טעמא דקרא

From ויקישיבה
Revision as of 17:55, 29 March 2017 by יוסף ש מ (talk | contribs) (לשם קביעת ההלכה)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

טעמא דקרא (טעם המקרא מארמית) הוא דרישת טעמן של מצוות התורה. ישנן שלוש סיבות לדרישה זו: לשם קביעת ההלכה, בתורת ביאור בלבד ובתורת דרש ואגדה.

לשם קביעת ההלכה[edit]

רבי שמעון דורש את טעמן של המצוות וקובע לפיהם את גדריהן.

לדוגמא: נאמר בתורה (דברים כד, יז): "ולא תחבל בגד אלמנה". בדרך כלל, כאשר נאמר בתורה 'אלמנה' סתם, אין חילוק בין אלמנה עניה לעשירה, ואפילו אלמנתו של מלך (רמב"ם דעות ו, י). אולם באיסור זה של משכון האלמנה מחלק רבי שמעון (בבא מציעא קטו א) בין עשירה לעניה, משום שסובר שטעם האיסור הוא כדי לא להוציא עליה שם רע על ידי שיכנס לביתה פעמים ביום כדי להחזיר לה את המשכון וליטלו ממנה בחזרה, והיות ורק בעניה שהיא צריכה למשכון חייב להחזיר לה, ולא בעשירה, נמצא שטעם האיסור אינו שייך בה, ולכן מותר למשכנה.

רבי יהודה (שם) חולק עליו וסובר שאין חילוק בין עניה לעשירה.

מדברי הגמרא (שם, ובעוד מקומות) עולה, שטעמו של רבי יהודה הוא שאין אנו דורשים טעמן של המצוות. אולם מדברי הראשונים[1] עולה כי טעמו של רבי יהודה נוגע גם לעצם טעמו של רבי שמעון.

בתורת ביאור בלבד[edit]

ישנם מקומות שנתנו חכמים טעם למצוות התורה על מנת לבארן בלבד, ולא לשם קביעת ההלכה. באופן זה אף החולקים על רבי שמעון, וסוברים שאין אנו דורשים טעמא דקרא, מודים שבתורת ביאור בעלמא ניתן לדרוש. (תוספות גיטין מט, ב).

אף במקומות כגון אלו, מצאנו שייחסו את דרישת טעם המצוה לרבי שמעון, משום שהוא העוסק בדרישת טעמי המצוות[2].

בתורת דרש ואגדה[edit]

ישנם טעמים שלא נאמרו בתורת ביאור גמור לדברי התורה, ואף לרבי שמעון אין בכוחם לקבוע את גדרי ההלכה, אלא נאמרו בתורת דרש ואגדה בלבד.

לדוגמא: 'מפני מה אמרה תורה מילה לשמנה, שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים', כלומר שהם אסורים בתשמיש המטה (נדה לא, ב). והרי גם אם ילדה בזוב שצריכה להמתין שבעה נקיים לאחר שבעת ימי לידה, נימול הבן לשמונה ולא לארבעה עשר. וכן עוד הרבה מהטעמים שהוזכרו בתלמוד[3].

כל זה הוא במצוות שלא נתגלה לנו טעמן, ואנו דורשים אותו מעצמינו. אולם באופן שנתפרש הטעם בתורה, אף רבי יהודה מודה שגדרי הדין נקבעים לפי הטעם.

לדוגמא: נאמר (דברים יד, יז) "ולא ירבה לו (=המלך) נשים ולא יסור לבבו". דעת רבי יהודה (סנהדרין כא, ב) 'מרבה הוא, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו'. כלומר, כיון שטעם האיסור הוא משום שלא יסירו הנשים את לבו, לכן מותר לו להרבות נשים צדקניות שאין לחשוש שיסירו את לבו. ואף שרבי יהודה אינו דורש טעמא דקרא, הרי כאן הטעם מפורש בפסוק.

אולם דעת תנא קמא (=הדעה הראשונה המובאת שם במשנה) שאין חילוק בין נשים צדקניות לשאר נשים, ואף שאין לחשוש שיסירו את לבו, כיון שאין הדין נקבע לפי הטעם כלל אף אם הטעם מפורש בפסוק[4].

ראה גם[edit]

הערות שוליים[edit]

  1. ראה רמב"ם בפירוש המשנה שם, תוספות הרא"ש, בבא מציעא צ, א ועוד.
  2. (ראה סנהדרין טז, ב; רמב"ם:עבודת כוכבים ד, ד, ובכסף משנה שם; חזון איש: סנהדרין כד, יג)
  3. (תרומת הדשן, חלק ב, קח)
  4. (יד רמה וחידושי הר"ן שם)