רבי שמעון בר יוחאי: הבדלים בין גרסאות בדף

'''רבי שמעון בר יוחאי''' ('''רשב"י''') הוא סתם '''רבי שמעון''' היה מגדולי ה[[תנא]]חם בדור הרביעי. תלמידו של [[רבי עקיבא]]. חיבר את ה[[ספרי]] ואת ה[[מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי]]. לצד גדלותו בתורת הגלה, היה גדול גם בנסתר, ומיוחס לו חיבור [[ספר הזוהר]].  

===למודו אצל רבי עקיבא===

רבי שמעון החל ללמוד אצל רבי עקיבא לאחר המגפה בה מתו עשרים וארבעה אלף מתלמידיו {{מקור|בבלי יבמות סב ב|כן}}. לפי האמור שם, התגורר רבי שמעון באותה תקופה בדרום הארץ<ref>הכינוי בגמרא לאותם תלמידים שלימד רבי עקיבא הוא "רבותינו שבדרום".</ref>. מאז, דבק רבי שמעון ברבי עקיבא, ולא עזבו. גם כשרבי עקיבא נאסר בבית האסורים על ידי הרומאים, המשיך רבי שמעון ללמוד אצלו בחירוף נפש {{מקור|בבלי פסחים קיב א|כן}}. הערצתו לרבו באה לידי ביוטוי בדבריו לתלמידיו: "שנו מדותי<ref>[[רש"י]] הסביר: "למדו תורתי"</ref>, שמדותי תרומות  מתרומות מידותיו של רבי עקיבא" {{מקור|בבלי גיטין סז א|כן}}. עם הערצתו לרבי עקיבא, מצינו ויכוחים ביניהם (ראה למשל {{מקור|בבלי ראש השנה יח ב}}). פעם אחת העיד רבי שמעון על ר"ע "עד ימיו היה מטמא, אם משמת חזר בו איני יודע". אמירה זה, שהתפרשה כזלזול בכבודו של ר"ע, קיבל על עצמו תעניות, עד שאומרת הברייתא שם: "הושחרו שיניו מפני תעניותיו" {{מקור|בבלי נזיר נב ב|כן}}.  הגמרא {{מקור|בבלי סנהדרין פו א|כן}} אומרת: "סתם [[ספרי]] רבי שמעון... וכולהו אליבא דרבי עקיבא". רבי עקיבא רצה להסמיך את חמשת תלמידיו, אולם הוצא להורג לפני כן, והם הובמכו על ידי [[רבי יהודה בן בבא]], שהוצא להורג אף הוא בעקבות כך {{מקור|בבלי סנהדרין יד א|כן}}.

בגמרא {{מקור|בבלי שבת לג ב|כן}} מסופר שפעם ישבו רבי שמעון, [[רבי יהודה]], [[רבי יוסי]] ו[[רבי יהודה בן גרים]]. "פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג". רבי שמעון נמלט יחד עם בנו [[רבי אלעזר בן רבי שמעון|רבי אלעזר]] והסתתר בבית המדרש. אשתו של רבי שמעון היתה מספקת להם מדי יום לחם ומים. כאשר הגזירה התחזקה, חשש רבי שמעון שיתפסו את רעייתו ויענו אותה עד שתגלה היכן הם, והחליט לברוח למערה. במערה, התרחיש להם [[נס]] ונבראו להם עץ חרובים ומעיין. רבי שמעון ורבי אלעזר ישבו במערה ללא בגדים (כדי שלא יבלו) כשהם מכוסים עד ראשיהם בחול, ועסקו בתורה, ובשעת התפילה היו מתלבשים. לאחר שתים עשרה שנה במערה, הגיע [[אליהו הנביא]] ואמר בפתח המערה: "מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? (מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר והתבטלה גזרתו?)". יצאו רבי שמעון ורבי אלעזר. ראו אנשים שחורשים וזורעים, אמרו: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?", וכל מקום שהיו מסתכלים עליו היה נשרף. יצאה [[בת קול]] ואמרה: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". ר"ש ור"א חזרו פעם נוספת למערה, למשך שנה נוספת.

לאחר שיצאו, רבי אלעזר עדיין שרף כל מקום שהיה מסתכל בו, ורבי שמעון היה מתקנו. אמר לו רבי שמעון: "בני, די לעולם אני ואתה". ראו זקן אחד בערב שבת שאוחז בידו שני ענפי [[הדס]], ורץ בין השמשות. שאלו אותו: למה לך אלה? ענה להם: לכבוד שבת. שאלו אותו: וכי לא מספיק לך אחד? ענה להם: אחד כנגד 'זכור' ואחד כנגד 'שמור'. אמר רבי שמעון לבנו: "ראה כמה חביבין מצוות על ישראל". 

 

לאחר מכן, בא לבקרו חתנו [[רבי פנחס בן יאיר]], וראה שבשרו מלא סדקים ופצעים, ודמעותיו גורמות לפצעיו להכאיב לו. אמר לו: "אוי לי שראיתיך בכך!" ענה לו רשב"י: "אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך - לא מצאת בי כך". ומסבירה הגמרא: "דמעיקרא כי הוה מקשי רבי שמעון בן יוחי קושיא - הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא - הוה מפרק ליה רבי שמעון בן יוחי עשרין וארבעה פירוקי" (בתחילה, כאשר היה מקשה רשב"י קושיה, היה מתרץ רבי פנחס בן יאיר שנים עשר תירוצים, ולבסוף, כאשר היה מקשה רבי פנחס בן יאיר קושיה, היה מתרץ רשב"י עשרים וארבעה תירוצים).  

 

 

בעקבות הנס שהתרחש לו חיפש רשב"י משהו שדרוש תיקון על מנת לתקנו. אמרו לו על מקום מסוים<ref>ישנם מקורות שהמקום הזה היה ב[[טבריה]], וכן כתב [[רבי יוסף חיים מבגדד]] בפיוט "ואמרתם כה לחי, (ראה להלן): "טיהר את עיר טבריה, ועשה אותה נקיה".</ref> שהיה בו ספק טומאה והיה גורם טרחה לכהנים שיצטרו להקיפו. שאל את אנשי המקום האם ישנה מסורת על טהרתו של המקום? אמר לו זקן אחד לו ש[[רבן יוחנן ן זכאי]] השתמש במקום זה לזריעת תורמוסי תרומה, שצריכה להיעשות בטהרה. רשב"י עשה כך גם הוא, והשליך תורמוסיו לאותו מקום, ומיד החלו המתיםשהיו קבורים שם לצוץ על פני הקרקע, וכך יכלו לסמן את מקום הטומאה. אותו זקן זלזל במעשהו של רשב"י ואמר לו "טיהר בן יוחאי בית הקברות". רבי שמעון הקפיד עליו ועשה אותו גל של עצמות. לאחר מכן פגש את רבי יהודה בן גרים, ואמר: "עדיין יש לזה בעולם?", וגם בו נתן עיניו ועשהו גם של עצמות.