חזקת קרקעות

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אדם היושב בקרקע תקופה מסויימת ומתנהג כבעלים - נאמן לטעון שהוא קנה אותה. ואם משהו מערער וטוען הלה איננו בעלים - אינו נאמן, אף אם הוא מביא הוכחות להיות בעלים קודם לתקופת החזקה.


אורכה[עריכה]

קבעו חכמים שאדם היושב בקרקע חברו שלוש שנים ונוהג בה כבעלים - יש לו "חזקה" (כלומר: הוא נאמן לומר שקנאה).

לדעת חלק מהתנאים, אין צורך בשלוש שנים שלימות, אלא די בפחות מכך. שיטת רבי ישמעאל שניתן להסתפק בשלוש פעמים בהם המחזיק אכל[1] גידולים חד-שנתיים בשדה, בכדי ליצור לו "חזקה". כגון: מי ש"כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו" הרי זו חזקה (ר"פ חזקת הבתים - ב"ב כח.).

בגמרא (שם) מבואר שרבי ישמעאל לומד את חזקת שלוש שנים משור המועד, וכמו ששור תם שנוגח שלוש פעמים נעשה מועד - כך חזקת שלוש שנים נוצרת ע"י שלוש אכילות.

בהסבר השוואה זו ישנן שתי גישות:
  1. כשם ששור שנגח שלוש פעמים הוחזק לשור נגחן כך בעלים שישבו בקרקעו שלוש שנים ולא צווח הוחזק שתקן (תוס' שם ד"ה עד נגיחה), וממילא ודאי שמכר או נתן (במתנה) את הקרקע למחזיק (תוס' ב"ב כט. ד"ה שתא קמייתא). כלומר: משור המועד למדנו שעד שלוש פעמים ניתן לתלות את הדבר במקרה, אך בפעם השלישית אנו לומדים שזהו תכונתו, וכך כאן - בפעם השלישית איננו תולים את שתיקתו במקרה (הגאון הנצי"ב, מרומי שדה, ר"פ חזקת הבתים, ד"ה ומעתה אמרינן; שיעורי רבי שמואל[2] שם, אות ה, עמ' סג).
  2. "כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה חזקה של תמוּת, אף כאן יצאה שדה זו מחזקה של מוכר, וכיון שיצאת מחזקת המוכר - עליו להביא ראיה שלא מכרה שהרי חברו מוחזק ועומד" (רמב"ן ב"ב כח. ד"ה משור המועד; וכן שאר הראשונים שם). וכוונת הדברים היא ששדה שאיננו יודעים מי בעליה, אנו תולים זאת באדם שדר בה עד שנתעורר הספק, אך אם אדם אחר דר שלוש פעמים (בלא מחאה[3]) בקרקע, אז בטלה חזקת מרא קמא של הבעלים הקודם (הערות וציונים, הרב א. אוסטרן, בני ברק תשנ"ז, עמ' ד; ועוד), וההנחה של הרואים היא שהאדם שדר בה קודם לכן היה הבעלים הקודם של הקרקע[4] (ברכת יצחק[5], עמ' רכב, ד"ה ונראה דצ"ל; ועוד).

לעומת זאת, רבנן אינם מקבלים את דעתו של רבי ישמעאל (ב"ב כח: ולו:), ולשיטתם נצרכות שלוש שנים שלימות בכדי ליצור "חזקה". בגמרא (ב"ב כח:-כט.) נדחים כמה הסברים לדעתם, עד שהמסקנה היא משום שאנשים נזהרים לשמור את שטרותיהם עד שלוש שנים, ולאחר מכאן מאבדים אותם, לפיכך חזקה היא שלוש שנים[6].

יש אומרים, שלדעת שמואל, מודים חכמים לרבי ישמעאל שאין צריך שלוש שנים שלימות, אלא די בשלושה גידולים, אלא צריכים להיות שלושה גידולים מאותו מין (רמב"ם ר"פ יב מהל' טוען ונטען; שיטמ"ק ב"ב לו: ד"ה ולעניין פסק הלכה; ועי'[7] רשב"ם שם ד"ה דקל נערה רמב"ן שם; מאירי שם; ועוד). ויש חולקים וסוברים שאף לדעת שמואל צריך שלוש שנים שלימות (רשב"ם ורמב"ן הנ"ל; חי' הרשב"א והריטב"א שם; וכ"ד הר"י מיגא"ש בחי' שם; ועוד).

רבי יהודה חולק על דעת רבי ישמעאל וחכמים, וסובר שכל הצורך בשלוש שנים הוא כדי שאם הבעלים הקודם ילך למקום רחוק (כמו אספמיא שהוא במרחק שנה הליכה מארץ ישראל[8]), יספיק לשמוע שמשהו ישב בשדהו ויבוא למחות, אבל אם ישב אדם בקרקע חברו ואכל מפירותיה בפניו והלה לא מחה - הרי זו ראיה שקנה או קיבל ממנו את השדה (רשב"ם ב"ב לח. ד"ה א"ר יהודה לא אמרו).


מצבים שאורכת פחות[עריכה]

אמר רבא: "ואי דלי ליה צנא דפירי (- ואם הרים לו סל של פירות) - לאלתר הוי חזקה" (ב"ב לה:). הרשב"ם (ד"ה ואי דלי ליה) והריטב"א (ד"ה אמר רבא) מסבירים שבמצב שיש עדים[9] שהמערער עזר למחזיק להגביה ולהעמיס את סל הפירות על כתיפו[10] (כדי להוליכם לבית המחזיק[11] - סמ"ע סי' קמב ס"ק ב), מעתה שוב אין המערער נאמן לטעון שהלה יורד לקרקעו בגזל, שכן אם לא מכר את הפירות - לא היה לו לסייע לו לקחת את הפירות. והסיוע הוא כעין הודאה[12] שמכר לו את השדה. ואף שחכמים סוברים שחזקת קרקעות היא רק בשלוש שנים ולא לאלתר, במצב שבו המערער עשה מעשה וסייע בידיים לבעל השדה - החזקה היא לאלתר (מאירי שם; ראב"ד בשטמ"ק שם). וכן פסק בשולחן ערוך (חו"מ רס"י קמב).

לעומת זאת, הר"ח (ברשב"ם הנ"ל) מפרש שמדובר שהמחזיק שלח כדורון סלסילה של פירות לבית המערער, ומתברר שהפירות הם של הלוקח, עובדה שהוא נותן מהם מתנות. וטעמו משום שהמערער מקבלם ואינו אומר דבר (מאירי ועוד), ואם היה השדה שלו לא היה מקבל מקצתם כדורון, אלא היה לוקח את כולם (טור ורמ"א שם).

במה דברים אמורים? במצב שהמערער טוען שהמחזיק גזלן[13], אולם אם המערער טוען[14] שהוא נתן לו את השדה לפירות - נאמן (ב"ב שם; רמב"ם שם ה"י; טושו"ע שם).


 מצבים נוספים: האי מאן דנקיט מגלא ותובילא (ב"ב לג: ע"ש)

ראו גם[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. כמובן, אין צריך אכילה פיזית דוקא, אלא העיקר שיקח הגידולים לעצמו. (ור' להלן שאם המחזיק פיתח את השטח, אבל לא לקח דבר לעצמו - אין זו חזקה).
  2. שיעורי רבי שמואל, על בבא בתרא חלק ב, תשנ"ג.
  3. עי' עליות דרבינו יונה שם.
  4. ולדעה זו, חזקת שלוש שנים איננה נובעת משתיקתו של המחזיק (ביאורי סוגיות על מסכת בבא בתרא, הרב שמואל הלוי הוניגסברג, בני ברק תשנ"ו, עמ' כג).
  5. ברכת יצחק, מאת הרב יצחק (בן ר' יעקב) אברג'ל, על מסכתות: בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות ושבועות, אשדוד תשס"ז.
  6. טעם זה איננו מסביר את טעם החזקה, וראה בערך חזקת שלוש שנים.
  7. הראשונים המובאים להלן, לא בהכרח סברו כשיטה זו, אך הביאו הסבר כזה.
  8. ולא חששו לאדם שמרחיק יותר (תוס' ב"ב לח. ד"ה אלא כדי).
  9. ובמצב שאין עדים שהמערער סייע למחזיק, אבל המערער בעצמו מודה בכך, אלא שאומר שלא מכר הקרקע למחזיק, אם נותן טעם מסתבר לדבריו (סיבה שבגללה היה מוכרח לסייע לו) הוא זוכה, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (נתה"מ סי' קמב ביאורים ס"ק א; ועי' חי' הרי"ם ב"ב שם ד"ה רשב"ם).
  10. יש מי שמפרש (רמב"ם פי"א מהל' טוען ונטען ה"ט) שמדובר במקרה שונה מעט: שיש עדים שהמערער אסף את הפירות מהשדה ושלחם לבית המחזיק. והטור (חו"מ רס"י קמב) כתב שהמערער סייעו ללקוט את הפירות והוליכם לביתו מיד הוי חזקה. וכתבו המפרשים (סמ"ע שם ס"ק א-ב; ועי' הגהות מיימוניות, שם אות ט; ועוד) שלא נחלקו המפרשים, ופירושיהם דומים זה לזה, משום שבכל המקרים יש אומדנא שהמערער הודה למחזיק שמכר לו את הקרקע. (ורק הר"ח המובא להלן חולק על שיטה זו).
  11. אבל במצב שלא היה ברור שהמערער מתכוון לקחת את הפירות לביתו - יכול המחזיק לטעון שאסף והעמיס עליו את הפירות כדי שיקחם לביתו של המערער (ב"ח).
  12. כלומר: יש פה אומדנא שהודה לו. ומטעם זה לא נאמן ג"כ במיגו (שיכול לומר לפירות הורדתיו וכדלהלן), משום שיש אנן סהדי שמודה שפירות שלו. ועוד שזהו מיגו גרוע, שכן אין כאן מה לי לשקר, משום שהוא מעדיף לטעון שהלה גוזל ממנו אף את הפירות (תוס' ב"ב שם ד"ה ואי דלי).
  13. בחי' הרי"ם מגור (ב"ב שם ד"ה אי דלי) מסביר שאין לומר שיתכן שמכר לו לפירות ולכן סייע לו בלקיטתם, מ"מ במצב שאיננו טוען כך, מצטרף מעשהו למעשי ההחזקה בשדה (של המחזיק). ואין לומר שטעם שאינו נאמן על השדה, מפני שהוא תובעו גם על הפירות, משום שלא אומרים הוחזק כפרן מממון לממון (חי' הרי"ם שם).
  14. ומדובר שטען כן מההתחלה, שכן אם טען שהלה גזלן, ואח"כ שבאו עדים שסייעו, חזר ואמר לפירות הורדתיו - אינו נאמן (ריטב"א שם).