הרב שלמה שפירא

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב שלמה שפירא
Rebbishapiro1.jpg
הרב שלמה שפירא
רבותיו הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא

הרב שלמה שפירא הוא אב"ד בבית הדין הרבני בנתניה,רב קהילה בפתח תקווה ולשעבר ר"מ בישיבת מרכז הרב. מתלמידיו המובהקים של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא.

למד בישיבת מרכז הרב ובאמצע שנות התשעים התמנה על ידי הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא לר"מ בישיבת מרכז הרב.

מספר שנים לאחר מכן התמנה לדיין בבית הדין בנתניה, ולאחר תקופה התמנה לשמש כאב"ד בבית הדין,וכיום מועמד לדיין בבית הדין הגדול.‏[1].

פסיקותיו הבולטות

  • פסק שהתעללות נפשית באישה – עילה לחיוב בגט. עד היום נהגו בתי הדין לחייב גברים בגט בשל התעללות פיסית או מילולית, לעומת זאת כתב הרב: "מהות חיי הנישואין היא שניתנו לחיים ולא לצער, ומעתה היכן שנפגעו העצמאות ותכלית חיי הנישואין ונוצר מצב שעצם חיי הנישואין גורמים לצער - זה עצמו מהווה סיבה לחיוב גט"‏[2].
  • פסק במקרה שהבעל ביקש תביעת גירושין אך האישה סירבה לגט על אף מערכת היחסים המדורדרת. בפסק הדין קבע התנהגות האישה כלפי בעלה, ובפרט תלונות השווא הרבות שהגישה נגדו במשטרה, הן אלימות לכל דבר,תלונות הסרק במשטרה מהוות "רצח אופי" של הבעל ולכן האישה חויבה להתגרש‏[3].
  • פסק במקרה שהבעל בא לביה"ד בעל שעזב את הבית והגיש תביעה לגירושין ואמר שאישה צריכה לעבוד ולאפשר לבעלה ללמוד תורה,הרב שפירא דחה את טענותיו וקבע שעל הבעל צריך לפרנס את אשתו,ולכן הבעל מחויב במזונות בתו, ובמיוחד כשמדובר בתינוקת בת מספר חודשים. כמו כן,קבע שהבעל חייב לזון ולפרנס את אשתו, כפי שהתחייב בכתובה, כל עוד לא הוכיח שהוא פטור ממזונותיה מסיבה כלשהי. הרב אף הבהיר שלא ידוע לו על הוראה כזו של גדולי הדור שלפיה האישה תצא לעבוד כדי לאפשר לבעלה לשבת וללמוד תורה. אמנם הייתה הוראה כזו לאחר השואה מכיוון שעולם התורה נחרב, ואף היום הדבר נעשה במשפחות של אברכים, אך רק בהסכמת האישה ומתוך רצון הדדי של בני הזוג, ולא �חובה משפטית. מעבר לכך, הרב הזכיר שבני הזוג משתייכים לאחד הפלגים של חסידות אשלג. "כידוע הרב אשלג בנו של בעל הסולם הקפיד שחסידיו יעבדו לפרנסתם, ולא יתפרנסו ממלגת אברך כנהוג אצל חלק מלומדי התורה ואף הבעל שבפנינו עובד לפרנסתו וברור שלגביו אינו נקרא מנהג המדינה"‏[4].
  • פסק לגבי בני זוג פסק הדין עסק בתביעת גירושין של אישה שבקשה להתגרש לאחר שבעלה התרועע עם נשים אחרות, בגד בה ונהג בה באלימות. הרב קיבל את תביעת האישה וקבע כי על הבעל להעניק גט לאשתו ולשלם לה את דמי כתובתה. אבל אז הסתבר כשנישאו בצרפת כדת משה וישראל ובכתובה נכתב כי דמי הכתובה יהיו 'מאה ליטרין' על פי נוסח כתובות עתיק שהיה נהוג ביהדות אירופה, בפסק דין יחודי המשתרע על פני עשרות עמודים, וכולל תחקיר הלכתי-כספי של ערכי מתכות מימי התלמוד ועד ימנו. הרב פסק כי על גרוש להעניק לגרושתו שמונה ק"ג ו-900 גרם של מטילי כסף טהור – או לשלם את ערכם. הרב חישב ומצא כי מחיר אונקיית כסף נכון להיום הוא 14 דולר, ועל פי שער הדולר הנוכחי על הגרוש לשלם סך של 15,623 שקלים. ‏[5].
  • פסק במקרה כי הצדדים חייבים להתגרש, ובמעמד הגירושין חייב הבעל לפרוע לאישה את דמי הכתובה – שנאמדו בעשרות אלפי שקלים. ביום שנקבע לסידור הגט הופיעו הצדדים, אולם לפני סידור גט הפיטורין דרשה האישה את פרעון כתובתה. הבעל טען כי אין לו מהיכן לשלם את דמי הכתובה ואף הביא הוכחות למצבו הכלכלי. כיוון שכך, האישה סרבה להתגרש – עד שיובטח לה תשלום כתובתה. במקרה הנקודתי זה, במהלך הקלדת פסיקת בית הדין, הצליח הרב לשכנע את האישה ליישם את פסק הדין ולהתגרש על ידי גט פיטורין, ולממש את פסק הדין המקורי לתשלום הכתובה, בלשכת ההוצאה לפועל, כפי שנהוג בכל חוב. אף על פי כן החליט אב בית הדין, הרב שלמה שפירא, לכתוב פסק דין ארוך ומנומק – המתפרס על פני 14 עמודים – המבוסס על עשרות פוסקים, ראשונים ואחרונים, "וזאת מכיוון שיש בנימוקים אלה כדי להורות הלכה במקרים רבים הבאים לפננו, ולכן יש מקום להקליד את הנימוקים ולצרפן לתיק". בשורה התחתונה פוסק הרב שפירא, כי למרות אי תשלום דמי הכתובה במעמד הגט כנדרש, "על האישה לקבל את גיטה ואין היא רשאית לעכב את סידור הגט"‏[6].
  • פסק במקרה שהגישה האישה תביעה לשלום בית בבית הדין האזורי בנתניה, אולם כמה חודשים לאחר מכן, בסוף אותה שנה, בני הזוג נפרדו. הבעל פתח בבית הדין תיק תביעה לגירושין וכרך אליה את ענייני הרכוש ופירוק השיתוף בדירת הצדדים, מזונות אישה, וכן מזונות ומשמורת ילדים. לפני כחצי שנה, בפסק דין ארוך ומנומק, דחה בית הדין את תביעת שלום הבית וחייב את האישה להתגרש. ביה"ד קבע שהבעל פטור מתשלום הכתובה ואף נקבע מועד לסידור הגט. כמו כן, בית הדין הורה על פירוק השיתוף, מכירת הדירה וחלוקתה בחלקים שווים בין הצדדים. ביום שנקבע לסידור גט הצדדים הופיעו בבית הדין אך לא התגרשו בשל סירובה של האישה, שאף הגישה ערעור על פסק דינו של בית הדין. חרי שניתן פסק הדין הוגשו בבית הדין בקשות לדון בפירוק השיתוף בדירה ובשאר הרכוש שצברו הצדדים. מצבו של הבעל לא היה פשוט. הוא צבר חוב מזונות ילדים שכבר הגיע לסך של 300,000 שקל. בגין חוב זה פנתה האישה להוצאה לפועל, שם הוציאו נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. הבעל טען שיכולתו לפרוע את החוב נפגעה מאוד, שכן הוא אזרח בריטי שמתפרנס מעבודה בחו"ל. הבעל ביקש לערוך בדירתם פירוק שיתוף באופן מידי, מאחר שלטענתו פירעון החוב תלוי במכירת הדירה. מנגד, האישה, דרשה להמתין עם פירוק השיתוף עד שייקבעו זכויות הצדדים בשאר הרכוש המשותף, שכן עם תום חלוקת הנכסים ואיזון המשאבים ביניהם, יתאפשר לה מבחינה כלכלית לרכוש את חלקו של הבעל בדירה. הרב כמו שאר הדינים פסק לטובת הבעל וקבע כי הדירה תימכר והתמורה תחולק בין הצדדים שווה בשווה. בנוסף נקבע כי לאישה יש "זכות ראשונים" לרכישת חלקו של הבעל. כמו הכריע שפירוק השיתוף ייעשה רק לאחר שיימצא מדור ראוי והולם לילדים‏[7].
  • פסק במקרה שהבעל הגיש את תביעת הגירושים , ימים ספורים לפני הלידה המיועדת של אשתו, בטענה שמערכת היחסים נקלעה למשבר כל כך קשה, עד שלא הייתה לו ברירה. לדבריו, האישה הציקה לו, התעמרה בו והכפישה את בני משפחתו. בבית הדין הוא ציין כי אשתו הכתה אותו כמה ימים אחרי הלידה, וביקש לחייב אותה להתגרש ולשלול ממנה את הכתובה. היא אמנם העלתה טענות קשות כנגד בעלה, המרכזית שבהן שהוא מהמר מכור וכפייתי, אך אמרה שהיא מוכנה לחזור לחיות עמו בתקווה שיעבור טיפול. הבעל טען מנגד שאמנם הימר קצת בטוטו, אבל לא הפסיד סכומים גדולים ולפעמים אפילו זכה. לדבריו, ההימורים אינה הסיבה לבעיות במערכת היחסים. הדיין הרב שלמה שפירא ביקר בחומרה את העיתוי שבו בחר הבעל להגיש את תביעת הגירושין: "אין ספק שגם אם האישה הייתה מכה את הבעל עקב קבלת תביעת הגירושין אין להאשימה על כך (ואף שאין ראוי לנקוט באלימות בכל מקרה)... תגובה זו הייתה תגובה טבעית של אישה מותשת, ימים ספורים אחרי הלידה, כשהיא מטופלת בתינוקת קטנה וילד קטן. איזו תגובה חושב הבעל לקבל בתמורה ל'מתנת הלידה' שנתן לה?".

הדיין שלל את טענת הבעל כי תביעת האישה לשלום בית אינה כנה על רקע פנייתה לבית המשפט לענייני משפחה. הרצון בשלום בית, הוא הבהיר, אינו מחייב ויתור על זכויות, ומי שייקבע אם התביעה כנה או לא הוא בית הדין. למרות כל זאת קבע הרב לבסוף שאין מקום לשלום בית. מערכת היחסים בין הצדדים הייתה רעועה מהתחלה ולא בגלל ההימורים. לדבריו, הצדדים פשוט "לא השכילו לבנות מערכת יחסים נורמלית בין בני זוג". מצד שני פסק הדיין שפירא שלא ניתן לחייב את האישה בגט: הבעל הוא שעזב את הבית, הוא שהגיש את תביעת הגירושין למורת רוחה של האישה, ומעבר לכך הוא לא הוכיח עילה מוצדקת לגירושים ואף לא לשלילת כתובה. הטענות שהאישה מציקה או רעה כלפיו אינן עילות מוצדקות לגירושין ולפטור כזה. בנסיבות אלה הרב יכול היה רק להמליץ לצדדים להתגרש ולהתחיל בחיים חדשים. שני הצדדים הודיעו שהם מקבלים את ה"המלצה". את דמי הכתובה, בסך 300 אלף שקל, ישלם הבעל מתוך התמורה שיקבל על חלקו בדירה המשותפת, לכשתימכר. הדיינים אברהם מייזלס ורפאל בן שמעון הצטרפו לפסק הדין‏[8].

  • הרב פסק במקרה שנרשמו בני הזוג לנישואים ברבנות כפר סבא והתחתנו. במהלך השנים נולדו להם שני ילדים, אך כעבור שמונה שנות נישואים הם החליטו להתגרש וביקשו מבית הדין שיאשר את הסכם הגירושים ביניהם. במסגרת דיון שנערך ציין אב בית הדין, הרב שלמה שפירא, כי אין בפניו שום מסמך המוכיח שהאישה באמת יהודייה. במצב כזה, הבהיר, אין לבית הדין סמכות להתיר נישואים. במהלך דיון כעבור ארבעה חודשים טענה האישה כי אין בידיה מסמכים כלשהם להוכחת יהדותה. היא סיפרה שעלתה מרוסיה ב-1990, כשהייתה בת 14, יחד עם אמה המנוחה ואביה, שעמו אינה בקשר. לדבריה סבתה הייתה יהודיה והמשפחה נהגה לציין את חג הפסח ולהדליק נרות עוד כשחיה ברוסיה. אלא שבית הדין לא האמין לה. הוא ציין כי הדלקת נרות היא מנהג שהתחדש בדור האחרון, ובוודאי שלא היה נפוץ ברוסיה. בד בבד הוא ציין כי שמות הורי האישה הם שמות נוכריים מובהקים. מכאן תהה בית הדין כיצד איפשר משרד הפנים למשפחה לעלות ארצה, והזמין את תיקי המשרד במטרה לגלות ראיה ליהדותה. בבדיקת התיקים התגלו מסמכים רבים המעידים על יהדות האב אך לא נמצאו מסמכים המעידים על יהדותה של האם. עוד התגלה כי ב-2006, לאחר מות האם, חזר האב לרוסיה ונישא בשנית לנוצרייה, שלאחר מכן ביקש להעלות אותה לישראל תוך שהצהיר כי אם בתו אינה יהודייה. ההליכים הללו גם הובילו את משרד הפנים לפנות לאישה בדרישה שתשנה את הרישום בתעודת הזהות שלה מ"יהודייה" ל"בת של יהודי".לנוכח הממצאים הללו קבע הרב שפירא כי אינו יכול לאשר את יהדות האישה, ומכאן שנישואיה לבעלה היהודי נעשו ללא סמכות, כך שאין צורך בגירושים או בהתרת הנישואים בבית המשפט לענייני משפחה. בכך הוא חסך לבני הזוג את הצורך לבצע גירושין, ובנוסף שניהם יוגדרו עתה "רווקה" ו"רווק".בהקשר לגורל הילדים פסק בית הדין כי ברגע שיימצא שהאם לא יהודיה – הדבר ישליך גם על עליהם.בסופו של דבר הוציא בית הדין תעודת גירושים שבה נכתב כי האישה אינה רשאית להינשא ליהודי אחר כל עוד לא תוכח יהדותה, והורה על רישומה ברשימת מעוכבי החיתון. הרבנים אברהם מייזלס ורפאל בן שמעון הצטרפו לפסק הדין‏[9].
  • פסק במקרה שאחרי שחי עם אישה אחרת, ביקש גבר לחזור ולהכריז על "שלום בית" מתוך ניסיון להפעיל לחץ כלכלי. הדיין, הרב שלמה שפירא: "זו התעללות נפשית. במעשיו לא היה תום לב, אלא רשעות לשמה וניסיון להלך אימים על האישה כדי להשיג הישגים רכושיים",דברי בית הדין אין ספק כי הבעל עדיין מקיים קשר עם האישה הזרה,"ולפי זה בנידון דידן שהבעל הודה על קשריו עם אישה אחרת, יש לו דין של 'רועה זונות'".הדיין הרב שפירא הוסיף כי "עצם התנהלותו של הבעל, חזרתו כביכול לשלום בית, מבלי להודיע לאישה, הבאת פורץ בכדי להיכנס לבית הצדדים, התעקשותו לגור בבית הצדדים ואף בחדר השינה של האישה, יש בה משום התעללות נפשית, ויש בה בפני עצמה בכדי לחייבו להתגרש. הבעל הצהיר בפנינו שאין הוא מעוניין באישה וכל מגמתו והתנגדותו להתגרש הוא מפני שהוא חושב שעל ידי הפעלת לחצים על האישה, הדבר יגרום לאביה לוותר על העיקול ועל החוב שיש לו כלפי הבעל".בסופו של דבר קבע הדיין, הרב שפירא, כי הוא דוחה מכל וכל את בקשת הבעל לקיום "שלום בית". הבעל חייב לתת גט פיטורין לאישה באופן מיידי, ואם יסרב - ידון בית הדין בהטלת צווי הגבלה. בית הדין אף הורה להוציא צו הרחקה לבעל מביתה של האשה.עוד נקבע כי יש לפרק השיתוף בדירת הצדדים. הדירה תימכר, מחצית מהכספים יינתנו לאישה, והמחצית השנייה לבעל, כאשר עליו יהיה לנהל תביעותיו להורדת העיקול על חצי הדירה הרשומה על שמו - לפני הרשות המשפטית המוסמכת‏[10].

משפחתו

אביו הוא הרב אליעזר שפירא זצ"ל, שהיה דיין בבית הדין הרבני הגדול, .הוא נכד אחיו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא.


חיבוריו

קישורים חיצוניים