מודה בקנס פטור

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרה[edit]

אדם שמודה שהוא חייב לחבירו קנס, פטור מלשלם לו אותו (הסוגיות בכתובות מא. ובבבא קמא עד:).

לדוגמא, המודה שהוא גנב - אינו משלם כפל (כתובות מא.).

מקור וטעם[edit]

מקורו מהפסוק בפרשת פיקדון (שמות כב-ח) "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבוא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלהים ישלם שניים לרעהו", אשר ירשיעון אלהים - פרט למרשיע את עצמו (בבא קמא עה.).

בטעמו כתב בספר תשובת רבי אליעזר (מטלז ז, הובא במילואי חושן א הערה 8א) שאינו משום שלא מאמינים לו, אלא הוא כן נאמן, שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים, ומה שפטור הוא מפני שהתורה לא נתנה רשות לבית דין לענוש אותו ע"פ הודאתו.

במהותו נחלקו האחרונים (וכן חקר בזה המידות לחקר ההלכה יג-יז):

  1. יש אומרים שההודאה רק אינה מחייבתו לשלם, אך החוב נשאר (קצוה"ח שנ-ב, שרידי אש (ח"א, חידושים וביאורים, בדין מודה בקנס, תחילתו בעמוד ערה בדפיו ד"ה והרמב"ם, בשם מהר"א ליפשיץ)).
  2. יש אומרים שיש בה שני דינים: גם אינה מחייבתו, וגם פוטרתו, שנחשב כאילו שילם (שההודאה במקום התשלומין) (אור שמח נזקי ממון י-יד ד"ה הנה, שרידי אש שם ד"ה אבל יש, וכן משמע מהנתיבות המשפט שנ-א ד"ה ובקצוה"ח). והוסיף השרידי אש (שם) ששני דינים אלו חלוקים במקורותיהם: הדין שאינה מחייבת נלמד מ"אשר ירשיעון אלהים" פרט למרשיע את עצמו, והדין שפוטרת נלמד מ"אם המצא" - בעדים (שלומדים מכך שמודה בקנס פטור אפילו אם באו עדים אחר כך[1]) (ביחס שבין שני הדינים הללו - שההודאה אינה מחייבתו, וגם פוטרתו - נחלקו הפוסקים, כשההודאה לא יכולה לפוטרו, כגון בזמן הזה שאינו נחשב בית דין וממילא אינה הודאה בפני בית דין - לסמ"ע ולש"ך היא גם מחייבתו (אפילו בלי עדים), לקצוה"ח ההודאה אינה יכולה לחייבו, והדרכי משה הסתפק בזה (הביאם הקצוה"ח א-ו)).

ויש לכך שתי נפק"מ:

  1. הודה בבית דין אחד, ובאו עדים בבית דין שני: לדעה שההודאה רק אינה מחייבתו אך החוב נשאר - רק הבית דין שבו הודה לא יכולים לחייבו, אך החוב הרי עדיין קיים והבית דין השני יוכלו לחייבו (קצוה"ח שם). אך לדעה שההודאה פוטרתו - גם הבית דין השני לא יוכלו לחייבו, שהרי החוב כבר פקע (נתיבות המשפט שנ-א ד"ה ובקצוה"ח. ובמקרה הפוך, שבאו עדים בבית דין אחד ולא נגמר דינו ותבעו בבית דין שני והודה - לכו"ע פטור).
  2. מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור (לפי רב בבבא קמא עה., ושמואל חולק). והטעם לזה תלוי במחלוקת הנ"ל: לדעה שההודאה פוטרתו - פשוט שהעדים כבר לא יכולים לחייבו (שרידי אש שם ד"ה אבל יש). אך לדעה שההודאה לא פוטרתו אלא רק אינה מחייבתו צריך לומר שלומדים מ"אם המצא - בעדים" שחיוב קנס נאמר רק במקרה שרק העדים מבררים את חיובו, אך כשחיובו התברר גם ע"י הודאתו - אין דין קנס (ההודאה לא פוטרת, אלא שהיא מחסירה את אחד מתנאי החיוב) (שרידי אש שם ד"ה והרמב"ם, בשם מהר"א ליפשיץ).

בדינים שונים[edit]

קנס דרבנן, כגון גרמי לדעה שהוא קנס מדרבנן, נחלקו בו הראשונים: לשיטה מקובצת גם בזה אומרים שהמודה בקנס פטור, ולמרדכי חייב בו (קצוה"ח שפח-יא).

פרטי הדין[edit]

כשיש קצת הוכחה שהוא חייב, כגון שור שהיה רודף אחר חבירו והוזק, שמסתבר שהוא נגחו - המהרש"א כתב שבמקרה זה חייב אפילו אם הודה, שאינו נחשב מודה בקנס, כיוון שיש לזה קצת הוכחה. והשערי יושר (ז-כא ד"ה ובחידושי) חלק עליו וכתב שהוא כן מודה בקנס.

כשהיה יכול לפטור עצמו ולא פטר, כגון שעדים העידו שגנב, והיה יכול לטעון החזרתי ולפטור את עצמו - אינו נחשב כמודה, ולא נפטר מקנס (שו"ת הרשב"א המובא בקצוה"ח שנ-ד, קהילות יעקב בבא קמא ל-ח, רעק"א כתובות לו: סוף ד"ה ולזה).

כאשר ההודאה לא היתה יכולה לחייבו לולא דין מודה בקנס פטור, כגון שהפקיד את השור אצל שומר והשומר הודה שהשור נגח, שלולא דין מודה בקנס פטור לא היה מתחייב ע"י הודאה זו כיוון שלא הוא הבעלים (אלא המפקיד) - חידש השערי יושר (ז-כב ד"ה והנה על) שהודאה כזו אינה פוטרתו, אך הוכיח (שם בד"ה והנה מש"כ) מהקצוה"ח שהוא חולק על יסוד זה וסובר שגם הודאה זו יכולה לפוטרו.

הודאה שלא בפני התובע, נחלקו בה הפוסקים בממון (שאינו קנס) האם מועילה לחיוב (כשאר הודאת ממון), ונחלקו בה האחרונים בקנס האם מועילה לפטור, כך שיש בזה שלוש דעות:

  1. בממון - לא מועילה לחייב, בקנס - לא מועילה לפטור.
  2. בממון - מועילה לחייב, בקנס - לא מועילה לפטור (את שתי הדעות הללו הביא הקצוה"ח פא-י ד"ה אמנם, שכתב שכל מחלוקת הפוסקים היא רק בהודאה בממון לחיוב, אך הודאה בקנס לפטור - לכו"ע אינה מועילה שלא בפני התובע. והמנחת חינוך נד-א [יד] (ד"ה ואם גנב) דן רק לגבי הודאה בקנס לפטור, וכתב שלא מועילה שלא בפניו).
  3. בממון - מועילה לחייב, בקנס - מועילה לפטור (דברי חיים דיינים א ומלבושי יום טוב חו"מ ז, שכתבו שלפוסקים שמועילה בממון לחיוב - מועילה גם בקנס לפטור (הובאו במילואי חושן שם הערה 80)).

מודה בקנס ואחר כך באו עדים נחלקו בזה האמוראים:

  1. לרב פטור, ומקורו מכך שנאמר (שמות כב-ג) "אם המצא" - בעדים, פרט למודה בקנס ואחר כך באו עדים (בבא קמא עה.). ובטעם לזה נחלקו האחרונים: יש אומרים שההודאה פוטרתו, ולכן פשוט שהעדים כבר לא יכולים לחייבו (שרידי אש ח"א, חידושים וביאורים, בדין מודה בקנס, תחילתו בעמוד ערה בדפיו ד"ה אבל יש). ויש אומרים שההודאה לא פוטרתו אלא שלומדים מ"אם המצא - בעדים" שחיוב קנס נאמר רק במקרה שרק העדים מבררים את חיובו, אך כשחיובו התברר גם ע"י הודאתו - אין דין קנס (ההודאה לא פוטרת, אלא שהיא מחסירה את אחד מתנאי החיוב) (שרידי אש שם ד"ה והרמב"ם, בשם מהר"א ליפשיץ)[2].
  2. לשמואל חייב (בבא קמא עה.). וכתב ר' מאיר שמחה (בחידושיו בבא קמא קח:) שלא הודאתו מחייבתו אלא רק העדים.

אנשים[edit]

גוי שמודה בקנס - האור החיים כתב שהוא פטור כישראל (בראשית לד-ח), והמנחת חינוך כתב שחייב, משום שהפסוק (שמות כב-ח) "אשר ירשיעון אלהים" (פרט למרשיע את עצמו) נאמר רק בישראל ולא בגוי (נא-א [ח] ד"ה ועיין מה שכתבתי, והוסיף שגם נהרג ע"פ עצמו, והביא גם את האור החיים).


הערות שוליים[edit]

  1. עיין לקמן בסעיף "פרטי הדין" (ד"ה מודה בקנס ואחר כך באו עדים) במחלוקת בדין זה.
  2. במחלוקת האם ההודאה פוטרתו או רק אינה מחייבתו עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במהותו.