חציצה בטבילה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

חציצה היא הבדלה והפסקה בין שני דברים, במקום שהצריכה התורה שלא יהיה הפסק ביניהם, והוא מלשון מחיצה.

כל הטעון טבילה במקווה, בין אדם ובין כלים, לא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים; ואם היה דבר חוצץ, לא עלתה לו טבילה, והרי הוא טמא כשהיה[1].

תנאים בדיני חציצה באופן כללי, הגדירו חז"ל והפוסקים תנאים שונים בדיני חציצה:

רובו ומקפיד דבר תורה, דבר החופה את רובו של הטובל, והוא מקפיד עליו ורוצה להעבירו, הרי זה חוצץ, ואם אינו מקפיד עליו, או שהיה חופה רק מיעוטו - אינו חוצץ; ומדרבנן גזרו על מיעוטו ומקפיד, וכן על רובו ואינו מקפיד; אבל אם היה הדבר חוצץ במיעוטו ואינו מקפיד עליו, אינו פוסל אפילו מדרבנן[2]. אכן, כתבו הפוסקים שנהגו להחמיר ולהסיר הדבר החוצץ, אף שהוא מיעוט ואינו מקפיד[3], אבל אם אי אפשר להסירו, הרי זה כדיעבד ומותר לטבול[4].

גדרי הקפדה מספר כללים נאמרו בגדרי ההקפדה: מקפיד היינו שדעתו להסירו, ואינו מקפיד, היינו שאינו שם לבו אליו אם עבר מגופו או לא, ואין סופו ליטלו[5]; היה מקפיד לפעמים, אף על פי שבשעת הטבילה אינו מקפיד, הרי זה חוצץ[6]; אם כל אדם אינו מקפיד בכך, אף על פי שזה מקפיד בדבר לפעמים, יש אומרים שאין זה חציצה, אם אינו מקפיד בזמן הטבילה[7], ויש חולקים[8]; דבר חוצץ שרוב בני האדם מקפידים עליו, או דבר שרוב בני האדם אינם מקפידים עליו, והוא מקפיד עליו לפעמים, נחלקו הפוסקים אם דבר זה חוצץ לגביו או לא[9]; דבר חוצץ המשמש לרפואה, יש כתבו שכיוון שרצונו להסירו אלא שאינו יכול, הרי זה נקרא מקפיד עליו וחוצץ[10], אך רבים חולקים וסוברים שאינו נקרא מקפיד ואינו חוצץ[11]; דבר חוצץ שאי אפשר להסירו מחמת הסכנה, אינו חוצץ[12], אבל אם הסכנה היא רק בשעת הטבילה, יש שכתבו שחוצץ[13]; דבר שהוא מצטער בנטילתו אינו חוצץ[14]; דבר העשוי לנוי, יש אומרים שאינו חוצץ, ויש חולקים[15]; אם אינו יכול להסירו אלא על ידי אומן, אינו חוצץ[16]; אם אינו מקפיד על עצם הדבר החוצץ, רק מסירו לפעמים בגלל סיבות אחרות, אינו חוצץ[17].

דבר העומד להינטל מחלוקת תנאים ופוסקים היא אם כל העומד להינטל חוצץ או לא[18].

בית הסתרים בית הסתרים, אף שאין צריך שיבואו בו מים בשעת הטבילה, צריך שיהא ראוי לביאת מים, ולכן אסור שיהא בו דבר החוצץ[19]. נחלקו ראשונים אם היה דבר חוצץ בבית הסתרים, אם פסולה הטבילה מן התורה או רק מדרבנן[20]. יש מהאחרונים שנסתפקו בהגדרת בית הסתרים - יש מי שסבור, שלא חילקו חכמים בין המקומות השונים, וכל מקום צריך שיהא ראוי לביאת מים[21]; ויש הסבורים, שבית הסתרים שלעולם אינו מתגלה, כגון חלל הגוף וכיו"ב, אינו צריך להיות ראוי לביאת מים[22].

מקום הבלוע מקום הבלוע, שאף פעם לא מגיעים מים לשם, אינו צריך שיהא ראוי לביאת מים, ואם יש בו דבר חוצץ, אינו פוסל את הטבילה[23].

דבוק ומהודק יש דברים החוצצים בגלל שהם דבוקים לגופו של הטובל, כגון טיט הדבוק באדם[24], ויש דברים החוצצים בגלל שהם מהודקים לגופו, אף על פי שאינם דבוקים. דברים מהודקים, אם הם רפויים, שהמים נכנסים בינם לבין גופו, נחלקו הפוסקים אם הם חוצצים או לא[25]. יש מי שכתב, שדבר החוצץ שהוא רק מונח על הגוף, ולא דבוק לו, הוא חוצץ רק במקומות הגלויים, אבל בבית הסתרים הוא מותר לכתחילה[26].

זמן קצוב וקצר אם הדבר החוצץ הוא לזמן קצוב וקצר, אין להיכנס לקולות, ויש להמתין בטבילה עד שהדבר החוצץ יסולק[27]; ויש המקילים כאשר יש חשש למכשול, וכאשר יש עוד סניפים להקל[28].

בערך זה יידונו בפירוט המצבים הרפואיים המהווים בעיה הלכתית ביחס לחציצה בטבילת אשה לטהרה מנידתה. כמו כן יידונו בקצרה עניני חציצה בתחומים הלכתיים אחרים, והשלכתם על בעיות רפואיות.

פרטי דינים[29][edit]

אוזניים אחת הבעיות הקשות בהלכות חציצה רפואית היא במצב של דלקת אוזניים כרונית, הדורשת הימנעות ממגע עם מים. לצורך זה יש לסתום את תעלת האוזן החיצונית מפני מגע מים, דבר המהווה חציצה. המצבים הרפואיים המהווים בעיה הלכתית הם כאשר קיים חור בעור התוף, או כאשר תעלת האוזן נכרתת בניתוח יחד עם עור התוף ועצמות השמע, וקיים חלל משותף של האוזן התיכונה והעצם שמאחורי האוזן[30].

מרבית הפוסקים נדחקו להיתרים שונים, בצירוף תנאים הלכתיים שונים, כדי להציל את האשה מכבלי העיגון[31], ויש מי שכתב שבמקום צורך גדול, וכל שכן במקום עיגון, וודאי מחוייבים להורות אם רק נראה להתיר, ואסור להיות מן הענווים ולעגן בת ישראל, או לגרום להכשיל באיסורים[32].

יסודות ההיתר בנויים על החשש מפני עיגון האשה, או מפני הכשלת הזוג באיסור נידה; צמר הגפן שבתוך תעלת האוזן הוא מיעוט; תעלת האוזן היא בית הסתרים; השימוש נעשה לצורכי רפואה ולמניעת סכנה.

מצינו בין האחרונים תנאים שונים הנחוצים להיתר, או שיכולים לשמש 0סניפים להיתר: האשה משתמשת בצמר הגפן כל הזמן, ולא רק בשעת הטבילה, שאז הוא אצלה כדבר שאינו מקפיד, ומשך זמן זה הוא שבעה ימים רצופים, שלושים יום, או חצי שנה, לפי דעות שונות; צריכה להקפיד להכניס את צמר הגפן עמוק לתעלת האוזן, כדי שיהא בבית הסתרים; תרפה מעט את צמר הגפן, כך שיהא ראוי לביאת מים; תלחלח אוזנה במי המקווה קודם הטבילה; תלחלח אצבעה במי מקווה ותסתום את אוזנה באצבע זו; תנקה היטב את תעלת האוזן לפני הכנסת צמר הגפן; תשתמש בחומר חדיר למים; תשתמש בשמן דגים[33].

אכן, יש פוסקים שונים, שבשעת הצורך הסכימו להתיר הטבילה גם בהיעדר חלק מהתנאים האמורים לעיל: יש שהתירו הטבילה, גם אם מכניסה את צמר הגפן רק בשעת הטבילה[34], או שמרגילה עצמה ללכת עם צמר הגפן באוזנה שבוע לפני הטבילה[35]; יש שהתירו לטבול את צמר הגפן גם בשמן, כדי למנוע חדירת מים לאוזן[36]; יש שהתירו גם ללא הרטבת האוזן או צמר הגפן במי המקווה[37]; יש שהתירו אפילו בהידוק צמר הגפן בתוך תעלת האוזן[38]; יש מי שהתיר אפילו כשצריכה לצמר הגפן רק ליתר זהירות, ולאו דווקא בסכנה או ספק סכנה[39].

לעומתם, יש מן הפוסקים שהחמירו והגבילו יותר את התנאים האמורים לעיל, כגון שדווקא אשה אחרת תטבול אצבעה במקווה ותסתום את אוזנה של הטובלת, ולא הטובלת עצמה[40]; אם זקוקה לצמר הגפן רק בשעת הטבילה, אסורה לטבול כך אפילו אם יש לחשוש שתעבור על איסור נידה, או שתצטרך להתגרש מבעלה[41]; שהאצבע הסותמת או צמר הגפן הסותם יהיו רפויים, כדי שיהיה ראוי לביאת מים[42]; ויש שאסרו בכלל שימוש בצמר גפן בעת הטבילה[43].

הפוסקים דנו באמצעים שונים, המשמשים כיסוי לאוזן מפני חדירת מים. הדרך המקובלת, שרובם דנו בה, היא על ידי הכנסת צמר גפן, וכמבואר לעיל; אפשרות אחרת היא שימוש בפקק מיוחד לסתימת האוזן. אם הפקק גדול ממידת תעלת האוזן, אין להשתמש בו, ואם הוא מתאים במיוחד לאשה, כך שניתן להכניסו לעומק תעלת האוזן בלי שיבלוט החוצה, דינו כמו צמר גפן[44], ויש מי שאסר חציצה בפקק באוזן, ששמים אותו רק לצורך הטבילה[45]; אפשרות נוספת היא שימוש בטיפות שומניות המגינות מפני חדירת מים, ובזה מצינו הבדלים בין סוגי הטיפות השונות: יש שהתירו טיפות משמן דגים, מכיוון שברייתו של הדג מהמים, דינו כמים[46], ויש הסבורים ששמן דגים מהווה חציצה, מכיוון שהוא דבר שומני, ואינו מתערב עם המים[47], יש שהתירו טיפות העשויות מגליצרין מכיוון שהן עשויות מנפט, ויש הסבורים שמכיוון שהנפט נובע מהקרקע, יש לו דין של מעין[48], ויש מי שכתב, שזה הטיפול המומלץ מבחינה רפואית במקרים של חסר גדול ונרחב של תעלת האוזן והאוזן התיכונה[49], ובסתם טיפות שמן נחלקו אם הם חוצצים או לא[50]; ניתוח השתלת עור התוף, במקרה של חור בעור התוף, הוא הדרך העדיפה מבחינה רפואית והלכתית כאחת, שאז פותרים את הבעיה ההלכתית בצורה מלאה, כי אחרי הניתוח אין עוד חשש מפני חדירת מים[51]. עוד יש מי שהציע, שאשה אחרת תטבול אצבעה במים סטריליים שאובים, ותכניס את האצבע הרטובה לאוזן האשה החולה, ולאחר הטבילה תנגב האשה את האוזן היטב[52].

התקן תוך-רחמי - ההתקן עצמו (במקום שהוא מותר כאמצעי למניעת הריון[53]) אינו חוצץ, שכן הוא מונח במקום הבלוע, ואף כי יש חוטים היוצאים דרך צוואר הרחם לתוך הפרוזדור, אף הם אינם חוצצים בטבילה[54], אלא שיש להיזהר שהחוטים לא יהיו דבוקים לכותלי הרחם[55]. יש מי שכתב, שיקפיד הרופא לקצר עד כמה שאפשר את החוטים[56], ויש מי שכתב שעדיף לסדר את ההתקן התוך-רחמי ללא חוטים, אבל אם אי אפשר, יש להתיר הטבילה גם עם החוטים[57].

טבעת המוכנסת לעומק הפרוזדור יש אומרים שהיא חוצצת, כי בזמן לידה ובזמן הווסת האשה מוציאה אותה, אלא אם כן היא בעומק רב, במקום שאין השמש דש בו[58]; ויש אומרים, שאין היא חוצצת גם אם צריכה להסירה ללידה, אלא אם כן מסירה אותה בכל ווסת[59]; ויש מי שהבדיל לעניין חציצת הטבעת, אם היא במקום כזה שבתינוקות היושבות בפישוק רגלים ניתן לראותה, יש להחמיר, ואם עמוק מכך, מותר[60]. ובימינו אין משתמשים עוד בטבעת כזו, אלא מנתחים את האשה הסובלת מצניחת רחם.

עיניים - עין תותבת שלא ניתן להסירה ממקומה, איננה חוצצת[61]. הפוסקים נימקו דין זה בכמה טעמים: העין התותבת בטלה למקום המושב; היא עשויה לנוי; האשה בושה להסירה, ואדרבה גנאי הוא לה להסירה; המקום ראוי לביאת מים; מושב העין הוא מקום הבלוע, ולא בית הסתרים; דבר מהודק אך לא דבוק בבית הסתרים אינו חוצץ. אם ניתן להסיר את העין התותבת - יש הסבורים, שלכתחילה צריכה להסירה קודם הטבילה, ובדיעבד אם לא הסירה, עלתה לה טבילה[62]; ויש הסבורים, שגם לכתחילה לא צריכה להסירה[63]. יש מי שכתב, שאם נוהגת להסיר את העין המלאכותית בלילה, הרי היא חוצצת[64], ויש מי שהבדיל בין אם העין התותבת מהודקת היטב או רפויה[65].

עדשות מגע - לעניין הלכות חציצה בטבילה יש להבחין בין שני סוגים של עדשות מגע: כאלו שאינן קבועות, היינו שיש להוציאן מהעין כל יום, שאם לא כן יכול להיגרם נזק לעין (בסוג זה יש עדשות קשות, ויש עדשות רכות); כאלו שהן קבועות לזמן רב, היינו שאין צורך להוציאן מהעין אלא אחרי חודשיים ויותר (בסוג זה יש עדשות קבועות-רכות, שלאחר זמן מנקים אותן ומחזירים אותן, ויש עדשות חד-פעמיות, שלאחר זמן זורקים אותן)[66].

בעניין העדשות שאינן קבועות - יש מי שסבור, שהן חוצצות בטבילה, ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה וצריכה לחזור ולטבול[67]; ויש הסבורים, שלכתחילה צריכה להסיר העדשות, אבל בדיעבד עלתה לה טבילה[68]. אם עצמה עיניה בצורה חזקה, יש מי שכתב שצריכה לחזור ולטבול, אלא אם כן לנה כבר עם בעלה[69]. הטעם לאיסור טבילה עם עדשות מגע הוא, מכיוון שמקפידים להוציאן כל לילה, נחשבים הם כמיעוט המקפיד.

ואם מדובר בעדשות מגע קבועות, שלא מסירים אותן זמן רב - יש אומרים, שמותר לטבול אתן לכתחילה[70]; ויש אומרים, שלכתחילה צריכה להסיר גם אותן, ואם שכחה להסירן, תעשה שאלת חכם[71].

ליפלוף שבעין, אם הוא הליחה בתוך העין החולה, אינה חוצצת, ואם היא חוץ לעין בעפעפיים, הרי היא חוצצת; אם הליפלוף לח הוא אינו חוצץ, ואם הוא יבש, הרי הוא חוצץ[72].

אשה הסובלת ממחלת עינים, שאסרו לה הרופאים להרטיב את העינים, העצה היעוצה היא שאשה אחרת תדיח ידיה במי המקווה, ותכסה את עיני האשה הטובלת[73]; ויש מי שכתב, שהאשה עצמה יכולה להדיח אצבעותיה במי המקווה ולכסות את עיניה בשעת הטבילה[74].

פצעים ונגעים עור עבה או יבלת ברגלים, אף אם נוהגת לחתוך אותו, אינו חוצץ[75].

איבר ובשר המדולדלים, שעומדים להיחתך, יש אומרים שאינם חוצצים[76], ויש אומרים שהם חוצצים[77].

דם יבש שעל המכה, הרי הוא חוצץ[78], וכן דם שנסרך בבשר, היינו שמתחיל להתייבש ולהידבק קצת כשתולים בו אצבע[79]. דם שנצרר תחת העור אינו חוצץ[80], וכן מוגלה שבתוך הפצע, איננה חוצצת[81].

אשה שקיבלה חיסון נגד אבעבועות או שחפת, ואזור החיסון הפך לפצע שאסור לגרדו, צריכה לרככו במים חמים ואחר תטבול, ואם אסור לה לרככו, תמתין עד שיתרפא[82].

ציפורן חודרנית, ששמו פתיל תחבושת להגביהה, יש בזה חשש חציצה[83].

גלד המכה, כל זמן שעדיין לא נתרפא הפצע שתחתיו, הרי הוא כעור הבשר ואיננו חוצץ, וכשנתרפא תחתיו, הרי הוא חוצץ[84]. גלד המכה, צריך לרככו היטב במים חמים, כדי להסיר את החלקים שמחוץ לפצע עצמו[85], ואם מצטערת בהסרת הגלד שמעל הפצע ממש, אין זה חציצה, ומותרת לטבול אף לכתחילה[86].

אשה שיש לה צמר גפן בעומק פצע ניתוח, וצריך להיות שם לזמן מוגדר, אף על פי שהוא בעומק הפצע, קשה להתיר[87].

אשה שעשו לה ניתוח, ואסור לה להרטיב מקום הניתוח - יש מי שהתיר לחבוש את המקום בעור של דג, מכיוון שדג ברייתו מן המים, אין הוא חוצץ[88]; ויש מי שאסר, ועליה להמתין עד להחלמתה[89].

אשה הסובלת ממחלות עור, כגון אקזמה, שאסור לה להרטיב הפצעים - יש מי שהתיר למרוח שמן דג, שדוחה את המים, ומכיוון שברייתו מן המים והוא מרוסק, אין זה מהווה חציצה[90]; ויש מי שהתיר למרוח גם שמן אחר כגון ווזלין, כיוון שהוא מקום מועט, לצורך רפואה, ושעת הדחק[91].

גבס על האצבע לזמן ממושך, לא חוצץ[92]. אמנם אם אפשר לדחות את הטבילה עד להסרת הגבס, תבוא עליה ברכה, אבל כשיש חשש שיבוא להרהור עברה אין לעכב הטבילה[93]; ויש מי שסבור, שגבס חוצץ, אפילו אם הוא לזמן ארוך[94].

רטיה על פצע חוצצת בטבילה[95], ובפרט אם מחליפים אותה מזמן לזמן[96], והיינו דווקא אם האגד שעל המכה מהודק, אבל אם הוא רפוי, אינו חוצץ[97]. אם אי אפשר להסיר את התחבושת שעל הפצע מחמת ציווי הרופא, או מחמת הצער, אינו חוצץ בטבילה[98], אך אם נשארו עוד מספר ימים עד להסרת הרטיה, יש להחמיר ולהמתין[99], ויש מי שכתב, שיש להחמיר עד שלושה חדשים, ורק אם הרטיה עליה יותר מפרק זמן זה, אין היא חוצצת[100]. יש שחילקו בין פצע שאין וודאות שיתרפא, שאז הרטיה אינה חוצצת, לבין פצע העומד להתרפא, שהרטיה חוצצת[101]; ויש מי שסבור, שאף אם הרטיה היא לזמן ארוך, הרי היא חוצצת בטבילה[102].

רטיה להפחתת כאבי ראש[103], או רצועות להפחתת נפיחויות בגפיים[104], הרי אלו חוצצים, כי אין להניח שזה טיפול למצב של סכנה, וכן יש להניח שהסרת התחבושת או הרצועות לזמן מועט בעת הטבילה לא יגרמו לנזק. ואמנם מבחינה רפואית אין כל וודאות שסוג כזה של טיפולים יש לו יעילות כלשהי, ובוודאי שאין כל חשש להסרה זמנית של התחבושת או הרצועות.

חוטי תפרים של פצעים, שצריך רופא להוציאם - חוצצים, אבל אם הם בבית הסתרים, אפשר להקל בשעת הדחק[105]. ואם החוטים עשויים מחומר שנמס בעצמו, ואין צורך להוציא את התפרים, אין הם חוצצים[106].

צנתרים ופתחים פיום הקיבה[107], היינו החדרת צינור דרך דופן הבטן אל הקיבה, כדי להאכיל דרכו את החולה, יכולה האשה לטבול עם הצינור ואין זה חציצה, ואל לה לסתום את פתח הצינור, כי אין נזק בכניסת מים דרכו[108].

דין זה נכון גם בפיום המעי הגס[109], שיכולה לטבול כרגיל, ללא השקית, כי אין חשש מפני כניסת מים, ותיזהר לנקות היטב סביב הפתח[110].

במקרה של פיום המעי הדק[111], מאחר ויש הפרשה מתמדת מהמעי הדק, לא יכולה לטבול כך מחמת לכלוך מי המקווה, ויכולה היא לטבול עם סתימה רפויה של פתח הצינור על ידי טמפון או גזה[112].

במקרה של פיום הקנה[113], שנעשה לצורך הנשמה, צריך לסתום את פתח הכניסה, כדי שלא יחדרו מים, וסתימה זו על ידי פקק או רטיה מהווה חציצה, ויש מי שהסתפק לומר שאין לאשה זו תקנה[114].

אשה הזקוקה לצנתר[115] לשלפוחית השתן, יכולה לטבול עם הצנתר, אם צריכה להשאירו באופן קבוע[116].

אשה הזקוקה לדיאליזה, אם מדובר בדיאליזה צפקית[117], מחדירים צינור לחלל הבטן, ודרכו מבצעים את הדיאליזה. הצינור עצמו איננו חוצץ אם אין עליו תפירות; ואם זקוקה להמודיאליזה, ומתקינים לה ביד דלף עורקי-וורידי, הדלף אינו חוצץ, אם אין תפירות, אלא שצריכה למנוע מגע ישיר עם המים, ולכן יכולה לחובשו בתחבושת רפויה[118].

מנקז שהכניסו הרופאים בפצע, כדי שינקז המוגלה החוצה, או מנקז לאחר ניתוח כגון בהוצאת אבני מרה, אינם חוצצים, ומותר לסתום את פי המנקז על ידי הכנסת פקק לתוכו, כדי למנוע חדירת מים באותם מנקזים שאסור למים להיכנס[119].

חולת קצרת[120], שאיננה יכולה להכניס כל ראשה למים מפאת קוצר נשימה, יש מי שהתיר שתשתמש בצינור שקצהו האחד עשוי מעור דגים, ואותו תכניס לפיה אחרי שירטיבוהו במי המקווה, וקצהו השני יצא מחוץ למים[121].

ציפורניים נהגו הנשים ליטול ציפורניהם בשעת טבילה, כיון שמצוי שיש תחתיהן טיט ובצק, או כיון שאינן יודעות להבחין מה נקרא כנגד הבשר ומה אינו כנגד הבשר[122]. בדיעבד אם טבלה ללא קציצת הציפורניים, אם בדקה קודם הטבילה ולא היה בה דבר חוצץ, עלתה לה טבילה[123], אך מכיוון שכבר נהגו ליטול ציפורניים, אם נשאר בידה אפילו ציפורן אחת וטבלה, צריכה טבילה אחרת[124]. אך אם כבר לנה עם בעלה, לא תחזור ותטבול[125]. קציצת הציפורניים היא עד מקום שהשחרות שתחתיהן ניכרת, ויותר מזה אף דקדוק מצווה אין כאן[126].

נשים המגדלות ציפורניים לנוי או לצורך מלאכתן, לכתחילה צריכות לגוזזן, ובדיעבד אינן חוצצות[127].

ציפורני הידיים והרגליים שעומדות להינטל - יש הסבורים, שהאשה צריכה ליטלן קודם טבילה, שכיוון שעתידות להינטל הרי הן חוצצות[128]; אך רוב הפוסקים סבורים, שאין היא חוצצת, לפי שהיא מגוף האדם, או מפני שאינו מקפיד עליה[129].

ציפורן המדולדלת אינה חוצצת[130]. יש אומרים, שהכוונה דווקא כשפירשה רובה, אבל אם רק מיעוטה נדלדלה, הרי היא חוצצת[131]; ויש אומרים, שאין הבדל בגודל הפרישה של הציפורן, ובין מיעוטה ובין רובה, אינה חוצצת[132].

אשה שצובעת את ציפורני ידיה, צריכה לכתחילה להסיר את הצבע ולנקות את הציפורניים היטב; ואם אינה יכולה בשום אופן לנקותן מהצבע, לא תדחה את הטבילה, אלא תצבע את כל הציפורניים בצורה טובה, ולא תשאיר צבע סדוק או מקולף, כיון שהנשים מקפידות שלא יהיה על ציפורניהן צבע שאינו מושלם[133].

לכתחילה אין לטבול עם ציפורניים מלאכותיות, שמדביקים לנוי על הציפורניים הטבעיות, אבל בדיעבד אם טבלה כך, או אם הסרת הציפורניים תגרום לדחיית הטבילה, כי קשה להסיר את הדבק, או אם אי-הדבקתן תגרום שתהא מאוסה על בעלה - מותר; ואם נפלה ציפורן אחת, הרי השאר חוצצות, כי אין זה עוד בגדר נוי[134].

שיניים יש התקנים שמוכנסים לתוך השיניים או עליהן על ידי רופא, באופן קבוע, ויש צורך ברופא להוציאם; יש המוכנסים לשן או עליו, שניתן להכניסם ולהוציאם בקלות על ידי החולה עצמו, ללא צער וללא נזק; ויש דברים המוכנסים לשן או עליו באופן זמני, אך לא ניתן להסירם בקלות או ללא צער.

סתימה קבועה בשן - יש שאסרו את הטבילה, אם היא נעשית לצרכי רפואה[135], אך כבר מוסכם להלכה בין הפוסקים שאיננה חציצה, מפני שנעשית בקביעות, מתבטל לשיניים ונעשה כגוף השיניים, אין הקפדה להסירה לעולם, וגם שהוא בית הסתרים ומיעוט[136], והיתר זה פשוט בכל העולם, ואין חוששים לזה אף חסידים ואנשי מעשה, כי כמעט שאין בזמננו אשה שאין לה סתימה בשן[137]. ואם הסתימה התרופפה - יש מי שכתב, שאם היא עדיין יעילה, דינה כסתימה טובה, אבל אם מחמת רפיון הסתימה אין היא מועילה, או שיכולה האשה להכניסה ולהוציאה, יש מי שנסתפק שתהא חוצצת[138]; ויש מי שכתבו, שאם היא מתנדנדת ועומדת להוציאה, הרי היא חוצצת[139]. עוד יש מי שכתב, שאם יש כאב באזור הסתימה או דלקת בשן, והסתימה עומדת להיות מוצאת, חוצצת מיד[140]. יש מי שכתבו, שאם יש סתימות, אפילו קבועות, ברוב השיניים, הרי זה חוצץ[141], ויש מי שחולק, שבכל מקרה אין סתימות קבועות חוצצות[142].

סתימה זמנית בשן, אשר נעשית כשלב ביניים עד לסתימה קבועה, כגון בשלבי טיפול-שורש, נידונה בהרחבה בין הפוסקים. אותם פוסקים שאסרו הטבילה עם סתימה קבועה כשנעשית לרפואה (ראה לעיל), כל שכן שאוסרים סתימה זמנית, ויש מי שכתבו, שדווקא סתימה זמנית פוסלת לטבילה, ואין לחפש קולות לזמן מועט[143]. יש מהפוסקים שהחמירו בסתימה זמנית, ואסרו הטבילה[144], ויש מי שכתב, שאם הסתימה נעשית לרפואה, וגם נעשית בצורה טובה, כך שנוח ללעוס עמה, כולם מודים שאין זו חציצה[145]. אכן, רוב הפוסקים סבורים להלכה, שסתימה זמנית שנעשית לצורך רפואה איננה חוצצת, וכתבו נימוקים שונים להיתר זה: אחרי הסתימה הזמנית תבוא סתימה קבועה, ועל כן יש לראות את השן כסתומה באופן המשכי, וזהו רצונה של האשה; להלכות שבת נחשבות השיניים כדבר שיש בו סכנה, ומפני הסכנה איננה מקפדת; כשצריך אומן להסיר את החציצה, ויש כאב וצער בכך, אין הקפדה; הסתימה בשן היא בבית הסתרים והיא מיעוט; יש לראות את הסתימה כמחוברת לגופה[146]. יש כתבו להתיר סתימה זמנית בתנאים שונים: דווקא כשיש לאשה צער להסיר את הסתימה, או שצריך רופא לעשות זאת, אבל אם אין לה צער, ויכולה להסיר הסתימה בעצמה, הרי זה חוצץ[147]; דווקא כאשר הסתימה עשויה בצורה טובה ונוחה, ויכול ללעוס עמה כרגיל[148]; שלא תהא הסתימה בולטת מעל גובה השן, ועדיף שתהא שקועה קצת[149]; דווקא כאשר הסתימה הזמנית נעשית כשלב בטיפול-שורש[150]. בעניין משך הזמן שעל הסתימה הזמנית להישאר בשן, כדי שלא תיחשב כחציצה נחלקו הפוסקים - יש מי שכתב, שיומיים-שלושה בוודאי הוי חציצה[151]; יש שדרשו לפחות שבעה ימים[152]; יש שכתבו שהמנהג כיום שאם הסתימה נשארת למשך שלושים יום, איננה חוצצת[153]; יש מי שכתב, שיש צורך בחצי שנה[154]; ויש מי שכתב, שאין כוונת העניין לחלק בזמנים קצרים או ארוכים, אלא אם יש זמן קבוע להסרת הסתימה, אין היא חוצצת[155]. מבחינה רפואית יש לציין, שפעמים רבות תלוי משך הטיפול בסתימה הזמנית בזמנו של הרופא ובעומס המתרפאים, ואינו תלוי בגורמים רפואיים. כיום פוחת והולך השימוש בסתימה זמנית כשלב ביניים לסתימה סופית, וכמו כן יש להדגיש, שהחומרים בהם משתמשים כיום לסתימה זמנית יכולים להחזיק מעמד חדשים רבים[156].

שיניים תותבות[157] הקבועות לחניכיים, ואין מסירים אותן לעולם, בוודאי אינן חוצצות[158]. יש מי שכתב, שאם רוב השיניים הן תותבות, הרי הן חוצצות[159], ויש מי שחלק עליו בתוקף[160]. שינים תותבות שעשויות להכניס ולהוציא בכל זמן בקלות, בוודאי חוצצות[161]. תותבות שלפעמים מסירים אותן, אבל הוא טורח גדול ובושה, יש שכתבו שהן חוצצות בטבילה[162], ויש מי שהתיר הטבילה עמן[163]. אם מסירה את התותבות כל לילה, הרי הן חוצצות[164], ואם רק מסירה לזמן קצר כדי לנקותן, יש מי שסבור שהן חוצצות[165], ויש הסבורים שאין הן חוצצות[166]. יש מי שכתב, שאם רגילה להוציא את שיניה התותבות בעת רחיצה, אם לא הוציאה אותם בעת הטבילה, חייבת לחזור ולטבול, אך לא תברך שנית[167], אבל אם ספק לה אם הוציאה או לא, איננה צריכה לחזור ולטבול[168].

כתרים וגשרים סופיים וקבועים, אינם חוצצים, בין אם הם שלמים ובין אם הם חלקיים[169]. כתרים וגשרים זמניים, אם הם דומים לקבועים, אלא שעשויים מחומרים המחזיקים מעמד פחות זמן, אם הם ניתנים להסרה רק על ידי רופא, ואם הם עשויים על שן חיה שלא עברה טיפול-שורש, אין הם חוצצים[170]. אכן צריכה האשה לנקות היטב את הגשר קודם הטבילה, ולא תסתפק בניקוי במברשת שינים[171].

שן טבעית מתנדנדת - יש מי שכתב שהיא חוצצת, אלא אם יש כאב בהוצאתה[172], אך רוב הפוסקים סבורים שאיננה חוצצת, אף אם כבר החליטה האשה בדעתה להוציאה[173].

תפרים בתוך הפה, כגון לאחר הוצאת שן, אינם חוצצים[174]; ויש מי שהבדיל בין תפרים בתוך הבשר ואינם נראים לעין, שאינם חוצצים, לבין תפרים מגולים, שהם חוצצים[175]; ויש מי שכתב, שאף שמעיקר הדין אין החוטים חוצצים, אפילו כשהם גלויים, מכל מקום עדיף לדחות את הטבילה, כי הם מיועדים למספר ימים בלבד[176].

פלטת פלסטיק, שמדביקים על החניכיים לאחר ניתוח, וכל שבוע מחליפים אותה, יש לסדר את הטבילה באותו זמן שמסירים אותה לצורך החלפתה[177].

התקנים אורטודונטיים שונים, הנעשים כדי ליישר את השיניים לנוי, או כדי לחזקם כשהם רופפים, נעשים לזמן ממושך, ולא ניתן להוציאם אלא על ידי רופא. כאשר הם רפויים, אינם חוצצים, וכאשר הם מהודקים היטב, אם מטרתם לחזק את השיניים לצורך רפואה אינם חוצצים, בתנאי שאינם מעכבים באכילה, אבל אם הם רק כדי ליפות את השיניים, הרי הם חוצצים[178]; ולעומתם יש מי שכתב, שאם הטבעות והחוטים הם על רוב השיניים, מותר רק בדיעבד, אבל לכתחילה צריכים להתיישב אם כדאי לאשה להכניס עצמה לספק זה[179].

חציצה בעניינים אחרים, ופירוט הדינים הקשורים לנושאים רפואיים בהם[edit]

נטילת ידיים כל דבר שחוצץ בטבילה בגוף, חוצץ בנטילת ידיים לחולין[180], וכן חוצץ בטבילת ידיים[181].

היה על ידו גלד, אם אינו מקפיד עליו, היינו שמצטער בהסרתו, אינו חוצץ[182], ואם אינו מצטער בהסרתו, צריך להסירו[183].

רטיה על היד, אם היא רק בגלל מיחוש קל, ואין לו צער בהסרת הרטיה, הרי היא חוצצת, וצריך להסיר הרטיה[184], אבל אם הרטיה מחמת מכה, די לו שיטול שאר היד שלא במקום הרטיה, וצריך להיזהר שלא יגע ברטיה, שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד[185], ואם לא יכול ליטול ידיו כלל מחמת החולי, יכרוך ידיו במפה[186].

מי שידו האחת מלאה חבורות ופצעים, וכרוכה כולה בתחבושת, ואוכל בידו השניה, חייב ליטול את ידו השניה לסעודה, ויברך על נטילת ידיים[187]. וכן מי שיש לו גבס על ידו האחת, יטול היד השניה, ויברך על נטילת ידיים[188].

קידוש ידים ורגליים במקדש כל דבר שחוצץ בטבילת נידה, הרי זה חוצץ בקידוש ידיים ורגליים במקדש[189].

עבודת כהן בבית המקדש אסור שיהא דבר חוצץ בין יד הכהן לבין הכלי שהוא עובד בו; שלא יהא דבר חוצץ בין הכהן או הבעלים לבין הקרבן - בסמיכה, בתנופה, בהזאה ובקמיצה וכיו"ב; שלא יהא דבר חוצץ בין הכהן לבין רצפת העזרה; בגדי כהונה לא יהא דבר חוצץ בינם לבין בשרו[190].

בכור בהמה טהורה אם היה דבר חוצץ בינו לבין הרחם, אינו קדוש בבכורה[191].

קבלת גט נוהגים שלא יהא שום דבר חוצץ בידה בשעת קבלת הגט[192]. אכן, אם היה גבס או רטיה ותחבושת על מקצת ידה, אין להקפיד על זה, ובוודאי שאין זה מעכב[193].

קידושי אשה יש להקפיד שלא תהא חציצה בין הטבעת לאצבע[194], אך בדיעבד אין זה מעכב[195], ולכן כלה שיש לה תחבושת או גבס על ידה, יכולה לקבל קידושיה, כי זה נקרא דיעבד[196].

נטילת לולב חציצה בין היד ללולב פוסלת[197],ויש חולקים[198]. יש מי שכתב, שאם כרוך בגד על ידו משום חבורה, צריך להסירה קודם הברכה משום חציצה[199], ואפילו אם אין כל היד מכוסה, יש שפסקו שיש הקפדה על זה משום חציצה[200]. אם יש לו רטיה על ידו, ואינו יכול להסירה, רשאי ליטול הלולב בברכה[201]. אם יש לו גבס על היד, כך שיכול רק להרים את הלולב או האתרוג באצבעותיו, יש מי שכתב שיברך, ואחר כך יטול את הלולב והאתרוג, האחד ביד הבריאה, והשני באצבעות היד שבגבס, או זה אחר זה ביד הבריאה[202]; ויש מי שכתב, שאין הקפדה להסיר הגבס, ולכן יכול יטול הלולב והאתרוג באצבעותיו[203].

תפילין יש הסבורים שחציצה פוסלת, בין בתפילין של יד, ובין בתפילין של ראש[204], יש סבורים שאין חציצה מעכבת בהם[205], ויש הסבורים שחציצה פוסלת בתפילין של יד, ואינה פוסלת בתפילין של ראש[206].

הערות שוליים

  1. בבלי סוכה ו א; ב"ק פב א; בבלי חולין י א; רמב"ם מקוואות א יב; מאירי נידה סו ב. ושם מקורות שונים ללימוד דין זה מהתורה, ומהלכה למשה מסיני. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, יז, ע' חציצה, אות א; שם, יח, ע' טבילה, עמ' תמג.
  2. בבלי עירובין ד ב; נידה סז א; רמב"ם מקוואות א יב. ובשאלה אם כלל זה נאמר ביחס לשיער בלבד או ביחס לכל הגוף - ראה ר"ן הל' נידה בפ"ב דשבועות, בעניין מחלוקת רש"י ור"ת בנידון, וראה עוד בס' האשכול הל' מקוואות ח"א עמ' 150 בשם הגאונים, וכן בריטב"א ומאירי, בבלי עירובין ד ב. וראה באריכות בגדרי כלל זה בשו"ת מנחת שלמה, ח"ב סי' עד.
  3. ספר התרומות סי' עט; סמ"ג עשין כז, ולאווין קיא; סמ"ק סי' רצג; מרדכי שבועות סי' תשמח; רוקח סי' שעו; רמ"א יו"ד קצח א; ט"ז שם סק"ד.
  4. חכמת אדם קיט ג; ערוה"ש יו"ד קצח ט.
  5. ר"ח בבלי סוכה ו ב; ר"ש מקוואות ט ז; רמב"ם מקוואות א יב.
  6. בעלי הנפש שער הטבילה, דיני חציצה; רא"ש הל' מקוואות סי' כה; רמ"א או"ח קסא ג.
  7. סדרי טהרה סי' קצח סק"ד, בדעת הט"ז.
  8. סדרי טהרה שם.
  9. ראה סיכום הדעות באנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חציצה, עמ' טז-יז.
  10. חכמת אדם כלל קיט, בבינת אדם בית הנשים אות יב; לחם ושמלה סי' קצח סק"ס.
  11. פחד יצחק ע' אשה; שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' קס; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' צא; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' כז; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רנט; שו"ת משיב דבר סי' לו; שו"ת פנים מאירות ח"א סי' קמז; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' עט; נחל אשכול סי' סה אות ו; שו"ת בית יצחק חיו"ד סי' יט. וראה להלן חלק ב, בפרטי דינים.
  12. או"ז סי' שסב אות יא; לבוש יו"ד סי' קצח אות ו; שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קמז; שו"ת זכרון יוסף סי' ט-י; שו"ת רעק"א סי' ס; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קצב; סד"ט יו"ד סי' קצח סקי"ט.
  13. חזו"א יו"ד סי' צב סק"א וסק"ח. וראה להלן חלק ב, בפרטי דינים.
  14. ספר התרומות סי' קג; סמ"ג לאווין קיא; מרדכי שבועות סי' תשמח; סמ"ק סי' קפא, וסי' רצג; שו"ת דברי חיים חיו"ד ח"ב סי' סה.
  15. ראה - רשב"א תורת הבית הקצר סוף בית ז, ובתשו' המיוחסות סי' קכד; רא"ש הל' מקוואות סי' כז; חכמת אדם כלל קיט, בבינת אדם שער הנשים אות יב; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קצח; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קד. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית שם עמ' מז-מח.
  16. שו"ת מהרש"ם ח"א סי' עט; גידולי טהרה סי' כב.
  17. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קצב.
  18. ראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חציצה אות ד.
  19. בבלי קידושין כה א; נידה סו ב; רמב"ם מקוואות א י; בעלי הנפש, שער הטבילה דיני חציצה; טושו"ע יו"ד קצח כה. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית שם אות ה.
  20. ראה באנציקלופדיה תלמודית שם.
  21. שו"ת רעק"א סי' ס.
  22. שו"ת רמ"ע מפאנו סי' קי; חכמת אדם כלל קיט, בבינת אדם בית הנשים אות יא. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם עמ' לג, פירוט המקומות הכלולים בבית הסתרים.
  23. ר"ש מקוואות סופ"י; ס' האשכול הל' מקוואות סי' סה; או"ז סי' ע, וסי' שסב; מרדכי שבועות סי' תשנ-תשנא; טושו"ע יו"ד קצח יא. וראה עוד שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' סד; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קלה; שו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' י; סד"ט סי' קצח סוסקכ"ג.
  24. מקוואות ט ב; רמב"ם מקוואות א יב; טושו"ע יו"ד קצח יד.
  25. ראה באנציקלופדיה תלמודית שם אות ח.
  26. ראה באריכות בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' צח-קג.
  27. שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' צא; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פה.
  28. שו"ת דברי חיים ח"ב חיו"ד סי' סה; שו"ת לבושי מרדכי חיו"ד סי' קכה-קכו; שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' פו.
  29. הנושאים נידונים לפי סדר א"ב.
  30. י. ברמה, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 275 ואילך.
  31. ראה - א. שטינברג, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' רמ ואילך.
  32. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סוסי' קא.
  33. שו"ת חלקת יואב חיו"ד סי' ל; שו"ת אמרי יושר ח"א סי' קצה, וסי' קצז; שם ח"ב סי' פב; שו"ת אבני שוהם ח"ג סי' לא; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' ז; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ב סי' סח; שו"ת חבצלת השרון מהדו"ת סי' מז; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רסב; בן איש חי שנה ב פר' שמיני סק"י; שו"ת רב פעלים ח"ב חיו"ד סי' כז; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' עא; שו"ת חזון נחום סי' סח; שו"ת לבושי מרדכי מהדו"ת חאו"ח סי' קעח; שו"ת עני בן פחמא חיו"ד סי' יח; שו"ת עמק שאלה סי' מו; שו"ת עצי ברושים סי' מא; שו"ת מהר"י שטייף סי' מו; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קע; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' ע; חזו"א יו"ד סי' צד סק"ח; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כט; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' פג; שו"ת מהרש"ג ח"ג סי' נה; שו"ת שואלין ודורשין ח"א סי' לח; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' צח-קג; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' קלח-קלט; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה סי' לא; שם ח"ו סי' מא; שערי טבילה סי' מא.
  34. שו"ת אמרי יושר שם; שו"ת אגרות משה שם; שו"ת ציץ אליעזר שם. וכן משמע משו"ת מלמד להועיל שם.
  35. שו"ת הר צבי שם.
  36. חזו"א שם. וכתב שיתכן שצריכה לטבול במים פושרים דווקא, שמחלחלים ביתר קלות; שו"ת אגרות משה שם.
  37. שו"ת משפטי עוזיאל שם; שו"ת שרידי אש שם.
  38. שו"ת מהר"ש ענגיל שם; שו"ת אגרות משה שם.
  39. שו"ת אגרות משה שם.
  40. בן איש חי שם.
  41. שו"ת מהרש"ם שם.
  42. בן איש חי שם; שו"ת חבצלת השרון שם; שו"ת מלמד להועיל שם.
  43. בן איש חי שם; שו"ת צפנת פענח סי' סד.
  44. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' פה; שו"ת ציץ אליעזר שם.
  45. שו"ת מנחת שלמה, ח"ב סי' עה אות ב.
  46. שערי טבילה סי' מא. וראה במאמרו של הרב מ. קליינמן, הלכה ורפואה, ה, תשמ"ח, עמ' רסב ואילך.
  47. הגרש"ז אויערבאך, הובא בס' שערי טבילה, סי' ד.
  48. הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במאמרו של הרב קליינמן שם.
  49. י. ברמה, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 275 ואילך.
  50. ראה במאמרו של הרב קליינמן שם. וראה שו"ת דברי משה סי' נז-נט וסי' סד סקי"ח, שהתיר לשים טיפות שמן, אלא שכתב שעדיף שיהיו משמן דגים.
  51. י. ברמה, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 527 ואילך.
  52. נשמת אברהם ח"ה חיו"ד סי' רא סק"א. וראה שם, שהתייעץ עם מומחים רפואיים, ואמרו לו שהדבר אפשרי מבחינה רפואית, והסכים עמו הגרי"ש אלישיב מבחינה הלכתית.
  53. ראה ע' מניעת הריון הע' 301 ואילך.
  54. שערי טבילה סי' מ.
  55. שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' סג.
  56. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצח סקי"ב #; שו"ת קובץ תשובות ח"ג סי' קעד.
  57. שערי טבילה סי' מ.
  58. שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פז.
  59. שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' סד; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קלה.
  60. שו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' י; שו"ת רעק"א סי' ס; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קצב-קצג; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סי' י; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קנג; שו"ת חשב האפוד ח"ב סי' קיח; שו"ת לבושי מרדכי חיו"ד סי' קכז; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד סי' ל-לא. וראה עוד בעניין טבעת בשו"ת בנין ציון סי' עא; שו"ת עמק שאלה חיו"ד סי' מד; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' ז; שו"ת זכרון יהודה ח"ב סי' נא; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' כ; שו"ת חזון נחום סי' סז; שו"ת עני בן פחמא חיו"ד סי' יז; שו"ת שואלין ודורשין, ח"א סי' לט.
  61. שו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד סי' רכט; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סוסי' קח; יד שאול יו"ד סי' קצח; שו"ת כוכב מיעקב סי' קלא; שו"ת זכר שמחה סי' קיח; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קסא; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קד; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' פב; שו"ת באר משה ח"ב סי' נו; שערי טבילה סי' לט.
  62. שו"ת שואל ומשיב שם; שו"ת מנחת יצחק שם.
  63. שו"ת כוכב מיעקב שם; שו"ת הר צבי שם; שו"ת אגרות משה שם.
  64. שו"ת זכר שמחה סי' קיח.
  65. שערי טבילה סי' לט.
  66. ראה א. הראל, תחומין, יח, תשנ"ח, עמ' 115 ואילך.
  67. שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פט; הרב ח.פ. שיינברג, הובאו דבריו בשו"ת דברי חכמים, עמ' קצה; דרכי טהרה, עמ' קנג; שערי טבילה סי' לט @.
  68. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קד (וראה עוד שם סי' צו); הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' קצח סק"א; תורת הטהרה, יד יח; בדי השולחן סי' קצח; שו"ת בית אב"י סי' קא; אאמו"ר בספרו הלכות נשים פי"ט הע' 46.
  69. שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צז; שיעורי שבט הלוי סי' קצח ס"ז סק"ב.
  70. הגרש"ז אויערבאך, שם; תורת הטהרה יד כ; דרכי טהרה, עמ' קנג. וראה א. הראל, תחומין, שם.
  71. הגרי"י נויבירט, אוהל שרה ח"ב סי' ג אות ז.
  72. מקוואות ט ד; נידה סז א; רמב"ם מקוואות ב יד; טושו"ע יו"ד קצח ז. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם עמ' נז-נח, בפרטי הדינים.
  73. שו"ת שיבת ציון סי' מב.
  74. שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רסב.
  75. רמ"א יו"ד קצח כב; לחם ושמלה יו"ד קצח סקנ"ד; חכמת אדם קיט טז; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קכז; שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקח סק"ל. אך ראה בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' לב; שערי טבילה סי' ה.
  76. ר"ש מקוואות ט ד; רוקח סי' שעה; סמ"ג עשין רמח; תורת הבית הארוך בית ז שער ז; ב"ח יו"ד סי' קצח.
  77. רא"ש הל' מקוואות סי' כו; רמב"ם מקוואות ב ב; רבנו ירוחם נתיב כו ח"ה; כלבו סי' פו; טושו"ע יו"ד קצח כב; שו"ת פני יהושע סי' לו. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חציצה עמ' כט, אם החציצה היא במקום החיבור לגוף או במקום הפרישה.
  78. טושו"ע יו"ד קצח ט.
  79. טושו"ע שם טז, ובש"ך שם סק"כ. וראה בשערי טבילה סי' ו, בשם הגרי"ש אלישיב.
  80. שערי טבילה שם.
  81. שערי טוהר יח ו.
  82. הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריהם בשערי טבילה סי' ו.
  83. שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צג אות ב.
  84. ש"ך יו"ד סי' קצח סקט"ו; חזו"א יו"ד סי' צד אות' ג-ז. וראה בשו"ת באר משה ח"ג סי' קלו.
  85. קיצושו"ע קסא ג.
  86. שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' קי אות א; שו"ת השיב משה סי' מד; וכן משמע מחכמת אדם קיט ו, וראה בסדרי טהרה שם סקכ"ג, שו"ת וישב משה ח"ב סי' קטז, ובנשמת אברהם חיו"ד סי' קצח סק"ג. וראה עוד בדיני גלד המכה באנציקלופדיה תלמודית כרך יז ע' חציצה, עמ' ס-סב.
  87. שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פה.
  88. שבט מיהודה, שער חמישי, עמ' שעה; הרב נ. טלושקין, הובאו דבריו בס' שערי טבילה סי' ב; שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' פו. ועיי"ש שהוא בצירוף סניפים שונים להקל.
  89. חזו"א יו"ד סי' צד סק"א; שו"ת מנחת שלמה, ח"ב סי' עה אות א; שערי טבילה, שם. וראה שם נימוקים שונים לאיסור זה.
  90. שערי טבילה סי' ג. וראה מה שכתב על כך בשו"ת וישב משה ח"א סי' צה.
  91. שו"ת מהר"ם מבריסק ח"ג סי' לג.
  92. שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קסה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' ט אות א,ובהשמטות שם; שערי טבילה סי' לח; שו"ת בנין אריאל עמ' 76.
  93. שו"ת הר צבי, שם; שו"ת בנין אריאל שם.
  94. שיעורי שבט הלוי, סי' קצח סכ"ד סק"ב.
  95. מקוואות ט ב; רמב"ם מקוואות ב א; טושו"ע יו"ד קצח י; חכמת אדם קיט ז.
  96. שערי טבילה סי' לח.
  97. רמב"ם מקוואות ב ד; טושו"ע יו"ד קצח כג; וראה שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רנט; משנה אחרונה מקוואות ט ב; חזו"א ידים סי' א סקכ"ה.
  98. שו"ת דברי חיים חיו"ד ח"ב סי' סה; טהרת ישראל סי' קצח ס"ו; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קסט; שו"ת יד הלוי חיו"ד סי' פח; שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קצז; שו"ת יחוה דעת (חזן) ח"א חיו"ד סי' ג; שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' לב אות ב; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' יג.
  99. שו"ת יביע אומר שם.
  100. שו"ת וישב משה ח"ב סי' קטז.
  101. שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רנג; שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' קח. וראה עוד בספר הלכות נשים פי"ט הע' 52.
  102. שו"ת תשובה מאהבה ח"ג הל' נידה קצח ס"י. וראה שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' צא. וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פה, בעניין רטיה בתוך מורסה עמוקה בשד.
  103. שו"ת כתב סופר שם.
  104. שו"ת קובץ תשובות סי' פט.
  105. שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' מ.
  106. שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקח סקל"ו.
  107. gastrostomy.
  108. שערי טבילה סי' ל.
  109. colonos- tomy.
  110. נשמת אברהם חיו"ד סי' קצח סקי"ב #.
  111. ileostomy.
  112. נשמת אברהם חיו"ד סי' קצח סקי"ב #.
  113. trache- ostomy.
  114. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשערי טבילה סי' ח-טו. וראה שם, שמחבר הספר הסתפק להתיר מטעם עיגון, ובתוספת עצות כגון שימוש בכיסוי מעור דג.
  115. catheter.
  116. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצח סקי"ב #.
  117. peritoneal dialysis.
  118. נשמת אברהם חיו"ד סי' קצח סקי"ב #.
  119. שערי טבילה סי' ל.
  120. asthma.
  121. שבט מיהודה, שער חמישי עמ' שעה.
  122. ס' התרומות סי' קד; סמ"ג לאווין קיא; רוקח סי' שעו; מרדכי בבלי שבועות פ"ב סי' תשמז; רא"ש הל' מקואות סי' לה; שערי דורא הל' נידה סי' טו.
  123. הגה' שערי דורא, הל' נידה סי' טו; שו"ע ורמ"א יו"ד קצח כ.
  124. רמ"א שם, וכתב 'וכן נוהגין'.
  125. ט"ז יו"ד סי' קצח סקכ"א; בן איש חי, שמיני סק"ד.
  126. חכ"א קכא א.
  127. שו"ת אחיעזר ח"ג סי' לג; דרכי טהרה עמ' קסג-ד. וראה בשו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקיט.
  128. ראב"ן סי' שכו, הובא בש"ך יו"ד סי' קצז סק"א וסי' קצח סקכ"ה.
  129. ס' התרומות סי' קד; רוקח סי' שעו; מרדכי שבועות סי' תשמז; או"ז סי' שסג אות יא; שו"ע יו"ד קצח כ.
  130. מקואות ט ד.
  131. טושו"ע יו"ד קצח כא.
  132. או"ז סי' שסג. וראה באריכות שיטות שונות בדין ציפורן המדולדלת באנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חציצה, עמ' כה-כח.
  133. דרכי טהרה, עמ' קסד.
  134. במראה הבזק, ח"ג, סי' קטו.
  135. שו"ת בנין ציון החדשות סי' נז; חכמת אדם כלל קיט, בבינת אדם שער הנשים אות יב; לחם ושמלה סי' קצח סק"ס.
  136. דרכי תשובה יו"ד סי' קצח סקע"ו; דעת תורה שם סקכ"ד; טהרת ישראל שם סק"צ; לחם ושמלה סי' קצח סק"ס; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' עט; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' כז, ומהדו"ת ח"ג סי' קח; שו"ת לבוש מרדכי חיו"ד סי' קכח; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' יט; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רנח; שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' קסו; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קצג; שו"ת צפנת פענח סי' סז; בן איש חי שנה ב, פר' שמיני סק"ט, ובשו"ת רב פעלים ח"ד חיו"ד סי' יג; מצודת דוד על קיצושו"ע סי' קסא סקי"א; שו"ת חסד לאברהם (תאומים) חיו"ד סי' מז; שו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קכח (וראה במהדו"ק סי' קכג שאסר, וחזר בו); שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' כג אות ה, וח"ו סי' פו; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צח; שערים המצויינים בהלכה סי' קסא סקי"ג.
  137. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' צז.
  138. שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' ע"ט.
  139. שו"ת קובץ תשובות סי' פו סק"ב; שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקח סקל"ב.
  140. שו"ת תשובות והנהגות, ח"ג סי' רע סק"ב.
  141. שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רנז; שו"ת תשובות והנהגות, ח"ג סי' רע סק"ג.
  142. שו"ת קובץ תשובות שם.
  143. טהרת ישראל סי' קצח ס"צ; מצודת דוד סי' קסא סקי"א; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיב.
  144. חזו"א, הובאו דבריו בס' ההלכה במשפחה, פ"ד סי"ג; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קיז, שכתב שמעיקר הדין אין סתימה זמנית חוצצת, אך למעשה יש מחמירים. וראה מה שכתב בשיעורי שבט הלוי סי' קצח סכ"ד סק"ב.
  145. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' צז.
  146. פחד יצחק ע' אשה; שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' קס; שו"ת אלף המגן ח"ב סי' כו; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' כז, ומהדו"ת ח"ג סי' קח, וביד שאול יו"ד סי' קצח; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רנט; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' עט; שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' קח; נחל אשכול הל' מקוואות סי' סה אות ו; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' יט; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' קלז, וח"ב סי' קעג; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיב אות ב; שו"ת תשורת שי סי' סט; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קסט; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' צז, ושם חיו"ד ח"ב סי' סא; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פו; שו"ת קובץ תשובות סי' פו סק"ב; שו"ת רבבות אפרים, ח"ח סי' שנו. וראה עוד שערי הלכה ומנהג, ח"ג סי' מה.
  147. גידולי טהרה סי' כב; שו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד סי' רכט.
  148. שו"ת אגרות משה שם.
  149. שו"ת אבני צדק סי' פט; מי נידה למהרש"ק מהדו"ק סי' קצח; לחם ושמלה סי' קצח סק"ס; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' יט; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' קיא אות ב; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' קלז, וח"ב סי' קעג; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צח.
  150. שו"ת שבט הלוי שם. וראה עוד בדיני חציצה של סתימה בשן בדרכי תשובה יו"ד סי' קצח סקע"ה-ע"ו; שו"ת רב פעלים ח"ד חיו"ד סי' יג; שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' עה; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' ז, וסי' מו; שו"ת אמרי יושר ח"א סי' נד; שד"ח מערכת טבילת נידה כלל ב אות ג; שערים המצויינים בהלכה סי' קסא סקי"ג; שו"ת וישב משה ח"ב סי' קטו-קטז; הלכות נשים פי"ט סע' כח-לא.
  151. שו"ת לבושי מרדכי ח"א חיו"ד סי' קכח, ומהדו"ת חאו"ח סי' קעח, וח"ד סי' נד.
  152. שו"ת חלקת יעקב חיו"ד סי' ל; הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריהם בס' שערי טבילה סי' לד; שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקח סקל"א (אמנם ראה שם ח"ג סי' רע סק"א, שכתב חודש ימים). וראה בקובץ תשובות סי' צ.
  153. שערי טבילה שם.
  154. שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רסב, וסי' רנג; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' מנחת פרי (רוטנברג) סי' קצח סוסי' ו.
  155. שו"ת אגרות משה שם.
  156. מ. טל, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 98-94.
  157. ראה בבלי שבת סד ב, וברש"י שם ד"ה שן, ששיניים תותבות היו מוכרות כבר בזמן התלמוד, והיו עשויות מזהב.
  158. שו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד סי' רכט; דרכי תשובה יו"ד סי' קצח סקע"ה; טהרת ישראל סי' קצח ספ"ז; שו"ת בנין ציון החדשות סי' נז; חכמת אדם כלל קיט, בבינת אדם שער הנשים אות יב; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' עח; שו"ת רב פעלים ח"ד חיו"ד סי' יג; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רנט; שו"ת הרי בשמים ח"ב סי' קכח; שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' עה; עיקרי הד"ט יו"ד סי' כב; שו"ת שמלת בנימין סי' יד; שו"ת זרע אמת סי' פה; שערי טבילה סי' לב. אולם ראה בשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' יט, שמחמיר.
  159. שו"ת אבני נזר שם.
  160. שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קצג.
  161. בן איש חי שנה ב פר' שמיני סק"ח-ט; שו"ת רב פעלים ח"ב חיו"ד סי' יג; שו"ת מהר"ם אש סי' עה-עו; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' עח; שערים המצויינים בהלכה סי' קסא סקי"ג; חוקת הגר פ"י הע' 10; שערי טבילה שם.
  162. שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' כז; שו"ת מהרש"ם שם; שו"ת אמרי אש סי' עה.
  163. בן איש חי שם. וראה בשו"ת שארית ישראל חיו"ד סי' יב; שערי טבילה שם.
  164. שו"ת מהרש"ם ח"א סי' עח; שערי טבילה שם.
  165. שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רנט אות ה.
  166. טהרת ישראל סי' קצח ספ"ז; שו"ת אמרי אש סי' עה; שו"ת רב פעלים ח"ד חיו"ד סי' יג; נחל אשכול הל' מקוואות סי' סב אות ו.
  167. שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כא.
  168. שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קכח אות א. וראה בשו"ת באר משה ח"ה סי' כ אות יב; שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סוסי' סז.
  169. שו"ת חבצלת השרון סי' סו; שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקח סקל"ד.
  170. ראה דרכי תשובה יו"ד סי' קצח סקע"ה; חכמת אדם כלל קיט, בבינת אדם שער בית הנשים אות יב; שו"ת מהר"ם ח"א סי' עח; הרב א. זלוטווויץ, הפרדס, אייר תשל"א.
  171. ס' ההלכה במשפחה, עמ' קכ, ובשו"ת תשובות והנהגות, שם. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צח.
  172. מהרש"ם בדעת תורה יו"ד סי' קצח.
  173. שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רס; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' פד; שו"ת יד שלום סי' לו; שו"ת באר משה ח"א סי' נד; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צו. וראה בשו"ת קובץ תשובות סי' פו סק"ב.
  174. שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' י.
  175. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' פז; שו"ת תשובות והנהגות, ח"ג סי' רע סק"ה. וראה בשו"ת קובץ תשובות סי' פח, שתפרים גלויים על העור - חוצצים.
  176. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' שערי טבילה סי' לה ס"ד. וראה עוד מאמרו של הרב א. חפוטא, תחומין, ב, תשמ"א, עמ' 337 ואילך. וראה עוד בנידון בשו"ת רבבות אפרים, ח"ז סי' שנט.
  177. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' פח.
  178. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' צו; שו"ת בית אב"י ח"ב סי' סח; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פו; שערים מצויינים בהלכה סי' קסא סקי"ב; הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריהם בס' שערי טבילה סי' לה; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קיז, וח"י סי' קנ; שו"ת רבבות אפרים, ח"ח סוסי' שנו. וראה במאמרו של מ. טל, אסיא, ה, תשמ"ו עמ' 98-94.
  179. שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פו. וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות, ח"ג סי' רע סק"ו; שו"ת שבט הלוי ח"י סי' קמט.
  180. בבלי חולין קו ב; תוספתא ידיים פ"א; רמב"ם ברכות ו ד, ומקוואות יא ב; טושו"ע או"ח קסא א. אמנם ברמ"א שם מביא דעה, שאין שייך חציצה לנטילה, אך מסכים להלכה כדעת המחבר. וראה פרטי דינים באנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חציצה, אות י.
  181. רמב"ם מקוואות שם.
  182. רמ"א או"ח קסא ב.
  183. ס' התרומות סי' עט; סמ"ק סי' קפא.
  184. מ"ב סי' קסא סק"ה.
  185. טושו"ע או"ח קסב י, ובמ"ב שם סקס"ח. וראה עוד בילקוט יוסף ח"ג סי' קסא ס"ה; נשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' קסא סק"א, בשם הגרש"ז אויערבאך; שו"ת תשובות והנהגות, ח"ג סי' ג. וראה בערוה"ש או"ח קסב כט, שאם שופך רביעית בבת אחת - לית לן בה, שהרי לא נטמאו המים, ולכן אין אנו נזהרים מבלי לשפוך על מקום הרטיה, מפני ששופכים בבת אחת.
  186. מ"ב שם סקס"ט.
  187. שו"ת רב פעלים ח"א סי' ח; שו"ת יחוה דעת ח"ב סי' יט.
  188. ילקוט יוסף, ח"ב סי' קסא ס"ז. וראה הע' ביצחק יקרא על שו"ע קסב י, במי שאינו יכול ליטול אלא יד אחת, אם יברך על נטילת ידיים או על נטילת יד. ולכאורה, מכיוון שלא מצינו מטבע כזו של ברכה, לא ישנה ממה שקבעו חז"ל, וי"ל.
  189. בבלי חולין קו ב; תוספתא ידיים פ"א; ר"ש ידיים ב ב; רמב"ם ביאת מקדש ה טז. וראה פרטי דינים באנציקלופדיה תלמודית, שם, אות יא.
  190. ראה פרטי דינים ומקורות באנציקלופדיה תלמודית שם, אות יד.
  191. בבלי חולין ע א. וראה עוד ברמב"ם בבלי בכורות ד יז; טור יו"ד שטו; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שצא-שצד. וראה פרטי דינים באנציקלופדיה תלמודית שם, אות טו.
  192. רמ"א אבהע"ז קלט יד.
  193. שו"ת יביע אומר ח"ב חאבהע"ז סי' טז. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' כו סק"ג.
  194. פת"ש אבהע"ז סי' כז סק"א.
  195. שו"ת פרי השדה ח"א סי' צג; שאילת שלום מהדו"ת סי' קכד; ערוה"ש אבהע"ז לא ד. וראה בשד"ח מע' חתן וכלה אות כו; בן איש חי שנה א פר' שופטים סע' ז; שו"ת יביע אומר ח"ה חאבהע"ז סי' י - בעניין המנהג שכלה שפרסה נידה תלבש כפפות בעת קבלת הקידושין.
  196. נשמת אברהם חאבהע"ז סי' לא אות א, בשם הגר"י נויבירט.
  197. ראה בבלי סוכה לז א, ורש"י ותוס' שם ד"ה דבעידנא; טושו"ע או"ח תרנא ז.
  198. ריטב"א, ר"ן ומאירי סוכה שם. וראה במג"א סי' תרנא סקט"ז.
  199. בן איש חי שנה א פר' האזינו סע' יג.
  200. מ"ב סי' תרנא סקל"ו.
  201. הגרש"ז אויערבאך, הובא בנשמת אברהם חאו"ח סי' תרנא אות ה. הובא גם בהליכות שלמה ח"ב פי"א סט"ו. וראה שם באריכות בהע' כה.
  202. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם שם.
  203. הע' הגר"ע יוסף, בסוף ספר נשמת אברהם חאו"ח.
  204. רא"ש הל' תפילין סי' יח, ושו"ת הרא"ש כלל ג סי' ד; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' ל; שו"ת הריטב"א סי' כד; יראים סי' שצט; מאירי מגילה כז ב; טושו"ע או"ח כז ד. וראה עוד בביאור הגר"א או"ח סי' כז ס"ד.
  205. שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רפב, ובתשובותיו המיוחסות סי' רלג; שו"ת הריב"ש סי' קלז.
  206. ריטב"א ור"ן בבלי סוכה לז א. וכן משמע שיטות רש"י ערכין ג ב ד"ה שלא; תוס' שם ד"ה שלא.