למפרע

הגדרה

מעשה שנעשה בעתיד מחיל דין בעבר (האריך בדין זה המידות לחקר ההלכה כב).

בדיני תנאי (גיטין עד.), ברירה (גיטין כד:), מיאון (בקידושי קטנה) (יבמות קז.), גביית בעל חוב (פסחים לא.), התרת נדרים (נדרים סד.).

לדוגמא, הנותן לאשתו גט ואומר לה "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתיים זוז" - אם תיתן הרי זו מגורשת למפרע מזמן נתינת הגט (גיטין עד.).

דינים דומים: דין כל העומד, כגון כל העומד לזרוק כזרוק דמי (לרבי שמעון, וחכמים חולקים) - גם בו העבר תלוי בעתיד, אך החילוק בינו לבין למפרע הוא שבלמפרע המעשה נעשה בעתיד, ולכן הוא חל בעבר, אך בכל העומד המעשה לא נעשה בסוף (הדם לא נזרק), ואנו רק דנים כאילו הוא נזרק (המידות לחקר ההלכה כב-קלא).

מקור וטעם

במהותו דנו האחרונים, שהרי בכל דין למפרע יש שני זמנים: זמן המעשה - בעתיד, וזמן הדין - בעבר. כגון המגרש אשה היום על מנת שירדו גשמים מחר, זמן המעשה הוא מחר, בזמן ירידת הגשמים, וזמן הדין הוא היום, בזמן הגירושין. והאריכו האחרונים באיזה זמן חל הדין (כגון הגירושין), ויש בזה שלוש דעות:

1. כשמגיע העתיד חל בעבר - ההסבר הפשוט, שבדיני למפרע העתיד משנה ממש את העבר. והמגרש על מנת שירדו גשמים מחר, כשמגיע יום המחרת מגורשת למפרע מאתמול. ולפי זה המגרש את אשתו מעכשיו על מנת שתיבעל פלוני - מותרת להיבעל לו, משום שהיא מגורשת למפרע ממש כבר מאתמול (הובאו בגר"ש שקאפ כתובות א, וכן מוכח משאר דבריו שם שיש החולקים עליו).
2. חל בעתיד - הגר"ש שקאפ (כתובות א) ייסד שכל דיני למפרע - כגון תנאי, הפרת נדרים, ומיאון - אינם שהעבר ממש משתנה, אלא רק לעניין העתיד אנו דנים כאילו העבר השתנה (מכאן ולהבא למפרע). והמגרש על מנת שירדו גשמים מחר, כשמגיע יום המחרת מגורשת רק מיום המחרת והלאה, ולא מאתמול. ולכן המגרש את אשתו מעכשיו על מנת שתיבעל פלוני - אסורה להיבעל לו, כי רק משעה שתיבעל לו והלאה יחשב כאילו התגרשה למפרע, אך באותה השעה עדיין היא אשת איש. ובטעם לזה הסביר שלא שייך שהעתיד ישנה את העבר, שהרי כל תוצאה קורה רק לאחר הפעולה, ולא לפניה (את שיטתו זו רואים גם בדבריו ביבמות לב ד"ה ולענ"ד דענין, שבתנאי, המעשה אינו תלוי בקיום התנאי, שלא שייך שיועיל למפרע, אלא שהמעשה תלוי ברצונו של העושה, וקיום התנאי רק מגלה על הרצון).

והיו שחילקו בין חלויות שונות, שחלק מהן חלות למפרע ממש, וחלק רק מכאן ולהבא למפרע. ואע"פ שבחלק מהדינים סוברים כגר"ש שקאפ, שחלים רק מכאן ולהבא למפרע, מוכח שאינם סוברים כסברתו שלא שייך שהעתיד ישנה את העבר, שהרי בדינים אחרים כן סוברים שחלים למפרע ממש (כך משמע מהגר"ח אישות ב-ט שמיאון הוא מכאן ולהבא למפרע, וממלוא הרועים יבמות יב.).

1. חל בעבר - הקובץ שיעורים (ביצה לה) והמידות לחקר ההלכה (ב-ב) כתבו (לעניין ברירה ותנאי, וכן כתה המידות לחקר ההלכה כב-עה לעניין איגלאי מילתא למפרע) שדיני למפרע אינם חלים כלל בזמן העתיד, אלא שחלים כבר בזמן העבר, כיוון שמתחילה היה עומד העתיד להיות, מעין דין "כל העומד להעשות כעשוי דמי". והמגרש על מנת שירדו גשמים מחר, כבר היום מגורשת (אם באמת יתברר מחר שירדו גשמים). ולפי זה שוב, האשה שגורשה על מנת שתיבעל תותר לאותו פלוני, משום שהיא מגורשת כבר מזמן נתינת הגט (והמידות לחקר ההלכה כב-עה הוסיף בזה סברא, שלא שייך שהעתיד יהיה סיבה לעבר, כי כל סיבה צריכה להיות קודם למסובב. ועל כורחך שחל כבר בעבר, וא"כ גם הסיבה היא בעבר והיא קודמת למסובב).

פרטי הדין

דבר שלא בא לעולם - דבר שאינו שלו ויהיה שלו למפרע מעכשיו נחשב בא לעולם ומועיל בו קניין. לדוגמא, במקרה שראובן התחייב לשמעון חפץ בתנאי דמעכשיו (דהיינו שאם יתקיים התנאי יקנה למפרע), שמעון יכול להקנות את זכותו ללוי אע"פ שהחפץ עדיין אינו שלו כעת, משום שכאשר יהיה שלו - יהיה שלו למפרע מעכשיו (שו"ת הרשב"א אלף קמט ד"ה גם).

חיוב ושלילה - חידש המידות לחקר ההלכה (כב-קיא, וכן כב-קלז) בדעת הרמב"ם שדין למפרע מועיל רק לחיוב, לומר שהאפשרות שקרתה בעתיד הועילה כבר בעבר (כגון שגבה את הקרקע הזו). אך אינו מועיל לשלילה, לומר שהאפשרויות האחרות לא קרו (כגון שאת הקרקעות האחרות לא גבה).

יש חילוק בין איגלאי מילתא למפרע לבין התרת נדרים, שבהתרת נדרים גם לאחר ההתרה היה נדר אלא שהוא נעקר, ובאיגלאי מילתא למפרע (כגון בעל חוב למפרע הוא גובה) התברר שלא קרה כלל (המידות לחקר ההלכה כב-עו, אמנם מהכסף משנה המובא בו משמע שלא חילק ביניהם. והמידות לחקר ההלכה שם הוסיף שיש גם חילוק בין איגלאי מילתא למפרע לבין ברירה, שבאיגלאי מילתא למפרע העתיד פועל על העבר, ובברירה (כגון מי שיש לו שתי נשים ואמר לסופר כתוב גט לשם זו שתצא בפתח תחילה) העבר פועל על העתיד).

בדינים שונים ==בדינים שונים== בדינים שונים לגבי כמה דינים דנו האם הם חלים למפרע או מכאן ולהבא, ואלו הן: בדינים שונים אתי דיבור ומבטל דיבור - החלקת יואב (אה"ע כא) והקובץ הערות (עו-יב) כתבו שהוא מבטלו רק מכאן ולהבא, אך מהקהילות יעקב משמע שחולק עליהם (כתבי קהילות יעקב החדשים סג, שדחה את ראייתו של החלקת יואב הנ"ל).

אפקעינהו רבנן לקידושין - נחלקו בו הראשונים האם הוא למפרע או מכאן ולהבא (מחלוקת בין תירוצי השיטה מקובצת כתובות ג. ד"ה ובשיטה).

לאו הניתק לעשה - נחלקו המפרשים בדינו האם אע"פ שקיים את העשה עבר איסור, וצריך תשובה, ורק פטור ממלקות, וכמו לאו שאין בו מעשה שאין לוקים עליו אך יש בו איסור (שאגת אריה פא ד"ה ועוד, לחם משנה גזילה ואבידה יד-ו בדעת הרמב"ם, מראה המקום (מכות טו. ד"ה גמרא א"ל) בדעת רמב"ם ובעל המאור), או שקיום העשה מתקן למפרע את הלאו ולא עשה שום איסור, ומותר אפילו לכתחילה לעבור על הלאו על מנת לקיים אח"כ את העשה (כך משמע מהלחם משנה שם בדעת התוס' בבא מציעא כו:, מראה המקום שם בדעת תוס' ומלחמות. מנחת חינוך ח-ה [י] ד"ה שוב, ושם בסוף המצווה. ושיעורי לימוד מכות ח-ד (ד"ה ועפ"י וד"ה ונמצא) תלה זאת במחלוקת בין הטעמים שלאו הניתק לעשה פטור: אם הוא משום שאינו דומה לחסימה א"כ הוא רק פטור ממלקות, אך אם הוא משום שהעשה מתקן את הלאו א"כ אין בו איסור כלל^[1]).

ובלאו שאינו עושה בו מעשה, כגון בל יראה ובל ימצא, שעובר על כך שיש חמץ ברשותו - לכו"ע העשה מתקן למפרע את הלאו ואינו עובר כלל (שאגת אריה שם ד"ה ולדעת, בביאור שיטת ר"י שבל יראה ובל ימצא הוא ניתק לעשה ואם ביערו אינו עובר למפרע).

הפרת נדרים - חלה מכאן ולהבא. וחידש הרוגאצ'ובר שכוונת ההפרה היא כן למפרע, שהבעל רוצה לעקור את הנדר מעיקרו ולבטל את הדיבור שדברה, אלא שדין ההפרה מועיל רק מכאן ולהבא, שיש חילוק בין ההפרה עצמה (שלמפרע) לחלות ההפרה (שמכאן ולהבא) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה הפרה ע"י שליח).

ראה גם

דינים התלויים בזמן (בפרטי כל אחד מדיני למפרע, כגון [[ברירה]], [[תנאי]] ו[[התרת נדרים]] - ע"ע)

הערות שוליים