יציאת מצרים

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יציאת מצרים היה האירוע הראשון בדרך לכינונו של עם ישראל. לאחריו היה צורך עוד בקריעת ים סוף* ורק אז ניתן להגיע למדבר סיני. במדבר ניתן היה לבצע את הפעולות האחרונות לבניית עם ישראל:מעמד הר סיני והקמת משכן העדות. העם היה במדבר ארבעים שנה בהנהגת משה רבינו ובסופו של התהליך יהושע בן נון הכניסו לארץ.

ההכנות[עריכה]

בתום תשע מתוך עשר מכות מצרים נערך משה רבינו להוצאה הפיזית של בני ישראל ממצרים. הוא סיכם עם פרעה שיותר הוא לא יבקש ממנו דבר - דהיינו רשות לצאת ממצרים. וכל מה שנותר לו לעשות היה להמתין למתרחש. הוא מודה לצפוי ומורה לבני ישראל להיכון ליציאה. הכנה זו לוותה בכל הסימנים הדרושים על מנת שהעם המצרי ייחוש כי עומד להתרחש אירוע מיוחד במינו. וכך משה מצוה על עמו:

  • השאלת דברי ערך מהמצרים - וכך נאמר:"דַּבֶּר-נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" [1]. היה זה בהתאם להבטחה לאברהם אבינו, שאחרי [2] "... וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה." (י"ד) "...וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" - גם החלק השני התקיים (רש"י).
  • לקיחת שה לבית - "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" [3] . הרמב"ן מסביר את משמעות הדבר למצרים :"ועל דעת רבותינו: "שהיו המצרים עובדים אותו (את הצאן) [4] , כש"כ שהודיע במצווה הזאת שהשפיל אלוהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו :" [5].
  • עריכת פסח מצרים - " (ב) אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְלָקְחוּ מִן-הַדָּם וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם.

וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ [6] - אלו הן שלוש פעולות הכנה לערב היציאה: שחיטה, נתינה על המזוזות ואכילה.

  • הכנות אחרונות - לשם השלמה נדרשו בני ישראל לבצע עוד דברים אחדים:
  1. "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" (י')- לא להשאיר מזכרת
  2. "תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם" (י"א)- לאכול את הסעודה בהיכון ליציאה.
  3. "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" (י"א) - מהר ולהיות מוכנים ליציאה

היציאה ממצרים[עריכה]

לאחר ביצוע מכת המכורות פרעה קורא למשה ןלאהרן ואומר להם: " קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם-אַתֶּם גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָֹה כְּדַבֶּרְכֶם" (ל"א) והוא מוסיף ללא היסוס:" גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם-אֹתִי(ל"ב). והתוצאה : " וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים" ( ל"ג). בקשו להיפטר מבני ישראל כמה צהא שאפשר.

עכשיו נותרו דברים אחרונים לביצוע: הכנת צידה לדרך והשלמת הביזה מהמצרים. וכך נאמר במקרא:"וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ ...וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (ל"ד -ל"ה) עתה היו מוכנים ליציאה.

באיזה יום בשבוע יצאו ממצרים[עריכה]

קיימת מחלקות בין רבי יוסי לבין רבנן באיזה יום בשבוע יצאו ממצרים. לפיה, נקבע האם חג השבועות הוא בו' לחודש סיון או בז' בחודש סיון. האירועים הם בשנת ב"א תמ"ח לבריאת העולם.

שיטת רבנן מובאת בסדר עולם ובמסכת שבת .(פ"ח' א'):"תא שמע , דתניא בסדר עולם: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים - בארבעה עשר שחטו פסחיהן, בחמשה עשר יצאו ואותו יום ערב שבת היה. ומדריש : ירחא דניסן ערב שבת היה. ריש ירחא דאייר חד בשבא (יום ראשון) , וסיון בתרי בשבא (יום שני).

ועוד... הוא מבאר, לפי רבי יוסי : בשני לחודש עלה משה ושמע "ואתם תהיו לי" [7] וירד והגיד; בשלישי עלה ושמע הגבלה וירד והגיד; ברביעי ירד להפרישם ושוב לא עלה עד קבלת הדברות, שעלו כולם;... בחמישי בנה מזבח כדכתיב: "ויבן מזבח תחת ההר" [8] והקריב עליו קרבן; בששי לא היה לו פנאי. 'מאי לאו משום תורה (לא היה לו פנאי לעלות שקבלו כולן יחד את הדברות).

שיטת רבי יוסי מובאת אך היא במסכת שבת (פ"ו,'ב') לאמור: עשרת הדברות ניתנו בשבעה בו. לפי שבראש חודש באו למדבר סיני שכתוב כאן [9] "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני", וכתיב שם [10] "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" - הזה הזה לגזירה שוה: מה להלן ראש חודש - אף כאן ראש חודש.

והתורה ניתנה לישראל בשבת, גם כאן גזירה שווה, לפי שנאמר:כתיב הכא [11] זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם [12] "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ" - מה להלן בעצומו של יום "זכור את היום הזה" - בעצמו של יום הזכירה דיציאת מצרים נאמר להו, כדכתיב הזה אף כאן בעצומו של יום בעצמו של יום הזכירה דשבת נאמר להן זכור את יום וגו');

ואשר לחישוב הימים בין ראש חודש סיון למתן תורה, רבי יוסי סבור כי ביום שני היה ראש חודש, ביום שלישי אמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" ביום רביעי מצוות פרישה וכן חמישי שנאמר: "וקדשתם היום ומחר". ויום אחד הוסיף משה מדעתו ובשבת ניתנה התורה.

לסיכום, השאלה היא האם מתן תורה היה בשישי לחודש בשבת - לפי רבי יוסי או יום השישי למסעם מרפידים - לפי מרנן ? להלן נשווה בין השיטות:

הנושא שיטת רבנן שיטת רבי יוסי
ראש חודש ניסן יום שישי יום חמישי
לקיחת הכבש - י' בניסן יום ראשון שבת הגדול
שחיטת הפסח - י"ד ניסן יום חמישי יום רביעי
יציאת מצרים - בחצות ט"ו מכת הבכורות יום שישי יום חמישי
שירת הים - שביעי של פסח יום חמישי יום רביעי
מדבר סין - ט"ו אייר יום ראשון שבת
רפידים - כ"ב אייר יום ראשון כ"ג אייר - יום ראשון
ירידת המן- ט"ז אייר יום שני יום ראשון
רפידים כעבור 6 ימים
כ"ב אייר - יום ראשון
כעבור 7 ימים
כ"ג אייר יום ראשון
מלחמת עמלק כ"ז אייר - יום שישי כ"ח אייר יום שישי
ראש חודש סיון יום שני יום ראשון
מתן תורה|
"המוסיף יום אחד מדעתו"
ו' סיון שבת ז' סיון שבת

סיכום המבצע[עריכה]

בשלושה פסוקים מסוכמת היציאה הפיזית ממצרים:

  • "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (מ') - לפי הסיכום בברית בין הבתרים.
  • "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" - אותו היום שירדו גם עלו.
  • ולעתיד לבוא :" לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם:

הדים הסטוריים[עריכה]

חוקר ארץ ישראל, צבי אילן סבר שכן ניתן למצוא הדים ליציאת מצרים באסטלת ניצחון שבנה פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני מתארת את שובו מאחד ממסעות הכיבוש שלו בארץ ישראל, בשנת 1230 לפנה"ס בקירוב. האסטלה, המכונה "מצבת ישראל" משום שמוזכר בה השם "ישראל", מתפאר פרעה מרנפתח בכך שהצליח להכחיד את ישראל. יש טענה[13] שקשה להוכיח אותה באופן חד-משמעי, כי היות ואביו של מרנפתח היה זה שבזמנו התרחשה יציאת מצרים, ולכן היה לו עניין אישי לנקום את עלבון אביו. בין אם נקמתו הצליחה ובין אם לאו, הוא מתפאר בחיסול ישראל במצבה לזכרו. אפשר ללמוד מכך גם שישראל הייתה ישות חזקה באותה תקופה, שכן אילו היה מדובר בשבט נידח, לא היה מקום להתפארות. התפארות מוגזמת, לעיתים אפילו חסרת בסיס, בהתייחס להישגיו הצבאיים של מלך, אינה דבר נדיר בטקסטים מצריים עתיקים .

ואולם ניתן להצביע על עוד ממצאים ארכיאולוגים שמאששים את סיפור יציאת מצרים [ממצאים אלו שלדעת חוקרים רבים מתאימים לתקופת האירוע של יציאת מצרים [14]], כדלהלן:


פפירוס איפוור[עריכה]

הפפירוס המקור

במוזיאון בעיר ליידן (Rijksmuseum Van Oudheden), הולנד, נמצא פפירוס (שבעה עשר עמודים) ממצרים העתיקה (מספר קטלוג: # 344), בחלקו הגדול בלתי-קריא, שנכתב בכתב חרטומים על ידי מצרי בשם "איפוור" (Ipuwer). והנה גילוי מדהים: איפוור מתאר בפרוטרוט את ההשלכות של המכות שפקדו את מצרים, בדיוק כפי שמתואר בתורה. פרופסור Emanuel Vilkovski היה הראשון לפרסם את הדמיון המפליא בין התיאור שבפפירוס לתיאור שבתורה, וראה בזה הוכחה ברורה לכך שסיפור התנ"ך הוא אמת היסטורית.

איפוור כותב שהיו "עשרה אסונות (מכות)" במצרים, אבל לצערנו בחלק הקריא של הפפירוס נמצאים ששה מכות.

הטקסט מתחיל עם תיאור של "עבדים" שביקשו לצאת לחופשי: "השוערים אומרים: 'תנו לנו ללכת...', האופים אומרים... (כאן חלק בלתי קריא בכתב היד), המנקה מסרב לקחת את המשא שלו...", וכל זה כפי שמבואר בתורה (ספר שמות סוף פרק ד), שלפני תחילת המכות, משה הודיע לכל היהודים שאלוקים עתיד לשחרר אותם בקרוב, והלך יחד עם אהרון ויחד עם שבעים זקנים לבקש מפרעה לשחרר את היהודים.

אחרי ההקדמה הנ"ל, התחיל איפוור לתאר את ההשלכות של המכות. להלן כמה השוואות:

ספר שמות (פרקים ז עד יב) פפירוס איפוור
וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. מכה בכל הארץ, דם בכל מקום ....
יֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם. הנהר הוא דם!
וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר. אנשים מפחדים לנסות לטעום, אנשים צמאים בגלל הדם .... אבוי אלו הם המים שלנו! זו (היתה) השמחה שלנו! מה אנחנו יכולים לעשות? הכל אבוד!
הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד. ...כל החיות, ליבם בוכה. הבקר גונח ......... הדֶּבֶר והחולי שוכנים בכל הארץ...
וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה ... וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד. באמת, שערים עמודים וקירות נשרפים באש.
וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר. מצרים התחתון בוכה ... הארמון כולו נשאר בלי רווחיו. לו היה ראוי (אבל אין לו) חיטה ושעורה אווזים ודגים.
וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. באמת, התבואה נכחדה מכל צד.
וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה. הנה הבקר נעזב משוחרר, ואין מי שאוסף אותם.
וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם ... וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. באמת, כל מה שהיה נראה עד אתמול, נעלם. השדה נשאר ריק כמו לאחר הקציר של פשתן. לא נמצא פירות ולא ירקות ... רעב.
וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. הארץ בלי אור.
וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. היתה צעקה גדולה במצרים, מעורבת בקינה.
כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. מי שמניח אחיו באדמה נמצא בכל מקום.
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם. באמת, הגדול והקטן צעקו, המלווה והאֵם. האם זה סופו של האדם? כבר לא יהיה הריון ולא לידה? ... הכל נהרס! בתי האדם נהפכו כהרף עין.
וה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר. באמת, הילדים הנסיכים מושלכים לרחובות ... הכלא נהרס.
וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ (אם לא נשלח אותם בסוף) כֻּלָּנוּ מֵתִים. באמת, הגדול כמו הקטן אומרים: אני חושב שאני עלול למות.

ודבר שראוי לתשומת לב, שבפפירוס כאשר מתאר שהנהר נהפך לדם, איפוור מספר שהאסון השפיע רק על המצריים, ולא על ה"עבדים" (דהיינו היהודים), וכך כתב איפוור: "ובאמת, האצילים במצוקה, בעוד שהאדם העני הוא מלא שמחה. כל עיר אומרת: הניחו לנו לזון את האדיר שביננו!". עובדה זו מופיעה בתורה שבעל פה (מדרש שמות רבה ט י), שמתאר שלמרות שלמצריים לא היה מים, ליהודים כן היה, ועל זה הדרך בכל המכות.

איפוור מתאר גם שאז קרתה מלחמת אזרחים בין המצרים: "איך זה קרה לכל אדם להרוג את אחיו? החיילים שהיו שלנו, מתנהגים כאילו הם זרים ". עובדה זו לא מפיעה בתורה שבכתב, אבל כן מופיעה בהרחבה בתורה שבעל פה (ב"פסיקתא דרב כהנא"). מספרים חז"ל שלפני המכה העשירית, כאשר משה הזהיר את המצריים שכל בכור ימות אם לא ישחררו את היהודים, נפתחה מלחמת אזרחים של המצריים בכורים נגד פרעה, מלחמה נוראה שבה הבנים הרגו את הוריהם ואחיהם, ומאות אלפי מצריים נספו.

איפוור דיווח, שאחרי האסונות, לא רק שעבדים שוחררו, אלא גם הפכו להיות הבעלים על העושר של המצרים, וכך כתב: "באמת, אנשים עניים הפכו לבעלי עושר, ומי ש(לפני כן) לא היה יכול לעשות לעצמו סנדלים, הוא כעת מחזיק העושר "- והוא בדיוק כפי שהובטח על ידי אלוקים בספר בראשית (טו,יד), שהיהודים יעזבו את מצרים עם רכוש גדול (וכך היה, כפי שמסופר בספר שמות). איפוור מתאר בפרוטרוט, שלאחר המכות, "השפחות" (דהיינו העבריות), יצאו לבושות עם התכשיטים של המצריות, "זהב וספיר, כסף ומלכיט, סמוקים ונחושת ... תלויים על צוואריהן של השפחות". גם עובדה זו מופיעה במפורש בתורה (ספר שמות יב לה).

מספר ג"כ איפוור, שעמוד של אש גבוה מאוד התהלך בפני "אויבי הארץ" (היהודים), בדיוק כמו שמופיע בספר שמות יג, כא.

לפני שנעיין בקטע הבא שבפפירוס איפוור, אקדים קצת רקע ממה שמסופר בתורה בספר שמות: יצאו ממצרים שש מאות אלף גברים (אם ניקח בחשבון שיצאו גם נשים וילדים, סביר להניח שיצאו לפחות מיליון וחצי אנשים). מבחינת פרעה, היהודים לא יצאו ממצרים כדי ללכת לארץ ישראל, אלא התכנון היה שילכו במדבר דרך שלושת ימים, ושם יעבדו את האלוקים, ואח"כ יחזרו למצרים. ומ"מ פרעו התחרט על מה שנתן ליהודים רשות לצאת למדבר לעבוד את האלוקים, ועל כן קיבץ את חיילי מצרים, ויצאו במרכבות של סוסים לרדוף את היהודים במדבר. בדרך, האלוקים הגן על היהודים על ידי ענני הכבוד, וגם על ידי עמוד של אש גבוה מאוד שחיבר את השמים עם הארץ. היהודים הגיעו עד לשפת ים סוף, ואירע הנס הידוע שנפתחו מי הים, ועברו היהודית בתוך הים ביבשה. וכאשר המצריים נכנסו גם הם לתוך הים, מיד נסגר הים ונטבעו המצריים, כמו במלכודת. לאחר מאורעות אלו, מספרת לנו התורה (שמות טו יד), כי שמועת האירוע הניסי הזה התפשטה ברחבי העמים השכנים, ולב העמים נתמלא אימה ופחד מפני בני ישראל. ע"כ מתואר בתורה.

כל האירועים הללו מתועדים בפפירוס איפוור, וכך נכתב שם: "כמות כפולה של אנשים יצאו להלחם כדי להחזיר את העם שמשתחווה (כלומר, העם שהלכו לעבוד את האלוקים). יותר ממיליון אנשים כבר אינם בטווח הראייה.... הדבר שנמצא בין שמים לארץ מפחיד את כולם ... הדרך הפכה למלכודת ... מצרים נכנסה למקום של שפיכת המים, והגיבורים נתפסו על ידי מי ששפך את המים ... האסיאתים (יהודים שבאו למצרים מאיזור אסיה) הגיעו לבדם עד הסוף (של הים ?)... לא נותר אף אחד נגדם. כל השבטים מחוץ למדינה התמלאו פחד ".

קטע נוסף בטקסט של איפוור נראה שמתייחס לאובדן של הצבא מצרים (דבר שהתרחש כאשר טבעו בים סוף): "ראו עתה, הארץ נמצאת ללא מלכותה. ראה, כל כוחות הצבא לא נמצאים במקומם ... כמו צאן תועה ללא רועה. "

ומלבד פפירוס איפוור, ישנם עוד מסמכים וסימנים שמצביעים על אמיתות סיפור שעבוד מצרים והיציאה משם, ונביא כמה דוגמאות:

הפפירוס של נפר-רהו[עריכה]

במוזיאון של פטרסבורג נמצא פפירוס נוסף, ששמו "Papyrus Ermitage" (מספר קטלוגי: 1116b ישר). הפפירוס נכתב על ידי מצרי בשם נפר-רהו (Nefer-rohu). בין יתר הדברים שנכתבו שם, הוא מספר על אסיאתים שהגיעו למצרים בתור רועי צאן (והוא כפי שמתואר בתורה בספר בראשית מו, לב, שכאשר היהודים ירדו לגור במצרים היו רועי צאן) ובאו להתגורר במצרים. מספר נפר-רהו, שאותם אנשים מרדו במצרים (מבקשים להשתחרר), ואח"כ מספר דוגמאות של אסונות שונים שאירעו במצרים: 1) כל הדגים שבנהר מתו (והוא כפי שמתואר בספר שמות ז: וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה); 2) כל השדה נהרס; 3) החקלאות נהרסה כליל (וכמו שמספרת התורה בעקבות המכות של ברד וארבה); 4) חיות רעות רבות באו למצרים מן המדבר (והיינו מכת ערוב. ומעניין לשים לב, שבתורה לא כתוב מהיכן באו החיות, האם האלוקים ברא אותם בתוך מצרים, או שבאו מהמדבר או ממקום אחר. אבל אחד מגדולי מפרשי התורה, רבינו בחיי, פירש בספר שמות ח יז על פי המסורת, שבמכת ערוב החיות הגיעו מהמדבר); 5) השמש נכבה; 6) אנשים מתו בהמוניהם. אסונות אלו היו בסדר גודל כל כך מרשים שהתבטא נפר-רהו: "המדינה נהפכה, מה שקורה מעולם לא קרה".

נפר-רהו גם התלונן על הריסת כל הפסלים. עובדה זו מתוארת בספר שמות יב יב (ראה בפירוש הרמב"ן שם), שבמכה העשירית האלוקים הרס את הפסלים של מצרים שבאותה תקופה.

נפר-רהו מתאר גם מלמחת אזרחים, אשר בה ילדיהם רצחו את הוריהם, במקביל למה שהזכרנו מפפירוס איפוור.

הוא גם העביר ביקורת שפרעה לא ידע כיצד לפעול כראוי - והוא כפי שמוזכר גם בתורה שבעל פה שהעם המצרי לא הסכים לעקשנותו של פרעו לסבול מכה אחר מכה כדי שלא לשחרר את היהודים, ועובדה זו ניכרת קצת גם בתורה שבכתב בשמות י ז ובשמות יד ה.

נפר-רהו מקונן שהאנשים שעד אתמול כל כך אהבו לשרת את האלילים של מצרים, עכשיו משרתים "אל אחר". תלונתו של נפר-רהו מובנת היטב לפי מה שמבואר בספר יהושע כד יד, שהיהודים בזמן השיעבוד במצרים היו עובדי אלילים כמו המצריים, ורק כשראו את הניסים של המכות, התחילו להאמין באחדות האל. מלבד זאת, בספר שמות יב לח מתואר, שאחרי העשר מכות רבים מן המצריים הפכו גם הם להיות מונותיאיסטים.

פפירוס נוסף

פפירוס בעל תוכן דומה לפפירוס של נפר-רהו (אבל קצר יותר) נמצא במוזיאון הבריטי (מוזכר על ידי החוקר A. Gardiner ב- JEAעמודים 95, 109).

ממצאים שמראים על שעבוד עברי במצרים[עריכה]

1. גם במוזיאון של ליידן, נמצא עוד פפירוס (מספר קטלוג # 348), ובו מתועד על בניית מונומנטים על ידי עבדים במצרים, וכך נכתב: "לחלק הזרעים ל-עבירו )או "עפירו" או "חבירו", כיון שהאותיות המצריות סובלות כמה הברות, ועכ"פ הרבה חוקרים מצביעים על כך שתיבה זו פירושה: העבריים) שנושאים אבנים למגדל הגדול של רעמסס." (בתורה, ספר שמות א יא, מוזכר שעיר רעמסס היא אחת משתי הערים שנבנו על ידי העבדים העבריים).

2. ציור בבקיר שבקבר פרעוני באלכסנדריה, מראה עבדים בהירי עור בשעת עבודתם. כתב ע"ז החוקר ורנר קלר, בספרו "התנ"ך כהיסטוריה עמ' 108: "מתמיה קודם כל, צבע העור הבהיר של הפועלים הלבושים סינר בד קצר. ההשוואה למפקחי העבודה כהי העור מוכיחה, כי בהירי העור הם כנראה שמיים, בשום אופן לא מצריים... בכתב החרטומים שבצד התמונה כתוב "המטה בידי הוא- אל תתרשלו".

פרופ' א. ש. יהודה בספר "עבר וערב" עמ' 14-15 כותב, שתמונות שיעבוד מצויות לרוב בקברי הפרעונים [ומוסיף וכותב כך: "בכלל, כל תיאור השעבוד, נותן לנו תמונה כל כך בהירה מכל הנעשה במצרים באותה התקופה, שאי אפשר להאמין שהסיפור נכתב בזמן אחר מאותו הזמן שהעברים חיו בסביבה מצרית...לא רק הלשון המצרית וסגנונה היו ידועים למי שכתב פרשת מצרים, אלא בקי היה גם בכל דרכי המצרים ובנימוסיהם, בעבודתם ובכל תהלוכותיהם ואמונתם"].

3. בפסל ממצרים העתיקה (נמצא במכרות של Sarbit el-Chadem) נכתב ב"כתב עברי" (כתיבה העתיקה של היהודים, שהוזכרה על ידי חז"ל במסכת מגילה דף ח ע"ב ובמסכת סנהדרין כא ע"ב) .

4. 4. בחפירה של בתים וקברים ב- Tel-ed-Daba, במצרים שנת 1989, גילו החוקרים עיירות עתיקות סמוכות לגושן (בתורה ספר שמות[15] ובכמה מקומות מפורש שהיהודים במצריים היו גרים בארץ גושן). נתונים העולים מתוך 800 אתרי חפירה באיזור מעיד על מספר רב של אסייתים (שמיים). אחד עשר שכבות באתר מצביעים על כמה דורות של שמיים[16].

כלי החרס שבהם השתמש עם זה, דומים לכלים שנחשפו בבאר שבע. מכאן לומדים החוקרים מהיכן הגיעו אותם אנשים: "חומר ארכיאולוגי מראה שעם זה בא, מן ארץ ישראל"[17]. השפה המצרית קלטה מילים עבריות רבות מאותם מהגרים, ואת פריחת הארץ ושגשוגה הכלכלי זוקפים לזכותם[18]. בשלב מסויים, עם זה כבר לא היה קיים על אדמת מצרים, דבר שיכול להצביע על כך שיצאו בהמוניהם ממצרים[19].


5. התגלו נתונים דמוגרפיים יוצאי דופן בקברים שב- Tel-ed-Daba: 65% מן הקברים היו של תינוקות מתחת לגיל 18 חודשים. (עובדה זו בוודאי מזכירה לנו מה שסיפרו חז"ל במדרש שיר השירים רבה א מד, שפרעה בתקופה מסוימת רצח 300 תינוקות בכל יום). בנוסף לכך, נתגלו הרבה יותר קברים של מבוגרות (נשים) מאשר של מבוגרים (זכרים).

6. בפפירוס של מוזיאון ברוקלין (מספר קטלוג # 35.1446), מופיעה רשימה של עבדים, רשימה זו מכילים יותר מ 95 שמות של עבדים, יותר ממחצית הם שמות שמיים, ומתוכם שבעה שמות תנ"כיים, כולל השם של אחת משתי המיילדות שהוזכרו בתורה: "שפרה" (בספר שמות י טו).

7. אוסטרקון בכתב הייראטי מזכיר את שבטי ה"עבירו", המועסקים בעבודת פרך בבניית העיר פר רעמסס.

8. ההיסטוריון דניאל משה לוי, אחר מחקר מקיף, מסיק דבר מעניין, וכך כתב: מכל האמור עד כאן נראה ש"פרעה המשעבד" הוא המלך סנפרו, שהיה הראשון לבנות פירמידת ענק. גם כתובת מימי שושלת ו' מספרת על גבורתו של סנפרו נגד בני אסיה. כך תימצא תשובה לשאלה המטרידה את החוקרים: מנין נמצאו המוני העובדים הדרושים לבניית הפירמידה? שמם של "ערי המסכנות לפרעה" (שמות א יא): פתום (במצרית: "בית - אתום") ורעמסס (במצרית: "רע הוליד אותו"), מתאים לשני סוגי הפירמידות שבנה סנפרו: מדורגת ע"פ פולחן אתום וישרה ע"פ פולחן רע. במצרית נקראו הפירמידות: "פיראמאוס", שם המזכיר את "פתום ורעמסס".

משה רבינו - אישיות היסטורית[עריכה]

1. היסטוריונים של תקופת ה- 300 לפנה"ס, Eusebies & Artapanus, על פי תיעוד של הספרייה העתיקה של אלכסנדריה, מספרים על אדם בשם "משה", נסיך מצרי שהוביל מערכה צבאית נגד אתיופיה. גם בשבר של מצבה במוזיאון הבריטי ישנם סימנים לאירוע זה. והנה בדיוק עובדות אלו מתוארים בתורה שבעל פה במדרש ילקוט שמעוני (שמות קסח). שם מספרים חז"ל באריכות, שמשה רבינו בהיותו בן 18 שנה (באותה תקופה היה עדיין נחשב נכדו של פרעה) יצא ממצרים, ונפגש עם מלך שנקרא קוקנו, ונתמנה כיועץ המלך. כאשר קוקנו מת, הכתירו את משה תחתיו. לאחר מכן, משה נלחם באתיופיה וכבש אותה. משה מלך 40 שנה, עד שהורד מהמלוכה. אחר כך משה נסע אל מדין, שם נעשה רועה צאן של יתרו.

2. החוקר M. Greentz מצטט תעודה מצרית קדומה[20] שמספרת על אדם שעמד לפני פרעה ובאופן ניסי עשה שהחפץ שבידו יהפך להיות נחש, ואח"כ הרים את הנחש בידו וחזרה להיות חפץ. והוא בדיוק כפי שמתואר בתורה בספר שמות ז י (ואולם העובדה שאח"כ לקח את הנחש וחזרה להיות חפץ, לא מופיעה במפורש בסיפור עם פרעו, אבל כן מופיעה לגבי הפעם הראשונה שמשה רבינו עשה זאת בספר שמות ד ד).

3. בתעודה המצרית הנ"ל מסופר גם על לידתו של משה, ונקדים כמה נקודות: על הפרעה שאמר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"[21], חז"ל מבארים את הסיבה (על פי המסורת של התורה שבעל פה): ש"אמרו לו אסטרולוגים: גואל ישראל נתעברה הימנו אמו"[22]. הכוונה הייתה ליוכבד, אמו של משה רבינו, שנתעברה. יוכבד היתה ג"כ האם של שני הנביאים הנוספים של ישראל בדור המדבר: אהרן, מרים. משה היה מושיען של ישראל, ונאזר באהרן להיות הדובר[23], ומרים הדריכה את הנשים[24]. על לידת משה נאמר בחז"ל ש"נתמלא כל הבית אורה"[25] - זיו השכינה הקרינה מגופו של משה כבר מלידתו. משה היה בסכנת מוות ובת פרעה הצילתו. שפחותיה אמרו לה לקיים גזירת אביה ובא מלאך והרגן[26]. דברים דומים מאוד מופיעים גם בתעודה המצרית[27]: הובא לפני פרעה קוסם שסיפר כי אשה מעוברת נושאת ברחמה שלשה ילדים העתידים למלוך על ארץ מצרים. המלך הצטער למשמע הדברים והקוסם הרגיעו. האגדה ממשיכה לספר כי לאחר מכן נולדו הילדים ותואר אבריהם היה כזהב. שפחה בקשה להלשין למלך על הולדת הילדים, אך נאכלה ע"י תנין[28].

ממצאים שונים על העשר מכות[עריכה]

1. החוקר M. Bietek במהלך חפירתו ב Tel ed-Daba, מצא כמות עצומה של קברים רדודים בכל רחבי העיר Avaris - עדות ברורה של איזה אסון ענק ופתאומי (עובדה שמזכירה מאוד את המכה העשירית: "מכת בכורות"). בנוסף לכך, סימנים מסוימים באתר הארכיאולוגי המוזכר, מביאים למסקנה שרבים מתוך אלו שנותרו באוכלוסייה אחר האסון, נטשו את בתיהם במהירות ובהמוניהם. החוקר מעריך שהקברים הינם מהשושלת ה-14, תקופה שניתן לייחסה לסוף שהיית היהודים במצרים. (וכן מביא ג"כ פרופסור דיוויד רול בספרו הנקרא "התנ"ך: ממיתוס לאמת היסטורית").

2. בכתב חרוט שב"מקדש" מצרי ב"אל-עריש", עכשיו במוזיאון באיסמעיליה, מתואר על מכת חושך ("הארץ היתה מאוד נגועה. רעה היתה מנת חלקה. מהומה גדולה היתה בארמון... שלא ראה לא איש ולא אליל את פני זולתו"). פרופסור Emanuel Vilkovski מצביע גם על כך שב"מקדש" הנזכר ישנה משמעות שפרעה מת (או "כמעט" מת) בתוך מערבולת של מים. וכפי המתואר באותם הכיתובים, מיקומה של המערבולת היתה ב"פי-חרותי" ((Pi-Kharoti, דהיינו "פי החירות", מקום שבו היתה קריעת ים סוף כמפורש בתורה בספר שמות יד ב.

3. בטקסט חרוט על הפירמידה "Unas" ב-Saqara כתוב: "הוא המלך אשר נשפט על ידי הוא-אשר-שמו-מוסתר, ביום זה של מוות הבכורות"[29]. ההיסטוריון David Fry כותב על זה: "הבה נבחן את הביטוי הוא-אשר-שמו-מוסתר, שום אלוהות מצרית ידועה אין לה שם מוסתר, אבל זו הדרך האהובה על היהודים להתייחס לאלוקים שלהם". David Fry מוסיף, שגם בארון מצרי נכתב: "אני נשפטתי על ידי הוא-אשר-שמו-מוסתר, ביום המוות של הבכורות." מעניין גם, שהביטוי "נשפטתי" - "נידונתי" הוא בדיוק הלשון שהשתמשה התורה (בראשית טו יד) כדי לבטא את מהות ענישת המצריים: "דן אנכי".

4. במצרים העתיקה היו מחשיבים את האבן "lapis-lazuli" כאבן עם כוחות מאגיים, כפי שמעידים קמיעות רבות של אבן זו שנמצאו בקברים מצריים ובחפירות. מדוע המצריים חשבו כך? אולי התשובה טמונה בתורה שבעל פה (מכילתא פרשת בשלח), שמספרים חז"ל שהמטה של משה אשר באמצעיתו נעשו עשר המכות ושאר הנסים, היה כולו עשוי מהאבן "lapis-lazuli".

יציאת בני ישראל ממצרים[עריכה]

1- באסטלה שבאי "יב" (אלפנטינה), מסופר שפרעה גירש את בני אסיה ממצרים, והם צעדו במדבר אל עבר ארץ כנען.

2- בספר נגד אפיון מצטט מצרי בן המאה הרביעית לפני הספירה, שמספר בחיבורו Ἀιγυπτιακά (דברי ימי מצרים) על אודות אומה של רועי צאן, שעשו צרות רבות במצרים, ומוסיף וכותב כך: "והם יצאו מארץ מצרים על פי דברי הברית, כולם למשפחותיהם עם כל רכושם.., ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה."

וישנם ג"כ ממצאים ארכיולוגים על קריעת ים סוף, והובאו בערכו.

ראה גם[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. י"א, ב'
  2. ספר בראשית ט"ו, י"ג
  3. י"ב, ג'
  4. שמו"ר ט"ז ב
  5. קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים
  6. י"ב ו'-ח'
  7. שמות יט,י
  8. שמות כד,ד
  9. שמות יט,א
  10. שמות יב,ב
  11. שמות כ,ז
  12. שמות יג,ג
  13. מקור: צבי אילן
  14. מאמר מקיף עם המקורות באתר דעת. וראה גם בערך תורה ומדע מה שנכתב בזה
  15. ט כו
  16. מאמר "Why does Egyptian history deny a period of Hebrew slavery? ", באתר ויקי אנסוורס.
  17. י. מ. גרינץ, מוצאי דורות, עמ' 28-29.
  18. Gardiner, Egypt of the Pharaohs, Oxford 1964, p. 386; Engelbach, Mechanical and Technical Processes, by: Glanville (ed.), The Legacy of Egypt, Oxford 1943, p.125.
  19. מתוך מאמרו של דניאל משה לוי הנ"ל.
  20. י. מ. גרינץ, מספרות מצרים העתיקה, ירושלים תשל"ה, עמ' 78-88. מובא במאמרו של דניאל משה לוי שהזכרנו לעיל.
  21. שמות א כב.
  22. מדרש שמות רבה פרשה א
  23. שמות ז א.
  24. שמות טו כ.
  25. מדרש שמות רבה פרשה א.
  26. שמות רבה א, יח-כג
  27. י. מ. גרינץ, מספרות מצרים העתיקה, ירושלים תשל"ה, עמ' 78-88.
  28. כל זה מתוך מאמרו של דניאל משה לוי הנ"ל.
  29. Gilula, The smiting of the first-born – an Egyptian myth?, TA 4 (1977), pp. 95; גלפז-פלר, יציאת מצרים מציאות או דמיון, תשס"ג, עמ' 99.