דרשני:סימן יא-כהן המקדש על יי''ש בשבת בבוקר - האם ישא כפיו (Zvi Ryzman)

סימן יא

כהן המקדש על יי"ש בשבת בבוקר - האם ישא כפיו

יש מקומות בהם נוהגים לקדש על יי"ש לאחר קריאת התורה, לפני תפילת מוסף.

מעשה שהיה באחד מבתי הכנסת בלוס אנג'לס בחג השבועות שחל בשבת שיש בו נשיאת כפיים בחו"ל [בגלל יום טוב], ונשאלה השאלה האם כהן שקידש על יי"ש רשאי לעלות לדוכן לשאת כפים.

להשיב על שאלה זו, יש לברר:

[א] את גדרי האיסור לשאת כפיים לאחר שתיית יין.

[ב] מה הם יסודות חיוב הקידוש בשבת ביום, ודין קידוש הנעשה בשבת על יי"ש.

- א -

איסור נשיאת כפיים לאחר שתיית יין

בדברי הגמרא במסכת תענית (כו, ב) מובא: "שיכור אסור בנשיאת כפים. מנא הני מילי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר, לומר מה נזיר אסור ביין, אף כהן מברך אסור ביין".

ובבית יוסף (או"ח סימן קכח סע' לח) הביא את דברי רבנו ירוחם: "נראה לי דווקא שהגיע לשכרותו של לוט לא ישא כפיו, כדאמרינן בעלמא" (עירובין סה, א). וכתב הבית יוסף: "נראה מדבריו שטעם איסור נשיאות כפים לשיכור הוי, משום דנשיאות כפים דומה לתפילה. אבל לא משמע לי, אלא משום דאיתקש ברכת כהנים לעבודה, דכתיב (דברים י, ח) לשרתו ולברך. וכן כתב הרמב"ם. ולפי זה אפילו בשתה רביעית יין לא ישא, כדבסמוך, והכי נקטינן".

וכוונתו לדברי הרמב"ם בהלכות נשיאת כפים (פרק טו הלכה ד) "מי ששתה רביעית יין בבת אחת, אינו נושא את כפיו עד שיסיר את יינו מעליו, לפי שהוקשה ברכה לעבודה. שתה רביעית יין בשתי פעמים, או שנתן לתוכו מעט מים, מותר. ואם שתה יותר מרביעית, אף על פי שהיה מזוג, אף על פי ששתאו בכמה פעמים, לא ישא את כפיו עד שיסיר את יינו מעליו".

למדנו מדברי הבית יוסף, שהרמב"ם ורבנו ירוחם נחלקו בטעם איסור שתוי בנשיאת כפים. לדעת רבנו ירוחם, הטעם הוא משום שנשיאת כפים דומה לתפילה, ושיכור אסור להתפלל. אולם לפי הרמב"ם, איסור שתוי בנשיאת כפיים נלמד מההיקש של ברכת כהנים לעבודת הכהנים בבית המקדש.

הנפקא מינה במחלוקת זו היא, מתי יהיה אסור לכהן לשאת כפים - האם לאחר שתיית רביעית יין, או רק לאחר שתיית יין בשיעור "שהגיע לשכרותו של לוט". לדעת רבנו ירוחם, הסיבה שאסור לשתוי לשאת כפים היא משום שנשיאת כפים דומה לתפילה, ושיכור אסור להתפלל. ולכן כשם ששיעור שתיית היין האוסר בתפילה הוא "שהגיע לשכרותו של לוט", כמו כן "דווקא שהגיע לשכרותו של לוט לא ישא כפיו". ואילו הרמב"ם סבר, שאיסור שתוי בנשיאת כפיים נלמד מההיקש של ברכת כהנים לעבודת הכהנים בבית המקדש. ולכן, כשם שכהן נאסר בעבודה בשתיית רביעית יין, כך גם אסור לעלות לדוכן לאחר שתיית רביעית יין.

ואכן, בשו"ע (או"ח סימן קכח סע' לח) פסק מרן המחבר כדעת הרמב"ם: "שתה רביעית יין בבת אחת, לא ישא את כפיו. שתאו בשני פעמים, או שנתן לתוכו מעט מים, מותר".

אמנם כתב בביאור הלכה (סימן רפו סע' ג ד"ה אכילת פירות) "ואפילו בכהן שצריך לישא כפיו במוסף גם כן מותר לשתות רביעית יין שלנו, דבודאי יש בו גם כן מים". כלומר, בזמנינו אין חשש לשכרות בשתיית רביעית יין, כי היין מהול במים.

- ב -

איסור נשיאת כפיים לאחר שתיית שאר משקין

אמנם המג"א (ס"ק נה) כתב: "ולי נראה דדברי רבנו ירוחם ברורים ונכונים, דהרי בגמרא (תענית הנ"ל) ילפינן [למה נסמכה פרשת כהן] מברך מנזיר דאסור ביין, ואם כן שאר משקין מותרין כמו בנזיר. וגם הרמב"ם כתב, ו' דברים מונעים נשיאת כפיים וכו', היין וכו' שתה רביעית יין וכו'. דאף בעבודה ליכא בשאר משקים מיתה, כמ"ש הרמב"ם. ואם כן בנשיאת כפיים ליכא איסורא כלל בשאר משקין". נמצא שהשותה "שאר משקין", דהיינו יין שרף, רשאי לעלות לדוכן, הן לפי הטעם המבואר בדברי הגמרא בתענית, שאיסור "שתוי" בנשיאת כפים נלמד מסמיכות פרשת ברכת כהנים לפרשת נזיר, שכשם שאין איסור לנזיר לשתות שאר משקין, כך אין איסור לשותה יי"ש לשאת כפים, והן לפי הטעם שכתב הרמב"ם, שאיסור שתוי בנשיאת כפיים נלמד מההיקש בין ברכת כהנים לעבודת הכהנים בבית המקדש, שכשם שכהן אינו נאסר בעבודה אם שתה שאר משקין, כך אין איסור לעלות לדוכן לאחר שתיית יי"ש.

אולם הט"ז (שם ס"ק לה) חולק וסובר "שאם שתה שאר דבר המשכר, אף על גב דלגבי עבודה אינו חייב מיתה כמו שכתב הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש (פ"א ה"ב), שאין חייב מיתה אלא דווקא ביין, אבל בשאר מידי דמשכר כגון דבילה, הרי זה לוקה ועבודתו כשרה. מכל מקום גבי נשיאת כפים ודאי אסור, כיון דעל כל פנים יש איסור בעבודה מן התורה. וכל שכן שיכור מן שכר או מי דבש, שאסור לדוכן. וכיון שאין בזה שיעור מפורש כמו שיש ביין, אסור לכהן לשתות כלל מידי דמשכר קודם נשיאת כפיים". כלומר, אם הכהן שותה יי"ש באיזה שיעור שהוא, אינו רשאי לשאת כפים.

נמצא איפוא, מחלוקת הט"ז והמג"א, האם כהן ששתה יי"ש רשאי לשאת כפים. לדעת המג"א, רשאי לשאת כפים, כי האיסור לשתוי לעלות לדוכן נאמר רק בשכרות מיין, ואם שתה יי"ש אינו נחשב "שיכור" שנאסר עליו לשאת כפיים. אולם לדעת הט"ז, אם שתה יי"ש נאסר עליו לשאת כפים. ולא עוד, אלא שבדין שתיית יי"ש יש חומרא גדולה יותר מאשר שתיית יין, היות ובשתיית יין אסור לעלות לדוכן בשיעור רביעית, בעוד דבשתיית שאר משקין הגורמים לשכרות [יי"ש], אסור לעלות לדוכן אפילו לאחר שתיית משקה כלשהו.

מחלוקת זו הובאה במשנה ברורה (סי' קכח ס"ק קמא) שכתב: "בשאר משקין המשכרים, כתב המג"א דמותר לישא כפיו, אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר בפני המלך, דבתפילה כהאי גוונא תפילתו תועבה, כדלעיל בסימן צ"ט, בנשיאת כפים מותר, אם לא שהגיע לשכרותו של לוט, דאז כשוטה יחשב, וכן כתב בספר מטה יהודה. אבל הרבה אחרונים חולקין על זה [עולת תמיד ואליה רבה ודרך חיים, וט"ז הפליג עוד ביותר מזה, שער הציון שם], וסוברים דגם בשאר משקים, כל שנשתכר בהן עד שאינו יכול לדבר לפני המלך, אינו נושא כפיו".

- ג -

חיוב ברכה אחרונה על שתיית יי"ש

מרן המחבר כתב (שו"ע או"ח סימן קצ סע' ג) ש"שיעור שתיית יין להתחייב בברכה אחרונה, יש ספק אם די בכזית או ברביעית". ועל דבריו העיר המג"א (ס"ק ד) "והוא הדין בשאר משקין יש ספק. והספק דיש לדמותו לאכילה, והוי בכזית. או נאמר כיון דקיימא לן ושבעת זו שתיה, בעינן שישתה כדי שביעה, דהוי רביעית כמ"ש סימן ר"י". ומוסיף המג"א: "ויש רוצים לומר דעל יין שרף מברך בפחות מכזית, דבפורתא מייתבא דעתיה. ולי נראה דבעינן כשיעור, דהא בוודאי יש יינות חזקים ומאכלים טובים כגון מרקחת דבפורתא מיתבא דעתיה, ואפילו הכי בעינן כשיעור דלא חילקו חכמים בשיעוריהם". ומבואר בדבריו שיש הפוסקים לברך על יי"ש ברכה אחרונה גם אם שתה פחות מכזית, כי הברכה נאמרת על שיעור אכילה או שתיה ש"מיישב את דעתו". והואיל ובשתיית יי"ש, מתיישבת דעתו גם בשיעור פחות מכזית, צריך לברך ברכה אחרונה גם בשתיית יי"ש בפחות מכזית.

ובהגהות נתיב חיים ומחצית השקל, ציינו כי למעשה זוהי דעת הט"ז, שהעיר על דברי המחבר (או"ח סימן רי סע' א) "והשותה פחות מרביעית, בין מיין בין משאר משקים, מברך תחילה ברכה הראויה לאותו המין, ולאחריו אינו מברך כלל", וז"ל: "נראה לי, דיין שרף שבמדינתנו אינו בכלל זה, דבזה אי אפשר לשתות רביעית הלוג שהוא ביצה ומחצה, ואם כן אזלינן בתר שיעור השתיה לרוב בני אדם בזה", וסיים הט"ז: "הכי נמי ניזול בתר דרך העולם". ומבואר בדברי הט"ז, שיש להבדיל בין חיוב ברכה אחרונה על יין ששיעורו ברביעית, ובין חיוב ברכה אחרונה על יי"ש ששיעורו בפחות מרביעית. כי מחמת חריפות היי"ש, אי אפשר לשתות שיעור רביעית, ולכן היות ו"דרך העולם" לשתות פחות מרביעית, יש חיוב ברכה אחרונה אף בפחות מרביעית. וזה דומה לסברת המג"א, שחיוב ברכה אחרונה נגרם רק בעת יישוב דעתו של האוכל או השותה, ובשתיית יי"ש מתיישבת דעתו גם בפחות משיעור כזית.

אלא שהמג"א עצמו אינו מסכים עם סברא זאת, כי לדעתו אי אפשר לומר שחיוב ברכה אחרונה תלוי ביישוב דעתו של האוכל או השותה, שהרי יש יינות חזקים ומאכלים טובים שמיישבים דעתו של אדם בפחות משיעור כזית, ועם כל זאת חכמים קבעו שיעור של "רביעית". ועל כן צריך לומר ש"לא חילקו חכמים בשיעוריהם", ולעולם צריך לברך ברכה אחרונה רק לאחר אכילת ושתיית שיעור, ולא בפחות. ולמעשה, בשתיית יין, שיעור השתיה המחייב בברכה אחרונה הוא "ספק אם די בכזית או ברביעית".

לפנינו מחלוקת נוספת בין הט"ז והמג"א, מהו שיעור שתיית יי"ש המחייב ברכה אחרונה. לדעת הט"ז, השותה מתחייב גם בשתיה פחות משיעור רביעית. אולם לדעת המג"א, השיעור המחייב בברכה אחרונה דומה לשיעור בשתיית יין שהשו"ע הסתפק אם שיעורו בכזית או ברביעית.

- ד -

שיעור השתיה הנדרש מכוס הקידוש

המחבר כתב בהלכות קידוש (שו"ע או"ח סי' רעא סע' יג) וז"ל: "צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו, דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו, והוא רובו של רביעית". וכן כתב המחבר (שו"ע או"ח סימן ערב סע' ט) ש"במקום שאין יין מצוי, יש אומרים שמקדשים על שכר ושאר משקים חוץ מן המים, ויש אומרים שאין מקדשים. ולהרא"ש בלילה לא יקדש על השכר אלא על הפת, ובבוקר יותר טוב לקדש על השכר".

וכתב המג"א (ס"ק ו) "שמקדשים על השכר, דווקא במקום דהוי חמר מדינה. ונראה לי דאין מקדשים על יי"ש אלא אם כן במדינות שרוב שתיית ההמון היא יי"ש בכל יום, ועי' סימן ער"א סעיף י"ג". וביארו הלבושי שרד ומחצית השקל, שכוונת המג"א במה שציין לסימן רע"א סי"ג, היינו לדין המובא שם, שצריך לשתות רוב רביעית בלא הפסק בקידוש. ומכיון שכמעט בלתי אפשרי לשתות שיעור רוב רביעית יי"ש בלא הפסק, לכן מובן מדוע אין לקדש כלל על יי"ש.

ולפיכך המשנה ברורה (ס"ק ל) פסק: "אם חביב לו יין שרוף, יכול לקדש עליו ביום לכתחילה במדינתנו שהוא חמר מדינה, אך שיזהר ליקח כוס מחזיק רביעית, ולשתות ממנו מלא לוגמיו שהוא רוב רביעית. ובדיעבד או בשעת הדחק, שאין יכול לשתות כמלא לוגמיו, ואין לו יין ושאר משקין, אפילו שתיית כל המסובים מצטרפים למלא לוגמיו, וכדלעיל סימן רע"א סי"ד" [וכך גם פסק המשנ"ב בסימן רפ"ט (ס"ק ח) על דברי המחבר בשו"ע (שם סע' ב) "במקום שאין יין מצוי, הוי שכר ושאר משקין חוץ מן המים חמר מדינה, ומקדשים עליו", וז"ל: "משמע דבמקום שהוא מצוי אין לקדש על השכר ושאר משקין, ועיין לעיל בסי' ער"ב סקכ"ט במ"ב מה שכתבנו שם דנוהגין להקל בזה בשחרית במדינותינו, ומ"מ מצוה מן המובחר על היין הוא, ולענין יי"ש ע"ש בד"ה על שכר"].

ומפורש בדברי המג"א והמשנה ברורה, שהנוהגים לקדש על יי"ש בשבת בבוקר, חייבים לשתות יי"ש בשיעור רוב רביעית, ופחות משיעור זה אינו יוצא ידי חובת קידוש. ובדיעבד, אם אינו יכול לשתות בעצמו רוב רביעית יי"ש, צריך לשתף את כל המסובים בשתיית שיעור זה.

- ה -

אמנם האשל אברהם (בוטשאטש) כתב (סימן ער"ב) ש"יש ללמד זכות על העושים קידוש על יין שרף בכלי קטן מכפי מה שכתב בצל"ח [דהיינו כוס המכילה פחות משיעור רביעית]. כי כמו שכתב הט"ז שברכה אחרונה דיי"ש היא גם על שיעור קטן, מצד שמעט ממנו נרגש הרבה. ואולי כן י"ל בזה לגבי שיעור קידוש היום. ומכל מקום טוב ונכון ודאי לברך על כשיעור כמו שכתב בצל"ח. ורבים מצטרפים בשתייתן כמו שפסק בשו"ע, ולזה גם שקשה לשתות יי"ש כשיעור הנ"ל, מ"מ יוכל לצרף שתיות מכמה אנשים בזה, כי לא נתפרש קולא הנ"ל".

ומבואר בדבריו, שהסיבה שהמג"א שלל עשיית קידוש על יי"ש, נבעה מהצורך לשתות רוב רביעית ללא הפסק [דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי ביי"ש]. ולכן לשיטת הט"ז [לעיל אות ג] שיעור ברכה אחרונה על שתיית יי"ש הוא גם בשתיה בפחות מרביעית, נמצא שגם אפשר יהיה לקדש על יי"ש - כי אין צורך לשתות דווקא שיעור רביעית, וגם שתיית פחות מרביעית נחשבת "שתיה" ומחייבת בברכה אחרונה.

וכן נקט בשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן קעה) וז"ל: "העיד לפני תלמיד חכם זקן שהיה בעצמו במעמד בפני אבד"ק ראפשיץ שצוה לתלמידיו לקדש ביום על יי"ש על צלוחית קטן כדרך שתייתו, ואין צריך שיעור כוס, והגם שהיה לפניו יין על השולחן, אמר שמכבדהו ביי"ש, כדי להורות הלכה לתלמידים. וכן הועד לפני בשם הגאון החסיד אבד"ק קאמינקא שנהג כן תמיד, והיינו על פי דברי הט"ז סימן ק"צ ומשום שכך דרך שתייתו ושביעת רצונו וכו'. וכיון דשתיית יי"ש נתפשט מאד והוי חמר מדינה לשתות כמעט בפני כל סעודה צלוחית קטן, וקשה לשתות יותר מפני חריפותו, לכן שיעורו גם לענין קידוש בכך. וכן הועד לפני בשם הרה"ק מלובלין". וסיים המהרש"ם: "וכדאי הם לסמוך עליהם בקידוש היום, ודווקא ביין ובשיכר בעינן כוס". ומבואר בדבריו כי ביי"ש אין צורך ב"שיעור" רביעית, בניגוד לשיכר ויין שצריך רביעית.

וכן הביא האדמו"ר מספינקא בארחות חיים (סימן ערב ס"ק ו) וז"ל: "ושמעתי מכ"ק אדמו"ח שליט"א אשר ראה בעיניו שהגאון הקדוש מהר"ח הלברשטאם מסאנץ נהג לקדש בשחרית על יי"ש, ולא שתה מהכוס רק מעט מזעיר, וכן הוא נוהג אחריו", עכ"ד. וכן הביא הפסקי תשובה (סימן ש בהג"ה) "שמרן הקדוש מקוצק היה מקדש ביום על כוס קטן של יי"ש".

אמנם האדמו"ר ממונקאטש כתב בדרכי חיים ושלום (אות תנ) שבמקום שהיין שכיח אין לעשות קידוש על יי"ש "ואין להביא ראיה מהצדיקים בפולין וגליציה שהיו מקדשים בבוקר על יי"ש, כי שם אין שכיח יין ונקרא היי"ש חמר מדינה".

וכבר כתב קצה המטה בפירושו על המטה אפרים (סימן תרכה ס"ק צט) שאין "להרים ראש על הנוהגים להקל בזה [לעשות קידוש על יי"ש] שטעו, ח"ו לומר כן, אחרי שנראה שעשו כן גדולי עולם זצ"ל, והנח להם לישראל".

- ו -

עתה נשוב לדון בשאלה שפתחנו בה, האם כהן שקידש על יי"ש רשאי לעלות לדוכן לשאת כפים. ונראה כי ממה נפשך לא יוכל לשאת כפים.

הנוהגים לקדש על יי"ש בפחות מרביעית בצלוחית קטנה, וסומכים על שיטת הט"ז שפסק שאין צורך בשתיית שיעור רביעית ביי"ש, פשוט וברור שלא יוכלו לעלות לדוכן. שהרי לדעת הט"ז [לעיל אות ב] כהן ששתה אפילו מעט יי"ש כבר אינו רשאי לשאת כפיו.

ואילו המסתמכים על שיטת המג"א [לעיל אות ב] שבשתיית פחות מרביעית יי"ש מותר לשאת כפים, גם לא יוכלו לעלות לדוכן, שהרי לשיטת המג"א אם בדעתם לצאת ידי חובה בקידוש על יי"ש, עליהם לשתות לכתחילה רביעית יי"ש, ובמידה וישתו רביעית יי"ש כבר לא יוכלו לעלות לדוכן [ואם ישתו פחות מרביעית, אזי אמנם יוכלו לשאת כפים, אבל לא יצאו ידי חובת קידוש].

נמצא שממה נפשך אי אפשר לצאת ידי חובת קידוש בשבת בבוקר על יי"ש ואחר כך לעלות לדוכן. אלא אם כן, נסתמך על דברי המשנה ברורה לעיל [אות ב], שהמקדש על יי"ש ולא שתה את רוב הרביעית בעצמו, יצא ידי חובה בדיעבד אם צירף את כל המסובים לשתיית שיעור זה, כדבריו: "ובדיעבד או בשעת הדחק, שאין יכול לשתות כמלא לוגמיו, ואין לו יין ושאר משקין, אפילו שתיית כל המסובים מצטרפים למלא לוגמיו". ואז הכהן יקדש על יי"ש וישתה בעצמו פחות מרביעית, כדי שיוכל לעלות לדוכן לדעת המג"א, ואת שאר רביעית היין ישתו כל המסובים. אולם כאמור, עצה זו אינה לכתחילה.

ואמנם לפי דברי הביאור הלכה [סימן רפו; הובא לעיל אות א] שכתב כי בזמנינו אין חשש לשכרות בשתיית רביעית יין, מכיון שהיין מהול במים. הן לדעת הט"ז והן לדעת המג"א אם קידש על יין שלנו, יוכל לשתות רביעית מהיין ואין חשש לשכרות כי היין מעורב במים, ולכן יוכל לשאת את כפיו.

שיעור זה ראה אור לראשונה בספרי רץ כצבי ח"ב, ובעקבותיו כתב לי ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי הוראה וראש ישיבת דרכי תורה, בירושלים את המכתב הבא:

ב"ה כ"ט סיון תשס"ג

כבוד ידי"נ ויקירי

עמוד התורה והמעש, הרה"ג ר' צבי רייזמן הי"ו

נעימות בימיך נצח

א. הנני להעיר כאשר בקשני לחוות דעתי על מה שכתב בח"ב בסימן ט"ו, בענין כהן שקידש על היי"ש ביו"ט, האם יוכל אחר כך לישא כפיו.

הנה הביא את מה שנחלקו המג"א והט"ז בסימן קכ"ח בענין שאר משקים המשכרים, האם פוסל לנשיאת כפים. דעת המג"א שם ס"ק נ"ה דבשאר משקים ליכא איסורא כלל, אא"כ הגיע לשכרותו של לוט. ודעת הט"ז בס"ק ל"ה דשאר משקים המשכרים חמורים מן היין, דביין אמרו שיעור רביעית, אבל בשאר משקים שלא אמרו בהם שיעור "אסור לכהן לשתות כלל מידי דמשכר קודם נשיאת כפים".

ועוד הביא את שנחלקו המג"א והט"ז בשיעור היי"ש לענין ברכה אחרונה. דעת המג"א בסימן ק"צ סק"ד, דדין היי"ש כדין כל משקה ואין מברכין עליה בפחות מרביעית. ודעת הט"ז בסימן ר"י סק"א, דכיון דדרך בני אדם לשתות מעט יי"ש, מברכין עליה אף בפחות מרביעית. ורבים מן האחרונים נקטו דלשיטתו אפשר גם לקדש על יי"ש פחות מרביעית, וכך נהגו רוב אדמור"י גליציא כידוע.

והעיר כבודו דממה נפשך אי אפשר לקדש על היי"ש ואחר כך לישא כפיו. דממה נפשך, לשיטת הט"ז שאפשר לקדש על מעט יי"ש, הרי אסור לשתות אפילו כל שהו לפני נשיאת כפים. ולשיטת המג"א דאין איסור לישא כפיו לאחר שתיית מעט יי"ש, הרי לא יוצאים בו ידי חובת קידוש, ואם כן ממה נפשך אנה אנו באים.

ב. ולבבי לא כן ידמה, דמה ענין זה אצל זה, וכי משום שאנו מקילים בדברי הט"ז בסימן ר"י אנו חייבים להחמיר כדבריו בסימן קכ"ח. והלא לא קרוב זה אל זה, ולא כרוכים ירדו מן השמים. ובאמת שיטת הט"ז לגבי נשיאת כפים נדחתה על ידי רוב האחרונים, וגם המשנה ברורה בסימן קכ"ח ס"ק קמ"א פסק דבשאר משקים אפילו שתה רביעית מותר לישא את כפיו כל זמן שיכול לדבר לפני המלך, עי"ש.

ועיין כיוצא בדברינו בסימן שס"ד סעיף ב' בביאור הלכה דנהגו לערב בצורת הפתח דסומכים על שיטת הרמב"ם דלא אתי רבים ומבטלי מחיצה, ואף דגם אליבא דהרמב"ם אין זה אלא מהתורה, ומדרבנן מודה הוא דאסור. סמכינן על השיטות דאין רה"ר אא"כ ס' ריבוא בוקעין בו, ולשיטתם אין לנו רה"ר דאורייתא, עי"ש. ואף דהרמב"ם לא הצריך ס' רבוא, וא"כ ממה נפשך לא מהני צורת הפתח לאף שיטה, דלדעת הרמב"ם דמהני צורת הפתח הלא רה"ר דידן דאורייתא היא, ובדאורייתא לא מהני. אלא פשוט כנ"ל, דסמכינן על הרמב"ם לגבי צורת הפתח, אף דסמכינן על החולקים עליו בענין רה"ר דאורייתא.

ג. אך באמת נבוך אני קצת בכמה מקורות בדברי הפוסקים שבהן דנו בכעי"ז ואפרט בקיצור.

[א] בשער הציון סימן ר"ב סקי"ט כתב לגבי מה שנחלקו המג"א והעוללות אפרים בפרי שלא היה ראוי לאכילה ותיקנו ומתקו, דלדעת המג"א מברך שהכל, ולדעת העוללות אפרים בורא פרי העץ. וכתב השעה"צ דהגר"א ס"ל כעוללות אפרים, אך מטעם אחר א"א לברך בפה"ע לדעת הגר"א, דהוא הלא ס"ל דרק כשהגיע לעונת המעשרות מברך בפה"ע. ומשמע לכאורה דכונתו דאי אפשר לנהוג על פי הגר"א לברך כיון דלשיטתו ממה נפשך לא מברכינן.

אך אין הכרח שזה כונת השעה"צ, ויותר נראה דכונתו רק דהרוצה לסמוך על "שיטת הגר"א" ולברך אין לו על מה לסמוך, עי"ש ודו"ק.

[ב] ביו"ד סימן ס"ד סעיף ט' נפסק כשיטת רבנו אפרים דחלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה אסור. וכתב שם הט"ז ס"ק ח' דמ"מ לא אמרינן בחלב זה חתיכה נעשה נבילה ואעפ"י שדעת הרמ"א בסימן צ"ב ס"ד דבכל איסורי תורה אמרינן חנ"נ. בני"ד אין איסור זה אלא שיטת רבנו אפרים והוא הלא ס"ל דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב, עי"ש. הרי לכאורה דאין להחמיר אלא א"כ חומרא זו מתיישב כשיטת אחד הראשונים כפסק מוחלט. ולא כאשר החומרא הוא דלא כחד, אך באמת נראה להדיא דעיקר כונת הט"ז משום דרוב הפוסקים נקטו דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים, ועוד דאין זה אלא גזירה דרבנן ובכה"ג שיש על מי לסמוך להקל לא גזרי, ואין כונתו משום דלשיטת רבנו אפרים "לשיטתו" אין איסור, ואם כן אין מכאן ראיה כלל, דאין להקל כאשר ממה נפשך אין מי שמתיר.

[ג] ביו"ד סימן קצ"ו פסק הבית יוסף דרק בבדיקות המחוייבות צריך לבדוק עד מקום שהשמש דש, וכתב דהכונה רק להפסק טהרה ולבדיקה אחת בז' נקיים, ואע"ג שהסמ"ג וסה"ת מצריכים לבדוק פעמיים ביום, הבדיקה השניה לא צריכה להיעשות עד מקום שהשמש דש, שהרי המצריכים לבדוק פעמיים ביום אינם מצריכים לבדוק בעומק שהשמש דש, הרי שהקיל כיוון שממה נפשך אין מי שמחמיר הני תרי חומרות. וגם בזה נראה דכיון שרוב הפוסקים כתבו דאי"צ לבדוק בעומק כ"כ. הרוצה להחמיר כשיטת המחמיר אי"צ להחמיר כיון דלשיטתם אי"צ לבדוק פעמיים ביום ודו"ק, עי"ש.

[ד] ולכאורה שאלה יסודית זו תלויה במחלוקת מפורשת בעירובין ו' ע"ב שם נחלקו רב ושמואל במבוי עקום דלרב דינו כמפולש ולשמואל דינו כסתום. ועוד נחלקו שם ע"ב במבוי מפולש דלרב עושה צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן ולשמואל צריך דלת ממש מצד אחד, ובגמרא שם אמרו דבנהרדעא היה מבוי עקום והחמירו בו כחומרי דרב דהוי כמפולש וכחומרה דשמואל להצריך בו דלת, והקשו "ומי עבדינן כתרי חומרי והא תנן כחומרי ב"ש וכחומרי ב"ה עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך". והקשו התוס' הא בכמה מקומות קי"ל כמר בהא וכמר בהא. ותירצו, דבני"ד שאני דמבוי זה לכו"ע מותר בצוה"פ וליכא מאן דמצריך בו דלתות, עי"ש.

הרי לן להדיא דאי אפשר להחמיר בצירוף ב' שיטות אם ממה נפשך ליכא מאן דאוסר, וק"ו דאין להקל בכה"ג.

אך באמת זה תלוי בשני התירוצים בגמ' שם על קושיא זו "כחומרי ב"ש וכחומרי ב"ה" וכו'. דרנב"י תירץ דבאמת אף רב מחמיר במבוי מפולש דצריך דלתות הרי דבאמת א"א לעשות בחומרי' דרב ודשמואל, אך ר' שיזבי דחה קושיא זו מעיקרו ותירץ דדוקא כששתי החומרות סתרי אהדדי משא"כ בדלא סתרי אהדדי שפיר עבדינן כחומרא דמר וכחומרא דמר, ולשיטתו פשוט דאפשר להצריך דלתות במבוי עקום עפ"י צירוף חומרותיהם של רב ושמואל, ועי"ש בריטב"א דהלכה כר' שיזבי.

ואם כן אין כל קושי לפסוק בחדא כמר ובחדא כמר, בין לקולא בין לחומרא, ודו"ק.