לכה דודי

פיוט הנאמר בקבלת שבת, ונתפשט בכל קהילות ישראל. חובר על ידי המקובל רבי שלמה אלקבץ, אשר חי בצפת בתקופת רבי יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך".

מקורו

פיוט זה מיוסד על המסופר במסכת שבת (דף קיט, ב): רבי חנינא היה מתעטף בערב שבת בין השמשות ואומר: בואו ונלכה לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לבש בגדיו בערב שבת ואמר: בואי כלה, בואי כלה.

היו מצויים כמה פיוטי לכה דודי, ונתקבל הפיוט של רבי שלמה אלקבץ, שבאה עליו הסכמת האר"י ז"ל.

תוספת שבת

יש שנוהגים בעת סיום אמירת "לכה דודי", כשאומרים "בואי כלה", לקבל על עצמם תוספת שבת. כיום בבתי כנסת רבים אין מספיקים לומר לכה דודי לפני השקיעה וצריך אדם לקבל על עצמו עוד קודם, באמירה, תוספת שבת. (עיין פניני הלכה שבת עמ' 35).

צורת הפיוט

הפיוט מחובר כפי צורת הפיוט המקובלת בשירת יהודי ספרד של ימי הביניים. השורה הראשונה (היא הפזמון) מחורזת משני חלקים המסתיימים בהברה "לָה", שבה מסתיימים כל הבתים.

כל בית בנוי מחרוזים המסיימים כל שורה באותה הברה, מבלבד השורה האחרונה המסתיימת כאמור בהברה "לָה".

ראשי התיבות של כל הבתים (מלבד האחרון) יוצרים אקרוסטיכון של "שלמה הלוי"- המחבר.

את הבית האחרון נהגו לומר בעמידה תוך כדי פנייה לכיוון מערב. ונהוג במקומות רבים לפנות לכיוון הפתח, הגם שאינו במערב, ויש מקור בהלכה למנהג זה.