בשר אדם

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אכילת בשר אדם חי[עריכה]

יש אומרים שהאוכל בשר אדם - עובר בלאו מדאורייתא (הרא"ה מובא במגיד משנה פ"ב מהל' מאכלות אסורות סוף ה"ג). ויש אומרים שאיסורו מן התורה, אבל אין בו לאו אלא האוכל בשר אדם מבטל עשה, שנאמר (ויקרא יא, ב): "זאת החיה אשר תאכלו", משמע שאסור לאכול מה שאיננו ברשימת החיות המותרות[1], ולאו הבא מכלל עשה - עשה (רמב"ם שם; אורחות חיים, הלכות מאכלות אסורות אות לה; כלבו סי' קא ד"ה ביצה המוזרת; ספר החינוך מצוה קנד; ועוד). ויש אומרים שאין באכילה זו איסור מן התורה, אלא מדרבנן בלבד (מגיד משנה שם בשם הרמב"ן, הרשב"א ועוד; ספר אהל מועד, שער איסור והיתר דרך א סוף נתיב ב, בשם ר"י; ועוד).

ור' בלח"מ ואור שמח שם. ור' ב"ח יו"ד סב, א; שם עט, ב; רמ"א שם עט, א, ובמפרשים.

ור' תבנית:הידעת?/כ"ט חשוון ה'תשס"ט (כמובן שאין הלכה כן)


גיד הנשה של האדם[עריכה]

צל"ח מסכת חולין דף פט עמוד ב:

שם ונוהג בבהמה ובחיה. הרשב"א בתשובה [ח"א] סימן שס"ד פסק דגיד הנשה נוהג באדם, והביאו המשנה למלך בריש פ"ח ממאכלות אסורות בסתם בלי שום חולק. ולענ"ד אין דין זה מוסכם ותלוי באשלי רברבי, שהרי קיי"ל אין גיד הנשה נוהג בטמאה, ואין הטעם משום אין איסור חל על איסור, דהרי קיי"ל אין בגידין בנ"ט, וא"כ איסור טומאה ליכא, ואמנם עיקר הטעם שאינו נוהג בטמאה הוא משום דאמר רחמנא [בראשית ל"ב, ל"ג] על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, מי שגידו אסור ובשרו מותר יצאה זו שגידה ובשרה אסור כמבואר לקמן (דף ק"א ע"א), וכן הוא בדברי הרמב"ם פ"ח ממאכלות אסורות דין ה'. ומעתה הרשב"א לשיטתו דאיהו סובר דבשר אדם מותר לגמרי מן התורה ואין בו שום איסור תורה כלל, והובאו דבריו בדברי הרב המגיד פ"ב ממאכלות אסורות דין ג', וא"כ לדידיה שפיר קרינן ביה לא יאכלו גיד הנשה שבשרו מותר וגידו אסור, אבל הרמב"ם שפסק שם שבשר אדם אסור מן התורה בעשה רק שאין בו לאו, ועכ"פ שוב אי אפשר לומר בו מי שבשרו מותר, וא"כ אין גיד הנשה נוהג בו. והפרי חדש בסימן ע"ט סוף ס"ק ו' שכתב דגיד הנשה של אדם לכ"ע אסור מן התורה. לענ"ד לא דק, דלהרמב"ם אין בו שום איסור, דאיסור גיד הנשה אין בו כיון שבשרו אסור, ואיסור עשה של אדם ג"כ אין בו שהרי אין בגידין בנ"ט. ולשון הרמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות הלכה י"ח האוכל מנבילה וטרפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות וגידין אע"פ שהוא אסור הרי זה פטור וכו'. לדעתי כוונתו שאסור מדברי סופרים, אבל מן התורה לא שייך בו איסור שאין בעצמות וגידין בנותן טעם. ...
ולכן נלע"ד דקתני שאינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף, להורות שנוהג באדם שהרי יש לו כף וכדברי הרשב"א בתשובה [סי' שס"ד]. ואעפ"כ אין מזה קושיא למה שכתבתי לעיל [בדיבור הקודם] דלדעת הרמב"ם אין גיד הנשה נוהג באדם שהרי בשרו אסור, דנוכל לומר דמשנתינו אתי כר' יהודה דסבר לבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין לא נאסר בשר אדם אפילו בעשה, אבל לפי מה דקיי"ל כר' שמעון שאינו נוהג בטמאה ובסיני נאמר אלא שנכתב במקומו, א"כ גם באדם אינו נוהג. ואל תתמה לאוקמי משנתינו כר' יהודה דלא כהלכתא, שהרי רצה לאוקמי בגמרא דאיסור גיד חל על איסור ולדות קדשים שכן איסורו נוהג לבני נח, והאי תנא סבר בהא כר' יהודה.

וע"ש בחת"ס ריש הפרק.


סיכת בשר אדם משמן המשחה[עריכה]

שמות ל, לב ובמפרשים...


הנאה מבשר אדם לאחר מותו[עריכה]

ערך מורחב - הנאה מן המת

חילוק בין ישראל לגוי

האוכל בשר אדם לאחר מותו - דעת האורחות חיים (הלכות מאכלות אסורות אות לה) שאין בו אלא ביטול עשה כבאדם חי (לשיטתו).



הערות שוליים

  1. והאדם מוגדר חיה, שנאמר (בראשית ב, ז): "ויהי האדם לנפש חיה" (כלבו וחינוך הנ"ל).