כלאי זרעים

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

איסור זריעת שני מיני זרעים[1] זה ליד זה.אסור לזרוע שני סוגי תבואה, קטניות או ירקות זה ליד זה, ללא הרחקה המחוייבת על פי ההלכה.איסור כלאי זרעים מן התורה אינו אלא בזורע מינים שונים כאחד "במפולת יד", כדי שלא יצמחו בערבוביה, אבל לזרוע שני מינים זה בצד זה לא אסרה התורה, אלא שחכמים אסרו גם לזרעם סמוכים משום מראית העין, שלא יאמר הרואה שזרעם בערבוביה. לפיכך צריך שתהא הרחקה בין מין למין כשיעור שייראו המינים מובדלים זה מזה.צמחים שנזרעו באיסור - אסור לטפל בהם. אין לעדור בשטח זה, להשקות אותו או לעשות בו עבודות אחרות כמקובל בשדה ובגינה.אם זרעו כלאיים, בשוגג או במזיד, חייבים לעקור אותם או לבנות בין שני המינים מחיצה בגובה עשרה טפחים.אף על פי שאסור לקיים כלאי זרעים, הצמחים שגדלו באיסור, לא נאסרו ומותר לאוכלם.איסור כלאי זרעים אינו נוהג בחוץ לארץ,אף לא מדברי סופרים.אין איסור כלאיים אלא כששני המינים הם בתוך שדהו, אבל כשמין אחד בתוך שדהו ומין אחר בתוך שדה חברו, אף שהם סמוכים זה לזה - אין בכך משום כלאיים. כמו כן, אם יש היכר כל שהוא ששני המינים אינם כלאיים, מותר גם בתוך שדהו לזרעם זה בצד זה, שהואיל וכל אחד מכיר שהם שני מינים מובדלים זה מזה, הרי אין כאן חשש למראית העין, ולכן לא גזרו חכמים.תערובת של שני מיני זרעים, שאחד מהם הוא לפחות החלק העשרים וארבעה של כל התערובת, כגון: קב של חיטים שהתערב בעשרים ושלשה קבים של שעורים, שנמצאו החיטים חלק אחד מעשרים וארבעה של כל התערובת, וכל שכן אם המין המועט הוא יותר מאחד מעשרים וארבעה - אסור לזרוע תערובת זו משום כלאיים. אבל אם המין המועט שבתערובת הוא פחות מאחד מעשרים וארבעה מכל התערובת, כגון: קב חיטים שהתערב בעשרים וארבעה קבים שעורים (ונמצא המין המועט 1/25 מהתערובת) - מותר לזרוע את התערובת[2].

הערות שוליים[edit]

  1. . בהגדרת "זרעים" כותב הרמב"ם (כלאיים א, ח-ט): "הזרעונים [הזרעים] נחלקים לשלשה חלקים: האחד מהם הוא הנקרא "תבואה", והוא חמישה מינים - החיטים, והכוסמים, והשעורים, ושבולת שועל, והשיפון; והשני מהם הוא הנקרא "קטנית", והן כל זרעים הנאכלים לאדם חוץ מן התבואה, כגון הפול, והאפונים, והעדשים, והדוחן, והאורז, והשומשמין... וכיוצא בהן; והשלישי מהם הוא הנקרא "זרעוני גינה", והן שאר זרעונים שאינם ראויים למאכל אדם, והפרי של אותו זרע מאכל אדם [כלומר, שהזרעים עצמם אינם נאכלים לאדם אלא פירותיהם], כגון זרע הבצלים והשומין... וכיוצא בהן. וזרע פשתן הרי הוא בכלל "זרעוני גינה"... ויש מזרעוני גינה זרעונים שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות ערוגות קטנות, כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים... וכיוצא בהם, ואלו הם הנקראים מיני ירקות".
  2. . בעל "תוספות יום טוב" (כלאיים פ"ב מ"א) נותן טעם לכך, "שהתורה לא אסרה אלא כשרוצה אדם לזרוע כלאיים, אבל כשאינו רוצה, לא אסרה התורה, אלא שחכמים אסרו מפני מראית העין, ונתנו שיעור לדבר". ברם, בפחות משיעור זה לא אסרו חכמים, לפי שהתערובת בכמות זו מצויה וקשה לבררה, הלכך מותר לזורעה, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת (שו"ת הרשב"א סימן רנט); ויש מבארים הטעם, שעל פחות מאחד מעשרים וארבעה אין דרכם של בני אדם להקפיד, ולכן הרי הוא כאילו כל התערובת מין אחד (רמב"ן בבא בתרא צד).