טפח באישה ערוה

אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה, שנאמר (דברים כג, טו): "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ולגבי גבר שרואה גבר אחר, או אשה שרואה אשה אחרת, רק בפני מקום הערווה עצמו אסור לומר דברים שבקדושה. אבל לגבי גבר שרואה אשה, אמרו חכמים (כד, ב) "טפח באשה ערווה". וכוונתם, שכל מקום שנשים רגילות לכסות - אסור לגלות, ואם הוא מגולה, אסור לומר מולו דברים שבקדושה.

אמנם ישנה דעה בפוסקים הסוברת שכללי הצניעות נקבעים על פי המקובל באותו המקום ואותו הזמן (דברי חמודות לרא"ש ברכות פ"ג סקל"ז), אבל כל שאר הפוסקים חלקו עליו וקבעו,כי על פי ההלכה, ישנם מקומות בגוף האישה שאותם חייבים לכסות, ואפילו אם כל הנשים שבאותו המקום תחלטנה ללכת ברחוב ללא בגדים, כולן תחשבנה לפרוצות.

הזרוע

במסכת כתובות (כתובות עב, ב) מבואר שאישה חייבת על פי ההלכה לכסות את זרועותיה, ואם היא מגלה אותן בציבור, הרי היא נחשבת לעוברת על דת יהודית, ואת שאר היד שאינה הזרוע אין צריך לכסות. כדרך אגב מעניין להזכיר כאן שלדעת רבי שמואל בר נחמן המובאת בבראשית רבה (פ, ד), כל המעשה עם דינה התחיל מכך שנתגלתה זרועה ברבים לפני שכם בן חמור, ומתוך כך נתאווה לה, וחטא עימה, ומגילוי הזרוע נמשכה כל התקלה המסופרת בתורה, אלא שיש לברר, מהו בדיוק מקום הזרוע.

לדעת רוב הפוסקים, הזרוע היא החלק שבין הכתף למרפק של היד, ואותו חייבים על פי ההלכה לכסות, אולם מה שמעבר למרפק, לכיוון כף היד, אין צריך לכסות. לעומתם, ישנם פוסקים הסוברים,שאישה צריכה ללכת עם שרוול ארוך עד לכף היד, או משום שהזרוע נמשכת עד לתחילת כף �יד, או משום שלדעתם כך היה המנהג בין הנשים ואין לסור ממנו (עיין גן נעול לרב אבינר 36).

למעשה, המנהג הרווח הוא כדעת רוב הפוסקים, המחייבים לכסות עד המרפק ועד בכלל, ומעבר לכך אין חיוב הלכתי לכסות (מ"ב ע"ה סק"ב. הליכות בת ישראל עמוד ע').

הרגלים

בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רב חסדא : "שוק באשה ערווה".ומאחר שלדעת רוב הפוסקים, שוק הוא החלק שבין הברך לקרסול, ממילא מובן שעל האשה לכסות את כל רגלה עד לקרסול. אבל אין צורך לכסות את כל הרגל דווקא על ידי שמלה, אלא די שהשמלה תגיע עד לאחר הברך, ולמטה מזה תלבש גרביים או גרביון. חשוב להדגיש, שגרביון מועיל רק לחלק התחתון של הרגל, כלומר למה שבין הברך לקרסול, אבל כמובן שגרביון לא יועיל לכיסוי הירכיים, היינו למה שבין הברך לגוף. משום שהירכיים הן מהאברים האינטימיים ביותר, שהצניעות מחייבת שיכוסו בשמלה או בחצאית, כדי לטשטש את צורתן. אבל את מה שמתחת לברך ניתן לכסות, כאמור, על ידי גרביים או גרביון, וכך הרגל כולה עד לקרסול תהיה מכוסה. זוהי אכן דעת רוב הפוסקים. אולם לדעת אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, בעל הפרוש החשוב על שולחן ערוך חלק אורח חיים - המשנה ברורה (מ"ב עה, סק"ב), השוק הוא החלק העליון של הרגל, מתחילת הרגל ועד לברך, מה שנקרא בפינו ירך. וממילא אם השוק נגמר בברך, אין חיוב לכסות את מה שמתחת לברך, לא על ידי שמלה ולא על ידי גרביון.

ולמרות שבעל המשנה ברורה בעמדת מיעוט, הואיל ופסקיו התקבלו בישראל, רבות נוהגות כמותו, ואי אפשר להתעלם מדעתו ולומר, שאלו שאינן לובשות גרביון עוברות על ההלכה, שהרי יש להם פוסק גדול שעליו הן יכולות לסמוך. אולם ודאי שלכל הפחות, גם לדעתו המקילה של המשנה ברורה, צריך ללבוש שמלה שתגיע אל מעבר לברך, כך שבכל מצב הברך תשאר מכוסה (עיין גן נעול 37 ; הליכות בת ישראל ע"א).

ילדות קטנות

לדעת בעל החזון איש (או"ח טז, ח), אין הדבר תלוי בגיל, אלא כל שהילדה כבר נראית קצת גדולה, והיא מתקרבת לגיל הנעורים, עליה להקפיד על כל הלכות צניעות. אבל בנות קטנות שאין היצר עליהן, לא אסרום חכמים. כי עניינן של הלכות צניעות הוא לגדור את האדם מן העבירה וממחשבת העבירה, ולכן כל זמן שהבנות קטנות ואין היצר שולט בראייתן, אינן צריכות לדקדק בהלכות צניעות, אבל כשהבת מתחילה להתקרב העבירה, לגיל ההתבגרות, ההתעניינות המינית כלפיהן מתגברת, ולכן חובה עליהן להקפיד על כל הלכות צניעות, ואין לזה גיל קבוע, כי הדבר משתנה מילדה לילדה.

כלומר מצד הלכות צניעות לדעת החזון איש יש להקפיד רק מגיל עשר או אחת עשרה לערך. אולם חשוב לציין שכל מה שאמרנו הוא רק מצד עצם חיוב הצניעות, שילדה קטנה שאין היצר שולט בה לא שייך אצלה פריצות. אבל מצד מצוות חינוך צריך לחנך כל ילדה להתלבש כפי שההלכה מחייבת כבר משעה שהגיעה לגיל חינוך שהוא בערך גיל שש. אולם לדעת המשנה ברורה (סימן ע"ה בא"ה 'טפח'), כשם שלגבי איסורי יחוד יש להקפיד שגבר זר לא יתייחד לבדו עם ילדה מגיל שלוש שנים, כך הדין גם לגבי כל דיני צניעות, ויש להקפיד לקנות לילדה, כבר מגיל שלוש שנים שמלות ארוכות שמגיעות עד מעבר לברך, וחולצות עם שרוולים שעוברים את המרפק.

לסיכום לדעת המשנה-ברורה יש להקפיד על לבוש צנוע מגיל שלוש, ואילו לדעת החזון איש וכן הוא המנהג הרווח, הבנות מחויבות בדיני צניעות מסמוך לגיל ההתבגרות, ויש לחנכם לצניעות מגיל חינוך, שהוא בערך גיל שש (גן נעול 44; הליכות בת ישראל ס"ז).