ויקישיבה:ארגז חול/אין קניין לנכרי בארץ ישראל: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (הפעיל הגנה על ויקישיבה:ארגז חול/אין קניין לנכרי בארץ ישראל ([edit=sysop] (לצמיתות) [move=sysop] (לצמיתות)))
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
{{אנציקלופדיה תלמודית|קצר}}


'''הגדרה'''<ref>'''א''', טור' תשו-תשיג.</ref>- נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיע אותה מן המצוות התלויות בארץ, אלא הרי היא בקדושתה.


{{אנציקלופדיה תלמודית|מלא}}


==העקרון==
'''הגדרה''' -  נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה<ref>. רמב"ם תרומות פ"א ה"י.</ref>.  
תנאים (ירושלמי דמאי ה ח), אמוראים (גיטין מז א; בבא מציעא קא א; בכורות יא ב) ופוסקים (רמב"ם תרומות א י; ראב"ד שם יג; מאירי גיטין שם; שו"ע יו"ד שלא ג)<ref> וראו גם הרע"ב פאה ד ט, ודמאי ה ט.</ref>נחלקו במהות כוח הבעלות של נכרי על קרקע בא"י בכמה עניינים:
* הפקעת הקרקע ממצוות התלויות בארץ (המקורות לעיל).
* קנין בקרקע לצרכים רגילים (גיטין שם)<ref> וראו חידושי רבנו חיים הלוי תרומות פ"א.</ref>
* אם יש הבדל בין כוח קניינם בקרקע לקניינם בפירות (ירושלמי פאה ד ה).
להלכה נפסק שאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע את הקרקע ממצוות התלויות בארץ, והרי היא בקדושתה (רמב"ם תרומות א י).


==תרומות ומעשרות==
== א. הדין ומקורו. ==
להלכה נפסק שאין קנין לנכרי בארץ ישראל לענין מעשרות, בין בגוף הקרקע ובין בפירות. לפיכך, אם קנה ישראל את הקרקע מהנכרי, הרי הוא חייב להפריש תרומות ומעשרות מן התורה, כאילו לא נמכרה מעולם; וכן אם גדלו הפירות בקרקע שקנה הנכרי בארץ ישראל, וישראל קנה אותם אחרי שנתלשו קודם גמר מלאכה וגמרם ישראל, חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה (רמב"ם תרומות א י-יא; שו"ע יו"ד שלא ג – ד).
הלכה זו אינה מוסכמת ונחלקו בה תנאים ואמוראים. יש סוברים שאין קנין לנכרי בא"י להפקיעה מידי מעשרות<ref>. ר' מאיר בירושלמי דמאי פ"ה ה"ח; רבה בבבלי גיטין מז א; ר' חנינא בבכורות יא ב.</ref>, שנאמר: והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה<ref>. ויקרא כה מו.</ref>, הקיש אחוזה לעבדים, מה עבדים אתם קונים מהם (שישראל קונה [[אנציקלופדיה תלמודית:עבד כנעני|עבד כנעני]] לגופו) והם אינם קונים מכם (שגוי אינו קונה ישראל אלא למעשה ידיו ולא לגופו)<ref>. ע"ע עבד עברי.</ref>, אף אחוזה אתם קונים מהם והם אינם קונים מכם<ref>. ירושלמי שם.</ref>. ועוד, שנאמר: והארץ לא תמכר לצמיתת כי לי הארץ<ref>. ויקרא שם כג.</ref>, לחולטנות<ref>. ירושלמי שם.</ref>, שלא תחול עליה מכירה לגוי, שהיא מכירה מוחלטת לצמיתות, או: לי הארץ, פירושו לי קדושת הארץ<ref>. בבלי גיטין שם.</ref>, ואין קנינו קנין להפקיעה מקדושתה שלא תתחייב במעשר<ref>. רש"י שם.</ref>. ויש סוברים יש קנין לנכרי בא"י להפקיעה ממעשרות<ref>. ר' יהודה ור' שמעון בירושלמי שם, ועי' בבלי ב"מ קא א ור"ש דמאי פ"ה מ; ר' אלעזר בבבלי גיטין שם. ועי' תוס' מנחות סו ב שגם ר' מאיר לפי הבבלי בע"ז כא א סובר יש קנין.</ref>, שנאמר: והארץ לא תמכר לצמיתת, הא אם נמכרה חלוטה היא<ref>. ירושלמי שם.</ref>. ועוד, שנאמר: ראשית דגנך<ref>. דברים יח ד.</ref>, ולא דגן נכרי<ref>. בבלי גיטין שם.</ref>, אלא שמדרבנן חייב בתרומות ומעשרות<ref>. מנחות לא א ורש. ועי' מלאכת שלמה פאה פ"ד מ"ט בשם הרמב"ם בתשובה.</ref>. ואף הפוסקים נחלקו. רוב הפוסקים פסקו שאין קנין לנכרי בא"י<ref>. רמב"ם תרומות פ"א ה"י; ראב"ד שם הי"ג; מאירי גיטין שם; שו"ע יו"ד שלא ג.</ref>, לפי שכך סוברים האמוראים האחרונים<ref>. רב אשי בגיטין שם, עי' כסף משנה; רבא לגרסת המאירי, במקום רבה לפנינו.</ref>, ויש פוסקים שיש קנין לנכרי בא"י<ref>. המאירי שם בשם יש חולקים, ועי"ש שדחה דבריהם; הרע"ב פאה פ"ד מ"ט ודמאי פ"ה מ"ט. לפנינו גם בפהמ"ש להרמבכ"כ, ועי' תוי"ט גיטין פ"ד מ"ט, אבל בפהמ"ש מס' דמאי מכתד' ברלין תרננשמטה פיסקא זו. [ועי' בפהמ"ש להרמב"ם הוצ' ר"י קאפח ירושלים תשכ"ג, ובהערותיו דמאי שם שהרמב"ם חזר בו ותיקן שאין קנין, כמו שפסק בחבורו, וכך הוא בתשובות הרמב"ם הוצ' בלוי סי' קכט].</ref>.  
יש הסוברים, שאפילו אם אין קנין לנכרי, היינו דוקא כשחזר הישראל וקנה ממנו הקרקע, שאז הקרקע נחשבת ככל קרקע אחרת בארץ ישראל שחייבים בה בתרומות ומעשרות מן התורה, אבל כל זמן שהקרקע ביד הנכרי היא נפקעת מקדושתה לדברי הכל (כסף משנה שמיטה ד כט וביכורים ב ט, בדעת הרמב"ם); ויש הסוברים, שאפילו כשהקרקע ביד הנכרי אין לו קנין, וישראל שקנה הפירות וגמרם, חייבים בתרומות ומעשרות משום שאין קנין לנכרי בארץ ישראל (שו"ת מבי"ט חסי' יא, כא, ריז, שלו, וח"ג סי' מה; שו"ת מהריסי' מג; ביאור הגריו"ד סי' שלא ס"ק ח)<ref> וראו רדב"ז תרומות א י; חדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם בכורים ב טו; ערוך השלחן העתיד כה יב.</ref>
לדעת הרמב"ם (רמב"ם תרומות א יג) פירות שהנכרי מירחם פטורים מתרומות ומעשרות אפילו מדרבנן, ואפילו כשתחילת גידולם של הפירות היתה ברשות ישראל, והנכרי לקחם מישראל קודם שגדלו שליש גידולם; ולדעת הראב(בהשגות שם) כיון שאין קנין לנכרי, חייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן אפילו אם מכר לו הישראל קודם שהביאו שליש.
פירות שגדלו ברשות הנכרי, והישראל קנאם ומירחם, אף שחייב הישראל בתרומות ומעשרות, אינו חייב אלא להפרישם ולתת לכהן את התרומה, אבל פטור מלתת את המעשר ללוי ואת תרומת המעשר לכהן (בכורות יא ב; רמב"ם שם יא).
הדין שאין קנין לנכרי הוא דוקא בארץ ישראל שהחיוב הוא מן התורה; אבל בסוריא, שכל חיוב תרומות ומעשרות שבה הוא מדרבנן, כולם מודים שיש בה קנין לנכרי להפקיע מחיוב תרומות ומעשרות (גיטין מז א). לפיכך הקונה פירות מן הנכרי בסוריא, בין תלושים בין מחוברים, אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות, אף על פי שמירחם ישראל, פטורים (רמבתרומות א טו).
בזמן הזה שחיוב תרומות ומעשרות אינו אלא מדרבנן, יש אומרים שאף בארץ ישראל יש קנין לנכרי, שהרי היא כמו סוריא לענין זה (ספר התרומה הלכות א; ביאור הגרשלא ס"ק ו וס"ק כח); ויש אומרים שלא הקלו אלא בסוריא, אבל בארץ ישראל, אפילו בזמן הזה שחיובה מדרבנן, אין קנין לנכרי (חזו"א שביעית סי' א, ג).


==שביעית==
== ב. גדרי הקנין. ==
יש מי שסובר (כסף משנה שמיטה ד כט, בדעת הרמב"ם) שנכרי שקנה קרקע בארץ ישראל, וזרעה בשביעית, לא חלה קדושת שביעית על הפירות, ולכן לא צריך לאכלם כדין פירות שביעית, ואינם חייבים בביעור, שאף על פי שאין קנין לנכרי מכל מקום כל זמן שהקרקע ברשות הנכרי יש קנין לדברי הכל; ויש מי שסוברים (שו"ת מבי"ט ח"א סי' יא, כא, ריז, שלו, וח"ג סי' מה; שו"ת מהרי"ט סי' מג) שעל פי ההלכה שאין קנין לנכרי בארץ ישראל, הרי שגם בפירות הגדלות בקרקע הנוכרי יש בהם קדושת שביעית<ref> וראה עוד בשיטות השונות בספר מעדני ארץ, שביעית פרק ט.</ref>
אף על פי שאין קנין לנכרי להפקיע ממעשרות, להסוברים כן, יש לו קנין בקרקע לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר<ref>. תהלים קטו טז.</ref>: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם<ref>. גיטין שם לרבה.</ref>, היינו לכל צרכיהן<ref>. רש"י שם.</ref>, ולא הוזכרה חפירת בורות שיחין ומערות אלא כדי שלא נאמר הואיל ומשועבדת למעשרות אינו רשאי להפסידה שלא תהא ראויה לזריעה<ref>. מאירי שם.</ref>. ולהיפך מי שסובר יש קנין לנכרי להפקיע ממעשרות, סובר שאין לו קנין לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר<ref>. תהלים כד א. בתוס' רידב"ז על הירושלמי פאה פ"ד כתב שט"ס הוא וצ"ל: כי לי הארץ, שפסוק זה מדבר בארץ ישראל, ואילו הפסוק לה' הארץ מדבר בכל העולם. וכ"ה הגי' ברמב"ן בסהמ"צ לאוין רכז, ועי' הגהות חשק שלמה גיטין שם.</ref>: לה' הארץ<ref>. גיטין שם.</ref>. ויש מי [טור תשח] שפירש שאין הכונה שלהפקיע קדושתה יש לו קנין ולדיני ממונות אין לו קנין, שלא יהא קנין ממון חמור מהפקעת קדושתה, אלא שהסוברים אין קנין לנכרי סוברים שלהפקיע הקדושה אין לו קנין לא בגוף הקרקע ולא בפירות, אבל קנין ממון כגון לחפור בורות יש לו אפילו בגוף הקרקע, והסוברים יש קנין לנכרי אומרים שלגבי הפירות יש לו קנין אפילו להפקיע הקדושה ובגוף הקרקע אין לו קנין אפילו לענין ממונות וכל שכן להפקעת הקדושה, באופן שלדעה הראשונה אין חילוק בין הקרקע לפירות, אבל יש חילוק בין הקדושה לממון, ולדעה השניה להיפך: החילוק הוא בין הקרקע לפירות ולא בין הקדושה לממון<ref>. חידושי ר"ח הלוי תרומות פ"א. ועי' תשו' הרא"ש כלל ב סי' א, וביאור דבריו בארוכה בשו"ת שאגת אריה החדשות, דיני חדש סי' ג, שדעתו ג"כ שאף למ"ד יש קנין כו' לא נפקעה הקרקע מקדושתה רק דין מיוחד הוא במעשר שפטורה משום דגנך. אולם בתוס' ב"ב פא סוע"א משמע שסוברים שלמ"ד יש קנין כו' נפקעה מקדושתה לגמרי.</ref>. בירושלמי<ref>. פאה פ"ד ה"ה.</ref>יש מחלוקת להסוברים אין קנין לנכרי אם גם בפירות אין לו קנין: יש סוברים שאפילו בפירות אין לו קנין, ואם הפקיר העכו"ם את הפירות אין הפקרו הפקר וחייבים במעשרות<ref>. ר' ירמיה בשם ר' יוחנן שם.</ref>, ויש סוברים שאפילו אם אין קנין לנכרי יש לו קנין נכסים, דהיינו בפירות, ואם הפקירם פטורים ממעשרות<ref>. ר' יוסי בשם ר' יוחנן ור' אלעזר שם, ועי' פי' הר"א פולדא.</ref>. הלכה שאין קנין לנכרי בארץ ישראל לענין מעשרות, בין בגוף הקרקע ובין בפירות: בגוף הקרקע - שאם חזר ישראל וקנה הקרקע מהעכו"ם איננו [[אנציקלופדיה תלמודית:ככבוש יחיד|ככבוש יחיד]] אלא מפריש תרומות ומעשרות מן התורה, כאילו לא נמכרה מעולם; בפירות - שאם גדלו הפירות בקרקע שקנה העכו"ם בא"י, ולקחם ישראל אחרי שנתלשו קודם [[אנציקלופדיה תלמודית:גמר מלאכה|גמר מלאכה]] וגמרם ישראל, חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה<ref>. רמב"ם תרומות פ"א ה"י והי"א; מאירי גיטין שם; שו"ע יו"ד שלא ג - ד.</ref>. יש מפרשים שאפילו אם אין קנין לנכרי, היינו דוקא כשחזר הישראל וקנה ממנו הקרקע, אבל כל זמן שהקרקע ביד העכו"ם היא נפקעת מקדושתה לדברי הכל, ואף על פי שמירוח עכו"ם [טור תשט] בשל ישראל חייב במעשרות מדרבנן<ref>. ע"ע גמר מלאכה כרך ו: בידי נכרי.</ref>, בקרקע עכו"ם, כיון שיש לו קנין כל זמן שהיא בידו, פטור אפילו מדרבנן, אלא שכשקנה הישראל הפירות ומירחם חייב בתרומות ומעשרות מפני שהמירוח של ישראל מחייבם, ולא מפני שאין קנין לנכרי בא"י<ref>. שו"ת אבקת רוכל סי' כד, ותשו' הב"י במהרי"ט ח"א מב, וכ"מ שמיטה פ"ד הכ"ט ובכורים פ"ב הט"ו.</ref>. אבל כמה פוסקים נחלקו על זה והוכיחו שאפילו כשהקרקע ביד העכו"ם אין לו קנין, וישראל שקנה הפירות וגמרם, חייבים בתרומות ומעשרות משום אין קנין לנכרי בא"י<ref>. שו"ת מבי"ט ח"א סי' יא, כא, ריז, שלו, וח"ג סי' מה; מהרי"ט סי' מג; ביאור הגר"א יו"ד סי' שלא ס"ק ח. ועי' רדב"ז תרומות שם ה"י ובחי' ר"ח הלוי שם וערוך השלחן העתיד סי' כה סעיף יב.</ref>. אבל אם מירחם העכו"ם פטורים מתרומות ומעשרות, ואפילו מדרבנן לא חייבום כדרך שחייבו במירוח עכו"ם בפירותיו של ישראל<ref>. ע"ע גמר מלאכה כרך ו: ביד נכרי.</ref>, ואפילו כשתחילת גידולם של הפירות היתה ברשות ישראל והעכו"ם לקחם מישראל קודם שבאו [[אנציקלופדיה תלמודית:לעונת המעשרות|לעונת המעשרות]], היינו קודם שגדלו שליש גידולם<ref>. רמב"ם תרומות פ"א הי"ג וכשם, ע"פ גיטין מז א.</ref>. ויש חולקים וסוברים שכיון שאין קנין לנכרי, חייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן אפילו אם מכר לו הישראל קודם שהביאו שליש, כדין מירוח העכו"ם בפירותיו של ישראל<ref>. ראב"ד בהשגות שם, ועי' תוס' מנחות לא א ד"ה קסבר שנסתפקו גם במירוח עכו"ם בפירותיו שלא היו כלל ברשות ישראל למ"ד אין קנין, ועי' כ"מ בשם הר"י קורקוס.</ref>.  
בזמן הזה, ששביעית לרוב הדעות אינה אלא מדרבנן, יש שכתבו (פאת השולחן סי' טז ס"ק מ; שבת הארץ פי) שיש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע משביעית, כמו שמצינו לגבי קנין הנוכרי בסוריא לענין תרומות ומעשרות (ראה לעיל); ויש מי שחולק, שלא הקילו אלא בסוריא ולא בכל מקרה של חיוב דרבנן (חזו"א שביעית סי' א וסי' ג).
שאלות אלו נוגעות לדיון ההלכתי לגבי היתר המכירה בשביעית.


==כלאים==
והבדל יש בין אין קנין לנכרי לגבי גוף הקרקע לבין אין קנין לנכרי לגבי הפירות, שבגוף הקרקע אם חזר ישראל וקנה הקרקע חייב הישראל בתרומות ומעשרות בין בהפרשתם ובין בנתינתם לכהן וללוי, אבל בפירות שגדלו ברשות העכו"ם והישראל קנאם ומירחם אינו חייב אלא בהפרשת תרומות ומעשרות, אבל פטור מליתן המעשר ללוי ותרומת המעשר לכהן, לפי שיכול לומר להם, אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום, ועוד שנאמר בתרומת מעשר: כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר<ref>. במדבר יח כו.</ref>, טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן, אבל טבל שאתה לוקח מן העכו"ם אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר, אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה<ref>. בכורות יא ב; רמב"ם שם הי"א.</ref>, אבל תרומה גדולה נותן לכהן<ref>. בכורות ורמב"ם שם.</ref>, שפסוק [טור תשי] זה בתרומת מעשר נאמר<ref>. רמב"ם שם. ועי' מהרי"ט שם וערוך השלחן שם שביארו שזהו שכתב הרמב"ם בה"י: לפיכך אם חזר ישראל ולקחה כו', ור"ל שבאופן כזה לגמרי אין קנין כו' אפילו לענין נתינה, מה שאין כן כשלא חזר ולקחה אין קנין כו' פועל רק על חיוב ההפרשה ולא על הנתינה.</ref>. במה דברים אמורים כשהישראל קנה מהעכו"ם פירות תלושים, אבל אם קנה מחוברים לקרקע קודם שהביאו שליש ברשות העכו"ם, חייב הישראל גם בנתינה לכהן וללוי, ואם קנאם אחר שהביאו שליש, שאז הם מוכשרים לחול עליהם שם תרומות ומעשרות, מפריש מעשר ותרומת מעשר, ונותן ללוי ולכהן לפי חשבון מה שגדל ברשות הישראל ולפי חשבון מה שגדל ביד עכו"ם מוכר תרומת המעשר לכהן<ref>. שם הי"ב.</ref>.
בירושלמי (כלאים ז ג) מבואר שהסוברים שיש קנין לנכרי בארץ ישראל, אין דין כלאים נוהג בשל נוכרי; ואלו הסוברים שיש קנין לנכרי בא"י, יסברו שדין כלאים נוהג גם בשל הנכרי<ref> וראה תוס' עבודה זרה סד רע"א.</ref>


==ערלה וחדש==
== ג. [[אנציקלופדיה תלמודית:בבכורים|בבכורים]]. ==
מצינו שלש דעות בעניין זה:
המוכר את שדהו לנכרי לוקח ומביא ממנו בכורים<ref>. משנה גיטין מז א לגירסת רש"י.</ref>, היינו שחייב המוכר מן התורה לקנות ביכורי הפירות מהנכרי ולהביאם לירושלים, שכיון שלא נפקעה הקרקע מקדושתה הרי היא עומדת ברשות ישראל לענין הקדושה וכאילו משכנה, ובכורים הרי היא מצוה המוטלת על האדם, ולא שטובלים את הפירות באכילה כמעשר<ref>. רש"י שם ב. ועי' תורת הארץ לר"מ קליערס פ"א בארוכה, שר"ל שלענין חיוב המצוות הפירות כעומדים ברשות ישראל, אף על פי שהנכרי יש לו קנין באכילתם, כשם שלענין הקדושה היא ברשות ישראל אף על פי שיש לו קנין לחפור בורות.</ref>. בראשונה תיקנו חכמים שלא יקחו ממנו הבכורים, מפני שהיו מוכרים השדות לעכו"ם מאחר שחשבו שקדושתה אינה נפקעת על ידי זה, ואחרי שראו החכמים שאין טורחים לפדותה מהעכו"ם תיקנו להעמיד את הדבר על דין תורה, שיקחו הבכורים כדי שיטרח לפדותה<ref>. גמ' שם ב.</ref>. ויש אומרים שהחיוב לקנות ביכורי הפירות מהעכואינו אלא תקנת חכמים, אלא שאם חזר ולקח חייב בהבאה מן התורה<ref>. ריטבלגירסת רש"י.</ref>. לשתי הדעות הללו אין החיוב מן התורה אלא על ישראל המוכר, שלענין הקדושה הקרקע עדיין ברשותו עומדת, אבל על ישראל אחר, אפילו שקנה הפירות מהנכרי, אין חיוב<ref>. עי' תורת הארץ שם.</ref>. אבל יש אומרים שלקנות מהעכו"ם אין חיוב אפילו על המוכר, אבל אם קנה, אפילו ישראל אחר חייב מן התורה להביא<ref>. ר"ח ור"ת בתוס' שם, וגורסים במשנה: לוקח - או: הלוקח - מביא ממנו בכורים, וכ"ה גירסת הירושלמי, ועי' תודת הארץ שם שהסביר שהקרקע אף על פי שלא נפקעה מקדושתה, אבל אינה של ישראל המוכר אלא של כל ישראל.</ref>. ויש אומרים שכל הדין הזה לא נאמר אלא במוכר שחזר ולקח הקרקע<ref>. עי' בתורת הארץ שם שיש חילוק בין ר"ח לר"ת (בציון 45), שלר"ת אפילו אם קנה הפירות בלבד חייב ולר"ח דוקא אם קנה הקרקע.</ref>מהנכרי, שחייב מן התורה להביא בכורים, ולכתחילה לא מחייבים [טור תשיא] אפילו את המוכר לקנות<ref>. רמב"ם בכורים פ"ב הט"ו, לגרסתו בפהמ"ש: וחזר ולקחה ממנו, ועי"ש בתוי"ט ובמלאכת שלמה ובש"נ במשניות ד' ווילנא.</ref>. אם קנה, אפילו אם ביכרו ברשות העכו, חייבים<ref>. ראב"ד בכורים פ"ב הט"ו, ועי"ש ברדב"ז שכ"ה דעת הרמב"ם.</ref>. ויש אומרים שאם ביכרו ברשות העכו"ם הרי זה כתבואה שנתמרחה ברשות העכו"ם שלענין תרומות ומעשרות פטורה<ref>. כ"מ שם בשם הרקורקוס לד' הרמב"ם.</ref>.
* דעת הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל ב סי' א) שלכל הדעות - אפילו לדעת הסוברים שיש קנין לנכרי בא"י - חייבים פירות הנכרי בערלה, מפני שקנין הנכרי מועיל דווקא להפקיע ממעשר, משום הלימוד המיוחד מהפסוק (דברים יח ד) "דגנך – ולא דגן עכו"ם" (גיטין מז א), אבל הקרקע עצמה לא נפקעה מקדושתה, ולכן חייבים בערלה, וכל שכן שחל על הפירות איסור "חדש" שאינו תלוי כלל בקדושת הארץ.
* דעת המשכנות יעקב (יו"ד סי' סד) שדין ערלה וחדש בקרקע הנכרי תלוי במחלוקת האם יש קנין לנכרי או לא.
* דעת המנחת חינוך (מ' רמו) שלכל הדעות - אפילו אם אין קנין לנכרי - אין אילנותיו של הנכרי חייבים בערלה מן התורה כמו פירות ישראל בארץ ישראל, אלא חייבים רק משום הלכה למשה מסיני כמו פירות חו"ל, מפני שמכל מקום בשעה שהקרקע ביד הנכרי נפקעה קדושתה, ודינה כחו"ל, וגם לענין חדש דינה כדין חדש בחו"ל<ref> דין '''[[אנציקלופדיה תלמודית:בכורים|בכורים]]''' בקרקע של נכרי בא"י – ראה גיטין מז א, ורש"י ותוס' שם; רמבוראב"ד בכורים ב טו. דין '''[[אנציקלופדיה תלמודית:יובל|יובל]]''' בקרקע של נכרי בא– ראה ירושלמי דמאי ה ח; חי' ר"ח הלוי תרומות פ"א.</ref>


וכל זה להסוברים אין קנין לנכרי בא"י, אבל להסוברים יש קנין לנכרי אין חיוב מן התורה להביא בכורים אפילו אם חזר ולקחה מהנכרי, אלא מפני תיקון העולם, שלא ימכור לנכרי ואם מכר שיטרח ויחזור ויקנה, תיקנו שיקנה ממנו הבכורים<ref>. לגירסת רש"י.</ref>, או שיביא בכורים אם חזר וקנה ממנו המוכר או ישראל אחר<ref>. לגיר' הירושלמי ולגירסת הרמב"ם.</ref>. ויש אומרים טעם התקנה שלא ילמדו ממנו להימנע מהבאת בכורים, מאחר שידוע שהיתה מקודם של ישראל וגם עכשו היא של ישראל, ולא ידעו שפטורה מפני שהפירות גדלו ברשות עכו"ם<ref>. תוס' רי"ד גיטין שם.</ref>.
== ד. [[אנציקלופדיה תלמודית:בכלאים|בכלאים]], [[אנציקלופדיה תלמודית:ערלה|ערלה]] [[אנציקלופדיה תלמודית:וחדש|וחדש]]. ==
הראשונים דנו הרבה בכלאים וערלה וחדש אם נוהגים בשל נכרי בכלל<ref>. עי' תוס' קדושין לו ב ורא"ש שם ועוד. ועי' בכאו"א מהם בערכו.</ref>. לענין כלאים מבואר בירושלמי שתלוי במחלוקת של קנין הנכרי בא"י, שאם אין קנין, נוהג בשלו דין כלאים, ואם יש קנין, אין דין כלאים נוהג בו, משום שבכלאים נאמר: כרמך<ref>. דברים כב ט.</ref>, כמו בתרומה שנאמר: דגנך<ref>. ירושלמי כלאים פ"ז ה"ג; תוס' ע"ז סד רע"א. ועי' שו"ת מלבושי יום טוב ח"ב חובת קרקע סי' ח, שהשיג על השאג"א החדשות חדש סי' ג שהשוה כלאים לערלה בזה.</ref>. ולענין ערלה וחדש מבואר באחד הראשונים: אפילו להסובר שיש קנין לנכרי אין הדברים אמורים אלא להפקיע ממעשר, משום הלימוד שנאמר: דגנך, אבל בערלה חייבים הפירות של הנכרי, שהקרקע לא נפקעה מקדושתה, וכל שכן בחדש שאינו תלוי כלל בקדושת הארץ<ref>. שו"ת הרא"ש כלל ב סי' א. ועי' שאג"א החדשות שם.</ref>. אולם יש מהאחרונים שתלה אף חיוב ערלה במחלוקת של קנין לנכרי, שאם אין קנין, נוהג בהם דין ערלה, ואם יש קנין, הרי הם כחוץ לארץ ואינו נוהג<ref>. שו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' סד.</ref>. ויש שרצו לומר יותר מזה: אפילו אם אין קנין לנכרי, מכל מקום בשעה שהקרקע ביד הנכרי נפקעה קדושתה<ref>. עי' לעיל דעת הב"י.</ref>, ואין אילנותיו של הנכרי [טור תשיב] חייבים בערלה מן התורה, כמו בארץ ישראל, אלא מהלכה<ref>. ע"ע ערלה: בחו"ל.</ref>, כמו בחוץ לארץ<ref>. מנ"ח מצוה רמו.</ref>.
== ה. [[אנציקלופדיה תלמודית:בשביעית|בשביעית]]. ==
נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל, וזרעה בשביעית, יש אומרים שאין על פירותיה קדושת שביעית, ואין צריך לאכלם כדין פירות שביעית, ואינם חייבים [[אנציקלופדיה תלמודית:בביעור|בביעור]], שאף על פי שאין קנין לנכרי מכל מקום כל זמן שהקרקע ברשות הנכרי יש קנין לדברי הכל<ref>. כ"מ שמיטה פ"ד הכ"ט לדעת הרמב"ם, ועי' תשו' הב"י שבמהרי"ט ח"א סי' מב, כשיטתו לעיל בגדרי הקנין.</ref>. ויש חולקים וסוברים שנוהגים כל דיני שביעית בפירות, לפי ההלכה שאין קנין לנכרי בארץ ישראל<ref>. מהרי"ט שם סי' מג. ועי' כ"מ שמיטה פ"ז ה"ד בשם הר"י קורקוס ושם פ"ד הכ"ט בשם כפתור ופרח. ועי' פאת השלחן הלכות שביעית סי' ד ובבית ישראל ובית רידב"ז שם. וע"ע שמיטה.</ref>.
== ו. [[אנציקלופדיה תלמודית:ביובל|ביובל]]. ==
המוכר שדהו לנכרי בזמן שהיובל נוהג<ref>. ע"ע יובל.</ref>, אם חוזרת לבעליה ביובל, נראה מהירושלמי<ref>. דמאי פ"ה ה"ח.</ref>, שתלוי במחלוקת אם יש קנין לנכרי בארץ ישראל, שכן פירשו להסוברים אין קנין לנכרי: והארץ לא תמכר לצמיתת, לחולטנות, ולהסובר יש קנין לנכרי: הא אם נמכרה חלוטה היא, אבל יש מי שכתב, שלדברי הכל אין הנכרי קונה לצמיתות וחוזרת ביובל, שהרי אמרו שאף להסובר יש קנין לנכרי אינו חופר בו בורות שיחין ומערות, וכל שכן שאין לו קנין שתישאר הקרקע אצלו לצמיתות<ref>. חי' ר"ח הלוי תרומות פ"א, ועי"ש שפירש שהירוש' ר"ל שדוקא מצד הדין שאינה נמכרת לצמיתות אין להנכרי קנין להפקיע דין יובל, אבל אם היה לו קנין חלוט היה מפקיעו, וממילא בתרו"מ שאינם תלויים בצמיתות יש לו קנין להפקיע. וצ"ע בחי' הרשב"א גיטין מז א.</ref>.
== ז. בחיובים דרבנן. ==
אף להסוברים אין קנין לנכרי אין הדברים אמורים אלא להפקיע מחיוב תורה, אבל יש לו קנין להפקיע מחיובים דרבנן. ולפיכך הקונה פירות מן הנכרי [[אנציקלופדיה תלמודית:בסוריא|בסוריא]], בין תלושים בין מחוברים, אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות, אף על פי שמירחם ישראל, פטורים<ref>. רמב"ם תרומות פ"א הט"ו, ע"פ גיטין מז א.</ref>, לפי שכל חיוב תרומות ומעשרות בסוריא, שאינה אלא כיבוש יחיד<ref>. ע"ע ארץ ישראל כרך ב: הכיבוש; הרחבת גבולות, וע' סוריא.</ref>אינו אלא מדרבנן<ref>. גיטין שם.</ref>, אבל קנה קרקע מנכרי בסוריא ויש בה פירות מחוברים שלא הגיעו לעונת המעשרות, חייב לעשר מדבריהם<ref>. רמב"ם שם הט"ז; שו"ע יו"ד שלא ז. ועי' ביאור הגר"א שם ס"ק ח.</ref>.
בזמן הזה שחיוב תרומות ומעשרות אינו אלא מדבריהם<ref>. ע"ע קדושה ראשונה וע' תרומה.</ref>, יש אומרים שאף בא"י יש קנין לנכרי, [טור תשיג] שהרי היא כמו סוריא לענין זה<ref>. סה"ת הלכות א"י; ביאור הגר"א סי' שלא ס"ק ו וס"ק כח.</ref>. וכן בשביעית בזמן הזה שאינה אלא מדרבנן<ref>. ע"ע שביעית.</ref>, יש קנין לנכרי להפקיע<ref>. שם ושם; פאת השלחן סי' טז ס"ק מ. ועי' מבוא לשבת הארץ פרק יא.</ref>. ויש סוברים שבא"י אפילו בזמן הזה אין קנין לנכרי להפקיע מתרומות ומעשרות ומשביעית, וחייב בפירות נכרי מדרבנן כמו שחייב בשל ישראל מדרבנן, ולא אמרו שלדברי הכל יש קנין לנכרי אלא בסוריא בלבד<ref>. עי' שו"ת פאר הדור להרמב"ם סי' טו (הוצ' פריימן סי' קלב), ותוס' גיטין סב א ד"ה אין עודרין. ועי' בית רידב"ז לפאת השלחן סי' ד וחזון איש שביעית סי' א וסי' ג. וע"ע שביעית.</ref>.


==הערות שוליים==
==הערות שוליים==
<references/>
<references/>

גרסה מ־17:18, 15 במרץ 2012


ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg


הגדרה - נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה[1].

א. הדין ומקורו.

הלכה זו אינה מוסכמת ונחלקו בה תנאים ואמוראים. יש סוברים שאין קנין לנכרי בא"י להפקיעה מידי מעשרות[2], שנאמר: והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה[3], הקיש אחוזה לעבדים, מה עבדים אתם קונים מהם (שישראל קונה עבד כנעני לגופו) והם אינם קונים מכם (שגוי אינו קונה ישראל אלא למעשה ידיו ולא לגופו)[4], אף אחוזה אתם קונים מהם והם אינם קונים מכם[5]. ועוד, שנאמר: והארץ לא תמכר לצמיתת כי לי הארץ[6], לחולטנות[7], שלא תחול עליה מכירה לגוי, שהיא מכירה מוחלטת לצמיתות, או: לי הארץ, פירושו לי קדושת הארץ[8], ואין קנינו קנין להפקיעה מקדושתה שלא תתחייב במעשר[9]. ויש סוברים יש קנין לנכרי בא"י להפקיעה ממעשרות[10], שנאמר: והארץ לא תמכר לצמיתת, הא אם נמכרה חלוטה היא[11]. ועוד, שנאמר: ראשית דגנך[12], ולא דגן נכרי[13], אלא שמדרבנן חייב בתרומות ומעשרות[14]. ואף הפוסקים נחלקו. רוב הפוסקים פסקו שאין קנין לנכרי בא"י[15], לפי שכך סוברים האמוראים האחרונים[16], ויש פוסקים שיש קנין לנכרי בא"י[17].

ב. גדרי הקנין.

אף על פי שאין קנין לנכרי להפקיע ממעשרות, להסוברים כן, יש לו קנין בקרקע לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר[18]: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם[19], היינו לכל צרכיהן[20], ולא הוזכרה חפירת בורות שיחין ומערות אלא כדי שלא נאמר הואיל ומשועבדת למעשרות אינו רשאי להפסידה שלא תהא ראויה לזריעה[21]. ולהיפך מי שסובר יש קנין לנכרי להפקיע ממעשרות, סובר שאין לו קנין לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר[22]: לה' הארץ[23]. ויש מי [טור תשח] שפירש שאין הכונה שלהפקיע קדושתה יש לו קנין ולדיני ממונות אין לו קנין, שלא יהא קנין ממון חמור מהפקעת קדושתה, אלא שהסוברים אין קנין לנכרי סוברים שלהפקיע הקדושה אין לו קנין לא בגוף הקרקע ולא בפירות, אבל קנין ממון כגון לחפור בורות יש לו אפילו בגוף הקרקע, והסוברים יש קנין לנכרי אומרים שלגבי הפירות יש לו קנין אפילו להפקיע הקדושה ובגוף הקרקע אין לו קנין אפילו לענין ממונות וכל שכן להפקעת הקדושה, באופן שלדעה הראשונה אין חילוק בין הקרקע לפירות, אבל יש חילוק בין הקדושה לממון, ולדעה השניה להיפך: החילוק הוא בין הקרקע לפירות ולא בין הקדושה לממון[24]. בירושלמי[25]יש מחלוקת להסוברים אין קנין לנכרי אם גם בפירות אין לו קנין: יש סוברים שאפילו בפירות אין לו קנין, ואם הפקיר העכו"ם את הפירות אין הפקרו הפקר וחייבים במעשרות[26], ויש סוברים שאפילו אם אין קנין לנכרי יש לו קנין נכסים, דהיינו בפירות, ואם הפקירם פטורים ממעשרות[27]. הלכה שאין קנין לנכרי בארץ ישראל לענין מעשרות, בין בגוף הקרקע ובין בפירות: בגוף הקרקע - שאם חזר ישראל וקנה הקרקע מהעכו"ם איננו ככבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות מן התורה, כאילו לא נמכרה מעולם; בפירות - שאם גדלו הפירות בקרקע שקנה העכו"ם בא"י, ולקחם ישראל אחרי שנתלשו קודם גמר מלאכה וגמרם ישראל, חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה[28]. יש מפרשים שאפילו אם אין קנין לנכרי, היינו דוקא כשחזר הישראל וקנה ממנו הקרקע, אבל כל זמן שהקרקע ביד העכו"ם היא נפקעת מקדושתה לדברי הכל, ואף על פי שמירוח עכו"ם [טור תשט] בשל ישראל חייב במעשרות מדרבנן[29], בקרקע עכו"ם, כיון שיש לו קנין כל זמן שהיא בידו, פטור אפילו מדרבנן, אלא שכשקנה הישראל הפירות ומירחם חייב בתרומות ומעשרות מפני שהמירוח של ישראל מחייבם, ולא מפני שאין קנין לנכרי בא"י[30]. אבל כמה פוסקים נחלקו על זה והוכיחו שאפילו כשהקרקע ביד העכו"ם אין לו קנין, וישראל שקנה הפירות וגמרם, חייבים בתרומות ומעשרות משום אין קנין לנכרי בא"י[31]. אבל אם מירחם העכו"ם פטורים מתרומות ומעשרות, ואפילו מדרבנן לא חייבום כדרך שחייבו במירוח עכו"ם בפירותיו של ישראל[32], ואפילו כשתחילת גידולם של הפירות היתה ברשות ישראל והעכו"ם לקחם מישראל קודם שבאו לעונת המעשרות, היינו קודם שגדלו שליש גידולם[33]. ויש חולקים וסוברים שכיון שאין קנין לנכרי, חייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן אפילו אם מכר לו הישראל קודם שהביאו שליש, כדין מירוח העכו"ם בפירותיו של ישראל[34].

והבדל יש בין אין קנין לנכרי לגבי גוף הקרקע לבין אין קנין לנכרי לגבי הפירות, שבגוף הקרקע אם חזר ישראל וקנה הקרקע חייב הישראל בתרומות ומעשרות בין בהפרשתם ובין בנתינתם לכהן וללוי, אבל בפירות שגדלו ברשות העכו"ם והישראל קנאם ומירחם אינו חייב אלא בהפרשת תרומות ומעשרות, אבל פטור מליתן המעשר ללוי ותרומת המעשר לכהן, לפי שיכול לומר להם, אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום, ועוד שנאמר בתרומת מעשר: כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר[35], טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן, אבל טבל שאתה לוקח מן העכו"ם אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר, אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה[36], אבל תרומה גדולה נותן לכהן[37], שפסוק [טור תשי] זה בתרומת מעשר נאמר[38]. במה דברים אמורים כשהישראל קנה מהעכו"ם פירות תלושים, אבל אם קנה מחוברים לקרקע קודם שהביאו שליש ברשות העכו"ם, חייב הישראל גם בנתינה לכהן וללוי, ואם קנאם אחר שהביאו שליש, שאז הם מוכשרים לחול עליהם שם תרומות ומעשרות, מפריש מעשר ותרומת מעשר, ונותן ללוי ולכהן לפי חשבון מה שגדל ברשות הישראל ולפי חשבון מה שגדל ביד עכו"ם מוכר תרומת המעשר לכהן[39].

ג. בבכורים.

המוכר את שדהו לנכרי לוקח ומביא ממנו בכורים[40], היינו שחייב המוכר מן התורה לקנות ביכורי הפירות מהנכרי ולהביאם לירושלים, שכיון שלא נפקעה הקרקע מקדושתה הרי היא עומדת ברשות ישראל לענין הקדושה וכאילו משכנה, ובכורים הרי היא מצוה המוטלת על האדם, ולא שטובלים את הפירות באכילה כמעשר[41]. בראשונה תיקנו חכמים שלא יקחו ממנו הבכורים, מפני שהיו מוכרים השדות לעכו"ם מאחר שחשבו שקדושתה אינה נפקעת על ידי זה, ואחרי שראו החכמים שאין טורחים לפדותה מהעכו"ם תיקנו להעמיד את הדבר על דין תורה, שיקחו הבכורים כדי שיטרח לפדותה[42]. ויש אומרים שהחיוב לקנות ביכורי הפירות מהעכו"ם אינו אלא תקנת חכמים, אלא שאם חזר ולקח חייב בהבאה מן התורה[43]. לשתי הדעות הללו אין החיוב מן התורה אלא על ישראל המוכר, שלענין הקדושה הקרקע עדיין ברשותו עומדת, אבל על ישראל אחר, אפילו שקנה הפירות מהנכרי, אין חיוב[44]. אבל יש אומרים שלקנות מהעכו"ם אין חיוב אפילו על המוכר, אבל אם קנה, אפילו ישראל אחר חייב מן התורה להביא[45]. ויש אומרים שכל הדין הזה לא נאמר אלא במוכר שחזר ולקח הקרקע[46]מהנכרי, שחייב מן התורה להביא בכורים, ולכתחילה לא מחייבים [טור תשיא] אפילו את המוכר לקנות[47]. אם קנה, אפילו אם ביכרו ברשות העכו"ם, חייבים[48]. ויש אומרים שאם ביכרו ברשות העכו"ם הרי זה כתבואה שנתמרחה ברשות העכו"ם שלענין תרומות ומעשרות פטורה[49].

וכל זה להסוברים אין קנין לנכרי בא"י, אבל להסוברים יש קנין לנכרי אין חיוב מן התורה להביא בכורים אפילו אם חזר ולקחה מהנכרי, אלא מפני תיקון העולם, שלא ימכור לנכרי ואם מכר שיטרח ויחזור ויקנה, תיקנו שיקנה ממנו הבכורים[50], או שיביא בכורים אם חזר וקנה ממנו המוכר או ישראל אחר[51]. ויש אומרים טעם התקנה שלא ילמדו ממנו להימנע מהבאת בכורים, מאחר שידוע שהיתה מקודם של ישראל וגם עכשו היא של ישראל, ולא ידעו שפטורה מפני שהפירות גדלו ברשות עכו"ם[52].

ד. בכלאים, ערלה וחדש.

הראשונים דנו הרבה בכלאים וערלה וחדש אם נוהגים בשל נכרי בכלל[53]. לענין כלאים מבואר בירושלמי שתלוי במחלוקת של קנין הנכרי בא"י, שאם אין קנין, נוהג בשלו דין כלאים, ואם יש קנין, אין דין כלאים נוהג בו, משום שבכלאים נאמר: כרמך[54], כמו בתרומה שנאמר: דגנך[55]. ולענין ערלה וחדש מבואר באחד הראשונים: אפילו להסובר שיש קנין לנכרי אין הדברים אמורים אלא להפקיע ממעשר, משום הלימוד שנאמר: דגנך, אבל בערלה חייבים הפירות של הנכרי, שהקרקע לא נפקעה מקדושתה, וכל שכן בחדש שאינו תלוי כלל בקדושת הארץ[56]. אולם יש מהאחרונים שתלה אף חיוב ערלה במחלוקת של קנין לנכרי, שאם אין קנין, נוהג בהם דין ערלה, ואם יש קנין, הרי הם כחוץ לארץ ואינו נוהג[57]. ויש שרצו לומר יותר מזה: אפילו אם אין קנין לנכרי, מכל מקום בשעה שהקרקע ביד הנכרי נפקעה קדושתה[58], ואין אילנותיו של הנכרי [טור תשיב] חייבים בערלה מן התורה, כמו בארץ ישראל, אלא מהלכה[59], כמו בחוץ לארץ[60].

ה. בשביעית.

נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל, וזרעה בשביעית, יש אומרים שאין על פירותיה קדושת שביעית, ואין צריך לאכלם כדין פירות שביעית, ואינם חייבים בביעור, שאף על פי שאין קנין לנכרי מכל מקום כל זמן שהקרקע ברשות הנכרי יש קנין לדברי הכל[61]. ויש חולקים וסוברים שנוהגים כל דיני שביעית בפירות, לפי ההלכה שאין קנין לנכרי בארץ ישראל[62].

ו. ביובל.

המוכר שדהו לנכרי בזמן שהיובל נוהג[63], אם חוזרת לבעליה ביובל, נראה מהירושלמי[64], שתלוי במחלוקת אם יש קנין לנכרי בארץ ישראל, שכן פירשו להסוברים אין קנין לנכרי: והארץ לא תמכר לצמיתת, לחולטנות, ולהסובר יש קנין לנכרי: הא אם נמכרה חלוטה היא, אבל יש מי שכתב, שלדברי הכל אין הנכרי קונה לצמיתות וחוזרת ביובל, שהרי אמרו שאף להסובר יש קנין לנכרי אינו חופר בו בורות שיחין ומערות, וכל שכן שאין לו קנין שתישאר הקרקע אצלו לצמיתות[65].

ז. בחיובים דרבנן.

אף להסוברים אין קנין לנכרי אין הדברים אמורים אלא להפקיע מחיוב תורה, אבל יש לו קנין להפקיע מחיובים דרבנן. ולפיכך הקונה פירות מן הנכרי בסוריא, בין תלושים בין מחוברים, אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות, אף על פי שמירחם ישראל, פטורים[66], לפי שכל חיוב תרומות ומעשרות בסוריא, שאינה אלא כיבוש יחיד[67]אינו אלא מדרבנן[68], אבל קנה קרקע מנכרי בסוריא ויש בה פירות מחוברים שלא הגיעו לעונת המעשרות, חייב לעשר מדבריהם[69].

בזמן הזה שחיוב תרומות ומעשרות אינו אלא מדבריהם[70], יש אומרים שאף בא"י יש קנין לנכרי, [טור תשיג] שהרי היא כמו סוריא לענין זה[71]. וכן בשביעית בזמן הזה שאינה אלא מדרבנן[72], יש קנין לנכרי להפקיע[73]. ויש סוברים שבא"י אפילו בזמן הזה אין קנין לנכרי להפקיע מתרומות ומעשרות ומשביעית, וחייב בפירות נכרי מדרבנן כמו שחייב בשל ישראל מדרבנן, ולא אמרו שלדברי הכל יש קנין לנכרי אלא בסוריא בלבד[74].

הערות שוליים

  1. . רמב"ם תרומות פ"א ה"י.
  2. . ר' מאיר בירושלמי דמאי פ"ה ה"ח; רבה בבבלי גיטין מז א; ר' חנינא בבכורות יא ב.
  3. . ויקרא כה מו.
  4. . ע"ע עבד עברי.
  5. . ירושלמי שם.
  6. . ויקרא שם כג.
  7. . ירושלמי שם.
  8. . בבלי גיטין שם.
  9. . רש"י שם.
  10. . ר' יהודה ור' שמעון בירושלמי שם, ועי' בבלי ב"מ קא א ור"ש דמאי פ"ה מ"ט; ר' אלעזר בבבלי גיטין שם. ועי' תוס' מנחות סו ב שגם ר' מאיר לפי הבבלי בע"ז כא א סובר יש קנין.
  11. . ירושלמי שם.
  12. . דברים יח ד.
  13. . בבלי גיטין שם.
  14. . מנחות לא א ורש"י. ועי' מלאכת שלמה פאה פ"ד מ"ט בשם הרמב"ם בתשובה.
  15. . רמב"ם תרומות פ"א ה"י; ראב"ד שם הי"ג; מאירי גיטין שם; שו"ע יו"ד שלא ג.
  16. . רב אשי בגיטין שם, עי' כסף משנה; רבא לגרסת המאירי, במקום רבה לפנינו.
  17. . המאירי שם בשם יש חולקים, ועי"ש שדחה דבריהם; הרע"ב פאה פ"ד מ"ט ודמאי פ"ה מ"ט. לפנינו גם בפהמ"ש להרמב"ם כ"כ, ועי' תוי"ט גיטין פ"ד מ"ט, אבל בפהמ"ש מס' דמאי מכת"י ד' ברלין תרנ"א נשמטה פיסקא זו. [ועי' בפהמ"ש להרמב"ם הוצ' ר"י קאפח ירושלים תשכ"ג, ובהערותיו דמאי שם שהרמב"ם חזר בו ותיקן שאין קנין, כמו שפסק בחבורו, וכך הוא בתשובות הרמב"ם הוצ' בלוי סי' קכט].
  18. . תהלים קטו טז.
  19. . גיטין שם לרבה.
  20. . רש"י שם.
  21. . מאירי שם.
  22. . תהלים כד א. בתוס' רידב"ז על הירושלמי פאה פ"ד כתב שט"ס הוא וצ"ל: כי לי הארץ, שפסוק זה מדבר בארץ ישראל, ואילו הפסוק לה' הארץ מדבר בכל העולם. וכ"ה הגי' ברמב"ן בסהמ"צ לאוין רכז, ועי' הגהות חשק שלמה גיטין שם.
  23. . גיטין שם.
  24. . חידושי ר"ח הלוי תרומות פ"א. ועי' תשו' הרא"ש כלל ב סי' א, וביאור דבריו בארוכה בשו"ת שאגת אריה החדשות, דיני חדש סי' ג, שדעתו ג"כ שאף למ"ד יש קנין כו' לא נפקעה הקרקע מקדושתה רק דין מיוחד הוא במעשר שפטורה משום דגנך. אולם בתוס' ב"ב פא סוע"א משמע שסוברים שלמ"ד יש קנין כו' נפקעה מקדושתה לגמרי.
  25. . פאה פ"ד ה"ה.
  26. . ר' ירמיה בשם ר' יוחנן שם.
  27. . ר' יוסי בשם ר' יוחנן ור' אלעזר שם, ועי' פי' הר"א פולדא.
  28. . רמב"ם תרומות פ"א ה"י והי"א; מאירי גיטין שם; שו"ע יו"ד שלא ג - ד.
  29. . ע"ע גמר מלאכה כרך ו: בידי נכרי.
  30. . שו"ת אבקת רוכל סי' כד, ותשו' הב"י במהרי"ט ח"א מב, וכ"מ שמיטה פ"ד הכ"ט ובכורים פ"ב הט"ו.
  31. . שו"ת מבי"ט ח"א סי' יא, כא, ריז, שלו, וח"ג סי' מה; מהרי"ט סי' מג; ביאור הגר"א יו"ד סי' שלא ס"ק ח. ועי' רדב"ז תרומות שם ה"י ובחי' ר"ח הלוי שם וערוך השלחן העתיד סי' כה סעיף יב.
  32. . ע"ע גמר מלאכה כרך ו: ביד נכרי.
  33. . רמב"ם תרומות פ"א הי"ג וכ"מ שם, ע"פ גיטין מז א.
  34. . ראב"ד בהשגות שם, ועי' תוס' מנחות לא א ד"ה קסבר שנסתפקו גם במירוח עכו"ם בפירותיו שלא היו כלל ברשות ישראל למ"ד אין קנין, ועי' כ"מ בשם הר"י קורקוס.
  35. . במדבר יח כו.
  36. . בכורות יא ב; רמב"ם שם הי"א.
  37. . בכורות ורמב"ם שם.
  38. . רמב"ם שם. ועי' מהרי"ט שם וערוך השלחן שם שביארו שזהו שכתב הרמב"ם בה"י: לפיכך אם חזר ישראל ולקחה כו', ור"ל שבאופן כזה לגמרי אין קנין כו' אפילו לענין נתינה, מה שאין כן כשלא חזר ולקחה אין קנין כו' פועל רק על חיוב ההפרשה ולא על הנתינה.
  39. . שם הי"ב.
  40. . משנה גיטין מז א לגירסת רש"י.
  41. . רש"י שם ב. ועי' תורת הארץ לר"מ קליערס פ"א בארוכה, שר"ל שלענין חיוב המצוות הפירות כעומדים ברשות ישראל, אף על פי שהנכרי יש לו קנין באכילתם, כשם שלענין הקדושה היא ברשות ישראל אף על פי שיש לו קנין לחפור בורות.
  42. . גמ' שם ב.
  43. . ריטב"א לגירסת רש"י.
  44. . עי' תורת הארץ שם.
  45. . ר"ח ור"ת בתוס' שם, וגורסים במשנה: לוקח - או: הלוקח - מביא ממנו בכורים, וכ"ה גירסת הירושלמי, ועי' תודת הארץ שם שהסביר שהקרקע אף על פי שלא נפקעה מקדושתה, אבל אינה של ישראל המוכר אלא של כל ישראל.
  46. . עי' בתורת הארץ שם שיש חילוק בין ר"ח לר"ת (בציון 45), שלר"ת אפילו אם קנה הפירות בלבד חייב ולר"ח דוקא אם קנה הקרקע.
  47. . רמב"ם בכורים פ"ב הט"ו, לגרסתו בפהמ"ש: וחזר ולקחה ממנו, ועי"ש בתוי"ט ובמלאכת שלמה ובש"נ במשניות ד' ווילנא.
  48. . ראב"ד בכורים פ"ב הט"ו, ועי"ש ברדב"ז שכ"ה דעת הרמב"ם.
  49. . כ"מ שם בשם הר"י קורקוס לד' הרמב"ם.
  50. . לגירסת רש"י.
  51. . לגיר' הירושלמי ולגירסת הרמב"ם.
  52. . תוס' רי"ד גיטין שם.
  53. . עי' תוס' קדושין לו ב ורא"ש שם ועוד. ועי' בכאו"א מהם בערכו.
  54. . דברים כב ט.
  55. . ירושלמי כלאים פ"ז ה"ג; תוס' ע"ז סד רע"א. ועי' שו"ת מלבושי יום טוב ח"ב חובת קרקע סי' ח, שהשיג על השאג"א החדשות חדש סי' ג שהשוה כלאים לערלה בזה.
  56. . שו"ת הרא"ש כלל ב סי' א. ועי' שאג"א החדשות שם.
  57. . שו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' סד.
  58. . עי' לעיל דעת הב"י.
  59. . ע"ע ערלה: בחו"ל.
  60. . מנ"ח מצוה רמו.
  61. . כ"מ שמיטה פ"ד הכ"ט לדעת הרמב"ם, ועי' תשו' הב"י שבמהרי"ט ח"א סי' מב, כשיטתו לעיל בגדרי הקנין.
  62. . מהרי"ט שם סי' מג. ועי' כ"מ שמיטה פ"ז ה"ד בשם הר"י קורקוס ושם פ"ד הכ"ט בשם כפתור ופרח. ועי' פאת השלחן הלכות שביעית סי' ד ובבית ישראל ובית רידב"ז שם. וע"ע שמיטה.
  63. . ע"ע יובל.
  64. . דמאי פ"ה ה"ח.
  65. . חי' ר"ח הלוי תרומות פ"א, ועי"ש שפירש שהירוש' ר"ל שדוקא מצד הדין שאינה נמכרת לצמיתות אין להנכרי קנין להפקיע דין יובל, אבל אם היה לו קנין חלוט היה מפקיעו, וממילא בתרו"מ שאינם תלויים בצמיתות יש לו קנין להפקיע. וצ"ע בחי' הרשב"א גיטין מז א.
  66. . רמב"ם תרומות פ"א הט"ו, ע"פ גיטין מז א.
  67. . ע"ע ארץ ישראל כרך ב: הכיבוש; הרחבת גבולות, וע' סוריא.
  68. . גיטין שם.
  69. . רמב"ם שם הט"ז; שו"ע יו"ד שלא ז. ועי' ביאור הגר"א שם ס"ק ח.
  70. . ע"ע קדושה ראשונה וע' תרומה.
  71. . סה"ת הלכות א"י; ביאור הגר"א סי' שלא ס"ק ו וס"ק כח.
  72. . ע"ע שביעית.
  73. . שם ושם; פאת השלחן סי' טז ס"ק מ. ועי' מבוא לשבת הארץ פרק יא.
  74. . עי' שו"ת פאר הדור להרמב"ם סי' טו (הוצ' פריימן סי' קלב), ותוס' גיטין סב א ד"ה אין עודרין. ועי' בית רידב"ז לפאת השלחן סי' ד וחזון איש שביעית סי' א וסי' ג. וע"ע שביעית.