Changes

Jump to navigation Jump to search

נוטה למות

54,352 bytes removed, 06:30, 18 March 2010
no edit summary
'''נוטה למות''', הנקרא גם '''גוסס''', הוא חולה הנמצא בפרק המוות<noincluderef><makor>פיהמ"ש לרמב"ם אהלות א ו.</makor></ref>, היינו במצב שהמוות יבוא בתוך זמן קצר ביותר. יש מי שכתב, שדרך גסיסה להיות שלושה ימים<ref>פרישה יו"ד סי' שלט סק"ה. וראה בשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ה, שסמך על הגדרה זו.</ref>, אך מצינו גם זמנים אחרים, כגון שלושה או ארבעה ימים<ref><makor>רא"ש מו"ק פ"ג סי' צז.</makor></ref>, או שני ימים או שלושה<ref>מרדכי מו"ק פ"ג.</ref>, או מעט ימים<ref>ס' חסידים סי' רלד.</ref>; ויש מי שכתב, שגדרים אלו הם דווקא במצב טבעי, אבל בזמננו שיש אמצעים מלאכותיים להאריך חיי הגסיסה, אפשר להגדיר חולה כגוסס גם אם יחיה יותר ימים בגלל אותם אמצעים<ref>הרב ג.א. הגדרת המושגרבינוביץ, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קב ואילך. וראה להלן בהערות הבאות.</ref>.
ראה בהגדרת המושג לחלק יש אומרים, שהוא לשון גססין<ref>תרגום יונתן <makor>ישעיה ס ד.</makor></ref>, שפירושו חזה, וכוונתו, שסמוך למיתתו מעלה האדם ליחה בגרונו מפני צרות החזה<ref>רמ"אאבהע"ז קכא ז; רמ"א חו"מ ריא ב.</ref>; יש אומרים, שהוא לשון מגיס בקדירה<ref>מכשירין ה יא.</ref>, שהליחה מתהפכת בגרונו כמו המגיס קדירה, שמהפך מה שבקדרה<ref>תויו"ט <makor>בבלי ערכין א ג.</makor></ref>; יש אומרים, שהוא מלשון גוסה<ref><makor>איכה רבה ג לב.</makor></ref>, שכוונתו בערבית הוצאת קול מהגרון לאחר מאכל כבד, ואף הגוסס מוציא קול מגרונו<ref>ערוך ע' גסס @, <makor>פיהמ"ש לרמב"ם ערכין א ג.</makor> כל הפירושים הללו מתכוונים למצב שבו הנוטה למות משמיע קולות רמים במהלך נשימתו בגין הפרשות במערכת הנשימה. מצב זה מכונה death rattle.</ref>; ויש אומרים, שהוא מלשון גוס, שפירושו פיהוק, שדרך הנוטה למות לפהק כמו לפני שינה<ref>תפא"י <makor>בבלי ערכין א ג.</makor> וראה בשו"ת צמח צדק החדש סי' נט אות ה.</ref>.
@ דיני ==הגדרה==לא מצינו כלל בחז"ל ובראשונים סימני גסיסה מה הם, אלא שלחברי חברא קדישא בעבר היתה קרוב לוודאי מסורת על סימני הגסיסה. יש מי שכתב, שלעניין סימני הגסיסה אין הרופאים מכירים בהם, ואולי הוא מחמת שמצד הרפואה אין חשיבות להגדרה מדוייקת, שכן אומות העולם אינם חוששים לקירוב מותו של הגוסס על ידי נגיעה קלה, אך אנשי חברא קדישא היו בקיאים בזה, ורופאים הרוצים לדעת יכולים להשתדל להיות אצל חולים כשנוטים למות, וללמוד את סימני הגסיסה<ref>שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ג. וראה גם בשו"ת בית אב"י חחו"מ סי' קנג.</ref>. ואמנם, כיום לא ברורה ההגדרה של גוססמבחינה רפואית- מעשית, ולכן בדרך כלל לא ניתן להגדיר מצב של חולה נוטה למות כגוסס, שכן על פי רוב לא ניתן לקבוע בוודאות שהמוות יבוא תוך זמן קצר, לאור אפשרויות הטיפול החדישות<ref>ראה גם בחלק שמעתי מפי הגרש"ז אויערבאך. וראה א. שטינברג, אסיא, ג, תשמ"ג, העעמ' 15 424 ואילך. וראה בטושו"ע אבהע"ז קמא סח, שכל אדם בין שמונים שנה למאה שנה - דינו כגוסס, ויש לומר שזה דווקא לעניין גיטין, ואולי דווקא בזמנם, וי"ל.</ref>. ויש מי שכתב, שכל חולה שאין לו אלא חיי שעה, ואין בו הצלה ממש - דינו כגוסס<ref>הגר"י קנייבסקי בקריינא דאגרתא, מכתב קצ.</ref>.
'''מקור השם''' יש אומריםעל פי עקרונות ההלכה יכול הגוסס להיות בהכרה מלאה, שהוא לשון גססיןואף לדבר<ref>תרגום יונתן <makor>ישעיה ס ד.משנה ערכין א ג;</makor></ref>, שפירושו חזה, וכוונתו, שסמוך למיתתו מעלה האדם ליחה בגרונו מפני צרות החזה<ref>ס' חסידים סי' רלד; רמ"א אבהע"ז קכא ז; רמ. וצ"ע על הגרחובביאורו למשנה אהלות א ו, שכתב שגוסס אין דעתו צלולה, וכן בשו"מ ריא ת עמוד הימיני סי' לב אות ב, כתב שהגוסס הוא נטול כל חושיו.</ref>. הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו<ref>שמחות א א; יש אומרים<makor>רמב"ם אבל ד ה;</makor> טושו"ע יו"ד שלט א.</ref>, שהוא לשון מגיס בקדירהוהיינו דווקא בעודו לפנינו<ref>מכשירין ש"ך יו"ד סי' שלט סק"ח. וראה בשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ה יא, בביאור הדברים.</ref>, שהליחה מתהפכת בגרונו כמו המגיס קדירהויש הלכות התלויות בהגדרה זו, שמהפך מה שבקדרהכמבואר להלן; אבל רוב גוססים למיתה<ref>תויו"ט ראה <makor>בבלי ערכין גיטין כח א ג.;</makor></refmakor>בבלי נזיר מג א; יש אומרים, שהוא מלשון גוסה<ref/makor><makor>איכה רבה ג לב.בבלי שבועות לג א;</makor></refmakor>, שכוונתו בערבית הוצאת קול מהגרון לאחר מאכל כבד, ואף הגוסס מוציא קול מגרונובבלי ערכין יח א;<ref/makor>ערוך ע' גסס @, <makor>פיהמ"ש לרמברמב"ם ערכין א ג.יג;</makor> כל הפירושים הללו מתכוונים למצב שבו הנוטה למות משמיע קולות רמים במהלך נשימתו בגין הפרשות במערכת הנשימהש"ך יו"ד סי' רכח סקכ"ב. מצב זה מכונה death rattle.</ref>; ויש אומרים, שהוא מלשון גוס, שפירושו פיהוק, שדרך הנוטה למות לפהק כמו לפני שינה<ref>תפאוראה קרבן נתנאל על הרא"י ש <makor>בבלי ערכין א גיטין פ"ג.אות מ,</makor> וראה בשושיתכן שיש גוססים שאין רובם למיתה, עיי"ת צמח צדק החדש סי' נט אות הש.</ref>, ויש הלכות התלויות בהנחה זו, כמבואר להלן.
===כללים והנהגות=גדרי הלכות==
 '''זמן הגסיסה''' גוסס הוא חולה הנמצא בפרק המוות<ref><makor>פיהמ"ש לרמב"ם אהלות א ו.</makor></ref>, היינו במצב שהמוות יבוא בתוך זמן קצר ביותר. יש מי שכתב, שדרך גסיסה להיות שלושה ימים<ref>פרישה יו"ד סי' שלט סק"ה. וראה בשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ה, שסמך על הגדרה זו.</ref>, אך מצינו גם זמנים אחרים, כגון שלושה או ארבעה ימים<ref><makor>רא"ש מו"ק פ"ג סי' צז.</makor></ref>, או שני ימים או שלושה<ref>מרדכי מו"ק פ"ג.</ref>, או מעט ימים<ref>ס' חסידים סי' רלד.</ref>; ויש מי שכתב, שגדרים אלו הם דווקא במצב טבעי, אבל בזמננו שיש אמצעים מלאכותיים להאריך חיי הגסיסה, אפשר להגדיר חולה כגוסס גם אם יחיה יותר ימים בגלל אותם אמצעים<ref>הרב ג.א. רבינוביץ, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קב ואילך. וראה להלן בהערות הבאות.</ref>. '''סימני הגסיסה''' לא מצינו כלל בחז"ל ובראשונים סימני גסיסה מה הם, אלא שלחברי חברא קדישא בעבר היתה קרוב לוודאי מסורת על סימני הגסיסה. יש מי שכתב, שלעניין סימני הגסיסה אין הרופאים מכירים בהם, ואולי הוא מחמת שמצד הרפואה אין חשיבות להגדרה מדוייקת, שכן אומות העולם אינם חוששים לקירוב מותו של הגוסס על ידי נגיעה קלה, אך אנשי חברא קדישא היו בקיאים בזה, ורופאים הרוצים לדעת יכולים להשתדל להיות אצל חולים כשנוטים למות, וללמוד את סימני הגסיסה<ref>שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ג. וראה גם בשו"ת בית אב"י חחו"מ סי' קנג.</ref>. ואמנם, כיום לא ברורה ההגדרה של גוסס מבחינה רפואית- מעשית, ולכן בדרך כלל לא ניתן להגדיר מצב של חולה נוטה למות כגוסס, שכן על פי רוב לא ניתן לקבוע בוודאות שהמוות יבוא תוך זמן קצר, לאור אפשרויות הטיפול החדישות<ref>שמעתי מפי הגרש"ז אויערבאך. וראה א. שטינברג, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 424 ואילך. וראה בטושו"ע אבהע"ז קמא סח, שכל אדם בין שמונים שנה למאה שנה - דינו כגוסס, ויש לומר שזה דווקא לעניין גיטין, ואולי דווקא בזמנם, וי"ל.</ref>. ויש מי שכתב, שכל חולה שאין לו אלא חיי שעה, ואין בו הצלה ממש - דינו כגוסס<ref>הגר"י קנייבסקי בקריינא דאגרתא, מכתב קצ.</ref>. '''מצב הגוסס''' על פי עקרונות ההלכה יכול הגוסס להיות בהכרה מלאה, ואף לדבר<ref><makor>משנה ערכין א ג;</makor> ס' חסידים סי' רלד; רמ"א אבהע"ז קכא ז. וצ"ע על הגר"א בביאורו למשנה אהלות א ו, שכתב שגוסס אין דעתו צלולה, וכן בשו"ת עמוד הימיני סי' לב אות ב, כתב שהגוסס הוא נטול כל חושיו.</ref>. הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו<ref>שמחות א א; <makor>רמב"ם אבל ד ה;</makor> טושו"ע יו"ד שלט א.</ref>, והיינו דווקא בעודו לפנינו<ref>ש"ך יו"ד סי' שלט סק"ח. וראה בשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ה, בביאור הדברים.</ref>, ויש הלכות התלויות בהגדרה זו, כמבואר להלן; אבל רוב גוססים למיתה<ref>ראה <makor>בבלי גיטין כח א;</makor> <makor>בבלי נזיר מג א;</makor> <makor>בבלי שבועות לג א;</makor> <makor>בבלי ערכין יח א;</makor> <makor>רמב"ם ערכין א יג;</makor> ש"ך יו"ד סי' רכח סקכ"ב. וראה קרבן נתנאל על הרא"ש <makor>בבלי גיטין פ"ג אות מ,</makor> שיתכן שיש גוססים שאין רובם למיתה, עיי"ש.</ref>, ויש הלכות התלויות בהנחה זו, כמבואר להלן. '''גדרי הלכות הנוגעות לגוסס''' יש מהראשונים הסוברים, שבכל הדברים התלויים בדעתו ובמעשיו של האדם, הגוסס הוא כמת גמור, ואין דבריו ומעשיו קיימים, פרט לענייני הקדש, מפני חומרתם<ref>ראה להלן הע' 80-81.</ref>, ולא אמרו שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אלא לענין דברים החלים ממילא, ואינם תלויים בדעת האדם<ref><makor>תוס' קידושין עח ב</makor> ד"ה לא צריכא, בדעה א; רבנו יואל מבונא - הובא ע"י רשב"א, ר"ן, ומרדכי <makor>בבלי גיטין ע ב,</makor> רא"ש קידושין פ"ד סי' טו, ס' התרומה סי' קל; תוס' ר"י הזקן <makor>בבלי קידושין עח ב,</makor> בשם בעל התרומה; <makor>רש"י קידושין עח ב</makor> ד"ה כשהוא; ר"ח - הובא בראשונים הנ"ל, ובטור אבהע"ז סי' קכא. וראה בשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"א סי' סא.</ref>; ויש הסוברים, שגוסס הרי הוא כחי לכל דבר, גם במה שתלוי בדבורו ובדעתו, בתנאי שדעתו מיושבת עליו<ref>תוס' קידושין שם, דעה ב; ר"י - הובא ברא"ש קידושין שם, רשב"א, ר"ן, ומרדכי גיטין שם, סמ"ג עשין נ; ר"ן מו"ק פ"ג; רשב"ם <makor>ב"ב קכז ב;</makor> המחבר באבהע"ז קכא ז. וראה פחד יצחק ע' גוסס @.</ref>. בשיטה זו יש הסבורים, שהדברים אמורים דווקא כשהגוסס מדבר<ref>מרדכי גיטין שם; סמ"ג שם; <makor>סמ"ק סי' קפד; רמ"א</makor> אבהע"ז קכא ז, בשם י"א; ב"ש שם סק"י.</ref>; ויש הסבורים, שבדברים שאין צורך בדיבור, מועילה רמיזתו, לאחר שבדקוהו שהוא מיושב בדעתו<ref>ב"י אבהע"ז סי' קכא, בשם הר"י ורא"ש קידושין שם; רבנו ירוחם נכ"ד ח"ד; המחבר אבהע"ז קכא ז. וראה ב"ח שם; גט פשוט שם סקל"ב.</ref>.
'''דינים הנוגעים לטיפול בגוסס''' אסור לעשות פעולה כל שהיא, שתקרב את מותו של הגוסס, והעושה כן הרי הוא שופך דמים. חז"ל והפוסקים מנו דוגמאות שונות של פעולות המקרבות מותו של גוסס - חלקן בגלל הזזתו, וחלקן בגלל טירוף דעתו, היינו פעולות שמקובל לעשותן למת, והגוסס החי יקח אל ליבו, שמתייחסים אליו כבר כמת<ref>ראה שבת קנא א-ב; <makor>רמב"ם שבת כו כ;</makor> טושו"ע או"ח שיא ז.</ref>. ואלו הפעולות האסורות<ref>הפרטים דלהלן נימנו בשמחות א ב; <makor>בבלי שבת קנא ב;</makor> רי"ף ור"ן מו"ק פ"ג; <makor>רמב"ם אבל ד ה;</makor> רמב"ן, תורת האדם, עניין הפטירה; טושו"ע יו"ד שלט א.</ref>:
בשעת יציאת הנפש אומרים שמע ישראל פעם אחת; ברוך שם כבוד מלכותו שלוש פעמים; ה' הוא האלקים שבע פעמים; ה' מלך פעם אחת<ref>גשר החיים ח"א פ"ב ס"ג.</ref>.
===בענייני אורח חיים=== 
'''תפילה על הגוסס''' גוסס שנמצא בעיר אחרת - יש אומרים, שאין להתפלל עליו ולהזכירו בתפילה, שמא אינו חי עוד, ומחשש ברכה לבטלה<ref>ערוה"ש או"ח רפח יז.</ref>; ויש אומרים, שיש לברכו ולהתפלל עליו, בחזקת שהוא חי, ושמא על ידי התפילה יהיה זה מן המועטים הפורשים לחיים<ref>שו"ת נחלת שבעה סי' לט וסי' עח. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונ' רמת רחל סי' יח.</ref>.
'''שבת''' רוב הפוסקים סבורים, שמחללים שבת על גוסס, ואפילו הוא גוסס בידי אדם<ref><makor>תוס' נידה מד א</makor> ד"ה איהו, וראה חיד' מהר"ץ חיות שם; שו"ת תרומת הדשן סי' נח; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' יג; א"ר או"ח סי' שכט סק"א; פרמ"ג או"ח סי' שכט במ"ז סק"ב; ברכ"י או"ח סי' שכט אות ד; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלח; ביאוה"ל סי' שכט ס"ב; שו"ת פרי השדה ח"ב סי' יז; מנ"ח סוף מוסך השבת; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונ' רמת רחל סי' כח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ג אות טז; ילקוט יוסף ח"ד <makor>בבלי שבת כרך ד סי' שכט</makor> ס"ב. וראה בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה.</ref>. ולשיטה זו - מחללים שבת גם על גוסס שהוא חרש ושוטה<ref>וראה ע' חרש הע' 105 ואילך.</ref>, ואפילו אם הגוסס כבר אינו מדבר, מכל מקום מחללים עליו את השבת<ref>גליון מהרש"א יו"ד סי' שכט.</ref>; יש מי שכתב, שאין חיוב לחלל שבת עבור גוסס, אלא שמותר לעשות כן<ref>שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' פו; שו"ת ישיב משה סי' נ, בשם הגרי"ש אלישיב.</ref>; ויש מי שחולקים וסוברים שאין מחללים שבת על הגוסס<ref>כנה"ג או"ח סי' של; שו"ת בית יעקב סי' נט. וראה קרבן נתנאל על הרא"ש <makor>בבלי יומא פ"ח סי' יג</makor> אות כ; תורת הרפואה עמ' 57 ואילך (הרב ש. גורן, מאורות, 2, תש"מ, עמ' 28 ואילך); לוית חן סי' צד; ילקוט יוסף ח"ד <makor>בבלי שבת כרך ד סי' שכט</makor> הע' ב.</ref>. ומכל מקום אם נודע שהוא גוסס כבר שלושה ימים, אין מחללים עליו את השבת<ref>מחצית השקל או"ח סי' שכט סק"ד; שערים המצויינים בהלכה סי' צב סק"ב.</ref>. ולכאורה אין דין זה נכון בימינו, אלא תלוי מה היא הערכת הרופאים ביחס לסכויי הטיפול, ובפרט שאין לנו כיום הגדרה ברורה למצב של גוסס<ref>ראה לעיל הע' 16.</ref>, וספק פקוח נפש דוחה שבת.
===בענייני יורה דעה=== 
'''תרומה''' גוסס בן כהן מאכיל את אמו הישראלית בתרומה, וגוסס בן ישראל מעכב את אמו בת כהן מלאכול בתרומת בית אביה<ref>אהלות א ו, ובפיהמ"ש והרע"ב שם.</ref>.
'''קבורה''' גוסס שפסקו לו צדקה לצורך ארון ותכריכים וקבורה ונתרפא, כסף הצדקה אינו שלו, וצריך להחזיר<ref><makor>שו"ת הרא"ש כלל לב סי' ו.</makor></ref>.
===בענייני אבן העזר=== 
'''קידושין''' תופסים בגוססת<ref>טיב קידושין אבהע"ז סי' לז סק"ב, הובא באוצה"פ סי' לז סק"ג אות ב.</ref>, ובוודאי אם האב קיבל קידושין עבור בתו הגוססת<ref>פתחי עזרה שם סק"ג, הובא באוצה"פ שם.</ref>. ולעניין גוסס אם יכול לקדש אשה, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים אם הוא יכול לגרש אשה<ref>פתחי עזרה שם. וראה להלן בהערות הבאות.</ref>.
מי שנטה למות, ואין לו זרע מאשתו, ואחיו גר במקום רחוק, אין לו תקנה לגרשה על תנאי, או לגרשה ולשאתה מחדש על תנאי שאם תיפול ליבם לא תהיה מקודשת, אלא כשמצבו יחמיר מאד, ויהיה חשש למותו בתוך ימים אחדים, יסדרו גט כדי שלא תיפול ליבם, ולא תתייחד אשתו עמו מאז; אבל אם יש חשש לעיגון ברור, כגון שהיבם הוא מומר, מותר לגרש ולשאת על תנאי<ref>שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קמז. וראה רמ"א אבהע"ז קנז ד.</ref>.
===בענייני חושן משפט=== 
'''קניינים''' לדעת הסוברים, שאין הגוסס יכול לעשות דברים התלויים בדעתו<ref>ראה לעיל הע' 22 ואילך.</ref>, אין הגוסס יכול לתת מתנה לחברו. ולדעת הסוברים, שגוסס יכול לעשות גם דברים התלויים בדעתו<ref>ראה לעיל הע' 22 ואילך.</ref>, יכול הגוסס לתת מתנה, בתנאי שדעתו מיושבת עליו<ref>ראה ש"ך יו"ד סי' שלט סק"א; חכמת אדם קנא יג.</ref>. ויש מי שכתב, שאין הגוסס יכול להקנות מתנה בכל מקרה<ref>שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' אלף לד (תרח). וראה עוד <makor>ב"ב קכז ב,</makor> וברשב"ם שם.</ref>. ויש שמחלקים בין גוסס המדבר, שמתנתו מתנה, לבין גוסס שאינו מדבר, שאין מתנתו מתנה, או שלפחות צריך בדיקה כמו אילם<ref>ראה המחבר חו"מ רנ ו; רמ"א אבהע"ז קכא ז, ובנו"כ שם. וראה בכל השיטות בס' דיני ממונות ח"ג עמ' קכו.</ref>.
'''רציחה''' ההורג גוסס בידי שמים, היינו שהוא גוסס עקב מחלה, דינו כרוצח, ונהרג עליו<ref><makor>בבלי סנהדרין עח א;</makor> <makor>רמב"ם רוצח ב ז.</makor> וראה בשו"ת שרידי אש ח"ג סי' קכז.</ref>, אבל ההורג גוסס בידי אדם, כגון שהכוהו עד שנטה למות - ההורגו, אין בית דין ממיתים אותו<ref>סנהדרין שם, מחלוקת תנאים; רמב"ם שם. וכתב במנ"ח מ' לד, שזה גזירת הכתוב, שכיוון שכבר נעשה בו מעשה הממית, דינו כמת, וההורגו פטור. וראה באור שמח שם, שמדין מלך ישראל חייב מיתה, ויכול המלך להורגו, וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' סו. וראה בשיטמ"ק <makor>בבלי נזיר ד ב,</makor> בשם הרא"ש, שמשמע מדבריו, שגוסס בידי אדם נחשב יותר כחי מאשר גוסס בידי שמים, וכבר תמהו עליו האחרונים, שמגמ' סנהדרין שם משמע, שגוסס בידי אדם נחשב כגברא קטילא, מה שאין כן גוסס בידי שמים - ראה שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלח; הגה' מהר"ץ חיות נזיר שם; שו"ת באר משה ח"ח סי' רלט, וסי' רמא; אוצה"פ סי' יז סקרנ"ז, אות כח, הע' א.</ref>. ואם עבר והרג גוסס בידי אדם, דינו כמו הורג את הטריפה<ref>ראה ע' טרפה הע' 106 ואילך.</ref>.
===בעניינים עתידיים=== 
'''חטאת ואשם''' זורקים על הגוסס דם חטאתו ודם אשמו, ואינו כחטאת שמתו בעליה<ref>שמחות א א; <makor>ירושלמי גיטין ז א.</makor></ref>.
'''השתלות איברים''' דין גוסס לתרומת איברים להשתלה - ראה ערך [[השתלת אברים]]
@ ==דיני שכיב מרע==
'''הגדרה''' שכיב מרע הוא חולה שתשש כוח כל גופו, וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק, והרי הוא נופל על המיטה<ref><makor>ב"ב קמו ב;</makor> <makor>רמב"ם זכיה ומתנה ח ב;</makor> טושו"ע חו"מ רנ ה.</ref>, או כל חולה מסוכן, אף על פי שהולך על רגליו<ref>ב"י חו"מ סי' רנ.</ref>. יש מי שכתב, שאפילו אדם שהוא לכאורה בריא, או חולה שאין בו סכנה, אלא שאומר בפירוש שמרגיש שהגיע קיצו, דינו כשכיב מרע<ref>הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' רנ סק"ג.</ref>.
שכיב מרע שהודה לפני מיתתו שחייב לפלוני, ולא אמר תנו, אנו אומרים שאדם עשוי שלא להשביע את יורשיו, וטענת השבעה שייכת גם בשכיב מרע<ref><makor>בבלי סנהדרין כט ב;</makor> <makor>רמב"ם זכיה ומתנה י ג;</makor> טושו"ע חו"מ רנה ב.</ref>. ודין זה הוא דווקא כשהודה בדרך שיחה, אבל אם אם אמר לעדים הריני מודה לפניכם, יש אומרים, שאין אומרים בשכיב מרע אדם עשוי שלא להשביע את יורשיו<ref>לח"מ טוען ונטען ז א; ש"ך שם סקל"ד.</ref>, ויש אומרים, שגם בזה אין הבדל בין בריא לשכיב למרע<ref>תומים שם סקי"ט.</ref>. ואם אמר השכיב מרע תנו, אין חוששים לכלל שאדם עשוי שלא להשביע את יורשיו<ref><makor>ב"ב קעד ב;</makor> <makor>רמב"ם זכיה ומתנה י ג;</makor> טושו"ע חו"מ רנה ב. וראה בסמ"ע שם.</ref>.
===נוסח שטר מתנת שכיב מרע<ref>===
"אנחנו החת"מ מעידים בזה, איך שאנחנו נכנסנו אצל מר פב"פ לבקרו, ומצאנוהו שוכב על ערש דווי, ולשונו ומלולו עדיין בפיו, ודעתו צלולה ומיושבת עליו כשאר בני אדם, ויודע להשיב על הן הן ועל לאו לאו, וכך אמר לנו: הנני מצווה לפניכם, שתהיו אתם עדים בדבר שיהיה כך וכך וכו', ומתוך אותו החולי הלך לעולמו ונפטר וחיים שבק לנו ולכל ישראל, וכתבנו כל הדברים כהווייתם היום יום וכו'".
@ ==דיני חיי שעה== '''הגדרה''' לא מצינו בחז"ל הגדרה ברורה של המושג חיי שעה. יש הסבורים, שהמצב של חיי שעה מוגדר כמו טריפה, היינו מי שלא יחיה ממחלה זו יותר מי"ב חודש, ואין הבדל אם ימות ממחלה זו, או ממחלה אחרת בתוך י"ב חודש, הרי זה חיי שעה<ref>חכמת שלמה יו"ד סי' קנה ס"א, הובא בדרכ"ת שם סק"ו; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ב. וראה בשו"ת וישב משה ח"א סי' עה, מה שהקשה על דברי החכמת שלמה.</ref>; יש מי שכתב, שבכל מקרה שמצב הסכנה שאנו יודעים שיגרום בהכרח למותו של האדם התחיל כבר, הרי זה בגדר חיי שעה, בין אם המוות יבוא במוקדם או במאוחר<ref>שו"ת <makor>משפט כהן סי' קמד אות ג.</makor> וכן משמע משו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו.</ref>; ויש מי שכתב, שחיי שעה הוא גם גוסס וגרוע מגוסס, שבגוסס רק רובם מתים, אבל בחיי שעה אין אפילו מיעוט שבמיעוט שנותר בחיים<ref>ביאוה"ל סי' שכט ס"ד ד"ה אלא. וראה <makor>רש"י ע"ז כז ב</makor> ד"ה חיי שעה, שכתב שהוא יחיה יום או יומיים. אך כבר הסבירו האחרונים שהוא לאו דווקא - ראה שו"ת אחיעזר ח"ב סי' טז; שו"ת משפט כהן שם; שו"ת אגרות משה שם.</ref>.
'''חיוב הצלה''' בכל מקרה צריך לפעול לטובתו של החולה השרוי בחיי שעה<ref><makor>תוס' ע"ז כז ב</makor> ד"ה לחיי שעה; ריטב"א ע"ז שם.</ref>. לפיכך, חייבים לטפל בו ולהצילו ככל האפשר, ואף מחללים שבת עבורו<ref><makor>בבלי יומא פה א.</makor> וראה להלן הע' 175 ואילך.</ref>. ומאידך, אם הדבר הוא לטובתו של החולה, אין חוששים לחיי השעה שלו, ומותר לסכנם אפילו עבור ספק חיי עולם שלו. ולכן, כשיש אפשרות להציל את החולה לחיי עולם, אך מאידך עלולים לקצר חיי שעה, אין חוששים לחיי השעה, ועושים מה שצריך להציל לחיי עולם<ref>ראה תוס' ע"ז שם; רמב"ן תורת האדם, שער הסכנה; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עה. זאת על פי המבואר במל"ב ז ד, בעניין ארבעת המצורעים, שאמרו 'לכו ונפלה אל מחנה ארם, אם יחינו נחיה, ואם ימיתנו ומתנו', וראיה זו מובאת בגמ' <makor>ע"ז כז ב</makor> (ארבעה אלו היו גיחזי ושלושת בניו, וראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו, והערת הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם, חיו"ד סי' קנה, הע' 14, בעניין הלימוד הזה); ועל פי <makor>ע"ז כז ב,</makor> בעניין התרפאות מגוי. וראה באריכות בשו"ת <makor>משפט כהן סי' קמד אות ג.</makor> וראה עוד בע"ע נתוחים; סכון עצמי.</ref>.
'''ירושה''' אשה שחלתה ונטתה למות, והכניסוה לחופה כדי שיירשנה בעלה, ומתה מחוליה ולא קרב אליה, יש אומרים, שאין זו חופה, ואין בעלה יורשה<ref><makor>שו"ת הרא"ש כלל נד סי' ב;</makor> רמ"א אבהע"ז סא א. וראה בנו"כ שם.</ref>.
נִכְפֶּה
 
@ הגדרת המושג
 
כפיון היא מחלה מוחית, הנובעת מהתפרצויות חשמליות פתאומיות של גלי המוח, והמתבטאת בהתקפים של שינוי במצב ההכרה, או אובדן הכרה, עם או בלי תנועות בלתי רצוניות של חלקי גוף שונים, או כיווצים של שרירים. לא כל מצב של איבוד הכרה או שינוי בהכרה הוא כפיון, ומאידך גיסא קיימות צורות רבות ומגוונות של התקפים כפיוניים, ועל כן לא מדובר במחלה אחת, אלא בקבוצה גדולה של מחלות.
 
הענף ברפואה העוסק בהיבטים המחקריים, האבחנתיים והטיפולים התרופתיים במחלת הכפיון הוא נוירולוגיה, והענף הרפואי העוסק בטיפול במחלה זו בדרכים ניתוחיות הוא נוירוכירורגיה<ref>ראה ע' עצבים, מערכת ה-, הע' 2-1.</ref>.
 
בערך זה יידונו ההיבטים ההיסטוריים, הרפואיים וההלכתיים הנוגעים למחלה זו.
 
@ רקע היסטורי
 
'''כללי''' המאורעות המיוחדים של מחלה זו, שבה אדם נתקף באופן פתאומי בהתקף חמור אשר נראה כאילו מביא למותו של האדם, ולאחר ההתקף החולה חוזר לאיתנו, גרם להתייחסות מיוחדת אל מחלה זו.
 
===
העולם הקדמון וימי הביניים===
 
 
'''שמות''' הקדמונים כינו מחלה זו בשמות שונים: "מחלת האלים", "מחלת השדים", "המחלה הקדושה"<ref>היפוקרטס כתב ספר על המחלה בשם זה. המחלה נקראה כך על ידי מרבית רופאי יוון וחכמיה, כולל אפלטון, ארטיאוס, וסורנוס.</ref>, כל אלו מתוך מחשבה שהיא נגרמת על ידי כוחות על-טבעיים, או משום שהיא נובעת מהמוח שבראש, שהוא המשכן הקדוש; "המחלה הגדולה"<ref>morbus major; grand mal.</ref>, "מחלת הנפילה", אשר ניתן למחלה זו לראשונה על ידי הרומים, ואחר כך עבר לשפות אחרות, ועד היום מקובל שם זה במקומות רבים; "מחלת היריקה", שם שניתן למחלה זו על ידי פליניוס, מתוך מחשבה שהמחלה מדבקת, ולכן נהגו לירוק, כדי להרחיק את ההדבקה<ref>ראה Pliny, Historia Naturalis, 28, 35 Vol. 4, p. 162.</ref>. השם המקובל למחלה זו הוא אפילפסיה<ref>epilepsy. מקור המילה ביוונית - epilambanein, שפירושו אחיזה ותקיפה פתאומית, המבוססת על האמונה העתיקה שההתקף נגרם על ידי כוחות מגיים חזקים האוחזים ומטלטלים את הנכפה - ראה Celsus, De Medicina, III, 23, 7; או שמקורו בשתי מילים - epi = מעל; lesis = נגע, היינו הנגע מצוי למעלה, בראש.</ref>. שמות רבים אחרים ניתנו למחלה על שם גיבורים וקדושים שונים, בין מתוך הנחה שאישים אלו סבלו ממחלה זו, או מתוך התייחסות חריגה למחלה זו. ואמנם יש לציין כי אישים מפורסמים בהיסטוריה סבלו ממחלת הכפיון. בין השאר היו אלו סוקרטס, יוליוס קיסר, נפוליאון, דוסטוייבסקי, דנטה, הנדל ואחרים.
 
'''יחס לחולים כפיוניים''' כל הרופאים וחוקרי הטבע ברפואה בכל הדורות תיארו מחלה זו בצורות שונות, ניסו להסביר את מקורה, ואף ניסו טיפולים שונים. בעבר היה מקובל לחשוב שיש אישיות מיוחדת ושלילית לחולי כפיון, ושחולים אלו סופם שמגיעים לפיגור שכלי, ולהפרעה אישיותית-נפשית ניכרת. בגלל סיבות אלו ואחרות היו החולים הכפיוניים מנודים בחברה, מוגבלים בתעסוקתם, נחשבים כמשוגעים ושוטים, וההתייחסות אליהם מצד האנשים הבריאים היתה שלילית מאד. המחלה נחשבה כבזויה, והיוותה דוגמא לקללה<ref>מובאת קללה בפי היהודים בימי הביניים - "הבורא יתן לך חולי נופל".</ref>.
 
'''סיבות להיתהוות המחלה''' בין רופאי יוון העתיקה רווחה הדעה, שהמחלה נגרמת על ידי אחת או יותר מארבעת הליחות. כמו כן הם סברו, שאדים הנוצרים מן המזון עולים דרך הוורידים למוח וגורמים להתקפים. תרבויות אחרות, כגון ההודים, הבבלים, והנוצרים הראשונים, וכן האצטקים והאינקה במרכז אמריקה<ref>ראה Elferink JGR, Epilepsia 40#, July 1999.</ref> ייחסו את המחלה לאלים, לשדים, או לכישוף. היו שייחסו את המחלה להשפעת הירח, לגרמי שמיים אחרים, או להשפעות אקלימיות שונות. היו שסברו, שיחסי מין גורמים להתקפים, ואף הציעו לסרס את חולי הכפיון. יש שייחסו השפעה למחזור הווסת ו/או להריון בגרימת התקפים כפיוניים או במניעתם. עוד יש שייחסו חשיבות רבה למצבים נפשיים משתנים, לחרדות ולדאגות. כמו כן היו שייחסו חשיבות לשינויים תחושתיים שונים, כגון שינויי ראיה או שמיעה פתאומיים וחזקים, תחושות כאב וכיו"ב<ref>פרטים היסטוריים נוספים על הנושא ראה - Temkin O: The Falling Sickness, 1971.</ref>.
 
'''טיפולים למחלה''' טיפולים שונים הוצעו על ידי הקדמונים. בין הטיפולים להתקפים כפיוניים בעת העתיקה מזכיר פליניוס את שתיית דם הגלדיאטורים, כאשר הדם היה חם וטרי מהפצע, וכן היו משתמשים בעצמות מן המת, ובעיקר בחוליות הצוואריות העליונות. בימי הביניים הדגישו יותר את היסוד המאגי, כגון רוח רעה, או דיבוק, וגם דרכי הטיפול היו בהתאם - קמיעות, כישופים וכיו"ב.
 
===
העת החדשה===
 
 
רק במאה הי"ט למניינם הפך העיסוק והטיפול בחולים כפיוניים להיות מדעי-רפואי, וחל שינוי בהתייחסות לחולים אלו.
 
בשנת 1860 נפתח לראשונה בית חולים מיוחד בלונדון למשותקים ונכפים<ref>The National Hospital for the Paralysed and Epileptic.</ref>, ואחד הרופאים הראשונים בבית חולים זה, אשר הכניס סדר רפואי למחלת הכפיון, היה ג'קסון<ref>Hughlings Jackson.</ref>.
 
הספר הרפואי-מדעי ראשון על מחלת הכפיון פורסם בשנת 1881<ref>Gowers WR: Epilepsy and Other Chronic Convulsive Diseases.</ref>.
 
המהפך הרציני ביותר לקידום האיבחון במחלת הכפיון היה המצאת המכשיר הרושם את הגלים החשמליים של המוח = אלקטרו-אנצפלו-גרם<ref>electro-encephalo-gram = EEG.</ref>, אשר הומצא על ידי ברגר<ref>Hans Berger.</ref> בשנת 1929.
 
במאה העשרים למניינם חלה התקדמות רבה בהבנת המנגנונים הגורמים למחלת הכפיון, בדרכי האיבחון, ובדרכי הטיפול.
 
@ רקע רפואי
 
'''הגדרה''' מחלת הכפיון מוגדרת כהתפרצות חשמלית מוחית חדה, פתאומית ומהירה, הבאה מקליפת המוח, או מגרעינים מוחיים עמוקים, מאזור מוחי אחד, או מאזורים מוחיים אחדים, או מכל אזורי המוח.
 
'''ההסתמנות הקלינית''' היא מגוונת ביותר, ויכולה להתבטא במיגוון גדול ביותר של צורות: איבוד הכרה, שינוי במצב ההכרה, ניתוק, הפרעות התנהגות, הפרעות תחושתיות, תנועות גוף מהירות חלקיות או כלליות, כיווץ שרירי הגוף באופן חלקי או כללי, נפילה לארץ, הקאות, הטלת שתן ו/או צואה, והוצאת קצף מהפה. ההפרעות הן כרוניות, חוזרות, ופתאומיות. בין ההתקפים יכול החולה להתנהג בצורה רגילה לחלוטין, או יכול להיות פגוע מוחית בצורות שונות.
 
'''צורת ההתקף''' כל התקף כפיוני כשלעצמו יכול להתחלק לשלושה שלבים: השלב המבשר<ref>aura.</ref>, שבו יש תחושה מוכרת לחולה, שבעקבותיה יבוא ההתקף עצמו; ההתקף הקליני<ref>ictus.</ref>, שכאמור יכול להתבטא בצורות רבות מאד; השלב שלאחר ההתקף<ref>post-ictal.</ref>, שמתבטא בעייפות, ישנוניות, מצב בלבולי, ומיחושים שונים. משך כל התקף בודד משתנה מחלקי שניות ועד שעות רבות.
 
'''שכיחות''' מחלת הכפיון באוכלוסיה הוא כ-1%. מחלת הכפיון יכולה להתחיל בכל גיל, ותוארו אף פרכוסים בעוברים. מרבית חולי הכפיון מתחילים את מחלתם בגיל הילדות, ואמנם בילדים שכיחות המחלה גבוהה יותר.
 
'''צורות כפיוניות''' מן הראוי להדגיש, כי הצורות הכפיוניות השונות נבדלות אלו מאלו כמעט בכל קנה-מידה אפשרי: הביטוי הקליני, הביטוי החשמלי, הגורם הסיבתי, התורשתיות, התגובה הטיפולית, והתחזית לטווח מיידי וארוך. המשותף לכל הצורות הכפיוניות היא רק העובדה שכולם נובעים מהפרעה חשמלית-מוחית.
 
קיימות שיטות חלוקה שונות של מחלות הכפיון השונות, המתבססות על הצורה הקלינית של ההתקפים, על הביטוי החשמלי של ההתקפים בתרשים החשמלי-מוחי, על גיל ההופעה, או על הסיבה להיתהוות מחלת הכפיון.
 
'''סיבות''' קיימות סיבות רבות להיתהוות מחלת הכפיון: גורמים תורשתיים - יש להדגיש, כי לא כל סוגי האפילפסיה הינם תורשתיים, וגם אלו שהם תורשתיים, לא בכולם ההעברה היא באחוזים גבוהים ומוגדרים; מומי-מוח מולדים; נזקים מוחיים נרכשים, כגון לאחר לידה קשה, לאחר חבלת ראש, או לאחר דלקת מוח; מחלות מוחיות, כגון מחלות אגירה, מחלות של חילוף- החומרים; או מחלות כרומוזומליות. רק בחלק מחולי הכפיון ניתן למצוא את הסיבה הראשונית למחלתם; בחלק אחר לא ניתן לגלות את הגורם, ולפיכך מדובר בכפיון ראשוני.
 
'''הטיפול''' הטיפול בחולי כפיון מתחלק לטיפול בזמן התקף, ולטיפול מונע קבוע. הטיפול המונע מורכב בעיקרו מטיפול תרופתי. קיימות קבוצות רבות של תרופות נוגדות-כפיון, הניתנות לחולים יום-יום כדי למנוע התקפים כפיוניים. אם הטיפול התרופתי נכשל, והחולה סובל מפרכוסים בלתי-נשלטים, יש אפשרות לשקול דיאטות מיוחדות, או ניתוחי מוח מיוחדים לבעיית הכפיון<ref>על תולדות הניתוחים לטיפול במחלת הכפיון ראה - Feindel W, et al, In: Greenblatt SH, Dagi TF, Epstein MH (eds), A History of Neurosurgery, American Association of Neurological Surgeons, 1997, Chapter 23.</ref>.
 
'''מהלך החיים של חולי כפיון''' חלק ניכר מהחולים הכפיוניים נהנים מאיכות חיים תקינה ורגילה, ללא הפרעה שכלית, וללא הפרעה חברתית; רק מיעוט מהחולים הכפיוניים סובל גם מבעיות שכליות, או מבעיות התנהגותיות- חברתיות. בחלק מחולים אלו הבעיה המוחית הראשונית משותפת להתפתחות ההתקפים והכפיוניים ולפיגור השכלי, בעוד שבחלק אחר של החולים ריבוי ההתקפים הכפיוניים הוא הגורם לפיגור השכלי. חלק ניכר מהחולים הכפיוניים מגיע לריפוי מלא, ולמצב שאין הם נזקקים לטיפול תרופתי מונע.
 
@ המחלה בחז"ל ובראשונים
 
'''שמות''' המחלה מוזכרת פעמים אחדות בתלמוד. החולה הזכר במחלת הכפיון נקרא על ידי חז"ל נכפה, והנקבה נקראת נכפית. שם זה הוא משורש 'כפה', היינו שהחולה בזמן ההתקף כפוי לעשות פעולות שאינן ברצונו; או שהוא משורש 'כפף', היינו שהחולה מתכופף ונופל בזמן ההתקף<ref>ראה <makor>פיהמ"ש לרמב"ם בכורות ז ה;</makor> <makor>רש"י בכורות מד ב</makor> ד"ה נכפה.</ref>.
 
בלשון הראשונים נקראת מחלת הכפיון בשם חולי הנופל<ref><makor>פיהמ"ש לרמב"ם גיטין ז ה;</makor> פרקי משה, מאמר ג; ערוך, ע' בן נפיל.</ref>. יש המזהים את הקורדייקוס<ref><makor>משנה גיטין ז א.</makor></ref>, ואת הבולמוס<ref><makor>משנה יומא ח ו.</makor></ref> כצורות של מחלת הכפיון<ref>רמב"ם בפיהמ"ש שם. וראה ע' מחלות הע' 63 ואילך והע' 183 ואילך.</ref>.
 
'''אישים במקרא''' יש מי שסבור<ref>Preuss J, Biblical and Talmudic Medicine (Trans. F. Rosner), p. 299.</ref>, שבלעם<ref>נפל וגלוי עינים - במדבר כד טז.</ref> ושאול<ref>ויפל ערם כל היום ההוא - <makor>שמו"א יט כד.</makor></ref> סבלו מהתקפי כפיון. לעומתו יש אחרים שרואים בנפילת בלעם רק התעלות אקסטטית, כמו נביאים אחרים; ובעניין שאול יש הסבורים שהיה זה התקף שגעון<ref>ראה ע' שוטה הע' 52 ואילך.</ref>.
 
'''סיבות''' יש מי שכתב, שמקור המחלה הוא במוח, בקיבה, או באחד האיברים שממנו עולה הארס למוח<ref>רמב"ם, פרקי משה, מאמר כה. זו היתה שיטת גלינוס. וראה <makor>רש"י שבת סא א</makor> ד"ה נכפה, שמשמע שהמחלה באה מהמוח.</ref>. בין הראשונים, יש מי שייחס חשיבות מרכזית לליחות ולאדים בגרימת התקפים כפיוניים<ref>רמב"ם פרקי משה מאמר טו; שם כה; <makor>פיהמ"ש לרמב"ם גיטין ז א.</makor></ref>, ויש מי שייחסו חשיבות לשדים<ref><makor>רש"י בכורות מד ב</makor> ד"ה נאלא (וראה <makor>רש"י תענית כב ב</makor> ד"ה מפני); שו"ת דבר שמואל (שמואל אבוהב) סי' שנט; דרכ"ת יו"ד סי' קנה סק"ח; שו"ת חיים ביד סי' לד. ממקורות תלמודיים משמע ששדים הם גורמי המחלה - ראה <makor>בבלי גיטין ע א;</makor> ר"ה כח א; <makor>ויקרא רבה כו ה.</makor> ואמנם מצינו בספרות היהודית-עממית הצעות טיפוליות שונות לנכפים המבוססות על ההנחה שסיבת הכפיון היא שדים - ראה בספר Zimmels HJ, Magicians, Theologians, and Doctors, p. 130; שו"ת שער אפרים, סי' צ. אמנם ראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ז, שכתב על מחלוקת רש"י והרמב"ם בנידון, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, עיי"ש.</ref>.
 
ממקורות שונים בחז"ל משמע, שקיום יחסי אישות במקומות ובזמנים בלתי נאותים יכולים לגרום לצאצאים מחלת כפיון<ref>וראה בספרו של פרויס, עמ' 300.</ref>: המשמש מיטתו לאור הנר, יהיו לו בנים נכפים<ref><makor>בבלי פסחים קיב ב.</makor> וראה ע' מיניות הע' 356 ואילך.</ref>; המשמש מיטתו על מיטה שתינוק ישן עליה, אותו תינוק יהיה נכפה, והיינו דווקא כשהתינוק פחות מבן שנה, והוא ישן לצד רגליו, ואין הוא מניח ידו עליו באותה שעה<ref><makor>בבלי פסחים קיב ב.</makor></ref>; היוצא מבית הכסא ושימש מיטתו, יהיו לו בנים נכפים, ולכן צריך לשהות עד שיעור חצי מיל<ref><makor>בבלי גיטין ע א.</makor> וראה ע' מיניות הע' 430 ואילך.</ref>; אשה המקיימת יחסי אישות בבית הריחיים, יהיו לה ילדים נכפים<ref><makor>בבלי כתובות ס ב.</makor></ref>; הקיז דם ושימש מיטתו, יהיו לו בנים נכפים<ref>ויקרא רבה טז א.</ref>. ואמנם היתה רווחת הדעה, שריבוי תשמיש מחמיר את בעית הנכפה<ref>ראה פרקי משה, מאמר ט - ראיתי רבים היו כווצים כויצת כפיאה וכו', שהרבו המשגל בזולת עתו; שו"ת מבי"ט ח"ב סי' ריב - כי מחמת התשמיש נתחזק החולי; שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק - שרוב התשמיש מתשת כוחו, והחולי מתחזקת וגוברת. וראה עוד בשו"ת אגודת אזוב סי' כב; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' א. וראה בשו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עד, בחשיבות הנזק הנגרם על ידי תשמיש, לעניין קביעת דרגת המום לכפיית גירושין, עיי"ש.</ref>.
 
'''ההסתמנות הקלינית''' - הראשונים התייחסו בעיקר למרכיב הנפילה במחלה, אך הזכירו גם את הפרכוסים<ref>ראה רש"י ורמב"ם <makor>משנה כתובות ז ה;</makor> פרקי משה מאמר ט.</ref>, ואת איבוד ההכרה בזמן ההתקף<ref>ראה שו"ת הרדב"ז ח"ו סי' רמ. היינו, מתיאוריהם של הראשונים עולה כי ידעו על הצורה הכפיונית המכונה grand mal - התקף המורכב מנפילה, פרכוסים כלליים, ואיבוד הכרה.</ref>.
 
חז"ל הבחינו בין נכפה שקבוע לו זמן, ובין נכפה שאין לו זמן קבוע<ref><makor>בבלי כתובות עז א.</makor> אמנם קשה להסביר התקפים קבועים, אלא אם כן מתכוונים חז"ל להתקפים מותנים (reflex epilepsy), כגון הבהובי אור, או שהתכוונו להתקפים שקדם להם סימן-מבשר = aura, וי"ל.</ref>.
 
'''תורשתיות''' מחלת הכפיון נחשבה כתורשתית, ולפיכך נקבע שלא ישא אדם אשה ממשפחת נכפים, והיינו דווקא אם הוחזקו שלוש פעמים שיבואו בניהם כך<ref><makor>בבלי יבמות סד ב;</makor> <makor>רמב"ם איסורי ביאה כב ל;</makor> טושו"ע אבהע"ז ב ז. וראה שו"ת חת"ס חאבהע"ז סי' קלז.</ref>. יש אומרים, שמשפחה נקראת משפחת נכפים רק אם המחלה חזרה שלוש פעמים<ref>רשב"א, ריטב"א, נמוק"י, מאירי - <makor>בבלי יבמות סד ב;</makor> טושו"ע שם. וראה בבאה"ט שם סקט"ו.</ref>; ויש אומרים, שזה דווקא אם המחלה קרתה בבני משפחה רחוקים, אבל שתי אחיות שילדו שני צאצאים נכפים, הרי זו משפחת נכפים<ref>יש"ש יבמות, סי' לג; ברכ"י אבהע"ז סי' ב אות ח. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' א. וראה באוצה"פ סי' ב סקמ"ג.</ref>.
 
'''הדבקה''' בין הראשונים מצינו דעות שמחלת הכפיון היא מחלה מדבקת<ref><makor>שו"ת הרא"ש כלל מב סי' א</makor> (הנחה זו מופיעה בדברי השואל, ונחלקו האחרונים אם הרא"ש עצמו קיבל הנחה זו אם לאו - ראה ב"ש סי' קנד סק"ט; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאבהע"ז סי' קג אות ג); שו"ת מהרי"ק החדשים סי' כד; שו"ת הרמ"א סי' כ.</ref>. יש שציינו, שיש סכנה בקיום יחסי אישות עם נכפית<ref>ראה שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' קד; גט פשוט סי' קיט סקל"ח; ב"ש סי' קיז סקכ"א; ח"מ שם סקי"ט. וראה שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עד.</ref>, ואף שלא פירשו מה הסכנה, מסתבר שהתכוונו לאותה סכנה של הדבקה; ויש שכתבו, שאין מחלת הכפיון מחלה מדבקת<ref>ב"ש סי' קנד סק"ט; שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' קמ.</ref>, ועל פי חוות דעתם של הרופאים בזמנינו, אין הכפיון מחלה מדבקת כלל, ואינה מזיקה אפילו לאשת חיקו<ref>שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז; שו"ת עזרת כהן סי' ב; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאבהע"ז סי' קג אות ג.</ref>, ומכיוון שאין מדברי התלמוד כל ראיה להנחה שהכפיון היא מחלה מדבקת, ויש מחלוקת בזה בין הפוסקים, הרשות נתונה לקבל את דעת הרופאים בימינו, שקובעים בוודאות גמורה שאין זו מחלה מדבקת<ref>פסד"ר ח"י עמ' רמט (בי"ד רבני אזורי ברחובות). וראה עוד בנידון בפסד"ר ח"ב עמ' קכט; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' א. וראה בשו"ת המהריא"ז ענזיל סי' פח, שתמה איך אפשר להסתמך על דעת רופאים בני זמנינו כדי לפרוך דעתו של הרא"ש (אף כי הרא"ש עצמו הסתמך על רופאים בני זמנו), אך לאור האמור אין כלל ראיה שכך סבר הרא"ש, וגם אין ראיה שכך סברו חז"ל, וראה באריכות בע' נאמנות הרופאים. וראה להלן הע' 79 ואילך, בעניין כפיית גט בחולה נכפה.</ref>.
 
'''אבחנה''' אבחנת המחלה שלא בזמן התקף אפשרית רק על פי עדות השכנים שראו התקפים, ולעתים ניכרת המחלה על פניו של החולה<ref>שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' קפה.</ref>. יש לציין, שעל פי ידיעותינו הרפואיות כיום אכן נעשית האבחנה של כפיון על פי סיפור המאורעות ההתקפיים על ידי מי שראו אותם, בתוספת בדיקת רישום חשמלי של גלי המוח<ref>EEG.</ref>.
 
@ פרטי דינים
 
כללי
 
'''הגדרה''' יש אומרים, שאפילו אם היה התקף אחד, ואפילו עבר זמן רב מאז אותו התקף, דינו כחולה נכפה<ref>ח"מ סי' קיז סקי"ב.</ref>; ויש אומרים, שדווקא אם היו שלושה התקפים, הרי הוא מוגדר כנכפה<ref>שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' לה; גט פשוט סי' קיט סל"ח.</ref>.
 
יש מי שכתב, שאם עבר זמן רב מההתקף האחרון, ולא היו עוד התקפים, אין דינו כנכפה, אבל אם יש התקפים חוזרים, גם אם הם באים לעתים נדירות, הרי זה נכפה, ואין הבדל אם ההתקפים הם קלים או קשים<ref>שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' רעג.</ref>.
 
בעצם האבחנה של מחלת הכפיון אין להבדיל בין הסוגים השונים, כגון אם ההתקפים הם כלליים או חלקיים, או אם יש נפילה לארץ, או שאין נפילה, אלא כל הסוגים הם בגדר מחלת הנכפה<ref>פסד"ר ח"ב עמ' קכט (בי"ד רבני הגדול).</ref>.
 
יש לציין, שמבחינה רפואית מקובלת הקביעה שהתקף בודד איננו הופך את האדם לחולה כפיוני, שכן יש אחוז מסויים באוכלוסיה, שסובל מהתקפים בודדים, ולא יהיו להם עוד התקפים; רק אם היו התקפים חוזרים, מגדירים את האדם כחולה כפיוני. ואמנם לעצם הגדרת החולה ככפיוני אין הבדל בין התקפים קלים לבין התקפים קשים, אבל יש הבדלים בין סוגי המחלות הכפיוניות בהתאם לאופי ההתקפים.
 
'''מעמדו ההלכתי''' הנכפה נחשב כעתים חלים עתים שוטה, כשהוא בריא, הרי הוא כפיקח לכל דבריו; וכשהוא חולה, הרי הוא כשוטה לכל דבריו<ref>ר"ה כח א; <makor>רמב"ם חמץ ומצה ו ג;</makor> טושו"ע או"ח תעה ה. וראה עוד בע' שוטה.</ref>.
 
'''פיקוח נפש''' יש אומרים, שחולה נכפה הוא במצב של סכנת נפשות, ודינו כחולה שיש בו סכנה<ref>הגהמ"י מאכלות אסורות פי"ד אות ב (הובאו דבריו גם באו"ה כלל נט סי' לה); רש"ל בשם תשובת ר"י, הובאו דבריו בט"ז יו"ד סי' פד סקכ"ד; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלט; שם חאבהע"ז ח"א סי' קטז (אך ראה בחיו"ד סי' עו, שכתב ששאלה זו היא מחלוקת הפוסקים); מהרש"ם או"ח סי' תריח; ערוה"ש יו"ד פד צה; שו"ת מהר"ש ח"א סי' ד; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' לה סק"א. וראה בזר זהב לאו"ה שם סקט"ו, שמתוספתא <makor>בבלי שבת ה ט</makor> משמע שנכפה הוא מצב של סכנה. וראה עוד שו"ת טוטו"ד מהדות"ל ח"ב סי' ריד; שו"ת עזרת יהודה חיו"ד סי' כו; שו"ת פרי הארץ ח"ג חיו"ד סי' ב.</ref>; ויש אומרים, שאין זה מצב של סכנה<ref><makor>שו"ת הרא"ש כלל מב סי' א</makor> (על פי הבנת שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עד, ושו"ת חת"ס חיו"ד סי' עו. והב"ש והח"מ כתבו, שלדעת הרא"ש נכפה הוא סכנה, וחלק עליהם בשו"ת רעק"א שם, עיי"ש); ב"ש רסי' קיז. וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קטו סק"ה.</ref>. לשיטת הסבורים, שהנכפה הוא חולה שיש בו סכנה, נאמרו שני טעמים: הטעם האחד הוא, שחולה כזה בזמן התקף פרכוסי הוא במצב של סכנה, כי פעמים שהוא מסתכן ונופל לאש או למים<ref>הגהמ"י מאכלות אסורות פי"ד אות ב. וראה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז, תיאור מקרה כזה.</ref>, והיינו שאף שאין המחלה כשלעצמה מסוכנת, אבל היא יכולה להביא למצב של סכנה<ref>ראה הגרא"י אונטרמן, התורה והמדינה, ד, תשי"ב, עמ' כד-כו; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רעז.</ref>; הטעם השני הוא, שמחלת הנכפה היא כמכה של חלל, ובמהותה היא מחלה שיש בה סכנה<ref>שו"ת מהר"ם מרוטנברג, סי' קס; רש"ל בשם תשובת ר"י, הובאו דבריו בט"ז יו"ד סי' פד סקכ"ד.</ref>.
 
===
בענייני אורח חיים===
 
 
'''שליח ציבור''' חולה נכפה יכול להיות שליח ציבור בזמן שאינו בהתקף, ואפילו בימים נוראים, אלא אם כן אין זמן קבוע להתקפיו, ואין סיבה ידועה להתקפיו<ref>שו"ת חת"ס חיו"ד סי' ז. ויש להעיר, כי מתיאור הנתונים בתשובה זו יתכן שכלל לא מדובר בחולה כפיוני, אלא במי שנוטה להתעלפות אולי על רקע ירידה ברמת הסוכר בדם (hypoglycemia).</ref>.
 
'''ברכת הגומל''' לאחר התקף כפיוני צריך לברך ברכת הגומל<ref>שו"ת אור לציון ח"ב פי"ד סמ"ד, בהערות.</ref>.
 
'''שבת''' לשיטת הסוברים שהנכפה הוא מצב של סכנה, מותר לחלל עליו את השבת.
 
'''יום הכיפורים''' לשיטת הסוברים שהנכפה הוא מצב של סכנה, מותר לו לקחת תרופות מתאימות אפילו ביום-הכיפורים<ref>שו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קצב.</ref>. ויש מי שכתב, שיתכן שיש להתיר לחולה כפיוני שיאכל כמה פעמים ביום הכיפורים פחות מכשיעור<ref>ס' שבת שבתון, סי"ז סקי"ז, בשם הגרי"ש אלישיב. וראה שם דעות רופאים מומחים ביחס לאכילה ושתיה של חולה כפיוני ביום הכיפורים, וביחס לחילול שבת עבורו במצבים שונים.</ref>.
 
דעת רוב המומחים בנוירולוגיה שאין כל נזק לחולה כפיוני לצום, ואדרבה יש מצבי כפיון שהטיפול בהם הוא חיקוי למצב של צום (דיאטה קטוגנית). אכן, יש מיעוט חולים כפיוניים, שמצבי דחק ולחץ גורמים להם להתקף, והם צריכים לאכול פחות משיעור. וביחס לתרופות נוגדות-כפיון, אם החולה מטופל בקביעות בתרופות כאלו שזמן מחצית החיים שלהם (היינו זמן הפירוק שלהם בגוף) הוא קצר יחסית, ולפיכך עליהם לקחת את התרופות פעמיים או שלוש פעמים ביום, חייבים להמשיך בכך גם ביום הכיפורים, אבל אם הם נוטלים תרופות שזמן מחצית החיים שלהם ארוך יותר מ-24 שעות, יכולים הם לקחת את התרופה בערב יום הכיפורים בעת הסעודה המפסקת, ולחזור ולקחת את המנה הבאה בגמר הצום במוצאי יום הכיפורים.
 
'''פסח''' אכל כזית מצה בפסח והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא, חייב לאכול שוב כזית מצה לאחר שנרפא<ref>ר"ה כח א; <makor>רמב"ם חמץ ומצה ו ג;</makor> טושו"ע או"ח תעה ה.</ref>, והיינו דווקא אם נרפא באותו לילה, שהרי למחרת אין עוד חובת אכילת מצה, ואין תשלומים למצווה זו<ref>מ"ב שם סקל"ח.</ref>.
 
===
בענייני יורה דעה===
 
 
'''שחיטה''' יש מי שכתב, ששוחט הסובל מהתקפים כפיוניים אסור לו לשחוט, ואפילו אחר עומד על גביו<ref>שו"ת טוטו"ד מהדו"ג סי' כח.</ref>, אך רוב הפוסקים סבורים, שמותר לו להיות שוחט, בפרט אם יש שם שני שוחטים, או שאחר עומד על גביו ומשגיח עליו, או שהוא יודע להרגיש מתי יבוא התקף, ויזהר באותו זמן מלשחוט<ref>שו"ת חת"ס חיו"ד סי' ז; שו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ח; שו"ת שארית יעקב סי' עב; שו"ת אבני צדק חיו"ד סי' א; שו"ת אמרי בינה סי' ה.</ref>.
 
'''טיפולים סגוליים''' בעבר היו מקובלים דרכי ריפוי שונות ומשונות לחולים ניכפים, ושאלת ההיתר של הטיפולים הבאים נידונה בהלכה:
 
היה מקובל באופן סגולי שחולה נכפה היה הולך למקום שבו יש אדם מת קודם הקבורה, ולוקח את יד המת בידו, ואומר הלחש "קח ממני החולי שאינו מזיק לך, ולי אתה מטיב" - יש מי שהתיר לכהן נכפה לעשות סגולה כזו במת גוי, אם הכהן נטמא ממת ישראל באותו יום, ואפילו אם יש ספק אם רפואה זו היא בדוקה<ref>שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלט.</ref>; ויש מי שאסר<ref>שו"ת טוטו"ד סי' ריד.</ref>.
 
השבעת הרוחות והשדים של הנכפה על ידי כמרים בהזכרת שמות עבודה זרה - אסורה<ref>שו"ת דבר שמואל (אבוהב) סי' שנט.</ref>.
 
קמיעות עם שמות - מותרים<ref>ס' חסידים, הובא בדרכ"ת יו"ד סי' קעט סקל"ה.</ref>, אבל דווקא למניעת המחלה ולמניעת התקפים, אבל לא להתרפאות, משום שאסור להתרפא בדברי תורה<ref>שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רפא. וראה עוד בשו"ת שער אפרים, סי' צ.</ref>, ומותר לצאת בשבת לרשות הרבים בקמיע של מומחה, היינו שכבר ריפא שלוש פעמים, ואפילו כשהמטרה היא מניעתית<ref><makor>בבלי שבת סא א.</makor></ref>.
 
אכילת ביצת עוף טמא ושרץ העוף, ששרפו אותם והכינו מהם מרקחת - מותר, אך בתנאי שידוע שהרפואה היא בדוקה<ref>שו"ת מהר"ם מרוטנברג, ח"ד (דפוס פראג) סי' קס; הגהמ"י מאכלות אסורות, פי"ד אות ב; או"ה כלל נט סל"ה; ט"ז יו"ד סי' פד סקכ"ד, בשם הרש"ל; מג"א סי' שכח סק"א; שו"ת אדמת הקודש ח"א חיו"ד סי' ו; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' עו, וחאבהע"ז ח"א סי' קטז; תהילה לדוד, או"ח סי' שכח סק"ב; <makor>שו"ע הרב או"ח שכח ב;</makor> ערוה"ש יו"ד פד צב. וראה עוד בשו"ת עזרת יהודה (איסר יהודה מבריסק) סי' כו; שו"ת מהר"ש אנגל, סי' ד.</ref>; ויש מי שהסתפקו להתיר אפילו אם אין הרפואה בדוקה<ref>ראה תוס' יוהכ"פ, <makor>בבלי יומא פג א</makor> ד"ה מי שנשכו; פרמ"ג או"ח סי' שכח בא"א סק"א. באופן כללי בעניין שרץ לרפואה - ראה ב"י יו"ד סוסי' פד, ושו"ע יו"ד פד יז; רמ"א יו"ד קנה ג.</ref>.
 
בעקרון יש להעיר, שלאור ידיעותינו כיום, שדברים אלו אינם מועילים לרפואת הנכפה, ומאידך יש תרופות יעילות למרבית החולים, הרי שהשימוש בטיפולים העממיים הנ"ל יהא אסור.
 
===
בענייני אבן העזר===
 
 
קידושין
 
'''מום לשידוכים''' מחלת כפיון ברורה היא סיבה לביטול השידוכים, אבל כשיש ספק אם אחד מהצדדים סובלים ממחלת הכפיון, או שהיתה עדות שאחד מהם סבל מכפיון בילדותו ונרפא - נחלקו הפוסקים אם זה עילה לבטל את השידוכים<ref>ראה באוצה"פ סי' נ סקל"ו אות' ה-ו.</ref>.
 
'''מום לקידושין''' אשה נכפית, אם יש לה עתים קבועים להתקפים, הרי זה מום שבסתר, כי היא נזהרת ביום זמנה מלצאת בין הבריות; ואם אין לה עתים קבועים, הרי זה מום שבגלוי<ref><makor>בבלי כתובות עז א;</makor> <makor>רמב"ם אישות כה לב;</makor> רמ"א אבהע"ז לט ד; שם קיז ה. וראה <makor>תוס' כתובות עו א</makor> ד"ה ואמאי, וב"ש סי' קיז סקי"ד, שבנכפית לזמן ידוע אין אומרים חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו.</ref>. אם היו לה עתים קבועים, הרי זה מקח טעות בקידושין, והפסידה כתובתה, ומכל מקום צריך הבעל להוכיח בעדים שהיה לאשה מחלה זו קודם הנישואין<ref>שו"ת יכין ובועז ח"א סי' קט.</ref>.
 
גירושין - אשה נכפית
 
'''נכפית לפני הנישואין''' אשה שהיה לה התקף לפני נישואיה, ובמשך שנה לא היו לה עוד התקפים, והתארסה, יכול הבעל לטעון שלא ידע שהיא נכפית, כי עבר זמן רב מאז ההתקף, ויוצאת בלא כתובה, אבל כופים עליה לקבל גט<ref>שו"ת מהר"ח אור זרוע סי' קע.</ref>.
 
לעניין אם לא גילתה את מחלתה לפני הנישואין - ראה ערך [[קדושין וגרושין]]
 
'''נכפית אחרי הנישואין''' אשה שחלתה בכפיון אחרי הנישואין, והבעל טוען שאינו יכול לחיות עמה - רוב הפוסקים סבורים, שכופים עליה להתגרש, כי מצב זה הוא מום גדול, ולא חל על מצב זה חרם דרבינו גרשום שלא לגרש בכפיה<ref>שו"ת מהר"ם מרוטנברג (בלאך) סי' קנד; שו"ת מהר"ם מלובלין, סי' א; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' נג; ב"ש סי' קיז סקכ"א; שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק; שו"ת מהרח"ש סי' לג; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיט; אגודת אזוב חאבהע"ז סי' כב; שו"ת מהריט"ץ סי' ג; פסד"ר ח"ב עמ' קכט (בי"ד רבני הגדול). שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' סב. ומה שדחה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז, שכיום אין הרופאים סבורים שיש סכנת הדבקה במחלת הכפיון, ולכן אין כופים להתגרש - יש שכתבו, שזה דווקא כשהכפיון הוא באיש, שעליו נחלקו הפוסקים אם כופים או לא, וראה להלן הע' 94, אבל אם זה באשה, גם החת"ס יודה שכופים, כי זה מום גדול - פסד"ר שם.</ref>; יש אומרים, שיש מחלוקת אם מצב זה הוא עילה ברורה לכפיית גט, ולכן כיום אין לכפות גט גם באשה נכפית, אבל מכל מקום יכול הבעל למנוע ממנה שאר כסות ועונה<ref>ח"מ סי' קיז סקכ"א; פסד"ר ח"י עמ' רמט. וראה בשו"ת חבצלת השרון ח"ב חאבהע"ז סי' סז; שו"ת עזרת כהן סי' נו.</ref>; ויש מי שאסר לגרש אשה נכפית גם בעת פקחותה, כדין עתים חלים עתים שוטה, שאסור לכמה דעות לגרשה, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר בעת שטותה<ref>גט פשוט (למהר"ם חביב), הל' גיטין, קיט, לח. וראה ע' שוטה הע' 306 ואילך והע' 363 ואילך.</ref>.
 
'''כפיון ידוע''' אשה שנתקפה במחלת הכפיון, והבעל ידע שאשתו סובלת מכפיון, ובכל זאת המשיך לחיות עמה, והוא-הדין להיפך, כשהבעל חולה במחלת הכפיון והאשה ידעה על כך, ובכל זאת המשיכה לחיות עמו - יש אומרים, שבכך גילו דעתם שמחלו על המחלה, ולא יכולים עוד לגרש בעל כורחם<ref>שו"ת שואל ומשיב ח"א סי' קפ. וראה בפסד"ר חי"א עמ' ד, שמשמע שיכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה, ויכול לשאת אשה אחרת על אשתו זו.</ref>; יש אומרים, שגם אם הבעל המשיך לחיות עמה איזה זמן, אין אומרים שסבר וקיבל ומחל, אלא יכול לדרוש גירושין גם לאחר זמן<ref>שו"ת אור גדול סי' ה; שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' פד; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' קכח; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיט; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' מו; פסד"ר ח"ב עמ' קכט (בי"ד רבני הגדול).</ref>, אך חייב לתת לה כתובתה<ref>ב"ש סי' קיז סקכ"א.</ref>; ויש מי שכתבו לחלק בין נכפית במצב חמור, שהשתיקה אמנם אינה סימן למחילה, לבין נכפית במצב קל ומאוזן על ידי טיפול, שהשתיקה היא סימן למחילה<ref>פסד"ר חי"א עמ' ד.</ref>.
 
'''מי שסבלה ממחלת הכפיון ונרפאה''' יש אומרים, שמכל מקום זה נחשב כמום, ויש לחשוש שמא יחזרו ההתקפים לקדמותם, ולכן יכולים לכוף לגרשה<ref>ח"מ סי' קיז סקי"ב; שו"ת חת"ס חאבהע"ז סי' קמא; שו"ת דברי חיים חאבהע"ז סי' ז; שו"ת תפארת צבי חאבהע"ז סי' לח; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צח. וראה בשו"ת אור גדול סי' ה, שמביא מחלוקת בינו לבין שו"ת תפארת צבי, אם כופים לגרש אשה נכפית שכעת אין לה התקפים.</ref>; יש מי שחילקו, שאם חלתה קודם הנישואין, ולא ספרה לבעלה על כך, יכול בעלה לגרשה גם אם נרפאה מהמחלה, אבל אם חלתה לאחר הנישואין ונרפאה, אין לכופה להתגרש, ולא הפסידה כתובתה<ref>פסד"ר חי"א עמ' ד.</ref>; ויש מי שכתבו לחלק בין איש נכפה, שאין לכופו כל עוד אין עדות ברורה שהמחלה עדיין מקוננת בו, לבין אשה שיכולים לכופה גם בתנאים כאלו<ref>פסד"ר חי"א עמ' ד.</ref>.
 
יש מי שכתבו, שחולה בכפיון שניתן לרפאותו בתרופות, אין לכפות גירושין<ref>פסד"ר ח"י עמ' רמט (בי"ד רבני אזורי ברחובות).</ref>.
 
'''חרם דרבנו גרשום''' יש מי שכתב, שגם לשיטת הסוברים שכופים אשה נכפית להתגרש, אין להתיר חרם דרבינו גרשום שיוכל בעלה של הנכפית לשאת אשה אחרת רק על סמך עצם האבחנה של מחלת כפיון, אלא צריך לדעת בבירור מה חומרת המחלה, ואם באמת היא בדרגה שאין הבעל יכול לסבול<ref>שו"ת עזרת כהן סי' ב.</ref>.
 
'''דרגת הכפיון''' יש דרגות שונות וחומרות שונות במחלת הכפיון, ויש לבית הדין להתחשב בכך כשבאים לכפות גירושין<ref>פסד"ר ח"י עמ' רמט (בי"ד רבני אזורי ברחובות).</ref>. יש מי שכתבו, שאשה הסובלת מכפיון בצורה קלה, ומאוזנת היטב על ידי תרופות, ואין כל הפרעה במהלך החיים המשותפים, אין זה נחשב כמום באשה שמצדיק כפייתה לקבל גט, ואפילו אם יש סיכון קטן של תורשתיות<ref>פסד"ר ח"ח עמ' רסא.</ref>.
 
גירושין - איש נכפה
 
'''איש שחלה בכפיון''' נחלקו הפוסקים אם כופים עליו לגרש את אשתו: יש אומרים, שכיוון שלא נמנה הכפיון בין המומים הגדולים באיש<ref>המומים נמנו בכתובות עז א; רמב"ם אישות כה יא-יג; טושו"ע אבהע"ז קנד א-ד.</ref>, ואשה מוכנה לקבל יותר את מומי הבעל<ref>כי אשה בכל דהוא ניחא לה.</ref>, ואין מום זה נחשב כצער הגוף לאשה, וגם המום אינו מונע ממנו מלהוליד<ref>שו"ת חכמי פרובינציה ח"א סי' עז.</ref>, אין כופים את הבעל לגרש את אשתו, אבל מכל מקום אין כופים אותה שתהיה עמו, הואיל ובאתה מחמת טענה<ref>ראבי"ה סי' רא, ורבנו יואל הלוי, הובאו דבריהם במרדכי <makor>בבלי כתובות עז א,</makor> בהגהמ"י אישות פכ"ה אות א, ובהג' אשרי, <makor>בבלי כתובות פ"ז סי' יז;</makor> שו"ת מבי"ט ח"ב סי' ריב; שו"ת מהרי"ק החדשים סי' כד; כנה"ג אבהע"ז סי' קנד הגהב"י אות ו.</ref>; יש אומרים, שמום הנכפה הוא מום גדול, וכופים את הבעל לגרש את אשתו<ref><makor>שו"ת הרא"ש כלל מב סי' א;</makor> שו"ת הרדב"ז ח"א סי' נג (אמנם ראה בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רס, שהכריע כדעת הראבי"ה שלא לכפות, וצ"ע); שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קיג; שו"ת מהרח"ש סי' לג; שו"ת חיים ושלום ח"ב סי' לה; שד"ח, מערכת גירושין, סי' א אות טו, בשם שער אשר. וראה שו"ת מהר"ם מלובלין, סי' א, וח"מ סי' קיז סקכ"א, שלא הכריעו בין שיטות הראבי"ה והרא"ש.</ref>, ובפרט אם הוא במצב שאינו יכול להרוויח לפרנסת ביתו<ref>שו"ת מר אהלות חאבהע"ז סי' י.</ref>; ויש מי שכתבו, שמעיקר הדין היה מקום לכפות לגרש את אשתו, אלא שבגלל חומרת איסור אשת איש, ועל פי הכלל<ref>ראה טור אבהע"ז סוסי' קנד.</ref>, שכל מקום שיש מחלוקת הראשונים, אין כופים גט, מחשש לגט מעושה - לא הסכימו לכוף<ref>שו"ת מהר"ם מרוטנברג (בלאך) סי' קנד; שו"ת אמונת שמואל סי' ו; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז; שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק. וכן הרמ"א אבהע"ז קנד ה הביא את שתי הדעות (של הראבי"ה ושל הרא"ש) ולא הכריע, וראה בשו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק, שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' ל סק"ג, שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מב פ"א אות ד, ושם חי"ז סי' נג, שדעת הרמ"א נוטה לדעת הרא"ש, ובכל זאת לא הכריע להלכה לכוף. וראה בשו"ת בעלי התוספות סי' נה, שמביא מחלוקת אם כופים להוציא בבעל נכפה - לדעת רבנו שמחה כופים; לדעת רבינו יואל הדבר הוא ספק; לדעת המהר"ם מרוטנברג בוודאי יכולה לסרב לפני הנישואין, ולבטל הקידושין, אבל לאחר הנישואין אין בכוחנו לכוף את הבעל לתת גט, אף שמסתבר שהנכפה הוא מום גדול. וראה עוד באוצה"פ סי' לט סקל"ב אות יט.</ref>.
 
'''בהפרעה לתשמיש''' יש מי שכתבו, שאם מחלת הכפיון מתגברת מחמת תשמיש המיטה, והתשמיש קשה עליו עד שמבטל מצות עונה, יש לכפות הגירושין, גם לשיטת הסוברים שבדרך כלל אין כופים במחלת הכפיון<ref>שו"ת מבי"ט ח"ב סי' ריב; שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק.</ref>.
 
'''הסברים''' מצינו מספר הסברים בשיטת הפוסקים הסבורים שיש לכפות גט בחולה נכפה: יש אומרים, מפני שזו מחלה מדבקת, ומסכנת את האשה<ref>ח"מ אבהע"ז סי' קיז סקי"ט; ב"ש אבהע"ז סי' קיז סקכ"א, וסי' קנד סק"ט; משאת משה חאבהע"ז סי' שח; שו"ת מהרימ"ט ח"ב סי' יד; שו"ת מר ואהלות חאבהע"ז סי' י; שו"ת מהריט"ץ ח"א סי' ג. וראה גם בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' עו, ובחאבהע"ז ח"ב סי' סב. וראה לעיל הע' 43 ואילך.</ref>; יש מי שכתבו, שהנכפה הוא מום קשה בגלל הנזק הנפשי שהתקפים כפיוניים גורמים לאלו שרואים זאת<ref>שו"ת התשב"ץ ח"ב סי' רס; שו"ת מר אהלות חאבהע"ז סי' י; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' ז.</ref>; ויש אומרים שהנכפה הוא מום גדול, שאי אפשר לסובלו, ויש מקום לטענת "מאוס עלי" מחמת המחלה, ואשה שטוענת כך על בעלה הנכפה, אין בדבריה משום מורדת, ויכולה לקבל גט מבלי לאבד את כתובתה<ref>שו"ת מהרי"ק שורש קז; שו"ת רדב"ז ח"א סי' נג; שו"ת מבי"ט ח"ג סי' ריב; שו"ת מהר"ם מלובלין סי' א; מנחת פתים אבהע"ז סי' קיט; שו"ת אמונת שמואל סי' ו; שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עד; שו"ת שמחה לאיש חאבהע"ז סי' סז; שו"ת אגודת אזוב חאבהע"ז סי' כב; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיט סק"ד; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' נג.</ref>.
 
'''טענת "מאוס עלי"''' מתקבלת דווקא אם האשה באמת טוענת כך, וגם יש אמתלה לדבריה, אבל אם מסכימה לחיות עמו, אפילו מתוך חוסר ברירה, אין כופים על הבעל לגרשה<ref>שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק; פסד"ר חי"א עמ' ד.</ref>. יש מי שכתב, שטענת מאוס עלי היא דווקא בזמן התקף כפיוני, אבל שלא בזמן התקף, אם טוען שמאוס עליו, מקבלים טענתו, אבל אם לא טוען כך בעת שנודע לו על מחלת הכפיון, ורק אחר כך בא לטעון שמאוס עליו, אין מקבלים טענתו זו<ref>שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ג סי' יט; פסד"ר חי"א עמ' ד. אכן, מיתר הפוסקים שהשתמשו בנימוק זה - לא משמע כן.</ref>.
 
'''חיי אישות''' גם לשיטת הסוברים שאי אפשר לכוף בעל נכפה לגרש את אשתו, מכל מקום אין לכוף על אשתו לחיות עמו, ומקבלים טענתה שמאוס עליה, ואין לה דין מורדת<ref>שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' צו. וראה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז.</ref>; יש מי שכתבו, שגם לשיטת יראי ההוראה שנמנעו מלכוף גט במצב כזה, בכל זאת יכול בית הדין לפסוק על החיוב לגרש בלבד, ולפי זה תוכל האשה לגור בנפרד מבעלה, והוא יהא חייב במזונותיה<ref>שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קיג; שו"ת מר ואהלות חאבהע"ז סי' י; שו"ת נכח השולחן חאבהע"ז סי' טו; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' מו; שם חי"ז סי' נג. אמנם בערוה"ש אבהע"ז קנד יא כתב, שאמנם אין כופים על האשה לחיות עם בעלה הנכפה, אבל מכל מקום אין הוא חייב במזונותיה.</ref>, ואין לחשוש לגט מעושה אם מחמת כך יבוא לגרשה<ref>שו"ת מבי"ט ח"ג סי' ריב; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' מו.</ref>; ויש מי שכתב, שאמנם מתחילה אין לכוף על הבעל הנכפה לגרש את אשתו, ורשאית היא להיפרד ממנו אם אינה יכולה לסבול את מחלתו, ואם עברו שנתיים כשחיו בנפרד, ולא הסכים הבעל לתת לה גט, רשאי בית הדין לכופו בשלב זה<ref>שו"ת חיים ושלום (חיים פלאג'י) ח"ב סי' לה.</ref>.
 
===
בענייני חושן משפט===
 
 
'''עדות''' חולה נכפה פסול לעדות בעת כפייתו, בין אם הוא נכפה מזמן לזמן, או נכפה תמיד בלא עת קבוע; ובעת שהוא בריא, הרי הוא כשר, ובתנאי שלא תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטורפת עליהם, וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה<ref><makor>רמב"ם עדות ט ט.</makor> וראה בנו"כ שם, שמקורו של הרמב"ם מדין עתים חלים עתים שוטה; טושו"ע חו"מ לה ט.</ref>.
 
'''נהג נכפה''' יש חובה על רופא למסור מידע רפואי על חולה כפיוני לרשויות הרישוי לנהיגה כדי שיחליטו אם הוא רשאי לנהוג, או שיש לשלול את רשיונו, כי נהיגתו עלולה לסכן את עצמו ואת האחרים<ref>שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות א; יחוה דעת, ח"ד סי' ס. וראה ע' סודיות רפואית הע' 121 ואילך.</ref>.
 
===בעניינים עתידיים===
 
 
'''כהן נכפה''' פסול לעבודה, אפילו אם ההתקפים הם לעתים נדירות וקבועות<ref><makor>משנה בכורות מד ב;</makor> רמב"ם ביאת המקדש ח טז.</ref>.
 
'''המוכר עבד או שפחה''' , ונמצא שהם נכפים, הרי זה מקח טעות<ref><makor>ב"מ פ א;</makor> רמב"ם מכירה טו יג; טושו"ע חו"מ רלב יט.</ref>.
==[[ויקישיבה:תזאורוס לוגי#נוטה_למות|תזאורוס לוגי]]==
</noinclude>
<noinclude>
==הערות שוליים==
 
 
<references />
 
[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]
</noinclude>
156

edits

Navigation menu