ייבום

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

ביאה על אלמנת האח שמת בלא בנים ולקיחתה לו לאשה, כדי להקים שם לאחיו המת.


אשה שבעלה מת ולא השאיר אחריו בנים, אם יש לו אח, אסורה היא להינשא לאדם אחר, ומצות עשה מן התורה על אחי המת לבוא עליה ולקחתה לו לאשה, כדי להקים שם לאחיו המת; ואם אין הוא רוצה לייבמה הרי זה חולץ לה (ראה: חליצה) וניתרת בחליצה זו להינשא לכל אדם.

טעם מצוות ייבום[edit]

ערך מורחב - טעמי מצוות ייבום

להקים שם לנפטר[edit]

רש"י בפרשת יהודה ותמר, מפרש שהבן הנולד יקרא באותו שם של המת, ובכך לא ימחה שמו מישראל. כך גם הגמרא אצלנו יבמות כב א אומרת, שממילות הפסוק "יקום על שם אחיו" נראה שקוראים את הוולד באותו שם, ואכן כך הייתי חושב. רק שיש גזירה שווה, שמוציאה את הפסוק מידי פשוטו, ואומרת ש "יקום על שם אחיו"- הכוונה היא לנחלה, והיינו ירושה.

הרא"ם מסביר את דעת רש"י , בכך שעד מתן תורה היה מנהג לקרוא את שם הנולד כשם המת. לאחר שניתנה תורה, נצטווינו ע"כ שהיבם יורש את חלקו ונחלתו של המת, ואין צורך לקרוא את הבן הנולד על שם המת.

גלגול נשמת הנפטר[edit]

הרמב"ן שם דוחה את פירוש רש"י, שהרי גם לגבי בועז כתוב "וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ..". ושם קראו לילד 'עובד' ולא 'מחלון'. ואם פירוש רש"י היה נכון- היו צריכים לקרוא לבן 'מחלון'. לכן הוא אומר, שהכוונה היא שהיבם יירש את נכסי המת ואת אשת המת.

הרמב"ן בעצמו אומר שזה יסוד גדול מיסודות התורה, ושהעניין פה הוא גלגול נשמות. כלומר, נשמת הנפטר, עוברת דרך אחיו המיבם לבן שייולד. הוא המשך של הנפטר.

הענקת זכויות לנפטר[edit]

ספר החינוך פרשת כי תצא תקצח אומר- האיש והאישה אחרי החתונה נעשים כביכול גוף אחד, כמו שהיה אצל אדם וחווה בפשט. אם אדם נפטר בלי בנים- הדבר היחיד שנשאר לו בעולם זה אשתו. לכן מקים זרע ע"י אחיו שהוא גם כן חצי בשרו- בניו יקיימו מצוות ויזכו גם את האבא שנפטר וגם את היבם. כמו אצל אונן- "לא לו יהיה הזרע".

כמו שרואים ביבמות כב א- יש הו"א שצריך לקרוא על שמו, אבל יבום זה מקרה חריג ששם מקרא יוצא מידי פשוטו, והעניין הוא לתת לו זכות בעולם הזה. היה אפשר לשאול, מה זה שייך לאח הראשון? אומר החינוך, שהאישה נשארת קשורה לבעלה המת. ממילא אם היא תלד לשמעון- זה קשור עדיין לבעלה המת. שהרי אם הבן לומד לעילוי נשמת- הוא מזכה את הנפטר, כי הוא מזרעו, מכוחו של הנפטר. צריך להדגיש שפה המקרא יוצא מידי פשוטו- לא צריך לקרוא על שמו ממש.

המשך רוחני של הנפטר[edit]

הרש"ר הירש, מבאר שהמצווה הראשונה שניתנה לאדם, היא מצוות פרו ורבו. לצורך זה -"וכבשוה"- להשיג ממון ורכוש, בשביל לכלכל את הצאצאים.
קיום המצווה הזו, הוא הייעוד הראשוני והבסיסי של האיש. מצוות יבום, עניינה לרחם על האיש ששאף למלא את הייעוד הזה של חייו, ולשם כך הוא הקים בית וקידש אישה. הוא קיווה למלא את התפקיד הזה בבית שבנה, ולהביא צאצאים מן האישה אותה קידש.

הוא נפטר מן העולם ללא זרע, ובלבו המחשבה שעם מותו אשתו תהיה שייכת לאיש זר, והרכוש החומרי אותו צבר אך ורק לשם בניו- יתחלק בין אחיו. לכן באה התורה, ויצרה מעין תחליף רוחני למחשבה הזו, ואמרה שאחיו ייקח את אשתו ויירש את כל רכושו. בכך גם לא יצטרך לעשות מעשה קידושין, כי זהו רק המשך רוחני של בניין ביתו של אחיו המת, "אשה הקנו לו מן השמים".

כללי ייבום[edit]

הרמב"ם יבמות א א נותן 4 כללים לדיני ייבום:

  • אם אדם נפטר עם הרבה נשים- מיבמים/ חולצים לאחת מהן, וכולן מותרות. ואם יש לו אחים רבים ואישה אחת- רק אחד מייבם/ חולץ.
  • אם אשת המת אסורה לאחד האחים(כגון ביתו, או 2 נשואים אחיות)- לא ייבמו. בערווה אין דין ייבום.
  • אם היו לו כמה נשים, ואחת מהם אסורה לאחד האחים- גם השאר אסורות. בצרת ערווה גם אין ייבום.
  • כל מי שיכולה להתייבם מהתורה- זקוקה לחליצה, ואם לא לא. יש מושג של חליצה מדאורייתא.