דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה
|
|
דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה הוא האיסור לומר בעל פה פסוקים מהתנ"ך. בעבר, האיסור כלל גם את האיסור לכתוב את התורה שבעל פה, אך משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" התירו בתקופת התנאים לכתוב את התורה שבעל פה וכתבו את המשנה והגמרא.
מקור האיסור
הגמרא במסכת גיטין גיטין ס ב דורשת מהפסוקים "כתוב לך את הדברים האלה", "כי על פי הדברים האלה" שתורה שבכתב יש לקרוא מתוך הכתוב, ותורה שבעל פה יש ללמוד רק בעל פה וממילא, שדברים שבכתב אסור לאמרם על פה ודברים שבעל פה אסור לכתבם. יש הסוברים שזו דרשה גמורה והדבר אסור מן התורה וכן נראה מרוב הפוסקים, ומאידך יש הסוברים שהדבר אסור רק מדרבנן[1], ויש אומרים שאין בדבר איסור ממש (תוספות רא"ש סוטה מ:).
טעם האיסור
דיוק במסורת
הר"ן מגילה יד א הסביר את האיסור בחשש שכאשר אומרים פסוקים בעל פה, עלולים הדברים להשתבש ובייחוד בעניינים שניתן לדייק בהם רק בכתב כגון ביתירות וחסירות. מנגד, את האיסור לכתוב את התורה שבעל פה, הסביר שבאמירה על פה ניתן להסביר את הדברים כראוי, דבר שלא קיים כאשר רק כותבים וקוראים את התורה. מטעם זה ר"ת התיר לומר פסוקים השגורים בפי כל כשירת הים ופרשת הקורבנות מפני שאין חשש באמירתם. הב"ח הקל אף יותר כשיטה זו ופסק שאין צורך שיהיו אלו פסוקים השגורים בפי כל, אלא מספיק שיהיו שגורים בפי אומרם. להלכה, הבית יוסף פסק כשיטת ר"ת.
איסור בהוצאת אחרים ידי חובתם
הטור אורח חיים מט הביא את שיטת הרא"ש שהאיסור לומר בעל פה דברים שבכתב חל רק כאשר הוא מוציא אחרים ידי חובתם, אך אין איסור לומר את הפסוקים לעצמו וכן נראה שיטת אחד מבעלי התוספות תמורה יד ב וכן נראה שפסק הגר"א אורח חיים מט א. האבודרהם כתב טעם לחילוק זה שרק כאשר קורא בתורה אסור לקרוא בעל פה שלא יאמרו שהספר חסר ולכן קורא על פה- אבל אין הדבר כן בשאר קריאות.
פגם רוחני
בניגוד לטעמים לעיל, המהר"ל תפארת ישראל סח הוסיף לדבר פן רוחני והסביר (תפארת ישראל, סח) שישנו פגם רוחני באמירת תורה שבכתב בעל פה. לשיטתו, כאשר לומדים תורה יש צורך שהדברים יהיו כתובים בספר על מנת שהתורה תחשב כשלימה. כאשר אומרים את הפסוקים בעל פה, אין חיבור בין הפסוקים והתורה לא נחשבת כמכלול, רק כאשר קוראים מתוך הכתב הפסוקים מתחברים והלימוד נעשה מתוך תורה שלמה, וממילא לשיטתו האיסור חל גם כאשר מדובר בפסוקים השגורים בפי כל. בדומה למהר"ל, גם הרדב"ז (שו"ת ד, סימן אלף רה) הסביר שיש באיסור פגם רוחני, משום שלדבריו צריך ללמוד את התורה כמו נתינתה בכתב.
בהלכה
בהלכות תפלה (פי"ב הל' ח) פסק הרמב"ם "שאסור לקרות שלא מן הכתב אפלו תיבה אחת." וכן כתב השו"ע (או"ח סימן קמד סעיף א) "שאסור לקרות שלא מן הכתב אפי' תיבה אחת".
הגבלות לדין
יש אומרים שהאיסור הוא דווקא במוציא אחרים ידי חובה אך לעצמו מותר. (תוספות תמורה יד:, הגר"א ועטרת זקנים הובאו במשנ"ב (מט ב)).
ויש אומרים שאין איסור על אמירת פסוקים השגורים בפי כל (מרדכי, ושו"ע או"ח סימן מט)
הרב יוסף קאפח כתב שקבלה ביד רבני תימן "מפי רבותיהם שלא נאסר אלא בטעמיה כדרך קריאתה בצבור, אבל שלא בטעמיה ובפסוקיה מותר."[2]