חולה ביום הכיפורים

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיני יום-הכיפורים הנוגעים לחולה רבים הם, ולפיכך נתייחד להם ערך נפרד.

בערך זה יידונו העניינים המיוחדים לחולה ביום-הכיפורים. ביחס להלכות הכלליות הנוגעות לחולה בשבת וביום- טוב - ראה ערך שבת וערך מועדים ותעניות

דיני חולה בערב יום-כיפורים[עריכה]

מצווה לאכול בערב יום-הכיפורים[1].

חולה לאחר ניתוח אכן, חולה לאחר ניתוח, שאסור לו לאכול במשך היום, די לו לאכול פעם אחת בסעודה המפסקת[2].

חולה שאינו מתענה כלל ביום- הכיפורים יש הסבורים, שהוא פטור ממצות אכילה בערב יום-הכיפורים[3], על פי הטעם לאכילה בערב יום-הכיפורים, שהוא כדי שנוכל לצום ביום-הכיפורים[4]; יש מי שחילק בין חולה שאוכל חצאי שיעורים, שלא איבד תעניתו בכך, וחייב לאכול בערב יום-הכיפורים, לבין חולה שאוכל כדרכו[5]; ויש מי שכתבו, שבכל מקרה חייב לאכול בערב יום-הכיפורים, משום תעניתו בלילה לשעות[6], או משום שהטעם לסעודת ערב יום-הכיפורים הוא לכבוד יום-הכיפורים[7], או משום שעל ידי האכילה בערב יום-הכיפורים יתכן שאף החולה הזה יוכל להימנע מכמות מסויימת של אכילה ביום-הכיפורים[8].

אשה חולה, שאינה יכולה לצום ביום-הכיפורים, פטורה מאכילה בערב יום-הכיפורים[9]. ויש מי שכתב, שאף כאן יש לחלק בין אוכלת חצאי שיעורים לבין אוכלת כדרכה[10].

חולה, שהאוכל עלול להזיק לו פטור ממצות אכילה בערב יום- הכיפורים[11]. ודין זה נכון גם אם האוכל רק יגרום בחילות או הרגשה כללית רעה[12].

שקילה ומדידה מותר לשקול ביום הכיפורים את שיעורי המאכלים והמשקים הדרושים לחולה[13], אך כשידוע מראש שיצטרך לאכול ביום הכיפורים, רצוי שימדוד ויבדוק את השיעורים מבעוד יום[14].

התרת נדרים חולה המאושפז בבית חולים בערב יום-כיפורים, מצווה שיביאו לו שלושה אנשים כדי שיתיר נדריו, כפי המנהג; ואם אין אפשרות כזו, יכתוב בכתב ידו לבית הדין שיתירו לו נדריו[15].

'כל נדרי' בליל יום-הכיפורים יכול חולה לומר בנוסח כל נדרי 'מיום כיפורים שעבר ועד יום כיפורים זה' רק אם יש שלושה אנשים שאומרים יחד את ההתרה. אם החולה נמצא לבדו, יאמר רק 'מיום כפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו'[16].

המנהג לומר וידוי בערב יום-הכיפורים , ולקבל על עצמו את חמשת העינויים של התענית[17], ובין השאר אומרים 'הריני מקבל עלי לענות נפשי וגופי ביום הכיפורים הזה, כאשר ציווני יוצרי'. יש מי שכתב, שחולה שיצטרך לאכול פחות מכשיעור ביום-הכיפורים, כדאי שישמיט את המילים הללו, ובמקומם יאמר הנוסח 'הריני מקבל עלי מעתה איסור מלאכה וחמישה עינויים, איסור אכילה ושתיה כשיעור וכו'[18].

דרכי הקלה על הצום יש מי שכתב, שאדם בריא רשאי לאכול בערב יום-הכיפורים יותר מהרגלו, ויש בכך אף מצווה, אבל אם הוא עושה תחבולות שונות להקל או למנוע את עינוי הצום, כגון על ידי עירוי או לקיחת ויטמינים, הרי זה כעין נבל ברשות התורה, אבל אין בזה איסור. אולם מי שהוא חולה שאין בו סכנה מותר לו לקחת ויטמינים כדי להקל מעליו את הצום, ואם בדרך רגילה היה צריך לאכול ביום-הכיפורים פחות מכשיעור, ויכול על ידי פעולות בערב יום-כיפורים לצום כראוי, מותר לו לעשות זאת, אבל אין שום חיוב בזה[19]; ויש מי שכתבו, שמותר לבלוע כדורים מערב יום הכיפורים כדי להקל על הרגשת הצום ביום הכיפורים[20].

חולה ביום-כיפורים - הגדרות וכללים[עריכה]

חיוב חולה שיש בו סכנה לאכול חולה שיש סכנה אם יצום, מחוייב לאכול או לשתות ביום-הכיפורים. יש הסבורים, שמצוות האכילה של חולה ביום- הכיפורים היא מדין 'וחי בהם', ומדין 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'[21].

הגדרות חולה לחיוב אכילה חז"ל והפוסקים נתנו הגדרות שונות לחולה שיש בו סכנה לעניין חיובו באכילה או בשתיה ביום-הכיפורים:

החיוב לאכול איננו רק אם הרופא אומר שחיי החולה יהיו בסכנה ממשית אם לא יאכל, אלא אפילו אם אומר הרופא שיכבד חוליו, נותנים לו לאכול[22].

הוא-הדין אם הרופא אומר שתחול נסיגה בהחלמתו של החולה אם לא יאכל[23].

חולה המוטל במיטה, ואינו יכול לרדת ממנה, והוא נראה לרוב בני אדם שהוא מסוכן מחמת חולשתו, וכן אם הוא עצמו חושש שיכבד עליו החולי[24], ואין שם רופא שיכול לחוות דעתו על מצב החולה[25], הרי הוא נחשב כחולה שיש בו סכנה; ויש מי שכתב, שאפילו חולה שנפל למשכבו שלושה ימים, אין מאכילים אותו ביום הכיפורים ללא אומדן[26]. אבל כשברור שהוא חולה שאין בו סכנה, אף ששוכב במיטה, אין להאכילו כלל, אפילו פחות מכדי שיעור[27]. ויש מי שמשמע ממנו, שמותר להאכיל פחות מכשיעור אף לחולה שאין בו סכנה[28].

כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, הרי הוא מסוכן אם לא יאכל ממנו, ומאכילים אותו ביום-הכיפורים[29]. ומכל מקום מאכילים אותו רק עד שתתיישב דעתו, אבל לאחר שנתיישבה דעתו אין לו לאכול שאר היום[30]. ואם לא השתנו פניו, אין מאכילים אותו, אפילו אם אומר שצריך לאכול[31]. ומכל מקום האדם עצמו יודע מרת נפשו, ומותר לו לקחת לעצמו מאכל אם חש שהוא מסוכן, אלא שאין אחרים מאכילים אותו במצב כזה[32]. ואף שאסור לאחר להאכילו, מכל מקום מותר לו לומר לחולה שהוא עצמו יכול לקחת לעצמו אוכל[33].

אדם שהחוויר מחמת הצום, ונראה לרוב בני האדם שהוא צריך לאכול, מאכילים אותו אפילו אם לא הריח שום מאכל[34]. וכן מי שחשכו עיניו ומרגיש שהוא עומד להתעלף, מאכילים אותו ביום הכיפורים[35].

יש מצבים, כגון חום גבוה, שהם כשלעצמם אינם בגדר של סכנה, אבל מניעת מאכלים או משקים מהחולה עלולים לסכן את חייו. במקרים אלו מותר לחולה לאכול או לשתות ביום-הכיפורים פחות-פחות מכשיעור; וכן מותר לפעמים לבריאים לאכול או לשתות ביום-כיפורים, כשיש חשש סביר שמניעת המאכל ממנו תחשוף אותו לרגישות למחלה שיש בה סכנה[36].

כמו כן יש מצבים שמותר לבריא לאכול או לשתות פחות מכשיעור, והיינו במצבים שהצום עלול לגרום לפיקוח נפש לזולת. כגון אחות העובדת ביחידה לטיפול נמרץ פגים, וחוששת שבגלל הלחץ הפיסי והנפשי בטיפול בפגים במצב קשה עלול הצום להפחית את עירנותה בעבודה, ובכך עלול להיגרם פיקוח נפש לפגים; או אחות אחראית-מחלקה הסובלת מסוכרת נעורים ללא צורך באינסולין, שבגלל זה כשלעצמו יכולה לצום, אבל הלחץ הנוסף של העבודה והאחריות המוטלת עליה עלולים להחמיר את מצבה; או מנתח שצריך לבצע ניתוח דחוף, קשה וממושך ביום-הכיפורים והוא חושש שבגלל הצום עלולה עירנותו להיפגע[37].

בכל מקרה שהרופאים קובעים שמדובר במצב של סכנה או ספק סכנה[38], וכן בכל החולים המוגדרים כחולים שיש בהם סכנה לעניין חילול שבת עבורם[39].

מחלות ספציפיות רבנים ורופאים דנו במחלות ספציפיות או בקבוצות מחלות מוגדרות, וקבעו גישות כלליות בשאלה אם המצב מחייב אכילה, שתיה או שניהם. אכן, יש להדגיש, כי כל הנאמר בנידון הוא בגדר כלל ועקרון, אבל בכל מקרה צריך לדון לגופו מבחינת חומרת המחלה ומצבו של החולה וכיו"ב, וההחלטה אם הוא יכול לצום או חייב לאכול או לשתות צריכה להיעשות בדיון לגופו.

חולי לב הסובלים מאי-ספיקת לב[40] ונזקקים לתרופות - אם מצבם קל, יכולים לצום אחרי התייעצות עם הרופא, ואם מצבם בינוני לא יצומו, אם כי לפעמים יכולים להסתפק באכילה ושתיה פחות מכשיעור ויותר מאכילת פרס, ועל פי התייעצות עם רופא.

חולי לב הסובלים מהפרעות בקצב הלב - אם אין מחלת רקע לבבית משמעותית, ואם הם מאוזנים היטב עם תרופות תקופה ארוכה, ובדיקת הולטר מאשרת שהם מאוזנים יכולים לצום, וכן אם השתילו להם קוצב לב, והוא מתפקד היטב יכולים לצום; אבל אם סובלים מהפרעות למרות הטיפול התרופתי, אסור להם לצום.

חולי לב הסובלים ממומי לב - אם מצבם יציב, ואין הם סובלים מאי-ספיקת לב, מותרים לצום, אך אם מדובר במום לב כחלוני, אסור לצום, וכן חולים שעברו השתלת מסתם מלאכותי ומקבלים תרופות נוגדות קרישה, בדרך כלל לא יכולים לצום.

חולי לב הסובלים מתיסמונת תעוקתית[41] על רקע חסימת כלי דם כליליים[42] - אם מדובר במצב קל, ללא כאבים וללא הפרעה תיפקודית בלב, יכולים לצום, אך צריכים להימנע ממאמץ; ואם מדובר במצב בינוני, עם חסימה מפושטת של כלי הדם, ואם כאבים גם במאמץ קל, אסור להם לצום.

חולי לב לאחר אוטם בשריר הלב - לא יצומו לפחות בשלשת החודשים הראשונים לאחר האירוע, אך אם מצבו יציב לחלוטין, יש מקום לשקול אכילה ושתיה לשיעורין. בכל מקרה שהחולה מרגיש לא טוב, אפילו אם הוא מוגדר כחולה קל, וכן כאשר יש גורמי סיכון נוספים, כגון גיל מתקדם, מחלת סוכרת וכיו"ב, אין לצום[43].

חולה לב בדרגה בינונית, שעל פי מצבו צריך לאכול ביום-הכיפורים, אף אם לוקח תרופות אשר מקילות על מצבו והופכות אותו לחולה קל, בכל זאת צריך לאכול לשיעורים, כי שם חולה עליו[44].

בדין חולה שוטה ראה ערך שוטה

מי שחלה בעיניו , ואמרו לו הרופאים, שאם יתענה ביום הכיפורים יש סכנת עיוורון, מותר לו לאכול[45].

בדין נכפה ראה ערך מערכת העצבים

במחלות אורולוגיות , בדרך כלל אין צורך באכילה ביום-הכיפורים, פרט לשלבי ההחלמה מיד לאחר ניתוח. לעומת זאת, חשוב מאד לשתות במצבים אלו, כאשר טיב הנוזלים איננו חשוב, אבל הכמות צריכה להיות בסביבות 3-2 ליטרים ליממה למבוגר. המצבים הרפואיים המחייבים שתיה ביום צום כוללים מחלות שונות בכליות ובדרכי השתן, כגון זיהומים בדרכי השתן; אי-ספיקת כליות; חולים לאחר הטיית זרם השתן למעיים; חולים עם צנתר בדרכי השתן; חולים לאחר ניתוחים אורולוגיים, עד חודש לאחר הניתוח; חולים עם אבני כליות, שיש להם נטיה להישנות האבנים, או שיש להם כעת אבנים, או שהמצב קשור עם זיהומים בדרכי השתן[46].

חולים לאחר השתלת כליה - אם הכליה פועלת כתיקנה, אין כל מניעה שיצומו כרגיל[47].

במחלות אנדוקרינולוגיות , יש מצבים שהצום מהווה בהם סכנה, כגון מצבים של תת-פעילות של יותרת המוח[48], תת-פעילות של יותרת-הכליה[49], תפלת השתן[50], גידולים בלבלב, אשר גורמים לירידה ברמת הסוכר הדם[51], תת- או יתר-פעילות בלוטת התריס[52] במצב קשה[53].

המחלה האנדוקרינית השכיחה והנפוצה ביותר היא סוכרת. מחלה זו היתה ידועה כבר לרופאי העולם העתיק, והיא תוארה בצורות שונות על ידי הרופאים הקדמונים. אכן, לא היתה להם הבנה לבסיס המחלה, וכמובן לא היה ידוע טיפול יעיל. התיאור הראשון של תסמינים שונים של מחלת הסוכרת מצוי בכתביו הרפואיים של אריטאוס מקפדוקיה. הוא אף היה הראשון שהזכיר את השם 'דיאבטס' ביחס לסוכרת. משמעות השם 'דיאבטס' ביוונית הוא סיפון, משום שחולה סוכרת מאבד נוזלים בשתן כמו דרך צינור פתוח. אריטאוס התייחס למחלה זו כ'חולי מופלא', לא שכיח, שסיבתו לא ברורה. הוא ניסה לתת הסברים שונים (ומשונים!) למחלה זו. רוב הרופאים הקדמונים, כולל גלנוס, אבן סינא והרמב"ם, ייחסו את המחלה להפרעה בכליות, כי שמו לב שחולי הסוכרת נותנים שתן בכמות מרובה. הרמב"ם תיאר את מחלת הסוכרת בקצרה בכמה מכתביו הרפואיים: "כשהיה השתן דומה למים מהירה[54], והיא בעילה (=מחלה) הנקראת דיאבטי, והנה זה הרע שבשתנים הבלתי מבושלים, ויהיה זה ממיתת (=הפרעה או קלקול) שני הכוחות - מהכוח הטבעי והמשנה (=חילוף חומרים)"[55]. וכן "העילה (=המחלה) הנקראת 'התרת השתן'[54], ורבים קראוה דיאבטס, ורבים אחרים יקראוהו 'הצמא החזק', ובעל העילה (=החולה) הזאת יצמא צמא גדול, ושתה שתיה רב, וישתין מה ששתה מהרה, ומדרגת העילה (=המחלה) הזאת בכליות והמקווה (=שלפוחית השתן) כמו המעדת המים (=שלשול) מן האיצטומכא (=הקיבה) והמעיים"[56]. בימי הביניים איבחנו הרופאים את מחלת הסוכרת על ידי טעימת השתן המתוק (!), וכבר לעג על כך מולייר בספורו "הרופא המשוטט". לאור העובדה שמתיקות השתן היא הסימן של מחלת הסוכרת, הוסב שם המחלה לדיאבטס מליטוס[57], היינו דיאבטס המתוק. עד סוף המאה הי"ח למניינם התייחסו לסוכרת כמחלה חסרת תקווה, שאיננה מגיבה לשום טיפול. רק בסוף המאה הי"ט למדו להכיר שהמחלה נגרמת עקב בעיה בלבלב. לנגרהנס תאר לראשונה את האיים בלבלב הקרויים על שמו. מרינג ומינקובסקי הוכיחו סופית כי היעדר הלבלב הוא הגורם האחראי להיווצרות סוכרת. בשנת 1900 תיאר אופי את הקשר בין סוכרת ואיי לנגרהנס בלבלב. בשנת 1916 הציע שפר האנגלי את השם אינסולין לחומר המופרש על ידי הלבלב למחזור הדם. מקור השם 'אינסולין' הוא מלטינית, שבה אינסולה הוא אי, היינו החומר המופרש מהאיים שבלבלב. בנטינג ובסט בודדו לראשונה את האינסולין בשנת 1922, והילד הראשון בעולם טופל בחומר זה ביום 11.1.1922 בטורונטו[58].

חולי סוכרת שנזקקים למנות גדולות של אינסולין, או תרופות מיוחדות אחרות הם בגדר חולים שיש בהם סכנה, ואסור להם לצום[59]. לעומת זאת, חולי סוכרת שאינם תלויים באינסולין, אין הצום פוגע בהם לרעה[60]. אכן יש מי שכתב, שחולה סוכרת המאוזן בתרופות או במינון נמוך של אינסולין מוגדר כבריא שעלול לחלות, ודינו דומה למעוברת, שאין היא בגדר חולה אלא שעלולה לחלות. לפיכך במקרים אלו לכל הדעות יש להשתדל באכילה או שתיה לשיעורין[61]. במקרים אלו יש להתייעץ עם רופא על הפחתת מינון האינסולין ביחס לכמויות המזון. אם יש לחולה סוכרת ברירה בין אכילה פחות מכשיעור לבין צום אך בדיקות דם חוזרות במהלך היום לבירור מצב הסוכרת, יש מי שכתב, שעדיף לאכול פחות מכשיעור מאשר לעשות את בדיקות הדם החוזרות[62].

מצבים אורתופדיים אשר מחייבים הפסקת הצום הם נדירים, אלא אם כן החולה סובל גם ממחלות אחרות, שאז דינו כסובל מאותה מחלה.

חולים זקנים עם שברים, בדרך כלל זקוקים לשתיה, אך לא לאכילה[63].

חולה במחלה דלקתית של המעיים מסוג קרון[64] צריך לאכול ביום-הכיפורים, גם אם מחלתו איננה פעילה באותו זמן, אך ישתדל לאכול מאכלים בעלי ערך קלורי גבוה בכמויות קטנות[65].

חולה הסובל מהתקף של אבני כיס מרה והקאות מרובות, צריך לשתות ביום-הכיפורים, ורצוי שישתה פחות מכשיעור[66].

חולה הסובל מצהבת זיהומית , כל עוד לא חזרו תיפקודי הכבד לרמה תקינה, ובוודאי כאשר הוא עדיין מרגיש חלש ותשוש, יאכל פחות משיעור[67].

חולה לאחר כוויות קשות ונרחבות, שהרופאים אומרים שיש לו צורך בתזונה מועשרת ועתירת קלוריות ושתיה מרובה, יאכל וישתה ביום-הכיפורים לפי הצורך[68].

חולה במחלה ממארת , הזקוק לטיפול כימותרפי, ועקב טיפול זה יסבול מחולשה, הקאות וכיו"ב, ולכן יצטרך לאכול ביום-הכיפורים, אין לדחות את התחלת הטיפול, כדי שיוכל לצום[69].

בדין זקן ביום הכיפורים - ראה ערכו.

בעניין מעוברת, יולדת ומינקת ראה ערכיהם.

חולה לאחר ניתוח יש מי שכתב, שתלוי בסוג הניתוח: אם מדובר בניתוח קל כגון ניתוח לתיקון בקע, ניתוח לכריתת טחורים או כריתת שקדים, וכיו"ב, לא יצום בשלושה הימים הראשונים לאחר הניתוח, ואחר כך יכול לצום; אם מדובר בניתוח בינוני, כגון ניתוח לכריתת כיס מרה בגלל אבנים, כריתת תוספתן לא מודלק, ניתוח קיסרי, או ניתוח להרחקת ירוד וכיו"ב, לא יצום בשבעה הימים הראשונים לאחר הניתוח, ואחר כך יכול לצום; ואם מדובר בניתוח קשה, כגון כריתת גידולים ממאירים, דלקות קשות בבטן, ניתוח לב, ניתוח כליות, ניתוחי ראש וכיו"ב, לא יצום לפחות שלושים יום לאחר הניתוח[70].

אם מדובר בניתוח קל בהרדמה מקומית, יכול לצום גם בתוך שלושה הימים הראשונים, ולעומת זאת יש ניתוחים קשים שאין לצום גם יותר משלושים יום לאחר הניתוח[70].

גדרי החיוב באכילה אין בזה שום מידת חסידות לחולה שיש בו סכנה להחמיר על עצמו ולהתענות, ואינו אלא שופך דמים[71], וחולה שצריך לאכול ואינו אוכל, הרי הוא מתחייב בנפשו[72], ויש בזה משום מצווה הבאה בעבירה[73], ואם אינו רוצה לאכול, מאכילים אותו בעל-כורחו, ומייסרים אותו בדברים שהוא מחוייב על פי התורה לאכול, ואם לא יאכל וימות הרי הוא כמאבד עצמו לדעת, ואין לו חלק לעולם-הבא[74]. אמנם מובא בפוסקים על בודדים מגדולי ישראל שצמו או ביקשו לצום אפילו במצב של סכנה[75]. יש שכתבו, שאין ראוי ללמוד מזה אפילו מידת חסידות[76], ויש מי שכתב, שבמקום חשש סכנה מותר לאדם להחמיר על עצמו ולצום ביום הכיפורים, ובפרט אם הוא אדם חשוב[77].

אם הרופאים אומרים שאם החולה לא יאכל וודאי ימות, ואם יאכל שמא יחיה, מאכילים אותו; ואם הוא מסוכן ביותר וקרוב למיתה, והוא רוצה להחמיר על עצמו - יש מי שכתב, שהדבר מותר[78].

החיוב על בן יש מי שכתב, שמצווה על בן לשהות עם אביו החולה או הזקן בבית חולים או בבית אבות, אשר זקוק לאכילה פחות מכשיעור ביום- הכיפורים, אף אם על ידי זה הוא מתבטל מתפילה בציבור[79].

כפיה לאכול חולה שיש בו סכנה, שמתעקש ואינו רוצה לאכול ביום- הכיפורים, כופים אותו, ומאכילים אותו בעל כורחו[80].

כפרה חולה שאכל ביום הכיפורים על פי הוראת רופא, אינו צריך כפרה כלל לאחר מכן[81].

חולה שנאנס לאכול ביום-הכיפורים בגלל מחלתו, אין אכילתו מעכבת את הכפרה, ויום-הכיפורים מכפר עליו[82].

בתיאבון חולה שאוכל ביום-הכיפורים מותר לומר לו 'בתיאבון'[83].

החיוב על הרבנים מצווה על גדולי ישראל וחכמיו להיות נוכחים בשעת האכלתו של החולה שיש בו סכנה, פן יפשעו אנשים אחרים בנפשו, בחושבם שאינו צריך לאכול[84], וחובה על הרבנים להסביר לחולה זה, שלא יחמיר על עצמו בדבר זה[85]. וכן מצווה על רבנים לנסוע לחולים בערב יום-כיפורים כדי לשכנעם לאכול, אם ידוע להם שהם מסרבים לעשות כן[86].

דינים אלו חייב כל מורה הוראה שיהיו שגורים בפיו, שאם מעשה בא לידו, לא יצטרך לעיין הרבה בספרים, ועליו להזדקק לשאלות אלו מיד, ולדחות כל שאר עניינים מפניהן, שפעמים מתוך שהייה כל שהיא, נפש הוא חובל. לא היה הדין ברור בעיני הנשאל, וצריך הוא לעיין בספרים, וחכם אחר עומד אצלו, והוא יודע שמותר להאכיל החולה, אין לו להמתין עד שיתיישב המורה בדעתו, אלא ישיב לשואל מיד, שאין חולקים כבוד לרב במקום פיקוח נפש[87].

קטן וגר קטן שהגדיל באמצע יום- הכיפורים, או גר שנתגייר ביום-הכיפורים - יש מי שכתב, שחייב לצום משעה שהגדיל או שהתגייר[88]; ויש מי שכתבו, שמן התורה אינו צריך להתענות[89].

רפואה באופן כללי, כל דיני רפואה הנוהגים בשבת, נוהגים גם ביום- הכיפורים[90].

חיוב הרופא חולה הזקוק לעזרה רפואית, והוא נמצא במקום שאין בו מנין, ויכול לנסוע לבית חולים, או יכול להזעיק רופא לביתו, אלא שהרופא לא יוכל להתפלל במניין, אין חיוב על הרופא להיענות לבקשת החולה, וצריך החולה לנסוע לבית החולים[91].

חולה בבית חולים חולה שיכול להשתחרר מבית החולים בערב יום-הכיפורים, אך אם יעזוב את בית החולים יחסר עשירי למניין, מידת חסידות שיישאר בבית החולים, כדי לזכות את האחרים במניין[92].

ניתוח לא-דחוף חולה הזקוק לניתוח לא-דחוף מיד לאחר יום-הכיפורים, כגון תיקון בקע, הוצאת ירוד או ניתוח פלסטי, ועקב כך יצטרך לאכול ביום-הכיפורים, יש לדחות את הניתוח, כדי שיוכל לצום. אבל אם הוא כבר ממתין זמן רב לניתוח, ודחייתו יגרום לעיכוב ממושך, והוא יסבול כאבים ויסורים, מותר לו להסכים לניתוח מיד אחר היום- הכיפורים, אף אם עקב כך יצטרך לאכול ביום-הכיפורים[93].

ברית מילה מבוגר שעדיין לא נימול, ויכולים למולו בערב יום-הכיפורים, אלא שאז יצטרך לאכול ביום-הכיפורים, מכל מקום אין לדחות את הברית, וימולו אותו בערב יום-הכיפורים[94].

דיני אכילה ושתיה לחולה ביום-כיפורים[עריכה]

כמות או איכות יש מי שסבור, שאיסורי אכילה נמדדים בכמות ולא באיכות, שכן אין חייבים על ריבוי ההנאה, אלא על ריבוי השיעור. על כן מותר לחולה ביום-הכיפורים לאכול בשר שמן כמו לחם יבש, ובלבד שיקפיד על השיעורים[95]. אכן, יש מי שכתב, שאין חיוב לחולה להשתדל לחשב את מספר הקלוריות שבאוכל, ובכך לחסוך מספר אכילות, אבל אם הוא רוצה בכך, תבוא עליו ברכה[96]; ולעומתם יש מי שכתב, שריבוי הנאה גורם שחתיכת האיסור נחשב כאיסור חמור יותר, ולכן חולה אסור לאכול בריבוי הנאה, שעל זה אין הוא אנוס[97]. ולפיכך, יש מי שכתבו, שכדאי לחולה שצריך לאכול ביום-הכיפורים לאכול אוכל עשיר בקלוריות, ואז יתכן שיוכל להסתפק בפחות מכשיעור, או שיצטרך לאכול פחות פעמים ביום[98].

שתיית מים יש מי שכתב, שכאשר החולה צריך לשתות, עדיף שישתה מים[99]; ויש מי שכתב, שאין צורך להקפיד דווקא שישתה מים, אלא מותר לו לשתות כל משקה[100].

הגדרת מאכלים ומשקים הפוסקים דנו במצבים שונים של מאכלים ומשקים אם דינם כאוכל או כשתיה. חשיבות ההגדרה היא ביחס לצירוף וביחס לשיעור:

מאכל שהומס, כגון פירות וירקות שרוסקו והפכו לנוזלים - יש מי שכתב, שאינם אסורים מן התורה[101]; יש מי שכתב, שדינם כמשקה, ואיסורם מן התורה[102]; ויש מי שהסתפק, אם דינם כמאכל או כמשקה[103].

ביצה חיה - יש אומרים, שדינה כמאכל[104]; ויש הסבורים שדינה כמשקה[105].

חמאה קרושה, או רגל קרושה, כשהם קרושים היטב, דינם כמאכל[106].

יוגורט ולבן דינם כמשקה, ובוודאי כשהם מנוערים היטב[107].

שמנת וגלידה - יש מי שסבור, שיש להחשיבם כמאכל לעניין יום-הכיפורים[108]; ויש מי שסבור שדינם כמשקה[109].

דייסה דלילה - אם רובה מאכל, דינה כמאכל; ואם רובה משקה, דינה כמשקה[110].

רוטב של דגים, בין קרוש ובין נימוח - נחשב כאוכל[111].

הנאת גרונו / הנאת מעיו יש הסבורים, שאיסור אכילה ביום-הכיפורים גם הוא תלוי בהנאת גרונו, כמו בשאר איסורים[112]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שאין הכוונה שמיד כשהחיך התחיל ליהנות כבר עבר על האיסור, אף אם מיד פלט אותו, אלא שגם לשיטה זו צריך שייגמר כל מה שהגרון יכול ליהנות, עד שיגיע ממש אל בית הבליעה במקום שלא יכול להחזירו, ואז אף אם הקיא לפני שהגיע המאכל אל המעים, נחשב כאכילת איסור[113]; יש הסבורים, שצריך הנאת גרונו והנאת מעיו ביחד[114]. ויש הסבורים, שביום הכיפורים הנאת מעיו היא הקובעת[115]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שהאיסור הוא דווקא אם אכל דרך גרונו, אלא שהיה זה שלא כדרך הנאה, אבל אם אין כלל הנאת גרונו רק הנאת מעיו, אין איסור כלל[116], ויש מי שכתב, שהאיסור חל גם כשיש הנאת מעיו בלבד, ללא הנאת גרונו[117].

אכילה שלא דרך הפה לדעת רוב הפוסקים, הכנסת מזון לגופו של חולה שלא בדרך אכילה, ושלא דרך פיו, אינה נקראת אכילה, ואין בה איסור ביום- הכיפורים.

לפיכך, אם מכניסים מאכלים או משקים בחוקן לתוך המעיים, או אם זה חולה שיש לו פתח בקיבה[118], שדרכו מאכילים אותו, או שמאכילים את החולה דרך צינור (זונדה)[119] ישר לקיבה, או שנותנים לו זריקות, מותר להאכילם ביום הכיפורים בדרך זו[120].

יש מי שכתב, שאם אפשר רצוי שיאכילוהו בפחות מכשיעור, גם כשמאכילים את החולה שלא דרך הפה, ואם לאו יאכילוהו כמנהגם[121]; ויש מי שכתב, שלא צריך לשהות כדי אכילת פרס בהאכלה שלא דרך הפה[122]. ודין זה נכון גם בחולה שאין בו סכנה[123].

שימוש בשיטות להקלת איסור האכילה אכן, אף שדרכי האכלה שלא דרך הפה קלים יותר מבחינת איסור אכילה ביום-הכיפורים, אין צורך להדר ולהשתדל להאכיל חולים ביום-הכיפורים בדרכים כאלו, אלא אם צריכים הם לאכול, יאכלו דרך הפה, על פי השיעורים והזמנים שיבוארו להלן[124].

כמו כן אין חיוב להשתמש בתרופה, שאמורה להקל על הצום, כגון בפתילה בפי הטבעת, או בזריקה, כי אין שום חיוב על אדם כשהוא צריך לאכול, שיסתכן בשימוש בתרופות שלא מרפאות כלום, ואין הוא משתמש בהם אלא רק לעניין זה שיוכל לקיים מצות התענית, וממילא יתכן שיש אף איסור מגזרת שחיקת סממנים, או איסור חבלה בגופו שלא לצורך רפואה[125]. אבל אם החולה מצטער מאד בגלל שהוא צריך לאכול ביום הצום, ועל ידי נתינת התרופה לא יצטרך לאכול, וממילא לא יצטער, הרי זה מותר, ובפרט אם ההערכה הרפואית היא, שאין סכנה בצום רק צער רב, שכיוון שמצטער הרבה אין איסור רפואה[126].

כמו כן רשאי החולה שיש בו סכנה לאכול כהרגלו, ואין צריך לאכול שלא כדרך אכילה, כגון שיתן דבר מר במאכל וכיו"ב[127].

וביחס לחולה שצריך לשתות ביום-הכיפורים באופן מניעתי, כגון מי שסובל מאבני כליות, או מעוברת שיש חשש להפלה וכיו"ב, שיכולים לתת להם את כמויות הנוזלים הדרושות להם בדרך של עירוי לתוך הווריד, וברור שבדרך זו אין כל איסור של שתיה ביום-הכיפורים, שהרי אין כאן הנאת גרונו והנאת מעיו, יש מי שפסקו, שצריך להשתדל שיכניסו להם עירוי עם נוזלים בערב יום-הכיפורים, כדי שיוכלו לצום ביום-הכיפורים[128], אך גם לדעתם אין לעשות זאת בחולה שצריך נוזלים בגין מחלתו, וכן אין עדיפות לדרך זו על פני שתיה בשיעורים[129]. כמו כן גם לשיטה זו אם מדובר בחולה ממש, כגון לאחר ניתוח, ואפילו היה לו ממילא עירוי נוזלים אלא שהגיע הזמן להעבירו לאוכל דרך הפה, אין להמשיך את העירוי רק כדי למנוע האכלתו דרך הפה, וינהגו בו כבכל חולה במצבו[130]. ולשיטה זו אם הכניסו עירוי בערב יום-הכיפורים והעירוי התקלקל ביום-הכיפורים, עדיף שימשיך לאכול פחות מכשיעור בהפסקות מאשר לומר לנכרי לחדש את העירוי, שיש בזה איסור של אמירה לנוכרי, ואין כל איסור לחולה באכילת פחות מכשיעור[131]; ויש מי שכתב, שהיינו דווקא אם אכילה רגילה מסייעת להחלמתו, אבל אם אין הבדל בין המשך העירוי לבין אכילה כדרכו ביחס להחלמתו, עדיף להמשיך העירוי ביום-הכיפורים[132]. אכן רוב הפוסקים סבורים, שאם מדובר במצב שיש בו צורך לשתיה, אין לעשות שום תחבולות ופעולות שלא כדרך הטבע, ואין לעשות דברים שלא עושים ביום חול, ואין בזה אף מידת חסידות, ועל כן אין לתת עירוי נוזלים כשאין לכך צורך מבחינה רפואית[133], ובוודאי שאין להכניס לחולה עירוי ביום-הכיפורים עצמו, כי יש בזה איסור חובל[134]. יתר על כן, במתן עירוי נוזלים דרך הווריד, ובפרט שהמדובר הוא למשך כל היממה של יום-הכיפורים, יכולים להיות סיבוכים שונים: יציאת המחט מהווריד, כניסת אוויר למחזור הדם, זיהום, דימום, עודף נוזלים. סיבוכים אלו אף משמעותיים יותר כאשר מדובר בסוגי חולים שיש להם נטיה מוגברת לזיהומים (כגון חולי סוכרת, חולים עם חסר חיסוני, חולים המקבלים תרופות המחלישות את המערך החיסוני), או לדימומים (חולים הסובלים ממחלות דם ומהפרעות קרישה, חולים עם מחלות ממאירות, חולים הנוטלים תרופות נוגדות קרישה ודילול הדם), וכן חולים שעודף נוזלים יכול לסכן את חייהם עקב בצקת ריאות (חולים באי-ספיקת לב, חולים באי ספיקת כליות).

חולה ביום-כיפורים שמקבל עירוי נוזלים בגלל סיבה רפואית, אין צורך בשום הפסקות ושיעורים בדרך זו[135].

אכילה להנאה אף חולה שמותר לו לאכול כדרכו מחמת מחלתו, מכל מקום דברי מתיקה שהם להנאה גרידא - אסור[136].

אכילה בבוקר או בעת הצורך חולה ביום הכיפורים, שהרופאים קבעו שאם יאכל פחות מכשיעור כבר בשעות הבוקר, לא יגיע לכלל סכנה, אבל אם יצום כמה שעות הוא יסתכן, ואחר כך יצטרך לאכול כדרכו - יש מי שכתב, שאסור לו לעבור על האיסור הקל של חצי שיעור, כל זמן שאין סכנה, אפילו כדי להימנע מאיסור חמור אחר כך[137]; ויש שכתבו, שעדיף שיאכל בבוקר פחות מכשיעור, כדי למנוע את הצורך לאכול מאוחר יותר שיעורים שלימים[138].

חולה שהבריא חולה שיש בו סכנה, שאכל ביום-הכיפורים, וכבר הבריא, או שכבר אכל כל צורכו - רוב הפוסקים סבורים, שאסור לו להמשיך ולאכול לאחר מכן[139]; ויש מי שכתבו, שגם כשכבר עברה הסכנה, מותר לו לאכול עוד[140]. ואם היה מתחילה במצב של סכנה ונתרפא, אבל לא הבריא לגמרי, יש מי שכתב, שעדיין דינו כחולה שיש בו סכנה[141].

הקפדה על השיעור יש הסבורים, שצריך לדקדק עם החולה שלא יאכל יותר מן ההכרח[142]; ויש הסבורים, שאין צורך לדקדק בכך[143].

אוכל בתוך כמוסה האוכל דבר שמונח בתוך כמוסה[144] - יש מי שצידד לומר, שאין זו אכילה כלל, כי לא נהנה הגרון ממנו[145]; ויש מי שכתב, שאכילת דבר בתוך כמוסה, דינה כדין בולע מאכל, כי הכמוסה בטלה לגבי המאכל שבתוכה, כיוון שהיא עשויה להקלת הבליעה[146].

דרכי אכילה של חולה שאין בו סכנה - יש מי שכתב, שחולה שאין בו סכנה אסור לאכול אפילו מאכלים שאינם ראויים לאכילה, או לשתות משקים שאינם ראויים לשתיה[147]. ומכל מקום גם לשיטה זו, צריך שיעבור האוכל או המשקה דרך הגרון, אבל כל שלא עבר כלל דרך הגרון, אין כלל איסור[148]; ויש מי שכתב, שחולה שאין בו סכנה, שאוכל מאכלים שלא כדרך הנאתן - מותר[149]. יש מי שמשמע ממנו שחולה שאין בו סכנה יכול לאכול פחות מכשיעור ביום-הכיפורים[150], אך רבים חולקים עליו וסבורים שאין להתיר חצי שיעור שאיסורו מן התורה לחולה שאין בו סכנה, ולא נאמר שיעור זה אלא לחולה שיש בו סכנה[151].

בדין הקל-הקל [152] - נחלקו הפוסקים אם הוא חל גם לגבי יום-הכיפורים. יש הסבורים, שדין זה נאמר רק בדחיית אכילת שאר איסורים לחולה[153], אבל בחולה ביום-הכיפורים אין הקפדה להאכילו הקל תחילה, ויכול לאכול איזה איסור שירצה[154]. טעמם: שהרי עצם האכילה ביום-הכיפורים חיובה בכרת, ובכל זאת הותרה לחולה, ולכן הותר גם גוף איסור המאכל מסיבות אחרות; ויש הסבורים, שגם ביום-הכיפורים חל הכלל של הקל-הקל תחילה[155]. טעמם: שכן לא מסתבר, שחולה שיכול לאכול מאכל כשר ביום-הכיפורים, ויכול להימנע מתוספת איסור, שלא יעשה כן.

יש מי שנסתפק, אם הדין של הקל-הקל נאמר רק למאכיל, אבל אם החולה עצמו אוכל, אינו צריך לדקדק כלל[156]; ויש מי שכתב, שאדרבה על החולה עצמו להקפיד יותר על הקל-הקל תחילה מאשר על המאכיל[157].

מדין הקל-הקל יש מהפוסקים שקבעו דרגות שונות להאכלת חולים ביום-הכיפורים. להלן הדירוג מהקל אל החמור: הכנסת המזון או השתיה לגופו של החולה שלא דרך הפה, כגון בצינור לקיבה או בעירוי לווריד, שאין זה כלל דרך אכילה[158]; אכילת מזון או שתיית משקה הנמצאים בתוך כמוסה[159]; אכילת מאכלים ושתיית משקים שאינם נחשבים כדרך אכילה וכדרך שתיה, אם החולה יכול לאכול או לשתות אותם[160]; פגימת המים או המאכל שהחולה צריך לאכול על ידי דבר מר, שאז אין באכילתו איסור תורה[161]; אכילה או שתיה פחות מכשיעור ויותר מכדי אכילת פרס[162].

פחות-פחות מכשיעור רוב הפוסקים סבורים, שחולה שיש בו סכנה, אשר אוכל או שותה ביום-הכיפורים, צריך לאכול פחות-פחות מכשיעור[163], אם אין בכך סכנה עבורו[164]. ולשיטה זו יש להכין מערב יום-הכיפורים מאכלים ומשקים מדודים בפחות מכשיעור, כך שביום- הכיפורים יאכל וישתה כמויות אלו בהפרשים של יותר מכדי אכילת פרס[165]. ואם שכחו לעשות כן, מותר לשקול ולמדוד אותם ביום-הכיפורים[166].

לעומתם, יש הסבורים, שדין פחות-פחות מכשיעור נאמר דווקא במעוברת שצריכה לאכול ביום-הכיפורים, אבל חולה שיש בו סכנה אוכל כדרכו כל הצריך לחיזוק גופו, ואף דברים שאינו זקוק להוציאו מסכנתו, ולא צריך להקפיד על פחות מכשיעור, ולא צריך להמתין כדי אכילת פרס בין אכילה לאכילה[167].

אכן, רוב פוסקי זמנינו הכריעו, שגם חולה שיש בו סכנה צריך להקפיד על אכילה ושתיה בפחות מכשיעור, וביותר מכדי אכילת פרס[168]. ומכל מקום לכל הדעות מאכילים את החולה את עצם המאכל שנצרך לו על פי דעת הרופא, ודווקא במעוברת שנשתנו פניה, תוחבים לה לפיה כמה טיפות של רוטב, ואם לא נתיישבה דעתה, נותנים לה רוטב פחות מכשיעור, ורק אם גם בזה לא נתיישבה דעתה, נותנים לה מהמאכל עצמו[169].

אכילת פרס אף ביום-הכיפורים, ששיעור אכילתו הוא לא בכזית אלא בככותבת, מכל מקום שהיית אכילתו היא בכדי אכילת פרס, ואם שהה מתחילת אכילתו ועד סופה יותר מכדי אכילת פרס אינו חייב[170].

בזמן מגיפת כולירע , שהרופאים אומרים שהתענית תזיק לבריאים, מותר לכולם לאכול כדי צורכם[171], וצריך להכריז ולהודיע ברבים שאין להתענות, וגם אין צריך תשלומים לתענית[172]; ויש חולקים בדין זה[173].

שיעורי אכילה ושתיה לחולה ביום-הכיפורים[עריכה]

בענייני שיעורים בכלל יש מי שכתב: "ולא הביישן למד, לא אבוש מלכתוב מה שאני נבוך לעניין כל שיעורי תורה לאכילה וכו', ולעניין טומאה, ולעניין שבת"[174]. אכן, גדולי הפוסקים בכל הדורות האריכו לברר ולהגדיר את השיעורים שקבעו חז"ל, לפי המידות הנהוגות בכל דור[175].

השיטות לקביעת השיעורים באופן כללי ישנן שתי שיטות עיקריות הנהוגות בזמננו ביחס לקביעת השיעורים: שיטת החזון איש[176], המבוססת על שיטות הפוסקים הסבורים שהביצים בימינו התקטנו במחצית לעומת גודלם בימי חז"ל, ולכן כל מקום שנזכר שיעור ביצה, הכוונה לשתי ביצים בינוניות בימינו[177]; מנהג ירושלים, ושיטת הגרא"ח נאה[178], שלא חל כל שינוי בגודל הביצים, ויש לשער הכל כפי גודלם בימינו[179]. יש מי שכתב, שאף שנתקטנו הביצים, מכל מקום לעניין שיעורי תורה יש לשער בכל דור ודור לפי זמנו ומקומו מבלי להתחשב בשינויים[180]. יש מהאחרונים שהכריעו לקבל מספק את שתי השיטות, ולפיכך בשיעורים הנוגעים לחיובים מן התורה יש להחמיר, ובשיעורים הנוגעים לחיובים מדרבנן יש להקל, בין שהחומרה היא בשיעור הגדול ובין שהחומרה היא בשיעור הקטן[181].

שיעור אצבע אחד השיעורים היסודיים בקביעת הנפחים של מרבית השיעורים השונים הוא מידת אצבע, ובענייני שיעורים הכוונה לאגודל במקום הרחב ביותר שבו[182]. שיעור אצבע במידות שבימינו הוא 2 ס"מ[183], או 2.25 ס"מ[184], או 2.4 ס"מ[185].

משקל / נפח לדעת רוב הפוסקים משערים את כל המדידות לפי נפח, ולא לפי המשקל[186]. ובעניין מאכלים שיש בהם חללי אוויר, כגון לחם - יש מי שכתב, שצריך להפחית מהשיעור את כל החללים[187], ויש מי שכתב, שדווקא חללים גדולים ממעטים, אבל חללים רגילים נכללי בשיעור[188]. אמנם לעניין יום-כיפור יש מי שכתב, שמדידת נפח האוכל לחולה הוא במיעוך, שלא מסתבר לומר שבפת שיש בה אווירים יש בזה יישוב הדעת[189].

שיעור איסור האכילה ביום-הכיפורים מן התורה הוא ככותבת הגסה[190], ועל כן חולה מסוכן מאכילים אותו ביום הכיפורים פחות מככותבת הגסה בבת אחת[191], והוא כנפח 30 סמ"ק מכל מאכל, שכן נפח הכותבת הגסה הוא פחות מכביצה מעט[192], וביצה בינונית שלנו עם קליפתה משקלה 50-45 גרם לפי הערכת האחרונים. ולעניין חולה נפסק שיאכילוהו כשני שליש ביצה בינונית[193], נמצא ששיעורו הוא כ-30 גרם[194]. ויש מי שכתב, שאם הדבר אפשרי, לא יאכל החולה בפעם אחת יותר מ-25 גרם[195]. אמנם לדעת רוב הפוסקים[196] יש לשער את השיעורים לפי הנפח, ולא לפי המשקל, ולפיכך ישתנה השיעור בהתאם לכל מאכל על פי נפחו.

כל המאכלים מצטרפים לשיעור, אפילו מלח שעל הבשר, וציר שעל הירק[197].

לצורך הגדרת השיעור של כותבת אין להחשיב מה שדבוק בין החניכיים, אלא מה שנבלע ומגיע למעיים[198].

שיעור האכילה ביום-כיפורים הוא קבוע ושווה לכל אדם, בין ננס ובין ענק[199].

שיעור השתיה לחיוב ביום-הכיפורים הוא מלוא לוגמיו[200], ועל כן שיעור השתיה לחולה מסוכן ביום-הכיפורים הוא פחות מכמלוא לוגמיו[201], ובאדם בינוני שיעור זה הוא כ-40 גרם מים[202], ושאר משקים מודדים בכלי המחזיק שיעור כזה של מים, שהוא בערך חמישית כוס, בכוס רגילה המכילה 200 סמ"ק[203].

כל המשקים מצטרפים לשיעור[204].

שיעור השתיה ביום-הכיפורים איננו שווה לכל אדם, אלא משתנה לפי כמות הנוזלים הממלאת את פיו, כדי הבלטת לחי אחת[205]. ועל כן ראוי לחולה שצריך לשתות ביום-הכיפורים, שימלא פיו מים כדי הבלטת לחי אחת בערב יום-הכיפורים, וימדוד כמות זו, וביום-הכיפורים ישתה פחות מכמות זו בכל פעם שיצטרך, בהפרש הזמנים של יותר מכדי אכילת פרס[206]. יש מי שכתב, שבשתיית מים יש להקל לחולה שימתין רק שיעור כלשהו בין שתיה לשתיה[207].

שיעורי צירוף - צירוף אכילות שונות הוא דווקא כשיש מתחילת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס[208]. ולעניין שיעור הזמן לצרף שתיות שונות - יש אומרים, שאף בזה שיעורו כדי אכילת פרס[209]; יש אומרים שבשתיה השיעור הוא כדי שתיית רביעית[210]; ויש אומרים, שלכתחילה ימתין גם בשתיה כדי אכילת פרס, שהוא שיעור גדול יותר, ואם אינו יכול, ישהה לפחות כדי שיעור רביעית בין שתיה לשתיה[211]. ולעניין שיעור זמן שתיית רביעית, שיעורו בכדי שישתה את הרביעית בשתי פעמים[212].

שיעור כדי אכילת פרס בעניין שיעור כדי אכילת פרס נחלקו התנאים והראשונים, אם השיעור הוא כזמן אכילת שלוש ביצים שוחקות, או ארבע ביצים[213]. ולעניין שיעורו במדידות זמן נחלקו הפוסקים, ונתנו לו זמנים שונים: תשעה רגעים[214]; שמונה רגעים[215]; שבעה וחצי רגעים[216]; שבעה רגעים[217]; ששה רגעים[218]; חמישה רגעים[219]; שלושה או ארבעה רגעים[220]; שני רגעים[221]; ויש הסבורים, שבכלל אין ליתן שיעור קצוב לאכילת פרס, שאין שיעור זה שווה, והוא משתנה בכל מאכל לפי הזמן שאדם בינוני אוכל אותו מאכל[222].

שיעור רביעית הוא כביצה ומחצה עם קליפתה[223], ונחלקו פוסקי דורנו אם שיעורו הוא 86.4 סמ"ק[224], או 149.3 סמ"ק[225].

זמן ההמתנה בין אכילה לאכילה, או בין שתיה לשתיה, הוא מסוף כל אכילה או שתיה[226]. הזמן של כדי אכילת פרס הוא דווקא בין אכילה לאכילה, ובין שתיה לשתיה; אבל בין אכילה לשתיה אין צריך להמתין, שכן אין האכילה והשתיה מצטרפות זו לזו[227], וכן רשאי לאכול ולשתות בבת אחת, ואינם מצטרפים זה עם זה[228].

התייחסות השיעורים לכל חולה כל השיעורים נאמרו רק במקרים שהם מספיקים לחולה, או שהוא כבר מרגיש שאכל או שתה דיו, ויכול להסתפק בשיעורים, אבל אם הוא מרגיש שאין השיעורים מספיקים לו, או שרופא קובע שצריך לאכול או לשתות כדרכו, יאכל וישתה כדי צורכו כביום חול[229].

יש אומרים, שנוהגים לתת לפני החולה מאכל ואומרים לו: יום-כיפורים היום, ואם אתה חושש מסכנה אם לא תאכל כשיעור בבת אחת - אכול כרגיל, ואם לאו - אכול פחות מכשיעור בכל פעם[230]; ויש מי שכתב שלא נוהגים כן[231].

דיני נאמנות הקביעה לצורך באכילה ושתיה[עריכה]

סתם אדם במקום שאין רופא, נאמן כל יהודי המבין קצת בענייני רפואה לקבוע שהחולה צריך לאכול ביום-הכיפורים[232], אלא שאדם כזה אינו נאמן להכחיש מומחה, אפילו להקל[233].

רופא יהודי , אם הוא בקי קצת, הרי הוא נאמן לקבוע, שהחולה צריך לאכול ביום-כיפורים; אבל אם הרופא אינו מכיר את החולה, או את המחלה, הרי הוא כאדם סתם, ודבריו אינם מעלים ואינם מורידים[234].

רופא יהודי שאינו שומר מצוות יש שכתבו, שבזמנינו אפילו רופאי ישראל, שהם עצמם אינם צמים וכופרים בתורה, אין לסמוך עליהם, ואין להאמינם[235], שרופא שאינו שומר מצוות, ומחלל שבת, אין למהר לסמוך עליו מבלי להתייעץ עם רופא דתי, שמאחר שהוא מחלל שבת, יתכן שהוא מעוניין להכשיל את החולה להאכילו שלא במקום חשש סכנה כלל[236], ולכן יש להתייעץ דווקא עם רופא דתי[237]. ואם הוא רופא הגון, שאף על פי שהוא עובר לתיאבון אינו רוצה שייכשלו אחרים על ידו, אפשר לסמוך עליו להאכיל את החולה[238], והדבר תלוי בראות עיני המורה בבקיאות הרופאים וברוב עיונם[239]. ויש מי שכתב, שאם אין רופא אחר, אלא רופא מחלל שבת, ואומר שהחולה צריך לאכול, שומעים לו כדין ספק, אלא שאם אפשר להתייעץ עם רופא שומר מצוות, יש לפנות אליו[240].

יש מי שאומרים, שבענייני פיקוח נפש אין צורך להעדיף רופא ירא שמיים, אלא קובעת המומחיות והבקיאות של הרופאים, ועניין יראת השמים של הרופא לא מעלה ולא מוריד[241].

רופא גוי - אינו נאמן, עד שיהיה בקי[242]; ואם הוא בקי, הרי הוא ככשר שבישראל לעניין זה, בין להקל בין להחמיר, ונאמן להכחיש רופא הכשר שבישראל[243], ומעשים בכל יום שאנו סומכים על דברי רופאים גויים להאכיל חולה ביום-הכיפורים[244].

חילוקי דעות חז"ל והפוסקים דנו במצבים שונים, שיש בהם חילוקי דעות בין החולה לרופא, או בין הרופאים לבין עצמם, ונקבעו כללים שונים להכרעה במצבים אלו:

אם רופא אמר לחולה שיכול לצום ביום-הכיפורים, והחולה עצמו חושש מהצום, מותר לו לשאול עוד רופא, שאולי יאמר לו שצריך לאכול, ואין זה גדר של התחמקות מקיום המצווה[245].

רופא אחד אומר, שהחולה צריך לאכול, שאם לא יאכילו את החולה, אפשר שיכבד חוליו[246], והחולה אומר שאינו צריך לאכול, שומעים לרופא, ואפילו הוא גוי[247], ואפילו אם החולה בעצמו הוא רופא מומחה[248]. הטעם הוא שמא נתקף החולה בשטות או בטרידות הדעת[249], ולא אומרים במקרה כזה 'לב יודע מרת נפשו'[250]. יש מי שכתב, שבמקום שאין רופא, סומכים על אחות או חובש גם נגד החולה[251].

החולה אומר, שהוא צריך לאכול[252], או אפילו אמר שאינו צריך, ואחר כך חזר ואמר שהוא צריך, ואפילו כשאינו אומר כן אלא רק לאחר ששאלוהו על כך[253], אזי אפילו מאה רופאים אומרים שאינו צריך, מאכילים אותו על פי עצמו, עד שיאמר די, כי 'לב יודע מרת נפשו'[254], והיינו בתנאי שמזכירים לו תחילה שהיום יום-כיפורים, והכוונה להזכיר לו רק באופן שאין חשש שייבהל ויפחד מזה, כשאומרים לו שהיום יום-כיפורים[255]; ואם בכל זאת מבקש לאכול, אין צריך לדקדק עליו יותר[256]. אכן כל זה דווקא בחולה שיש בו סכנה, שהוויכוח בינו לרופא הוא ביחס לדרגת החומרה של מצבו; אבל אם החולה רוצה לאכול כי הוא חושב שיש לו מחלה פלונית, שהיא מסוכנת, והרופא אומר שאין לו כלל מחלה זו אלא הפרעה אחרת שאין היא מסוכנת ולכן יכול לצום, אין שומעים לחולה[257].

אם החולה ורופא אחד אומרים שצריך הוא לאכול, אף על פי שמאה רופאים אומרים שאינו צריך לאכול, מאכילים אותו[258], ואפילו הרבים יותר בקיאים מהרופא שמצטרף לחולה[259].

אם החולה אומר שהוא צריך לאכול, והרופאים אומרים שהמאכל יזיק לו - יש הסבורים, שאף במקרה כזה שומעים לחולה[260]; יש מי שכתב, שבמקרה כזה שומעים לרופאים[261]; ויש מי שחילק, שדווקא בבעלי מיחוש שהולכים בשוק שומעים לחולה, אבל חולה שנפל למשכב, שומעים תמיד לרופא[262].

אם החולה אומר, שהוא צריך לתרופה פלונית, ורופא אומר שאותה תרופה תזיק לו, לכל הדעות שומעים לרופא[263]. ואם החולה אומר שהוא צריך תרופה מסויימת, והרופא אומר שאינו צריך, אך התרופה לא תזיק, שומעים לחולה[264].

רופא אחד אומר, שהחולה צריך לאכול, ורופא אחד אומר שאינו צריך, מאכילים אותו, משום שספק נפשות להקל[265], והוא הדין בשני רופאים שאומרים צריך, ושני רופאים שאומרים שאינו צריך, מאכילים אותו[266]; וכל זה בתנאי שהחולה שותק, או אומר שאינו יודע, אבל אם החולה מצטרף ואומר שאינו צריך, אין מאכילים אותו[267]. הטעם הוא שמצרפים דעת החולה לדעת הרופא שאומר שאינו צריך, ואחד במקום שנים אינו כלום.

רופא 'רגיל' אומר שצריך לאכול ורופא מומחה אומר שיכול לצום, אם הם מסכימים על העובדות, ורק חלוקים ביניהם בשיקול הדעת של משמעות העובדות, שומעים לרופא הרגיל, ומאכילים את החולה; ואם הם חלוקים בעצם האבחנה, שלדעת הרופא הרגיל האבחנה היא פלונית, ולכן מצב החולה מחייב אכילה, ולדעת המומחה האבחנה היא פלמונית, ולכן הוא יכול לצום, שומעים למומחה, ולא יאכילו את החולה[268].

רופא אחד אומר, שהחולה צריך לאכול, ושני רופאים אומרים שאין הוא צריך לאכול, אף על פי שבפיקוח נפש אין הולכים אחר הרוב[269], אבל אחד במקום שנים, אין דבריו כלום, ולכן לא יאכילו את החולה[270].

מקצת הרופאים אומרים שהחולה צריך לאכול, ומקצתם אומרים שאינו צריך - יש הסבורים, שהולכים אחר הרוב, או אחר הבקיאים, בין להחמיר ובין להקל; ואם היו כולם בקיאים ושווים במניין, מאכילים אותו[271]; ויש הסבורים, שאם שני רופאים אומרים שהחולה צריך לאכול, אפילו מאה רופאים אומרים שאין הוא צריך לאכול, אין שומעים להם, ואפילו החולה מצטרף לאומרים שאינו צריך[272]; ואם שני הרופאים האומרים שהחולה צריך לאכול מנמקים את דעתם בנימוקים שונים, כגון שאחד אומר שצריך לאכול בגלל בעיית לב, והשני אומר שצריך לאכול בגלל בעיית כליות, בכל זאת מאכילים את החולה, ואפילו הוא עצמו אומר שאינו צריך[273].

אם הרופאים החלוקים הם שקולים במניין - יש אומרים שהולכים אחר המקילים, גם אם המחמירים יותר בקיאים[274]; ויש אומרים, שאם הם שווים במניין, הולכים אחרי הבקיאים גם להחמיר[275].

אם הרופאים האומרים שהחולה אינו צריך לאכול הם גם יותר מופלגים בחכמה וגם יותר מרובים - יש אומרים, שהולכים כדעתם, ואין מאכילים את החולה[276]; ויש אומרים, שגם אז הולכים להקל[277].

אם הרבים אומרים, שהחולה צריך לאכול, והמעטים אומרים שאינו צריך לאכול, אבל הם יותר בקיאים מהרבים, מאכילים את החולה[278].

החולה אומר שאינו צריך לאכול, והרופא מסופק, היינו שמכיר את המחלה, אבל אינו יודע אם הצום יסכן את החולה[279], מאכילים אותו; הרופא אומר שהחולה אינו צריך לאכול, והחולה מסופק, אין מאכילים אותו[280]; ואם החולה הוא עצמו רופא, הרי שבספק שלו גם כן מאכילים אותו, אפילו אם רופא אחר אומר שאינו צריך לאכול[281], ויש מי שפקפקו בזה[282].

אם רופא אומר שהחולה אינו צריך לאכול, ורופא אחר מסופק, מאכילים אותו[283]; ואם שני רופאים אומרים שהחולה אינו צריך לאכול, ושני רופאים אחרים מסופקים, אין מאכילים אותו[284]; ויש מי שהסתפק בדין זה[285].

רופא אומר שלא צריך לאכול, ואחות או חובש אומרים שצריך לאכול, מאכילים אותו[286].

דינים כלליים לחולה ביום-הכיפורים[עריכה]

נוסח לפני אכילה חולה שצריך לאכול או לשתות ביום-הכיפורים, טוב שיאמר לפני האכילה או השתיה הראשונה נוסח זה:

  1. "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות אכילה ושתיה ביום-הכיפורים, כמו שכתבת בתורתך 'ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'[287], ובזכות קיום מצווה זו, תחתום אותי, ואת כל חולי עמך ישראל לרפואה שלימה, ואזכה ביום-הכיפורים הבא לקיים שוב 'ועניתם את נפשותיכם', כן יהי רצון, אמן"[288].

לאכול בצינעה חולה שצריך לאכול ביום-הכיפורים או בשאר תעניות, אסור לו להתראות בפני המתענים כשבע, כדי שלא יצטערו[289].

מי נחשב כמתענה חולה שאוכל פחות מכשיעור, וביותר מכדי אכילת פרס, עדיין נחשב כמתענה[290].

נטילת ידיים חולה שצריך לאכול לחם ביום-הכיפורים, צריך ליטול ידיים עד פרק הזרוע, ואין בזה איסור רחיצה[291].

ברכות שלפניהם ושלאחריהם יש אומרים, שחולה האוכל ביום הכיפורים חייב לברך כל הברכות הצריכות לפניהם ולאחריהם[292]; אבל אם אוכל פחות מכשיעור, ומפסיק בין אכילה לאכילה בשיעור אכילת פרס, אין זה נחשב היסח דעת, ואין צריך לברך בכל פעם ברכה שלפניה[293], ויש מי שנסתפק בדין זה[294]; וכן לא יברך ברכה אחרונה אחרי כל אכילה[295]; ויש אומרים, שלא מברך כלל, לא לפני האוכל ולא לאחריו[296].

'יעלה ויבוא' ו'רצה והחליצנו' בברכת המזון יש אומרים, שחולה שיש בו סכנה, שאכל ביום-הכיפורים צריך לומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא' וכו', 'ביום הכיפורים הזה'[297], ואם חל בשבת אומר גם 'רצה והחליצנו'[298], ואם שכח אין צריך לחזור[299]. ובברכה מעין שלוש יוסיף ויאמר 'וזכרנו ביום-הכיפורים הזה'[300]; ויש אומרים, שלא יאמר יעלה ויבוא בברכת המזון[301]; ויש מי שכתב, שאם יש טורח לחולה, רשאי להקל ולא לומר 'יעלה ויבוא', או 'רצה והחליצנו'[302]. ולעניין קטנים שאוכלים ביום-הכיפורים - יש אומרים, שיגידו 'יעלה ויבוא'[303]; ויש מי שסבור, שאף לשיטות המחייבים לומר 'יעלה ויבוא', נהגו שלא להרגיל ילדים האוכלים ביום הכיפורים לומר יעלה ויבוא[304].

קידוש חולה שאוכל ביום-הכיפורים, לא יקדש - לא על היין, ולא על הלחם, מחשש לברכה לבטלה[305].

יש מי שכתב, שאם חל יום-הכיפורים בחול לא יקדש, אבל אם חל בשבת, הרי הוא חייב בקידוש[306]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שיקדש על הלחם, ולא על היין, אם אין לו הכרח מחמת מחלתו לשתות יין[307]. ועוד יש מי שכתב לשיטה זו, שלא צריך שיעור רביעית יין בבת אחת, אם הוא חולה ולא יכול לשתות כל השיעור[308]; ויש הסבורים, שגם אם חל יום-הכיפורים בשבת לא יקדש[309].

לחם משנה יש הסבורים, שאין צריך לחם משנה ביום-הכיפורים[310], ומכל מקום אם יש לו שתי ככרות לחם, נכון לבצוע עליהם[311]; ויש מי שכתבו, שגם ביום-הכיפורים צריך לבצוע על לחם משנה אם הוא חולה שחייב לאכול[312].

זימון שלושה חולים שצריכים לאכול ביום-הכיפורים, ייזהרו לכתחילה שלא לאכול יחד, כדי שלא יתחייבו בזימון[313]. ואם אכלו יחד, עדיף שלא יזמנו[314].

הליכה לבית הכנסת מי שהוא חלש ומתקשה לצום, עדיף שישכב בביתו, ויתפלל ביחידות, וימשיך בצום, מאשר שילך לבית הכנסת ויפסיק הצום[315], ואפילו כדי להימנע פעם אחת בלבד משתיה פחות מכשיעור, עדיף שישכב בבית, ולא יתפלל בציבור[316].

שליח ציבור וקורא בתורה יש מי שכתב, שחולה שאינו צם ביום-הכיפורים לא יכול לעבור לפני התיבה, ולא לקרוא בתורה, אבל פיוטים וסליחות יכול לומר[317]; יש מי שכתבו, שיכול להיות שליח ציבור, ובפרט אם אוכל פחות מכשיעור[318]; יש מי שכתב, שדווקא אם אוכל פחות מכשיעור יכול להיות שליח ציבור, אבל אוכל שיעורים שלימים, אין ראוי שיהא שליח ציבור[319]; ויש מי שכתב, שיכול להמשיך להיות שליח ציבור רק אם עושה כן לפרנסתו, ולא יפרסמו שהוא אוכל, ומכל מקום לכתחילה אין למנות שליח ציבור שצריך לאכול[320].

תפילה בעמידה - חולה שקשה לו לעמוד זמן רב, יתפלל ברכת אבות בעמידה, וימשיך לעמוד עד כמה שיכול, והשאר יתפלל בישיבה[321].

קיצור נוסח התפילה חולה שאינו יכול להאריך בתפילה, יקצר בתפילת העמידה ויאמר:

'ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת, קדוש אתה ונורא שמך ואין אלו' מבלעדיך וכו' ברוך אתה ה' המלך הקדוש', וישתדל לומר את סדר הוידוי החל מהמילים 'אבל אנחנו ואבותינו חטאנו, אשמנו, בגדנו וכו', על חטא וכו'[322].

וידוי מעיקר הדין צריך לומר את הוידוי בעמידה[323]. חולה שהעמידה קשה לו, חייב להתאמץ לעמוד; ואם אינו יכול או אינו רשאי, ינסה לומר לפחות חלק מהוידוי בעמידה; ואם גם זאת לא יכול, יאמר את הוידוי בישיבה או בשכיבה. ומכל מקום אם אחר כך התחזק, ראוי שיחזור ויאמר את הוידוי בעמידה[324].

עליה לתורה חולה שיש בו סכנה, שאכל ביום-הכיפורים, אפילו אכילה כדרכו, יכול לעלות לתורה בשחרית[325]. ומכל מקום יש מי שכתבו, שאין לקרוא לחולה שאכל לפרשיות האחרונות שבקריאת הבוקר, מכיוון שקוראים בהם פסוק 'תענו את נפשותיכם', ומאותו הטעם לא יקראוהו למפטיר[326].

ולעניין מנחה - יש מי שכתב, שאין ראוי לעלות לתורה לכתחילה[327]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שמכל מקום ביום-הכיפורים שחל להיות בשבת יכולים להעלות לתורה במנחה גם חולה שאינו צם[328]. ועוד יש מי שכתב, שאם קראוהו לעלות לתורה, וכן אם רגיל לעלות לתורה בכל שנה, ועקב מחלתו נאלץ לאכול בשנה אחת, יכולים לקרוא לו לתורה מפני הבושה[329]; ויש הסבורים, שבכל מקרה מותר לעלות לתורה גם במנחה[330]. ואף לשיטת המתירים להעלות לתורה מי שאנוס שלא לצום במנחה, מכל מקום לא יעלה למפטיר[331].

אם אכל רק פחות מכשיעור, לכל הדעות יכול לעלות לתורה בכל הקריאות[332].

כהן שאוכל שיעורין מחמת מחלה יכול לעלות לדוכן הן בשחרית והן במנחה, כי הוא נחשב כמתענה, ואין שכיחות של שכרות ביום הכיפורים[333].

'יזכור' חולה שנמצא בביתו או בבית חולים ללא מנין, יכול לומר תפילת 'יזכור' ביחידות, כי אין זה דבר שבקדושה שצריכים לו מנין[334].

תרופות מותר גם לחולה שאין בו סכנה לבלוע תרופות שטעמם מר[335], אבל אסור לו לשתות מים, ואפילו מים מזוקקים שאין להם טעם רגיל של מים[336], כדי להקל על הבליעה, אלא אם כן הוא חולה שיש בו סכנה, או שעלול לבוא למחלה אחרת שהיא מסוכנת, ויש בכוח הכדור למנוע את התפתחות המחלה המסוכנת, שאז מותר לו לבלוע אפילו עם מים כדרכו[337]. במקרה כזה יש מי שנטה לומר שחייב לברך ברכת 'שהכל' על המים[338].

כדי לצאת כל הדעות רצוי לעטוף את הכדורים בנייר דק, ולבולעם כשהם עטופים[339]. ויש מי שכתבו, שאם אינו יכול לבלוע התרופה ללא מים, יפגום את טעם המים על ידי מעט סבון, או אפילו על ידי המסת הכדור המר בתוך המים, ואין צורך לפגום את המים עד כדי בחילה, אלא די בפגימה מעטה שירגיש טעם המרירות[340]. יש שהציעו הוספת חומרים שונים הפוגמים את המים, כגון חינין, עשבי מרפא מרים, אפר, סבון[341]. מכל מקום יש מי שכתב, שעדיף להמיס את התרופה במים, שבזה נפגמו המים וגם הפכו להיות חלק מהתרופה, מאשר בליעת התרופה לחוד עם מים פגומים על ידי חומרים אחרים[342]. ועוד יש מי שכתב, שאם אינו יכול לבלוע התרופה ללא מים, עדיף שישתמשו במים חמים, שאין בהם הנאת גרונו, ואין בהם משום יישוב הדעת[343].

מי שהוא כעת בריא, אבל אם לא יקח כדור, הרי הוא עלול להגיע למחלה שאין בה סכנה, כגון אדם שסובל ממיגרנה, מותר לו לבלוע כדור ללא מים, כדי למנוע את ההתקף[344]. וכן מותר לשים פתילה לצורך השקטת כאב ראש הבא מחמת התענית, ויכניס הפתילה בדרך שינוי[345]. וכן אדם בריא, שצריך לשמש חולה שמחלתו מדבקת, וכדי שלא ידבק ממנו הוא צריך לרפואה מונעת, מותר לקחת תרופה כזו[346].

חולה, אף שאין בו סכנה, החש בגרונו, והוא צריך לגרגר תרופה מרה המעורבת במים, מותר לו לעשות כן, ובלבד שייזהר לא לבלוע מן המים[347]. וכן מי שיש לו פצע על הלשון, וצריך לשים טיפות להרגעת הכאב - מותר, בתנאי שיזהר שלא יבלע כלל[348].

בנוסח 'מי שבירך' לחולה ביום-הכיפורים, מזכיר 'לכבוד יום-הדין', אבל אין לומר 'יום-טוב הוא מלזעוק', ואם חל יום-הכיפורים בשבת לא יאמר 'שבת היא מלזעוק', אלא יתפלל לשלום החולה כרגיל בימות החול[349].

דיני חולה בשאר עינויים[עריכה]

רחיצה רוב הפוסקים סבורים, שהחולה אפילו אין בו סכנה, רוחץ כדרכו[350], ובלבד שאין ברחיצה זו איסור משום רפואה בשבת[351]; ויש מי שכתב, שלא הותרה רחיצה ביום-הכיפורים אלא לחולה שיש בו סכנה[352].

יש מי שכתב, שהחולה יכול להתרחץ ביום-הכיפורים אף להנאתו, שכן לא נאסרה רחיצה בחולה כלל[353]; ויש שכתבו, שאינו מותר אלא אם אינו מתכווין לתענוג, שלא הותרה רחיצה אלא לצורך בריאות[354].

מי שסובל מדלקת עיניים, מותר לתת טיפות בעיניו, או לנקותן במים[355].

מותר לרופא לרחוץ ידיו לפני בדיקת חולה ואחריה[356].

סיכה לצורך רפואה אם גם בריאים נוהגים לסוך, ואם היא בצורה שאינה אסורה בשבת, הרי היא מותרת ביום-הכיפורים, אף שסתם סיכה אסורה כאחד מהעינויים ביום-הכיפורים[357], שכל דבר שמותר בשבת מותר אף ביום-הכיפורים[358]. לפיכך, חולה, אפילו אין בו סכנה, או מי שיש לו חטטים בראשו, מותר בסיכה[359]; והיינו דווקא במקרים שאפילו בריאים נוהגים לסוך בחול, אבל במקום שאין הבריאים נוהגים כן, אסור לחולים לסוך, כי מוכח שעושים לשם רפואה[360].

כאשר יש צורך שבריא ירחץ או יסוך את החולה, יעשה זאת על ידי כפפות, כי לבריא אסור ליהנות מהרחיצה או הסיכה[361].

נעלי עור חולה, אפילו אין בו סכנה, או מי שיש לו מכה ברגליו, וקשה להם ללכת בלי נעלי עור, מותרים בנעילת הסנדל[362], משום שהצינה קשה להם[363]; ואם יש לו מכה רק ברגל אחת, מותר לנעול מנעל עור רק באותה רגל[364]. ובזמנינו, שיש נעלים טובות שאינן עשויות מעור, יש מי שהסתפק, אם ההיתר הזה נכון גם כיום[365].

וכן מי שיש לו כאבי רגליים חזקים, מותר לו לשים מדרסים בתוך נעלי ספורט, אף אם המדרסים מצופים בעור[366].

הערות שוליים

  1. בבלי יומא פא ב; טושו"ע או"ח תרד א. וראה בבטאון מסורה, חוב' טו, תשנ"ט, עמ' לט, מה שהביא בשם הגרי"ד סולובייציק בשאלה אם דין זה חל גם בערב תשעה באב. מבחינה רפואית אין נתונים בדוקים על הרכב המזון הרצוי באכילה שלפני התחלת הצום. יש נתונים חלקיים על השפעת הרכב המזון על הפיסיולוגיה ועל התחושה הסובייקטיבית במהלך הצום בהתאם לחלק היחסי של אבות המזון בסעודות שלפני הצום, ולא נמצאו הבדלים מובהקים ומשמעותיים בין סעודות עתירות-חלבון, עתירות פחמימות או עתירות שומן - ראה Blodheim DS, et al, IMAJ 3:657, 2001; Berner YN, IMAJ 3:667, 2001.
  2. שבת שבתון, סקל"ב, על פי מ"ב סי' תרד סק"ב.
  3. שאילתות שאילתא קסז ובהעמק שאלה שם; שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' קיב, שכתב כן להלכה ולא למעשה; תו"ת ויקרא פכ"ג אות צז.
  4. רש"י יומא פא ב; רא"ש יומא פ"ח סי' כב.
  5. מקראי קודש, ימים נוראים, סי' לז.
  6. שו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' לז אות יג.
  7. ראה שערי תשובה לרבנו יונה שער ד אות ח.
  8. שבת שבתון סקל"ב. וראה עוד בשו"ת אבן יעקב סי' נג; שו"ת דברי ישראל ח"א סי' קעד.
  9. שו"ת כתב סופר שם.
  10. מקראי קודש שם. וראה עוד בשו"ת רעק"א סי' טז, ובאורחות חיים סי' תרד, בשם מנ"ח מ' שיג, בעצם חיוב נשים במצות אכילה בערב יום-הכיפורים.
  11. שו"ת רעק"א סי' טז.
  12. שבת שבתון סל"ג.
  13. ס' החינוך מ' שיג; כף החיים סי' תריח סקל"ז וסק"מ.
  14. מטה אפרים תריח יא; מ"ב סי' תריח סקכ"א; יחוה דעת ח"ו סי' לט; שמירת שבת כהלכתה פל"ט סי"ט, ופמ"ב סע"א. וראה עוד בס' שבת שבתון, בפתיחה אות' ו-ט. וראה להלן בחלק ד, בהגדרת השיעורים.
  15. שבת שבתון סל"ט.
  16. שבת שבתון סמ"א.
  17. ראה חיי אדם קמד כ.
  18. שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' נח; שם ח"י סי' לא אות י. וראה עוד בס' שבת שבתון סמ"ג.
  19. שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נח אות כה.
  20. שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' נח; שו"ת אבן פנה ח"ב סי' ע. וראה בשד"ח מע' יום הכפורים סי' א אות יח, בעניין סגולות שלא להרגיש את הצום, שנטה לאסור, עיי"ש.
  21. נזירות שמשון או"ח סי' תריח; הגה' מהרש"ם יומא דפ"ה. וראה בשמירת שבת כהלכתה פל"ט ס"א; תורת היולדת, פנ"ב הע' כח. ביחס לכמויות האכילה או השתיה - ראה להלן בחלק ד.
  22. טושו"ע או"ח תריח א ובמ"ב שם סק"ב.
  23. שבת שבתון סקי"ב.
  24. רמ"א או"ח תריח ו; ערוה"ש או"ח תריח יב.
  25. ערוה"ש או"ח תריח א. וראה בשערים המצויינים בהלכה סי' קלג סק"י.
  26. שו"ת הרשב"א ח"ג סי' ריד. הובא בב"י יו"ד סוסי' קלד.
  27. משל"מ יסודי התורה פ"ה ד"ה ודע שעדיין; פר"ח או"ח סי' תסו ס"א; מנ"ח מ' שיג סק"ה.
  28. ראה מנ"ח שם, בדעת ס' החינוך, וכתב שם, שהיא דעת יחיד. וראה במטה אפרים סי' תריח בקצה המטה סק"ז; שד"ח מערכת יוהכ"פ סי' ג אות יג; חי' הגרי"ז הלוי, הל' שביתת העשור, פ"ב; מקראי קודש, ימים נוראים, סי' מב.
  29. טושו"ע או"ח תריז ג.
  30. מ"ב שם סק"ז.
  31. מג"א סי' תריז סק"א; חיי אדם קמה כח; מ"ב סי' תריז סק"ו, וכתב שם שהישוע"י מפקפק בזה. וראה בס' שבת שבתון סקס"א.
  32. שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' פב.
  33. הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון סקס"א.
  34. שבת שבתון סק"ס.
  35. שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קכא; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון סקס"ג. והוא מדין מי שאחזו בולמוס - בבלי יומא פג ב; טושו"ע או"ח תריח ט.
  36. שמירת שבת כהלכתה פל"ט ס"ז. וראה להלן הע' 171 בעניין הכולירע.
  37. שבת שבתון סעיפים כז-כח.
  38. ראה להלן בחלק ה כשאין הסכמה בין הרופאים.
  39. ראה ע' שבת הע' 278 ואילך.
  40. congestive heart failure.
  41. angina pectoris.
  42. coronary heart disease.
  43. כל הפרטים הללו לקוחים מהס' שבת שבתון סע' ד סק"ד, בהתייעצות עם רופא לב.
  44. הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון שם.
  45. חכמת שלמה או"ח סי' תריח; שו"ת שערי דעה ח"ב סי' רנב.
  46. ראה מ. קן, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 252-3.
  47. A.H. Rashed, et al, Lancet 1:1396, 1989.
  48. hypophysis.
  49. adrenals.
  50. diabetes insipidus.
  51. כגון insulinoma.
  52. thyroid.
  53. ראה ש. גליק, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 253-4.
  54. 54.0 54.1 polyuria.
  55. פרקי משה, מאמר 5, #13.
  56. שם, מאמר 23 #94.
  57. diabetes mellitus.
  58. הנתונים לקוחים ממאמרו של א. עורי, הרפואה 123:143, 1992.
  59. ש. גליק, שם.
  60. ראה M. Aslam and M.A. Healy, BMJ 1:1746, 1985. וראה עוד על חולי סוכרת שאינם תלויים באינסולין וצום הרמדן - J. Belkhadir, et al, BMJ 307:292, 1993.
  61. הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון סקי"ג.
  62. הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו בס' מקראי קודש (הררי), הל' יוה"כ, נספח יג אות יא.
  63. ראה מאמרו של מ. יצחקי, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 254. וראה עוד בס' שבת שבתון סקי"ד.
  64. Crohn's disease.
  65. ס' שבת שבתון, ס"ט.
  66. ס' שבת שבתון סק"ט.
  67. שבת שבתון סע' י"א.
  68. שבת שבתון סע' י"ב.
  69. הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בשבת שבתון סקט"ו.
  70. 70.0 70.1 שבת שבתון סק"כ.
  71. רמב"ן מלחמות בבלי סנהדרין עד ב, ובתורת האדם שער הסכנה; ר"ן בבלי יומא פג ב; מאירי חיבור התשובה עמ' תעא; או"ה כלל ס סי' ח; שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תמד; שו"ת יביע אומר ח"ד חחו"מ סי' ו אות ד, וח"ו חיו"ד סי' יג, ויחוה דעת ח"א סי' סא.
  72. מ"ב סי' תריח סק"ה. וראה בשמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' ד; שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' רצא. וראה עוד בנידון בע' חולה הע' 76 ואילך והע' 90 ואילך.
  73. שו"ת מהרי"א אסאד חאו"ח סי' קס; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' רס. וראה עוד בעונג יו"ט סי' מא.
  74. ערוה"ש או"ח תריח ד.
  75. ראה לדוגמא העובדה של הריב"א, שהביא הרקנטי בסי' קסו, שהרופאים אמרו לו שאם לא יאכל ביום-הכיפורים וודאי ימות, ואם יאכל שמא יחיה, והוא לא רצה לאכול ונפטר; על אביו של האדמו"ר מסוכטשוב, בעל אבני נזר - במאמרו של הרב ש.ב. ורנר, בשבילי הרפואה, א, תשל"ט, עמ' נח ואילך, במכתב שציטט בעמ' ס; מכתבו של האדמו"ר ר' יהושע מבעלז למחותנו האדמו"ר בעל צמח צדיק מוויז'ניץ, הובא בס' שבת שבתון סקקט"ז.
  76. שו"ת הרדב"ז שם. וראה מה שכתבו בזה במטה אפרים סי' תריח, באלף למטה סק"ז, בשו"ת דבר יהושע ח"ב סי' צד, ובמאמרו של הגרא"י אונטרמן, שנה בשנה, תשכ"ג, עמ' 139 ואילך.
  77. שו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' שנא. וראה בצפנת פענח יסודי התורה ה ו, שכתב לחלק בין מצב שהצום מזיק לחולה, לבין מצב שהוא חולה, וצריך לרפאות עצמו על ידי אכילה ביום-הכיפורים.
  78. מטה אפרים תריח ז.
  79. שבת שבתון סע' קיג.
  80. הרב ש.ב. ורנר, בשבילי הרפואה, א, תשל"ט, עמ' נח ואילך, באות ג.
  81. שו"ת בנין ציון החדשות סי' כה; מ"ב סי' תריח סק"ה.
  82. לבושי שרד סי' תרד סע' טו. וראה שבת שבתון סקצ"ט.
  83. שבת שבתון סע' קכא, על פי קובץ הערות סי' תלא.
  84. דעת תורה סי' שכח סי"ב.
  85. הגרא"י אונטרמן, שנה בשנה, תשכ"ג, עמ' 139 ואילך.
  86. ס' שבת שבתון, פתיחה אות א; התורה המשמחת, על הנהגתו של הגרש"ז אויערבאך.
  87. מטה אפרים תריח טז.
  88. משך חכמה ויקרא כג כט-ל. ובעצם השאלה אם טבילת גר מותרת בשבת וביוהכ"פ - ראה שו"ת חזון נחום סי' פט; ס' חוקת הגר לאאמו"ר פ"כ ס"א.
  89. ישועות יעקב, או"ח סי' תרח; שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' לב, ובמכתבי תורה, צפנת פענח סי' קנד-קנה, ובמפענח צפונות פ"ג ס"י. בדיני קטן ביום-הכיפורים ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך טז, ע' חנוך עמ' קפג ואילך; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קעו; שו"ת תשובות והנהגות, ח"ג סי' קעט. וראה בס' מרחשת סי' יז אות א, ובמקראי קודש, ימים נוראים, סי' מג - ביסוד הגדר של פטור קטן מצום ביום-הכיפורים. וראה עוד בע' קטן הע' 394 ואילך.
  90. מ"ב סי' תריג סק"י, ובשעה"צ שם סקי"ג, ומ"ב סי' תריד סק"ב. וראה פרטי דיני רפואה בשבת בע' שבת.
  91. הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון, פתיחה, אות יב.
  92. הגרי"ש אלישיב, שם אות יג.
  93. ס' שבת שבתון סע' ב, ובהערות שם.
  94. שבת שבתון שם בהערה, והסכים עמו הגרי"ש אלישיב.
  95. אור שמח מאכלות אסורות יד יד; שו"ת מחנה חיים ח"ג סי' מה; שו"ת אבן ישראל ח"ז סי' לו אות ז. וראה מקראי קודש, ימים נוראים סי' ס; תורת היולדת פנ"ב ס"ב, ובהע' יד באריכות; שבת שבתון סקק"ב.
  96. שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נח אות כו.
  97. הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' תריב סק"ו; שבת שבתון, פתיחה, אות ו.
  98. שו"ת עמודי אור סי' ל אות ט, וסי' לד. וראה מאמרו של הרב ש. טנא, בשבילי הרפואה, ב, תשל"ט, עמ' יט ואילך.
  99. נפש חיה, תריח יז, על פי שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' רפב.
  100. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' תריב סק"א. וראה שו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' לא. וראה בס' שבת שבתון סקפ"ו שהסתפק בזה.
  101. פתחי עולם סי' תריב סק"ט, בשם הגר"ש קלוגר (שנות חיים סי' לט).
  102. שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' כא. וראה בס' הליכות שלמה ח"ב פ"ה ס"א ובהערות.
  103. תורת היולדת פנ"ב ס"ג. וראה עוד בנידון בשו"ת הרדב"ז לשונות הרמב"ם סי' אלף תקיח (קמה).
  104. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' יט; אור שמח טומאת אוכלין ח יג; מטה אפרים סי' תריב בקצה המטה סקי"ב; קובץ שיעורים, ח"א, ביצה סק"ב; שו"ת הר צבי חאו"ח ח"א סי' קא; חזו"א טבול יום סי' ד סוסק"י; שיעורי תורה להגרא"ח נאה דקמ"ג; ס' תקנת עזרא על מס' מעילה אות כד, ושהסכים עמו הגרי"א מקאוונא; שמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' סב; שו"ת אבן פינה ח"א סי' נח. ולכאורה משמע כן בפשטות במשנה מכשירין ו ג, ורמב"ם טומאת אוכלין ח ד. וכן בגמ' בבלי ביצה ג א, ביצה אוכלא וכו' לאפוקי משקין.
  105. ס' החיים הל' יוהכ"פ סי' תריב; שו"ת הרי בשמים מהדו"ג סי' עג; גינת וורדים כלל א סי' יז; מעשה רוקח מאכלות אסורות יד ט; שו"ת צפנת פענח ח"א סי' יא; שו"ת חבלים בנעימים ח"ג חאו"ח סי' כז אות ב. וראה עוד בשד"ח מערכת יוהכ"פ סי' ג כלל כב; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נח אות כז; שו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' יא סק"ב, וח"ט חאו"ח סי' כ; אפיקי ים ח"ב סי' יג. וראה עוד בשו"ת משנת יעבץ חאו"ח סי' ס, שמאחר ששאלה זו היא מחלוקת הפוסקים, יש לתת עליה שתי החומרות - חומרת מאכל וחומרת משקה.
  106. מ"ב סי' קנח סקי"ד; חזו"א טבול יום ד ט.
  107. תורת היולדת פנ"ב ס"ה.
  108. שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נח אות כז. וראה בס' הליכות שלמה ח"ב פ"ה ס"ב ובהערות.
  109. הגר"מ אליהו, הובאו דבריו בס' מקראי קודש (הררי) הל' יוה"כ פ"ו סי"ג.
  110. שפת אמת יומא עג ב. בפרטי דיני דבש לענין הגדרתו כמאכל או כמשקה - ראה תורת היולדת פנ"ב ס"ו. ויש להעיר משבת יט ב, שהגמרא קוראת לדבש אוכל.
  111. שולחן שלמה, ח"ב סי' שיח סק"ס@. ולעניין שמן, אם הוא כמאכל או כמשקה - ראה תוס' פסחים יד ב ד"ה אפילו.
  112. שו"ת אמרי אש סי' יב, ואמרי בינה בבלי יומא עט ב; שו"ת לחם שלמה חאו"ח סי' קט; חלקת יואב ח"א יו"ד סי' ט; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכד; אור שמח שביתת עשור ב ד; שו"ת מחזה אברהם חאו"ח סי' קכט; אחיעזר ח"ג סי' סא, וחאו"ח סי' לא; אפיקי ים ח"ב סי' לא; שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' פח; שו"ת עמק שאלה חאו"ח סי' יז; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' סח.
  113. שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' צא אות יז.
  114. אגלי טל, מלאכת טוחן סקס"ב אות ב.
  115. שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קכז; חי' חת"ס בבלי כתובות ל ב, וחולין קג ב; שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' קיז; שו"ת לחם שלמה חאו"ח סי' קט; שו"ת בית שערים חאו"ח סי' רצט; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' א; שו"ת משיב דברים חאו"ח סי' קלו; שו"ת בית יצחק חיו"ד סי' פח; מנ"ח מ' שיג. וראה עוד בשו"ת תפארת ידידיה סי' יח.
  116. אחיעזר, שם.
  117. עמוד הימיני סי' מג.
  118. gastrostomy.
  119. naso-gastric tube; feeding tube.
  120. אחיעזר ח"ג סי' סא; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכג-קכד; שו"ת מחזה אברהם ח"א סי' קכט; שו"ת יד שלום סי' נא; שו"ת ארץ צבי (פרומר) סי' כח; שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' פח; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קכא; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' סח; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"א; שמירת שבת כהלכתה פל"ט סכ"ט; שבת שבתון סצ"ט.
  121. שו"ת מהרש"ם שם.
  122. שו"ת יד שלום סי' נא.
  123. שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"א.
  124. שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכג; שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' פח; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"א. וראה להלן בחלק ד ביחס לשיעורים.
  125. שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' פח; שו"ת מלמד להועיל חאו"ח סי' קיט; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' צ, וחאו"ח ח"ד סי' קכא; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"א; שמירת שבת כהלכתה פל"ט ס"ל. וראה עוד בשו"ת דברי ישראל ח"ג סי' נא-נב.
  126. שו"ת אגרות משה, שם. ולעניין נטילת כדור בערב יום-כיפורים כדי להקל על הצום, דעת רבני דורנו שהדבר מותר אפילו לבריא - ראה שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' נח; שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' פב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' לב; שו"ת רבבות אפרים ח"ג סוסי' תיג; שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' נד. ודלא כדעת הרה"ג מ"נ אוירבך, הובאו דבריו בשד"ח מע' יוהכ"פ סי' א אות יח.
  127. שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' פח; שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' נה. וראה בחיד' הגרי"ז הלוי על הרמב"ם פ"ב מהל' שביתת העשור; המועדים בהלכה עמ' פב.
  128. שמעתי בשם הגרי"ש אלישיב. וראה בס' שבת שבתון סקל"ה, סע' צה וסע' ק.
  129. שבת שבתון שם.
  130. שבת שבתון סק"כ.
  131. שו"ת שבט הלוי ח"י סי' צא.
  132. שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' רפז.
  133. שמעתי בשם הגרש"ז אויערבאך, וראה בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' סט אות ב, ובדברי תשובתו של הגרש"ז אויערבאך שפורסמו בשו"ת אמרי צבי (הרב צבי דומב) ח"ב סי' קנ; וכן כתבו במכתב תשובה כת"י הגר"ש וואזנר והגר"נ קרליץ; שו"ת מעשה חושב ח"ג סי' כא; שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' רצ.
  134. שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קא אות ג; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' נז.
  135. שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ד סי' סח.
  136. הגרש"ז אויערבאך, בהערות לספר אוצר הברית ח"א עמ' יז.
  137. תשובת רב שרירא גאון בשו"ת שערי תשובה סי' שכה; שו"ת מטעמי יצחק חאו"ח סי' לח.
  138. קול סופר על המשניות, בסוגיא דמאכילין אותו הקל הקל; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קכא. וראה בחיי אדם קמה כט; ביאוה"ל רסי' תריח; ס' מרחשת ח"א סי' יד; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פט"ו; ס' שבת שבתון סקפ"א.
  139. חיד' הרשב"א בבלי קידושין כא ב; רבנו מנוח על רמב"ם שביתת העשור ב ט; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ד ח"א סי' כ; שו"ת מחזה אברהם חאו"ח סי' קלב; שו"ת שערי דעה ח"ב סי' רנב; לחם הפנים על קיצושו"ע סי' קלג; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכג; הר"י פערלא על ספר המצוות לרס"ג ח"ג עונש ג; שו"ת הר צבי חאו"ח ח"א סי' קנה, ובמקראי קודש, ימים נוראים סי' לט; שו"ת דברי ישראל ח"ג סי' קכט סק"ב; שו"ת להורות נתן ח"ה סי' לח; יחוה דעת ח"ו סי' לט. וראה מ"ב סי' תריז סק"ז.
  140. ערוך לנר, כריתות יח ב. וראה בשו"ת בנין ציון ח"א סי' לד, שמשמע שחזר בו; שו"ת שם משמעון חאו"ח סי' כ; שו"ת הרב"ז סי' יא, שמותר אחר כך פחות מכשיעור. וראה עוד בשו"ת אבני נזר חאו"ח סי' תנה; שו"ת הלל אומר חאו"ח סי' שא; תו"ש כי תשא פל"א אות ס; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' יב-יג.
  141. ב"י יו"ד רסי' רסב, בשם המהרי"ק. וראה בשמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' פט.
  142. שו"ת בנין ציון ח"א סי' לד; ביאה"ל סי' תריח ס"ז ד"ה ואם. וראה עוד בס' שבת שבתון סע' קי.
  143. ט"ז או"ח סי' תריח סק"ט; מג"א שם סק"ח.
  144. capsule.
  145. הרב א.ש. שמרלר, בשבילי הרפואה, ב, תשל"ט, עמ' כז ואילך.
  146. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של הרב שמרלר, שם.
  147. שו"ת שאגת אריה סי' עה-עו. אמנם הוא פטור עליהם, אבל בגלל שאחשביה לרפואה, יש איסור גם באכילה שלא כדרכה. וראה מה שהקשו על שיטתו מדברי הרמב"ם יסודי התורה א ח - בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' קיא; קובץ על הרמב"ם שם; האדמו"ר מצאנז, בשבילי הרפואה, ג-ד, תש"מ, עמ' ט ואילך.
  148. אחיעזר ח"ג סי' סא.
  149. שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' קיא.
  150. ס' החינוך מ' שיג, על פי המנ"ח שם סק"ה.
  151. מנ"ח שם; משל"מ יסודי התורה ה ח. וראה באריכות ביחס לשיטה זו בשד"ח מע' יום הכיפורים סי' ג אות יג; שו"ת צמח צדק חאו"ח סי' סג; שו"ת הרב"ז סי' יא אות ד; שבת שבתון סקע"ט.
  152. ראה בבלי יומא פג א, במי שאחזו בולמוס, שמאכילים אותו הקל-הקל תחילה. וראה שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ב סי' יא.
  153. ראה ע' כשרות הע' 28 ואילך.
  154. יד המלך שביתת העשור ב ט; שו"ת חסד לאברהם מהדו"ת חאו"ח סי' סז; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב סי' קצב.
  155. ב"י וב"ח או"ח סי' תריז; כס"מ מאכלות אסורות יד יד; שו"ת נובי"ק חאו"ח סי' לו; שיח יצחק יומא דפ"ג על מי שאחזו בולמוס; שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' פח; אפיקי ים ח"ב סי' לב; קובץ הערות סי' יח אות ה ואילך; שו"ת חשב האפוד סי' עא; שו"ת משנה הלכות ח"ד סי' עה; יחוה דעת ח"ו סי' לט. וראה עוד במקראי קודש, ימים נוראים סי' ס-סב; עמוד הימיני סי' מד; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ד, וח"י סי' מו-מז; הרב מ. שטינברג, מוריה, קעג-קעד, אדר תשמ"ו, עמ' לו ואילך; הרב ש. טנא, בשבילי הרפואה, ב, תשל"ט, עמ' יט ואילך; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קלו וסי' קלח.
  156. אור שמח מאכלות אסורות יד יד.
  157. ס' המקנה, קונט' קול סופר בסוף הספר אות ז. וראה מקראי קודש, ימים נוראים סי' סא; הערות הגרא"י וולדינברג בסוף נשמת אברהם ח"ד, הע' ב.
  158. שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכג; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סא. וראה לעיל הע' 115 ואילך, בדרך אכילה זו.
  159. ראה שו"ת אחיעזר ח"ג סי' לא; שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' פח; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון סקצ"ז.
  160. ראה דוגמאות שונות בס' שבת שבתון, סעיפים פד-צד.
  161. שבת שבתון סקפ"ד.
  162. ראה להלן בחלק ד, בשיטת אכילה ושתיה זו.
  163. ראה להלן בחלק ד, בהגדרת השיעורים.
  164. רמב"ן תורת האדם שער הסכנה; רא"ש יומא פ"ח סי' יג; ר"ן יומא פ"ח; מ"מ שביתת העשור ב ח; המחבר בשו"ע או"ח תריח ז. והוא על פי המבואר בכריתות יג א, בדין מעוברת האוכלת מאכל איסור מפני הסכנה, שעליה לאכול פחות-פחות מכשיעור.
  165. ראה להלן בחלק ד בשיעורו.
  166. ראה לעיל הע' 13-14.
  167. הגר"ח מבריסק, הובאו דבריו על ידי בנו הגרי"ז הלוי, בפ"ב מהל' שביתת העשור (וראה עוד בס' המועדים בהלכה, עמ' פב, ובס' אישים ושיטות עמ' 64. והסביר הגרי"ז את שיטת אביו הגר"ח על פי המ"מ בבלי שבת ב יד, שמותר לחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה בכל צרכיו, ואפילו אין במניעת הדבר ההוא משום סכנה, וכן כתב במג"א סי' שכח סק"ד, ואם כן חולה שיש בו סכנה וצריך לאכול ביום-הכיפורים, הרי האכילה היא מכלל צרכיו, ואיך ניתן לו פחות מכשיעור, והבדיל בין מעוברת שעדיין איננה חולה, אלא שאם לא תאכל תבוא לידי סכנה, שאז יש להאכילה פחות מכשיעור, לבין חולה שיש בו סכנה, שהוא כבר מסוכן, ולכן יש להאכילו כל צרכו, והוכיח כן גם מהמנ"ח מ' שיג; העמק שאלה, פר' ברכה, שאילתא קסז סקי"ז, והעיד שם, שגם הגר"ח מוואלוז'ין הורה כן למעשה. טעמו: הרי"ף והרמב"ם לא כתבו דין זה ביחס לחולה שיש בו סכנה, והדין בכריתות נאמר דווקא במעוברת, וראה עוד בהעמק שאלה שאילתא לח אות ה; אור שמח מאכלות אסורות יד יד. וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' שמט; שם ח"ב סי' רפח.
  168. ערוה"ש או"ח תריח טו; שו"ת חשב האפוד סי' עא; הרב מ. שטינברג, מוריה, קעג-קעד, אדר תשמ"ו, עמ' לו ואילך; שו"ת משנה הלכות ח"ד סי' עה; יחוה דעת ח"ו סי' לט - שהבדילו בין שבת לבין יום-הכיפורים, על פי הסתירה שבין המ"מ בבלי שבת ב יד, והמ"מ שביתת העשור ב יד; או בין צרכים שיש בהם תועלת לחולה, לבין אכילה בפחות מכשיעור, עיי"ש. וראה עוד שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' תנג; קובץ הערות יבמות סי' יח; ביאוה"ל סי' שכח ס"ד; מקראי קודש, ימים נוראים, סי' מב; מועדים וזמנים השלם ח"א סי' ס; שו"ת דברי ישראל ח"ג סי' פד סק"ג; שם סי' פו, וסי' קיח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' יב-יג; שמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' כ; שבת שבתון סקפ"ג.
  169. רמב"ן, תורת האדם, שער הסכנה; רא"ש יומא פ"ח סי' יג; מ"ב סי' תריז סק"ד.
  170. תוספתא יומא ד ד; רמב"ם שביתת עשור ב ד; טושו"ע או"ח תריח ז. וראה כריתות יב ב. וראה להלן בחלק ד בהגדרת שיעור זה.
  171. שו"ת חת"ס ח"ו סי' כג; שו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' לט; שו"ת דברי נחמיה חאו"ח סי' מ-מא. ומספרים על ר' ישראל סלנטר, אבי תורת המוסר, שבעת מגיפת כולירע הוא בעצמו עלה על הבימה, ודרש שהקהל לא יתענה, ויש מוסיפים שהוא בעצמו טעם בפניהם - שו"ת מצפה אריה מהדו"ת חחו"מ סי' מה; המועדים בהלכה עמ' פג; ס' ימים נוראים לש"י עגנון, עמ' רעג. אמנם ראה בהליכות שלמה ח"ב פ"ה הע' 58, שיש עדויות שר' ישראל סלנט בעצמו לא אכל. וראה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' צא, שהגאון ר' ישראל סלנטר ציווה בשעת מחלת כולירע מתפשטת, שכל בני העיר, אף שהיו בריאים, יאכלו ביום הכיפורים, כדי שלא יחלו, מפני שהרעבים עלולים להדבק יותר. וכן מסופר, שבשעת המגיפה בשנת תר"ח הכריז הרב הצדיק ר' שלום מבעלזא, שכל מי שמרגיש חולשה רבה, ישתה או יאכל כפי הצורך לחזק ליבו - ימים נוראים לש"י עגנון, עמ' רעג. ובשו"ת מצפה אריה שם מביא, שבעל השואל ומשיב אף הוא הורה לקהילת אסטראה בשנת תרל"ג שלא להתענות, הן חולים והן בריאים, ויאכלו פחות-פחות מכשיעור.
  172. שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' כו.
  173. בס' ראשית בכורים דל"ג, הובא בס' המועדים בהלכה עמ' פד, כתב להודיע הדבר הגדול הזה לדורות עולם, אשר בתלתא הוי חזקה, מאלפים ורבבות אנשים ונשים ת"ל, התענו כולם בצום כיפור דשנת תקצ"ט, ות"ט, ותרכ"ז בכל מדינתנו אז, ולא קרה להם כל רע חלילה, ונודע זאת כמעט בכל העולם אז. ובשו"ת מצפה אריה שם, הביא שחלקו רבני ווילנא על ר' ישראל סלנטר. וראה בביאוה"ל סי' תריח ס"א סוד"ה חולה.
  174. מנ"ח מ' לב, מוסך השבת, מלאכת הטוחן.
  175. ראה באריכות בענייני שיעורים - צל"ח פסחים קטז א; הגר"א, מעשה רב סי' קז; שו"ת רעק"א סי' לט; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קכז, וח"ו סי' טז; שו"ת תורת חסד חאו"ח סי' לב; שו"ת מצפה אריה תניינא חחו"מ סי' מה; מנ"ח מ' שיג; קובץ שיעורים ח"ב סי' מו ס"ג; חזו"א חאו"ח סי' לט, קונטרס השיעורים; שיעורי תורה (הגרא"ח נאה), נד' תש"ג; שיעורין של תורה הגרי"י קנייבסקי, נד' תשט"ז; המועדים בהלכה עמ' פב; אנציקלופדיה תלמודית ע' אכילת פרס, וע' ביצה @; שמירת שבת כהלכתה פל"ט יח-כז; חזון עובדיה ח"א כרך א סי' יב; שם כרך ב, סי' כח, עמ' תקטז בהע'; יחוה דעת ח"ד סי' נה; ילקוט יוסף ח"ג סי' קפד סט"ז; מועדים וזמנים השלם, ח"ג סי' רסו הע' א; אוצר המכתבים ח"א סי' רעא; תורת היולדת פנ"ב. וראה מאמרו של מ. כסלו, בד"ד, 16, תשס"ה, עמ' 77 ואילך, על גודל כזית.
  176. חזו"א חאו"ח סי' לט, קונטרס השיעורים.
  177. חושב מחשבות, קונט' מקוה טהרה פכ"ז; צל"ח פסחים קטז א; הגר"א במעשה רב סי' קה וסי' קז; שו"ת רעק"א החדשות סי' לט; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קכז; שו"ת משיב דבר ח"א סי' כד; חזו"א קונטרס השיעורים; ס' שיעורין של תורה. וראה עוד בפתח הדביר ח"א סי' קצ. וראה בדעת תורה להמהרש"ם יו"ד סי' לה, שהביצים התקטנו כבר בימי חז"ל, וראה בשיעורין של תורה שם.
  178. שו"ת מנחת ברוך סי' עה-עו; ס' שיעורי תורה. וראה בשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' נה, ובחזון עובדיה ח"א כרך א, סי' יב, בהע' עמ' קפז, שרוב האחרונים סוברים כן.
  179. ראה אוצה"ג בבלי עירובין סי' קסז; רב שרירא גאון, הובאו דבריו באוצר תשובות הגאונים (ב.מ. לוין), בריש מס' ביצה. וראה שם בסוף הספר מהגראי"ה קוק, שנמצאו ביצי תרנגולת חנוטים במצרים, וגודלם כביצים שבימינו; ערוה"ש או"ח קסח יג, ושם תעב יב; ביאוה"ל סי' רעא סי"ג ד"ה רביעית. וראה אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' קמה. וראה באריכות במאמריו של פרופ' א.י. גרינפילד, על פי השוואות למידות שהיו נהוגות בין היוונים והרומים בימי חז"ל, ומסקנתו שנפח הביצה היה ונשאר כ-50 סמ"ק - ראה מוריה, תמוז, תשמ"ב; תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 379 ואילך; המעין, תמוז, תשמ"ח, עמ' 62 ואילך; תחומין, יד, תשנ"ד, עמ' 396 ואילך; המעין, טבת תשנ"ה, עמ' 60 ואילך; תחומין, טז, תשנ"ו, עמ' 433 ואילך; בד"ד, 16, תשס"ה, עמ' 91 ואילך.
  180. שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קפא. וראה עוד בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קכז וחיו"ד סי' קפד.
  181. ראה ראש אפרים על טרפות, קונטרס התשובות סי' טז, ובמטה אפרים סי' תרו באלף למטה; מ"ב סי' רעא סי"ג בביאוה"ל, ובסי' תפו סק"א. וראה גם בחזו"א קונטרס השיעורים סקט"ו.
  182. בבלי בכורות לט ב, ובפירש"י שם; רמב"ם נשיאת כפים טו ד, ורמב"ם בבלי שבת יז לו; אור זרוע ח"ב סי' קכז; ב"י יו"ד סי' רפג; שו"ע הרב או"ח לב סג. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ע' אצבע, עמ' קנ.
  183. לפי שיטת הגרא"ח נאה.
  184. לפי החישוב העולה משו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קלו.
  185. לפי שיטת החזו"א. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' ג, שכתב שבדרך כלל אנו מחמירים בשיעור אגודל לכתחילה שהוא 2.5 ס"מ.
  186. ראה פיהמ"ש לרמב"ם חלה ב ו, ועדויות א ב, וטהרות ג ד; רמב"ם חמץ ומצה ה יב, ובמ"מ שם; שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רצא; טושו"ע או"ח תנו א, ובמ"ב שם סק"ג; כף החיים שם סק"י, בשם כמה פוסקים; שו"ת אבקת רוכל סוסי' נג; פר"ח יו"ד סי' צט סק"ו; חזו"א, או"ח קונטרס השיעורים; שיעורי תורה להגרא"ח נאה סי' א והע' א; אור לציון פי"ב ס"ג ופי"ד סי"ח; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' סידור פסח כהלכתו, ח"ב, פ"ח הע' 17, ובס' וזאת הברכה, עמ' 8; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ע' ביצה @, עמ' קמד-קמה. אמנם ראה בכף החיים סי' קסח סקמ"ו, ושם סי' תפו סק"א, שהביא מהחיד"א ומכמה גדולים, שמשערים במשקל ולא בנפח, וכן משמע בבן איש חי פר' פנחס אות יט ופר' שמיני אות א. ובילקוט יוסף סי' קפד סקי"ז כתב בשם הגר"ע יוסף שאף על פי שהעיקר לשער בנפח, אך למעשה יש לשער במשקל, וכן דעת הגר"מ אליהו, הובאו דבריו בס' וזאת הברכה, עמ' 208.
  187. שו"ת זרע אמת ח"א סי' כט.
  188. מ"ב בשעה"צ סי' תפו סק"ג. וראה עור במ"ב סי' רי סק"א. אמנם לא נברר לשיטה זו מה ההגדרה של חלל גדול וחלל קטן לעניין השיעור - ראה בס' איפת צדקה להגרי"י קנייבסקי ענף יח. וראה עוד בס' שונה הלכותלהגר"ח קנייבסקי, סי' תפו ס"ד.
  189. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בחוב' מבקשי תורה, ג, קובץ טז-יז, תשנ"ה, עמ' שעד.
  190. בבלי יומא עג ב; רמב"ם שביתת העשור ב א; טושו"ע או"ח תריב א. וראה בט"ז שם סק"א.
  191. טושו"ע או"ח תריח ז.
  192. רמב"ם שם, וראה במ"מ שם, וטושו"ע תריב א.
  193. כמבואר בטושו"ע תריח ז, וראה במג"א שם סק"ו.
  194. שיעורין של תורה, פרק שיעורי המצוות, אות כא; שמירת שבת כהלכתה פל"ט סי"ח. וראה בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' תריב סק"א, שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך, שמקובל אצל מורי הוראה מדורי דורות ש-30 גרם נקרא פחות מכשיעור. וראה מאמרו של הרב ב. נאה, שנה בשנה, תשכ"ב, עמ' 91, ששיעור זה הוא לפי הגרא"ח נאה, וקרוב מאד גם לפי החזו"א.
  195. הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון סק"ד.
  196. ראה לעיל הע' 186 ואילך.
  197. רמב"ם שם; טושו"ע או"ח תריב ב.
  198. שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קכז.
  199. טושו"ע או"ח תריב א.
  200. בבלי יומא עג ב; רמב"ם שביתת העשור ב א; טושו"ע או"ח תריב ט.
  201. טושו"ע או"ח תריח ז-ח.
  202. לפי שיטת החזו"א - ראה שיעורין של תורה, שיעורי המצוות אות כג.
  203. הרב ב. נאה, שנה בשנה, תשכ"ב, עמ' 91.
  204. רמב"ם שם; טושו"ע או"ח תריב ב, לענין אוכלים, וה"ה לענין משקים.
  205. טושו"ע או"ח תריב ט, ומ"ב שם סקכ"ד; טושו"ע או"ח תריח ז, ובמ"ב שם סקכ"א. וראה בשמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' עה.
  206. מ"ב סי' תריח סקכ"א. וראה עוד בנידון בשמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' פב.
  207. שו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' לא.
  208. טושו"ע או"ח תריב ג. וראה בבלי יומא פ ב. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' ד אות כה; שמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' סז.
  209. ראב"ד תרומות י ג; פר"ח או"ח סי' תריב ס"י; ביאור הגר"א שם סק"י.
  210. רמב"ם שביתת העשור ב ד; שעה"צ סי' רי סקי"ב. וראה בשו"ע תריב י, שהביא שתי הדעות. וראה הערות הגר"ע יוסף לס' נשמת אברהם, חאו"ח, מהד' שניה, עמ' שלו, לסי' תריב ס"י.
  211. חיי אדם קמה ל.
  212. שעה"צ סי' קי סקי"א. וראה עוד במג"א סי' קעח סקי"ג; א"ר שם סקי"ב; שו"ת אור לציון ח"ב פי"ד סי"ז, ובהערות שם.
  213. ראה טושו"ע שם ד, וביאור הגר"א שם.
  214. שו"ת חת"ס ח"ו סי' טז; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' פה; מ"ב סי' תריח סקכ"א; שיעורין של תורה, שיעורי מצוות אות כט, בדעת החזו"א; שמירת שבת כהלכתה פל"ט סי"ח.
  215. גולות עיליות על משנה מקוואות י ז, בקבלה מבעל התניא; שד"ח אכילה, אות ג, בשם דרכי הוראה; שו"ת מלמד להועיל חאו"ח סי' קיג אות ה.
  216. ביכורי יעקב או"ח סי' תרלט סקי"ג; מועד לכל חי סי' כ אות לג.
  217. כף החיים סי' רי סק"ח.
  218. ערוה"ש או"ח תריח יד; שו"ת צמח צדק החדש, במילואים סי' ט. ועיי"ש שבעל פה הסכים לשבעה רגעים.
  219. שו"ת מצפה אריה מהדו"ת חאו"ח סי' מ; תכלת מרדכי, פתיחה אות י; שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' רפט, בשם הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור.
  220. ערוה"ש או"ח רב ח; כף החיים או"ח סי' רי סק"ח, וסי' תריח סקמ"ג; שיעורי תורה עמ' רג-רד; יחוה דעת ח"א סוסי' יז; שו"ת אבן ישראל ח"ז סי' לו אות ד. וראה שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' מא, שהוא פחות מג' רגעים.
  221. שו"ת חת"ס ח"ו סי' כג. וראה שמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' עא.
  222. מנ"ח מ' שיג סק"ב; שו"ת תורת חסד חאו"ח סי' לב; אורחות חיים סי' תריב סק"ד; מ"ב סי' פא סק"ג. ומה שכתב המ"ב סי' תריח סקכ"א, שמשערים כדי אכילת פרס בכל אדם, עי' בחזו"א או"ח סי' לט סקי"ח, שהכוונה לאדם בינוני, ואין משערים כדי אכילת פרס בכל אדם. וראה עוד בס' שבת שבתון סקק"ו. וראה עוד בשו"ת צפנת פענח סי' קפ. וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אכילת פרס, עמ' תשצו-ז. וראה עוד בשו"ת אור לציון ח"ב פי"ד סי"ז, ובהערות שם.
  223. מ"ב סי' רעא סקס"ח. וראה עוד בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנג, בחישוב שיעור רביעית.
  224. הגרא"ח נאה, שיעורי תורה שער ג. והסימן הוא גימטריא 'כוס'.
  225. חזו"א, או"ח קונטרס השיעורים אות טז. והסימן הוא גימטריא 'כוס הגון'. וראה בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' צא אות ז, שהעיר שכל השיעורים הללו הם גדולים מידי. וראה עוד בס' סידור פסח כהלכתו, ח"ב, פ"ג ס"ג.
  226. חזו"א או"ח סי' לט סוסקי"ח; שמירת שבת כהלכתה פל"ט סי"ח, והע' סז; הרב מ. שטינברג, מוריה, קעג-קעד, אדר תשמ"ו, עמ' לו ואילך.
  227. טושו"ע או"ח תריב ב; מ"ב סי' תריח סקכ"א.
  228. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' פו.
  229. טושו"ע או"ח תריח ח. וראה בשו"ת באהלה של תורה, חאו"ח סי' פ, שהציע עבור מי שאינו יכול להסתפק בשתיה לשיעורין ויותר מכדי אכילת פרס לפגום את טעמו של המשקה, עיי"ש.
  230. מג"א סי' תריח סק"ח; מטה אפרים תריח י; מ"ב שם סקכ"ד.
  231. ערוה"ש או"ח תריח טו.
  232. רמ"א או"ח שכח י; מ"ב סי' תריח סק"א. וראה רמב"ם שביתת העשור ב ח.
  233. מטה אפרים תריח ח.
  234. חיי אדם קמה כט; מטה אפרים תריח ו; סידור בית יעקב, הל' יוהכ"פ, שער העין, שער העליון. וראה בערוה"ש או"ח תריח יג, בעניין רופאים הנקראים פעלשארעס, שאין להם הסמכה ממשלתית, לעומת דוקטורים, שהם רופאים מוסמכים, עיי"ש.
  235. שד"ח מערכת יוה"כ סי' ג כלל ה; תפא"י בבלי יומא ח ה, ובהלכתא גבירתא שם; ס' רוח חיים סי' תקנא סק"ד; שו"ת האלף לך שלמה חאבהע"ז סי' עב; שו"ת הרמ"ץ סי' לט אות יא; ביאוה"ל סי' תריח ס"א ד"ה חולה.
  236. ילקוט יוסף, מועדים, הל' הימים הנוראים, דין קטן וחולה ביום הכיפורים, ס"ה.
  237. עשה לך רב, ח"ז, עמ' שכט, סי' לז.
  238. ילקוט יוסף שם.
  239. מטה אפרים תריח ב; ביאוה"ל סי' תריח ס"א ד"ה חולה. וראה בשמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' טו. וראה עוד בע' נאמנות הרופאים.
  240. הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון, ס"ג סק"ג.
  241. הגרי"ז סולובייציק מבריסק, הובאו דבריו על ידי הגרש"י זוין, הלכה ורפואה, ב, עמ' צב. וראה הרחבת דברים על ידי האדמו"ר מ"מ שניאורסון מלובביטש, הובאו דבריו בספר 'מה רבו מעשיך ה', בעריכת הרב י. גינזבורג ופרופ' י. ברנובר, מהד' שניה, תש"ס, עמ' 119 ואילך.
  242. מ"ב שם.
  243. מטה אפרים תריח א; שו"ע הרב או"ח תריח ו.
  244. מהר"י קולון, שורש קנט. וראה עוד בס' שבת שבתון סקע"ה.
  245. ס' שבת שבתון, ס"א סק"א.
  246. מ"ב סי' תריח סק"ב.
  247. בבלי יומא פג א; רמב"ם שביתת העשור ב ח; טושו"ע או"ח תריח א.
  248. פרמ"ג או"ח סי' תריח במשב"צ סק"ב; מ"ב שם סק"ג.
  249. רש"י יומא שם ד"ה תונבא; ערוך ע' תנב.
  250. רי"ף ורא"ש יומא שם.
  251. שבת שבתון סקע"ה.
  252. ואם צריך דווקא שיאמר שיסתכן או לא - ראה הגה' מיימוניות שביתת העשור פ"ב אות ה. וראה במטה אפרים סי' תריח בקצה המטה סק"ב, לעניין מומר שדורש לאכול, בטענה שהוא חולה שיש בו סכנה, אם מאכילים אותו. וראה בנידון ברא"ש בבלי יומא פ"ח סי' יג, ובדעת התוס' שהביא שם. וראה בקרבן נתנאל שם.
  253. מטה אפרים תריח א. וראה ביאוה"ל שם ד"ה ואם.
  254. בבלי יומא פג א; רמב"ם שם; טושו"ע שם.
  255. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' יג.
  256. מ"ב שם סק"ה.
  257. שבת שבתון סקע"ז.
  258. רמ"א או"ח תריח ד.
  259. מטה אפרים שם ד; מ"ב שם סקי"ב.
  260. שו"ת הרדב"ז סי' אלף קלח (סו); מג"א סי' תריח סק"ג; חיי אדם קמה כט; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' קסד.
  261. שמירת שבת כהלכתה פל"ט ס"ד.
  262. ערוה"ש או"ח תריח ב,ה-ו.
  263. שו"ת הרדב"ז שם; מג"א סי' שכח סק"ו; חיי אדם שם; ערוה"ש שם; שו"ת שבט הלוי שם. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' עד, מה שכתב לחלק בין מאכל לבין תרופה, עיי"ש.
  264. חיי אדם שם.
  265. יומא שם; רמב"ם שם; טושו"ע או"ח תריח ב.
  266. רמ"א שם.
  267. טושו"ע או"ח תריח ג.
  268. שבת שבתון סקע"ד.
  269. בבלי יומא פד ב. וראה ע' פקוח נפש הע' 32 ואילך והע' 47 ואילך.
  270. רמב"ן תורת האדם שער הסכנה; ר"ן על הרי"ף, בבלי יומא פג א ד"ה וכללא; רא"ש יומא פ"ח סי' יג; מאירי יומא פג א; טושו"ע או"ח תריח ג. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה סי' יא אות ב; שבת שבתון סקע"ג. ואם האחד שאומר צריך הוא רופא כשר, והשניים שאומרים שאין צריך הם נשים או פסולים - יש מי שכתב, שגם אז שומעים להם - מנחת זאב סי' טז, ויש מי שחולק - שו"ת ציץ אליעזר ח"ה סי' יא אות ב.
  271. רמב"ם שביתת העשור ב ח. וראה במ"מ שם, שכן גם דעת השאילתות (והיא בפר' שמות שאילתא לח). וראה עוד ברא"ש בבלי יומא פ"ח סי' יג.
  272. רמב"ן תורת האדם שער הסכנה; מ"מ שביתת העשור ב ח, בשם מקצת הגאונים ואחרונים; טושו"ע או"ח תריח ד. וראה בהעמק שאלה שאילתא לח אות ד.
  273. שבט מיהודה, שער חמישי, עמ' שנ ואילך. ואין דין הרופאים דומה לדין הפוסקים שנחלקו הרמ"א חו"מ כה ב, והש"ך שם סקי"ט, אם הולכים אחר רוב הפוסקים, גם כשהם מנמקים את שיטותיהם בטעמים שונים. שכן בנידון ענייני רפואה העיקר היא המסקנה ולא הדיון, וכן מפני שבנידוננו מדובר בספק פיקוח נפש. וראה עוד בס' שבת שבתון סקע"ג.
  274. רמ"א תריח ב.
  275. מג"א סי' תריח סק"ד; מ"ב שם סק"ח.
  276. מטה אפרים תריח ג.
  277. ראה בשעה"צ שם סקי"א, בדעת הרמ"א.
  278. מ"ב שם סק"ח. וראה עוד בדין בקיאים לעומת רבים בנושאי כלי הרמב"ם שביתת העשור ב ח, ובנושאי כלי טושו"ע או"ח תריח ב. וראה במאמרו של הרב א. חפוטא, נועם, ה, תשכ"ב, עמ' קצה ואילך.
  279. מ"ב סי' תריח סקי"ג.
  280. ירושלמי יומא ח ד; רמב"ן תורת האדם שער הסכנה; מ"מ שביתת העשור ב ח; טושו"ע או"ח תריח ה. והרמב"ם השמיט דין זה - ראה ערוה"ש או"ח תריח ח-ט, ומאמרו של הרב י. קוליץ, בשבילי הרפואה, ב, תשל"ט, עמ' נה.
  281. ט"ז שם סק"ח; מטה אפרים שם ה.
  282. ראה מטה אפרים תריח באלף למטה סק"י; מ"ב שם סקט"ו. וראה עוד בס' שבת שבתון סקע"ב.
  283. פרמ"ג שם משב"ז סק"ח; מ"ב שם סקט"ו. וראה בשעה"צ שם סקי"ח; מטה אפרים באלף למטה סי' תריח סק"ד; הרב קוליץ שם. וראה במאמרו של הרב קוליץ שם, שנסתפק במקרה שהאומר אינו צריך הוא יותר בקי ומופלג בחכמת הרפואה מהאומר שאינו יודע, האם גם אז אומרים שמאכילים אותו, או שאז דעת האומר איני יודע כאילו לא קיימת.
  284. מטה אפרים תריח ה.
  285. ראה במאמרו של הרב קוליץ, שם, שייתכן שהדין צריך להיות שמאכילים אותו.
  286. ערוה"ש תריח יג; שבת שבתון סק"ע.
  287. ויקרא יח ה.
  288. הועתק ממחזור עתיק - ראה תורת היולדת, פנ"ב ס"י.
  289. ב"ק צב ב. וראה בטושו"ע או"ח תקעד ג.
  290. שו"ת ריב"ש סי' רפז, ושם, בשם הרא"ה; מג"א סי' תקסח סק"ב; מרחשת ח"א סי' יד; מקראי קודש, ימים נוראים, סי' לט; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' קטו. ולעניין השיעור שבו איבד תעניתו, אם הוא ככותבת, או כזית - ראה בשו"ת הריב"ש שם; מג"א שם, ובמחצית השקל שם, סק"ב; ברכ"י או"ח סי' תקסח אות ב.
  291. שו"ת יד סופר ח"א סי' ז אות ד; שו"ת לבושי מרדכי מהדו"ת חיו"ד סי' יא אות ג; שו"ת ישכיל עבדי ח"ח חאו"ח סי' כ אות לה; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פל"ט סל"א, והע' קא שם; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קלט; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' יז אות ו. וראה בשו"ת מהרי"ל דיסקין בקו"א אות סח; שו"ת ושב הכהן סי' ג. וראה מאמרו של הרב ח.י. אייזנבך, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' רסה ואילך.
  292. ב"י או"ח סי' תריח, בשם הגהות מיימוניות; שעה"צ סי' רד סק"מ; קיצושו"ע קלג יח; שערי הלכה ומנהג ח"ב סי' רנב.
  293. שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' מה, והגה' מהרש"ם סי' קעח אות ה, ואורחות חיים סי' תריח סק"ז; שו"ת שבט הלוי ח"י סי' צ; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' מעדני שלמה ח"א עמ' סה. וראה עוד בנידון בשו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' קב; שו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' כז.
  294. האדר"ת, הובאו דבריו במקראי קודש, ימים נוראים, סי' נח.
  295. שמירת שבת כהלכתה פל"ט סכ"א; תורת היולדת פנ"ב סי"ד, ובהע' לד שם.
  296. שיטמ"ק בבלי ברכות מה א.
  297. שו"ת מהר"ם מרוטנברג, פראג, סי' עא; טור או"ח תריח, בשם הרא"ש; ב"י או"ח סי' תריח, בשם הגהות מיימוניות; שו"ע או"ח תריח י; מ"ב שם סקכ"ט. וראה עוד שו"ת מהרי"ל החדשות סי' קג.
  298. כנה"ג או"ח סי' תריח בהגה"ט; מג"א שם סקי"א; שו"ע הרב שם יח; מ"ב שם.
  299. חיי אדם קמה לב; פרמ"ג סי' תריח בא"א סק"י; מ"ב סי' תריח סקכ"ט. וראה בס' ועלהו לא יבול ח"ב עמ' רעח.
  300. שמירת שבת כהלכתה פל"ט סל"א, ובשם הגרש"ז אויערבאך, שם הע' קו. וראה בתורת היולדת פנ"ב סי"ג.
  301. שבלי הלקט השלם סי' רסז, וסי' שיב; תניא רבתי סי' פ, בשם ר' אביגדור כץ; ט"ז או"ח סי' תריח סק"י. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, ע' ברכת המזון, עמ' תצו הע' 330. וראה עוד בשו"ת דברי מנחם להרב כשר ח"ד סי' צג. וראה בערוה"ש או"ח תריח יז, שסיים "ולא ידעתי איך החולים נוהגים בזה".
  302. מטה אפרים תריח יז.
  303. מטה אפרים סי' תריח; מ"ב שם סקכ"ח.
  304. ראה בס' 'ועלהו לא יבול', עמ' סז, בדעת הגרש"ז אויערבאך.
  305. שבלי הלקט סי' שיא-שיב; מג"א סי' תריח סק"י; מטה אפרים תריח יז; ערוה"ש או"ח תריח יז; מ"ב שם סקכ"ט; שמירת שבת כהלכתה פל"ט סל"א.
  306. הגרעק"א, בהגהותיו על המג"א שם; תו"ש מילואים לכרך יד, אות יז, הע' ב; שו"ת משנת יעבץ חאו"ח סי' נט. וראה שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נח אות ד.
  307. הרב ש.ב. ורנר, בשבילי הרפואה, א, תשל"ט, עמ' נח ואילך.
  308. שו"ת ישכיל עבדי ח"ח חאו"ח סי' כ אות לד.
  309. אור שמח עבודת יוה"כ ד א; חיי אדם קמה לב; שו"ע הרב תריח יח; שעה"צ סי' תריח סקכ"ב; שו"ת ישכיל עבדי שם; שו"ת הר צבי חאו"ח ח"א סי' קנה; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"א סי' נט; שמירת שבת כהלכתה פל"ט סל"א; שו"ת אבן פינה ח"א סי' נז. וראה מקראי קודש, ימים נוראים, סי' נד; מאמרו של הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' רסג-ד; תורת היולדת פנ"ב הע' כט. וכן הורה הגרש"ז אויערבאך - ראה הליכות שלמה ח"ב פ"ד הע' ה והע' 16.
  310. מג"א סי' תריח סק"י; חיי אדם קמה לב.
  311. מטה אפרים סי' תריח בקצה המטה סקט"ז; סידור בית יעקב, הל' יוהכ"פ, שער העין, שער העליון.
  312. כנה"ג או"ח סי' תריח בהגה"ט; מור וקציעה או"ח סי' תריח.
  313. כף החיים סי' קצו סק"ט; שמירת שבת כהלכתה פל"ט סל"א; שבת שבתון סע' קלה.
  314. כף החיים שם; שו"ת יד מרדכי סי' ו אות ג; שו"ת רבבות אפרים ח"ד עמ' רעז אות טו, ועמ' רצב אות ו; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה, שם, הע' קה, ובס' ועלהו לא יבול, עמ' סז.
  315. שו"ת חת"ס ח"ו סי' כג.
  316. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' צד. וראה בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' תריח סק"ב. וכן הובאו הדברים בס' הליכות שלמה ח"ב פ"ד ס"ו. וראה עוד בשד"ח מערכת יוהכ"פ סי' ג אות ד.
  317. עשה לך רב ח"ו סי' נב.
  318. פסקי תשובה סי' קב, בהערה; שבת שבתון סקקל"ג.
  319. שו"ת תשובות והנהגות, ח"ג סי' קעו.
  320. הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו בס' מקראי קודש (הררי) הל' יוה"כ נספח יג, אות ד.
  321. שו"ת שבט הלוי ח"י סי' יט אות א.
  322. שבת שבתון סמ"ו. וראה רמ"א תרז ג ומ"ב שם סקי"ב.
  323. בבלי יומא פז ב. וראה פר"ח או"ח סי' תרז מה שהקשה מדוע השמיט הרמב"ם דין זה.
  324. שבת שבתון סקמ"ז.
  325. שו"ת רעק"א סי' כד, ובמפתחות; שד"ח מע' יוה"כ סי' ב אות ז; שו"ת מים חיים סי' לג.
  326. שו"ת לב חיים ח"ג סי' קלב; אלף המגן סי' תריט סקנ"ג. וראה בשד"ח מערכת יוהכ"פ סי' ב סק"ז.
  327. שו"ת רעק"א שם.
  328. מרחשת ח"א סי' יד אות ג. וכן משמע בשיטת רעק"א שם.
  329. שו"ת מים חיים שם.
  330. סידור יעב"ץ, דיני מנחה של יוה"כ, אות ג; שו"ת שנות חיים ח"ג סי' שמב; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנז; שו"ת שארית חיים סי' ב. וראה עוד בשו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' עד; ס' מרחשת ח"א סי' יד סק"ד; ילקוט יוסף, מועדים, הל' הימים הנוראים, דין קטן וחולה ביום הכיפורים, סי"ט. ודלא כר' חיים פלאג'י שו"ת לב חיים ח"ג סי' קלה, שאסר גם בשחרית. וראה עוד בקרן לדוד סי' קמה; שו"ת ציץ אליעזר, חט"ו, סי' לב אות ט; שו"ת באהלה של תורה חאו"ח סי' פג.
  331. מרחשת ח"א סי' יד אות ב.
  332. ס' מרחשת שם; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' קטו. וראה גם בשו"ת דודאי השדה סי' יב.
  333. תשובות בהלכה, ח"א סי' ו.
  334. ס' שבת שבתון סע' נז.
  335. ישועות יעקב סי' תריב; שד"ח מערכת יוהכ"פ סי' ג אות ח; שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' קיא; פת"ש יו"ד סי' קנה סק"ו; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ד ח"א סי' נה; שו"ת חסד לאברהם מהדו"ת חאו"ח סי' סו; שו"ת ארץ צבי סי' פח; אורחות חיים סי' תריח סק"א; אלף המגן סי' תריח סקט"ו בהגה"ה; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' צא; שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' עה; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ב; שמירת שבת כהלכתה פל"ט ס"ח; שו"ת מעשה חושב ח"ג סי' כב. וראה בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' צז, שהתיר מה שמותר בשבת משום רפואה. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"י סי' פט, שהתיר לקחת גלולה למניעת הריון, בתנאי שאין לה כל טעם והיא כעץ, וללא מים. וראה בשו"ת משיב שלום סי' קעט, ובשו"ת כתונת יוסף סי' ד - שהסתפקו בדין זה. וראה עוד בתורת היולדת פנ"ב ס"ט, ובהע' כז שם.
  336. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' תריב הע' 8.
  337. שו"ת אגרות משה שם.
  338. הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון, פתיחה, אות יא. ולכאורה יש לומר, שאינו חייב לברך על שתיית המים, שכן נפסק בשו"ע או"ח רד ז, ובמ"ב שם סקמ"ב, שדווקא אם כוונתו גם להרוות צמאונו, חייב לברך, אבל ביום-הכיפורים בוודאי אין כוונתו להרוות צמאונו, וי"ל.
  339. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה שם.
  340. הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' תריב סק"ב; שבת שבתון סקפ"ה. וראה בשערים המצויינים בהלכה סי' קצב סקי"ב, שהסתפק בדבר.
  341. ראה ס' שבת שבתון, פתיחה, אות י.
  342. שבת שבתון סקפ"ד.
  343. שו"ת מים חיים (הלוי) סי' מו. וראה בס' רוח חיים או"ח סי' שכח אות ו.
  344. הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' תריב סק"ז.
  345. שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' פג. וראה במאמר A. Mosek and A.D. Korczyn, Neurology 45:1953, 1995, שצום הוא גורם חזק להתעוררות כאבי ראש, בפרט באנשים הסובלים מכאבי ראש חוזרים כמו מיגרנה.
  346. שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' צא.
  347. שו"ת דובב מישרים ח"א סי' קכד אות ג; שו"ת ארץ צבי סי' פח; שמירת שבת כהלכתה פל"ט ס"ט.
  348. שו"ת דובב מישרים ח"א סי' קכג.
  349. מטה אפרים סי' תרכא ס"א, ובקצה המטה על מטה אפרים, דט"ז ע"א; שמירת שבת כהלכתה פ"מ סמ"ח, על פי סידור הגר"א.
  350. רמב"ם שביתת העשור ג ב; חיבור התשובה למאירי, עמ' 481; עץ חיים הל' יוה"כ פ"א; רמ"א או"ח תריג ט; מ"ב שם סק"י; מטה אפרים תריג ג. וראה באלף למטה שם סק"ג. וראה בערוה"ש תריג ט, שהיינו דווקא כשרוחץ לצורך בריאות, אבל אם הוא לתענוג בלבד, גם בחולה אסור.
  351. מג"א סי' תריג סק"ד.
  352. ביאור הגר"א או"ח תריג ב, על פי הירושלמי בבלי ברכות ב ז. אך ראה מאירי ברכות טז ב, ר"ש סיריליאו, פירוש בעל ס' חרדים על הירושלמי שם, ונשמת אדם קמה א, שלא משמע כן להלכה.
  353. חיבור התשובה, שם; שו"ת לבושי מרדכי תנינא חיו"ד סי' יא אות ג.
  354. רבנו מנוח, שביתת העשור שם; ערוה"ש או"ח תריג ט.
  355. שו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א סי' פט.
  356. תורת היולדת פנ"ב סט"ו.
  357. בבלי יומא עז ב; רמב"ם שביתת עשור ג ט; טושו"ע או"ח תריד א.
  358. שו"ת גור אריה יהודה חאו"ח סי' לז; רש"ש בבלי יומא עז ב.
  359. רא"ש יומא עז א; טושו"ע או"ח תריד א. וראה תוס' יומא שם ד"ה דתנן.
  360. מ"ב שם סק"ב.
  361. שבת שבתון סקקמ"ג.
  362. רמב"ם שביתת העשור ג ח; מאירי חיבור התשובה, עמ' 487 ועמ' 491; רבנו ירוחם נתיב ז ח"ב; טושו"ע או"ח תריד ג; שו"ע הרב שם ה.
  363. מ"ב שם סק"י.
  364. ערוה"ש או"ח תריד ו. וראה בשמירת שבת כלכתה פל"ט הע' קיג, בקושיית הגרש"ז אויערבאך.
  365. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' תריד סק"א. וראה שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נג אות ג, שאין איסור מראית עין בחולה שמותר לו ללבוש מנעל עשוי מעור.
  366. שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' פג אות ב; שו"ת פאת שדך סי' סא.