לא תיקום

From ויקישיבה
Revision as of 23:59, 28 April 2010 by 212.179.134.33 (talk)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

לא תיקום היא אחת מתרי"ג מצוות. היא מובאת בספר ויקרא בפרשת קדושים: לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (י"ג,י"ח).

רש"י מבאר על פי המדרש:

לא תקם - אמר לו: השאילני מגלך. אמר לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני קרדומך. אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני.זו היא נקימה.

הרמב"ן מדגיש שאיסור הנקמה הוא דווקא במה שלא מגיע על פי דין ואומר: "ועניין הנקמה והנטירה, כבר פירשוהו רבותינו: שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון, השאילני מגלך השאילני קרדומך. כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהן, אינו מחויב להניח לו אבל יתבענו בב"ד וישולם ממנו מפסוק כאשר עשה כן יעשה לו, והוא מעצמו חייב לשלם כאשר ישלם מה שלוה או מה שגזל. וכל שכן בעניין נפש, שיהיה נוקם ונוטר לו עד שיגאל דמי אחיו מידו, על פי בית דין המורים במשפטי התורה."

בענין זה חשובים דברי המסילת ישרים בפרק יא: "גם השנאה והנקימה קשה מאד לשימלט ממנה לב הותל אשר לבני האדם, כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. על כן לשיהיה בכחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מדותיו, ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה, ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להנקם, ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה חזק ואמיץ הוא. והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המדות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אמנם גזרת מלך היא, והמקראות גלויים באר היטב, אינם צריכים פירוש, (ויקרא יט): לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תקום ולא תטור את בני עמך (שם). וענין הנקימה והנטירה ידוע, דהיינו: נקימה, לימנע מהיטיב למי שלא רצה להטיב לו או שהרע לו כבר."

בגדרי האיסור עיין בספר חפץ חיים לאוין ח-ט בבאר מים חיים ובהערות הרב קוק לספר חפץ חיים שבסוף שו"ת מצות ראיה חלק אורח חיים.

לשון החפץ חיים: ספר באר מים חיים - הלכות לשון הרע - פתיחה - לאוין (ח-ט) ולפעמים וכו' בלאו דלא תקום וכו'. והוא נמנה לכל מוני המצות. ומה שכתבתי בפנים בדבר שאילת ממון שז"ל הגמרא (יומא כ"ג.) איזו היא נקימה, אמר לו השאילני מגלך א"ל לאו, למחר א"ל השאילני קרדומך א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר ליה השאילני מגלך א"ל לאו, למחר א"ל השאילני קרדומך א"ל הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה. ומה שכתבתי בפנים והיוצא בזה הוא משום דבאמת הא דנקט הגמרא השאילני מגלך או קרדומך לאו דוקא דה"ה לכל הטובות אשר בין אדם לחבירו אסור לנקום או אפילו לנטור בלבו בלבד דכן כתב הר"א ממיץ בהספר יראים שלו וז"ל במצוה קצ"ז (בס"י השלם מ') מנלן דבממון משתעי קרא ולא בדברים. צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן במה הכתוב מדבר בממון פעולת שכיר עשק וגזל פרט גניבה כחש ממון ושקר. ולאו דוקא שאילת כלים, דהא לאו כלים כתיב בקרא, אלא אפילו שאר ממון דלאו כלים נינהו למדנו שמוזהרין ישראל שלא למנוע לעשות צדקה וגמ"ח בממון בשביל שלא עשה הוא עמו כהוייתו שזו היא נקימה וגם מוזהרין וכו' שזו היא נטירה עכ"ל. ומה שכתבתי בפנים על הנטירה שבלב על הלאו דלא תטור כן כתב ר"י בש"ת במאמר ל"ח דאין העונש בזה על הדיבור אלא על נטירת הלב, וכן כתב בספר החינוך במצוה רמ"ב וז"ל שם אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו עכ"ל. וכן מוכח מהרמב"ם בסוף הלכות דיעות שכתב דצריך שימחה הדבר מלבו. ומה שכתבתי בפנים לענין לא תקום ולא תטור הוא שייך בכל האופנים ורק להמספר, ואולם אם המקבל סייע בהסיפור ונהנה ממנו עבור שלא הטיב עמו ג"כ גם הוא עובר בלא תקום ולא תטור:

ומה שציירתי בדבר שאילת ממון ולא ציירתי בפשיטות כגון ששפך עליו דברי בוז משום דהרבה פוסקים סוברים דמן הדין אין עובר על זה בלאו דלא תקום ולא תטור כיון שציערו צער הגוף וראיתם הוא מיומא (דף כ"ג.) דקמשני הגמרא ההוא בממון הוא דכתיב וכו' עי"ש. מזה מוכח דאם ציער צער הגוף מותר לשום הדברים על לבו ולזכרו (אך לענין לנקום ממנו במה שכתבנו בפנים דהיינו לילך ולגלות גנותו בפני בני אדם משום זה צריך עיון גדול, ונראה דאסור, כי לו יהי דאיננו עובר על הלאו דסיפור לשה"ר עכ"פ עובר על הלאו דלא תשיא משום השומע ועוד איזה איסורים הנזכרים בפתיחה הזו ששיך גם בזה ולקמן בכלל ט' בהלכות רכילות נאריך בזה איה"ש). ורק אם ביקש ממנו מחילה מצוה להעביר על מידותיו, א"כ ליכא בזה הלאו דלא תטור, וכן כתב הסמ"ג בל"ת י"ב ובש"ת במאמר ל"ח ע"ש:

אבל מדברי ספר החינוך במצוה רמ"א משמע דמה"ת נאמרו הלאוין דלא תקום ולא תטור אפילו אם ציערו צער הגוף דז"ל במצוה הנ"ל שלא לנקום כלומר שנמנענו לקחת נקמה מישראל הענין הוא כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו בא' מכל הדברים ונוהג רוב בני העולם הוא שלא יסורו מלחפש אחר מי שהרע להם עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם ומזה הענין ימנענו הש"י באומרו לא תקום, ולשון ספרא עד היכן כוחה של נקימה. א"ל השאילני מגלך וכו'. משרשי המצוה שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב ועד רע הוא סיבה שתבוא אליו מאת הש"י, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצונו ב"ה, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עונותיו גרמו לו והש"י גזר עליו בכך ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו כי העון הוא המסבב וכמו שאמר דוד ע"ה הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה', תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא וכו' עכ"ל. וז"ל ג"כ שם במצוה רמ"ב שלא לנטור כלומר שנמנענו מלנטור בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל ואע"פ שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול כמעשיו אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו ועל זה נאמר לא תטור, ולשון ספרא עד היכן כוחה של נטירה א"ל השאילני מגלך ולא השאילו וכו' ומדכתב שהרע או ציער וכו' או יכאיבוהו לאדם וכו' וגם ממה שהביא מהמעשה דשמעי בן גרא והתם הלא חירף לדוד המלך ע"ה, וכן ממש"כ בהלאו דלא תטור שהרע לנו אחד מישראל מכל אלו מוכח דעת החינוך דמה"ת אסור לנקום ולנטור בכל גווני אח"כ, רק בשעת מעשה מותר להשיב על חירופין מן הדין, רק משום מצוה ומדה טובה בעלמא אמרו הנעלבים ואינם וכו' שומעין חרפתם ואינם משיבין וכו' וכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו כמ"ש החינוך במצוה של"ח עי"ש.וסברא נכונה היא דבעת מעשה החירוף א"א בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכין אם לא מי שברכו ה' במידות קדושות וכמ"ש החינוך במצוה של"ח עי"ש, אבל אח"כ שכבר נח רוגזו אסרה התורה להעיר רוחו ולנקום ממנו ואפילו רק לנטור השנאה בלב אסור אלא בהרחב זמן מעט אח"כ צריך לשכוח הדבר מלבו וכהאי גוונא איתא בח"מ בסימן תכ"א סי"ג בהגה"ה במ"ש וכן הוא לענין גידופים וביושים המתחיל פורע הקנס שמדמה דין זה לדין הנזכר שם במחבר ועי"ש בסמ"ע שהוא ממש כסברתנו הנ"ל. אבל צ"ע מה יעשה בגמרא יומא הנ"ל שמחלק בין צער הגוף לדבר שבממון וגם על הרמב"ם יש תימה שלא העתיק דבר זה להלכה משמע שגם הוא ס"ל כהחינוך דאסור בכל גוונא מה יעשה בגמרא הנ"ל ואולי דסברת הרמב"ם והחינוך דהא דמתיר הגמרא בצערא דגופא נדחה בקושית והא תניא הנעלבין וכו' והא דקמשני במסקנא דנקט ליה בליביה לא קאי רק על ת"ח משום דחרפו בפרהסיא ואיכא בזיון התורה וכמ"ש בסוף הלכות ת"ת ועיין בלח"מ שם ובסמ"ג במצוה זו:


היוצא מדברינו אם ציערו צערא דגופא מחלוקת בין הראשונים אם מותר מן התורה לנקום ממנו וספיקא דאוריתא לחומרא. אבל אם העולה שיש לו עליו הוא עבור עניני ממון לכולי עלמא אסור לנקום ממנו בכל גוונא כמ"ש בפנים:


ואל תקשה על דברינו מדברי הספר יראים שהעתקנו דבריו למעלה דמשמע מיניה לכאורה דדוקא מממון לממון אבל אם דיבר עליו לשה"ר או רכילות זה לא הוי ממון דזה אינו דכוונת היראים רק להסביר מנא ידע הגמרא דאם ציערו צער הגוף מותר לנקום ולנטור ממנו דילמא אסרה התורה בכל גווני ולזה הסביר היראים באחת מי"ג מידות דמה שהוא ציערו מתחילה היה בעניני ממון אבל הנקימה והנטירה גופא שאסרה התורה ודאי דאסרה בכל גווני וראיה ע"ז דהרי משמע מגמרא דיומא הנ"ל דצערא דגופא חמור מממון וכיון דאסרה התורה לנקום ולנטור בממון עאכ"ו היכי דהנקימה יהיה בצער הגוף דאסור הרי דהלימוד של י"ג מדות לא קאי רק במה שהוא ציערו מתחילה. ועוד דכיון שאסרה התורה אפילו בלב לבד לנטור כמו שהוכחנו לעיל מהרמב"ם ושאר פוסקים ממילא אסור בכל גווני הנקימה והנטירה, דאי לא תימא הכי רק דגזרת הכתוב דוקא מממון לממון אסור אבל מותר לצערו בצער הגוף א"כ עכ"פ הוא נוטר בלב אלא ודאי כמו שכתבנו ונקימה דומיא דנטירה דמיירי בכל גווני. ואע"פ שבאופן זה הוא דבר פשוט מ"מ אם הענין היה להיפך הוא צע"ג לפי דברי היראים כגון אם חרפו אם מותר לנקום ממנו בענין ממון ואין כונתי לענין גזל ח"ו רק לענין שאילת כלים וצדקה וגמ"ח וכיוצא בזה, מי נימא כיון דצערי צערא דגופא מותר לנקום ממנו בכל גווני מן התורה רק משום מצוה בעלמא דכל המעביר על מידותיו דכיון דמותר מן התורה לנקום ולצערו צער הגוף כמו שעשה לו עאכ"ו למנוע ממנו טובת ממון דקל הוא מצער הגוף כמו שמוכח מגמרא דיומא הנ"ל או דאפשר דמה שכתב היראים הנ"ל באחד מי"ג מידות דבממון אסור לנקום הכונה אפילו אם ציערו צער הגוף אסור לנקום ממנו בענין ממון דאפשר דכללה התורה בזה הבנין אב ב' פנים א' להתירא ואחד לאיסורא, ההתירא דהיינו אם הראשון ציערו בגוף מותר לנקום ממנו בגוף, והאיסור, אם הראשון שעשה לו היה בעניני ממון או שהנקימה יהיה בעניני ממון גזרת הכתוב הוא דאסור וצ"ע. וכל זה לשיטת היראים והסמ"ג והר"י הנ"ל אבל לפי מ"ש לעיל בשם הרמב"ם והחינוך דאסור מן התורה בכל גווני אם כן אין נפקא מיניה כלל בזה: