דרשני:לשונות ארגמן: סימן א (ב ע"א – ב ע"ב) (L Argaman)
|
|
הקדמה
ˮיורש סומך יורש ממיר דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר יורש אינו סומך ויורש אינו ממירˮ (ברייתא בסוגייתנו).
מסבירה הגמרא את טעמו של ר' יהודה הממעט יורש מתמורה:
לשון ראשונה
יליף תחילת הקדש מסוף הקדש מה סוף הקדש יורש אינו סומך אף תחילת הקדש יורש אינו ממיר.
לשון שניה
יליף סוף הקדש מתחילת הקדש מה תחילת הקדש יורש אינו סומך אף סוף הקדש יורש אינו ממיר.
ממשיכה הגמרא ומסבירה את טעמו של ר' מאיר המרבה יורש לסמיכה:
לשון ראשונה
ויליף סוף הקדש מתחילת הקדש מה תחילת הקדש יורש מימר אף סוף הקדש יורש סומך.
לשון שניה
ויליף תחילת הקדש מסוף הקדש מה סוף הקדש יורש מימר אף תחילת הקדש יורש סומך.
מקורות הלשונות
מקורות הלשון הראשונה: נוסח הדפוס. בראשונים: רש"י, תוספות, רבינו גרשום, אחד הראשונים, תוס' תלמיד ר"ת ב"ק לג ע"א}}[1]{{הערה| .
מקורות לשתי הלשונות: לא מצאתי.
פירוש הלשונות
הלשון הראשונה מכנה את התמורה כ'תחילת הקדש', ואת הסמיכה כ'סוף הקדש'. ואילו הלשון השניה מכנה את הסמיכה כ'תחילת הקדש', ואת התמורה כ'סוף הקדש'.
הלשון הראשונה מתייחסת לסדר הקרבת הקרבן, ולפיכך מגדירה את מעשה ההמרה כתחילת הקדש ואת מעשה הסמיכה כסוף הקדש. הלשון השניה מתייחסת למהות ההקדש ולפיכך מגדירה את בהמת ההקדש הרגילה כתחילת הקדש ואת בהמת התמורה כסוף הקדש.
נעיר כי מסתבר שאין כאן שתי לשונות אלא שתי גרסאות, ורק הסופר של נוסח כתב יד וטיקן 120 הוא שבחר להציג את שתי הגרסאות כשתי לשונות.
נפקא מינה בין הלשונות
נראה שאין כאן נפקא מינה הלכתית אלא הבדל לשוני בלבד.
דיון בלשונות
הקשו הראשונים כאן על הלשון הראשונה מדברי הגמרא בנזיר (לא ע"א), המכנה הקדש רגיל כ'תחילת הקדש', ותמורה כ'סוף הקדש'. ותירצו שתמורה הינה סוף הקדש כלפי הקדש רגיל, ותחילת הקדש כלפי סמיכה (רש"י, תוס', רגמ"ה, פירוש אחד הראשונים).
יושם לב כי בשלושת הסוגיות מקורותיה של הלשון הראשונה מובהקים בהרבה ממקורותיה של הלשון השניה, ואפשר שהלשון השניה אינה אלא הגהה מסברא על פי הסוגיה בנזיר.
- ↑ 1