הרב אברהם בהר"ן

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הרב אברהם הכהן בהר"ן היה ראש אולפנת כפר פינס ואולפנת הרב בהר"ן ומחנך דגול.

תולדות חייו[edit]

נולד בשכונת שערי חסד בירושלים למשפחה דלת אמצעים. אביו הרב נחום, שימש בירושלים כראש המנקרים, האחראי על בדיקת השחיטה והניקור ומחבר הספרים "תורת הניקור" ו"גבולות הראשונים על עבודת הניקור". לצורך פרנסתו נסע לאמריקה כדי לשווק את ספרו. האם, רחל מלכה, עסקה למחייתם במכירת שמרים. הרב בהר”ן למד בילדותו בת"ת "עץ החיים" בירושלים אצל "הצדיק הירושלמי" רבי אריה לוין. אישיותו החינוכית של ר' אריה השפיעה מאד על הרב בהר"ן כפי שנהג לספר:

"בצהריים, היינו אוכלים ארוחה ב’מסעדה’ של המוסד (ת"ת עץ חיים). בַּמצב הכלכלי הקשה דאז, היתה זו לרבים מאִתנו הארוחה העיקרית ביום. הקינוח, היה מעדן אמיתי של אותם ימים: פודינג מתוק! יום אחד, הזדרזתי לאכול את מְנת הפודינג שלי, וביקשתי מנה נוספת. לצערי, גם המנה השניה נגמרה מהר, ולא נודע כי באה אל קִרבי. ישבתי וחישבתי במהירות, שאם אמתין עד שכלם יקבלו "סיבוב שני" של פודינג, לא ישאר עוד מן האדום המתוק הזה. ניגשתי אפוא, וביקשתי מנה שלישית. אמרה הטבחית: "לא, אתה כבר קיבלת פעם שנייה". לא יכולתי להשלים עם ההכרעה הקשה של הטבחית וברגע של כעס החלטתי: "גם לי גם לָך לא יהיה" (מלכים א ג כו) ומבלי לחשוב פעמיים הפכתי את כל הסיר הגדול על פניו! מיד קמה מהומת- עולמים: הילד השתגע ושפך את כל הפודינג! נלקחתי אחר-כבוד להנהלה, ונאמר לי שלמחרת בבוקר עלי להתייצב בחדרו של המשגיח ר’ אריה לוין. כל אותו הלילה לא ישנתי וחשבתי מה אענה לר’ אריה כשישאל איך עשיתי דבר נורא כזה!? כל הלילה 'עברו' במוחי העונשים שתטיל עלי ההנהלה... למחרת, נכנסתי בדחילו ובְפיק- ברכיים, לַקיטון הקטן של המשגיח שמוּקם מתחת לְגרם-המדרגות; ר’ אריה הושיב אותי מולו, ופתח בשאלה: "אמור לי, האם נכונה השמועה ששמעתי בקשר אליך?". הרכנתי ראשי, ואמרתי בקול נמוך: "כן". "מבין אני אפוא מסיפור זה, שהִנך אוהב מאוד פודינג?" ראשי הקטן, אישר את דבריו בשתי תנועות נמרצות. "אם כך" שלח ר’ אריה ידו הצִּדה והרים צלחת אל השולחן, "הנה הבאתי לך פודינג- קח ואכול להנאתך". באותו רגע, התעלה לִבי הקטן להבין שחינוך אמיתי, הִנו מתוק הרבה יותר מפודינג... אז, לראשונה בחיי, נצנצה בי שאיפה: אם יזכני ה’, אגדל ואהיה מחנך בישראל! מחנך - כמו ר’ אריה".

בהמשך החל ללמוד בישיבת חברון שם רכש לו בקיאות גדולה בתורה ובהלכה. בתעודת הסמיכה לרבנות שהעניק לו הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ציין הרב הרצוג כי הוא גדול בתורה. בתקופת שלטון המנדט הבריטי התגייס לאצ”ל ועשה ככל שביכולתו לתרום למאבק. לאחר קום המדינה המשיך לחבוש את ספסלי בית המדרש ונודע כבעל כישרון.

באחת השנים הגיע ארצה מאמריקה הרב אהרון קוטלר, ראש ישיב לייקווד, חתנו של רבי איסר זלמן מלצר, וממנהיגי העולם החרדי בארצות הברית. הוא העביר שיעורים והרצאות, ור’ אברהם הלך לשמוע את שיעוריו. השיעורים היו ברמה גבוהה מאד, ורבים לא הבינו את דבריו, והרב בהר"ן הסביר את דברי הרב קוטלר למעוניינים. הרב קוטלר הבחין בגאונותו של ר’ אברהם, והציע לו לבוא עמו לישיבתו בליקווד שבניו- ג’רסי. בשנת תשט”ו, והוא כבן עשרים, נסע לניו יורק ולמד בישיבה בלייקווד. לאחר זמן, שמע על הרב יצחק הוטנר, ראש ישיבת הרב חיים ברלין בניו יורק ומחשובי המנהיגים האורתודוקסים ביהדות ארצות הברית. הוא בדק את הישיבה וראה שהיא מתאימה לו ולאט לאט עבר ללמוד בה. קשרים הדוקים וחמים התהוו בין ר’ אברהם לרב הוטנר, עד כדי כך, שהוא הפך להיות בן בית בביתו. שבע שנים למד ר’ אברהם בישיבות בניו יורק. . בשנת תשכ"ב נשא לאשה את מרים סמסון. אביה היה מורה למקצועות הקודש ולימד דקדוק עברי. עם היותו חרדי היה גם ציוני, ודאג שילדיו ילמדו עברית. הרב אברהם שימש כמגיד שיעור בישיבתו של הרב הוטנר, ותלמידים רבים היו כרוכים אחריו. באחד הימים נסע הרב בהר"ן לניו יורק להיפגש עם הרב משה צבי נריה, ראש ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה ומרכז ישיבות בני עקיבא, שחיפש ראש אולפנה ל"אם האולפנות", אולפנת כפר פינס, שהוקמה בשנת תשכ"א על ידי הרב אליה ששר. בתחילה סרב, אולם לאחר שהרב הוטנר לחץ עליו לקבל את התפקיד, הסכים להתמנות[1]. לאחר כ 15- שנה, בשנת תש"מ מראשות האולפנה בכפר פינס והקים את האולפנה הנושאת את שמו, "אולפנת הרב בהר"ן". בתחילה שכנה האולפנה בהרצליה, לאחר מכן בכפר סבא, ולאחר כעשר שנים עברה למשכנה הנוכחי בכפר אליהו אשר במושבה גדרה.

נפטר לאחר מחלה בכ"ט באלול תשנ"ה.

אישיותו ודמותו החינוכית[edit]

מספרת ליאורה רוכברגר, בוגרת האולפנא: "היה דבר שהיה מיוחד לרב בהר”ן בלבד. הוא הצליח למצוא את האיזון שבין רב, אב, מחנך, ואחד מאיתנו. מעולם לא קמנו לכבודו ולא דיברנו אליו בגוף שלישי, ולא משום שלא היה ראוי, ההפך הוא הנכון. הייתה ממנו יראת- כבוד ולא היה צורך בסממנים חיצוניים על מנת להביע אותה. ודווקא חוסר דיסטנס גרם לנו להרגיש חופשיות לידו ולדבר איתו על נושאים שהיינו חוששת לדבר עליהן עם “רב” סטנדרטי. הייתה לו שליטה עלינו אך לא מבחינת שולט ונשלט אלא כמנהיג ועדרו. לדעתי, כל אחת בשלב זה או אחר הגיעה לכדי הערצה כלפיו. ברור שהיו גם חיכוכים (כי הוא גם מנהל שלי) אולם לאחר שראיתי כמה דברים נפלאים הוא עושה עבור הבנות שרובנו לא ידענו (למשל, נתינת דמי כיס לבנות שאין להן כסף על מנת שלא ירגישו שונות שאינן יכולות לקנות ב”שמינית” ועוד כהנה וכהנה...) הייתי מלאת הערצה כלפיו”.

הרב בהר”ן שם דגש גדול על היחס אישי לכל תלמידה ותלמידה ולשם כך השקיע רבות ודרש מהמדריכות להשקיע גם כן. מספרת הרבנית טלי נאומברג (בתו של הרב אברהם סילברט, ראש ישיבת בני עקיבא אהל שלמה בבאר שבע): "הדרכתי באולפנה ולמדתי ממנו רבות. אחד הדברים היה הדיווחים האישיים. מדי יום או יומיים, היינו מגישות לרב דף בו כתבנו משהו על כל אחת מהחניכות - כמעשה טוב שעשתה, או להבדיל, התנהגות שאינה מתאימה לבת אולפנא, אירוע משפחתי, או סתם משבר קטן שעבר עליה. הרב ביקש לכתוב הכל. בתחילה היה לנו מאד קשה כי הרגשנו קצת "שטינקריות", אבל לאחר שהסביר לנו כמה פעמים את בקשתו המוזרה, העסק קיבל משמעות אחרת. ההסבר שעמד מאחורי בקשתו היה מאלף. אמנם בכל האולפנא למדו כמאתיים חמישים בנות אבל הרב שאף לדעת הכל על כל אחת ואחת. רק בדרך זו יכול היה לחנך! לולא זאת, לא היה יכול לדעת מי צריכה עזרה ובאיזה תחום, מי צריכה חיזוק בתקופה קשה שהיא עוברת ומי צריכה שהוא יעלה את קרנה בעיני הכיתה ובעיני המורים וכו’. הרב בהר”ן הכיר כל בת ובת בשמה, ידע את הרקע שלה ודיבר עם כל אחת בהתאם. המטרה שלו היה לגדל דור של בנות שתתקדמנה מנקודת המוצא האישית שלהן, והלאה. הוא לא רצה לשנות את ההשקפה מהבית. מי שמבית ציוני דתי, שתישאר ציונית ומי שמבית חרדי, שתישאר כך. אבל צריך לתת לה כלים לביסוס השקפתה, לעלותה לרמות רוחניות גבוהות יותר. לא היה "שטנץ" אחד שכל הבנות היו צריכות להתיישר לפיו עד סוף השמינית. מעולם לא שמענו ממנו: "הנה זו הדמות לחיקוי, עליכן להיראות כך". הוא התגאה בבוגרות שנשאו לבוגרי הסדר, למרכזניקים, לתלמידי פונוביז’ או לחסידים. התייחסותו האישית גרמה לעתים לתחושה שהוא יודע עליך הכול. הוא היה יכול לשאול בת: "התפייסת כבר עם זאת?" או: "יצאת ממצב הרוח הרע של אתמול?". חשדנו שיש חיישנים או האזנות סתר בחדרים. מאוחר יותר למדנו, שהיו אלה המדריכות שהיו מדווחות לו באופן יומי על כל בת ובת. זו הייתה מטלה קשה עבורן. היה עליהן להציג יום יום רשימה שמית של כולן, ולציין משהו מיוחד שקרה לכל אחת ביום שעבר. המטרה החשובה שהושגה כך הייתה שהמדריכות היו חייבות לתת יחס אישי יומי לכל אחת ואחת, ולא לשכוח גם את התלמידה השקטה והמופנמת ביותר. צריך לזכור, שעד לפני כעשרים שנה, בתקופת כפר פינס, בנות יצאו מהאולפנא רק אחת לשלושה שבועות. תשומת הלב האישית הייתה חלק חשוב ביותר במימוש אחריותו כלפי ההורים, שהפקידו בידיו את אוצרם המתבגר. ובנוסף לתשומת לב המדריכה, הוא השיג בכך מעורבות בעולמה הנפשי של התלמידה".

הוא יצר אצל תלמידותיו תחושה שהן הבנות הטובות ביותר, ונטע בהן תחושת שליחות כאומר: אתן הטובות, ועל כן אני מצפה מכן ליותר. יותר מעורבות בציבור, יותר תרומה לכלל ישראל.

חיבת ארץ ישראל[edit]

תלמידותיו סיפרו כי הייתה באולפנא אווירה של מסירות לעם ישראל וארץ ישראל, ועשייה ממשית לקירוב הגאולה. ככהן, הוא ממש התכוון והתכונן לשרת בבית המקדש. בימי האופוריה שלאחר שחרור הר הבית, לא היה לו ספק שתכף ייבנה הבית השלישי והוא יממש את שליחותו. בשנת תשל”ח חתם ראש הממשלה מנחם בגין על הסכמי קמפ-דיוויד בהם התחייב על מסירת כל מרחבי חצי האי סיני למצרים בעבור הסכם שלום. מוסדות לימוד רבים עברו, בחודשים שלפני הפינוי ללמוד בישובי חבל סיני, וביניהם אולפנא שהוקמה בישוב חצר אדר אליה עברו רבות מתלמידותיו. הוא היה נוסע אליהן פעם בשבוע ומעביר להן שיעור בספר קול התור של רבי הלל משקלוב. הוא שכנע הורים שהתנגדו שבנותיהן תסענה לחצר אדר כי יסכימו להן לנסוע.

(ע"פ עלון "יש"ע שלנו" גליון 213 ראש השנה תש"ע וגליון 214 סוכות תש"ע)

ספרו[edit]

הרב בהר"ן כתב ספר ובו קובץ מאמרים בנושא השפעת החברה בשם החברה והשפעתה.

ספר לזכרו[edit]

לאחרונה, החלה תלמידתו הרבנית הילה וולברשטיין (אשת הרב יצחק וולברשטין. מחברת הספר "משמיע ישועה" על הרצי"ה.) בהכנת ספר על הרב בהר"ן.

  1. סיפר הרב יעקב צור: "כשהגיע הרב נריה כדי לשכנע את הרב בהר"ן ליטול על עצמו את הנהגת האולפנה, בתחילה לא רצה בכך. לא ראה עצמו מתאים לחינוך בנות, ולא חשב שזה האתגר שלו בחיים. החליטו ביניהם לגשת לרב הוטנר, אליו היה מקורב, והוא שיכריע אם הוא יטול על עצמו את המשימה. ניגשו לרב, הרב בהר"ן הביע את ספקותיו לגבי תפקידו כמחנך בנות, אולם הרב הורה לו לקחת את המשימה. כשעמדו לצאת מהחדר, אמר לו הרב "מקומך בגן עדן יהיה בעזרת נשים". נבהל הרב לשמע הדבר, אך הרב הרגיעו בחיוך ואמר: "מקומך בגן עדן, יהיה בעזרתן של נשים, הנשים הם שתבאנה אותך למקומך בגן עדן".