דרשני:בדין ראיה על עד בדיקה (דף יד.) (קונטרס)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סוגיא של הרואה על עד בדיקה

דף יד. דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים... והצנועות מתקנות שלישי לתקן את הבית פרש"י כלומר לבדוק לפני תשמיש ולהכין עצמה לבעלה, וה"ה לכל הנשים כדתנן בפ"ק ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה, והא דנקט צנועות כדמפרש בפ"ק צנועות עד שבודקת בו לפני תשמיש זה אין בודקת בו לפני תשמיש אחר, עכ"ל. ועי' בגמ' לעיל שם (דף יב.) דבאמת איכא תרי תירוצי בגמ', ורש"י הביא הא דרבא.ולפ"ד מדוייק מאוד לישנא דמתניתין דמתקנות דהיינו שמתקנות עד חדש לכל בדיקה, ואינן משתמשות בעד שכבר בדקה בו, ופשוט. שו"ר ברע"ב במשנה שפי' מתקנות היינו שבודקות אותן ומטבילות אותן, ע"ש, והיינו כנ"ל.


נמצא על שלה לאח"ז טמאין מספק ופטורין מן הקרבן ופרש"י טמאים מספק שניהם שבעה ימים, ומיהו טומאת ספק הוא לתלות אבל לא לשרוף, ע"ש. ולכאורה צ"ע דהרי לגבי היא עצמה ליכא ספק, דעכ"פ ודאי מגופה היא וטמאה. ועי' בתוס' רעק"א על המשניות שכבר עמד ע"ז, וע"ש שכתב דמ"מ אם ראתה רק עכשיו הוי שלא בהרגשה דטמאה רק מדרבנן והוי רק כמו טומאת כתם דהוי ספק טומאה, ע"ש בדבריו. וע"ע בחוו"ד ס"ק כ' שג"כ כתב על דרך זה אלא שהוסיף דמכח חזקה דמעיקרא אמרינן דעכשיו בא הדם ולא בשעת תשמיש ועכשיו לא ארגשה והוי רק ככתם שהיא טומאת ספק, ע"ש בדבריו. והא דהוצרך להוסיף זה של החזקה דמעיקרא, אף דבלא"ה יש להסתפק דדילמא ראתה רק עכשיו, וממילא ליכא אלא טומאת ספק וכסברת רעק"א, כוונתו מבוארת בדבריו לעיל ס"ק א' דאי לאו חזקה דמעיקרא הוי אמרינן דודאי בשעת תשמיש אתא כיון דחזקה דרוב דמים בה בהרגשה, ע"ש.

והנה לפי תרוויהו לכאורה יל"ע במה שכתבו דעל הצד שלא ראתה בשעת תשמיש אלא בשעת בדיקה אינה טמאה אלא מדרבנן, דאכתי נימא דטמאה דאורייתא, וכמו שכתבו הפוסקים ע"פ שיטת הרמב"ם דבראתה בשעת בדיקה הו"ל ספק דאורייתא דדלמא ארגשה וסברה שהרגשת עד הויא וכדאמרינן בריש פרק הרואה כתם. ואפשר דשאני הכא דמיירי בקינוח, וכדמוקמינן למתניתין בע"ב, ואפשר דבקינוח בעלמא לא אמרינן סברא זו, ורק בבדיקה שמכניסה לפנים בעומק. ושו"ר שכ"כ בכו"פ עי' קפג' ס"ק א' בא"ד, וע"ע בסד"ט ס"ק ב' בא"ד (בד"ה האחרונים בסו"ד בסוגריים).

וע"ע ברש"ש שג"כ כתב על דרך החוו"ד, אלא שכתב שם שהספק הוא דשמא הרגישה והיתה סבורה דהרגשת עד הוי וכדאמרינן לקמן בפ' הרואה כתם, ע"ש, ומשמע דמיירי בבדיקה ממש, וזה ודאי ק' דאם מיירי בכה"ג א"כ הו"ל עכ"פ ספק דאורייתא וכמו שכתבו הפוסקים לעיל, וצ"ע במה דמדמה לה בהמשך דבריו שם לראיה שלא בהרגשה וטומאת כתמים, וצ"ע. ומיהו עיקר דינא דידיה לכאורה נכון הוא, דמ"מ לא הוי אלא ספק טומאה ואין שורפין עליו את התרומה, ושפיר מוקמינן למתניתין בהכי, וצ"ע בזה.

וניחוש דלמא דם מאכולת הוא ופרש"י ואמאי טמאין ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב בקרבן ודאי, להוי ספק לתלות תרומה ולהביא אשם תלוי ולא חטאת, דדלמא דם מאכולת הוא שהיה באותו מקום באשה וכשבעל נדבק בו, עכ"ל. ונר' בביאור דבריו שבא ליישב קושית בתוס' ושא"ר דמ"ש מכל בדיקה דמטמאינן לה אם מצא דם ולא חיישינן למאכולת, ולכך פירש (על דרך תי' ראשון שבתוס') דקושית הגמ' דהכא הוא רק לענין האיך שורפין עליו את התרומה והאיך מביאין קרבן ודאי לעזרה, אבל על הא דטמאה לא קשיא לן דדלמא מספק מטמאינן לה.

וע"ע בתוס' שהביאו בשם הר"ח עוד תי' אחר דהכא על הא דנמצא על שלו דוקא פרכינן, דכיון דלא נמצא על שלה איכא הוכחה דלאו מגופה אתיא, ע"ש. ובאמת היה מקום לדקדק מדברי רש"י גם כפי' זה מדנקט בסו"ד וכשבעל נדבק בו, דמשמע דמיירי בנמצא על שלו, (וכן נקט בלחו"ש, ע"ש) אולם בכל הראשונים נקטו דרש"י ל"ד נקט, וה"ה בנמצא על שלה, ע"ש. ועי' ברא"ה בבדה"ב (יח.) שג"כ פי' כהר"ח דעל הא דנמצא על עד שלו דוקא פרכינן, אלא דהוסיף שם בביאור קושית הגמ' דמקשינן משום דמשמע דבנמצא על עד שלו טמאים אפי' אם נמצא לאח"ז, (ועי' ברמב"ן בסו"ד שבאמת נתקשה בזה, וע"ש מה שתירץ) אלא דדבריו צ"ב טובא דבהמשך דבריו שם כתב דקושית הגמ' מעולם לא היתה דדלמא היתה המאכולת על השמש אלא שמא היתה באותו מקום, וא"כ צ"ב מאי שייכא לאוכוחי מהא דמיירי אפי' לאח"ז, וצ"ע.

והנה עי' ברמב"ן שתי' עוד דכיון דמיד לפני תשמיש בדקה ומצאה טהור לכן יש להסתפק במאכולת, וכן תירצו ברשב"א ובר"ן, אולם ברמב"ן דחה תי' זו.

עוד תי' ברמב"ן דודאי בעלמא לא חיישנן למאכולת דאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת, ודוקא הכא חיישנן שע"י השמש נכנסה מאכולת עמה, וע"ז תי' הגמ' דדחוק הוא ואין מאכולת יכולה ליכנס עם השמש. ולפ"ד צ"ל דמאי דמסקינן בסמוך דלמ"ד דחוק הוא חישינן היכא דרצופה בו מאכולת, היינו משום דאפשר ליכנס שם ע"י הדחק והיכא דחזינן אותה רצופה בו לפנינו חיישנן, ופשוט.

אח"כ הביא הרמב"ן בשם התוס' תי' הר"ח דשאני הכא שנמצא רק על שלו ולא על שלה, וביאר הרמב"ן דאילו נמצא על שלה לא חיישינן למאכולת מתרי טעמי. חדא משום דרוב דמים מצויין בנשים. ועוד דאין קינוח העד ממעך מאכלות אלא דוחק השמש דוקא ואילו כן היה נמצא גם על שלו, ע"ש בדבריו. ועי' ברשב"א שג"כ ביאר שיטת הר"ח על דרך סברא ראשונה שכתב הרמב"ן דשאני היכא דנמצא רק על שלה דכיון דשייכי בה דמים לא תלינן בדם המאכולת, ע"ש, וכעי"ז כתב בריטב"א וע"ש שהוסיף דבעד דידה אמרינן כאן נמצו כאן היו, ע"ש. ומשמע מדבריהם דהוא סברא מצד האשה עצמה, דכיון דשייכי בה דמים הוי כמו רגלים לדבר דכל דם שנמצא עליה הוי מגופה. ולולי דבריהם לכאורה היה אפש"ל באו"א קצת, דמה דלא נמצא על עד שלו לא הוי הוכחה כ"כ שאינו מגופה, משא"כ היכא דנמצא רק על שלו ולא על שלה זה חשיבא ריעותא בהצד דאתיא מגופה ולכך תלינן במאכולת, ודו"ק.

וע"ע ברשב"א שחולק על הר"ח וס"ל דגם היכא דנמצא רק על עד שלה ולא על שלו, ג"כ מקשינן דניחוש שבא ממאכולת, דאי מגופה אתיא איבעי ליה לשתכוחי בין על שלה ובין על שלו, ע"ש.

והנה לשיטת הר"ח (ולכאורה ה"ה לסברת הרשב"א דמקשינן גם בנמצא על שלה) יל"ע אם מכח הך הוכחה תלינן במאכולת לגמרי והוי טהורה, או דהוי רק חששא שלא לטמאותה בתורת ודאי וכמו שפרש"י. וראיתי בחי' חדוד הלכות ע"ד התוס' שהביא די"מ דלר"ח הויא טהורה לגמרי, והוא פליג עלייהו דלא מקשינן שתהא טהורה לגמרי, דאפי' ברגלים לדבר לא מטהרינן לגמרי, ע"ש.

אולם יש שדקדקו מלשון הרשב"א בסמוך שכתב על הא דטחתו בירכה דבפחות מכגריס תלינן במאכולת וטהורה, וע"ש שהוכיח דתלינן במאכולת מהא דהכא, ומשמע דה"נ הוי טהורה, ודו"ק. אלא דאפשר דיש לדחות דאינו מוכח, דהרי בלא"ה לכאורה צ"ל דאין כוונת הרשב"א לדמות לגמרי להא דהכא, אלא להוכיח מינה דתלינן במאכולת אפי' במקום עד וכמו שנכתוב בסמוך, ע"ש. שו"ר בסד"ט שבאמת הק' על דברי הרשב"א דאיך הוכיח מגמ' דלעיל שתולין במאכולת לטהרה לגמרי, הרי רש"י ותוס' פירשו דקושית הגמ' היתה רק שלא תהא טמאה ודאי, ע"ש, ומשמע דנקט דגם הרשב"א מפרש כן קושית הגמ'.


א"ר זירא אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת, וא"ד דחוק הוא וכו' ופרש"י דללישנא דדחוק איכא לספוקי שמא האי דם ממאכולת, ועי' בתוס' שהקשו על פירוש זו דא"כ למה צריך לומר בסמוך דאימא שמש רצפה, וע"ש שביאר באו"א. ונר' לבאר קושית התוס' שהקשו רק ממה דאמרינן דאימא שמש רצפה, ולא ממאי דמוקמינן לה באופן דמאכולת רצופה בו דוקא, דהא ודאי הוי מובן מאליו דאפי' למ"ד דדחוק הוא ואפשר דמתרמי שם, מ"מ כיון דלא שכיחא לא חיישינן לה אלא במקום דנמצא רצופה לפנינו, ולכן הקשו רק דמ"מ מה זה נוגע דאיכא למימר שנתמעכה ע"י השמש, ופשוט.

ובישוב דעת רש"י אפש"ל ע"פ סברת הרמב"ן שהבאנו לעיל, דלעולם אין חוששין שנתמעך המאכולת ויצא דם, אלא ע"י מיעוך השמש דוקא ולא ע"י מיעוך העד, ע"ש, ולפ"ז שפיר אפשר ליישב דהגמ' הוצרך לזה דאימא שמש רצפה, דבלא"ה לא היה מקום לתלות בדם מאכולת בכלל, ודו"ק.


איכא בינייהו דאשתכח מאכולת רצופה, להך לישנא דאמר בדוק הוא וכו' עי' בחי' הרשב"א שכיון דלא איפסקא הלכתא כחד מהני לישני אזלינן לחומרא מספיקא. ולכאורה יל"ע למה לא נמצא הך הילכתא דסוגיין מובא להלכה, שהרי יעויין בטור (סעיף לג') בדקה עצמה בעד הבדוק לה ולמחר מצאה עליו דם כל שהוא...טמאה בין אם הוא עגול וכו', ועי' בב"י שזהו מדברי הרשב"א בתורה"ב (בקצר יח.) ע"ש בדבריו, ויל"ע למה לא הביא הדין בהא דידן דבדקה אחר תשמיש ונמצא על שלו או שלה, וצ"ע. שו"ר בסדרי טהרה ס"ק נז' שכבר עמד ע"ז, וע"ש בדבריו נפ"מ בזה.


איתמר בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאה עליה דם, אמר רב טמאה נדה ופרש"י דמיירי בנמצא הדם על ירכה, וקאמר רב דהויא ודאי טמאה, דכיון שהעד בדוק הוא אמרינן דודאי מגופה אתי על העד ומשם הוטח בירכה, ולא אמרינן דלמא מעלמא אתא על ירכה וספק טומאה היא, עכ"ל. (וילע"ק בלשון התוס' שהביא דברי רש"י בלשון דאיכא למימר וכו'.) ובתוס' הקשו דנבדוק העד ונראה אם יש עליו דם, ותי' או דמיירי בנאבד העד, או דמיירי אפי' בדיש עליו דם, ומ"מ יש להסתפק שמא דם העד עצמו בא מדם ירכה כיון שנמצא על העד רק במקום שנגע בירכה, ע"ש.

ובביאור תי' הראשון (וסברת הקושיא) צ"ל דאם אך היה נמצא גם על העד היה פשוט דטמאה וזה לא הוצרך רב להשמיענו, (ולכאורה גם ר' שימי היה מודה דטמא ודאי) דכיון דהוי עד בדוק ונמצא עליו דם טמאה לא מספקינן דדלמא נתלכלך בתר הכי ע"י שטחתו בירכה כיון דירכה אינו בחזקת מקום מלוכלך, ודו"ק. ועי' ברמב"ן שג"כ כתב כדברי התוס' בביאור דברי רש"י, אלא שהוסיף בביאור דברי רש"י דמוקים לה דוקא כשנמצאת גם על ירכה דאם נמצא בעד לחוד ולא על הירך, א"כ פשיטא דטמאה, דאי הוי אתא הדם מירכה לא הוי נתקנח לגמרי, ע"ש.

והנה אפי' לתי' השני שבתוס', אכתי נראה דמאי דאתינן כאן לטמאה הוא מכח הדם שעל ירכה ולא מאותו שעל העד, דנקטינן דמהעד אתיא ולא מעלמא, וכן נר' פשטות לשון רש"י. (ולא שייכא כאן הא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום וכדלקמן דף נח., דשאני הכא דידעינן בודאי שנגע בהעד על ירכה, ופשוט. ושו"ר שכ"כ בסד"ט בסי' קצ' ס"ק צה' בתח"ד, ע"ש.)

אולם יעויין ברשב"א דמשמע מדבריו דמפרש בדעת רש"י דעיקר מה דטמאה הוא מצד הדם שעל העד, והחידוש הוא דלא אמרינן שמא הדם בא על העד מירכה, והטעם הוא משום דכיון דהעד בדוק הוא רגלים לדבר דמגופה אתיא, ע"ש בדבריו. ומבואר דהנידון הוא מצד הדם שעל העד עצמו וכנ"ל, דאילו לפי פשטות לשון רש"י לכאורה אין עיקר הטעם של רב מכח החזקת בדוק של העד, אלא משום שחזקת דם מן המקור, וכעין מה שכתב בסמוך לגבי עד שאינו בדוק, ודו"ק.


שם בתוס' הביאו בסו"ד את דברי ר' חננאל דהוי גריס ונמצא עליו ור"ל על העד, ופירשו התוס' לפ"ד דטחתו בירכה ל"ד ור"ל רק שהניחו בגלוי ולא נתנו בקופסא (וכמו בציור דבסמוך) וקמ"ל דלא חיישינן דהדם שעל העד מעלמא אתי, ע"ש.

אולם עי' ברמב"ן שפי' בשיטת הר"ח דהחידוש הוא דלא תלינן שדם שעל העד בא מדם שעל הירך (וכפי' הרשב"א בשיטת רש"י). ובטעם הדבר כתב דכיון דבירך גופיה הוי ספק טומאה והיה טמא כדין כתם ועוד דלא שכיח (ויל"ע אם כוונתו דלא שכיח שיהא דם על הירך, או דלא שכיח שיבוא מן הירך להעד) לכך לא תלינן בהכי, ע"ש. (אולם בסו"ד כתב דלדברי הר"ח י"ל דמיירי כשנמצא רק על העד ולא על הירך, ע"ש, ובסמוך נכתוב מזה.) וע"ע ברשב"א דג"כ ביאר דברי הר"ח דל דרך הרמב"ן ובאו"א קצת שהצד תליה הוא דאפשר לתלות במאכולת שמיעכה בשעה שטחתו להעד בירכה, ע"ש. ועכ"פ לתרוויהו מבואר דגם להר"ח הגמ' נקט טחתו בירכה דוקא.

ואפשר דס"ל דאי רק הניחתו במגולה לא היינו חוששין שבא הדם מעלמא והוי פשוט דטמאה, משא"כ לתוס' י"ל דהוי ס"ד דהויא כמו עד שאינו בדוק וכשיטתם לקמן (בע"ב בד"ה בעד) דכל שלא היה במקום מוצנע הו"ל עד שאינו בדוק, וע"ז קמ"ל רב דטמאה דעד שאינו בדוק הוא דוקא כשהיה אינו בדוק לפני הבדיקה, אבל אחר שכבר בדקה בו אינו חל עליו דין עד שאינו בדוק.

שו"ר שבאמת נחלקו הפוסקים אם מצי לחול דין עד שאינו בדוק אחר הבדיקה, דיעויין בסד"ט בס"ק נח' שכתב דאין לחלק בין אינו בדוק קודם הבדיקה לאחר הבדיקה, והא דכתבו התוס' כאן בדעת הר"ח דאע"ג דהניחתו במקום מגולה טמאה, היינו דוקא לשיטת הרשב"א דעד שאינו בדוק הוא באופן דלא היה בדוק לעולם ולכן באופן דידן שהיה בדוק קודם שבדקה בו לא חשוב כעד שאינו בדוק, אולם לשיטת התוס' לקמן ולדעת הרמב"ן דכל שלא הניחו במקום מוצנע הו"ל עד שאינו בדוק, גם באופן דידן שבדקה בעד הבדוק ואח"כ הניחתו במקום מגולה חל ביה דין עד שאינו בדוק, ע"ש בדבריו. אולם מאידך גיסא, יעויין בשו"ע הרב בס"ק עא' (בא"ד בסוגריים) שכתב דלא שייכא דין עד שאינו בדוק אלא כשלא היה בדוק קודם הבדיקה, אבל לא כשהניחתו במקום מגולה אחר הבדיקה, וע"ש שביאר בהכי דברי התוס' דהכא. (ועי' במה שכתבנו עוד מזה לקמן ע"ד הרשב"א בגדר דאינו בדוק.)


שם בתוס' בא"ד כתבו (עכ"פ לדעת רש"י) דמיירי דוקא כשהכתם הוא יותר מכגריס דליכא חשש מאכולת, ע"ש, (אולם עי' בגליון תוס' שם שחולק על זה) וכ"כ הרמב"ן והוכיח כן מסוגיא דלעיל דהק' אפי' בקינוח של מיד לאחר תשמיש שניחוש למאכולת, וא"כ ודאי כאן תלינן במאכולת, ע"ש, וכ"כ הרשב"א, ע"ש, וברשב"א הוסיף לדייק כן מהא דאיתא בסמוך דבעד שאינו בדוק לכ"ע בעי שיעור גריס, ומסוגיין משמע דכל החילוק בין הא דידן דעד בדוק לבין הא דהתם דעד שאינו בדוק, הוא דהכא הדיון הוא רק משום דטחתו בירכה, ומשמע דחוץ מזה הוו תרוויהו שווין, וא"כ מבואר דה"נ בעי שיעור גריס, ע"ש בדבריו.

והנה בהא דהוכיחו הרמב"ן והרשב"א מסוגיא דלעיל לכאורה תמוה, דהרי התם כבר ביאורו כל הראשונים דרק משום דאיכא הוכחה בדבר חיישינן למאכולת וכמו שכתבו הם בעצמם מטעם שבדקה מיד לפני תשמיש או מטעם הוכחה של הר"ח שנמצא רק על שלו, או כמו שכתב הרשב"א דאפי' בנמצא רק על שלה וכמו שהבאנו לעיל, וא"כ הכא דלא שייכא חד מהני טעמי, מהיכי תיתי דחיישינן למאכולת, וצ"ע.

ועי' ברשב"א בתורת הבית (יט.) שכבר עמד ע"ז דלפי' הר"ח הנ"ל ליכא להוכיח מסוגיא דלעיל דהרי בנמצא על שלה באמת לא חיישינן למאכולת לדידיה כיון דשכיחי בה דמים, ע"ש, ומ"מ לא הבנתי דבריו דמשמע דלאינך פירושי א"ש ההוכחה מהתם, וצ"ע דהרי שאני התם דאיכא הוכחות הנ"ל, וצ"ע. ואפשר דיש לדחות דבאמת אין כוונתו להוכיח משם אלא דהתליה במאכולת נאמרה גם במקום בדיקת עד דהוי ספקדאורייתא ממש, ולא רק בכתמים דרבנן, ודו"ק.

והנה ע"ע ברשב"א (בחי') שהק' על הא דאמר דמיירי דוקא בשיעור גריס, מהא דאמר ר' חייא בסמוך דהיכא דבעי גריס בע"כ דהוי רק טומאת כתם ולא נדה והכא אמרינן דטמאה נדה, ותי' וז"ל ל"ק דהא א"ל רבי דע"כ בעי גריס ועוד לאפוקי מדין מאכולת, אלמא לאו כללא הוא דכל שצריכה גריס ועוד לא תהא טמאה אלא משום כתם, ע"כ, ודבריו נראים תמוהים דמעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, דמעיקרא מקשה מדברי ר' חייא ואח"כ מתרץ בסברת רבי.

ואפשר די"ל דודאי כוונתו להקשות אדר' חייא, וכך כתב להדיא בתורה"ב, ומשום דר' חייא לא פליג אדרבי אלא בהא דעד שאינו בדוק אבל בהא דהכא דעד בדוק מודה דטמאה נדה, (ושם באמת לא הביא תי' זו אלא תי' השני שכתב בחידשו) וכ"כ התוס' כאן דאפי' ר' חייא מודה בהא דהכא דטמאה נדה, ע"ש, וא"כ שפיר הקשה הרשב"א לר' חייא גופיה דהכא אמרינן דטמאה נדה וא"כ תהיה טמאה אפי' בפחות מכגריס.

ובביאור תירוצו אפשר די"ל (אף דדברי הרשב"א סתומין וק' לכווין לכוונתו בדבריו) דהכא מודה ר' חייא לסברת רבי דאף דחיישינן למאכולת אין זה ראיה דאינה טמאה ודאי מטעם דחזקת דמים מן המקור, דדוקא התם דחיישינן למאכולת בלי שום ריעותא לפנינו ורק מצד מה שאינו בדוק, בזה ס"ל לר' חייא דבע"כ דלא אמרינן ביה שחזקת דמים שעליה הם מן המקור, אבל הכא דהא דחיישינן למאכולת הוא רק משום דאיכא ריעותא לפנינו משום דטחתו בירכה, בזה הא דחיישינן למאכולת לא הוי הוכחה דלא אמרינן ביה שחזקת דמים מן המקור, ודו"ק.

וע"ע ברשב"א מה שכתב בתירוצו השני, ובביאור תירוצו נראה לומר דכל המחלוקת ר' חייא ורבי הוא דוקא התם בעד שאינו בדוק דס"ל לר' חייא דאי חיישינן למאכולת כיון דאינו בדוק וחיישינן דמעיקרא הוי ביה, ה"נ יש לחוש לשאר תליות, ורבי חילק בינייהו דשאני מאכולת דמצוי, משא"כ בשאר תליות דאין לחוש שהעבירה העד במקום מטונף כמו שוק של טבחים, אולם בהא דהכא דעד בדוק אפשר דגם ר' חייא מודה לסברת רבי דליכא למיחש שהעבירתו במקום מטונף ודוקא למאכולת חיישינן משום דמצוי, ודו"ק. וע"ע במהרש"א שכתב על דרך זה בדברי התוס'.


שם עי' ברמב"ן בסו"ד שכתב דלגי' הר"ח דמיירי בנמצא הדם על העד אפש"ל דמיירי כשלא נמצא על הירך בכלל, וא"כ בודאי ליכא למיחש למאכולת בכלל, דאי הוי שם ודאי גם על הירך היה נמצא, וא"כ אפש"ל דמיירי כאן בפחות מכגריס, ובהכי א"ש דלר' חייא לעולם א"צ שיעור גריס היכא דטמאה ודאי, ע"ש בדבריו.

וע"ע ברשב"א שג"כ נקט בדעת הר"ח דמיירי בפחות מכגריס, וזה גופא הוא החידוש של הגמ' דנקט טחתו בירכה לרבותא דאע"ג שיש לתלותו בדם מאכלות לא תלינן והרי"ז טמאה נדה, ע"ש. (אלא דצ"ע בלשון ואפשר וכו' שכתב שם.) אלא דמה שכתב הרשב"א שם דאל"ה מאי רבותא וכו', צ"ב דלכאורה אינו מוכח לפרש כן בדעת הר"ח, שהרי גם לדידיה לכאורה היה אפשר לפרש דחידוש הגמ' הוא דאין תולין בכתם שעל ירכה וכמו שכתב לעיל לגי' רש"י, ולעולם אפשר דמיירי דוקא בשיעור גריס.

וצ"ל דס"ל להרשב"א דלפי גי' הר"ח מיירי כשנמצא רק על העד, ואפשר דס"ל דא"כ פשוט דאין לתלות בכתם שעל ירכה דאם איתא דהיה שם לא היה נתקנח לגמרי ע"י העד והיה צריך להיות נמצא גם על ירכה (וכמו שכתב הרמב"ן לעיל בדעת רש"י, ע"ש) ובע"כ דהצד הוא שניחוש למאכולת, וע"ז הוא דקמ"ל רב דלא חיישינן לה וטמאה. אלא דלפ"ז יוצא דסברת הרשב"א הוא הפוכה ממש מסברת הרמב"ן בדעת הר"ח, שהרי הרמב"ן כתב בדעת הר"ח דהחידוש הוא דלא תלינן בכתם שעל ירכה, ובסו"ד כתב דאין צד שניחוש למאכולת דאם איתא על ירכה הוי בעי' לאשתכוחי, ולפי הרשב"א אמרינן להיפוך דהחידוש הוא דלא חיישינן למאכולת, אבל לכתם שעל ירכה הוי פשיטא דל"ח ליה כיון דלא נמצא על ירכה, וצ"ע.


שם ע"ע ברשב"א הנ"ל שהביא דשיטת הרמב"ם הוא כמו שכתב בדעת הר"ח דמיירי אפי' בפחות מכגריס ולא תלינן במאכולת, דע"ש ברמב"ם (פ"ד הי"ט) וז"ל קנחה עצמה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר נמצא עליו דם הר"ז טמאה, וא"א שמא כשטחה אותו בירכה נהרגה מאכולת, ע"כ, ומבואר להדיא דהחידוש הוא דל"ח למאכולת.

אלא דצ"ע בדעת הרמב"ם, דהרי ע"ש ברשב"א שכתב סברת הרמב"ם דלא תלינן במאכולת הוא משום דכיון שבדקה בעד הבדוק לה רגלים לדבר דמגופה אתיא, אלא דא"כ צ"ע דמאי שנא בהניחתו תחת הכר והכסת שפסק הרמב"ם לעיל שם (הי"ח) כמ"ד דתלינן במאכולת היכא שהוא עגול, ועי' במ"מ שם. ולכאורה י"ל דשאני תחת הכר והכסת דמאכולת מצויה שם, ולכך חיישינן ביה למאכולת היכא דהכתם עגול ואיכא הוכחה קצת שאינו בא מקינוח, וכ"כ בש"ך בס"ק מג', ע"ש.

אולם עי' בט"ז שם (ס"ק כד') שביאר דעת הרמב"ם דאזיל לשיטתו דבכתם שעל בשרה לא תלינן במאכולת, ולכן היכא דטחתו בירכה אין מקום לתלות במאכולת, משא"כ בכר וכסת, ע"ש בדבריו.

אלא דעי' בחי' רעק"א שם שהק' על הט"ז דהיכא דנמצא על העד ועל הירך ודאי תולין במאכולת וכמו בכתם שנמצא על בשרה ועל בגדה. וכוונתו לדברי הרמב"ם בפ"ט הכ"ג שמבואר בדבריו דבכה"ג תלינן במאכולת, וכמו שהביא רעק"א בהגהותיו על החוו"ד ס"ק ו' להוכיח משם דהיכא דהוא על שניהם תלינן במאכולת ודלא כמו שכתב החוו"ד שם ע"פ הט"ז דהכא, ע"ש.

ונראה להוסיף בביאור קושית רעק"א דמקשה רק לפי מה שמבואר בלשון הרמב"ם דהחשש הוא שמא הרגה למאכולת בשעה שטחתו להעד בירכה, ובכה"ג שפיר אפשר לדון הכתם כנמצא על בשרה ועל בגדה, אבל אם היה החשש דשמא הדם שעל העד בא מדם שעל ירכה (וכפשטות לשון התוס' בא"ד א"נ שמא דם העד עצמו וכו') לכאורה פשוט דלית לן למידן אותה כנמצא על בשרה ועל בגדה, דכיון דכל הספק הוא שמא בא להעד מירכה, ודאי דדיינינן לירכה כמקום מציאתה, ודו"ק.

ולפ"ז יש ליישב בפשיטות סברת הרמב"ם דשפיר שאני טחתו בירכה מהניחתו תחת הכר והכסת, דבטחתו בירכה יש לנו לחוש רק דדלמא באותו רגע שטחתו בירכה נזדמנה לה מאכולת שמה והרגה, וזה ודאי י"ל דלא חיישינן לה, משא"כ בהניחתו תחת הכר והכסת דיש לחוש דדלמא נתלכלך העד ממאכולת שהיתה נהרגה כבר תחת הכר (וכדמדוייק בלשון הרמב"ם שם) ולזה אפשר דחיישינן, ודו"ק.

ולפ"ז אפשר דיש מקום לדחוק וליישב על דרך דברי הט"ז (אבל בדברי הט"ז עצמו אינו משמע כן), דבאמת בא לתרץ בזה רק למה גם בירכה ל"ח שמא היתה שם מאכולת הרוגה, וכדחיישינן לגבי הניחתו תחת הכר והכסת. ואפשר דיש להוכיח דכן הוא דעל דברי הט"ז באמת קשיא, דאי נימא דכוונתו בזה היה ליישב למה לא חיישינן שהרגה מאכולת בשעה שטחה העד, א"כ ודאי דלא שייך כלל לומר דמשום דעל בשרה לא תלינן במאכולת לכן לא חיישינן שהרגה מאכולת העד, שהרי ירכה אין לה שום שייכות כלל לזה והוי כאילו טחתו להעד על שולחן בעלמא, ואינו ענין כלל למחלוקת רעק"א והחוו"ד בדין כתם שנמצא על בשרה ועל בגדה.

ואת"ל דכוונת הט"ז היתה לומר רק דלא חיישינן שהרגה מאכולת כשטחתו בירכה משום דמאכולת לא שכיחא שם וכדחזינן דאין תולין במאכולת בכתם שעל בשרה, א"כ צ"ע בהמשך דבריו דקאמר דאם נמצא על העד לחוד אכתי לא חיישינן דיש לנו הוכחה דמגופה אתיא דאי ממאכולת שטחתה על ירכה היה לה להמצא גם על ירכה כיון ששם נתמעכה וכו', ע"ש, ויל"ע למה הוצרך לזה ולא סגי במה שכבר כתב לעיל דל"ח למאכולת על בשרה.

ובע"כ נראה דיש מקום לפרש באו"א קצת, דמתחילה קאמרינן דאי מיירי כשנמצא גם על ירכה והחשש הוא מצד מאכולת שהיתה מקודם על ירכה לזה י"ל דלא חיישינן לה משום דהוי כתם שעל בשרה, ואי מיירי כשנמצא רק על העד ולא על הירך ואז החשש הוא שמא הרגה מאכולת ע"י שטחתה העד בירכה, ולזה שפיר הוי חיישינן דלא גרע מנמצא על בשרה ועל בגדה וכנ"ל, על זה י"ל דמ"מ ל"ח לה משום דא"כ על ירכה הוי בעי לאשתכוחי, ודו"ק. (ולפ"ז יוצא דאם באמת נמצא גם על ירכה, אז תלינן במאכולת אף לדעת הרמב"ם, וכן מבואר מדברי הרמב"ן הנ"ל בדעת הר"ח, ע"ש, ודו"ק.)


שם והנה בדעת הסוברים דבבדקה ואח"כ טחתו בירכה תלינן במאכולת, עי' ברשב"א (בסו"ד) דהיינו דוקא בעגול אבל במשוך לא תלינן, דכיון שבדקה בו והויא עד בדוק והכתם משוך רגלים לדבר דמגופה אתיא. ולכאורה הביאור בדבריו דבכל בדיקה בעד בדוק יש רגלים לדבר דמגופה אתיא וכמו שכתב לעיל בתח"ד דלכך לא תלינן בדם שעל ירכה, ומ"מ בעגול שאני, ולכאורה הביאור הוא דעגול הוי הוכחה איפכא שאינו מגופה כיון דאין דרך קינוח להיות עגול וכמו שכתב רש"י בר"פ הרואה כתם, ע"ש. ושו"ר שכן נקט בחי' רעק"א (לקמן דף נח:) בדעת הרשב"א, ע"ש בדבריו. (ועי' מה שכתבנו עוד מזה לקמן בסוף פרק הרואה כתם.)

אולם עי' בב"י דנר' מדבריו דרך אחרת קצת בזה, דע"ש שכתב הטעם של הסוברים דתלינן במאכולת הוא משום דאיכא רגלים לדבר שלא בא מגופה כיון שלא הרגישה בו (ואע"ג דאמרינן דטעתה וסברה דהרגשת עד הוי, צ"ל דמ"מ ריעותא מיהא הוי) ומ"מ במשוך לא תלינן במאכולת מפני שחזקתו שהוא מהקינוח. וע"ע שם דה"ה היכא דמצינן לתלות בשאר תליות דתלינן ובלבד שלא יהא משוך דאז הוי הוכחה שבא מקינוח, ע"ש בדבריו. וכן פסק הרמ"א בסעיף לד', ע"ש, וע"ע בט"ז שם סק' כג'. ומ"מ אפשר דהך דינא נכון גם לפי מה שכתבנו דהטעם דתלינן במאכולת הוא משום דבעגול איכא הוכחה שאינה מגופה, דאפשר דזה שייכא גם במקום שאר תלויות, וצ"ע בזה. שו"ר בסדרי טהרה לקמן בס"ק סז' בא"ד (בד"ה והנה לשון הפוסקים וכו') שכבר עמד ע"ז למה הוצרך הב"י לטעם אחר דלא כדמשמע בראשונים הנ"ל, ע"ש בדבריו.


שם בשיטת הראשונים דתלינן במאכולת, יש מחלוקת אם זהו אפי' בנמצא על העד לחוד, דעי' בחי' הר"ן דבכה"ג לא תלינן, אולם עי' בחוו"ד (ס"ק יט') שדייק מסתימת לשון המחבר דס"ל דאפי' בכה"ג תלינן, וע"ע בסד"ט הנ"ל (ס"ק סז' בד"ה והנה הר"ן בחי' וכו') מה שכתב בזה.


תד"ה וטחתו בירכה פי' במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם, ע"כ. ולכאורה כוונתו דאל"ה הרי היא טמאה ממ"נ דאפי' בכתם שעל ירכה לחוד טמאה משום כתם, וכ"כ המהר"ם ע"ד התוס' בסמוך, ע"ש. אלא דלכאורה צ"ע דהרי מ"מ איכא נפ"מ טובא גם בכה"ג, דהרי לפי סברת רבי הוי טמאה ודאי מדין נדה ולא רק טומאת כתמים, ועי' בחדוד הלכות שכבר עמד ע"ז.

ואפשר די"ל דס"ל לתוס' דאי הוי מיירי במקום בירכה שהיה טמאה בה משום כתם, אז בכה"ג הוי פשוט מטמאינן לה בתורת ודאי מדין ס"ס לחומרא. (ושו"ר שכבר עמד בזה בערל"נ, ע"ש בד"ה והא חוששת. ובעיקר הנידון אי אמרינן ס"ס לחומרא, יעויין בפנ"י בכתובות דף ט. דתלה לה במחלוקת ראשונים בטעמא דס"ס לקולא מותרת,והכריע דלדעת התוס' נימא ס"ס גם לחומרא, ע"ש.) ואפשר די"ל גם באו"א קצת, דכיון דבעצם מצד העד בדיקה הוי מטמאינן לה מטעם דחזקת דמים מן המקור, לכן אם הצד ירכה הוא ג"כ מקום שאפשר שהדם שם מן המקור, לא היה מגרע בהחזקה והוי מטמאינן לה בתורת ודאי, ודו"ק.

אולם יעויין בחוו"ד (ס"ק כ' בא"ד) שבאמת פי' כוונת התוס' באו"א, דס"ל דעיקר טעמו של רב דמטמאה בכה"ג הוא משום דחזקת דם מן המקור, וא"כ אי הוי מיירי במקום בירכה דדם המקור יכול ליפול שם, שוב א"א לטמאה בתורת ודאי מכח הך חזקה, דאדרבה נימא דהיה הדם על ירכה כיון שגם זה נכלל בהך הזקה, ע"ש, ודו"ק.


שם הנה עי' בדברי הרמב"ן שהבאנו לעיל דמשמע מדבריו דמפרש דמיירי במקום שהוא כנגד בית התורפה ודלא כתוס', שהרי פי' סברת רב דלא חיישינן שהוא מירכה שהרי גם בירכה אינה טמאה אלא משם כתם, ע"ש, ומשמע דמטעם כתם מיהא הוי טמאה ובע"כ דמיירי במקום שכנגד בית התורפה. וכן יש לדקדק מלשון הרשב"א בתרה"ב (יח:) שכתב שחידוש של רבי הוא דלא נימא שלא תהא טמאה אלא משום כתם כדין דם הנמצא בירכה לבד, ע"ש, ומשמע דמוקים לה בכה"ג שהוא כנגד בית התורפה. (וכן ראיתי אח"כ שדקדק בסד"ט בס"ק ס' בס"ה בט"ז בא"ד, ע"ש בדבריו.)

והנה עי' בט"ז שהבאנו לעיל שביאר סברת הרמב"ם דאין חוששין למאכולת מטעם דאין תולין במאכולת בכתם שעל בשרה. ועי' בחוו"ד ס"ק כב' שתמה על דבריו דהרי מיירי כאן בנמצא על ירכה שלא כנגד בית התורפה ובזה גם הרמב"ם מודה דתלינן במאכולת שהרי ליכא רגלים לדבר דמגופה אתיא, ע"ש בדבריו. אולם ע"פ הנ"ל אפש"ל דהרמב"ם באמת מפרש כאינך ראשונים דמוקינן לסוגיין במקום בירכה שכנגד בית התורפה, וכ"כ בסד"ט הנ"ל, ע"ש. (וע"ע במהר"ם ע"ד התוס' בסמוך על מה שכתבו דמיירי הכא ביותר מכגריס, שכתב דהיינו גם להשיטות דאין תולין במאכולת בכתם שעל בשרה, דשאני הכא דמיירי שלא כנגד בית התורפה וכמו שכתבו התוס' כאן, ע"ש.)


תד"ה ולמחר בא"ד ודוקא בעד הבדוק לה אבל בשאינו בדוק לה הוי ס"ס כדפרש"י וכו', ועי' בדברי רש"י בסמוך (בד"ה ולמחר) שכתב דבכה"ג הוי תרי ספיקי, חדא דלמא לאו מן העד הוטח על ירכה, ואפי' את"ל מן העד אתא דלמא כיון דאינו בדוק מקמי הכי הוי, ע"ש. והנה לכאורה יש מקום לומר דכל זה הוא רק לרש"י לשיטתו שהנידון הוא על הכתם שעל בשרה וכמו שביארנו לעיל, אולם לדעת הר"ח (ואפשר דה"נ בדעת הרשב"א בדעת רש"י, וכמו שכתבנו לעיל) אפשר דזה לא חשוב תרי ספיקי דכולה חדא ספיקא היא, דשמא הדם שעל העד אינו מגופה אלא מעלמא, או משום דהוי עלה קודם בדיקה או משום דבא עלה אח"כ מן הירך, אבל מ"מ חדא ספיקא הוא, ודו"ק.

שו"ר בש"ך ס"ק מה' שכבר עמד ע"ז, ומתוך כך תמה על דברי המחבר שהביא דברי רש"י להלכה, והרי לשיטת הרמב"ם ושא"ר דמיירי בנמצא על העד ליכא למימר הכי, (והמחבר לעיל בסעיף לה' הביא כדברי הרמב"ם דמיירי בנמצא עליו שהוא על העד, ע"ש) וע"ש שהביא מהלבוש שכתב דגם לדעת הרמב"ם הוי ס"ס, והש"ך פליג עליה דהכל ספק אחד הוא, ע"ש בדבריו. אולם מה שכתב בהמשך דבריו דליכא אלא חדא ספק דשמא מקמי הכי הוי, ודומה ממש להא דסעיף לו' דבדקה בעד שאינו בדוק והניחתובקופסא, ע"ש, לכאורה זה אינו דודאי הכא עדיפא מינה, דאיכא להסתפק בצד דאתי דם מעלמא על הירך ואתא על העד מינה, ומ"מ ה"נ כולה חדא ספיקא הוא וכנ"ל, ודו"ק.

והנה בעיקר דברי רש"י דבעד שאינו בדוק שטחתו ביריכה הוי ס"ס, עי' בחי' רעק"א שביאר דאף דקי"ל דטחתו ביריכה הוי טמאה ודאי ואינו בגדר ספק, מ"מ בהצטרף לה עוד ספק, הו"ל ס"ס, ע"ש. וכ"כ בשו"ת סי' סב' בא"ד, וע"ש שהביא עוד דוגמאות לזה. אלא דלכאורה יל"ע דהרי ע"פ פשטות לא שייכא למימר כן אלא כשספק השני הוא ספק השקול, (וכן מבואר בדבריו בשו"ת דאמרינן סמוך מיעוטא לפלגא, ע"ש) אבל הכא דגם בעד שאינו בדוק ס"ל לרבי דהוי טמאה ודאי, לכאורה לא שייכא למימר דבהצטרפם יחד הו"ל ס"ס לקולא, וצ"ע. שוב הראוני במשכנות יעקב (סי' לז' בד"ה דהנה במס' נדה) שבאמת נקט דדברי רש"י דהכא קיימי רק לר' חייא דבסמוך, ע"ש בדבריו, וע"ע בדברי הש"ך הנ"ל נוגע לזה, ודבריו צ"ע, ועי' בכו"פ משכ' ע"ד, ודו"ק.


איתמר בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא וכו' בגדר עד שאינו בדוק, כתבו התוס' בע"ב דמיירי שידעה שהיה נקי לפני יום או יומיים ועתה בשעת בדיקה נטלתו ממקום המוצנע ולא בדקה העד, אבל אין נר' לפרש שלא היה בדוק מעולם דבהא לא היה רבי מחזיק טומאה ודאי, עכ"ל. והיינו דלתוס' הפירוש של עד שאינו בדוק דסוגיין הוא מוגבל מאוד, דלעולם מיירי שהיה בדוק מזמן קרוב ובינתיים היה במקום המוצנע. ועי' ברמב"ן שהביא דברי התוס', וכנראה דמסכים להגדרה דידהו, אלא דהוסיף עלייהו דאם אינו בדוק כלל הוי טהור לגמרי, ע"ש בדבריו, וע"ע בלשון הריטב"א שכתב דעד שאינו בדוק לגמרי לכ"ע דיו להיות כתם וגם פחות מכתם.

אולם עי' ברשב"א שתמה על דבריהם מכולהו גווני דטומאת כתמים דמטמאין לאשה אע"ג שאינו בדוקה עכשיו, (ועי' במה שהארכנו בדבריו בסמוך) ובע"כ דגם בכה"ג חשיבא עד בדוק, ולכך כתב דכל שהיה בדוק מתחילה וסתם עדים מונחים במקום מוצנע הו"ל עד הבדוק, ולא נחשב עד שאינו בדוק אא"כ לא היה בדוק מתחילה, ומ"מ עדיפא מלוקח עד מן האשה, שהרי סתם עדים מונחים במקום מוצנע, ע"ש בדבריו. ואפשר דיש ליישב דס"ל להתוס' והרמב"ן דכיון דגם בעד שאינו בדוק מטמאינן עכ"פ משום כתם וכדמסקינן בסוגיין בדעת ר' חייא, א"כ שפיר אפשר לומר דכל הני דמטמאינן בטומאת כתמים באמת הוי דומה לעד שאינו בדוק דסוגיין ולכך טמאין מיהא בתורת טומאת כתמים. (ושו"ר שכ"כ בדרישה באות יח', ע"ש.)

ולפ"ז י"ל דהרשב"א דמקשה עלייהו אזיל לשיטתיה דפסק בעד שאינו בדוק דטהור לגמרי וכמו שכתב בדעת ר' יוסי, ושפיר הק' דא"כ מ"ש בכל כתמים דמטמאינן, א"ו דעד שאינו בדוק היינו שלא היה בדוק כלל מתחילה, משא"כ בהני דטומאת כתמים דמיירי כשהיו בדוקין מעיקרא. ואפשר דהרשב"א מקשה עלייהו אפי' לשיטתייהו, דמ"מ לשיטת ר' יוסי עצמו קשיא מכל טומאת כתמים, לולי דנימא דגם ר' יוסי מודה בהא דהכא וכמו שהביאו התוס' בסמוך בשם הר"ח בדעת ר' יוסי, ע"ש, ודו"ק.

שו"ר בסד"ט ס"ק סו' שהביא דברי הדרישה, והביא שכ"כ בכו"פ (ס"ק כ', ע"ש), אלא דבסד"ט דחה דבריהם שהרי הרמב"ן עצמו נקט העיקר להלכה כר' יוסי דמטהר לגמרי, וא"כ שפיר ק' לדידיה דמ"ש חלוק דמטמאינן בטומאת כתמים. ולדידיה צ"ל כמו שכתב הרא"ה בבדה"ב בישוב קושית הרשב"א דשאני חלוקה שלבשה בו דהוי כאילו היא בדוקה כל שעה, ע"ש בדבריו.


שם עי' ברשב"א בתורה"ב (יט:) שהק' ע"ד התוס' דכל שאינו בדוק ממש הו"ל אינו בדוק, ממתניתין לקמן (דף נט:) דתנן שלשה נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא כתם עליו כולן טמאות, והק' הרשב"א דלפ"ד התוס' למה טמאות, דהרי ע"י לבישת האחרות הו"ל כחלוק שאינו בדוק. וע"ש שהביא שהתוס' כבר עמדו בזה ותירצו דאה"נ מן הדין הויין כולן טהורות, אלא דהו"ל כמו בב' שבילין דכיון דא"א לטהר כולן הווין כולן טמאות. (וכ"כ בתוס' הרא"ש הכא בד"ה לעת, ע"ש בסו"ד.) אלא דהרשב"א הק' על זה דא"כ באופן שאין כולן באים לפנינו לשאול, כגון אם אחד מהם נכרית, באמת מטהרינן להאחרות, ע"ש בדבריו.

והנה לכאורה צ"ע בעיקר תירוץ התוס' דהכא מטמאינן לכולהו מדין שני שבילין, דלכאורה זה לא שייכא הכא כלל, דכיון דלגבי הראשונה הוי חלוק הבדוק ודאי הויא היא טמאה, והאחרות דהוי אצלם חלוק שאינו בדוק ע"י שלבשה הראשונה, יש לטהר אותם. ולכאורה מוכח מזה כסברת הפוסקים דגם אח"כ מצי לחול דין אינו בדוק, וא"כ גם לענין הראשונה הו"ל אינו בדוק ע"י שלבשה האחרות אח"כ ושפיר הווין כולן טהורות מעיקר הדין, ואינן טמאות אלא מדין שני שבילין, ודו"ק. (שו"ר בסד"ט בס"ק נח' שבאמת דקדק כשיטתו דשייכא לחול דין אינו בדוק אפי' אח"כ, מדברי הרשב"א דהכא, ואפשר דכוונתו למה שכתבנו.)

ונראה דאפשר לומר דאפי' לדעת השו"ע הרב שהבאנו לעיל שכתב בדברי התוס' דס"ל דבעד בדיקה לא שייכא לחול דין אינו בדוק אחר הבדיקה, אפשר לומר דלא כתב כן אלא לגבי עד בדיקה דוקא, דבזה אפשר לחלק ולומר דשאני כשאינו בדוק לפני הבדיקה דאינו מוציאה מחזקת טהרה בכלל וכמו שביאר שם, משא"כ לגבי דין כתמים בבגדה, ודו"ק. (ועוד אפשר לומר דלא כתב כן אלא בדברי התוס', אבל הרשב"א באמת חולק על סברא, וכדחזינן דחולק ע"ד התוס' שם.)

אח"כ שמעתי שיש מדקדקים איפכא מדברי הרשב"א במשמה"ב שם (יט.) שהק' בלשון אחר קצת, שמתחילה הק' דהשניה ושלישית למה טמאות, ושוב הק' דאפי' הראשונה נמי שמא מקרה נתחדש בה, ע"ש, ומשמע דעיקר הקושיא היתה רק על האחרות למה הן טמאות דהוי אצלם אינו בדוק, אבל לגבי הראשונה אינה נעשית אינו בדוק ע"י שלבשתה האחרות אח"כ. אלא דא"כ קשה כנ"ל, מה שייכא בזה הדין דשני שבילין. ובע"כ צ"ל דגם הקושיא דהראשונה תהא טהורה דשמא מקרה נתחדש בה, היינו לפי שיטת התוס', וא"כ שפיר הק' דלדידהו יהיו כולן טהורות, ודו"ק. (שו"ר בסד"ט בס"ק מז' שביאר כן דברי הרשב"א במשמה"ב, ע"ש.) ועוד יש לציין דמדבריו בתורה"ב באמת מדוייק איפכא, שהביא דברי התוס' בזה"ל דמן הדין היה לטהר את כולן וכו', ומבואר להדיא דהסברא של אינו בדוק הוי שייכא בכולהו. (ועי' מה שכתבנו עוד בזה לקמן בדף ס. ע"ד החוו"ד בס"ק כט'.)


ת"ש דתניא בדקה בעד שאינו בדוק לה... רבי אומר טמאה משום נדה ור' חייא אמר טמאה משום כתם ופרש"י משום נדה היינו טומאה ודאית דכיון דחזקת דמים שם לא מספקינן במקמי הכי, ומשום כתם היינו טומאת ספק ותולין, ע"ש. ומשמע מדבריו דסברת רבי דהכא הוא סברא אחרת קצת ממה שכתב לעיל בביאור סברת רב בעד הבדוק וטחתו בירכה דג"כ מטמאה ודאי, דהתם הוודאות הוא מצד העד הבדיקה, משא"כ הכא דהוי עד שאינו בדוק וכל הסברא הוא רק משום דיש שם חזקת דמים ולכך לא מספקינן לה דאתא ממקו"א וכמו שפרש"י כאן, והוי כעין הסברא דאין ספק מוציא מידי ודאי, ודו"ק. ואפשר דבסברא זו גופא פליגי רבי ור' חייא כאן, אי אמרינן דכיון דחזקת דמים שם לא מספקינן במקמי הכי, ולעולם פשוט דשייכא לומר דמודה ר' חייא לשיטת רב דלעיל וכמו שהוכיחו בתוס' בע"א, ודו"ק.

אולם יעויין בחי' הריטב"א (הו"ד בב"י) שביאר מחלוקת רבי ור' חייא באו"א, והוא ע"פ מה שכבר הבאנו לעיל מהראשונים שביארו דהך עד שאינו בדוק דסוגיין, אין הכוונה שאינו בדוק לגמרי וכמו בנטלתו מן האשפה, אלא דמיירי שלקחו ממקום מוצנע והוי כמו בדוק קצת.וביאר הריטב"א דבהא פליגי רבי ור"ח אם הך עד בינוני דיינינן לו לחומרא כאילו הוא עד בדוק ממש, או דיינינן ליה לקולא כאילו אינו בדוק כלל, ע"ש בדבריו. ולפ"ד משמע דלרבי הא דטמאה נדה הוא משום דהוי כעד בדוק גמור, והוי ממש מטעם סברת רב דלעיל. ור"ח דמודה התם היינו משום דמודה לעיקר הדין דעד בדוק, ודו"ק.

והנה עי' בדברינו לעיל שביארנו דברי הרשב"א בישוב הקושיא דהאיך מודה ר' חייא בהא דעד בדוק וטחתו בירכה דהויא טמאה ודאי, אע"ג דתלינן במאכולת בפחות מכגריס וכפי שיטתו שם. והרשב"א שם תי' בב' אופנים, וביארנו שם שלתי' הראשון החילוק הוא דהכא מדתלינן במאכולת אף שאין ריעותא לפנינו, מזה מוכח דבאמת לא דיינינן בהך חזקה דחזקת דמים שם בכלל ול"ח ודאי. ותי' השני ביארנו בכוונתו דהכא שאני דהוי עד שאינו בדוק ולכך ס"ל דאם איתא דחוששין למאכולת ה"נ ניחוש לשאר תליות אף שאינן מצוין כ"כ, ע"ש בדברינו.

ולכאורה י"ל דשני התירוצים תלויים בשני הדרכים דהכא. דלפי המהלך שכתבנו עפ"ד רש"י הנ"ל, מאי דפליג ר' חייא הכא הוא משום של"ל הך חזקה בכלל, וזהו דמוכיח מהא דחוששין למאכולת אף בלי ריעותא לפנינו דבע"כ דל"ל הך חזקה בכלל, והיינו כתי' הראשון של הרשב"א. אולם לפ"ד הריטב"א מאי דפליג ר' חייא הכא הוא משום דס"ל דחשיב כעד שאינו בדוק, וזהו דס"ל דניחוש גם לאינך תלויות אף דאינן מצויין כ"כ, והיינו כתי' השני של הרשב"א, ודו"ק.

והנה עי' בבעה"נ להראב"ד שחילק בין הדין של עד הבדוק שטחתו בירכה או הניחתו תחת הכר לבין עד שאינו בדוק, דבעד הבדוק שהניחתו תחת הכר והכסת תולין בהו במאכולת רק אם הכתם עגול, אבל בעד שאינו בדוק תולין במאכולת אף בכתם משוך, ע"ש. ועי' בהשגות הבעה"מ שם דפליג עליה דגם בעד שאינו בדוק אין לתלות במאכולת בכתם משוך, דכיון שהואמשוך נפיק ליה מצד מאכולת מפני שהוא דם קינוח וכדתניא בתוספתא שהביא שם. ועוד הק' על הראב"ד דא"א לחלק ביניהם לפי מאי דנקט הראב"ד כסברת רבי דמשוי ליה אינו בדוק כבדוק, וכיון דלא שני ליה בינייהו דין הוא שיהא משוך כ"ש טמא, ע"ש בדבריו.

ולכאורה י"ל דמחלוקת הראב"ד והבעה"מ תלוי בב' דרכים הנ"ל, שהראב"ד ס"ל כמו שכתבנו עפ"ד רש"י דחלוק הטעם בעד שאינו בדוק לרבי מעד הבדוק, ולכך שפיר אפשר לחלק בינייהו, דבעד בדוק איכא חזקה גמורה מצד הבדיקה שמגופה היא ולכן כל דהוי משוך לא תלינן ביה במאכולת בכלל ואפי' בכ"ש, משא"כ בעד שאינו בדוק דליכא חזקה מצד הבדיקה עצמה אפשר דתלינן במאכולת בכל אופן, אולם בדעת הבעה"מ י"ל דס"ל כסברת הריטב"א דטעמיה דרבי הוא משום דס"ל דדיינינן ליה כעד בדוק ממש, ולכן שפיר הק' דאין מקום לחלק בינייהו בכלל, ודו"ק.

אולם בעיקר מאי דנקט הבעה"מ דכוונת הראב"ד לפסוק כרבי, באמת אין זה פשוט כ"כ, דעי' בריטב"א דמשמע דנקט דהראב"ד פוסק כר' חייא, וכ"כ הסד"ט (ס"ק סג', ע"ש), וע"ע בשו"ע הרב ס"ק ע' שכתב דלרבי באמת אין תולין במאכולת בכתם משוך, ע"ש. וע"ע מה שכתבנו בזה בסמוך לענין קושית הסד"ט מוסתות.


דף יד: א"ר אדא ב"מ תנא רבי מטמא ור' יוסי מטהר, וא"ר זירא כשטימא רבי כר"מ וכשטיהר ר"י לעצמו טיהר וכו' ומסקינן בסמוך דר"מ מטמא בתורת ודאי, ע"ש. (ואע"ג דלקמן בר"פ האשה שהיא עושה צרכיה משמע דר"מ מטמא ספק ומשוינן ליה ס"ס, עי' בשו"ת רעק"א בסי' סב' מה שכתב בזה.) ופרש"י דרבי אזיל בשיטת ר"מ, דמדקאמר ר"מ דעומדת טמאה, ואע"ג דאיכא לספוקינהו במקום מי רגלים, כיון דרגלים לדבר דדחיק לה עלמא וחזקת דמים מן המקור משו"ה טמאה, ה"נ הוי מטמאה, ע"ש.

ואף דלכאורה היה אפשר לחלק דשמא דוקא התם מטמאה ר"מ משום דאיכא גם רגלים לדבר מצד הא דדחיק לה עלמא ולא סמכינן על חזקת דמים מן המקור לחודיה, צ"ל דהתם לא בעינן לה אלא משום דבעצם לא שכיחא שיהא הדור מי רגלים למקור (עי' בחי' הר"ן שם דר"מ לטעמיה דחיישינן למיעוטא) ולכך בעינן הך רגלים לדבר דאגב דדחיקא לה מילתא, אבל בלא"ה היה מטמא מכח החזקת דמים מן המקור לחוד, ודו"ק.

ומ"מ אכתי יש מקום עיון לכאורה להיפוך דמאי קאמר דר' יוסי דמטהר היינו לשיטתיה, הרי התם טעמא דר"י הוא משום דס"ל דלא שכיחא שיהא הדור מי רגלים למקור ולכך לא חיישינן לה, אבל הכא אפשר דמודה לרבי דטמאה משם דחזקת דמים מן המקור. ועוד יל"ע דאפשר דבגוונא דידן מודה ר' יוסי דכיון שהיה ע"י עד בדיקה איכא רגלים לדבר דמגופה אתיא, (ועי' ברשב"א בתורה"ב (יט.) שבאמת ביאר בהכי סברת המקשה בסמוך דר"מ לא מטמא אלא משום כתם, ואינו דומה לעד שאינו בדוק.) וא"כ צ"ע האיך מדמה להו הגמ' בסוגיין. ועי' בחוו"ד ס"ק כד' מה שכתב בזה. ושו"ר בסד"ט בס"ק סד' בא"ד (בד"ה ועפ"ז ניחא וכו') שכבר עמד בכל זה, גם במה שהקשינו לעיל דשאני הא דר"מ דאיכא רגלים לדבר כיון דדחיקא לה, וע"ש מה שתירץ והוא כעין דברינו.


שם עי' ברשב"א שכתב דכיון דהגמ' תלה לשני הסוגיות אהדדי, והתם קי"ל הלכה כר' יוסי, א"כ ה"נ הלכתא כר"י, ולכן בבודקת בעד שאינו בדוק טהורה לגמרי. (דע"ש שדחה דברי הר"ח דגם לר"י טמאה משום כתם.) ומתוך כך הקשה הרשב"א על הרמב"ם שפסק בפ"ד הי"ט דבעד שאינו בדוק אם יש בו כגריס ועוד טמאה נדה. (ועי' מ"מ שמיישב דברי הרמב"ם)

ועוד הביא מהראב"ד בבעה"נ שכתב להדיא דאע"ג דהתם קי"ל בר' יוסי, בהא הלכה כרבי משום דקאי ר' חייא כוותיה דמטמא לה משום כתם, ושו"ט בשמעתתא אליכא דר"ח אלמא הלכתא כוותיה, והק' הרשב"א דכיון דהגמ' תלה להו אהדדי, האיך ניקום אנן ונחלק ביניהם, ע"ש בדבריו. והיינו דאף דהרשב"א ודאי מודה דאיכא מקום לחלק ביניהם מסברא דשאני הכא שהוא על עד בדיקה ואיכא בו רגלים לדבר טפי וכמו שכתב בעצמו בתורה"ב לפרש הגמ' דבסמוך, (וכמו שהבאנו לעיל) מ"מ למעשה אין לחלק ביניהם כיון דבגמ' מפורש דשווין.

אולם עי' בראב"ד שמדבריו נראה באמת דמהאי טעמא הוא דמחלק ביניהם, דע"ש וז"ל ולא היא דאע"ג דבההיא הלכה כר"י, בהא הלכה כרבי... וטעמא דמילתא משום דלא דמי עד לחלוק דאילו חלוק שאינו בדוק לה כתמה טהור אבל עד כיון שבדקה בו ידים מוכיחות נינהו, ע"ש. ולכאורה כוונתו הוא כמו שכתבנו דשאני עד בדיקה דהוי כרגלים לדבר דמגופה אתיא, משא"כ ברואה במי רגלים דלא הוי אלא כמו כתם שעל חלוקה שאינו בדוק וטהורה לגמרי, ולכאורה היינו כהסברא שהבאנו מהרשב"א הנ"ל. (אולם עי' בחוו"ד שהבאנו לעיל שביאר סברת דמיון של הגמ' דמי רגלים הוי כבדוק ואינו בדוק.) וע"ש בבעה"מ בסו"ד שבאמת משיג על הראב"ד גם בזה, דכיון דהגמ' משווה אותם, א"א לחלק ביניהם, וכהשגת הרשב"א הנ"ל.


שם והנה בעיקר מאי דמבואר מדברי הבעה"מ שם דנקט בדעת הראב"ד דכוונתו לפסוק כרבי דעד שאינו בדוק הוי ודאי טומאה (ודלא כר"ח דהוי ספק), עי' בסד"ט בס"ק סג' בסו"ד שהק' על הבעה"מ דא"א לומר דכוונת הראב"ד לפסוק כרבי, שהרי יעויין בטור בסוף הסימן שהביא בשם הראב"ד דדוקא בבדיקה בעד הבדוק קובעים וסת אבל בעד שאינו בדוק לא קובעים וסת, ובע"כ דאינו פוסק כרבי דעד שאינו בדוק הוי ודאי טומאה, ע"ש בדבריו. והראוני בשו"ת אגר"מ (יו"ד ח"ב סי' סח') שתי' דגם לרבי לא הוי ודאי ממש, ואינו אלא מדין ספק דאורייתא לחומרא, ע"ש, אולם מפשטות לשון הראשונים בסוגיין לא משמע כן, וע"ע בדברי הרשב"א בתורה"ב (יח:) דהוי בעי למימר דמתניתין מיירי בעד שאינו בדוק ורבי היא, ומבואר דס"ל דבעד שאינו בדוק הוי חייב קרבן לפי רבי, ודו"ק.

ואפשר די"ל דס"ל להבעה"מ דבאמת גם לרבי בעד שאינו בדוק ליכא דין וסתות. ובביאור הדבר י"ל דס"ל דלא כל טומאה דמטמאינן בתורת ודאי יש לה דין וסתות, דדוקא היכא דרואים ודאי שהוא ממנה וכמו בעד בדוק דהוי כראיה ממש בזה יש דין וסתות, אבל בעד שאינו בדוק דלא מטמאינן לה אלא משום דחזקת דמים שם ולא מספקינן במקמי הכי (וכדפרש"י), אפשר דבכה"ג אין בו דין וסת. אלא דלכאורה אכתי אינו מעלה ארוכה בהכי ליישב דעת הבעה"מ, שהרי הבעה"מ נקט דלפי רבי הוי עד שאינו בדוק כמו עד בדוק ממש, וכדחזינן שהק' על הראב"ד שחילק בינייהו לענין כתם משוך, וא"כ אכתי קשיא מאי שנא עד שאינו בדוק שאין בו דין וסת.

ואפשר די"ל בזה דבר חדש דאפשר דלרבי עד שאינו בדוק אינו שוה אלא לעד בדוק שטחתו בירכה, ואפשר די"ל דס"ל להבעה"מ דגם בעד בדוק וטחתו ביריכה אין בו דין וסת. (וחיפשתי ולא מצאתי דין זה מפורש אלא בדברי הסד"ט לקמן שם בס"ק צה' בתח"ד דנקט דאית בה דין וסתות, ע"ש.) ובביאור הדבר אפשר די"ל דתלוי במחלוקת הראשונים בגדר הדין של עד בדוק שטחתו ביריכה.

דיעויין בדברינו בסוף פרק הרואה כתם שהבאנו שם דברי גדולי האחרונים שנסתפקו בהא דאמרינן בעד הבדוק שהניחו תחת הכר והכסת (וה"ה בטחתו ביריכה) דתולין בו במאכולת בכתם עגול אבל לא במשוך, אם בעצם הוי תולין במאכולת ורק במשוך דאיכא הוכחה דמגופה אתיא מחמירים ואין תולין, או להיפוך דבעצם אין תולין במאכולת ורק בעגול דאיכא הוכחה שאינו מקינוח תולין בו. (וכתבו שם דנפ"מ בספק עגול ספק משוך.) וע"ש שכתבו שנראה שהוא מחלוקת ראשונים בר"פ הרואה כתם, שמדברי רש"י שם נראה כצד שני, אולם מדברי הר"ן שם נראה כצד ראשון. (ועי' ברעק"א שם שנסתפק בדעת הרשב"א בזה, ומסיק דס"ל כדעת רש"י.)

ונראה לומר בביאור המחלוקת דפליגי ביסוד הדין של עד בדוק שטחתו ביריכה. דבדעת רש"י נראה דס"ל דבעצם יש לה דין בדיקה גמורה וכמו בכל בדיקה בעד הבדוק ורק דהיכא דאיכא הוכחה שאינו מגופה, מצינן לתלות במאכולת כיון שטחתו ביריכה. אולם בדעת הר"ן אפש"ל דס"ל להיפוך, דמכיון שטחתו ביריכה בעצם יש בה גם דין כתם ורק דהיכא דאיכא הוכחה שהוא מקינוח מחמירים בו כיון שנעשית בו בדיקה. (ועי' לשון הש"ך בס"ק מב'.)

ולפ"ז אפש"ל דגם הנידון של דין וסת תלוי במחלוקת זו, דלדעת רש"י מסתברא דיש לו דין וסת וכמו בשאר בדיקות בעד הבדוק, אולם לדעת הר"ן אפשר לומר דס"ל דאין בו דין וסת, דכיון שטחתו ביריכה וחשוב קצת ככתם לא הוי כבדיקה ממש, ואפי' באופן שהכתם משוך וטמאה ודאי מכח הוכחה הנ"ל מ"מ לא הוי כבדיקה ממש, אלא דמכח ההוכחה דמשוך אמרינן שחזקתו מן המקור, וכעין מה שכתבנו לעיל לענין עד שאינו בדוק. (ואפשר דהוי דומה קצת לכתם דידעינן בו שהיא מגופה דמ"מ אין בו דין וסתות, וכמו שפסק בשו"ע הרב בסוף הסימן, ע"ש.)

ועי' בדברי רש"י לעיל דטחתו ביריכה בעד שאינו בדוק הוי ס"ס, ומבואר להדיא דאינו תורת ודאי ממש, אלא דמספיקא מחמירים כודאי מכח הך חזקה הנ"ל, ובמקום ס"ס מקילים, ועי' בחי' רעק"א שם, ובמה שהבאנו שם. (והוי כעין מה שכתבו האחרונים לגבי החזקת דמים שבאים בהרגשה, הבאנו דבריהם לעיל בע"א, ע"ש.)

ולפ"ז אפש"ל דהבעה"מ הבין בשיטת הראב"ד כדעת הר"ן, (וכן משמע בדבריו לעיל שם דס"ל דעיקר ההוכחה הוא המשוך) ולכן אף בעד הבדוק שטחתו ביריכה אין בו דין וסת, ושפיר הוי שוה לעד שאינו בדוק. ואפשר דלפ"ז מדוקדק היטב לשון הראב"ד שכתב דדוקא בעד הבדוק שמטמא בכ"ש והוי כראיה לכל דבר הוא דאית ביה דין וסת, ע"ש, (וכ"ה בשו"ע, ע"ש ובש"ך שם) די"ל דבא לאפוקי היכא דטחתו ביריכה דבעצם אינו טמא בכ"ש אלא ביותר מכגריס, אם לא שיש בו הוכחה מצד שהוא משוך, ודו"ק.

שוב מצאתי בפרדס רימונים בסוף הסימן (ע"ד הש"ך שם) שכבר דקדק מלשון הראב"ד שבא לאפוקי עד הבדוק שאינו טמא בכל שהוא, ופי' שם דהיינו בהניחתו תחת הכר או טחתו ביריכה ונמצא עליו כתם עגול דאינו מטמא אלא בכגריס, דאין בזה דין וסתות, ע"ש בדבריו. (והיינו דלא כדברי הסד"ט שהבאנו לעיל דכתב להדיא דכיון דעד הבדוק הוי טמאה ודאי, גם בכתם עגול היכא דיש בו כגריס יש בו דין וסתות, ע"ש.) ומבואר להדיא בדבריו דיש מקום לדון עד הדוק שטחתו ביריכה ככתם ולא כראיה לענין וסתות. ולפ"ז שפיר יש מקום לומר כמו שכתבנו, דלדעת הני ראשונים הנ"ל (דספק עגול טהור) י"ל כן גם היכא דהוי כתם משוך וטמאה בכל שהוא, דמ"מ פשוט דלא עדיף מעגול בזה ול"ח כראיה, והוי רק הוכחה צדדית שלא לחוש למאכולת (ולא עדיף מהוכחה של גריס) ומ"מ אינו נפיק מצד כתם, ואין בה דין וסתות, וכמו שכתב הפרד"ר בעגול, ודו"ק.


שם ברא"ש נקט כפי' הר"ח דר' יוסי מטמא משום כתם וכדעת ר' חייא, ופסק כוותייהו, ע"ש, וכשיטת הראב"ד לפי הסד"ט שהבאנו לעיל, ודלא כדעת הרשב"א והבעה"מ שהבאנו לעיל שפסקו דלר' יוסי דטהורה לגמרי ופסקו כוותיה. ובטור הביא שני הדעות בזה, והמחבר פסק בסעיף לו' כדעת הרא"ש, ועי' בש"ך שם ס"ק מד'. אלא דצ"ע דלקמן (סעיף לט') פסק הטור דעל חלוק שאינו בדוק ליכא טומאת כתמים, ולכאורה היינו כדעת הרשב"א דבאינו בדוק היא טהורה לגמרי, וצ"ע.

ועי' בב"ח שם (סעיף לו') שכבר עמד ע"ז, ותי' שם דחלוק עד בדיקה מכתם שעל בגדה, דבעד בדיקה כיון דנפק לה מתורת מאכולת איכא רגלים לדבר דמגופה אתיא, אבל בחלוק כיון שלא קינחה בו אפי' ביותר מכגריס תלינן דמעלמא אתא קודם שלבשתו, ע"ש בדבריו. ובביאור סברת הב"ח, ע"פ פשטות היה נר' דעד בדוק חמיר משום דאיכא קצת רגלים לדבר מכיון שבדקה בו, משא"כ בחלוק, אולם עי' בחוו"ד בס"ק כד' בא"ד שביאר באו"א דהחילוק הוא שכיון שכל עד שאינו בדוק חשוב ספק ואינו טמא לר"ח אלא טומאת ספק, א"כ בחלוקה שכל טומאתה אינו אלא דרבנן שהרי לית בה הרגשה, ממילא הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ע"ש.

וע"ע בט"ז ס"ק כט' שמיישב הקושיא באו"א, דבסעיף לו' כוונת המחבר הוא לאינו בדוק דסוגיין דהיינו מצב בינוני וכמו שהבאנו לעיל דהוי בדוק ואינו בדוק, משא"כ בסעיף לט' כוונת המחבר הוא לאינו בדוק לגמרי, ובזה שפיר פסק דטהורה לגמרי. (ועי' בחי' רעק"א שם מה שמקשה ע"ד הט"ז, ולא זכיתי להבין דבריו, דמאי שייכא להקשות כן מהרשב"א על המחבר שפסק כהרא"ש, וצ"ע.)

והנה בעיקר מאי דפסק הטור דבחלוק שאינו בדוק ליכא דין כתמים, עי' בב"י שהביא שהוא מדברי הרשב"א בתורה"ב (כ.), ע"ש, וכ"פ הרמב"ן בהל' נדה (פ"ד הכ"ט), וע"ע במ"מ בפ"ט הכ"ט דיליף לה מדין תולין במקולקלת, ע"ש. ובאמת לכאורה דך דינא מבורת להדיא בלישנא דברייתא לקמן דף נב:, ע"ש, וילע"ק למה לא הביאו מהתם.


והא א"ר יוסי בר"ח כשטימא ר"מ לא טימא אלא משום כתם וכו' ואף דלכאורה היה מקום לומר דעד שאינו בדוק חמיר טפי דאית ביה רגלים לדבר דמגופה אתיא (וכסברת הראב"ד בבעה"נ), צ"ל דהגמ' לא ס"ל לחלק בהכי, וכן הוכיח בסד"ט בס"ק סד' בא"ד (בד"ה ולפ"ז), ע"ש.

אלא דשוב התבוננתי דאפשר דתלוי בדברי הרשב"א בביאור קושית הגמ', דעי' ברשב"א בתורה"ב (יט.) שביאר קושית הגמ' בב' אופנים. או דהגמ' מוכיח דרבי מחמיר טפי מר"מ ולאו בחדא שיטה קיימי, או דכוונת הגמ' להוכיח ששני הדינים אינם שייכים להדדי, דבעד בדיקה ענין אחר יש בה דאיכא רגלים לדבר דמגופה אתיא, ע"ש בדבריו. ונראה דלפי מהלך השני, הגמ' ודאי נחתה לסברא זו, אלא דמפרש דזה גופא הוא קושית הגמ', דאין לומר דרבי ור"מ בחדא שיטה בהא דתרוויהו מחמירי, דהרי בהא דרבי איכא טעמא אחרינא לגמרי בהא דמחמיר, והיינו מטעם רגלים לדבר וכנ"ל, באופן דכוונת הגמ' הוא רק דרבי ור"מ לאו מחד טעמא מחמירים.

והנה עי' בתוס' (בד"ה ור"י מטהר) שהוכיחו דאין לומר דלשיטת ר"י בעד שאינו בדוק יהא טמא משום כתם ומשום דחמיר מבשעה שעושה צרכיה (וכשיטת הר"ח שם) דא"כ מאי מקשה הכא דר"מ אינו מטמא אלא משום כתם, הרי הא דעד שאינו בדוק חמיר ממנה ולכך טמאה בתורת ודאי, אלא ודאי דאין לחלק בהכי, ע"ש בדבריו. ולפום ריהטא נראה בכוונת התוס' דכוונתם להוכיח דאין לחלק בינייהו מסברא, וא"כ לכאורה זהו דלא כביאור השני של הרשב"א. אולם הערוני דאפשר לבאר דברי התוס' גם לפי דרך השני של הרשב"א דמ"מ אין לומר דר"י מחמיר בעד שאינו בדוק מטעם דרגלים לדבר דא"כ א"א לומר דר"י אזיל לשיטתיה בהא דעושה צרכיה דמיקל, דשאני הכא דאיכא רגלים לדבר ואינו דומה כלל, וצ"ע בזה.

שו"ר בשו"ת אבנ"ז (סי' רלא' אות א') דבאמת מקשה על קושית הגמ' דהכא, דמאי קושיא הרי י"ל דהתם שאני דהוי ספק אם הדרו מי רגלים למקור, ע"ש, ואפשר דזה קשיא גם לפ"ד הרשב"א דהכא, וצ"ע בזה.


תד"ה ור' יוסי מטהר בא"ד מיהו ר"ח פירש דר"י לאו לגמרי מטהר באשה שעושה צרכיה וכו', ובביאור שיטת הר"ח נאמרו כמה מהלכים. דעי' ברא"ש שהביא פי' הר"ח דר"י מטהר משום דם ומטמא משום כתם, וכן הביא הרשב"א בשמו, ועי' בתורה"ב (יט.). וכך הביא בהגה"מ (פ"ה אות ב') בשם המהר"ם, ע"ש.

אולם עי' בב"י בסי' קצא' שהביא משו"ת הר"ן (סי' מט') דכתב השואל שם בשם המהר"ם בשם הר"ח דר"י דמטהר היינו רק לענין טהרות אבל מודה דטמאה לבעלה. והר"ן שם דחה דברי השואל, אבל בב"י מקיים דברי השואל מסוגיא דר"פ האשה דאמרינן שם דר"י לכתחילה מטהר ומשמע דלענין טהרות איירי (וכן פרש"י שם), וס"ל לר"ח דלענין טהרות דוקא איירי ולא לענין בעלה דהוא איסור כרת. ומיהו לבסוף מסיק הב"י כהפוסקים שפסקו דטהורה אף לבעלה, ע"ש, וכך פסק בשו"ע שם. אולם עי' ברמ"א שם וי"א דאפי' ביושבת אין להתיר אלא במקלחת וכו', ועי' בש"ך ס"ק ג' (וכ"כ בביאור הגר"א שם) דהיינו כדעת הר"ח, וע"ש דלר"י טמאה לכתחילה אף לטהרות. וע"ע מה שכתבנו בזה בריש פרק האשה.