בעלות על עוברים: הבדלים בין גרסאות בדף
מאין תקציר עריכה |
|||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
<noinclude> | <noinclude> | ||
==[[ויקישיבה:תזאורוס לוגי#בעלות_על_עוברים|תזאורוס לוגי]]== | ==[[ויקישיבה:תזאורוס לוגי#בעלות_על_עוברים|תזאורוס לוגי]]== | ||
</ | </noinclud | ||
"וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים" (שמות, כ'א, כ'ב). | |||
רש"י בשם המכילתא: "ענוש יענש לשלם דמי ולדות לבעל, יגבו ממון ממנו. כאשר ישית עליו כשיתבענו הבעל בב"ד להשית עליו עונש על כך". הרי שעפ"י התוספתא הבעלות על עוברים שייכים לבעל. | |||
הגמרא במסכת ערכין (דף ז' ע"א) קובעת: "האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד. פשיטא, גופה הוא! איצטריך, ס"ד אמינא הואיל וכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה, ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה, קמ"ל". הרי שבמקרה רגיל שאין על האשה עונש מוות, הרי שההריון - דהיינו העוברים - שייך לבעל. | |||
לגבי הריון שנוצר מאיסור מצינו מחלוקת בין הבבלי לירושלמי: | |||
במסכת בבא קמא אומרת הגמרא (דף מ"ג, ע"א): "אמר רב פפא: התורה זכתה דמי ולדות לבעל, אפילו בא עליה בזנות". לפי הבבלי, העוברים שנוצרו מזנות שייכים לבועל, אף אם הוא חטא עם האשה, מכיוון שהתורה קבעה שהבעל יכול לתבוע דמי עוברים מהמכה - ומשמע כל בעל שהוא. | |||
אך ההתוספות (ד"ה אפילו) מביא את הירושלמי: "בעי רבי עקיבא: בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון? תלמוד לומר "בעל" אותו שראוי לקרות בעל, יצאו אלו שאינם ראויים לקרות בעל". ביאה בזנות לא משיכת את העוברים לבועל מכיוון שהוא איננו ראוי להקרא בעל שהרי אין לו קידושין על אשה זו, והתורה קבעה שדווקא הבעל הכשר יכול לתבוע דמי עוברים מהמכה ולא בועל שחטא עם האשה. | |||
הרי שקיימת מחלוקת בין הבבלי לירושלמי האם גם בהריון שנוצר מגילוי עריות יש לבעל בעלות על העוברים. | |||
הבבלי סובר שגם במקרה של זנות ההריון - העוברים - שייך לבעל למרות שנוצר באיסור, ואילו הירושלמי סובר שאין כאן בעלות של הבעל על ההריון וממילא על העוברים. | |||
<noinclude> | <noinclude> | ||
</noinclude> | </noinclude> | ||
גרסה מ־17:32, 18 בינואר 2009
|
|
תזאורוס לוגי
</noinclud "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים" (שמות, כ'א, כ'ב). רש"י בשם המכילתא: "ענוש יענש לשלם דמי ולדות לבעל, יגבו ממון ממנו. כאשר ישית עליו כשיתבענו הבעל בב"ד להשית עליו עונש על כך". הרי שעפ"י התוספתא הבעלות על עוברים שייכים לבעל.
הגמרא במסכת ערכין (דף ז' ע"א) קובעת: "האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד. פשיטא, גופה הוא! איצטריך, ס"ד אמינא הואיל וכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה, ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה, קמ"ל". הרי שבמקרה רגיל שאין על האשה עונש מוות, הרי שההריון - דהיינו העוברים - שייך לבעל.
לגבי הריון שנוצר מאיסור מצינו מחלוקת בין הבבלי לירושלמי: במסכת בבא קמא אומרת הגמרא (דף מ"ג, ע"א): "אמר רב פפא: התורה זכתה דמי ולדות לבעל, אפילו בא עליה בזנות". לפי הבבלי, העוברים שנוצרו מזנות שייכים לבועל, אף אם הוא חטא עם האשה, מכיוון שהתורה קבעה שהבעל יכול לתבוע דמי עוברים מהמכה - ומשמע כל בעל שהוא. אך ההתוספות (ד"ה אפילו) מביא את הירושלמי: "בעי רבי עקיבא: בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון? תלמוד לומר "בעל" אותו שראוי לקרות בעל, יצאו אלו שאינם ראויים לקרות בעל". ביאה בזנות לא משיכת את העוברים לבועל מכיוון שהוא איננו ראוי להקרא בעל שהרי אין לו קידושין על אשה זו, והתורה קבעה שדווקא הבעל הכשר יכול לתבוע דמי עוברים מהמכה ולא בועל שחטא עם האשה. הרי שקיימת מחלוקת בין הבבלי לירושלמי האם גם בהריון שנוצר מגילוי עריות יש לבעל בעלות על העוברים. הבבלי סובר שגם במקרה של זנות ההריון - העוברים - שייך לבעל למרות שנוצר באיסור, ואילו הירושלמי סובר שאין כאן בעלות של הבעל על ההריון וממילא על העוברים.