצות נוספות הגיעו לכרמיאל בגליל. בשנת 2007 הגיע קבוצה גדולה והם נקלטו זמנית במושבה פרדס חנה.

ראו גם[edit]

לקריאה נוספת[edit]

  • על גדת הסמבטיון, מסע בעקבות צאצאי שבט המנשה, הלל הלקין, הוצאת כנרת זמורה-ביתן

קישורים חיצוניים[edit]

הערות שוליים[edit]

  1. 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 מקור:אליהו בירנבוים
  2. המחבר מציין: "המאמר נכתב לאחר מספר ביקורים בצפון-מזרח הודו, מקום מושבם של בני מנשה, קבלת עדויות מזקני העדה, ראיונות רבים וקריאה ומחקר בחומר רקע שנכתב בנושא זה"