חביב עליהם ממונם יותר מגופם

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

ממונו של צדיק חביב עליו יותר מגופו.


"ויותר יעקב לבדו - אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".


כיצד ניתן להבין שצדיקים יסתכנו בגופם בעד ממון פחות ערך?


בגמרא (ברכות סא, ב) מובא: "תניא רבי אליעזר אומר: אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאדך', ואם נאמר 'בכל מאדך' למה נאמר 'בכל נפשך' - אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר 'בכל נפשך', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר 'בכל מאדך'..." וביאר הגר"א שמה שאמרו שם "ממונו חביב עליו מגופו", אין הכוונה שבשביל ממון ימסור עצמו למיתה, אלא שממונו חביב עליו מייסורים של גופו, שמוכן לסבול ייסורים בשביל ממונו. וכן להיפך, יש אדם שגופו חביב עליו מממונו שמוכן לתת ממונו כדי להינצל מייסורים.


אף כאן מה שאמרו חז"ל "חביב עליהם ממונם יותר מגופם", היינו מטורח גופם ועמלם. כדאי לצדיקים כל יגיעה וטורח כדי להציל את ממונם.


החביבות שרוחשים הצדיקים לכל דבר גדול או קטן שהגיע לידם, הוא מפני שיודעים הם שבהשגחה פרטית בא הדבר לידם. כמובא בגמרא (יומא לח, ב): "אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו אפילו כמלוא נימא". דהיינו שיש השגחה מיוחדת אפילו על החלק הקטן ביותר "כמלוא נימא". וסבורים הם הצדיקים, כי אם ניתן להם הדבר, בודאי יש בו צורך לשלמותם. ולכן מתאמצים בכל יכלתם שלא לאבד שום דבר השייך להם.


יסוד הדברים מפורש בשער הפסוקים להאריז"ל על הפסוק: "ויותר יעקב לבדו": "הצדיקים חביבים עליהם ממונם. כי להיות שהוא נשפע מלמעלה, אין ראוי שימאס בו, כי אם לא היה צורך בו לא היה נותן לו הקב"ה. ולכן חזר על הפכים הקטנים, כי אם לא היה חוזר היה נראה כאילו אינו רוצה באותם הפכים. וכל דבר הנשפע מלמעלה צריך לחזור עליו".