הפה שאסר הוא הפה שהתיר: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה

אדם נאמן לבטל דין שהוא בעצמו יצר ע"י טענתו (הוזכר במשניות כתובות פרק ב).

בדיני ממונות, איסורין ונפשות.

לדוגמא, אשת איש הייתי וגרושה אני. נשביתי וטהורה אני (כתובות כב. במשנה). חתמנו על השטר, אבל היינו אנוסים (כתובות יח: במשנה).

נקרא גם מיגו דאי בעי שתיק (משום שהיה יכול לשתוק ולא ליצור מלכתחילה את הדין).

==מקור וטעם==

מקורו מסברא - הוא אסרה והוא שרי לה (גמרא כתובות כב.).

בטעמו חקרו ראשי הישיבות בין שתי אפשרויות:

א) הטעם הפשוט הוא מיגו דאי בעי שתיק, כלומר הוא סוג של מיגו^[1] - כמו שבכל מיגו היה יכול לטעון טענה טובה וטען את הגרועה, כך כאן, בהפה שאסר, היה יכול לא לטעון כלום (מלכתחילה לא ליצור את הדין שלרעתו) וטען טענה גרועה (יצר את הדין ורוצה לבטלו) (שו"ת שואל ומשיב ח"ד ח).

ב) יש אומרים שהוא דין חדש (שאינו קשור לדיני מיגו) - מכיוון שהוא האוסר נאמן להתיר. וניתן לזה משל: חפץ שהאדם עצמו יצר, שייך לו, ומותר לו להרוס אותו אם ירצה בכך. וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך המציאות עדיין לא ידועה לנו (קובץ שיעורים כתובות מג תולה במחלוקת ראשונים, אבן האזל מלווה ולווה יד-יד. ולפי זה היה מי שהוסיף שיש מקרים שבהם יש רק את הסברא הזו בלי סברת מיגו - כגון שירא לטעון את הטענה הטובה, או שהוא להוציא ממון - ובמקרים אלה הפה שאסר יהיה פחות ממיגו, ולכן לא נאמן לחדש חוב (אוהל תורה בבא בתרא לג. (ד"ה שיטת) בשם אבן האזל)).

(בחקירה זו ניתן לתלות כמה וכמה מחלוקות שנחלקו לגבי דינים שונים האם דינו של הפה שאסר כמיגו, כדלקמן).

פרטי הדין

תוך כדי דיבור - מחלוקת ראשונים האם צריך להתיר תוך כדי דיבור לאיסורו, ותלוי במחלוקת בטעמו: אם הוא מיגו - צריך תוך כדי דיבור שאז יש לו מיגו שהיה יכול לחזור בו מטענתו הראשונה, אך אם משום שהוא עצמו אסר - אין צריך (קובץ שיעורים כתובות מג).

בשני אנשים יחד - גם בהם הפה שאסר מועיל, אע"פ שבמיגו בפשטות אינו מועיל^[2] (תוס' כתובות יח:).

כשגרם שאחר אסרו, ולא הוא עצמו - גם במקרה זה נאמן להתיר (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא קכא). כגון עדים שמעידים שהזימום בבית דין - נאמנים לומר שהזמה זו היא שקר, אע"פ שלא הם פסלו את עצמם, אלא רק סיפרו שבית דין פסלם (רמב"ן וריטב"א מכות ג, הובאו בר' שמואל שם).

חוזק

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה^[3].

עדים, משמע מהראשונים בפשטות שהפה שאסר לא יועיל נגדם (שיטה מקובצת כתובות יט: ד"ה עד אחד, אך דעת הנחל יצחק (פב.) והנתיבות המשפט (קמב-א) שמועיל גם במקום עדים).

עד אחד, הפה שאסר מועיל נגדו (רמב"ם איסורי ביאה יח-כא).

שטר, הפה שאסר לא יועיל נגדו (שיטה מקובצת כתובות יט: ד"ה עד אחד, ולכאורה יתלה במחלוקת כעדים^[4]).

ברי נגד הפה שאסר, כתב הב"ח (בהגהותיו לרי"ף בבא בתרא טו. בדפיו ו) שנחלקו בזה רש"י ותוס': לרש"י הפה שאסר עדיף ולתוס' ברי עדיף.

מיגו, הפה שאסר עדיף ממנו (תוס' בבא קמא עב ד"ה אין לך בו).

רוב - הפה שאסר עדיף מרוב, משום שכל בני האדם (ולא רק רובם) עולה על דעתם לשתוק^[5] (פלפולא חריפתא).

חזקת אומדנא, הפה שאסר לא מועיל נגדה (שיטה מקובצת כתובות יט. בשם שיטה ישנה), והקצוה"ח (קח-ד) כתב שהוא ספק בגמרא (בבא בתרא ה:). ובשו"ת שואל ומשיב (ח"ד ח) כתב שהפה שאסר הוא בעצמו אומדנא גדולה, שאדם לא ישקר כשהוא יכול לשתוק.

מוחזק, הפה שאסר מוציא ממנו (תוס' בבא מציעא ב. ד"ה וזה, נתיבות המשפט קמט-ט), משום שכל בני האדם (ולא רק רובם) עולה על דעתם לשתוק (פלפולא חריפתא)^[6], ולכן עדיף מרוב שבפשטות אין הולכים אחריו בממון. ומעין זה כתב בשו"ת שואל ומשיב (ח"ד ח) שהפה שאסר הוא אומדנא גדולה, וכדברים שבליבו ובלב כל אדם, שמוציאים ממון.

ראה גם

מיגו

הערות שוליים