הסבת צה"ל ל"פצל"ם" לביצוע "משימת ההתנתקות"
|
|
הסבת צה"ל ל"פצל"ם" לביצוע "משימת ההתנתקות" הוא הנושא המרכזי של כתב העת הפסיכולוגיה צבאית מדצמבר 2006. כתב העת הוא הבטאון המרכז לפסיכולוגיה צבאית יישומית בחטיבת כוח אדם במטה זרוע היבשה של צבא ההגנה לישראל [1].
בפתח כתב העת, המוגדר בתור "המקצועי של הפסיכולוגים הצבאיים ביחידות השדה", צור קרן, פסיכולוג זרוע היבשה, מציין כי הקיץ של שנת 2005 "היה דרמטי עבור מדינת ישראל. אלפי אזרחים נתבקשו לעזוב את בתיהם" בגוש קטיף ובצפון השומרון "ולהתחיל חיים חדשים במקומות ובעתיד לא ברור". מי שלא הסכים, פונה בכוח. "זכרונות קיץ זה עדין מלווים את כולנו".
מערך הפסיכולוגיה הצבאית נקרא לסייע לביצוע הפינוי על-ידי צבא הגנה לישראל. כך יישם ידע תאורטי מפסיכולוגיה חברתית וסוציולוגיה לתפיסה מבצעית ייחודית. הוא הצליח לפתח את תפיסת תפקיד וההפעלה של מומחי מדעי ההתנהגות והביא את המשימה לידי ביצועה.
שערו הראשון של כתב העת כולל תשעה מאמרים בנושא ב-273 עמודים.
שער ראשון:משימת התנתקות - מבט מפנים
ב"דבר המערכת" מדגישים כי "משימת ההנתקות (ש)עמדה בליבת העשייה הצהלית בשנת 2005". והמטרה היא ללמוד ולנתח את ההיבטים החברתיים, התרבותיים והפסיכולוגיים הנוגעים למשימה זו. בפני צ.ה.ל עמדה משימת פעולות צבאיות לא-מלחמתיות ומאמרי החוברת מציגים פנים שונות של הפעולות . המחקר קשור גם לטבעה: היה לה התנגדות בתוך הציבור הישראלי וגם בתוך חלק בצבא. בתכנון המשימה היו גם היבטים חברתיים ותקשורתיים.
המסקנה אליה הגיעו הייתה כי "סוד כוחו של צ.ה.ל או חולשתו" אינו באידיאולוגיה ואף לא "מן הזיקה שבינו לבין החברה הרחבה שבה הוא ממוקם" . מסקנת המאמרים היא היא כי, עצמתו של הארגון הצבאי הוא פועל יוצא של איכות ארגון הפעולה המבוצעת בתוך גבולותיו.
המאמר החמישי בשער זה עוסק במרכיבי ה"שיח הפיקודי". נעשה שימוש במונחים מתאימים לצורך "רתימת אנשים להפעלת כוח". כך עוצבו והותאמו מושגים כמו בנחישות וברגישות אשר סייעו בהטבעת "שפת הפינוי" ומימוש וביצוע הפעלת הכוח בפינוי.
"צבא נולד"
המחקר מסכם ממצאי מחקר אתנוגרפי שבוצע במהלך משימת ההתנתקות. נקודת המבט היא משלושה תחומים:
- הצבאית-"הקלאסית" - היסוד הצבאי המאפשר ארגון כוחות גדולים לביצוע פעולות. עצם גודל הכוחות היא יוצר "משמעת", ו"לכידות" ומגבש יכולת להתמודד עם אלימות ועם חוסר הודאות. המחשה על מהות התפקיד שהוטל על הצבא נכללת בדברי אחת מורה חיילת שהשתתפה במשימה "לא היה שלב של הדברות...ואנחנו מתחילות בכוח, כל הזמן בכוח...וכל הבית מצחין..." ושש חיילות מנסות למשוך שתי נשים: "האחת מניקה תינוך בן שלשה חודשים , השנייה, עם ארבע ילדים קטנים". החוקר מציין כי עדות זו מראה עד כמה השימוש בכוח היה אינטנסיבי.
כאשר המחקר מדגיש את חשיבות המשמעת במשימה מעין זו, הוא מצטט מחקרים מדעיים, מקורות רומאיים ואפילו את הרמב"ם: ומעמידים מאחורי כל מערכה ומערכה, שוטרים חזקים ועזים, וכלשילין של ברזל בידיהם; וכל המבקש לחזור מן המלחמה - הרשות בידם לחתוך את שוקיו" [2]. וקצינת מודיעין מתארת" על זה התאמנו המון, המון זמן - על ללכת בשני טורים".
פרק אחד במחקר נושא את הכותרת:הפעלת הכוח - אלימות מאורגת של פלנקס ישראלי. הוא מצטט את ההיסטוריון הרומאי טירטיוס כי האדם הוא מעולה בקרבות רק אם יראה את המוות בעיניים ואז יתפרץ על פני האוייב. - היומיומית הצה"לית - המאופיינת על-ידי א-פורמליות, חוסר כבוד להיררכיה, אי קבלת הגורל ונטיה להתמקחות עושים את הצבא ל"דמוקטטורה" המעמידה בסכנה את המשמעת וקבלת המרות הצבאית. לצורך השפעה על החיילים נעשה שימוש בניסוחים כמו :"משק כנפי ההיסטוריה" ו"אירוע משמעותי בחיים". עבור החיילים ה"ג'ובניקים" היה זה הזדמנות להיות ב"ליבת העשייה הצבאית ולהישטף באור הזרקורים". המחקר מצטט איש השלישות הצבאית שעסק בארגון כוח האדם העצום למשימה (עשרות אלפים) :"לרוב נבחרו האנשים הזוטרים ביותר, או הקריטיים פחות למחלקה שהוציאה אותם". המשתתפים במשימה חשו כי הם נבחרו בשל איכותם והתאמת למשימה הלאומית. משפט שחזר על עצמו היה"מזל שאנחנו אלה העושים את המשימה". ועל "הקרע הצפוי בעם" הם טענו זו כמו "סריטה" - כשם שהיא עוברת אצל ילד קטן היא תעלם גם במקרה זה. הסרבנים כונו בכוונה במונח :"המתקשים" - דהיינו הם אלו הנושאים באשמה לאי-עמידה בדרישות
המחקר מכנה פרק נוסף במחקר: הקרנת מציאות הבט"ש:עבודה מלמטה למעלה, אילתור והישרדות . ותוך כדי כך שימוש בתכונות ישראליות טיפוסיות : יוזמה ויצירתיות כמו במשימות נגד מחבלים. וכך מתאר את עבודתו מדריך טיסה :" הבאנו שיפור מהשטח - מישהו יעשה סריקה מהירה בבית וישוחח בקצרה עם בני המשפחה לגבי נשק בבית". - פעולה צבאית לא- מלחמתית - בנושא האחרון יש ספרות מקצועית רבה בעולם [3] והחוקרים נעזרו בה. אם שימוש בכוח צבאי למטרות שלום נועד למשימות הצלה ולמשימות שיטור, הרי במקרה זה "הכוחות לא התקבלו כמושיעים". עבור צה"ל הייתה זו התנסות חדשה שטמנה החובה הגדרות ופרשנויות חדשות". כך למשל, לא ניתן להתשמש במונח כמו אוייב. ולכן היה שימוש בצבע "כתום" לאפיון האויב. המפנים כונו "שומרי שלום". תרגילי הסימולציה שבוצעו הכינה את המפנים לתפקידם, שאולי ראו אותו בתור עוד "משחק". עד כדי כך שמורה חיילת התבטאה, כעבור שנה: ההתנתקות זה היה כיף, זה היה כ"אילו"
על מנת לבסס את העקרון של צבא שאינו במשימות לחימה ננקטו צעדים נוספים:
- העדר נשק ושימוש רק בכוחות לא-קרביים. חיילים אלה לא הוכשרו לחתור למגע עם האוייב.
- כללי משחק ברורים, כאשר החשוב היה להמנע מחיכוך. ההוראות היו להתעלם ולא לריב. בכך להכניע את רוח הזולת.
- הידברות עם המובילים כאשר הדגש היה שהם ייקלטו מה שאנו אומרים.
- הפעלת כוח ממוקד ומוגבל וחלוקה לסביבות פעולה - כך בוצעו הדברים כאשר ההידברות לא הועילה. הפעולות בוצעו בתכלתיות, תוך זמן קצר ככל האפשרת - ללא השהיות.עם ה"מסתננים" פעלנו כמו בשיטה הצבאית הקלסית.
- הקמת צוותי נשים לטיפול באימהות ובתינוקות.
- התחשבות במפונים באה לידי ביטוי בעזרה באריזת ציוד הבית שלהם.
- שימוש מתוחכם בתקשורת הציבורית, אשר לכאורה נתננה פורקן לרגשות המפונים.
שער שני:מיון והשמה בבנין הכוח הצבאי
השער השני עוסק בפרקטיקה, אשר מדעי ההתנהגות עוסקת בהם: מיון כול אדם והשמתו במקצועות הצבאיים המגוונים ובראשם - המיון לקצונה. הוא כולל ארבע מאמרים.
השער מציב כמוטו את פעולת המיון של גדעון הנביא כיצד בחר את אנשיו לקרב. הימוש שנעשה ב"נבאים" - אותם המשתנים העשווים להצביע על ההצלחה של הקצין בתפקידו - יכולת החיזוי שלו. ממאמר מיוחד עוסק במיון החדש יחסית של נשים לתפקידי לחימה. הוא עובר ל"גיבושון" - המיון המקובל לחטיבת הצנחנים.
קישורים חיצוניים
- ההכנה המנטלית של צה"ל ל'התנתקות' - מוזיאון קטיף - כולל רק את ה"שער הראשון".