כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה

מי שאינו מכיר טובה לחברו על מה שקיבל ממנו, סופו שלא יכיר בגודל וברוב החסדים והטובות שמקבל מאת ה'.

המסגל לעצמו מידה זו של הכרת הטוב במה שמקבל מחברו, יודע גם להכיר בטובות הבורא. ומי שמושחת במידותיו והוא כפוי טובה "לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה".

את הפסוק בספר דברים (כג, ח): "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", פירש רש"י: "לא תתעב מצרי מכל וכל, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם: שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק".

המצרים עינו את כלל ישראל והעבידו אותם בעבודת פרך שאין לשער את גודל הקושי שהיה בה, וכל זה מתוך כפיות טובה כלפי יוסף שהציל את מצרים מאבדון. למרות זאת הזהירה התורה אותנו שלא לתעב אותם כשהנימוק הוא: "שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק". בה בשעה שעם ישראל לא שש כלל לגור שם, שהרי רצו לצאת משם בכל מאודם ורק המצרים מנעו אותם מכך. אך הואיל ובפועל נהנו בני ישראל מהאכסניא שנתנו להם המצרים, על כן עלינו להכיר להם טובה ולזכור להם את החסד שעשו עם ישראל בנותנם להם קורת גג.

לעומת המצרים, עמון ומואב לא נשתעבדו בעם ישראל כלל, למרות זאת הורחקו לדורות עולם, שנאמר: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם". זאת על שום מה? - "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור... לקללך". ומבאר הרמב"ן: "והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני העמים האלה, שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מהחרב והשבי, ובזכותו שילחם ה' מתוך ההפכה, והיו חייבים לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. האחד - שכר עליו בלעם בן בעור, והם המואבים. והאחד - לא קידם אותם בלחם ובמים כאשר קרבו למולו... ולכן הקדים הכתוב עמוני והקדים להזכיר פשעו - 'על דבר אשר לא קדמו אתכם' - ואחר כך הזכיר מואבי וחטאתו".

המצרים, שייסרו את ישראל והיו נוגשים בהם לא הורחקו לחלוטין מקהל ה'. עמון ומואב אשר לא נשתעבדו בישראל כלל, רק לא הכירו בטובה שעשו אבות אבותם של יוצאי מצרים לאבות אבותם - הורחקו לדורות עולם.

לעומתם, ציווי עם ישראל במידת הכרת הטוב, כולל את החיוב להכיר ב"טובה" שעשו המצרים לישראל בתוך כל ים הפורענות והצרות שהביאו עליהם. צאצאי צאצאיהם של יוצאי מצרים נדרשים להכיר בטובה זו עד סוף כל הדורות.

הכרת הטוב היתה, כידוע, הסיבה לכך שאת היאור הכה אהרן ולא משה, לפי שמשה חייב היה להכיר טובה ליאור שהגן עליו בקטנותו: "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן - אמר ר' תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: המים, ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, לא ילקו על ידך" (שמות רבה פ"י, ד).

עוד אמרו חכמים (שם ז): "ויאמר ה' אל משה: אמור אל אהרן: נטה את מטך והך את עפר הארץ - אמר ר' תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: עפר, שהגן עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקה על ידך".

דברי חז"ל אלו דורשים הסבר: איזו פעולת הטבה עשו המים והעפר למשה? הן הדומם איננו פועל כלל והאדם הוא המנצל את סגולותיו לשימושו. ועוד: הרי אין המים והעפר מרגישים בבזיונם, מה היא איפוא משמעותה של הכרת טובה לדומם שאינו מרגיש ואינו נהנה מזה?

רואים אנו, אומרים המפרשים, כי הכרת הטוב אינה מותנית כלל וכלל בכוונותיו ובטרחותיו של המטיב. אפילו אם הטובה באה מדומם או מאדם שנתכוון לעשות את הדבר לטובת עצמו, והשני נהנה ממנו רק בדרך אגב גם אז ישנה חובה להכיר לו טובה.

וכך כותב ה"חינוך" (מצוה ל"ג) ביסוד מצות כיבוד אב ואם: "משרשי מצוה זו שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה; ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים; ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, וגם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו".

הרי לנו בזה דוגמא לטובה הניתנת על ידי אנשים הנהנים בעצמם מן הדבר. אין ספק, שההורים נהנים מעצם הטיפול והדאגה לילדים, ואף על פי כן אין זה גורע במאומה מחיוב הכרת הטוב שצריך הבן להכיר להוריו - עד שהחיוב הזה הופך להיות משורשי המצוה הגדולה והחשובה: כיבוד אב ואם.