דרשני:סימן יט-פצוע דכא כהן לענין נשיאת כפים (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סימן יט

פצוע דכא כהן לענין נשיאת כפים

שאלה מזעזעת מימי השואה מובאת בשו"ת ממעמקים (חלק ב סימן ז) בכהן שסורס על ידי הנאצים ימ"ש לאחר שנתפס מחביא מעט מזון במקום מבושיו, וזה סיפור המעשה: בשנת תש"ב הוציאו הגרמנים צו האוסר לעובדי הכפיה היהודים להכניס לגיטו בשובם מעבודתם צרכי מזון מארוחתם הזעומה שניתנה להם במקום עבודתם. מטרת הצו היתה כנראה, שעובדי הכפיה לא ישתמשו בלחם חוקם כדי להחיות בו את אנשי ביתם נשיהם וטפם, ויתענו בראותם את אנשי ביתם עטופים ברעב. הנאצים ימ"ש היו נוהגים לבדוק ולחפש בבגדיהם וכליהם של היהודים לוודא שלא הבריחו מעט אוכל לביתם.

אחד היהודים, הקדוש ר' יחיאל בר' מאיר הכהן הי"ד, לא עמד בנסיון הנורא, וכדי להביא מעט לחם לעולליו הרכים, פרס מלחם עניו פרוסה ושם אותה במבושיו, בחושבו שבאופן זה יצליח להעבירה לביתו מבלי שעין הצוררים הארורים תרגיש בדבר. אך בשובו מהעבודה תפסוהו הרשעים ימ"ש, פשטו את בגדיו מעליו, ומשמצאו את פרוסם הלחם היבש במקום הבושת, הכוהו מכות רצח ולא נתקררה דעתם עד שעשאוהו כעץ יבש בסרסם אותו, למען לא יוכל להוליד עוד.

לאחר שהחלים הקדוש ר' יחזקאל הי"ד מפצעיו, בא אל הגאון מחבר שו"ת "ממעמקים" ושפך את מר לבו: הן נגזרתי מלבוא בקהל, אין לי תקות אדם, ובוודאי סופי יהיה שהזדים ימ"ש יכריעוני לטבח, אבל בינתים חלילה לי מעבור תפילה וברכה, משכים ומעריב אני לבית המדרש במסירות נפש, אולם איך תערוב עלי תפילתי שהרי מזרעו של אהרן הכהן אני, ומתמיד קראתי ראשון בתורה, וכפי שידעתי לא אוכל עוד לעלות לתורה ככהן לקרוא ראשון, עולמי חשך בעדי מבלי שיהל לי אור.

ונפשו בשאלתו "אולי יש בשבילי מזור ותרופה מצד הדין כדי שאוכל לעלות לתורה כדרכו של כהן לברך ראשון ולשבוע מזיו כבודה, ויורני כדת מה לעשות וכדין איך להתנהג בנידון זה". מסקנת שו"ת ממעמקים היתה להיתר, וכפי שיובא להלן.

אך כשנעיין בסוגיה זו בשורש דברי הגמרא ורבותינו הראשונים והאחרונים וגדולי הפוסקים, נראה שאין הדברים פשוטים כלל ועיקר, ומבירור והגדרת פסולו של "פצוע דכא" עולים הבדלים בין פסולו של "פצוע דכא" כהן ו"פצוע דכא" ישראל, כדלהלן.

פסול "פצוע דכא" מוזכר בתורה ביחס לכלל ישראל, וביחס לכהנים.

בחומש דברים (כג, ב) נאמר: "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'". ופירש רש"י: "פצוע דכא, שנפצעו או שנדכאו ביצים שלו. וכרות שפכה, שנכרת הגיד ושוב אינו מוליד". ופסוק זה מדבר על כלל ישראל, כהנים לויים וישראלים, שכל פצוע דכא וכרות שפכה לא יבוא בקהל ה' שפירושו שלא ישא ישראלית, כמו שפירש רש"י (שם פסוק ג) "לא יבוא ממזר בקהל ה'", ופרש"י: "לא ישא ישראלית" [בשפתי חכמים מבאר מדוע לא פרש"י מהי המשמעות של "לא יבוא בקהל ה'" אצל פצוע דכא, והמתין לפרשו אצל ממזר].

ובחומש ויקרא בפרשת אמור אל הכהנים (כא, טז–כג) בפסוקים שנאמרו בהם המומים הפוסלים כהנים להקריב קרבנות ולשרת בבית המקדש, אחד המומים הוא "מרוח אשך", ופירש רש"י שם: "מרוח אשך לפי התרגום מריס פחדין, שפחדיו מרוססין, שביצים שלו כתותין".

והנה במסכת בכורות (מד, ב) נחלקו מהו "מרוח אשך: תנא קמא סובר שאם אין לו ביצים או שיש לו רק ביצה אחת הרי זה מרוח אשך האמור בתורה. ור' ישמעאל סובר "כל שנימוכו אשכיו". ר' עקיבא אומר כל שרוח באשכיו [ולפי דעתו "מרוח" הוא מלשון "רוח", שאשכיו מלאים רוח ונפוחים]. ר' חנינא בן אטיגנוס אומר, כל שמראיו חשוכים [כלומר, שהוא שחור ככושי, ולא בביצים משתעי קרא כלל].

נמצא לפי זה שרש"י ותרגום אונקלוס מפרשים כדעת ר' ישמעאל - שמרוח אשך הוא "כל שנימוכו אשכיו", והיינו שביצם שלו כתותין. ואילו הרמב"ם שכתב בהלכות ביאת מקדש (פרק ח הלכה יב) "מי שרוח באשכיו והוא מרוח אשך האמור בתורה", סובר כדעת ר' עקיבא. וכן פירשו האבן עזרא והרמב"ן על התורה: "מרוח אשך, בעל הרוח, אשר ביציו נפוחים בו, והוא חולי נהוג בזקנים". וכן בתרגום יהונתן: "או דפחדוי נפיחין וקליטין".

והשאלה שיש לדון בה היא האם פסול "פצוע דכא" שנאמר לכלל ישראל הוא באותו גדר של הפסול "מרוח אשך" שנאמר לכהנים, או שגדרי הפסולים אחרים ושונים זה מזה.

ב.

יסודות הענין ערוכים בסוגיית הגמרא במסכת יבמות (עו, א) דתנן: "פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת, ואינן אסורים אלא מלבא בקהל, שנאמר לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'". ופרש"י: "מותרין בגיורת ומשוחררת, דלא איקרו קהל".

על דברי המשנה באיסור פצוע דכא מכל ישראל, שאסור לו להינשא לבת ישראל מ"קהל ה'", מוסיפה הגמרא לדון באיסור פצוע דכא בכהונה: "בעו מיניה מרב ששת, פצוע דכא כהן מהו בגיורת ומשוחררת, בקדושתיה קאי ואסיר, או דילמא לאו בקדושתיה קאי ושרי". כלומר, כל כהן כשר שאינו פצוע דכא, אסור בגיורת ומשוחררת משום איסור זונה, שנבעלה מקודם, ונשאל רב ששת האם כהן פצוע דכא נפקע על ידי מום זה מקדושת כהונה, וכבר לא נוהג בו האיסור המיוחד שיש לכהנים לישא גיורת ומשוחררת, ויהיה מותר לבוא בגיורת ומשוחררת ככל אדם מישראל פצוע דכא שמותר. או שאין מום זה מפקיעו מקדושת הכהונה, אלא הרי הוא כהן קדוש שהוא בעל מום, וממילא עדיין יש לו איסור המיוחד בכהנים לישא גיורת ומשוחררת.

והשיב רב ששת: "תניתוה, פצוע דכא ישראל מותר בנתינה [אחד משבעה אומות מן הגבעונים, רש"י] ואי סלקא דעתך פצוע דכא בקדושיה קאי, אקרי כאן לא תתחתן בם" [והיכי שרי ישראל בנתינה, הא כתיב לא תתחתן בם, רש"י]. כלומר, לדעת רב ששת האיסור לישראל לישא משבעה עממין הוא כאותו גדר של האיסור של הכהן לישא פסולי כהונה כגיורת ומשוחררת, וכשם שאיסור פסולי כהונה נובע מקדושת הכהונה, כמו כן האיסור של כלל ישראל לישא נתינה נובע מקדושת ישראל. ומכיון שכך, מוכח ממה שישראל פצוע דכא מותר בנתינה, שפצוע דכא אינו בקדושת ישראל ולכן הותר באיסור הנובע מקדושת ישראל, וממילא נאמר שגם כהן פצוע דכא נפקע מקדושת כהונה ויהיה מותר באיסורים הנובעים מקדושת הכהונה.

דחה רבא: "אטו התם משום קדושה ולאו קדושה הוא, דלמא מוליד בן ואזל פלח לעבודת כוכבים הוא, והני מילי בהיותן עובדי כוכבים, אבל כי מגיירי שרו, ורבנן הוא דגזרו, וכי גזרו בהו רבנן בהנך דבני אולודי, אבל האי דלא בר אולודי לא גזרו ביה רבנן וכו' כי גזרו רבנן בכשרים בפסולים לא גזרו". כלומר, לפי רבא אין איסור חיתון בז' עממין נובע מקדושת ישראל שנאסור בגללו גם נתינים גרים, אלא האיסור נובע מחשש שמא יוולד בן שילך לעבוד עבודה זרה, ונמצא שמן התורה מותר ישראל בנתינה גיורת, משום שכבר לא שייך בה חשש "דאזיל ופלח לעבודת כוכבים", ונתינה גיורת אסורה רק מדרבנן, ועל פסולים כמו פצוע דכא לא גזרו, ולכן פצוע דכא מותר בנתינה אף מדרבנן.

אך במסקנה חזר בו רבא "והדר אמר רבא לאו מילתא הא דאמרי, בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות". ופירש רש"י: "לאו מילתא היא דאמרי דאוקימנא קרא בהיותם עובדי כוכבים, דבהיותם עובדי כוכבים לית להו חתנות, אלא ודאי קרא בגרים כתיב ומשום קדושה הוא ומדשרינן פצוע דכא בנתינה שמע מינה לאו בקדושתיה קאי". ומבואר מסקנת רבא, שאיסור נישואי ישראל בז' עממין ואיסור נישואי כהונה בגיורת ומשוחררת הם אותו גדר של איסור, ושניהם נובעים מקדושה: קדושת ישראל וקדושת הכהונה. וכשם שקדושת ישראל נפקעת מישראל פצוע דכא, כך נפקעת קדושת כהונה מכהן פצוע דכא.

ג.

בפסיקת ההלכה בעניינים אלו מצאנו סתירה בדעת הרמב"ם.

בהלכות איסורי ביאה (פרק יב הלכה כב) כתב: "מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורים מן התורה לבוא בקהל. והדבר ידוע שלא נתגייר מהם אלא הגבעונים, ויהושע גזר עליהם שיהיו אסורים לבוא בקהל אחד זכרים ואחד נקבות, ולא אסר אותם אלא בזמן שיש מקדש וכו' והם הנקראים נתינים, לפי שנתנם לעבודת המקדש. בא דוד וגזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם ואפילו בזמן שאין מקדש וכו', ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו, לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם בעת שבקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם והרגום ולא רחמו עליהם".

ומבואר לדעת הרמב"ם שהאיסור "לא תתחתן בם" הוא דווקא בעודם גויים, וזהו כשיטה הראשונה של רבא ביבמות, שקדושת ישראל וכן קדושת כהונה אינה נפקעת מפצוע דכא, ונמצא שגם כהן שהוא פצוע דכא אסור בגיורת ומשוחררת.

ואילו (בפרק טז הלכה א) כתב הרמב"ם: "פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו, לוקין, שנאמר לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה', ומותרין לישא גיורת ומשוחררת ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת שאינו בקדושתו, ואפילו נתינה או אחת מן הספיקות מותרות לו. הואיל ופצוע דכא אסור לבוא בקהל, לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספיקות, אבל פצוע דכא וכרות שפכה אסור בממזרת ודאית שהרי איסורה מן התורה". ומפורש בדבריו כמסקנת דברי רבא, שכהן פצוע דכא נפקע מקדושת כהן ומותר בגיורת ומשוחררת, ואם כן נמצאו דברים אלו סותרים למש"כ בפרק יב.

ועמד בקושיה זו המגיד משנה (בפרק טז שם) שכתב: "ואע"ג דהא דרבא בתרייתא לאו הלכתא היא לדעת רבינו, כמו שנתבאר פרק יב דנתינים כיון שנתגיירו מותרין דבר תורה, וכסברא קמייתא דרבא, מכל מקום כיון דרב ששת הוה פשיט ליה להתירא, ורבא דהוה דחי ליה הדר ביה, מכל מקום קיימא לן כהתירא ומותרין בגיורת. ופשטה דמתניתין הכי הוא, דקתני מותרין בגיורת סתם לא שנא כהן ולא שנא ישראל, זה דעת רבינו, אבל בממזרת סבור רבינו שהוא אסור".

ומוסיף המגיד משנה: "דאי לא, אדתני מתניתין שהוא מותר בגיורת, ליתני בממזרת דהוי רבותא טפי, אלא מתניתין לא תני אלא גיורת דקהל גרים לא אקרי קהל אבל לענין ממזרת בקדושתיה קאי ואע"ג דכהן לאו בקדושתיה קאי, לא ילפינן ממזרת שהוא לאו השוה בכל מגיורת לכהן דלא מפרש לאויה בקרא ואין איסורו שוה בכל, ואין לנו להתיר אלא מה שמנו חכמים, זהו דעתו ז"ל. ובירושלמי (יבמות פרק ח הלכה ב וקידושין פרק ד הלכה ג) נחלקו בדין הממזרת ופסק רבינו להחמיר בשל תורה. והמפרשים חלוקים בזה, יש מי שהוא סבור שהוא מותר אפילו בממזרת, וזהו דעת הראב"ד בהשגות (פרק טז שם) וכן כתב הרשב"א ז"ל. ובעל המאור אוסרו בגיורת כשהוא כהן וכסברא קמייתא דרבא דדחיה לפשיטותיה דרב ששת, וכל שכן שכל פצוע דכא אסור בממזרת כדעת רבינו".

לפי דברים אלו עלו בידינו שלוש שיטות בענין כהן פצוע דכא, ושיטת הרמב"ם היא הממוצעת שביניהם.

שיטה אחת: דעת הראב"ד, שאינו בקדושתו כלל, ולכן מותר אף בממזרת שאיסורה מפורש בתורה.

שיטה שניה: דעת בעל המאור, שפסק לגמרי כסברא קמייתא דרבא, וכהן פצוע דכא בקדושתיה קאי ואסור במה שהיה אסור מקודם שהיה פצוע דכא, ולכן אסור אף בגיורת ומשוחררת וכל שכן בממזרת.

והשיטה השלישית: דעת הרמב"ם, שכאמור היא שיטה אמצעית, ולדעתו "ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת שאינו בקדושתו". אולם אסור בממזרת כי איסורה מפורש בתורה, ולענין זה לא נפקע מקדושתו, וכמו שכתב המגיד משנה: "אבל לענין ממזר בקדושתיה קאי".

ד.

להלכה, נחלקו מרן המחבר והרמ"א בשו"ע אבן העזר (סימן ה סע' א) במחלוקת הראשונים הנ"ל:

המחבר כתב: "פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת. ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו, ואפילו נתינה או אחת מהספיקות מותרת לו, הואיל ופצוע דכא אסור לבוא בקהל לא גזרו על הנתינים ועל הפסיקות. אבל אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה". ומבואר דעת המחבר שפסק כשיטת הרמב"ם.

וכתב הרמ"א על דברי מרן השו"ע: "ויש מתירין אפילו בממזרת", וכפי שמצויין שם שזוהי דעת הטור והראב"ד והרשב"א, המתירים כהן פצוע דכא אף בממזרת משום שנפקע מקדושתו לגמרי.

וכשיטה זו מבואר גם בדברי הריטב"א בחידושיו למסכת יבמות (עו, א) וז"ל: "הדר אמר רבא לאו מילתא הא דאמרי, בגיותן לית להו חתנות. פירוש, דוודאי חתנות דאסר רחמנא בגירותן הוא, וישראל כשר אסור בנתינה גיורת מן התורה, וכיון דשרי בה פצוע דכא על כרחך טעמא דמילתא משום דלא קאי בקדושתיה, ושמע מינה דפצוע דכא כהן מותר בגיורת למאן דאמר דקהל גרים לא איקרי קהל ולא פסיל לה עליה משום זונה כדמעיקרא דהא לא בקדושתיה קאי לאחר שנפצע וכן הלכתא. הלכך פצוע דכא אפילו כהן מותר בגיורת ונתינה, אעפ"י שהן איסור מן התורה לכהן ברור ולישראל ברור, כשנפצעו אישתרו להן בתרוויהו, לפי שיצאו מקדושתם. וכיון שכן הוא הדין שהם מותרים בממזרת, כיון דממזרים לא איקרו קהל, והני יצאו מקדושתם, דמה לי נתינה מה לי ממזרת, הא והא איסור תורה הוא בישראל ברור, וכן אמר בירושלמי בפירוש, דלמאן דשרי פצוע דכא בנתינה, מותר נמי בממזרת".

ומוסיף הריטב"א: "ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהוא מותר בגיורת ונתינה ואסור בממזרת, כי הוא סובר דגיורת לכהן אסורה מדבריהם וממזרת איסור תורה, ולא הותרו לו אלא איסור מדבריהם". ואמנם ביאורו של הריטב"א בדעת הרמב"ם שחילק בין גיורת ונתינה לבין ממזרת, שונה מביאורו של הרב המגיד בדעת הרמב"ם. המגיד משנה כתב שגם לדעת הרמב"ם גיורת ונתינה הם מדאורייתא, אלא שאינם דומים לממזרת, כי גיורת לכהן לא מפורש הלאו בכתוב, ואין איסורה שוה בכל, ואין לנו להתיר אלא מה שמנו חכמים. אולם הריטב"א כתב בביאור דעת הרמב"ם שסובר שגיורת ונתינה לכהן הם איסור מדרבנן (וכעין דברי הריטב"א כתב רבי אברהם מן ההר בחידושיו למסכת יבמות שם).

ה.

עד עתה נתבררו דעות הפוסקים בדין פצוע דכא בגיורת ומשוחררת נתינה וממזרת, ולגבי היתר לישא גרושה נחלקו הבית שמואל וחלקת מחוקק בשו"ע שם.

והנה לשיטת בעל המאור הנ"ל שפסק לגמרי כלישנא קמא דרבא שאיסור ז' עממין הוא בעודן בגיותן ולדעתו הקדושה לא נפקעת כלל מפצוע דכא, ואסור אפילו בגיורת ונתינה וכל שכן בממזרת, פשיטא שגם כל דיני כהונה נוהגים בכהן פצוע דכא, ואסור בגרושה. אולם לדעת הרמב"ם ומרן המחבר שלגבי גיורת ונתינה נפקעת קדושת הכהונה אך לגבי ממזרת בקדושתיה קאי, יש לעיין מה הדין בשאר דיני הכהונה, האם דומה לדין גיורת ונתינה שנפקעת הקדושה, או לדין ממזרת שלא נפקעת הקדושה.

וכתב החלקת מחוקק (שם ס"ק א) וז"ל: "כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו, משמע דהוא הדין גרושה וחללה (דמה לי זונה מה לי גרושה וחללה, דהא בחד קרא כולהו כתיבי, אשה זונה וחללה וגרושה מאישה לא יקחו. וגיורת זונה היא דנבעלת לכותי, כך פירש רש"י יבמות (עו, א) שכהן כשר אסור בגיורת ומשוחררת משום זונה שבעלה בגיותן) וכן אין עליו שום קדושת כהן כגון ליטמא למתים ולישא כפיו, דמאחר שאתה מתירו בגיורת שהיא זונה דקרא הוא הדין שאר מצות כהונה, והוי כזר בעלמא".

נמצא דשיטת החלקת מחוקק היא, שכהן פצוע דכא מופקע לגמרי מקדושת הכהונה, ולא שייכים בו דיני כהונה דוגמת האיסור ליטמא למתים, ולכן גם אינו נושא את כפיו. ומשמע מדבריו שגם הלכות נוספות הנוהגות בכהנים לא שייכות בו, כגון לכבדו לעלות בתורה ראשון ולתת לו מנה יפה ראשון [שחיובם מדין "וקדשתו"], וכן לא נאמר בו איסור השתמשות בכהן [כאשר אינו מוחל].

אמנם הבית שמואל (ס"ק א) חולק על החלקת מחוקק, וכתב: "פצוע דכא יש בזה ג' שיטות. לדעת הרמב"ם דפוסק שאיסור התחתנות בז' עממין ונתינים היינו בגיותן, ולכן מותר פצוע דכא בנתינים משום דהם גרים מדאורייתא ודוד גזר עליהם, ובפסולים לא גזר, ואסור בממזרת, כי לענין איסור ממזר בקדושתן קאי, כן כתב המגיד. והא דכהן פצוע דכא מותר בגיורת ואסור בממזרת, זה לפי שאין מפורש לאו גירות בתורה גם הוא לאו שאינו שוה בכל, אבל בממזרת אסור, ואין לנו להתיר אלא מה שמנו חז"ל כן כתב המגיד. ולישא גרושה וחללה אסור, דהא מפורש בתורה, [ו]אע"ג שאף גיורת אסורה משום זונה וזונה מפורש בתורה, מכל מקום האיסור אינו מפורש אלא ילפינן מקרא דיחזקאל דגיורת בכלל זונה וכו' ולא כחלקת מחוקק שכתב שמותר בגרושה".

אמנם לכאורה מחלוקת החלקת מחוקק ובית שמואל היא לדעת הרמב"ם והשו"ע, אבל לשיטת הרמ"א [דהיינו דעת הראב"ד והרשב"א הטור והריטב"א] שמתיר אפילו בממזרת, פירושו שהכהן פצוע דכא נפקע לגמרי מקדושתו, ואם כן מסתבר שגם לגבי שאר דיני הכהונה מופקעת קדושתו, ואין הוא עולה לתורה ראשון וגם לא מקבל חלק ראשון. וכן מפורש בדברי הבית שמואל שכתב בהמשך דבריו: "ולשיטת הפוסקים דסבירא להו כלישנא בתרא דרבא, דאיסור התחתנות אפילו בגיורת, ומכל מקום פצוע דכא מותר בנתינים אע"ג דמפורש לאו דידיה והוא לאו השוה בכל, ומזה ילפינן דמותר ג"כ בממזרת וכו' ולפי שיטה זו נראה שכהן פצוע דכא מותר בגרושה".

ואף שהבית שמואל כתב מפורש רק שמותר בגרושה, מכל מקום נראה לכאורה שאם התיר לשיטה זו לישא גרושה, הרי שמופקע גם מכל דיני הכהונה. אולם להלן יבואר, שיש מהפוסקים שמחלקים בין דיני היתר פצוע דכא בגרושה לבין דיני כהונה אחרים.

ו.

שתי קושיות הקשה החלקת מחוקק על שיטתו שפצוע דכא מופקע לגמרי מקדושת כהונה ומותר בגרושה ולא נוהגים בו דיני כהונה כאיסור ליטמא למתים ונשיאת כפים.

א. מדברי הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש (פרק טז הלכה ח), שמנה פסולי פצוע דכא בתשעים המומין הפוסלים כהנים מעבודה בבית המקדש, ויחד עם זאת כתב הרמב"ם (שם פרק ו הלכה יא-יב) שכהן כשר בייחוסו והוא בעל מום "חולק בקדשים עם אנשי בית אב שלו ואוכל". נמצא מבואר בדברי הרמב"ם, שפצוע דכא אינו מופקע מקדושת כהונה שכן למרות שפסול לעבודה הרי הוא חולק ואוכל בקדשים. ומוסיף החלקת מחוקק בקושיה זו "ומקרא מלא הוא מרוח אשך, ותרגומו מריס פחדין", וכתיב "מקדשי הקדשים יאכל". כלומר, בפסוק עצמו מפורש שפצוע דכא אינו נפקע לגמרי מקדושת הכהונה ועדיין אוכל מקדשי הקדשים.

ב. בריש פרק הערל ביבמות תנן: "כהן פצוע דכא אוכל בתרומה", ואם כן מוכח שאינו מופקע מקדושת כהונה. אולם קושיה זו מתרץ החלקת מחוקק: "תרומה שאני דאפילו עבדים אוכלים בתרומה", כלומר, אין להביא ראיה מאכילת תרומה, שכן גם עבד אוכל בתרומה אע"פ שבוודאי אין בו קדושת כהונה.

ובהשקפה ראשונה, דברים אלו של החלקת מחוקק במה שכתב שפצוע דכא יכול לאכול תרומה גם אם נפקע מקדושת כהונה, כשם שעבד אוכל תרומה, תמוהים מאד, מה הקשר ביניהם. הלוא הדין שעבד אוכל תרומה אינו דין עצמי בעבד אלא דין הנובע מהיותו עבד של כהן, והתחדשה הלכה שהוא נטפל לאדונו הכהן והתירה התורה לאדון להאכיל את עבדו בתרומה, וכפי שמותר לכהן להאכיל תרומה אף לבהמתו. אולם אם נאמר שכהן פצוע דכא נפקע לגמרי מקדושת כהונה ונחשב לזר, מאיזו סיבה יוכל לאכול תרומה, הרי מדין כהונה אינו יכול לאכול תרומה שהרי הוא זר, והרי גם כן אינו עבדו של כהן - ואם כך מנין יש לו היתר לאכול תרומה ללא קדושת כהונה.

ועל כרחך אנו למדים מכאן יסוד: גם לשיטת החלקת מחוקק שפצוע דכא נפקע מקדושת הכהונה לגבי כל הדינים המתחייבים מקדושת הכהונה, מכל מקום עדיין יש לפצוע דכא שייכות לשבט הכהונה ונטפל לדין כהונה, ולכן דומה דינו לעבד האוכל תרומה מחמת ששייך לאדונו ונטפל לכהונה, ודי בזה כדי לאכול בתרומה גם בלי קדושה עצמית של כהונה, וכך גם פצוע דכא, אמנם קדושת כהונה אין בו והרי הוא כזר מצד קדושת הכהונה, אולם מאחר ובא משבט הכהונה הוא נטפל לשבט הכהונה, די בזה כדי שיוכל להתירו לאכול תרומה.

וכעין יסוד זה, ראיתי באוצר הפוסקים על השו"ע (אבן העזר סימן ה אות ז) בשם שו"ת קהלת יעקב (סימן א) שכתב ש"כהן פצוע דכא לא גרע מנקבות". כלומר, כשהכהן נהיה פצוע דכא - יורד מהמעלה שיש לכהן זכר על פני כהנת, ונפקע מהדינים שחלים על הכהנים הזכרים, ברם עדיין נשאר לכל הפחות כדרגת נקבות כהונה, ולכן יכול לאכול בתרומה.

מאידך מובא באוצר הפוסקים בשם החלקת יואב (מהדו"ק אבן העזר סימן ג) שהביא מהראב"ן יבמות (שם) שדין כהן פצוע דכא דומה לדין חלל. ובחלל פסק הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש (פרק ו הלכה י) "כהן שעבד, ואחרי שעבד נבדק ונמצא חלל עבודתו כשירה לשעבד בדיעבד ואינו עובד להבא, ואם עבד לא חילל, שנאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, אפילו חולין שבו תרצה".

נמצא שיש נפקא מינה בהגדרת הכהונה של פצוע דכא: לפי החלקת מחוקק ושו"ת קהלת יעקב שנפקע מקדושת כהונה ורק יש לו שייכות לכהונה ולא גרע מנקיבות, נראה שאם עבד, עבודתו פסולה. אולם לפי החלקת יואב בשם הראב"ן שדינו כחלל, עבודתו כשרה בדיעבד כמבואר ברמב"ם בדין כהן חלל.

ז.

בתירוץ הקושיה הראשונה של החלקת מחוקק כתב הפתחי תשובה (שו"ע שם ס"ק א) על פי דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק טז הלכה ט) ש"כל פסול שאמרנו בענין זה [של מום באברי הזרע, היינו] בשלא היו בידי שמים כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו. אבל אם נולד כרות שפכה ופצוע דכא או שנולד בלא בצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו, או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתה אותן הרי זה כשר לבוא בקהל". ולפי זה לא קשה ממה שכתב הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש שפצוע דכא אוכל בתרומה, "דאפשר דמיירי בפצוע דכא שעל ידי חולי", ופצוע דכא כזה אע"פ שנפסל מעבודה, מכל מקום כשר לבוא בקהל כמו שכתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (שם) ומשום כך מותר באכילת קדשים. וכתירוץ זה כתב גם ערוך השלחן בהלכות פריה ורביה (אבן העזר סימן ה סע' ו).

ולכן כתב הפתחי תשובה, שעיקר קושית החלקת מחוקק היא מהפסוק שהביא "מקדשי הקדשים יאכל", ויקשה לפי שיטת רש"י במסכת יבמות (עה, ב ד"ה בידי שמים) שכתב שפסול "בידי שמים" פירושו על ידי רעמים וברד או ממעי אימו, ומשמע מדבריו, שאם הוא בא על ידי חולי הוא פסול, וכן מפורש ברא"ש (שם פרק ח סימן ב) בשם רש"י. ואם כן לשיטתם עדיין לא מתורצת קושית החלקת מחוקק, כי לא נוכל להעמיד את דברי הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש בפצוע דכא על ידי חולי, כי לשיטתם גם פצוע דכא שעל ידי חולי פסול לבוא בקהל.

אמנם כבר כתב הפתחי תשובה שגם מהפסוק לא קשה כל כך, משום שאפשר להעמיד את הפסוק בפצוע דכא "בידי שמים גמור", כלומר לא על ידי חולי אלא בכגון שנולד כך, ובזה גם רש"י והרא"ש מודים שכשר לבוא בקהל, ולכן "מקדשי הקדשים יאכל", אולם מכל מקום מסיים הפתחי תשובה שתירוץ זה "צ"ע".

ח.

עוד הביא בפתחי תשובה תירוץ בשם הבית מאיר, שכל האמור בפצוע דכא שאינו בקדושתו, היינו רק לענין קדושת הזיווג ומשום שאסור לבוא בקהל, אבל לעניינים אחרים הרי הוא כהן גמור, ולכן מובן מדוע מותר באכילת קדשים.

ולפי תירוץ זה, יתכן לומר בדעת הבית שמואל שהבאנו לעיל, שכתב שלפי שיטת הראב"ד שפצוע דכא מותר בממזרת, מותר גם בגרושה – שיש לחלק בין פצוע דכא לענין היתר נישואין עם גרושה, שדוקא בזה מותר משום שזהו מענין קדושת הזיווג, אבל בשאר הדינים שאינם נובעים מקדושת הזיווג אלא מכללות קדושת הכהונה, יחלוק הבית שמואל על החלקת מחוקק אף לפי שיטת הראב"ד, ויסבור הבית שמואל ששייכים בפצוע דכא דיני כהונה שלא מענין קדושת הזיווג, ודלא כהחלקת מחוקק שכתב שהפצוע דכא מופקע לגמרי מכל דיני כהונה.

אמנם מצאתי בספר ואני אברכם (פרק נז אות ב) שהביא בשם שו"ת פני מבין (סימן כה אות ד) שלפי דעת הראב"ד אסור לפצוע דכא לישא את כפיו, ואילו לפי דעת בעל המאור מותר. ומבואר, שלדעתו אם הראב"ד התיר לפצוע דכא לישא ממזרת, ברור הדבר שנפקע מקדושת כהונה לגמרי וגם אסור בנשיאת כפים.

ועוד הביא בספר ואני אברכם שבספר מעשה בצלאל על הרקנאטי (אות לו) למד מדברי הבית מאיר שהפצוע דכא יעלה יכול לעלות דוכן לישא כפיו ומכל מקום לא יאמר ברכת אשר קדשנו במצוותיו, משום שלא שייך לומר "בקדושתו של אהרן", עכ"ד. ודברים אלו קשה להולמם, שכן לפי סברת הבית מאיר גם אם נפקע מקדושת הזיווג, מכל מקום יש לו עדיין "קדושת אהרן".

ואולי הבין המעשה בצלאל, שמכיון שהנוסח "בקדושתו של אהרן", אין פירושו רק על קדושת הכהנים לישא כפיים לעם ולברכם, אלא כולל את כל ענייני הקדושה שנצטוו עליהם הכהנים, ואם כך, כאשר חסר לו מקדושת הכהונה, כגון לענין קדושת הזיווג שמקדושה זו הוא מופקע, אינו יכול כבר לומר "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן".

וכעין זה מובא באוצר הפוסקים הנ"ל בשם החלקת יואב שכתב, שאף לדברי הבית מאיר שפצוע דכא מופקע רק מקדושת הזיווג, מכל מקום "אין פודין אצלו בכורות, כיון שחסר לו מקצת הקדושה של הכהונה, מה שנפקע מקדושת הזיווג, וכל שאינו בכל קדושתו אין פודין אצלו בכורות", עכ"ד.

ט.

אולם בעיקר דברי החלקת מחוקק שכהן פצוע דכא מותר לישא גרושה, יש לתמוה תמיהה רבתי.

הנה מובא לעיל מדברי השו"ע, שדבר פשוט הוא שישראל פצוע דכא אסור לבוא בקהל, ואם כן בודאי שגם אסור בגרושה, שהרי גם הגרושה היא מקהל ישראל [ורק בגיורת ומשוחררת מותר דלא איקרו קהל, כנ"ל]. ומעתה יוצא לכאורה דבר משונה מאד: כהן שנתקדש בקדושות ואיסורים, מותר לפי החלקת מחוקק לישא גרושה בהיותו פצוע דכא, ואילו ישראל שלא נתקדש בקדושה מיוחדת אסור בגרושה בהיותו פצוע דכא, אתמהה.

וקושיה זו לכאורה קשה גם על דברי הבית שמואל. שהרי אף שהבית שמואל חולק על החלקת מחוקק במה שכתב החלקת מחוקק לפי שיטת השו"ע והרמב"ם, אבל בשיטת הראב"ד גם הבית שמואל כתב שמותר לכהן פצוע דכא לישא גרושה, ואף עליו יקשה, וכי יעלה על הדעת שכהן שנתקדש בקדושה מיוחדת, מותר בגרושה אם נהיה פצוע דכא, ואילו ישראל שאין בו קדושה מיוחדת כשהוא פצוע דכא אסור בגרושה שהיא מקהל ה'.

ואשר על כן נראה לחדש בביאור הדברים, שמי שקדושתו מרובה, בשעה שיורד ונפקע מקדושתו, יורד עד שנמצא בדרגה נמוכה וגרוע יותר ממי שירד מקדושה פחותה ממנו. ולכן כהן פצוע דכא גרוע יותר מישראל פצוע דכא, כי מאחר ולפני שנהיה פצוע דכא היה מקודש ביותר – אזי כאשר מאבד מקדושתו בגלל פציעתו הוא נפקע מקדושתו עוד יותר ממה שנפקע ישראל כאשר נהיה פצוע דכא. מפני שלישראל לא היו מלכתחילה קדושה ודינים מיוחדים, ולכן כאשר נהיה פצוע דכא נאמרה בו ההלכה שאסור לבוא בקהל ולכן אסור גם בגרושה. אולם הכהן שנאמרו בו קדושה מיוחדת, כאשר נפקע ממנה, דרגתו יורדת עד שנפקעת ממנו כל הקדושה לגמרי, ועד כדי כך שנהיה בדרגה הפחותה מישראל פצוע דכא, ומותר בגרושה וחללה.

ונראה להביא סמך ליסוד זה מסוגית הגמרא במסכת בכורות (מז, א) וז"ל: "דאמר רב פפא בדיק לן רבה, כהנת שנתעברה מנכרי מהו [האם בנה חייב בפדיון בחמשה סלעים כדין ישראל, או שעדייין יש בו קדושת כהן ופטור מפדיון]. ואמינא ליה, לאו היינו דרב אדא בר אהבה דאמר, לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים [ובגמרא העמידו שמדובר שנתעברה הלויה מנכרי ונחשב בנה, שבכל זאת קדוש בקדושת לויה ופטור מפדיון בכור]. ואמר לי הכי השתא, בשלמא לויה בקדושתה קיימא, דתניא לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מן המעשר ואוכלת, אבל כהנת כיון דאי בעיל לה הויא לה זרה".

מבואר בדברי הגמרא, שכהנת כשנפקעת מקדושתה, יורדת מקדושתה עד כדי כך שנהיית בדרגה הפחותה יותר מלוויה, כי לויה שנתעברה מנכרי בנה פטור מחמשה סלעים, כי עדיין קדוש בקדושת לויה. ואילו כהנת שנתעברה מנכרי אין בבנה כל קדושה והרי הוא כזר וחייבים לפדותו בחמשה סלעים.

והדברים מפורשים במש"כ התוס' (שם ד"ה אלא) וז"ל: "אלא כהנת כיון דנבעלה הויא לה זרה, ואפילו קדושת לויה פקעה מינה וגרעה מלויה אשת כהן שנשבית, שאע"ג שנפסלה מלאכול בתרומה לא פקעה מינה קדושתה לענין חמשה סלעים, אבל כהנת דקדושתה מגופה אתיא, כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי". ומבואר, שאפילו באופן ששניהן מפסידות מקדושתן, הכהנת והלויה, הכהנת מפסידה הרבה יותר ומגרע גרע מלויה.

הרי לנו כיסוד הדברים שכתבנו לעיל - דדווקא מי שקדושתו מרובה, בשעה שיורד ונפקע מקדושתו, יורד עד שנמצא בדרגה נמוכה וגרוע יותר ממי שירד מקדושה פחותה ממנו.

וכן מבואר בדברי המשך חכמה (פרשת בשלח) שפירש לפי היסוד המתבאר בסוגיית הגמרא בבכורות את דברי הכתוב (שמות טו, טז) "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית, תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'", וז"ל: "יבואר על פי מה שנראה לי טעם דהא דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא וקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, משום דאמרו בפרק יש בכור לויה שנבעלת בעילת זנות נותנים לה מן המעשר ואוכלת, וכהנת כיון דאיבעלה הויה לה כזרה ואפילו קדושת לויה פקע ממנה, ועיין שם בתוספות.

והוא כמו שאמרו בפרק אלמנה לכה"ג (יבמות סח, א) והיא הנותנת, כהנת דקדיש גופה פסיל לה, הא דלא קדיש גופה לא פסיל לה. וכן אמרו כיוצא בזה בפרק כל כתבי, מקום הכתב לא קמבעי לי דכי קדוש אגב כתב הוא דקדיש, אזלא כתב אזלא קדושתה, שלמעלה ושלמטה וכו' דמתחלה לשם חלק קדוש, והשתא כשנמחה נמי חלק, רש"י.

ולכן [כיון ש]אמרו כי ה' מתהלך בקרב מחניך זו מחנה הארון, ונמצא דכיבוש ארץ ישראל היה על ידי הארון [וכמו] כן בית המקדש היה על ידי גילוי שכינה, לכן כשחטאו ישראל פקעה קדושתם לגמרי והוי כאילו לא נכבשו. אבל בית שני שלא היה כיבוש על ידי ארון [שהרי] לא היה ארון, ובבית המקדש [השני] לא היתה שכינה, כמו שאמרו חז"ל (בסוף פ"ק דיומא) חמשה דברים חסרו בבית שני, א"כ לא היתה הקדושה ברום המעלה עד כי תפקע מהשממון והחורבן, לכן עדיין הם בקדושתם קיימין, והוי כלויה שנבלעה בעילת זנות דלא נפקע קדושת לויה.

וזה שאמר הכתוב עד יעבור עמך ה', זו ביאה ראשונה, פירוש, בפעם ראשונה שעל ידי ה' גלוי שכינה והארון. עד יעבור עם זו קנית, זו ביאה שניה שהיתה בלא ארון ובלא גלוי שכינה, ומשום הכי לא זכר בה [בביאה שניה שם] ה'. ולכן תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך שיהיו כנטוע לכולם, ומה יהיה קדושתו מכון, היינו רק בגדר מכון לשכינת ה', הוי כמו גליוני ספר תורה וכמו קדושת לויים שהם רק נתונים לכהנים, ולכן לא פקע קדושה מהם ויהיו נטועים לעולם וקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא", עכ"ד הנפלאים.

ולפי המבואר, מובנים דברי החלקת מחוקק שכהן שנתקדש בקדושות ואיסורים מותר לישא גרושה בהיותו פצוע דכא, וכן דברי הבית שמואל בשיטת הראב"ד שמותר לכהן פצוע דכא לישא גרושה, ואילו ישראל שלא נתקדש בכל קדושה מיוחדת אסור בגרושה בהיותו פצוע דכא. שכן דווקא מי שקדושתו מרובה - הכהן, בשעה שיורד ונפקע מקדושתו, כשנהיה פצוע דכא, יורד עד שנמצא בדרגה נמוכה וגרוע יותר ממי שירד מקדושה פחותה ממנו - הישראל.

י.

אכן, כמבואר לעיל, נחלקו החלקת מחוקק והבית שמואל בשיטת הרמב"ם: החלקת מחוקק סובר דכיון שמתבטלת קדושתו של הכהן הפצוע דכא, הרי הוא יורד מקדושתו עד כדי שנפקע לגמרי מקדושתו מכל דיני הכהונה ומותר ליטמא למתים ואינו נושא את כפיו. ומשום כך גרע מישראל פצוע דכא ומותר אף בגרושה. ברם הבית שמואל סובר שאף שנפקע מקדושתו ומותר לישא גיורת ומשוחרר, מכל מקום לא נפקע לגמרי מקדושתו לכל דיני הכהונה, ועדיין אסור בגרושה. ונראה לומר, שנחלקו החלקת מחוקק והבית שמואל במקום אחר לשיטתם כאן.

בשו"ע אבן העזר (סימן ז סע' יד) איתא: "כהן שבא על אחת מהעריות או על יבמה לשוק ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל [והיינו משום שחלל הוא רק מפסולי כהונה כגון זונה, וכאן לא נעשית זונה רק אחר ביאה ראשונה] אבל עשאה זונה".

וכתב החלקת מחוקק שם (ס"ק כד) וז"ל: "כהן שבא על אחת מהעריות. כבר כתבו האחרונים דאין נפקותא לדידן, דמאחר דהולד ממזר הוא גרע מחלל, ורק לענין התראה ומלקות יש נפקא מינה, והרמב"ם דקדק בלשונו בדין זה ולא כתב רק כהן שבא על היבמה לשוק, דלא הוי ממזר לדעת הרמב"ם". כלומר הנפקא מינה אם הולד ממזר או חלל היא רק לענין שאם יבוא עליו מי שאסור לו, יש לדעת על איזה איסור צריך להתרות בו, משום חלל או משום ממזר.

והבית שמואל (שם ס"ק לז) כתב: "אחד מהעריות, כתבו בדרישה וב"ח דהולד נעשה ממזר, ואין נפקא מינה מדין זה אלא לענין התראה אם הולד נקיבה וכהן רוצה לישא אותה, מתרין אותו משום ממזרת ולא משום חללה". ויש לדקדק בדברי הבית שמואל שהשמיט את שכתב החלקת מחוקק "הוא גרע מחלל", והלוא דבר הוא.

ונראה, שנחלקו החלקת מחוקק והבית שמואל מה דינו של ממזר זה, אם נפקע ויורד לגמרי מקדושת הכהונה עד שנהיה יותר גרוע מחלל – כך סובר החלקת מחוקק. ולפיכך כתב שהוא גרע מחלל, כלומר שנפקע לגמרי מקדושת הכהונה לכל דיני הכהונה, ולכן לא ישא כפיו ומותר לטמאות למתים וכדומה בכל דיני הכהונה. אבל הבית שמואל שהשמיט תיבות אלו "שהוא גרע מחלל", אפשר שזהו משום שסובר שלא נפקע לגמרי מקדושתו, וכעין שיטתו בפצוע דכא כהן, שאף שנפקע מקדושתו ומותר לישא גיורת ומשוחרר, מכל מקום לא נפקע לגמרי מקדושתו לכל דיני הכהונה, ועדיין אסור בגרושה.

ונראה שהדברים מרומזים בקיצור לשונו של הפרי מגדים (או"ח סימן קכח באשל אברהם ס"ק נז) שכתב וז"ל: "והוי יודע, כהן שבא על הממזרת חייבי כריתות ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל, ואף שהוא מפסולי קהל [כלומר, ממזר], ולפי זה אפשר נושא כפיו. ועיין אבן העזר (סימן ז סעיף יד) כהן שבא על עריות כו' כתבו החלקת מחוקק ובית שמואל (אות כד ולז) דאין נפקא מינה, ולכאורה נפקא מינה לפתוח ראשון ולישא כפיו דכהן הוא. ובחלקת מחוקק שם דגרע מחלל, ובב"ח דאין כשר, ומכל מקום י"ל דלאו זר הוא", עכ"ל.

ומבואר בדבריו שמלשון הב"ח והבית שמואל שלא כתבו "שהוא גרע מחלל", משמע שלא נפקע לגמרי מקדושת הכהונה וכהן ממזר הוא, ולפיכך מקשה הפרי מגדים שלכאורה יש נפקא מינה במה שהוא ממזר ולא חלל, אם נוהגים בו דיני הכהונה ומותר לישא כפיו. ובמה שכתב הפרי מגדים "ובחלקת מחוקק שם דגרע מחלל", כוונתו לומר, שמתיבות אלו שהוסיף החלקת מחוקק מתבאר שממזר זה נפקע לגמרי מקדושת הכהונה. כלומר, לדברי החלקת מחוקק אין הוא נושא כפיו ואינו עולה לתורה ראשון וגם לא מקבל חלק ראשון. ואילו לדעת הבית שמואל, עדיין חלים עליו כל דיני הכהונה, כנשיאת כפים ועליה לתורה וכיו"ב.

יא.

אמנם בדברי המנחת חינוך (מצוה רסד) בענין טומאת הכהנים לקרוביהם, מתבאר שאין מחלוקת בין החלקת מחוקק ובית שמואל, אלא לפי שניהם הממזר אינו כהן כלל.

וז"ל: "והנה אם הבן ממזר, כגון שבא אביו על חייבי כריתות או על ממזרת, בפשיטות נראה דאף שהוא ממזר מכל מקום כהן הוא, כדקיימא לן (יבמות כב, ב) דממזר בנו לכל דבר. וכן הוא בשו"ע (אהע"ז סימן ז סע' יד) כהן שבא על אחת מהעריות ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל, ואם חזר וכו', דאין חלל אלא מפסולי כהונה. ודין זה מבואר בר"מ (הלכות איסורי ביאה פרק יט הלכה ה), ושם כתב דאם בא על יבמה לשוק ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר ואינו חלל. אך הדרישה (אות ז) והב"ח (ד"ה איזהו) והחלקת מחוקק (ס"ק כד) והבית שמואל (ס"ק לז) כתבו דאין נפק"מ לדידן דין זה, דמאחר דהולד הוא ממזר הוא גרע מחלל, רק דנפק"מ דמתרין בו אם הוא בת משום ממזרת ולא משום חללה, נראה מדבריהם דממזר אינו כהן כלל. וכן נראה מדברי הרב המגיד בר"מ שם (הלכה ה) שכתב דרבינו לא יצא לצייר דין זה לענין הכשר רק ביבמה לשוק, דאי בשאר עריות הולד פסול. נראה מדבריו דפסול לכהונה, דהיינו דאינו כהן כלל, ומותר ליטמא למתים, דדינו כחלל לכל דבר וגרע מיניה".

ומוסיף המנחת חינוך: "ומכל מקום אף שכולם הסכימו לזה, לא ידעתי מנין הוציאו לזה, כיון דממזר כישראל לכל דבר והוא בנו לכל דבר, מהיכי תיתי לא יהיה עליו דין כהן. נהי דלענין עבודה אפשר דאסור, כמו בעשרה כהנים שפירש אחד מהם ובעל דהולד אינו עובד, דבעינן מתייחס אחריו עיין ר"מ שם (פרק כ הלכה כ) ושו"ע אבן העזר (סימן ג סע' ט), אבל לענין נשים הפסולות או לענין טומאה למתים דגם שם חייב, איני יודע מהיכן יצא להם דאינו כהן כלל וגרע מחלל".

ומתבאר בדבריו שהביא וכלל את דברי ב"ח והחלקת מחוקק והבית שמואל בחדא מחתא "שכתבו דאין נפק"מ לדידן דין זה, דמאחר שהולד ממזר הוא גרע מחלל" – שלדעת המנחת חינוך אין כל הבדל בין דבריהם, והגם שהבית שמואל השמיט את דברי החלקת מחוקק שהוא גרע מחלל, יתכן ולדעתו עדיין הוא כהן ולא נפקע לגמרי מדין כהונה. אכן, כמו שנתבאר בדברי הפמ"ג, זהו דבר פלא, שכן יש נפק"מ בין החלקת מחוקק והבית שמואל גם לדידן, לענין נשיאת כפים וכדומה.

כמו כן יש להעיר על מה שהתפלא המנחת חינוך "לא ידעתי מנין הוציאו לזה". שהרי כפי שנתבאר לעיל, יסוד הדברים מפורש ומוכח מהסוגיה בבכורות והתוספות שם, וכפי שנתפרש גם בפירושו של המשך חכמה, ומובנת המציאות שאינו כהן כלל ואף נהיה יותר גרוע מחלל, וצ"ע בדברי המנחת חינוך.

ומצאתי כדעת המנחת חינוך שכהן ממזר לא נפקע מקדושת כהן, גם בדברי ספר כתר כהונה (סימן ז דיני ספיקי כהנים סע' ג) מהגאון רבי דובער ריפמן מווילנא זצ"ל, שכתב: "ממזר כהן לא יעלה ראשון במקום כהן, ואם הוא כהן או לוי נפגם מקדושת כהונה ולויה, אע"פ דאין חלל אלא מפסולי כהונה, מכל מקום הוא פגום ואין כבוד לציבור שיעלה ממזר לפניהם. וי"ל דהוא הדין גם לנשיאות כפים, שאין כבוד לציבור, גם אין רוחם נוחה הימנו שיתברכו ממנו ובפרט שהוא קהל. ואפשר אם הוא יחידי אף אם עלה ירד".

ומבואר בדברי הכתר כהונה, שכל הסיבה שאין הממזר כהן יכול לישא כפיו היא רק משום סברא צדדית, שאין זה כבוד לציבור ואין רוחם נוחה שיתברכו ממנו, אבל מצד עצם קדושת הכהונה אין שום מניעה שיעלה הממזר לתורה בתור כהן, וגם אין שום מניעה שישא כפיו, משום שגם אם הוא ממזר, הרי הוא בקדושת הכהונה ויכול לברך "בקדושתו של אהרן".

אכן, כבר נתבאר לעיל שדברים אלו מוסכמים רק לדעת הבית שמואל שהשמיט תיבות "שהוא גרע מחלל", ולדבריו אפשר שהממזר לא נפקע מקדושת אהרן. אבל לדעת החלקת מחוקק אין הדברים כן, אלא הממזר גרע מחלל, ונפקעת ממנו קדושת הכהונה לגמרי, וממילא גם אינו יכול לעלות לתורה ולישא כפיו, מעצם הדין שהוא מופקע מקדושת הכהונה, ואין צריך לטעם של כבוד הציבור כדי לפסול את הממזר כהן מלעלות בתורה לכהן ולישא את כפיו.

יב.

חיזוק לשיטת הסוברים שפצוע דכא וממזר אינם נפקעים לגמרי מקדושת הכהונה, יש להביא מדברי המהר"ם שיק (אבן העזר סימן יט) שנשאל על "כהן שהוכרחו הרופאין לפתוח בטנו אצל אשכיו, ובהיותו פתוח, רופא נכרי חתך לו ביצה השמאלית ויש לו אשה ובנים והוא עני ואביון מה דינו לענין פצוע דכא, ומה דינו לענין קדושת הכהונה".

ובתשובתו הביא המהר"ם שיק את דברי החלקת מחוקק הנ"ל, שסובר שלענין כל הדברים אין לו קדושת כהונה ומותר לטמא למת ואינו נושא את כפיו. אך סתר את דבריו מכמה וכמה ראיות, והוכיח שכהן פצוע דכא עדיין עומד בקדושתו של אהרן. ובראש קושיותיו על החלקת מחוקק הביא את מה שהקשה החלקת מחוקק עצמו מדברי הרמב"ם שפצוע דכא אוכל בקדשי בקדשים, והוסיף המהר"ם שיק: ולי נראה לדייק מדברי הרמב"ם שם יותר, דאם ניקבו ביציו כהאי דחרזי סילוא בבציו ונפקא מיניה כחוט דמוגלא (ביבמות פרק הערל) ולא ניכר אח"כ מבחוץ, דמותר אפילו לעבוד עבודה במקדש אע"ג דהוא פצוע דכא גמור, וניתק וכרות פוסל באברי זרע רק אם הוא ניכר מצד תורת מום, וממילא לא גרע משאר מום, אבל מצד פצוע דכא לא משכחת בשום מקום למתני דנפסל מעבודה".

עוד הביא המהר"ם שיק ראיה, מדברי הגמרא במסכת גיטין (נט, א) ש"כהן אחר כהן לא יקרא משום פגם דבן גרושה ובן חלוצה", וכן מובא בגמרא (סוטה לח, א) שכהן שאינו עולה לדוכן חוששין משום "בן גרושה", ולא חששו במקומות שיאמרו שהוא פצוע דכא וכרות שפכה. והרי, יש נפק"מ אם נחשוש לשמא יאמרו שפצוע דכא וכרות שפכה הוא, אם הוחזק שאמו אינה גרושה שכתב המ"א (סימן קלה) בשם הב"ח שאין חשש פגם, ואם כן מדוע שלא נחשוש לפגם שמא יאמרו פצוע דכא הוא. ומוכח מזה, שפצוע דכא וכרות שפכה באמת אינם נפקעים מקדושת הכהונה, וכשר לעלות לתורה לכהן ולעלות לדוכן לישא כפיים.

ומראיות אלו ואחרות מסיק המהר"ם שיק: "פצוע דכא כהן בקדושתו של אהרן קיים, וכל מצוות וזכויות המיוחדים לבני אהרן מכולם לא יצא הפצוע דכא כהן, דגם הוא בן אהרן מקרי ורק לענין פסולי יוחסין יצא מקדושתו".

ויש להעיר, שמדבריו של המהר"ם שיק אפשר להוכיח לענין כהן ממזר, שגם הוא לא נפקע מקדושתו, וכדעת המנחת חינוך הנ"ל שכהן ממזר נשאר בקדושת הכהונה. שכן מדברי הגמרא בגיטין שחששו בכהן שאינו עולה לדוכן משום פגם דבן גרושה וחלוצה, לא חששו שמא יאמרו ממזר הוא, וכפי שהוכיח המהר"ם שיק מכך שלא חששו שמא יאמרו פצוע דכא הוא שפצוע דכא אינו נפקע מקדושתו.

כמו כן יש לדייק ממסקנתו של המהר"ם שיק ש"פצוע דכא כהן בקדושתו של אהרן קיים, וכל מצוות וזכויות המיוחדים לבני אהרן מכולם לא יצא ורק לענין פסולי יוחסין יצא מקדושתו" - שסובר כדברי הבית מאיר [המובא לעיל אות ח] שפצוע דכא נפקע רק מקדושת הזיווג ולא מכללות קדושת הכהונה.

יג.

לאור כל המתבאר לעיל – יש לדון בשאלה הנוראה שפתחנו בה: האם הכהן האומלל שהצוררים ימ"ש עשאוהו פצוע דכא יכול להמשיך ולעלות לתורה ככהן ולשאת את כפיו. ונראה שלפי רוב דעות הפוסקים יוכל כהן זה להמשיך בחזקת כהונתו לעלות לתורה ראשון ולשאת את כפיו:

אמנם לפי שיטת הרמב"ם והשו"ע שפצוע דכא מותר בגיורת ומשוחררת כי אינו בקדושתו לענין זה, תלוי נידון שאלתנו במחלוקת החלקת מחוקק והבית שמואל הנ"ל. לדעת החלקת מחוקק פצוע דכא נפקע לגמרי מכל עניני הכהונה ובכלל זה מלישא כפיו. אולם לדעת הבית שמואל שאסר פצוע דכא בגרושה, בוודאי שכל דיני כהונה נוהגים בו, ויוכל להמשיך לעלות לתורה ולשאת כפיו.

וכן לשיטת הבית מאיר שקובע שפצוע דכא כהן מופקע מדיני קדושת הזיווג, מכל מקום לענין שאר דיני הכהונה אינו מופקע, משום שאינו מופקע מכללות קדושת הכהונה. וכן משמע גם מדברי המהר"ם שיק [שגם דחה את עיקר דברי החלקת מחוקק], כדעתו של הבית מאיר לחלק בין פסולי יוחסין שלגביהם יצא מקדושתו ובין שאר איסוריו וזכיותיו הנובעים מקדושת כהונתו, בהם הוא עומד. ולכן יוכל לשאת את כפיו ולעלות לתורה ככהן.

ואף לשיטת הרמ"א, שהיא שיטת הראב"ד שמתיר פצוע דכא גם בממזרת, וכתב החלקת מחוקק שלשיטה זו מותר אף בגרושה. יש לומר שגם אם יודה הבית שמואל לחלקת מחוקק שמותר בגרושה, אין ראיה שהופקע גם משאר דיני הכהונה, שכן יתכן והבית שמואל יחלק כחילוקו של הבית מאיר בין היתר לישא גרושה שהוא מענין קדושת הזיווג, לבין שאר דיני הכהונה כגון לישא כפיו, ומדינים אלו יתכן שאינו מופקע, ויכול להמשיך לישא כפיו.

וכמו כן לשיטת בעל המאור הסובר שפצוע דכא לא נפקע לגמרי מקדושתו, ואף שנאסר לבוא בקהל, מכל מקום הרי הוא בכהונתו, ודאי שיכול להמשיך ולשאת כפיו ולעלות לתורה [ואף שדעה זו לא הוזכרה בשו"ע, יש לצרפה להלכה, שכן הובאה בבית שמואל הנ"ל].

וביותר נראה, שגם לשיטת החלקת מחוקק שכהן פצוע דכא מופקע מכל דיני הכהונה ואינו נושא את כפיו, יתכן וכל זה רק לכתחילה, אולם אם עבר ונשא את כפיו יתכן שלא יעבור על איסור עשה שיש לזר הנושא את כפיו (כנפסק בשו"ע או"ח סימן קכח סע' א). ואף שלגבי חלל הנושא את כפיו כתב הפרי מגדים (או"ח סימן קכח משבצות זהב ס"ק ב) דגם בדיעבד אם עלה חייב לרדת מהדוכן. מכל מקום יתכן שיש לחלק בין חלל לבין פצוע דכא וממזר: ופצוע דכא וממזר בדיעבד אם נשאו כפייהם לא עברו על עשה, כי מכל מקום אינם נחשבים זרים, אך חלל שנתחלל מקדושת הכהונה אין עליו שם כהונה כלל, ולכן חייב לרדת מהדוכן אפילו אם עלה בטעות.

ויתכן שלכך התכוון הפרי מגדים (אשל אברהם שם ס"ק נז) שכתב בסוף דבריו בענין נשיאת כפים של כהן ממזר: "ובחלקת מחוקק שם דגרע מחלל ובב"ח דאין כשר, ומכל מקום י"ל דלאו זר הוא". רצה לומר, ממזר כהן, אף שלגבי הדינים ומהותו גרע מחלל, מכל מקום "לאו זר הוא".

ועוד כתב בפרי מגדים שם (אשל אברהם ס"ק נד) וז"ל: "פצוע דכא (עי' ח"מ אה"ע ה' א') ולדינא צ"ע, ואם כהנים אחרים י"ל נושאים כפיהם בלא ברכה הוה כעין ספק ספיקא", עכ"ל. ומבואר, שאף שהפרי מגדים החמיר שחלל אפילו אם עלה לדוכן חייב לרדת, לגבי פצוע דכא הקיל יותר. ויכול להיות שאם כבר עלה לדוכן אינו חייב לרדת, ויכול לשאת כפיו.

ואכן כן העלה לדינא בשו"ת ממעמקים, לאחר שהביא מדברי הבית שמואל והבית מאיר, ומסיים שם: לאחר שהודעתי לו את פסק דיני שיצא להיתר, אמר לי בזה הלשון: רבי נחמתני והחייתני, ואשריך שזכית להכניס בי רוח חדשה ותקוה בעולם הזה ובעלמא דאתי, ולא למנוע ממני את הטוב בקדושת הכהונה ובכבודם של בני אהרן, וכשם שנחמתני כך תתנחם ותתברך לעולמי עד".