חולה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרת המושג[edit]

מושג החולה במקרא החולה במקרא הוא מי שכואב ממחלה או ממכה, בין אם המחלה כללית ואנושה[1], ובין אם הפגיעה היא מקומית[2]. יתכן שהמושג חולה נובע משורש חיל ורעדה[3].

מושג זה משמש גם במובן של חולשה[4], וגם במשמעות של תחינה ותפילה[5]. זאת משום שהחולה הוא סמל החולשה, וכן מתעורר הוא לתפילה ותחינה יותר מהבריא.

מושגי החולה בחז"ל בלשון חז"ל נקרא החולה בכמה שמות: קצירא[6], והיינו חולה שנפשו קצרה מחמת חוליו[7], בריח[8], כרה[9]. יש שקראו חז"ל למצבים שונים בשם חולה על שם העתיד, היינו שאם לא יעשו לו דבר ידוע הוא ייעשה חולה[10].

הגדרות החולה בעניינים הלכתיים שונים מצינו הגדרות ודרגות שונות של חולה. בענייני שבת ומועד מצינו דרגות שונות של חולה: מיחוש, מקצת חולי, חולה שאין בו סכנה, חולה שיש בו סכנה[11]. במצבים של סוף החיים מצינו הגדרות של שכיב מרע, טריפה, גוסס, נוטה למות[12].

מי שתשש כוח כל הגוף, וכשל כוחו מחמת החולי, עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק[13], והרי הוא נופל על המיטה[14], הוא חולה, והוא הנקרא שכיב מרע[15]; וכן מי שחלה כל גופו מחמת מיחוש, אף על פי שהוא הולך, הרי זה כנפל למשכב[16]; וכן כל מי שהרופאים אומדים אותו שסובל ממחלה, הרי הוא בכלל חולה[17].

החושש בעיניו הרי הוא כחולה כל הגוף[18], וכן החושש במעיו דינו כחולה[19]. אבל מי שחושש באבר אחד, כגון החושש בראשו, או ברגלו וכיוצא בזה, הרי הוא כבריא לכל דבריו[20]; וכן מחוסר אבר דינו כבריא לכל דבריו[21]; וכן מי שיש לו מיחוש בעלמא, והוא מתחזק והולך כבריא, אינו בכלל חולה[22], ויש מי שכתב שאם כואב לו מאד, הרי הוא בכלל חולה[23].

יולדת וקטן במובן של חולים - ראה ערכיהם.

בערך זה יידונו עניינים כלליים הנוגעים לחולה, וכן פרטים שונים הנוגעים לחולה, אשר אין הם נידונים בערכים מיוחדים באנציקלופדיה זו[24].

החולה במקרא ובחז"ל[edit]

ראשית המחלות מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה, אלא אם היה בדרך, או בשוק, היה עוטש, והיתה נשמתו יוצאת מנחיריו, עד שבא יעקב אבינו וחידש חולי, וביקש רחמים, שיחלה אדם לפני מותו, ויצווה לביתו, וכדי שיהא פנאי לבניו לבוא כל אחד ואחד ממקומו, להיות עליו בשעת מיתה, שכיוון שרואים שנפל למיטה, יודעים שימות ומתקבצים ובאים[25]. יש מי שכתבו, שהכוונה שמיעקב התחיל חולי של מיתה, אבל חולי רגיל כבר היה מימי אברהם[26]. על סמך מדרשים אלו נקבע שצריך אדם לומר בעטישתו 'חיים טובים ומרפא', שנהפך המוות הזה לחיים ולאור[27], ונחלקו המפרשים מי צריך לומר נוסח הברכה למתעטש - האדם עצמו, או שאחרים אומרים לו[28]. יש שכתבו, שמי שמתעטש ואמר לו חברו 'אסותא', ישיב המתעטש לחברו 'ברוך תהיה', ואחר כך יאמר 'לישועתך קויתי ה'[29]. ומכל מקום אין אומרים אסותא בבית המדרש, מפני ביטול בית המדרש[30].

עד אלישע לא היה מי שחלה ונתרפא, עד שבא אלישע וביקש רחמים ונרפא ממחלתו[31]. חזקיהו המלך חידש חולי שיתרפא, שמתוך שאדם חולה ועומד, חולה ועומד, עושה תשובה[32].

מאז דווקא נקבע שלעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והיפטר[33]. ואף על פי שהכל ברשות הקב"ה, אבל החולה צריך זכות ותפילה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא בא עליו החולי[34].

מצב גופני ונפשי של החולה מצבו הירוד של החולה מבחינה גופנית ו/או נפשית מתואר בחז"ל בדרכים שונות: אין דל אלא חולה[35]; טוב מסכן בריא, מאיש עשיר וחולה[36]; כל החולים בחזקת סכנה[37]; כשאדם בא לידי חולי, אינו יכול לעסוק במלאכתו[38], וזהו הבסיס לחישוב שבת בתשלומי החובל[39]; החולה אינו שרוי בטובה[40]; חולה משכח תלמודו[41]; החולה והפצוע נשען על אחרים, או על משענת, מחמת חולשתו[42].

יש שפטרו חולה ממצוות משום שהחולה שרוי בפחד, ואין דעתו מיושבת עליו[43], כגון בעניין תפילין; ויש שהקילו חז"ל בעניינים שונים עבור חולה, כדי ליישב דעתו עליו, וכדי שלא תיטרף דעתו עליו, כגון דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים, כדי שלא תיטרף דעתו עליו[44], ומותר להדליק בשבת נר ליולדת, אף על פי שהיא סומא, משום יישוב דעתה[45], והנוטה למות, שמבקש להביא קרוביו מחוץ לעיר, מותר לשלוח גוי שיביאם, כדי שלא תיטרף דעתו עליו[46], ומותר ללחוש על המכה, אף על פי שיש בזה משום חובר חבר, כדי שלא תיטרף דעתו עליו[47], וחולה שמת לו מת, אין מודיעים לו, שמא תיטרף דעתו[48].

שימור ממזיקין שלושה צריכים שימור מן המזיקין, ואחד מהם חולה[49].

תפילה חולה בתוך ביתו, ילך אצל החכם, ויבקש עליו רחמים[50]. יש מי שכתב, שהכוונה לחכם שבעירו[51]; ויש מי שכתב, שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם, וילמד ממנו דרכי התפילות ויבקש רחמים, והיינו שמבקש הרחמים הוא הקרוב עצמו, אלא שלומד מהחכם דרכי הרחמים[52].

מי שאירע בו דבר, צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים[53].

ריפוי גדול נס שנעשה לחולה יותר מן הנס שנעשה לחנניה, מישאל ועזריה; של חנניה, מישאל ועזריה אש של הדיוט, והכל יכולים לכבותה; וזו של חולה של שמים היא, ומי יכול לכבותה[54].

הקב"ה זן את החולה; שכינה סועדת את החולה; השכינה שרויה למעלה ממיטתו של חולה[55].

אין החולה עומד מחוליו, עד שמוחלים לו על כל עוונותיו[56].

סברה פשוטה היא, שהחולה והכואב הולך לרופא[57].

דברים היפים לחולה ששה דברים סימן יפה לחולה: עיטוש, זיעה, שלשול, קרי, שינה, וחלום[58].

ששה דברים מרפאים את החולה מחוליו ורפואתן רפואה, ואלו הם: כרוב, ותרדין, ומי סיסין יבישה, וקיבת, והרת, ויותרת הכבד, ויש אומרים אף דגים קטנים[59].

עם זריחת החמה ירווח לחולה[60]; אפילו אדם חולה, הקב"ה גוזר לשמש ומרפאו[61].

גשמים מקילים על החולה[62].

השינה היא מזונו של חולה, וחיים לו, ומנוחה לו[63].

שינויים בחולה עד שלא יחלה אדם, אוכל כל מה שמוצא, כיוון שחלה - מבקש לאכול מיני תענוגים[64].

חולה צמא ביותר, ודרכו להיות שותה הרבה ובכל שעה[65].

חוש הטעם משתנה בחולה[66].

דברים המזיקים לחולה עשרה דברים מחזירים את החולה לחוליו וחוליו קשה, ואלו הם: האוכל בשר שור, בשר שמן, בשר צלי, בשר צפרים, וביצה צלויה, ותגלחת, ושחלים, והחלב, והגבינה, והמרחץ, ויש אומרים אף אגוזים, ויש אומרים אף קישואים רברבי[67].

שינויים יומיים החולה מרגיש טוב יותר בשלוש השעות הראשונות של היום, והוא חלש יותר בשלוש השעות האחרונות[68].

במעוברת באשה מעוברת, החולי מנדנד את הוולד וממהר את הלידה[69].

על סיבות שונות למחלות - ראה ערך מחלות

חובת החולה להתרפא[edit]

מאמרים בחיוב החולה להתרפא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה, שמי שהוא חולה, ישבות ממלאכתו, ויעסוק ברפואות[70], וסברה פשוטה היא, שמי שכואב וחולה עליו ללכת לרופא[71].

החולה חייב לעסוק ברפואתו, והנמנע מכך עליו נאמר[72] 'ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש'[73].

החסיד השוטה, המואס בעזרתו של רופא, ונשען רק על עזרת ה', דומה לאיש הרעב, המואס מאכילת לחם, ומקווה שה' ישמרנו וירפאנו מן המחלה הזאת הנקראת רעב[74], ואם ישב האדם בטל, ולא יתעסק בדרכי הרפואה על פי דרך הטבע, סופו למות מאותו חולי, מה שלא נגזר עליו באותו פרק שחלה, ודומה לנכנס לאש יוקדת, שבוודאי אש אוכלתו ומת בלא עתו, ונמצא מתחייב בנפשו, ודברים ברורים הם, לא יכחישם זולתי הנפתל והעיקש[75].

אין לסמוך על הנס אין לחולה לסמוך על הנס[76], אלא חייב להתנהג בדרך העולם, לקרוא לרופא שירפאהו, ואין לו רשות לשנות דרך העולם, ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות, שנתרפאו על ידי הרופאים, וכמעט איסור יש בדבר. ומי שמונע את עצמו לקרוא לרופא עושה שתי רעות: אחת, שאסור לסמוך על הנס, ולהזכיר עוונותיו בשעת חוליו; והשניה, שהיא דרך גאווה. ואסור לסמוך על הנס בזה, שמא אינו ראוי להיעשות לו נס, ונמצא מתחייב בנפשו, ואפילו אם עושים לו נס, מנכים לו מזכויותיו. וכל המתעצל ומתרשל בדבר זה, ולא יחוש על הרפואה בדרך הטבע, אלא יסמוך על דרך נס, לומר שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחינם, אין זה אלא מן המתמיהים, ודעת שוטים היא זו, וקרוב הוא להיות פושע בעצמו, ועתיד ליתן את הדין, ומי שאינו משתדל ברפואה עצמה בכלל חוטאים ייחשב. ועניין בקשת הרופא לרפאות הוא דבר מוכרח, ויש לו עיקר מן התורה, וכמעט שיש חיוב חזק על החולה והקרובים לחזר על הרופא המובהק, ולחזר אחר הסממנים המועילים לרפאות אותו חולי. וההשתדלות הטבעית במה שנוגע לבריאות היא מצווה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם, אשר הטביע היוצר ברוך הוא במטבע עולמו, וכך נהגו בכל גבול ישראל[77].

חיוב לשמוע לרופא מכיוון שהרופא עושה את שליחותו של מקום, ונתן לפניו חוקי הרפואה ותהליכי המזון וההתנהגות, חייב החולה לשמוע לציווי הרופא, לא פחות אם לא יותר מחוקי השולחן ערוך באיסור והיתר, כמצווה מהתורה 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם', ומן החובה על האדם להשתדל ברפואת עצמו, כמו שהוא חייב להשתדל ברפואת חברו, ולכן יש להשתדל להתגבר על הרצונות הטבעיים, ולמלא אחר פקודת הרופאים במה שמוצאים לצורך רפואה[78]. ויש מי שכתב, שאם אדם נחבל על ידי חברו, ועבר על דברי הרופא, איבד את זכותו לתשלום עבור ריפוי[79]. עוד יש מי שכתב, שהחולה לא יתבונן בעצמו בספרי הרפואה על מחלתו, אלא שיעשה מה שהרופא מצווהו, שזה מה שציוותה התורה, ויעסיק את מחשבתו בענייני אמונה ובטחון בהקב"ה[80].

אמונה ובטחון החולה המתרפא בדרך הטבע איננו מגלה בכך כל חסרון באמונה, והסוברים כך הרי זו דעה קלה ומשובשת, שכן האדם כשירעב ללחם, וילך אל הלחם ויאכל ממנו, בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב, אם כן כבר נואש ולא ישען באלקיו? נאמר להם, הוי שוטים. כאשר נודה לה' בעת האכילה, שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים, כן אודה לו שהמציא לי רפואה, ירפא חוליי כשאתרפא ממנו[81]. ומכיוון שהכל מודים שיש מצווה על הרופא לרפא[82], לא יסבול שום דעת, שיהא הרופא רשאי לרפאות, והחולה אסור להתרפאות, שכן בכך יעבור על איסור 'לפני עור לא תתן מכשל'[83]. ויש מי שכתב, שגם אדם בריא שעובר בדיקות שנתיות שגרתיות, אין בכך משום חוסר בטחון בה', אם כך דרכו של עולם[84].

ואמנם ינהג החולה כדרך כל בני האדם, להתרפאות על ידי רופא, אך מכל מקום אסור לתלות בטחונו ברופאים, ואל יכווין שהכל תלוי בסם פלוני, וברפואת הרופא הפלוני[85], ואין הנחש ממית או מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים[86], ועליו לדעת, שהרופא הוא רק שלוחו של הרופא-כל-בשר, שנתן לו הרשות לעשות שליחותו, אבל אמיתת הרפואה היא מאת הקב"ה, ולכן ידבק החולה בקונו, ויתפלל אליו בכל לבו, וצריך לבטוח בהקב"ה, שישלח לו הרפואה על ידי הרופא, וצריך לפלס מאד בין שתי הנטיות - אם לבטוח יותר ממדרגת הבטחון שהגיע אליו באמת, ואם להאמין בהשתדלות יותר מדאי, כי שתי הנטיות מקו האמת המדוייק אינן ישרות[87].

חומרות של חולים אסור לחולה להחמיר על עצמו, ולהימנע מטיפול רפואי הדרוש לו, גם אם כוונתו לשם קיום מצווה, כי החולה מושבע ועומד מהר סיני על מצות פיקוח נפש[88], ומי שציווה לצום ביום הכיפורים, הוא ציווה לשמוע לרופא שלא לצום, ולשמוע לחכמי התורה שציוו שלא לצום בתנאים אלו[89]. ולכן כל מקום שאמרו חכמים, שמחללים עליו את השבת, או יום כיפורים, או שאר איסורים, והוא מונע עצמו מחילול שבת, או שמונע עצמו מלאכול ביום הכיפורים וכיו"ב, אין כאן משום מידת חסידות, והוא מתחייב בנפשו, והרי הוא כשופך דמים[90], ועליו נאמר 'ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש'[91], 'ואל תהי צדיק הרבה'[92], והרי זה חסיד שוטה, והאלקים את דמו מידו יבקש[93]. גם חולה שהוא בעל מדרגה גבוהה באמונה, יש לשכנעו לקבל טיפול רפואי מקובל, למרות שהוא באמונתו עומד[94]. התורה נתנה רשות לרופא לרפאות, ובמילא זהו עניין דאורייתא, ולא כאילו הטועים לאמר, שירא שמים צריך שלא להישמע להרופא וכו', ונהפוך הוא וכו' לדעתי, צריכים לעשות כהוראת הרופאים בענייני אש"ל מנוחה ואפילו מנוחה משקידה בלימוד, ולא להחמיר בזה כלל וכלל[95].

דעה אחרת אמנם יש מי שיצא נגד הפניה של החולה לרופא, ושניתנה רשות לרופא לרפא, אבל לא ניתנה רשות לחולה להתרפאות[96], אך שיטה זו היא דחויה בהלכה[97].

החולה בקיום מצוות חולה שאין בו סכנה, שמרגיש בעצמו שקיום מצות עשה, כגון אכילת מצה ומרור, או ישיבה בסוכה, יזיקו לו, אינו רשאי להחמיר על עצמו. ואפילו אם החולה אומר שמרגיש בעצמו שלא יזיק לו קיום המצווה, אבל רופא בקי אומר שאפשר שיזיק לו, שומעים לרופא, ואין החולה רשאי להחמיר על עצמו[98], וגם אין חיוב על אדם להכניס עצמו למצב של מחלה, כדי לקיים מצות עשה, כגון שמיעת שופר[99]. והמחמיר לקיים מצווה במקום שאסרו עליו הרופאים מחמת הסכנה, הרי זו עבירה בידו, ואין כאן כלל מצווה, ואינו רשאי לברך[100], ואין בחומרה כזו של סיכון חיי החולה כלל גדר של קידוש השם[101], וכמו שמחוייבים בית דין להפריש את האדם מן העבירה, כך מחוייבים להפרישו שלא יפשע בנפשו[102]. אמנם אם קיום המצווה יגרום רק צער וסבל, אבל לא מחלה ממש - יש מי שכתב, שהדבר תלוי במידת הסבל, וכפי ראות עיני הדיין והחולה[103].

על חובת הרופא לרפא את החולה - ראה ערך רפואה

פרטי דינים[edit]

בערך זה יובאו רק הלכות הנוגעות לחולה, אשר לא באו בערכים המיוחדים באנציקלופדיה זו.

כללים[edit]

קיום מצוות החולה חייב בדרך כלל בקיום המצוות, כל זמן שאינו אנוס מלעשותן[104], אך מצינו שהקלו עליו חכמים בכמה מצוות.

חזקת חיים רוב חולים לחיים, ולפיכך המביא גט, והניח את הבעל חולה, נותנו לאשה בחזקת שהוא קיים[105]. אם לבסוף מת החולה, מצינו מחלוקת אמוראים וראשונים להלכה - יש מי שסוברים, שבמקרה זה אין אומרים רוב חולים לחיים, ואנו אומרים שבוודאי מת מחוליו הראשון; ויש הסבורים, שגם אז אומרים שבינתיים נתרפא מחוליו, ומת מחולי אחר[106].

הכלל שרוב חולים לחיים נאמר דווקא בחולי בידי שמים, היינו במחלות; אבל בפציעות, כגון שהוכה על ידי אחר ונעשה טריפה, אין אומרים רוב חולים לחיים, ואין לו חזקת חיים[107].

משמשי חולה המשמש את החולה נקרא עוסק במצווה, ופטור מן המצווה[108].

שינוי שם החולה יש נוהגים לשנות את שמו של החולה, על ידי הוספה לשמו מעריסה, אך כיום לא נוהגים לעקור את שמו המקורי[109]. לאחר הוספת השם ייקרא האדם מכאן ואילך בשמו החדש ראשון ואחר כך שמו המקורי[110]. אם הבריא ממחלתו, יישאר שמו החדש לעולם, וכך ייקרא לעלות לתורה, לחתום על שטרות, להתפלל להבראתו ולזכרו וכיו"ב[111].

בענייני אורח חיים[edit]

נטילת ידיים מי שיש לו מכה על ידו האחת, והיא מכוסה בתחבושת או בגבס, כשנוטל ידיו שחרית, או לסעודה, יטול ידו הבריאה בלבד, ואף על פי כן יברך על נטילת ידים[112].

אין צורך ליטול ידיים לאחר הוצאת דם לבדיקות רפואיות[113], וגם אין צורך ליטול ידיים אחרי תרומת דם[114].

ברכת אשר יצר חולה הנותן שתן לאונסו, מכל מקום חייב בברכת אשר יצר[115].

חולה שנותן שתן לבדיקה, חייב בברכת אשר יצר[116].

חולה שמקבל תרופות משתנות, אם מטיל שתן, ואיננו מרגיש תיכף הרגשה למתן שתן נוסף, צריך לברך אשר יצר אחרי כל הטלת שתן; ואם בשעת הטלת השתן מרגיש הכרח להטיל שוב שתן, לא יחזור ויברך אלא לאחר שההרגשה חלפה[117].

חולה המשתין דם - יש מי שכתב, שאינו חייב בברכת אשר יצר[118]; ויש מי שסבור, שחייב לברך[119].

חולה שאין לו שליטה על השתן, ומי רגלים מטפטפים ממנו, מותר בדברים של קדושה, ואם הוא מרגיש בכך - צריך להפסיק, ובכל אופן יקפיד שבגדיו העליונים יהיו נקיים[120].

חולה עם צנתר שתן חולה שנזקק לצנתר[121] שדרכו נוטף שתן לתוך שקית, או לתוך כלי זכוכית, מותר בכל דבר שבקדושה: ללמוד תורה, לקרוא קריאת שמע, להתפלל ולברך, ללבוש טלית, ולהניח תפילין, וכן מותר לכהן שנזקק לצנתר לעלות לדוכן ולישא כפיו בברכה, ובלבד שיהיו בגדיו העליונים נקיים, ולא יהיה שם ריח רע כלל[122]. יש מי שכתב, שחייבים לכסות את הצנתר[123]; יש מי שכתב, שמידת חסידות היא לכסותו[124]; ויש מי שכתב, שאין צורך לכסות את הצנתר[125]. יש הסבורים, שלכתחילה צריך לכסות את כלי הקיבול של השתן[126]; ויש הסבורים, שאין צורך לכסות כלל[127].

חולה עם צנתר, אף על פי שאין השתן יוצא כדרך כל הארץ, חייב בברכת אשר יצר[128], ויברך ברכת אשר יצר רק פעם אחת בבוקר בברכת השחר, ויתכווין להוציא כל היום[129]. אם נפסקה זרימת השתן, חייב לברך כשתחזור הזרימה[130]. ויש מי שכתב, שלא יברך אלא לאחר איזה שעה, כשכבר פסקה תנועת המים לפי הרגשתו[131]. אם יצא הצנתר מאליו, או שהוציאו אותו, חייב לברך שנית כשיחזירוהו[132].

שלשול חולה הסובל משלשול, יברך אשר יצר בכל פעם שמשלשל[133], אך בשלשול חזק, כאשר מרגיש שמיד יצטרך שנית, לא יברך עד שיגמור[134]. ואם לקח תרופה משלשלת - יש הסבורים, שלא יברך אלא עד לאחר גמר פעולת התרופה, ולא בכל פעם שמשלשל[135]; ויש הסבורים, שיברך בכל פעם ופעם[136]; אמנם אם יש לו שלשול חזק ביותר בתכיפות רבה, שמרגיש מיד שצריך להתפנות שנית, יברך רק פעם אחת באחרונה[137].

פיום המעי חולה שפתחו לו פתח דרך דופן הבטן, כדי לאפשר את יציאת הצואה דרך המעי הדק[138], או דרך המעי הגס[139] - יש שהתירו לו להתפלל, להניח תפילין וללמוד תורה, לאחר ניקוי ושטיפת הצינור, וכיסוי מקום יציאת הצואה, וזילוף מי בושם על גופו קודם התפילה, כדי להעביר את הריח הרע[140], ואף מותר לו להיות שליח ציבור ולהתפלל לפני העמוד[141]; ויש מי שכתב, שמותר רק להרהר בקריאת שמע ותפילה, בתנאי שהשקית מכוסה, ואין ריח רע[142]. ואם גופו אינו נקי, אסור לקיים אף מצווה, ואסור לו לכוון לצאת ידי חובת מצות קידוש וכיו"ב[143].

טחורים מי שסובל מטחורים, או שעבר ניתוח טחורים, וקשה לו לנגב את הצואה בפי הטבעת, יקפיד לנגב רק את הצואה הנראית, ואז מותר בכל דבר שבקדושה[144].

בדיני הרחקה מצואה ומשתן ראה ערך בית חולים

תפילין חולה המצטער בחוליו, ואין דעתו מיושבת עליו, פטור מן התפילין[145], ואם רצה להחמיר על עצמו ולהניחם - רשאי, ואם דעתו מיושבת עליו - חייב[146].

חולה מעיים פטור מן התפילין, אפילו אין לו צער והולך בשוק[147], ואסור לו להחמיר על עצמו ולהניח תפילין[148]. בטעם הדבר יש מי שכתב, שהוא מפני שצריך לחלצן תדיר[149]; ויש מי שכתבו, שהוא מפני שאין יכולים להיזהר היטב[150]. יש מי שכתב, שאין הכוונה דווקא במי שמשלשל, אלא כל מי שיש לו איזה חולי מעיים[151].

חולה השוכב בבית חולים, ואיננו יכול להניח תפילין בעצמו, ואין איש שיכול לקשור אותם עבורו - יש הסבורים, שגם אשה או קטן יכולים לקשור לו את התפילין והוא יברך, אף על פי שאין הם עצמם מחוייבים במצווה זו[152], ואפילו אם אשתו נידה, יכולה להניח לו תפילין[153]; יש מי שסבור, שיכולה האשה לקשור לו התפילין, אך לא יברך על כך[154]; יש מי שכתב, שעדיף שאשתו או בתו תקשור התפילין, ורק כשאין אפשרות לכך, יכולה אחות בית החולים לעשות זאת[155]; ויש הסבורים, שאין אשה יכולה לקשור התפילין לחולה, כי אין היא עצמה מצווה בהנחת תפילין[156].

חולה במחלה מדבקת, שיצטרכו לשרוף את כל חפציו כדי למנוע הדבקה - יש הסבורים, שאסור לו להביא עמו תפילין לבית החולים, כי יצטרכו לשרוף אותם[157]; יש הסבורים, שמותר לו לקחת עמו התפילין, אף על פי שאחר כך יצטרכו לשרוף אותן[158]; ויש שכתבו, שאם יצטער עד שיסתכן - מותר[159], ומכל מקום לא ישרוף יהודי את התפילין אלא גוי[160].

עצה מעשית במקרים כאלו היא, שיחתום החולה על התחייבות כלפי בית חולים, שבסיום האשפוז יוכנסו התפילין לכד של חרס, יאטמו אותם כראוי, ויביאום לקבורה.

חולה שידו השמאלית נתונה בגבס, יניח את התפילין של יד על הגבס שעל הזרוע השמאלית, ולא על יד ימין[161]. ולעניין ברכה - אם הבית מונח על הזרוע ללא חציצה, ורק הרצועות על הגבס, יברך על תפילין של יד[162]; ואם גם הבית מונח על הגבס, לא יברך על תפילין של יד, אלא רק על של ראש, אם הוא אשכנזי יברך שתי ברכות[163], ואם הוא ספרדי יברך ברכה אחת[164].

מי שיש לו מכה על ידו השמאלית, ואי אפשר לו כלל להניח עליה תפילין, אפילו על ידי הנחת תחבושת וכד', הרי הוא פטור לגמרי מתפילין של יד, ולא יניח על ידו הימנית[165].

יש מי שכתב, שמי שיש לו מכה על הקיבורת ואינו יכול להניח תפילין, מצווה להשתדל לרפאותו כדי שיוכל להניח תפילין[166].

משותק בידו השמאלית - יש הסבורים, שיניח התפילין על יד ימינו[167]; יש שכתבו, שיניח על יד שמאלו, בין אם השיתוק הוא זמני או קבוע[168]; ויש מי שכתב, שאם השיתוק הוא זמני, ימשיך להניח על ידו השמאלית, ואם השיתוק הוא קבוע, יניח על ידו הימנית[169].

משותק בידו הימנית - יש מי שכתבו, שמעתה יניח על ידו הימנית, שכן היא אצלו עכשיו היד הכהה, ואין צריך שירגיל עצמו במיוחד להשתמש בידו השמאלית, כי החולשה בידו הימנית היא מן השמים[170].

מי שיש לו תחבושת על הראש, מכל מקום חייב להניח תפילין של ראש. ולעניין ברכה, אם הבית מונח על הראש ללא חציצה, ורק הרצועה על התחבושת, מברך כרגיל, ואם גם הבית מונח על התחבושת, יברך על של יד ברכה אחת בלבד, וזאת גם לשיטת האשכנזים[171].

איש קרח המשתמש בפאה נוכרית, ומתבייש להסירה - יש מי שכתב, שיניח תפילין של ראש בבית הכנסת בלא ברכה, וכשיבוא לביתו יגלה ראשו, ויניח תפילין בברכה[172]; ויש מי שכתב להיפך, שיניח בביתו התפילין על ראשו, וכשיבוא לבית הכנסת יניח התפילין על הפאה הנוכרית[173]. ואם השתילו לו שערות, או הדביקו לו שערות באופן שאינו מסירם, אין זה חציצה להנחת תפילין[174].

אסור לחולה לקחת טלית ותפילין של חברו ללא רשותו, אף על פי שלסתם אדם מותר[175].

ברכת המזון חולה שהגיע לכדי שביעה באכילת כזית תוך כדי אכילת פרס, חייב בברכת המזון מן התורה, ויכול להוציא אחרים, אף שאכלו הרבה יותר[176]. אם שהה יותר מכדי אכילת פרס בין כל חצי כזית, ולבסוף אכל כדי שביעה - יש מי שכתב, שחייב ברכת המזון[177]; ויש הסבורים, שאינו יכול לברך ברכת המזון, אלא אם אכל כזית תוך כדי אכילת פרס[178].

חולה שקשה לו לברך את כל ברכת המזון, רשאי לקצר ולומר בנוסח הבא:

ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, הזן אותנו ואת העולם, ברוך אתה ה' הזן את הכל; נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה, חיים ומזון, על בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלמדתנו, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון; רחם ה' אלקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ומלכות בית דוד תחזירנה למקומה במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ירושלים. וברכה רביעית אין צריך לברך אם קשה לו.

ואם גם זה קשה לו, רשאי לכלול ברכה שניה ושלישית יחד, ויפתח בברכת הארץ, ויכלול בה בונה ירושלים, ויחתום ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון[179].

חולה כרסת [180] - חולים אלו אסורים לאכול מוצרים המכילים גלוטן[181], ולפיכך הם אוכלים בדרך כלל פת או עוגיות העשויות מקמח תירס או אורז. חולים אלו צריכים ליטול ידיים לפני הארוחה מדין "אוכל שטיבולו במשקה", אך לא יברכו על נטילת ידיים, וכן לא יכולים לברך ברכת המוציא אפילו אם קובעים סעודתם[182].

אכילה דרך זונדה האוכל באמצעות זונדה, היינו צינור שמכניסים לקיבתו דרך גרונו, או דרך דופן הבטן, אינו מברך תחילה וסוף, כי אין לו הנאת גרון. וטוב שישמע ברכת המזון מאחר המחוייב בדבר, ויוציאו ידי חובתו[183]. וכן מי שאוכל דרך פתח בדופן הבטן לקיבה[184], אין זה דרך אכילה, ואין לו לברך לפניה ולאחריה[185].

הקאה אכל או שתה והקיא, לא יברך ברכה אחרונה[186].

לעניין ברכת הנהנין על תרופות ראה ערך ברכות ותפלות

ברכת הגומל - מי שהיה חולה ונתרפא, חייב להודות[187].

ברכת החמה חולה שאינו יכול לצאת מביתו, ומרותק למיטתו, רשאי לברך ברכת החמה, אם רואה את גלגל החמה, ואפילו הוא יושב או שוכב[188].

פאה נוכרית מי שנשרו לו שערות ראשו ולובש פאה נוכרית, נחשבת הפאה ככיסוי ראש[189], ומכל מקום נהגו שלא לברך בלי כובע על הפאה[190].

אכילה/שתיה קודם התפילה מותר לחולה לאכול או לשתות לפני התפילה לצורך רפואה[191], ואפילו אם הם מאכלים ששייך בהם גאווה[192], וטוב שיברך תחילה ברכות התורה, ויקרא פרשה ראשונה של קריאת שמע[193]; ויש מי שהסתפק אם צריך להדר לאכול פחות מכזית, ופחות מכדי אכילת פרס[194]. ואין הכוונה בחולה ממש, שהוא דבר פשוט ומותר, אלא אפילו כשיש לו רק מיחוש בעלמא, או אפילו צריך לרפואה כדי לחזק עצמו - מותר, ואפילו יכול לאכול הדבר לרפואה אחרי התפילה[195]. וכן מותר לבלוע כדורי ויטמינים לפני התפילה, ואפילו בריא הרגיל בכך - רשאי[196].

טבילת בעל קרי טבילת בעל קרי לתורה ולתפילה, שתיקן עזרא הסופר, נתבטלה בזמננו[197]. אכן, אפילו לאלה הנוהגים שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים, אין המנהג אלא בבריא, או בחולה ששימש מיטתו, אבל חולה לאונסו פטור מן הרחיצה, אלא מקנח עצמו ורוחץ ידיו ומתפלל[198].

קריאת שמע חולה שקרא קריאת שמע של ערבית לאחר שעלה עמוד השחר וקודם הנץ החמה, יצא ידי חובתו[199].

בדין קריאת שמע, שאסרו לקרות כשהוא שוכב פרקדן[200], אם הוא חולה שלא יכול לשכב על צידו, מותר לשכב על גבו, ונוטה מעט לצידו וקורא[201], ועדיף שיקרא כשהוא יושב[202].

חולה שקשה לו להשמיע לאוזנו, אם מחמת חולי קרא קריאת שמע בלבו - יצא[203].

שמונה עשרה הוא-הדין בתפילת שמונה עשרה, שהחולה יכול להתפלל אפילו בישיבה[204], ואפילו שוכב על צידו, והוא שיכול לכוון את דעתו[205], והוא-הדין שמותר לו להתפלל כשראשו מורם על כריות, או כשראש המיטה מורם קצת[206]. ויש הסבורים, שבשעת חולי לא יתפלל אלא רק יקרא קריאת שמע[207]. והוא-הדין שמותר לו להתפלל במקום גבוה, אם קשה לו לרדת[208].

מותר לחולה להשמיע קולו בתפילתו, אם צריך לכך כדי לכוון את לבו[209]. וכן להיפך - אם אי אפשר לו להתפלל, יהרהר בלבו[210]. ומכל מקום, כמה שיכול לומר בפיו - יאמר, והשאר יהרהר בליבו[211].

חולה שקשה לו להתפלל תפילת שמונה עשרה, מותר לו להתפלל תפילת הביננו[212]. נוסח התפילה:

אומר שלש ברכות ראשונות, ואחר כך ממשיך: הביננו ה' אלקינו לדעת דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך, ותסלח לנו להיות גאולים, והרחיקנו ממכאוב, ודשננו בנאות ארצך, ונפוצותינו מארבע כנפות הארץ תקבץ, והתועים בדעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו צדיקים בבנין עירך, ובתיקון היכלך, ובצמיחת קרן לדוד עבדך, ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה, ברוך אתה ה', שומע תפלה. ואחר כך יאמר שלש ברכות אחרונות.

ואף שאין להתפלל תפילת הביננו במוצאי שבתות וימים טובים בגלל הצורך לומר הבדלה בחונן הדעת, ולא בימות הגשמים בגלל הצורך לשאול על הגשמים בברכת השנים[213], בכל זאת התירו לחולה לומר תפילת הביננו גם בימים אלו, ולכלול הבדלה ושאלת גשמים בתוך הנוסח המקוצר[214].

ואם קשה לחולה להתפלל גם תפילת הביננו, יאמר תפילה קצרה, וזה לשונה:

רבון העולמים, צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, וכל גויה וגויה די מחסורה, רפאנו ונרפא, והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה ה' שומע תפלה. ולא צריך לומר שלש ברכות ראשונות, ולא שלש ברכות אחרונות[215].

תפילה בציבור מי שיש לו חולשת הלב, שמרגיש שאינו יכול להמתין וצריך לאכול, רשאי להתפלל בביתו קודם הציבור, אף כשמתפללים בזמנם, אבל בבית הכנסת אסור לו להקדים תפילתו לתפילת הציבור; ואם הוא חולה, הרי הוא רשאי להקדים תפילתו לתפילת הציבור אפילו בבית הכנסת[216].

חולה שיכול לכוון, יבואו עשרה אנשים ויתפללו עמו; ואם הוא אדם חשוב בעירו, אף מביאים לו ספר תורה בביתו[217].

תשלומין לתפילות מי שהפסיד תפילה מתוך טעות או אונס, יכול להשלימה בתפילה הבאה, ולהתפלל שתי תפילות, הראשונה לחיוב והשניה לתשלומין, ואין תשלומין אלא לתפילה הסמוכה בלבד[218]. אבל מי שמחמת מחלתו הפסיד מספר תפילות, יכול להשלים את כל התפילות שהפסיד לאחר שיבריא, ועדיף בדרך של נדבה ושיחדש בה דבר[219].

ברכת כהנים חולה, שאיננו יכול לעמוד בשעת ברכת כהנים, רשאי לשבת[220].

ווידוי חולה שקשה לו לעמוד, יכול לשבת באמירת נוסח הווידוי, וישתדל לעמוד לפחות ב-'אבל אנחנו ואבותינו חטאנו'[221].

שליח ציבור חולה שאינו יכול לעמוד כראוי - יש אומרים, שאינו יכול להיות שליח ציבור וקורא בתורה[222]; יש אומרים, שיכול להיות שליח ציבור[223]; ויש מי שחילק, שאם יכול להתאמץ אפילו על ידי סמיכה - מותר, ואם לאו - אסור[224].

סוכה - חולה, אפילו שאין בו סכנה, ואפילו חולי קל, פטור מן הסוכה[225]. יש אומרים, שהפטור הוא דווקא אם כשמצטער בחוליו בסוכה יותר מאשר בביתו[226]; ויש אומרים, שהחולה פטור מהסוכה גם אם לא ינצל מצער מחלתו כשישאר בביתו[227]. אמנם נחלקו הפוסקים בעניין חיובו של חולה שאין בו סכנה לאכול בסוכה בלילה הראשון - יש אומרים, שהוא חייב[228]; ויש אומרים, שהוא פטור[229].

ספירת העומר/חול המועד מותר לחולה לספר שערותיו בתקופת הספירה, כדי לאפשר את הטיפול בו[230]. וכן מותר לחולה להסתפר בחול המועד לצורך סיבה בריאותית[231].

בענייני יורה דעה[edit]

שחיטה חולה בכל גופו, ובפרט כשיש לו חום, אסור לשחוט לכתחילה, אבל בדיעבד אם אמר שברי לו ששחט כראוי, שחיטתו כשרה; ואם הוא חולה במחלה מקומית, רשאי לשחוט לכתחילה, ואם צריך לשבת, רשאי לשחוט בישיבה[232].

גילוח מי שיש לו פצעים על הלחי, והרופאים אומרים שיגלח זקנו בתער דווקא ולא בסם - יש הסבורים להתיר באופן שיגלח מקודם במספרים, עד שלא יישאר מן השיער כדי לכוף ראשן לעיקרן, ואחר כך יכול לגלח בתער[233]; יש מי שהתיר פעולות אלו רק על ידי גוי[234]; ויש מי שאסר לחלוטין[235]. ויש להעיר, שמבחינה רפואית אין בימינו כלל מצב כזה, שיהא חיוב לגלח בתער דווקא.

נידה אשה שראתה דם מחמת חולי, איננה קובעת ווסת על ידה, שמפני האונס ראתה[236].

חולה שאין מי שישמשנו זולתי אשתו נידה, אפילו הוא חולה שאין בו סכנה, מותרת לשמשו, שאין לחוש להרגל עבירה. וכל זה בחולה שחלה כל גופו, אבל אם חש בראשו וכיו"ב, והוא מתחזק והולך כבריא, אסורה לשמשו[237].

נדרים מי שהדירו חברו שיאכל אצלו, וחלה או שחלה בנו, הרי אלו נדרי אונסין[238].

מי שנדר לחולה איזה דבר, אם עשו זאת משום הפצרת החולה, שלא תטרוף דעתו עליו, הרי זה נדרי אונסין[239].

תלמוד תורה חולה חייב בתלמוד תורה[240].

כבוד תלמיד חכם תלמיד חכם שחלה ושכח תלמודו, אין לנהוג בו מנהג בזיון, אלא יש להיזהר בו לכבדו[241].

תינוק חולה לעניין מילה ראה ערך מילה

קימה והידור חולה פטור ממצות קימה והידור, ואינו חייב לקום אפילו מפני נשיא[242], אך אם רוצה לקום, אין בכך איסור[243]; ויש הסבורים, שאל לו לקום, כדי שלא יאמרו לו שב, ויתפרש שב במחלתך[244].

אבלות חולה שמת לו מת, אין מודיעים אותו שמת, שמא תיטרף דעתו עליו[245].

בענייני אבן העזר[edit]

שלושת חודשי הבחנה שלושת חדשי הבחנה, שגזרו חז"ל לאשה שנתגרשה או נתאלמנה שצריכה להמתין בין ראשון לשני, לא חילקו חכמים בין מצבים שונים, ולכן גם אם היתה היא חולה, או שהיה בעלה הראשון חולה, צריכה להמתין[246].

קידושין ונישואין אין החולים ראויים להינשא, עד שיבריאו, בין אם החולה הוא החתן או הכלה[247].

הגיע זמן לכנוס את ארוסתו, וחלה הוא או חלתה היא, אינו מעלה לה מזונות[248]; ודווקא שחלה תוך הזמן, אבל הגיע הזמן ולא כנסה, ואחר כך חלה, חייב במזונותיה[249].

אם חלו החתן או הכלה לאחר חופתם, ולא ערכו שום סעודה עד עבור שבעת ימי המשתה - יש מי שכתב, שמונים שבעת ימים לאחר הבראתם, ומברכים בהם שבע ברכות[250]; אך רוב הפוסקים סבורים, שלעולם אין מברכים שבע ברכות לאחר עבור שבעת ימי המשתה הסמוכים לחופה[251].

מצות עונה מי שאינו בריא, אינו חייב לקיים מצות עונה הקצובה לו, אלא לפי מה שאומדים אותו שיכול לקיים[252]. ויכול להמתין ששה חדשים עד שיבריא, ואחר כך או יטול ממנה רשות, או יוציא ויתן כתובה[253]. ואם היה מחמת חולי הראוי לרפואה, צריכה להמתין לו עד שיתרפא[254].

אשה שמונעת מבעלה תשמיש המיטה כדי לצערו, דינה כמורדת, אפילו אם היא חולה[255].

רפואת האשה אשה שחלתה, חייב הבעל ברפואתה עד שתבריא[256]. חיוב רפואת אשתו הוא מדברי סופרים[257], ואף שחיוב זה לא נכתב במפורש בנוסח הכתובה, הרי זה כאילו נכתב מכוח תנאי בית דין[258].

יש מי שכתבו, שחיוב זה הוא דווקא אם חלתה שלא באשמתה, אבל אם לא הקפידה על בריאותה, וגרמה לעצמה מחלה או פציעה, אין הבעל חייב הוצאות ריפוייה[259].

אשה חולה, שעזבה את בית בעלה ללא טענות מספיקות, אם יכולה לקום מידי פעם ממשכבה לבשל ולעשות את צורכי הבית, אין בעלה חייב בדמי רפואתה, בין רפואה שיש לה קיצבה, ובין רפואה שאין לה קיצבה; ואם היא חולה כל כך שאינה יכולה לעזור לעצמה כלל, הרי הוא חייב בדמי רפואתה[260].

גיטין חלה הבעל במחלה ממושכת, אם מצבו מאוס על רוב העולם, הרי מעיקר הדין כופים אותו להוציא את אשתו בגט, אבל בזמן הזה אין כופים כלל, ובכל אופן צריך להשתדל, שיתן גט ברצונו הטוב[261].

האומר לאשתו הרי זה גיטך אם לא אבוא עד יום פלוני, וחלה ולא בא, אין טענת אונס של חולי בגיטין[262].

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, שמעיקר הדין יוציא ויתן כתובה, אבל אם חלה הוא או היא בתוך עשר השנים, אין עולה להם אותו זמן מן המניין[263].

יבום וחליצה יבם שתבעתו יבימתו לכנוס או לחלוץ, ועמד בדין וחלה, חייב במזונותיה, כיוון שחלה לאחר שעמד בדין[264].

מי שיש לו תחבושת על רגלו, הרי זה פוסל בחליצה, אבל בשעת הדחק, שיש לחוש שמא תתבטל החליצה, אם התחבושת נתונה על מיעוט הרגל, ודבוקה היא לפצע, יש להקל[265].

חולה שאינו יכול לעמוד, רשאי לחלוץ בישיבה[266].

בענייני חושן משפט[edit]

עדות עד שהוא חולה, יכול להגיד עדותו בבית דין בישיבה[267].

נזיקין - חולה במחלה מדבקת שאכל מתבשיל במטח מרכזי המספק מזון לאנשים רבים, ובכך גרם למוסד הפסד, שצריך לזרוק את האוכל הנגוע ולקנות אוכל חדש עבור האנשים, אם ידע החולה שיש לו מחלה מדבקת, הרי הוא חייב לשלם את האוכל שנזרק, ואם לא ידע, הרי הוא פטור[268].

שכנים חולה שרעש מזיק ומפריע לו, יכול למחות בבעלי חנות שבחצר שלא ירעישו בפטישים וריחיים וכיו"ב[269]; ויש מי שכתב, שהוא דווקא אם הדבר מתברר בבית דין, או על ידי בקיאים, שאין ביכולתו לסבול הרעש מחמת מחלתו[270]. יש מי שכתב, שדין זה נכון בין אם היה חולה מקודם, ובין אם היה השכן עוסק באומנותו קודם[271]; ויש מי שכתב, שדין זה הוא דווקא אם היה חולה קודם, אבל אם אומנותו של השכן היא בעבודת פטישים, ואחר כך אירע החולה בשכנותו, אי אפשר לכופו להפסיק מלאכתו[272]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שאם הרעש עלול לגרום לפיקוח נפשו של החולה, חייב השכן להפסיק, אבל החולה חייב לשלם לשכנו את הנזק[273].

פועל פועל שחלה, ואינו יכול להשלים זמן עבודתו - יש אומרים, שאינו חייב להשלים ימי חוליו, ובעל הבית חייב לתת לו מלוא שכרו[274]; יש הסבורים, שבעל הבית חייב לשלם גם עבור ימי חוליו דווקא אם חזר וקיבלו לעבודה לאחר שהבריא, אבל אם לא חזר וקיבלו לעבודה, אינו משלם[275]; יש הסבורים, שאינו נוטל אלא מה שהרוויח, ואין חיוב על בעל הבית לשלם עבור ימי חוליו[276]; ויש מי שהבדיל בין מלמד תינוקות לשאר פועלים שכירים, וסבור שבמלמד חייב לשלם עבור ימי חוליו, מה שאין כן בשאר שכירים[277]. וכל זה דווקא אם חלה כל כך שאינו יכול לעשות שום מלאכה, אבל אם יכול לעשות מלאכות קלות, נותנים כל שכרו[278].

השוכר את הפועל להביא כרוב, תפוחים או יין לחולה, והלך ומצאו שמת או שהבריא, לא יאמר טול מה שהבאת בשכרך, אלא נותן לו כל שכרו, שכן השליח עשה את שליחותו[279].

יורשים/שותפים חלה אחד מן השותפים או אחד מהאחים שירשו את אביהם קודם חלוקה, אם חלה בפשיעה, כגון שהלך בשלג בחורף, או בחום בימות החמה וכיוצא בזה, אם יש קיצבה לרפואתו, מתרפא משלו, ואם אין לה קיצבה, מתרפא מן האמצע; אבל אם חלה באונס, אפילו יש לה קיצבה, מתרפא מן האמצע, וקודם שנתרפא יכולים לומר לו חלוק עמנו[280]. ויש אומרים להיפך, שאם חלה בפשיעה בכל עניין איננו מתרפא מן האמצע, אבל אם חלה באונס רפואה שאין לה קיצבה, מתרפא מן האמצע[281]. במה דברים אמורים שמתרפא מן האמצע, כשהוא לבדו מתעסק באומנות, והשאר בטלים ונוטלים חלק בריווח; אבל שני שותפים שמתעסקים באומנות או בסחורה, וחלה אחד מהם אפילו באונס, מתרפא משל עצמו[282]. יש מי שכתבו, שדין זה הוא דווקא כשאין השותפים ניזונים מן השותפות, אבל ניזונים מן השותפות, וחלה אחד מהם באונס, כל רפואה שאין לה קיצבה דינה כמזונות[283]. ויש מי שחולק ואינו מבדיל בין ניזונים מן השותפות לבין אין ניזונים[284].

פריקה וטעינה בדין פריקה וטעינה, אם היה בעל הבהמה שם, והלך וישב לו, ואמר לזה שפגע בו, הואיל ועליך המצווה לפרוק - פרוק, הרי זה פטור; אבל אם היה בעל הבהמה חולה, חייב זה לטעון ולפרוק לבדו[285].

בענייני הלכות עתידיות[edit]

עבד עברי עבד עברי שחלה בתוך שש שנים, בין שחלה שנה אחר שנה, או שחלה חולאים מקוטעים, אם הכל פחות מארבע שנים, עולים למניין שש; אבל אם חלה ארבע שנים, חייב להשלים כל ימי החולי. דין זה הוא דווקא כשהיה חוליו כבד, שאינו יכול לעשות מלאכה, אבל אם לא היה חוליו כבד, אלא יכול לעשות מעשה מחט, אפילו חלה כל שש שנים עולים לו[286]. ומכל מקום, גם אם חלה ארבע שנים ופגע בו היובל, יוצא לחירות[287].

עבד עברי שחלה, והוציא עליו רבו הוצאות הרבה, אינו חייב לו כלום[288].

עבד עברי שהיה הוא חולה, או שהיה רבו חולה, או שהיו שניהם חולים, אינו נרצע[289].

עבודה במקדש כהן שהוא חולה, הרי זה מום, והוא פסול לעבודה במקדש[290], והגדרת חולה לעניין זה הוא, כשהוא רועד מפני חוליו וכישלון כוחו[291].

כהן שהיתה לו רטיה על בשרו, הרי זו חציצה בין בשרו לבגדיו, ואם עבד כך - עבודתו פסולה[292].

כהן שלקה באצבעו בשבת, מותר לכרוך עליו גמי, אף על פי שיש בזה משום רפואה, כי אין שבות במקדש, ובלבד שאזור הפצע איננו במקום בגדים; ומכל מקום אם מתכווין להוציא דם, אסור גם במקדש[293].

כהן חולה, שמשתתף בפייסות שהיו במקדש, רשאי להוציא שתי אצבעות, אף שכהן בריא חייב להוציא רק אצבע אחת למניין[294].

קרבן פסח אין עושים חבורה לאכילת קרבן פסח שכולם חולים, אף על פי שיכולים לאכול[295]. בטעם הדבר - יש מי שכתב, שמתוך שאכילתם מועטת, שמא ישאירו הפסח, ויביאוהו לידי פסול[296]; ויש מי שכתב, שמא יכבד עליו חוליו, ולא יוכל לאכול כזית[297]; ויש מי שכתב, שהחולה פטור מקרבן פסח רק אם אינו יכול לאכול כזית[298].

חולה שאינו יכול לאכול כזית, אין שוחטים ואין זורקים עליו את הפסח, אפילו הוא אחד מבני החבורה[299].

ראיה חולה פטור מן הראיה[300]. ואפילו יכול להלך, אבל אינו יכול לשמוח, פטור מראיה[301].

חגיגה והקהל חולה פטור מחגיגה ומהקהל[302].

יש מי שהסתפק בדין מלך חולה, מי יקרא בתורה את פרשת הקהל, האם מצות הקריאה בתורה היא דווקא במלך, ואז מתבטלת המצווה, או שהקריאה יכולה להיות גם על ידי אחר[303].

יפת תואר אשת יפת תואר שהיתה חולה, אם רצה לשלחה, חייב להמתין לה עד שתבריא[304].

זב זב שראה ראיותיו מתוך חולי, אינו נעשה זב על ידי ראית אונס זו[305].

רקע אתי[edit]

יחסי חולה-רופא יחסי חולה-רופא עברו שינוי קיצוני בשנים האחרונות. מאז ימיו של היפוקרטס, ועל פי תורתו, היה הרופא הגורם המרכזי ביחסים אלו, מצב המכונה פטרנליזם, ועם התקדמות מדע הרפואה והטכנולוגיה הרפואית הפכה המחלה למרכז התעניינותו של הרופא, בעוד שהחולה היה משני בחשיבותו.

בשנים האחרונות הפך החולה להיות המרכיב המרכזי ביחסיו עם הרופא, מצב שהגיע לקיצוניות בעיקר בארה"ב, עם קידומו המוסרי והמשפטי של ערך האוטונומיה[306].

זכויות החולה לאור ההכרה במרכזיותו של החולה במסגרת יחסיו עם הרופא ו/או המסגרות הרפואיות, ולאור ההכרה בחשיבותו בתהליכי קבלת ההחלטות הנוגעות למצבו ולטיפולו, נוסחו כללים והצהרות ביחס לזכויותיו של החולה בעת הטיפול בו על ידי רופא, או בעת אשפוזו בבית חולים[307]. מגילת זכויות החולה הראשונה פורסמה בשנת 1973 על ידי הסתדרות בתי החולים האמריקאיים[308]. בהנחיות אלו נידונות זכויות של החולה לקבלת טיפול תקין, מתאים ורציף; זכותו לקבלת מידע מלא ועדכני על מצבו הרפואי; החובה לקבל את הסכמתו המודעת לכל טיפול, וכיבוד זכותו לסרב קבלת טיפולים; החובה לשמור על הסודיות הרפואית; החובה ליידע אותו אם הטיפול בו הוא חלק מניסוי רפואי; זכותו לשמור על פרטיותו המלאה, ולשמור על מנהגיו הדתיים, החברתיים וכיו"ב[309]. כמו כן נוסחו רשימות וכללים ביחס לזכויותיהם של פסולי דין, כגון מפגרים, חולים פסיכיאטריים וקטינים[310].

אגודת ישראל בארה"ב ניסחה רשימת זכויות של חולים יהודיים עבור הסתדרות בתי החולים בארה"ב, אשר כוללת את זכויות החולה היהודי ביחס לשבת ומועדים, כשרות, תפילות, והתייעצות עם רבנים[311].

עד שנת 2000 נחקקו חוקים לאומיים לזכויות החולה רק בארבע מדינות בעולם: דרום קוריאה, מלזיה, פינלד וישראל[312]. במדינות רבות אחרות בעולם, כולל מדינות אירופה המערבית וארה"ב, הוצעו רק אמנות חברתיות על ידי איגודים מקצועיים[313].

חולה - נספח - חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996[314]

חוק זה התקבל בכנסת ביום יב באייר התשנ"ו (1 במאי 1996)

פרק א': מטרת החוק

1.

חוק זה מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו.

פרק ב': פרשנות

2. בחוק זה -

"בית חולים" - כמשמעותו בסעיף 24 לפקודת בריאות העם, 1940;

"ועדת אתיקה" - ועדה שהוקמה לפי סעיף 24;

"חדר מיון" - מקום המיועד למתן טיפול רפואי דחוף המאויש על ידי רופא אחד לפחות, ושהמנהל הכללי הכיר בו כחדר מיון לענין חוק זה;

"טיפול רפואי" - לרבות פעולות איבחון רפואי, טיפול רפואי מונע, טיפול פסיכולוגי או טיפול סיעודי;

"מוסד רפואי" - בית חולים או מרפאה;

"מטופל" - חולה וכל המבקש או המקבל טיפול רפואי;

"מטפל" - רופא, רופא שיניים, סטז'ר, אח או אחות, מיילדת, פסיכולוג, וכל בעל מקצוע שהכיר בו המנהל הכללי, בהודעה ברשומות, כמטפל בשירותי הבריאות;

"מידע רפואי" - מידע המתייחס באופן ישיר למצב בריאותו הגופני או הנפשי של מטופל או לטיפול הרפואי בו;

"מיילדת" - מי שמורשית לעסוק ביילוד לפי פקודת המיילדות;

"המנהל הכללי" - המנהל הכללי של משרד הבריאות;

"מנהל מוסד רפואי" - לרבות ממלא מקומו;

"מצב חירום רפואי" - נסיבות שבהן אדם מצוי בסכנה מיידית לחייו או קיימת סכנה מיידית כי תיגרם לאדם נכות חמורה בלתי הפיכה, אם לא יינתן לו טיפול רפואי דחוף;

"מרפאה" - כמשמעותה בסעיף 34 לפקודת בריאות העם, 1940, שבה ניתן טיפול רפואי בידי חמישה מטפלים לפחות;

"סטז'ר" - כמשמעותו בפרק ב'1 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976;

"סכנה חמורה" - נסיבות שבהן אדם מצוי בסכנה לחייו או קיימת סכנה כי תיגרם לאדם נכות חמורה בלתי הפיכה, אם לא יינתן לו טיפול רפואי;

"עובד סוציאלי" - כמשמעותו בחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996;

"פסיכולוג" - מי שרשום בפנקס הפסיכולוגים לפי חוק הפסיכולוגים, התשל"ז-1977;

"קופת חולים" - כמשמעותה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994;

"רופא" - מי שמורשה לעסוק ברפואה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976;

"רופא שיניים" - מי שמורשה לעסוק ברפואת שיניים, לפי פקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט-1979;

"רשומה רפואית" - מידע לפי סעיף 17 המתועד בדרך של רישום או צילום, או בכל דרך אחרת, לרבות התיק הרפואי של המטופל שבו מצויים מסמכים רפואיים אודותיו;

"השר" - שר הבריאות.

פרק ג': הזכות לטיפול רפואי

3.

  1. כל הנזקק לטיפול רפואי זכאי לקבלו בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל.
  1. במצב חירום רפואי זכאי אדם לקבל טיפול רפואי דחוף ללא התניה.

4.

מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא או מטעם אחר כיוצא באלה.

5.

מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש.

6.

  1. מטופל זכאי למידע בדבר זהותו ותפקידו של כל אדם שמטפל בו.
  1. המנהל הכללי יקבע הוראות בדבר דרכי הזיהוי של מטפל ושל עובד מוסד רפואי.

7.

מטופל זכאי להשיג מיוזמתו דעה נוספת לעניין הטיפול בו; המטפל והמוסד הרפואי יסייעו למטופל בכל הדרוש למימוש זכות זו.

8.

עבר מטופל ממטפל אחד לאחר או ממוסד רפואי אחד לאחר, יהיה המטופל זכאי, לפי בקשתו, לשיתוף פעולה של המטפלים והמוסדות הרפואיים הקשורים לטיפול הרפואי בו, לשם הבטחת ההמשך הנאות של הטיפול.

9.

מטופל המאושפז במוסד רפואי רשאי לקבל מבקרים בזמנים ועל פי הסדרים שקבע מנהל המוסד הרפואי.

10.

  1. מטפל, כל מי שעובד בפיקוחו של המטפל וכל כל עובד אחר של המוסד הרפואי ישמרו על כבודו ועל פרטיותו של המטופל בכל שלבי הטיפול הרפואי.
  1. מנהל מוסד רפואי יקבע הוראות בדבר שמירה על כבודו ועל פרטיותו של המטופל הנמצא במוסד הרפואי.

11.

  1. בנסיבות שיש בהן לכאורה מצב חירום רפואי או סכנה חמורה, והתבקש מטפל או מוסד רפואי לתת טיפול לאדם, יבדוק אותו המטפל ויטפל בו ככל יכולתו.
  1. לא היתה למטפל או למוסד הרפואי היכולת לטפל במטופל, יפנו אותו במידת יכולתם, למקום שבו יוכל המטופל לקבל את הטיפול המתאים.

12.

  1. פנה מטופל לחדר מיון זכאי הוא לבדיקה רפואית בידי רופא.
  1. מצא הרופא הבודק כי המטופל זקוק לטיפול רפואי שאינו סובל דיחוי, יתן לו את הטיפול הרפואי; ואולם, אם אין אפשרות לתת לו את הטיפול הרפואי באותו מקום, יפנה רופא חדר המיון את המטופל למוסד רפואי מתאים, ויבטיח במידת יכולתו את העברתו לאותו מוסד רפואי.
  1. מנהל מוסד רפואי שיש בו חדר מיון יקבע סידורים מתאימים לביצוע הוראצ סעיף זה.

פרק ד': הסכמה מדעת לטיפול רפואי

13.

  1. לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.
  1. לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה "מידע רפואי", לרבות -
  1. האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;
  1. תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;
  1. הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;
  1. סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של היעדר טיפול רפואי;
  1. עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.
  1. המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.
  1. על אף הוראות סעיף קטן @, רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל.

14.

  1. הסכמה מדעת יכול שתהא בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות.
  1. הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת תינתן במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל.
  1. נזקק מטופל לטיפול רפואי המנוי בתוספת ונמנע ממנו לתת את הסכמתו מדעת בכתב, תינתן ההסכמה בפני שני עדים, ובלבד שדבר ההסכמה והעדות יתועדו בכתב סמוך ככל האפשר לאחר מכן.
  1. במצב חירום רפואי, הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת יכול שתינתן בעל פה ובלבד שדבר ההסכמה יתועד בכתב סמוך ככל האפשר לאחר מכן.

15.

על אף הוראות סעיף 13 -

  1. מטפל רשאי לתת טיפול רפואי שאינו מנוי בתוספת, גם ללא הסכמתו מדעת של המטופל אם נתקיימו כל אלה:
  1. מצבו הגופני או הנפשי של המטופל אינו מאפשר קבלת הסכמה מדעת;
  1. לא ידוע למטפל כי המטופל או אפוטרופסו מתנגד לקבלת הטיפול הרפואי;
  1. אין אפשרות לקבל את הסכמת בא כוחו אם מונה בא כוח מטעמו לפי סעיף 16, או אין אפשרות לקבל את הסכמת אפוטרופסו אם המטופל הוא קטין או פסול דין.
  1. בנסיבות שבהן נשקפת למטופל סכנה חמורה והוא מתנגד לטיפול רפואי, שיש לתיתו בנסיבות הענין בהקדם, רשאי המטפל לתת את הטיפול הרפואי אף בניגוד לרצון המטופל אם ועדת האתיקה, לאחר ששמעה את המטופל, אישרה את מתן הטיפול ובלבד ששוכנעה כי נתקיימו כל אלה:
  1. נמסר למטופל מידע כנדרש לקבלת הסכמה מדעת;
  1. צפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל;
  1. קיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי יתן המטופל את הסכמתו למפרע.
  1. בנסיבות של מצב חירום רפואי רשאי המטפל לתת טיפול רפואי דחוף גם ללא הסכמתו מדעת של המטופל, אם בשל נסיבות החירום, לרבות מצבו הגופני או הנפשי של המטופל, לא ניתן לקבל את הסכמתו מדעת; טיפול רפואי המנוי בתוספת יינתן בהסכמת שלושה רופאים, אלא אם כן נסיבות החירום אינן מאפשרות זאת.

16.

  1. מטופל רשאי למנות בא כוח מטעמו שיהיה מוסמך להסכים במקומו לקבלת טיפול רפואי; בייפוי הכוח יפורטו הנסיבות והתנאים שבהם יהיה בא הכוח מוסמך להסכים במקומו של המטופל לטיפול הרפואי.
  1. השר רשאי לקבוע הוראות לענין אופן מתן ייפוי הכוח לפי סעיף זה.

פרק ה': הרשומה הרפואית והמידע הרפואי

17.

  1. מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית.
  1. המטפל, ובמוסד רפואי - מנהל המוסד, אחראים לניהול השוטף והעדכני של הרשומה הרפואית ושמירתה בהתאם לכל דין.
  1. נמסרה רשומה רפואית לשמירה בידי המטופל, יתועד הדבר על ידי המטפל או המוסד הרפואי.

18.

  1. מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית, לרבות העתקה, המתייחסת אליו.
  1. חבר בצוות המטפל רשאי למסור למטופל מידע רפואי בתחום עיסוקו בלבד ובתיאום עם האחראי על הצוות.
  1. על אף הוראות סעיפים קטנים @ ו-@ רשאי מטפל להחליט שלא למסור למטופל מידע מלא או חלקי המתייחס אליו, אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל או לסכן את חייו; החליט המטפל כי אין למסור למטופל מידע כאמור בסעיף קטן זה, יודיע מיד על החלטתו לועדת האתיקה ויצרף את המידע שלא נמסר למטופל ואת נימוקיו לאי מסירתו.
  1. ועדת האתיקה רשאית לאשר את החלטת המטפל, לבטלה או לשנותה.
  1. בטרם תיתן ועדת האתיקה את החלטתה, רשאית היא לשמוע את המטופל או אדם אחר.

19.

  1. מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.
  1. מטפל, ובמוסד רפואי - מנהל המוסד, ינקטו אמצעים הדרושים כדי להבטיח שעובדים הנתונים למרותם ישמרו על סודיות הענינים המובאים לידיעתם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.

20.

  1. מטפל או מוסד רפואי רשאים למסור מידע רפואי לאחר בכל אחד מאלה:
  1. המטופל נתן את הסכמתו למסירת המידע הרפואי;
  1. חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי;
  1. מסירת המידע הרפואי היא למטפל אחר או לצורך טיפול במטופל;
  1. לא נמסר למטופל המידע הרפואי לפי סעיף 18@ וועדת האתיקה אישרה את מסירתו לאחר;
  1. ועדת האתיקה קבעה, לאחר מתן הזדמנות למטופל להשמיע את דבריו, כי מסירת המידע הרפואי על אודותיו חיונית להגנה על בריאות הזולת או הציבור וכי הצורך במסירתו עדיף מן הענין שיש באי מסירתו;
  1. מסירת המידע הרפואי היא למוסד הרפואי המטפל או לעובד של אותו מוסד רפואי לצורך עיבוד המידע, תיוקו או דיווח עליו על פי דין;
  1. מסירת המידע הרפואי נועדה לפרסום בבטאון מדעי, למטרות מחקר או הוראה בהתאם להוראות שקבע השר ובלבד שלא נחשפו פרטים מזהים של המטופל.
  1. מסירת מידע כאמור בסעיף קטן @ לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך הענין, ותוך הימנעות מרבית מחשיפת זהותו של המטופל.
  1. קיבל אדם מידע לפי סעיף קטן @, יחולו עליו הוראות סעיף 19 והוראות סעיף זה, בשינויים המחוייבים.

פרק ו': ועדות

סימן א': ועדת בדיקה

21.

  1. בחוק זה, "ועדת בדיקה" - ועדה שהוקמה לשם בדיקת תלונה של מטופל או של נציגו או לשם בדיקת אירוע חריג הנוגע למתן טיפול רפואי, על ידי כל אחד מאלה:
  1. מנהל מוסד רפואי לגבי טיפול רפואי שניתן במסגרת אותו מוסד;
  1. מנהל קופת חולים לגבי טיפול רפואי שניתן במוסד ממוסדות קופת החולים;
  1. המנהל הכללי או מי שהוא הסמיך.
  1. ממצאיה ומסקנותיה של ועדת בדיקה יימסרו למי שמינה את הועדה ולמטופל הנוגע בדבר, והוראות סעיף 18 יחולו בשינויים המחויבים; הממצאים והמסקנות כאמור יימסרו גם למטפל העלול להיפגע ממסקנות הועדה.
  1. פרוטוקול דיוניה של ועדת הבדיקה יימסרו רק למי שמינה את הועדה ולמנהל הכללי.
  1. בית משפט רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול למטופל, לנציגו או למטפל, וכן, על אף האמור בסעיף 18@, להורות על מסירת הממצאים והמסקנות למטופל, אם מצא כי הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו; הוראה כאמור יכולה שתינתן במסגרת הליך שמתנהל בפני בית המשפט או על פי בקשה אשר תוגש לבית משפט שלום.
  1. החליט המנהל הכללי לפתוח בהליך משמעתי על פי דין או להגיש תלונה נגד אדם בשל חשש למעשה פלילי, רשאי הוא להורות על מסירת הפרוטוקול, לצורך ניהול החקירה או ההליך המשמעתי, לאדם המוסמך לכך, וכן למטפל שנגדו נפתח ההליך או הוגשה התלונה.

סימן ב': ועדת בקרה ואיכות

22.

  1. בחוק זה, "ועדת בקרה ואיכות" - אחת מאלה:
  1. ועדה פנימית של מוסד רפואי שהקים מנהל המוסד לשם הערכת הפעילות הרפואית ושיפור איכותו של הטיפול הרפואי;
  1. ועדה שהקים מנהל קופת חולים לשם שיפור איכות שירותי הבריאות במוסדות קופת החולים;
  1. ועדה שהקים המנהל הכללי לשם שיפור איכות שירותי הבריאות.
  1. תוכן הדיונים שהתקיימו בועדת הבקרה והאיכות, הפרוטוקול, כל חומר שהוכן לשם הדיון ושנמסר לה, סיכומיה ומסקנותיה, יהיו חסויים בפני כל אדם לרבות המטופל הנוגע בדבר ולא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי.
  1. על אף האמור בסעיף קטן @ סיכומיה ומסקנותיה של ועדת הבקרה והאיכות יימסרו למי שמינה את הועדה, ורשאי הוא לעיין בפרוטוקול דיוני ועדת הבקרה והאיכות ובכל חומר אחר שנמסר לה.
  1. מצא מי שמינה את הועדה כי קיימת לכאורה עילה לנקיטת אמצעי משמעת על פי דין כלפי מטפל יודיע על כך למנהל הכללי.
  1. ממצאים עובדתיים שקבעה ועדת הבקרה והאיכות הנוגעים למצבו של מטופל, לטיפול בו ולתוצאותיו, יתועדו ברשומה רפואית מיד עם קביעת הממצאים, אם לא היו רשומים קודם לכן, ויהיו חלק מהרשומה הרפואית.

23.

  1. סברו המטופל או נציגו כי ממצאים עובדתיים לא תועדו ברשומה רפואית, כנדרש בסעיף 22@, רשאים הם להגיש השגה לועדת אתיקה.
  1. הוגשה השגה לועדת אתיקה לפי סעיף קטן @, תבדוק הועדה, על אף האמור בסעיף 22@, את פרוטוקול הדיון שהתקיים בועדת הבקרה והאיכות, המסמכים שהוכנו לשם הדיון ושנמסרו לה, סיכומיה, מסקנותיה והרשומות הרפואיות הנוגעות למטופל; מצאה ועדת האתיקה כי ממצאים עובדתיים לא תועדו כנדרש, תורה על תיעודם ברשומה רפואית, ותודיע על כך למטופל או לנציגו.

סימן ג': ועדות אתיקה

24.

  1. המנהל הכללי ימנה ועדות אתיקה; כל ועדה תהיה בת חמישה חברים וזה הרכבה:
  1. אדם הכשיר להתמנות שופט בית משפט מחוזי מתוך רשימה שערך שר המשפטים, והוא יהיה היושב ראש;
  1. שני רופאים מומחים, כל אחד מתחום התמחות אחר;
  1. פסיכולוג או עובד סוציאלי;
  1. נציג ציבור או איש דת.
  1. על אף הוראות סעיף קטן @, בהשגות לפי סעיף 23 תדון הועדה בהרכב של שלושה חברים, שהם יושב ראש הועדה ושני הרופאים המומחים.
  1. התעורר מקרה שיש בו צורך בהכרעה דחופה על ידי ועדת האתיקה ולא ניתן לכנסה בדחיפות הנדרשת מסיבה כלשהי, יוקנו לבית המשפט המחוזי סמכויותיה של ועדת האתיקה.
  1. השר רשאי להתקין תקנות בדבר דרכי מינוים של חברי ועדת האתיקה, תקופת כהונתה וסדרי עבודתה של הועדה.

פרק ז': אחריות לקיום זכויות המטופל במוסד רפואי

25.

מנהל מוסד רפואי ימנה עובד שיהיה אחראי לזכויות המטופל שתפקידיו הם -

  1. מתן ייעוץ וסיוע למטופל בקשר למימוש זכויותיו על פי חוק זה;
  1. קבלת תלונות של מטופלים, בדיקתן והטיפול בהן; תלונות שעינינן איכות הטיפול הרפואי יועברו לטיפולו של מנהל המוסד הרפואי;
  1. הדרכה והנחיה של חברי הסגל הרפואי והמינהלי של המוסד הרפואי בכל הנוגע להוראות חוק זה.

26.

מנהל מוסד רפואי ידאג לקיום החובות המוטלות על המוסד הרפואי לפי הוראות חוק זה.


תוספות לחוק זכויות החולה

סעיף 2 לחוק זכויות החולה מגדיר את "המטפל".

בתאריך 3.2.98 פורסמה ברשומות [ילקוט הפרסומים התשנ"ח, עמ' 2178] הודעה מטעם המנהל הכללי המכירה בעובדים סוציאליים העובדים במוסד רפואי כמטפלים לעניין חוק זכויות החולה.

בתאריך 8.3.98 פורסמה ברשומות [ילקוט הפרסומים התשנ"ח, עמ' 2703] הודעה מטעם המנהל הכללי המכירה בבעלי המקצועות הבאים כמטפלים לעניין חוק זכויות החולה. המקצועות המוכרים הם:

אופטומריה, אורטופתיקה, אורטוסטיקה-פרותוטוסטיקה, גנטיקה קלינית, דיאטטיקה, טכנאות הנשמה, טכנאות שיניים, כירופודיסטיקה, כירופרקטיקה, סיוע לרופא שיניים, פדיאטריה, פיזיוטרפיה, קלינאות תיקשורת, קרימינולוגיה קלינית, רוקחות, עוזר רוקח, רפוי ביצירה בהבעה ובאמנות, ריפוי בעיסוק, שיננית.

בתאריך 12.6.01 פורסמה ברשומות [ילקוט הפרסומים 4993 התשס"א, עמ' 2920] הודעה מטעם המנהל הכללי בדבר מינוי ועדות אתיקה והרכבן מטעם חוק זכויות החולה. ברשימה כלולות 17 וועדות אתיקה מרחבי המדינה.

בתאריך 2.4.03 פורסם חוזר מנכ"ל משרד הבריאות מס' 6/03 בדבר הנחיות לשימוש בייפוי כוח לפי חוק זכויות החולה.

פסיקות בעניינים הנוגעים לחוק זכויות החולה

נושאים רבים הכלולים בחוק זכויות החולה נידונו בבתי המשפט בישראל בהקשרים שונים, כגון בענייני הסכמה מדעת, רשלנות, סודיות רפואית ועוד. אלו יידונו בערכים המתאימים. כאן יובאו פסקי דין הנוגעים לפרשנות או להרחבה של סעיפים מתאימים בחוק זכויות החולה.

סעיף 6@ - בפסק דין ת.א. 010423/97 פנטה אדנה נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות נקבע, כי מטופל זכאי לדעת שהמטפל בו הוא מתמחה ולא רופא מומחה, גם אם ליד המטפל עמד רופא מומחה.

סעיף 6@ - מנכ"ל משרד הבריאות (חוזר המנהל הכללי מס' 10/97 - 5.8.97) קבע שתי דרכים עיקריות לזיהוי מטפל במוסד רפואי, הדרך השכיחה היא זיהוי באמצעות תג זיהוי, שכולל את שם המטפל, שם המוסד, תמונה עדכנית, מספר תעודת זהות ותפקיד המטפל; הדרך השניה היא זיהוי בעל-פה, שהמטפל יציג עצמו בפני החולה או בני משפחתו.

סעיף 15# - מספר וועדות אתיקה בישראל הפעילו סעיף זה כדי לבצע פעולות פולשניות בחולים בניגוד לרצונם. מקרה אחד של סירוב חולה לדיאליזה הגיע לבית המשפט המחוזי [ע"ש 8068/00 מחוזי ירושלים, הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלונית], כאשר לא ניתן היה לכנס את וועדת האתיקה של המוסד הרפואי הרלוונטי. בפסק הדין נקבע כי פנייה לבית המשפט במקום בו מכהנת ועדת אתיקה היא חריגה ביותר, וככלל יש למצות את ההליכים בפני הועדה. כמו כן העיר בית המשפט כי החוק מאפשר לכפות בכוח טיפול חד-פעמי, אך אין הוראות כיצד לנהוג בטיפולים כאלה החוזרים ונשנים בתכיפות גדולה, כמו דיאליזה.

סעיף 15# - בית המשפט העליון (רע"א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' א.ב. קטין) הגביל סעיף זה לחולים בגירים בלבד, שכן לא הונחה תשתית כלשהי המלמדת כי תכלית החקיקה של סעיף 15# לחוק זכויות החולה מחייבת את המסקנה כי בוטל במשתמע סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. יתירה על כך, העובדה שבחוק זכויות החולה אין כל התייחסות להסדרים הקבועים בדין בנוגע לטיפול בקטינים אומרת דרשני. קשה ליישבה עם הטענה כי חוק זכויות החולה בא לבטל הסדרים אלו.

סעיף 17@ - פסקי דין רבים מציינים את החשיבות של ניהול רשומה רפואית מפורטת, והצורך בשמירת הרשומה בצורה שתאפשר עיון בה. ראה לדוגמא: ע"א 2506/95 ליאור קליין נ' ד"ר מל (לא פורסם); ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב פ"ד לט #, 253; ע"א 6330/96 אורנה בנגר נ' בית חולים הלל יפה תק-על כרך 98#, 263; ע"א 789/89 עמר נ' קופת חולים הכללית, פ"ד מו #, 712; ועוד.

סעיף 21@ - פסק דין עקרוני ביחס לשאלת החסיון של הדיונים בועדת בדיקה שמונתה על ידי מוסד רפואי נידון בהרחבה ב-רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד, פ"ד מט #, 516. פסקי דין נוספים בנידון הם: בש"א 17412/99 ד"ר משה דודאי נ' משרד הבריאות ואח'; ה"פ 825/97 (שלום י-ם) יהושע גבאי ואח' נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות.

  • * *

בסעיף 24 נקבע החיוב להקמת ועדות אתיקה מוסדיות, נקבע הרכבן ופעילותן. אכן, בפועל כמעט שלא היתה כל פעילות של ועדות אלו [ראה - Wenger NS, et al, J Med Ethics

28:177, 2002], והרבה סיבות ניתנו לכך.


הערות שוליים[edit]

  1. כגון, הנה אביך חלה (בראשית מח א); בעת ההיא חלה אביה (מל"א יד א); חלה חזקיהו למות (מל"ב כ א).
  2. כגון, לעת זקנתו חלה את רגליו (מל"א טו כג).
  3. כמו ותרעש הארץ ותחל (ירמיה נא כט); מלפני אדון חולי ארץ (תהלים קיד ז).
  4. כגון, וחליתי והייתי כאחד האדם (שופטים טז ז); משמת רבן גמליאל, ירד חולי לעולם, והיו למידים תורה מיושב (מגילה כא א); סתם תלמידי חכמים הם חולים, היינו תשושי כוח (נדרים מט א). וראה רש"י ברכות כ א ד"ה אפשר. וראה במג"א או"ח סי' תרטז סק"ב, ובמחצית השקל שם.
  5. כגון, לחלות את פני ה' (זכריה ז ב), וברש"י בבלי ברכות לב א ד"ה שהחלהו - הפציר בו.
  6. בבלי ברכות ס ב; ר"ה טז א; ב"ב טז ב; ב"ב קנד א.
  7. ר"ן נדרים מט ב ד"ה קצירי.
  8. בבלי שבת כא א, ושם קמה ב, לפי גירסת רש"י שם. והר"ח שם גרס בדיח.
  9. ערוך, ע' כרה; תרגום ירושלמי דברים ז טו.
  10. כגון, הכל חולים הם אצל מילה (פסחים סט א); סתם מניקות חולות הן (כתובות סה ב).
  11. על ההגדרות המדוייקות של מצבים אלו ראה ע"ע פקוח נפש, שבת. וראה עוד בשמירת שבת כהלכתה, פל"ב סע' ח-יז; פל"ג ס"א; פל"ד ס"א והע' א.
  12. על ההגדרות המדוייקות של מצבים אלו ראה ע"ע טרפה, נוטה למות (א,ב). וראה עוד הגדרות ייחודיות של חולה לענייני מצוות שונות כגון סוכות (ראה ע' מועדים ותעניות, הע' 125 ואילך), מצות ראיה (להלן הע' 301), מצות תפילין (להלן הע' 146 ואילך), ועוד.
  13. שמות כא יט, וברש"י שם; רמב"ם רוצח ד ד.
  14. ראה בבלי נדרים לט ב; רש"י שמות כא יח; מ"מ זכיה ומתנה ח א.
  15. רמב"ם זכיה ומתנה ח ב; טושו"ע חו"מ רנ ה.
  16. רמ"א או"ח שכח יז. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה, עמ' רלד הע' 17.
  17. טושו"ע או"ח שכח י.
  18. ע"ז כח ב; רמב"ם שבת ב ד; רמ"א יו"ד רסב ב. וראה בע"ע עין, שבת.
  19. רש"י שבת קלד א ד"ה יבטלו.
  20. רמב"ם זכיה ומתנה א א; טושו"ע חו"מ רנ ח.
  21. רמב"ם שם; תוס' ע"ז ו א ד"ה אתך.
  22. רמב"ן בתורת האדם, שער המיחוש; מ"מ בבלי שבת ב י; ר"ן שבת פי"ד; שו"ע או"ח שכח א.
  23. ביאור הגר"א או"ח סי' שכח סוסק"א.
  24. להשלמת העניינים הנוגעים לחולה ראה בערכים הבאים: אבלות ואנינות, בקור חולים, בריאות, ברכות ותפלות, גלוי מידע לחולה, הסכמה מדעת, כשרות, מועדים, מחלות ומומים, מילה, משאבים מגבלים, נוטה למות, נסויים רפואיים, סודיות רפואית, סכון, פקוח נפש, שבת. וראה עוד בע"ע רופא, רפואה, וכן בכל הערכים על נכויות ספציפיות כגון אלם, גדם, חגר, חרש, עור, שוטה וכיו"ב, וכן בערכים הגניקולוגיים כמו הפלה, הפרייה חוץ-גופית, לידה, פוריות ועקרות ועוד.
  25. ב"מ פז א; בבלי סנהדרין קז א, ובפירש"י שם; בראשית רבה סה ד; פדר"א נב; זוהר שמות דקע"ד. וראה בתו"ש בראשית פמ"ח אות יב, מקורות מדרשיים רבים לעניין המחלה שהתחילה לאחר בקשת יעקב.
  26. תוס' ב"ב טז ב ד"ה שכל.
  27. פדר"א פנ"ב; ילקוט מכירי משלי כ כח; ילקוט שמעוני תהלים רמז תתעד. וברש"י בבלי ברכות נג א ד"ה מרפא, לאדם המתעטש רגילים לומר אסותא, וראה בגיליון הש"ס שם. וראה בתוספתא בבלי שבת ח ב, שאסרו לומר 'מרפא' למתעטש בגלל שהוא מדרכי האמורי, אך הגר"א מתקן שם הגירסא, עיי"ש.
  28. ראה בתו"ש בראשית פמ"ח אות יב.
  29. מג"א סי' רל סק"ו; מ"ב שם סק"ז. וראה גם בבאר שבע סנהדרין דק"ז ד"ה בעא.
  30. בבלי ברכות נג א; רמב"ם תלמוד תורה ד ט; טושו"ע יו"ד רמו יז.
  31. ב"מ פז א. וראה בתוס' ב"ב טז ב ד"ה שכל, שכבר מאברהם אבינו היה חולי שנתרפא וצ"ע.
  32. בראשית רבה סה ד. זה לכאורה סותר מה שכתבה הגמ' ב"מ פז א, שאלישע הוא שחידש מחלה כזו.
  33. בבלי שבת לב א.
  34. רמב"ן עה"ת, דברים יא י.
  35. בבלי נדרים מ א.
  36. בן סירא ל יד.
  37. ירושלמי ברכות ד ד; קהלת רבה ג ג. בעניין משמעות מאמר זה להלכה ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה, עמ' רלז.
  38. בבלי קידושין פב א. וראה בכתובות סג ב, חולה בת מלאכה היא?
  39. רש"י בבא קמא פג ב ד"ה שבת.
  40. ראה בבלי קידושין כב א, שעבד עברי חולה אינו בגדר 'כי טוב לו עמך' - דברים טו טז.
  41. בבלי נדרים מא א.
  42. רש"י שמות כא יט.
  43. רמ"א או"ח לח א.
  44. ב"ב קמז ב.
  45. בבלי שבת קכח ב.
  46. טושו"ע או"ח שו ט, ובמ"ב שם סקמ"א.
  47. בבלי סנהדרין קא א.
  48. מו"ק כו ב.
  49. בבלי ברכות נד ב; מג"א רלט סק"ז; מ"ב שם סק"ט. וראה בשו"ת שלמת חיים ח"ד סי' ד אות ח.
  50. ב"ב קטז א.
  51. רמ"א יו"ד שלה יא. וראה בהסבר הדבר בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קסג אות א.
  52. מאירי ב"ב שם.
  53. בבלי חולין עח א. ופלא שלא הובא דין זה בפוסקים, וצ"ע.
  54. בבלי נדרים מא א.
  55. בבלי שבת יב ב; בבלי נדרים מ א.
  56. בבלי נדרים מא א.
  57. דכאיב ליה כאיבא, אזיל לבי אסיא (ב"ק מו ב).
  58. בבלי ברכות נז ב. וראה בבראשית רבה כ כה, שמנה חמישה דברים, ולא מנה שלשול. וראה באבות דרבי נתן מא ד, שזיעת חולי יפה לגוף.
  59. בבלי ברכות שם; ע"ז כט א.
  60. ב"ב טז ב.
  61. שמות רבה טו כא.
  62. בראשית רבה יג יח.
  63. פדר"א יב.
  64. שה"ר רבה ב יד.
  65. בראשית רבה נג יז; פסיקתא זוטרתי, וירא כא טו.
  66. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תצו, ובמיוחסות סי' קנא; רדב"ז על הרמב"ם, מאכלות אסורות טו ל.
  67. בבלי ברכות נז ב; ע"ז כט א. יש מעט שינויים בגירסאות של שני מקורות אלו.
  68. בבלי נדרים מ א.
  69. מאירי נידה לו ב.
  70. מכילתא משפטים סופ"ז. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה, עמ' רמט, הע' 252.
  71. ב"ק מו ב.
  72. בראשית ט ה.
  73. או"ה כלל ס דין ח.
  74. רמב"ם, ספר הקצרת. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם בבלי פסחים ד ט.
  75. שבט יהודה יו"ד סי' שלו.
  76. בגדרי הכלל שאין סומכים על הנס, ראה בבלי שבת לב א; בבלי פסחים סד ב; ירושלמי יומא א ד; מאירי שבת כא ב; שד"ח מערכת אל"ף כלל שעט; שם מערכת נו"ן כלל מה; שם פאת השדה מערכת אל"ף כלל יח; אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אין סומכים על הנס. וראה ברמב"ן עה"ת, דברים כ ט, "כי התורה תצווה בדרך הארץ, ותעשה הניסים עם יראיו בהסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעיו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו", וראה עוד בפי' הרמב"ן עה"ת ויקרא כא יז, במדבר א מה, במדבר יג ב - שהתורה לא תיסמוך על הנס.
  77. חובות הלבבות, שער הבטחון, פ"ד; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תיג; ב"ח יו"ד שלו; ט"ז יו"ד סי' שלו סק"א; ברכי יוסף, יו"ד סי' שלו אות ב; שו"ת תורת רפאל סי' לח; שו"ת מעשה אברהם חיו"ד סי' נה; שבט יהודה יו"ד סי' שלו; קיצושו"ע סי' קצב ס"ג; מעבר יבק, קרבן תענית פ"ה; קובץ אגרות לחזו"א ח"א סי' קלו; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ב. וראה עוד בקובץ איגרות הנ"ל סי' קלט, קמ, קסב. וראה עוד בע' רפואה הע' 98 ואילך, בעניין ההבדל בין מכה פנימית למכה חיצונית, ובין מחלה מלידה למחלה נרכשת.
  78. גשר החיים, ח"א פ"א אות ב; קובץ איגרות לחזו"א, ח"א סי' קלח; אגרות קודש, האדמו"ר מ"מ שניאורסון מלובביטש, ח"ג עמ' רצז.
  79. בעל הטורים שמות כא יט.
  80. אגרות הקודש ח"ד עמ' תתעב, דברי האדמו"ר מ"מ שניאורסון מלובביטש.
  81. פיהמ"ש לרמב"ם פסחים ד ט. וראה עוד בשו"ת שאילת יעקב (פראגער) סי' ה; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' מא.
  82. ראה ע' רפואה, הע' 53 ואילך.
  83. עקידת יצחק, פר' וישלח שער כו.
  84. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד בהקדמה לסי' שלו. וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות, ח"ג סי' תפא. וראה מאמרו של הרב ד. זנו, חוב' אסיא, עא-עב, תשס"ג, עמ' 63 ואילך.
  85. כמו שנאמר לגבי המלך אסא, 'וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברפאים' (דבהי"ב טז יב). וראה בשלטי גבורים, סוף ברכות. אמנם ראה בס' איש האמונה הבודד, בקובץ איש האמונה, עמ' 42, שמדובר כאן בכהנים-רופאים שהשתמשו בטכסים אליליים ובקסמים כדי 'לרפא' חולים.
  86. משנה ר"ה כט א.
  87. חובות הלבבות שער הבטחון פ"ד; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תיג; ב"ח יו"ד סי' שלו; ברכי יוסף, יו"ד סי' שלו אות ב; מטה משה, עמוד גמילות חסדים ח"ד פ"ג; קיצושו"ע סי' קצב ס"ג; גשר החיים, ח"א פ"א אות ב; קובץ אגרות לחזו"א ח"א סי' קלו; מכתב מאליהו ח"א עמ' 157-156; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' א.
  88. ש"ך יו"ד סי' רלח סק"ה.
  89. שם משמואל, סוף הספר, חלק המועדים.
  90. רמב"ן במלחמות בבלי סנהדרין עד ב; ר"ן בבלי יומא פג ב; שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתפה (תמד), וח"ד סי' אלף קלט (סז); המאירי בחיבור התשובה עמ' תעא; או"ה כלל ס דין ח; שו"ע הרב תריח יא; מטה אפרים סי' תריח סט"ו; שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' לה; שו"ת יביע אומר, ח"ד חחו"מ סי' ו אות ד.
  91. בראשית ט ה.
  92. קהלת ז טז.
  93. שו"ת הרדב"ז שם. אמנם יש שכתבו שמותר לאדם, ובעיקר לחסיד ואדם חשוב, להחמיר על עצמו ולהימנע מאיסורי דאורייתא, אפילו במקום סכנה - ראה פסקי ריקאנטי, סי' קסו; שו"ת אבני נזר חחו"מ סי' קצג; שו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' שנא; היעב"ץ בלחם שמים פ"ק דברכות, ובמגדל עוז אבן בוחן פ"א אות כג. אך ראה בשו"ת יביע אומר, ח"ד חחו"מ סי' ו אות ד, שו"ת יחוה דעת ח"א סי' סא, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"ד, שדחו דבריהם.
  94. שו"ת ציץ אליעזר, חי"ז סי' ב. וראה מאמרו של הרב ש. רפאל, תורה שבעל פה, לג, תשנ"ב, עמ' עד ואילך.
  95. שערי הלכה ומנהג, ח"ג סי' קל.
  96. רמב"ן עה"ת ויקרא כו יא.
  97. ראשית, שיטתו זו של הרמב"ן היא בסתירה לשיטת עצמו בתורת האדם, שער הסכנה. ושנית, מה שדיבר עליו הרמב"ן על התורה הוא במצב אידיאלי, ביחס לצדיקים גמורים, ובזמן הנבואה, מה שאין כן במצב הנוהג בזמן הזה, שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואסור לו לסמוך הנס ועל צדקותו. וראה בהרחבה על שיטת הרמב"ן הזו בעקידת יצחק, פר' וישלח, שער כו; תכלת מרדכי על הרמב"ן; קהלות יעקב לבעל משכנות יעקב בליקוטיו; ט"ז יו"ד סי' שלו סק"א; שו"ת שאילת יעקב סי' ה; תורה תמימה, דברים כב אות יח; חזו"א אמונה ובטחון פ"ה אות ה; מכתב מאליהו, ח"ג עמ' 174; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונ' רמת רחל סי' א, כ-כא; שם ח"י סי' כה פי"ט; שם חי"א סי' מא-מב; שם חי"ז סי' ב אות ג; שו"ת יחוה דעת ח"א סי' סא; הרב נ. בר-אילן וי. בר-אילן, תחומין, כה, תשס"ה, עמ' 22 ואילך.
  98. שו"ת בנין שלמה סי' מז. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מג.
  99. שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קעב. וראה בדעת תורה או"ח סי' שכח סוסע' ב, שנסתפק בדין שבות בחולה שאין בו סכנה, אם רשאי להחמיר על עצמו. אך ראה מאמרו של הרב ח.פ. שיינברג, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' קכה ואילך, שמחוייב האדם לקיים אפילו מצוות דרבנן, אף על פי שיחלה מהם ויפול למשכב.
  100. שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' רס; שד"ח מערכת חמץ ומצה, סי' יד אות יד.
  101. שו"ת פרי השדה ח"ב סי' ס.
  102. רא"ש כתובות פ"ד סי' ג. וראה בע' הסכמה מדעת, הע' 76 ואילך.
  103. הרב מ. שטרנבוך, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' קמז.
  104. ראה ריטב"א (רשב"א) בבלי סוכה כה א.
  105. בבלי גיטין כח א; רמב"ם גירושין ו כח; טושו"ע אבהע"ז קמא סח.
  106. ב"ב קנג ב; רשב"ם, רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם זכיה ומתנה ח כז; טושו"ע חו"מ רנא ב.
  107. רמ"א אבהע"ז קמא סח.
  108. ראה או"ח סי' תרמ, ובמ"ב שם סק"ז. וראה בגדרי משמש חולה ופטורו ממצות סוכה באנציקלופדיה תלמודית, כרך כו, ע' ישיבת סוכה, עמ' קכ-א.
  109. סידור מנחת ירושלים, עמ' 1313. וראה במראה הבזק, ח"ד סי' טז.
  110. פני ברוך, הלכות ביקור חולים; במראה הבזק, שם.
  111. טושו"ע אבהע"ז קכט יח. וראה ח"מ שם. וראה עוד במראה הבזק שם.
  112. יחוה דעת ח"ב סי' יט. וראה ע' חציצה בטבילה, הע' 180 ואילך.
  113. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' ד סק"ד.
  114. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' ד סק"א.
  115. שו"ת האלף לך שלמה סי' ב. וראה בשו"ת שאילת משה חאו"ח סי' לד.
  116. שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' לח אות ג.
  117. שו"ת באר משה ח"ד סי' ה.
  118. הגרצ"פ פרנק, הובא בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' ב.
  119. שו"ת ציץ אליעזר שם.
  120. שו"ת רמ"א סי' צח; מג"א או"ח סי' עח סק"ב; פר"ח או"ח סוסי' עח; מור וקציעה או"ח סי' פ; שו"ת מלמד להועיל ח"א סי' ז; שו"ת מהר"י שטייף סי' ס; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' קסו; שם ח"ב סי' קעח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' א; ילקוט יוסף, הל' קריאת שמע וברכותיה, הע' יז. וראה עוד בשו"ת שאילת משה חאו"ח סי' לה. ובשו"ת משנה הלכות ח"ב סי' סא, וסי' סג, חלק על דבריהם, אך דחו דבריו - ראה תשובת בעל חלקת יעקב בשו"ת משנה הלכות שם סי' סב, ושו"ת באר משה ח"ד סי' ז.
  121. catheter.
  122. שו"ת הגרי"א הרצוג, חאו"ח ח"א סי' טו; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' כז; ילקוט יוסף הל' ק"ש וברכותיה סי"ז ובהערות, ובהל' נשיאת כפים ס"כ; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' קסח; הליכות שלמה, פ"כ סקכ"ו; האדמו"ר מצאנז, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' ז ואילך; שו"ת באר משה ח"ד סי' ז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' א; שערי הלכה ומנהג, ח"א סי' לה; שו"ת תשובות והנהגות, ח"ג סי' ס.
  123. שו"ת אגרות משה שם; שו"ת אור לציון ח"ב פ"ו סט"ו.
  124. שו"ת ציץ אליעזר שם.
  125. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של א. אברהם, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 135, והליכות שלמה שם. וראה עוד שם בהע' 52.
  126. שו"ת אגרות משה שם; שו"ת באר משה שם; שו"ת ציץ אליעזר שם.
  127. הגרי"א הענקין, הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' א אות ז; שו"ת מנחת יחיאל ח"ב סי' מז. וראה שו"ת נטע שורק סי' א. וראה עוד אגרות קודש להאדמו"ר מלובביץ ח"ט מ' ב'של"ו.
  128. שו"ת הר צבי חאו"ח סי' ו; שו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח ח"א סי' טו. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' ב.
  129. לקט הקמח החדש סק"ב; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סוסי' ע"ח.
  130. שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח סי' א, אות כו; שם, חי"ב סי' ב' אות ג,כו; שם חי"ח סוסי' ע"ח.
  131. שו"ת הגרי"א הרצוג, שם.
  132. שו"ת באר משה ח"ד סי' ז.
  133. טושו"ע או"ח סי' ז; מ"ב שם סק"ב.
  134. טושו"ע או"ח צב א; מ"ב שם סק"ב.
  135. שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' פו; שו"ע הרב, או"ח ז ו; קיצושו"ע ד ו. וראה בשו"ת קול גדול סי' פט, וסי' צג.
  136. יד אהרן או"ח סי' ז בהגה"ט; ברכ"י או"ח סי' ז אות ב; שו"ת קול גדול סי' פט וסי' צג; שו"ת רוח חיים סי' ז; כף החיים שם סק"ב, שכן המנהג; שו"ת יביע אומר ח"ט סי' ב. וראה בשו"ת באר משה ח"ד סי' ה; ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' א סקכ"ג-כ"ד.
  137. שו"ת קול גדול סי' צג; שערי תשובה סי' ז. וראה שו"ת יביע אומר ח"ט סי' ב.
  138. ileostomy.
  139. colonostomy.
  140. שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' ו; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' יז; שו"ת בית אבי סי' מא; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' עו סק"ט. וכן נוטה להקל בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' יא-יב. וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' ח', שהביא על בעל ערוגות הבושם שעבר ניתוח כזה, ועסק בתורה ובתפלה לאחר הניתוח בלי שום שינוי כלל.
  141. שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' ח'.
  142. האדמו"ר מצאנז, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' ז ואילך.
  143. שו"ת נחלת אליהו סי' לז; תורת היולדת פל"ט הע' לא.
  144. שו"ת קנה בשם סי' ז-ט; שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' עג. וראה עוד בע' עכול, מערכת ה-, הע' 328 ואילך.
  145. ב"י, פרישה וב"ח או"ח סי' לח; רמ"א או"ח לח א. וראה באו"ז ח"א סי' תקלב, ומרדכי הל' תפילין.
  146. פמ"ג שם א"א סק"א; מ"ב שם סק"ה. וראה עוד בשד"ח מע' הכ"ף כלל טז אות ב, בשם פתח הדביר; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הנחת תפלין, עמ' תקיב הע' 655-654; תו"ש מילואים לכרך יב סי' מב סק"ח.
  147. חולין קי א; רמב"ם תפילין ד יג; טושו"ע או"ח לח א, וברמ"א, ובמ"ב שם סק"ב.
  148. מג"א סי' לח סק"א. ולעניין תפילה וקריאת שמע ראה שו"ע או"ח לח ב, ושם סי' פ, ובמ"ב שם. וראה באריכות בערוה"ש או"ח לח א-ה.
  149. רש"י בחולין שם ד"ה פטור.
  150. תוס' כתובות קד א ד"ה ומנח; מרדכי הל' תפילין.
  151. שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' מה שאלה ג.
  152. שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ז; שו"ת חכמת שלמה (קוועטש) סי' א; שו"ת מהרי"א אסאד חאו"ח סי' יט; שו"ת דברי חיים חאו"ח ח"ג סי' ו; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' טו; שו"ת מחנה חיים ח"ג חאו"ח סי' ו; שו"ת ערך ש"י סי' כז; דעת תורה, סי' כז ס"ז, וסי' לט ס"ב; כף החיים סי' כז סק"ח, בשם מסגרת השולחן; שו"ת באר משה ח"ד סי' ו; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' ח; שו"ת וישב משה ח"א סי' צב; שם ח"ב סי' קכד; שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' כה. וראה במקורות אלו טעמים שונים להיתר.
  153. טהרת הבית ח"ב סי' יב סקמ"ה.
  154. שו"ת יד הלוי ח"ב סי' א.
  155. שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' ז; שו"ת וישב משה ח"ב סי' קכד.
  156. שו"ת תשורת שי ח"א סי' תריח; שם ח"ב סי' כג-כד; שו"ת זכרון יהודה ח"א סי' יז.
  157. שו"ת חזון נחום סי' ו; שו"ת שו"ת דובב מישרים ח"א סי' צט; שו"ת מנחת יחיאל סי' קסא; שו"ת ארץ טובה סי' א; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' ד-ז; שם ח"ד סי' ח; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' ג; שם ח"ד סי' ח; שו"ת דברי ישראל ח"א סי' כא; יסודי ישורון ח"א עמ' קטז; שו"ת קנין תורה בהלכה, ח"א סי' ה. וראה עוד בשו"ת רבבות אפרים ח"א סי' כט.
  158. שו"ת אמרי דוד סי' ריח; שו"ת ראש אריה ח"א סי' ד; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' מב-מד; שו"ת בית אבי סי' א; נועם, ח"ג שער הלכה עמ' ג. וראה בשו"ת חזון נחום שם עוד דעות להתיר. וראה בשו"ת ממעמקים ח"ג סי' א, שאלה דומה מתקופת השואה מגטו קובנא.
  159. שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ח; ילקוט יוסף ח"ב סי' קנד סי"ח.
  160. ילקוט יוסף, שם.
  161. שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' מג; שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' מו; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' לז; שו"ת נתיבות אדם סי' ג. ובשו"ת משנה הלכות ח"ד סי' ג חלק בזה.
  162. ראה מג"א סי' כז סק"ו,ח.
  163. ראה מ"ב סי' כז סקט"ז,יח.
  164. ראה שו"ע או"ח כו ב.
  165. שו"ת נתיבות אדם סי' ג סקי"ט.
  166. העמק שאלה, שאילתא י סוף אות א.
  167. מ"ב סי' כז סקכ"ב, בשם הדגול מרבבה.
  168. שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' יד; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' ח-ט.
  169. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של א. אברהם, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 134. וראה עוד בשו"ת אבני נזר חאו"ח סי' א; שו"ת משיב בהלכה ח"ב סי' ג; שו"ת קובץ תשובות ח"ב סי' ב.
  170. שו"ת שבט הלוי ח"י סי' ג; שו"ת יביע אומר חאו"ח ח"ט סי' ז.
  171. מ"ב סי' כז סקט"ז.
  172. שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' מ אות יח; שערי משה לאאמו"ר ח"ב הערות ומילואים לסי' ד.
  173. עשה לך רב, ח"ג סי' ג; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' הליכות שלמה ח"א פ"ד הע' 15.
  174. שו"ת אגרות משה, שם.
  175. שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' ז.
  176. שו"ת הרדב"ז סי' ב' אלפים רכד, הובא בשע"ת או"ח סי' קצז סק"ח, ובביאוה"ל סוסי' קפד.
  177. כנה"ג, הובא בכף החיים סי' רי סק"ז; פמ"ג או"ח סי' רי בא"א סק"א; שערים המצויינים בהלכה סי' נא סק"ד.
  178. מג"א סי' רי סק"א; א"ר סי' רי אות ח; חיי אדם נ יג; שו"ע הרב, ברכת הנהנין פ"ב סק"ב; מנ"ח מ' תל; שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' לא; בן איש חי שנה א פר' מסעי ס"ו; אמרי בינה חאו"ח סי' טו; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' עו; שו"ת באר משה ח"ג סי' לז; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' יג; שמירת שבת כהלכתה פ"מ סצ"ג. ובשיטת החת"ס חאו"ח סי' מט וסי' קפא - יש הסבורים, שדעתו כהפמ"ג; ויש הסבורים, שלעניין זקן וחולה מודה, שצריך כזית בכדי אכילת פרס - ראה שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' שמ, ובס' המצוות למהר"ם שיק מ' תלא; שו"ת שאילת יעקב סי' כג אות טו; לקוטי סופר על תרי"ג מצוות, במצות אכילת מצה, סוג זקן וחולה; קרן לדוד סי' מח אות ב; תורת חיים או"ח סי' קפד אות יד; שו"ת בית שערים חאו"ח סי' עח; שו"ת ציץ אליעזר שם.
  179. שו"ת אור לציון ח"ב פמ"ו סכ"ה. והוא על פי בן איש חי, פר' חוקת אות יא; כף החיים או"ח סי' קפז אות ד. וראה עוד במג"א רסי' קצב, ובבן איש חי שם. וראה נוסח אחר בס' וזאת הברכה, עמ' 144.
  180. celiac disease.
  181. ראה ע' פסח הע' 68 ואילך.
  182. שו"ת בנין אריאל עמ' 22.
  183. שו"ת מחזה אברהם ח"א סי' קכט; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' לה. וכן מובא בס' וזאת הברכה, עמ' 113, בשם הגרי"ש אלישיב.
  184. gastrostomy.
  185. שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' סח. וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' יח.
  186. שע"ת סי' רח סק"א; קיצושו"ע נא טו. הטעם - לא גרע מהתעכל המזון.
  187. בבלי ברכות נד ב. וראה ע' ברכות ותפלות, הע' 155 ואילך.
  188. יחוה דעת, ח"ד סי' יח סע' יא.
  189. שערי משה לאאמו"ר, ח"ב, הערות ומילואים לסי' ד.
  190. שו"ת חיים שאל סי' לה.
  191. טושו"ע או"ח פט ג; שו"ע הרב שם ה; מ"ב שם סקכ"ד וסקכ"ח; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ה סי' לא אות ז; בן איש חי, שנה א, יתרו סקי"ח. וראה בס' עשה לך רב ח"ה סי' יב, בתשובות הקצרות.
  192. מג"א שם סקי"ב.
  193. מ"ב שם סקכ"ב, ובביאה"ל שם ד"ה ולא. וראה בעולת ראיה, לפני תחילת פסוקי דזמרא, שמרן הגראי"ה קוק נהג לומר ברכות התורה, ברכות השחר, קריאת שמע ומזמור שיר חנוכת הבית לפני ששתה, ומשמע שגם אדם בריא יכול לשתות קודם התפילה.
  194. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' שמירת שבת כהלכתה פ"מ הע' צג, ופנ"ב הע' לט, ובס' הליכות שלמה ח"א פ"ב ס"א. וראה בתיקונים ומילואים לס' שמירת שבת כהלכתה פנ"ב הע' מה. וראה באריכות בשיטת הגרש"ז אויערבאך במאמר של הרב מ. בראלי, אסיא, עה-עו, תשס"ה, עמ' 70 ואילך.
  195. פר"ח או"ח פט ג; פרמ"ג שם בא"א סי' פט סקי"ב; ערוה"ש או"ח פט כד; ביאוה"ל סי' פט ס"ג ד"ה וכן אוכלין; כף החיים או"ח פט לו.
  196. שו"ת רבבות אפרים ח"ז סי' ד.
  197. ראה ע' זרע, הע' 99 ואילך.
  198. רמב"ם תפילה ד ו.
  199. רמב"ם קריאת שמע א י; טושו"ע או"ח רלה ד.
  200. בבלי ברכות יג ב.
  201. רמב"ם קריאת שמע ב ב; טושו"ע או"ח סג א.
  202. ראב"ד שם. וראה בכס"מ שם, ובמ"ב שם סק"ד.
  203. ב"י או"ח סי' סב.
  204. תשובות הגאונים שערי תשובה סי' קח.
  205. רמב"ם תפילה ה ב; תרומת הדשן, פסקים וכתבים סי' נז; טושו"ע או"ח צד ו. ומשמע שחולה שאינו יכול לכוון דעתו, לא יתפלל כלל, וכן היה מנהג רש"י, כמבואר להלן הע' 207.
  206. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של א. אברהם, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 134. אכן לדעת רוב הפוסקים נאמר דין זה דווקא לדורות הראשונים, אבל האידנא שאין הכוונה מצויה כל כך, אין לבטל תפילה מחשש שלא יוכל לכוון - ראה מאירי ברכות סופ"ד; מרדכי עירובין סי' תקיב; שיטת התוספות בהגהות מיימוניות תפילה פ"ד אות ב. וכן נפסק להלכה בטור וברמ"א או"ח סי' קא א.
  207. הגהות מיימוניות תפילה ה ב, מנהג רש"י. אך ראה בתרומת הדשן שם, שהכוונה דווקא בחולה שאינו לכוון מעוצמת מחלתו, אך מעיקר הדין גם רש"י מודה, שהאנוס יכול להתפלל מיושב.
  208. תוספתא ברכות ג יז; טושו"ע או"ח צ א; מג"א שם סק"ב. וראה בירור הלכה, בבלי ברכות ד"י ע"ב ציון א.
  209. רמב"ם תפילה ה ט. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה, עמ' רמד, הע' 175.
  210. ב"י ורמ"א או"ח צד ו. וראה בביאור הגר"א שם סק"ח, ובמ"ב שם סקכ"א.
  211. ערוה"ש או"ח צד יט.
  212. בבלי ברכות כט א; רמב"ם תפילה ב ב-ג; טושו"ע או"ח קי א, שהחולה הוא כשעת הדחק ואונס.
  213. ברכות, רמב"ם וטושו"ע שם.
  214. חיי אדם כד לא; מ"ב סי' קי סק"ו.
  215. בבלי ברכות כט ב, נוסחאות אחדות למי שנמצא במקום סכנה. וראה בגשר החיים פ"א סי' ג סק"ה, שה"ה לחולה. וראה תוס' ברכות ג א ד"ה היה.
  216. ב"ח או"ח סי' קיד; מג"א סי' צ סקכ"א; ערוה"ש או"ח צ יד.
  217. הגהות אשר"י, בבלי ברכות פ"א סי' ז. וראה בקיצשו"ע כג ל, שיש אומרים שמותר גם לחולה שאינו אדם חשוב.
  218. בבלי ברכות כו א; רמב"ם תפילה ג ט; טושו"ע או"ח קח א.
  219. תר"י על הרי"ף, די"ח ע"א בדפי הרי"ף, ד"ה טעה, מחלוקת; ב"י או"ח סי' קח; מ"ב סי' קח סקי"ח.
  220. שו"ת חמדת צבי, ח"ד סי' טז; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' יח; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' מג אות ג.
  221. שבת שבתון, סנ"א סקמ"ז (עמ' קכח).
  222. שו"ת חות יאיר סי' קעו.
  223. יש"ש בבלי חולין פ"א סוסי' מח; שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיג; שו"ת איתן אריה סי' קיד; כף החיים סי' קמא סק"ד.
  224. ילקוט יוסף, ח"ב סי' קמא ס"ב.
  225. בבלי סוכה כה א, ותוספתא סוכה פ"ב; רמב"ם בבלי סוכה ו ב; פיהמ"ש לרמב"ם סוכה שם; טושו"ע או"ח תרמ ג. וראה תוס' שם ד"ה ואפילו, מאירי, ריטב"א שם. וראה ס' החינוך מ' שכה.
  226. כן משמע מהריטב"א סוכה שם; נהר שלום או"ח סי' תרמ סק"ד. וראה מ"ב שם סק"ט.
  227. פרמ"ג שם במש"ז סק"ח. וראה עוד בע' יסורים, הע' 261 ואילך.
  228. שו"ת חיים שאל ח"ב סי' לח סקצ"ב; ישועות יעקב סי' תרמ סק"ב; ערוך לנר סוכה כו א; בן איש חי שנה א פר' האזינו סקי"ב.
  229. א"ר או"ח סי' תרמ סק"ח; ברכ"י סי' רתמ סק"ה; תשובה מאהבה ח"א סי' צז; שו"ת אמרי שפר סי' סא; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' נא. וראה עוד בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' לב; תכלת מרדכי להמהרש"ם ח"ג דיני סוכה אות קצג.
  230. ערוה"ש או"ח תצג ג. וראה בפת"ש יו"ד סי' שצ סק"ב, בשם חימודי דניאל בעניין אבל.
  231. מ"ב סי' תקלא סקכ"א, ובביאה"ל שם ד"ה כל.
  232. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' ב.
  233. שו"ת בשמים ראש סי' יח. לדין זה הסכימו גם הגאון ר' וואלף באסקאוויץ, הובא בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פ; שו"ת שאול שאל סי' קו; שו"ת אבני זכרון ח"ג סי' ז; הגאון ר' עזריאל הילדסהיימר, הובא בשו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' סד. חלקו על זה בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פ; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנד. וראה עוד בדרכי תשובה יו"ד סי' קפא סק"ו; שו"ת רעק"א סי' צו; חזו"א יו"ד סי' עח; שו"ת אבן יקרה חיו"ד סי' לח; שו"ת קול מבשר ח"א סי' יח-יט.
  234. שו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' סד.
  235. שו"ת מהרי"א הלוי איטינגא, ח"א סי' קיט.
  236. השגות הרז"ה לבעלי הנפש אות יט; שו"ע הרב יו"ד קפט יא. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה עמ' רלט הע' 99.
  237. שו"ת הרא"ש כלל כט; שו"ת תרומת הדשן סי' רנב; טושו"ע יו"ד קצה טו, ובב"י שם; ש"ך שם סקי"ט; שו"ת בשמים ראש סי' קיח; שו"ת רב פעלים ח"ג חיו"ד סי' יב; טהרת הבית ח"ב סי' יב סמ"ה. וראה שם חילוקי דינים איזה שימושים מותרת, ואיזה אסורה. וראה בטהרת הבית שם סמ"ו, ובהע' מו באריכות, מה הדין כאשר האשה חולה והיא נידה, אם מותר לבעלה לשמשה. וראה עוד בע' נדה, הע' 258 ואילך.
  238. בבלי נדרים כז א; טושו"ע יו"ד רלב יב.
  239. רמ"א יו"ד רלב יז.
  240. רמב"ם תלמוד תורה א ח, וראה בכס"מ שם; טושו"ע יו"ד רמו א.
  241. בבלי ברכות ח ב; בבלי סנהדרין צו א; בבלי מנחות צט א; ירושלמי מו"ק ג א. וראה רש"י ומאירי, ברכות שם. דין זה הובא להלכה בראבי"ה ברכות סי' כג ובהג"א מו"ק פ"ג סי' טו, אך רמב"ם וטושו"ע השמיטו דין זה, וכתב בעינים למשפט, ברכות שם, שאפשר שלדעתם אין זה אלא מידת חסידות.
  242. מו"ק כז ב; רמב"ם אבל יג ה; רמ"א יו"ד שעו א.
  243. כס"מ שם, בדעת הרמב"ם; תוס' מו"ק כז ב ד"ה לכל; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כו; תו"ש ויחי פמ"ח אות כג; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כז.
  244. אבן יעקב (הגרא"י וולדינברג), סי' מג. וראה ע' זקן, הע' 355 ואילך.
  245. ראה ע' זקן, הע' 355 ואילך.
  246. בבלי יבמות מב ב; רי"ף ורא"ש יבמות שם; רמב"ם גירושין יא כ; סמ"ג עשין נ; טושו"ע אבהע"ז יג א.
  247. רמב"ם אישות י יט, על פי בבלי כתובות ב א.
  248. בבלי כתובות ב א, מחלוקת; רמב"ם אישות י יט; טושו"ע אבהע"ז נו ג.
  249. מרדכי ריש כתובות; רמ"א שם. וראה בהג' רעק"א שם. וראה בנידון באוצה"פ שם סקט"ו.
  250. ט"ז אבהע"ז סי' סב סק"ח, כשנסעו לעיר אחרת.
  251. שו"ת הרא"ש כלל כו סי' ב; ב"י אבהע"ז סי' סב; חכמת אדם קכט ט; פת"ש אבהע"ז סי' סב סקי"ט; שד"ח פאת השדה מע' ברכות סי' ד.
  252. טושו"ע אבהע"ז עו ג.
  253. רמב"ם אישות יד ז; טושו"ע אבהע"ז עו יא.
  254. ב"ש סי' עו סקי"ז.
  255. בבלי כתובות סג ב; רמב"ם אישות יד יא; טושו"ע אבהע"ז עז ב. וראה במ"מ שם וברמ"א שם, מחלוקת הראשונים אם היינו שמרדה קודם שנהייתה חולה, או גם אחר כך.
  256. בבלי כתובות נא א; רמב"ם אישות יב ב, יד יז; טושו"ע אבהע"ז עט א. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, ע' בעל, עמ' עא-עב, בפרטי הדינים הנוגעים לחיוב הרפואה ע"י הבעל. וראה מאמרו של הרב י. אריאל, תחומין, כב, תשס"ב, עמ' 129 ואילך (אות ו#), שדין זה נכון גם בימינו.
  257. רמב"ם אישות יב ב. וראה במנ"ח מ' מו סק"א.
  258. ראה שו"ת מהר"ם מינץ סי' קט; שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' שא; טושו"ע אבהע"ז סט א; נחלת שבעה סי' יב סי"ט.
  259. שיטמ"ק בבלי כתובות נא א; פת"ש אבהע"ז סי' עח סק"א.
  260. שו"ת יביע אומר, ח"ב חאבהע"ז סי' יא.
  261. שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' מז.
  262. תוס', רא"ש, מרדכי - בבלי כתובות ג א, וגיטין עג א; טושו"ע אבהע"ז קמד א.
  263. בבלי יבמות סד א; רא"ש יבמות פ"ו סי' יב; רמב"ם אישות טו יא; טושו"ע אבהע"ז קנד יא.
  264. תוס' כתובות ב ב ד"ה לפיכך; תוס' יבמות מא ב ד"ה עמד; טושו"ע אבהע"ז קס א. וראה תוס' שם, שלדעת רש"י פטור.
  265. שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קד-קה.
  266. רמ"א אבהע"ז קסט יב.
  267. ביאור הגר"א חו"מ סי' יז סק"ה.
  268. משפטי התורה על ב"ק, סי' ג. והוא על פי המבואר בהלכה, שאף על פי שהיזק שאינו ניכר פטור מן התורה, אבל חכמים קנסו את המזיד לשלם את הנזק, ואם הוא שוגג נשאר דינו כדין תורה (גיטין נג א; רמב"ם חובל ומזיק ז ד; טושו"ע חו"מ שפה א, ובפת"ש שם סק"א). אמנם יש מהראשונים שחולקים וסוברים שגם במזיד פטור מלשלם אלא אם כן התכווין להזיק (ראב"ד שם; משל"מ שם, וש"ך שם סק"א בשם ראשונים).
  269. שו"ת הריב"ש סי' קצו; רמ"א חו"מ קנה טו, ושם קנו ב.
  270. ערוה"ש חו"מ קנה לג.
  271. נתיבות חו"מ שם, בחידושים סק"ז.
  272. חזו"א ב"ב סי' יג סקי"א.
  273. תורת היולדת, פל"ה הע' ח.
  274. תשובת מיימוני לס' קנין סי' ל.
  275. רא"ש ב"מ פ"ו סי' ו; מרדכי ב"מ פ"ו; טור חו"מ סי' שלג; רמ"א שם ה. וראה בדרכי משה שם סק"ד.
  276. תוס' קידושין יז א ד"ה חלה; שו"ת רדב"ז ח"א סי' רז; ריטב"א קידושין שם; רש"י ב"מ עז ב ד"ה נותן; ש"ך חו"מ סי' שלג סקכ"ה.
  277. שו"ת תשב"ץ ח"א סי' סד. וראה בש"ך חו"מ שלג סקכ"ה; קצוה"ח שם סק"י; מאמרו של הרב ב. רבינוביץ-תאומים, התורה והמדינה, ט-י, תשי"ח-י"ט, עמ' סב ואילך.
  278. שו"ת ציץ אליעזר ח"ב סי' כו.
  279. ב"ק קטז א; רמב"ם שכירות ט ח; טושו"ע חו"מ שלה ג. וראה ירושלמי שביעית ח ד.
  280. ב"ב קמד ב; פסקי הרא"ש שם; שו"ע חו"מ קעז ב.
  281. טור ורמ"א שם. וראה באריכות בב"י שם; סמ"ע שם סק"ג; ש"ך שם סק"ג; לחם רב סי' קיב.
  282. רבנו ירוחם, נתיב כז ח"א, בשם הרשב"א; טושו"ע חו"מ קעז ג.
  283. ב"י חו"מ שם; רמ"א שם. וראה עוד בס' שמע אברהם סי' ה-ו.
  284. סמ"ע שם סק"ה. וראה עוד בנידון בשו"ת חכ"צ סי' ד; שו"ת רעק"א סי' קנ.
  285. ב"מ לב א, וראה במאירי שם; רמב"ם רוצח יג ח; טושו"ע חו"מ רעב ז.
  286. בבלי קידושין יז א; רמב"ם עבדים ב ה. וראה בכס"מ ומשל"מ שם. וראה עוד בקצוה"ח סי' שלג סק"ט.
  287. רמב"ם עבדים ב ה. וראה בכס"מ שם.
  288. מכילתא דרשב"י שמות כא ב; א"ע שמות כא יא, בשם גאון, הוא רס"ג; רמב"ם עבדים ב יב. וראה באור שמח שם; תורה תמימה שמות כא אות כה; תו"ש מילואים לכרך יז עמ' רלב-ד.
  289. בבלי קידושין כב א; רמב"ם עבדים ג יא.
  290. בבלי בכורות מג א; רמב"ם ביאת מקדש ז יב. וראה בנידון בשו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' סט; שו"ת זכרון יהונתן חיו"ד סי' ב.
  291. רמב"ם שם.
  292. בבלי זבחים יח א.
  293. בבלי עירובין קג ב; בבלי זבחים יט א; רמב"ם כלי המקדש י ט. וראה שם בהשגות הראב"ד ובכס"מ.
  294. בבלי יומא כג א. וראה בלח"מ תמידין ומוספין ד ג, שלרמב"ם היתה כנראה גירסא אחרת, ולא הביא כלל החילוק בין בריא לחולה. ויש להקשות, הרי כהן חולה פסול בכלל לעבודה, כמבואר בהערה קודמת, ואולי מדובר כאן בכהן שהוא חלש, אבל לא חולה ממש, וי"ל.
  295. מכילתא שמות יב ד; בבלי פסחים צא א; רמב"ם קרבן פסח ב ד.
  296. רמב"ם שם.
  297. רש"י פסחים שם. וראה עוד תוס' פסחים ג ב ד"ה מאליה, ובתו"ש שמות פי"ב אות קה.
  298. משל"מ קרבן פסח א א.
  299. רמב"ם שם ג, על פי בבלי פסחים סא א; רש"י זבחים ד א ד"ה מה לזביחה.
  300. בבלי חגיגה ב א; רמב"ם חגיגה ב א. וראה בלח"מ שם, ובתו"ש שמות פכ"ג אות קפט.
  301. ירושלמי חגיגה א א.
  302. רמב"ם חגיגה ב ד; שם ג ב.
  303. אדר"ת, זכר למקדש על מצות הקהל, מהדו' חדשה, תשנ"ד, עמ' כב.
  304. ספרי דברים כא יד. וראה במ"מ אישות יד יז, שתמה מדוע לא הזכיר הרמב"ם דין זה, וכן העלה שם, שיתכן שאין זה דין אלא דרך מוסר, עיי"ש.
  305. בבלי נזיר סה ב; זבים ב ב. וראה ע' זב, הע' 43 ואילך.
  306. ראה ע"ע הסכמה מדעת; תורת המוסר היהודי; תורת המוסר הכללי.
  307. Patients' Bill of Rights.
  308. ראה במאמר - G.J. Annas, N Engl J Med 338:695, 1998.
  309. ראה על כל אלו בערכיהם המתאימים.
  310. ראה דוגמאות לרשימות של זכויות החולה במקורות הבאים: Encyclopedia of Bioethics, pp. 1782-1787; Annas, loc. cit..
  311. ראה - J.D. Bleich, Judaism and Healing , Ktav Pub House, 1981, pp. 172-174.
  312. ראה בנספח לערך זה.
  313. S.R. Kaur and A. Herxheimer, Lancet 343:132, 1994; G.J. Annas, N Engl J Med 338:695, 1998.
  314. בשנת 1987 מונתה וועדה ציבורית בראשות השופטת הדסה בן עתו בנושא חוק זכויות החולה, אך הוועדה הפסיקה את פעילותה אחרי שלוש שנים בהיעדר אוזן קשבת מצד המימסד. בשנת 1987 פירסמה ההסתדרות הרפואית בישראל מיסמך בשם 'מגילת זכויות החולה'. גם קופת חולים הכללית פירסמה נוסח של מגילת זכויות החולה. החל משנת 1990 עסקה הכנסת בדיונים על חוק זכויות החולה. בשנת 1992 הגישה ועדת העבודה והרווחה הצעת חוק בשם 'חוק זכויות החולה', שהיוותה תישלובת מגובשת של חמש הצעות חוק פרטיות שהוגשו על ידי חברי הכנסת שושנה ארבלי-אלמוזנינו, מיכאל בר-זוהר, גדעון גדות, רן כהן ויאיר צבן. הצעת חוק זה ודברי ההסבר פורסמו בהצעות חוק 2132, מיום יא באדר ב התשנ"ב (16 במרס 1992), עמ' 359. החוק עבר קריאה ראשונה במליאה, ללא אישור סעיף 10 להצעת החוק, אשר התייחס למעמדו המשפטי ולדרך הטיפול בחולה הסופני. החוק במתכונתו הסופית, כפי שהתקבל בקריאה שניה ושלישית, עבר מספר שינויים בהשוואה להצעת החוק המקורית, ובעיקר הוצא ממנו סעיף 10 לחלוטין.