מיקרופדיה תלמודית:כפרות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - מנהג עריכת כפרות בימים נוראים

מנהג הכפרות, נזכר לראשונה בדברי גאונים כמנהג שנהגו בו העם וחכמי ישראל (ראה להלן); ויש שנראה מדבריהם שמנהג קדום הוא מזמן התלמוד (גנזי שכטר ב עמ' 18 מר' עמרם גאון, בביאור הגמרא כתובות ה א; מחזור ויטרי שלט, שמנהג הכפרות נזכר בפסיקתא[2]; שו"ת הרשב"ן (שיק תר"ס) אורח חיים רלה ד, בביאור הירושלמי שקלים ד ד, וראה משפט צדק (קוטנא תרע"ד) בהשגתו לתשובה הנ"ל).

היו שרצו לבטל את המנהג, אם מצד ערעור על עצם המנהג, ואם מצד תקלות שנגרמו במהלך קיומו, ועל כך, ראה להלן: המנהג וטעמיו.

המנהג וטעמיו

מקורו

יש נוהגים לערוך בימים הנוראים את מנהג הכפרות (על אופן עשיית מנהג זה, ועל הזמן המסויים בו נוהגים לעשותו, ראה להלן: זמנו ועשייתו), וכתבו גאונים וראשונים שכן היה המנהג במקומם (תשובות ר' ששנא גאון בתשובות הגאונים שערי תשובה רצט, הובאה בשו"ת הרשב"א ז תא, ובטור או"ח תרה; תשובות הגאונים חמדה גנוזה צג, ותשובות ר' נטרונאי גאון או"ח קעט), ושכן הוא מנהג כל חכמי ישראל (מרדכי יומא תשכג בשם תשובות הגאונים), ורבני אשכנז (שו"ת הרשב"א א שצה; רמ"א שם: וכן נוהגים בכל מדינות אלו), ומנהג אבותינו תורה הוא (מחזור ויטרי שלט), והוא מנהג ותיקין (רמ"א שם).

טעמו

כמה טעמים מצינו בגאונים ובראשונים למנהג הכפרות:

* יש שכתבו, שהכפרות הן תמורת האדם (תשובות ר' ששנא גאון בתשובות הגאונים שערי תשובה רצט, הובאה בטור או"ח תרה; צדה לדרך ד ה פרק ה[3]), שאם נגזרה על האדם מיתה, צריך ליתן למלאך המות כופרו כדי לבטל הגזירה (שו"ת מהר"י וייל קצב), שכיון שיצא המשחית אינו משיב, אלא אם כן חל על איזה דבר (שם קצא), או כדי להשביע עיניו של השטן, המקטרג על הבריות כדי שיימסרו בידו, וכשישחט אדם בעל חיים במקומו, ויחשוב כאילו שחט את עצמו, אין לו מקום לקטרג כל כך (לבוש או"ח שם).

* יש שכתבו בטעם המנהג, שהוא להעיר את לב האדם ולהרעידו, להיות מראה את עצמו כאילו הוא ובני ביתו מחוייבים לה' מחמת העוונות, ואם ישוב לה' בכל לבו יהפוך לו ה' את הקללה לברכה (חבור התשובה למאירי משיב נפש ב ח), ועוד כתבו - למנהג שהיו עושים את הכפרות על ידי שחיטת איל (ראה להלן: הדבר בו נעשה) - שעל ידי שחיטת האיל יזכרו את ענין העקדה, ויתעוררו לידע עד היכן מגעת אהבת ה' ויראתו (מאירי חבור התשובה שם. וראה אליה רבה או"ח שם סק"ז בשם ספר אמרכל).

* ויש שכתבו, שעיקר הכפרה הוא בצדקה שנותנים את בעל החיים לעניים, לסוברים כן (ראה להלן: זמנו ועשייתו. ראש יוסף [אישקאפא] שם. וראה חבור התשובה למאירי שם), אך כיון שאין הצדקה מכפרת אלא עם התשובה, יש לשחוט תרנגול - לנוהגים כן (ראה להלן: הדבר בו נעשה) - הנקרא גבר (ראה יומא כ ב), כדי לעורר את האדם לתשובה, שיבין שהוא הגבר חייב מיתה (שו"ת כנף רננה או"ח נט).

והמקובלים כתבו טעם אחר (שער הכוונות דרושי יום הכיפורים, הובא בכף החיים או"ח תרה סק"ה).

המתנגדים לכך

יש מן הראשונים שאסרו את מנהג הכפרות (ארחות חיים דין ערב יום הכיפורים א, בשם הרמב"ן; שו"ת הרשב"א א שצה; שו"ע או"ח תרה), שלדעתם אינו אלא דברי הבאי בעלמא (רשב"א שם[4]), ויש לחוש בו משום דרכי-האמורי (ראה ערכו. ארחות חיים שם בשם הרמב"ן. וכעין זה דעת השואל בתשובות הגאונים המובאת במרדכי יומא תשכג, שיש בו משום נחש (ראה ערכו)).

וכן יש מן הראשונים שכתבו, שכאשר עושים כפרות לתינוקות, נראה הדבר כאילו התינוקות הקדש הם, ורוצים לחלל את קדושתם על התרנגול, ולא נודע במנהג זה שורש או יסוד בתלמוד כלל, ויש בו משום דרך נחש (ראה ערכו. חבור התשובה למאירי משיב נפש ב ח (עמ' 398), שהקשה כן, וראה שם שקצת גאונים מחו במנהג זה, ולא נענו, שסמכו רוב הגאונים להיות העולם כמנהגו נוהג); ויש שכתבו, ששחיטת הכפרות נראית כשחיטת קדשים בחוץ (מנהג מרשלייאה המנהגות לר' משה ב"ר שמואל עמ' 128; לבוש שם בשם יש אומרים; ראש יוסף [אישקאפא] שם).

מהראשונים שהתירו לעשות מנהג זה, יש שכתבו שאין בעשייתו משום נחש (תשובות הגאונים חמדה גנוזה צג, ותשובות רבי נטרונאי גאון או"ח קעט ; חבור התשובה למאירי שם, שיישב המנהג; ב"ח ריש סי' תרה), לפי שנחש לטובה הוא (חמדה גנוזה ורב נטרונאי שם. וראה ערך נחש); או שלא עשו כן לשם נחש, אלא כדי להרבות באדם יראת ה', שיראה את עצמו כאילו הוא ובני ביתו מחוייבים לה' מחמת העוונות (ראה לעיל: טעמו); ועוד שעל ידי כך יזכור את ענין העקדה, ויתעורר לידע עד היכן מגעת אהבת ה' ויראתו (ראה לעיל שם. חבור התשובה למאירי שם). וכן יש שכתבו שאין במנהג זה משום דרכי האמורי (ב"ח שם. וראה ערך דרכי האמורי). וכן יש שכתבו, שאין עשיית הכפרות נראית כשחיטת קדשים בחוץ, שלפיכך לוקחים מינים שאינם ראויים לקרבן - לדעתם (ראה להלן: הדבר בו נעשה) - כדי שיידעו הכל שלא לשם קרבן הנהיגוהו (לבוש שם; מגן אברהם תרה סק"ג. וראה שו"ת הרשב"א שם, וראש יוסף שם).

אם נותנים את הכפרות לעניים, יש שכתבו שאף האוסרים מודים שאין בזה משום דרכי האמורי (שו"ת רדב"ז ב תשמ, בדעת הרשב"א שם).

כשיש חשש לאיסור נבילה או טריפה

במקומות שיש חשש איסור נבילה וטריפה בכפרות, שמתקבצים הרבה ודוחקים זה את זה, והשוחטים נעורים כל הלילה ואינם מרגישים בסכין מפני רוב העבודה, כתבו אחרונים שיש למנוע את המנהג (חיי אדם קמד ד, ושם שמי שיכול ורוצה לעשותו מנהג זה באופן המובחר, יקרא את השוחט לביתו באשמורת הבוקר; ישועות יעקב יורה דעה יח פירוש הקצר סק"ג; ערוך השלחן או"ח תרה ה), והרוצה לקיימו, יקדים לעשותו קודם ערב יום הכיפורים (ראה אחרונים להלן: זמנו ועשייתו), או שיקיים את המנהג בדברים אחרים, שאינם בעלי חיים (ראה להלן: הדבר בו נעשה. חיי אדם שם).

הדבר בו נעשה

מנהג הכפרות, יש שהיו עושים אותו באיל, זכר לאילו של יצחק (תשובות ר' ששנא גאון בתשובות הגאונים שערי תשובה רצט, הובאה בשו"ת הרשב"א ז תא, ובטור או"ח תרה, שכן היה מנהג העשירים. וראה חבור התשובה למאירי משיב נפש ב ח (עמ' 399)). ויש שהיו עושים אותו בכבשים וגדיים (ראבי"ה תקמז, ומרדכי יומא תשכג, בשם תשובות הגאונים, שכן היה מנהג העשירים[5]).

ובהרבה מן הגאונים והראשונים נזכר המנהג לעשות מנהג זה בתרנגולים (תשובות ר' ששנא גאון בתשובות הגאונים שם; תשובות הגאונים חמדה גנוזה צג, ותשובות ר' נטרונאי גאון או"ח קעט; שו"ת הרשב"א א שצה; ארחות חיים דין ערב יום הכיפורים א, וכלבו סח; טוש"ע או"ח תרה, ועוד) - לפי שהתרנגול מצוי בבתים, יותר מכל בהמה חיה ועוף (תשובות ר' ששנא גאון בתשובות הגאונים שם), או לפי שהתרנגול שמו גבר, ושוחט תמורת גבר בגבר (תשובות ר' ששנא גאון בתשובות הגאונים שם; ארחות חיים שם; כלבו שם), או לפי שהתרנגול אינו ראוי להקרבה, ואין לקחת מין הראוי להקרבה, שלא יראה כמקריב קדשים בחוץ (פרישה שם: אפשר), ומהם שכתבו, שמי שאין לו תרנגולים, יקח בעל חיים אחר, כגון אווזים ותורים ובני יונה (לבוש שם), ואפילו דגים (לבוש שם בשם יש אומרים).

ויש שנהגו לעשות את מנהג הכפרות בחותלות של כפות תמרים שזרעו בהם זרעונים (תשובות רב נטרונאי גאון שצה, וכן הוא ברש"י שבת פא ב ד"ה האי בשם תשובות הגאונים, וראה מגן אברהם תרה סק"ג: עציץ עם הזרעים[6]). ומן האחרונים יש שהזכירו את המנהג לעשות את הכפרות בכסף (חיי אדם קמד ד: טוב יותר; כף החיים שם ס"ק כב, ושם שכסף עדיף על זרעים).

בעל חיים הראוי להקרבה

בעל חיים הראוי להקרבה, כתבו אחרונים שאין לעשות בו כפרות (פרישה או"ח תרה; כרתי ה סק"ט; סדור יעב"ץ סדר הכפרות), שלא יהא נראה כמקדיש קדשים ושוחטם בחוץ (אחרונים הנ"ל).

אבל ראשונים כתבו שעושים את מנהג הכפרות בדבר הראוי להקרבה (תשובות ר' ששנא גאון בתשובות הגאונים שערי תשובה רצט, הובאה בשו"ת הרשב"א ז תא, ובטור או"ח תרה, שעשו הכפרות באיל. הובאה לעיל בסמוך).

תרנגול לבן

התרנגול שאותו לוקחים לכפרות - לנוהגים כן (ראה לעיל בסמוך) - יש מן הראשונים שכתבו שיש הנוהגים שיהיה לבן (תניא רבתי עב; מהרי"ל הלכות ערב יום הכיפורים; לקט יושר או"ח עמ' קמ ענין א; רמ"א או"ח תרה; לבוש שם[7]), על שם הכתוב: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיה א יח. תניא רבתי שם; מהרי"ל שם; רמ"א שם[8]), ויש שלא הקפידו ליקח תרנגול לבן דווקא (מטה משה אות תתלח בשם המהרש"ל).

ויש מן הראשונים סוברים שאין ליקח לכפרות תרנגול לבן, משום דרכי-האמורי (ראה ערכו. לקט יושר שם בשם מהר"ר מיישטרלן, על פי עבודה זרה יד א[9]), או שעל כל פנים אין לקחתו בדמים יקרים, שכיון שהוא מחזר ושואל אחר תרנגול לבן דווקא, יש לחוש בזה משום דרכי-האמורי (ראה ערכו. ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"ג).

בעל חיים טרפה

בעל חיים טרפה (ראה ערכו), אין עושים בו כפרות (אשל אברהם (בוטשאטש) תרה מהדורא תנינא; תורת אביגדור או"ח שם; שו"ת תורה לשמה קנה).

נתנבל בשחיטה, צריך לקחת אחר (תורה לשמה שם; שער הכולל יום הכיפורים סוף אות ב), כי עיקר תיקון הכפרה נעשה בשחיטה (תורה לשמה שם; שער הכולל שם).

נמצא טרפה אחר שנשחט, נחלקו אחרונים בדבר: יש שכתבו שהוא צריך כפרה אחרת, כקרבן הנמצא טריפה (ראה ערך טרפה (ב): בקדשים ובמצוות. תורת אביגדור שם. וראה שלחן שלמה תרה, ותורה לשמה שם, שנסתפקו בזה); ויש שכתבו שאינו צריך (אשל אברהם שם; שער הכולל שם), שבשעת השחיטה כבר נעשה התיקון הראוי (שער הכולל שם. וראה אשל אברהם שם טעם אחר).

תרנגול מסורס

תרנגול מסורס, יש שהקפידו שלא ליטלו לכפרות (מטה אפרים תרה ד, שכן נהגו במקומו; קצור שולחן ערוך קלא א), שאף שבדרך כלל אין חוששים במסורס שמא טרפה הוא, מכל מקום בערב יום הכפורים מדקדקים יותר (אלף למטה שם סק"ד: אפשר. וראה בית הכפרת דיני מנהג הכפורת יא, שאע"פ שתרנגול מסורס אינו קרוי גבר, מכל מקום יוצאים בו לכפרות).

כפרת כמה אנשים בדבר אחד

רבים העושים כפרות יחד, יש מן הגאונים והראשונים שנראה מדבריהם שיעשה כל אחד מהם כפרות על דבר בפני עצמו (תשובות רב נטרונאי גאון שצה, וכן הוא ברש"י שבת פא ב ד"ה האי בשם תשובות הגאונים; תשובות הגאונים חמדה גנוזה צג, ותשובות ר' נטרונאי גאון או"ח קעט; מחזור ויטרי שלט[10]), לפי שהכפרות דוגמת קרבן חובה הן, ואין שנים מביאים קרבן אחד (ראה ערך קרבנות. אליה זוטא תרה סק"ד, ואליה רבה שם סק"ח; ביאור הגר"א שם: אינו דומה לנדבה).

ומן האחרונים יש שכתבו, שכמה אנשים יכולים לעשות כפרות בדבר אחד (לבוש שם; מגן אברהם שם סק"ב[11]), שלדעתם הכפרות דוגמת קרבן נדבה הן - שיכולים שנים להתנדב קרבן אחד (ראה ערך הנ"ל) - שהרי אין הכפרות חיוב אלא מנהג (מחצית השקל שם בדעת המגן אברהם שם).

זכר לזכר ונקבה לנקבה

העושים כפרות בבעלי חיים, כתבו גאונים וראשונים שיקחו זכר לזכר, ונקבה לנקבה (מחזור ויטרי שלט; תשב"ץ קטן קכה; שו"ת הרשב"א ז תא; רמ"א או"ח תרה).

טעה ועשה כפרה בשאינו מינו, כתבו אחרונים שמועיל (אשל אברהם (בוטשאטש) תרה מהדורא תנינא שם, ראה שם טעמו).

מעוברת העושה כפרות בבעלי חיים

אשה מעוברת העושה כפרות בבעלי חיים, נחלקו בה ראשונים:

* יש שכתבו, שהיא צריכה ליקח שני בעלי חיים, אחד לה ואחד לעוברה (מהרי"ל הלכות ערב יום הכיפורים; מעגלי צדק מ; רמ"א או"ח תרה; לבוש שם; ב"ח שם; מטה משה תתלח), ויהיו זכר ונקבה, שמא העובר הוא זכר, ואם הוא נקבה, תהא התרנגולת כפרה לאם ולעובר (רמ"א שם; לבוש שם; ב"ח שם; מטה משה שם), לפי ששנים יכולים לעשות כפרה אחת, לסוברים כן (ראה לעיל: כפרת כמה אנשים בדבר אחד. לבוש שם), או לפי שעובר-ירך-אמו (ראה ערכו, מחלוקת תנאים ואמוראים ומחלוקת ראשונים להלכה. ביאור הגר"א שם, לסוברים שאין שנים יכולים לעשות כפרה אחת (ראה לעיל שם), וכעין זה במחצית השקל שם).

* ויש שכתבו, שאשה מעוברת צריכה ליקח שלשה בעלי חיים (הגהות המנהגים בספר המנהגים לר"א טירנא הלכות ערב יום הכיפורים קלט, בשם מרדכי קטן; דרכי משה שם; שער הכונות דרושי יום הכיפורים, שכן היה נוהג האר"י, וכן כתב במגן אברהם שם סק"ב בשם האר"י), זכר ושתי נקבות, מספק אם תלד בן או בת (דרכי משה שם; שיירי כנסת הגדולה שם הגהות בית יוסף ו, בדעת המרדכי; שער הכונות שם), שלדעתם אין שנים לוקחים כפרה אחת (אליה זוטא שם סק"ד; שו"ע הרב שם ג. וראה שער הכונות שם), אפילו האם עם עוברה (מחצית השקל שם). ובשלשה די, שאין חוששים לתאומים (הגהות המנהגים שם, בשם מרדכי קטן).

זמנו ועשייתו

זמן עשיית הכפרות, כתבו גאונים וראשונים שהוא בערב יום הכיפורים (תשובות ר' ששנא גאון בתשובות הגאונים שערי תשובה רצט, הובאה בשו"ת הרשב"א ז תא, ובטור או"ח תרה; תשובות הגאונים חמדה גנוזה צג, וראבי"ה תקמז; תשב"ץ קטן קכה; ארחות חיים דין ערב יום הכיפורים א, וכלבו סח; טוש"ע או"ח תרה, ועוד[12]).

ויש מן הגאונים והראשונים שכתבו שהוא בערב ראש השנה (שבלי הלקט רפג בשם תשובות הגאונים; רש"י שבת פא ב ד"ה האי פרפיסא, לענין מנהג הכפרות בזרעונים; תניא רבתי עב); ויש שכתבו, שהוא ביום טוב ראשון של ראש השנה (תשובות רבי נטרונאי גאון או"ח קעט), אלא שחכמים ובעלי בתים עושים זאת הן בראש השנה, והן בערב יום הכיפורים (תשובות רבי נטרונאי גאון שם. וכעין זה בראבי"ה שם בשם הגאונים).

ומן האחרונים יש שכתבו, שבמקצת מקומות נהגו לעשות כפרות בהושענא-רבה (ראה ערכו. נוה שלום ערב יום הכיפורים סק"ה, שיש הנוהגים כן במצרים, וכן כתב בספר נהר מצרים הלכות יום הכיפורים סק"ב).

השעה הראויה בערב יום הכיפורים

השעה הראויה לעשיית הכפרות בערב יום הכיפורים, נחלקו בה אחרונים:

* יש שכתבו, שיש לעשות את הכפרות לאחר הסליחות (שער הכונות דרושי יום הכיפורים, שכן היה נוהג האר"י, וכן הובא במגן אברהם או"ח תרה בשם השל"ה; קיצור של"ה ריש יומא; מטה אפרים תרה ג, וראה שם ז), קודם שיאיר היום (שער הכונות שם; קיצור של"ה שם; סידור הריעב"ץ סדר הכפרות; מטה אפרים שם ז), שאז גוברים הרחמים (מגן אברהם שם; מטה אפרים שם ד).

* יש שכתבו, שהשעה הראויה למנהג הכפרות היא לאחר שהאיר היום (נזירות שמשון או"ח שם, וראה שם שמפרש כן דעת האר"י, וכן כתב ביפה ללב ב או"ח א ב), שהכפרות דוגמת קרבן הן, ואין מקריבים קרבן בלילה (ראה ערך קרבנות. נזירות שמשון שם).

* ויש שכתבו, שיש לעשות את הכפרות לאחר תפילת שחרית (מעגלי צדק מ, הובא באליה רבה תרה סק"א, וראה שם שכן מנהגם; מנהגי הר' זלמן יענט בספר המנהגים לר"א טירנא ד"ה בערב יום הכפורים (מהדורת מכון י - ם עמ' קעד)).

למי מבני הבית עושים כפרות

יש שנהגו לעשות כפרות לכל בני הבית (גנזי שכטר ב עמ' 18, מר' עמרם גאון; תשובות הגאונים חמדה גנוזה צג, ותשובות ר' נטרונאי גאון או"ח קעט; מחזור ויטרי שלט; לקט יושר או"ח עמ' קמ ענין א), ואף לעוברים שבמעי אמם (מהרי"ל הלכות ערב יום הכיפורים; רמ"א או"ח תרה; לבוש או"ח שם; ב"ח או"ח שם; מטה משה תתלח[13]).

ויש שנראה מדבריהם, שלא היו עושים כפרות אלא לתינוקות (תשובות רב נטרונאי גאון שצה, וכן הוא ברש"י שבת פא ב ד"ה האי; שו"ת הרשב"א א שצה; חבור התשובה למאירי משיב נפש ב ח (עמ' 398); שו"ע או"ח תרה: על כל בן זכר).

האם המתכפר עושה זאת או אחר

יש שנהגו שהמתכפר אומר את נוסח הכפרה (ראה להלן) והפסוקים (ראה להלן) ומסובב את הדבר (ראה לעיל: הדבר בו הוא נעשה) מעל ראשו (ראה להלן), בעצמו (ראשונים להלן; מהרי"ל הלכות ערב יום הכיפורים ב; מנהגי הר' זלמן יענט בספר המנהגים לר"א טירנא ד"ה בערב יום הכפורים (מהדורת מכון י - ם עמ' קעד); שו"ת מהר"י וייל קצב); ויש שנהגו שאדם אחר היה עושה כן עבורו (ראשונים להלן; שו"ת הרשב"א ז תא; חבור התשובה למאירי משיב נפש ב ח (עמ' 398); מהרי"ל שם).

יש שכתבו, שעדיף שיעשה אדם את הכפרות לעצמו, משיעשה לו זאת אדם אחר, אלא אם כן היה המתכפר עם הארץ, ועושה הכפרות תלמיד חכם (מקור חיים (לר"י בכרך) או"ח תרה).

הנוהג לעשות כפרות על ידי אדם אחר, יש שכתבו שיעשה כן על ידי זקן או חסיד ובעל כוונה (ארחות חיים דין ערב יום הכיפורים א וכלבו סח).

העושה כפרות לאחרים, כתבו אחרונים שיעשה כן לאחר שעשה כפרות לעצמו, שיבוא זכאי ויכפר על החייב (קיצור של"ה ריש יומא. וראה מטה אפרים או"ח תרה ו, וכף החיים שם ס"ק טז, שאין זה מעכב).

לומר בשעת עשיית הכפרות דברים מענין הכפרה

נוהגים לומר בעשיית הכפרות דברים מענין הכפרה (ראה להלן), ונוסחאות שונות בדבר:

* יש נוהגים לומר, "זה חליפתי זה תמורתי זה כפרתי" (אגודה יומא ריש פרק ח; שו"ת מהר"י וייל קצא, הובא בדרכי משה או"ח תרה; מטה משה אות תתלו; סידור הריעב"ץ סדר הכפרות, ועוד), או: זה חליפתך זה תמורתך זה כפרתך (לקט יושר או"ח עמ' קמ ענין א; ט"ז שם תרה סק"ב; סידור הריעב"ץ שם).

* ויש נוהגים לומר: זה תחתי, זה תמורתי, זה חליפתי (תשובות רב נטרונאי גאון שצה, וכעין זה ברש"י שבת פא ב ד"ה האי בשם תשובות הגאונים, לענין מנהג הכפרות בזרעונים; מחזור ויטרי שלט), או: זה תחת זה, זה חילוף זה, זה תמורת זה (תשובות הגאונים חמדה גנוזה צג; ארחות חיים דין ערב יום הכיפורים א, וכלבו סח), או: זה תחת זה, זה חילוף זה, זה בשביל זה, זה מחול על זה (תשובות ר' נטרונאי גאון או"ח קעט).

מאותם הנוהגים לעשות כפרות בבעלי חיים (ראה לעיל: הדבר בו נעשה), יש נוהגים לומר: זה ילך למיתה (שו"ת הרשב"א ז תא; לקט יושר שם; לבוש שם; סידור הריעב"ץ שם), ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום (קיצור של"ה ריש יומא), או: ואתה תיכנס ותלך לחיים טובים ארוכים ולשלום (לקט יושר שם; קיצור של"ה שם; סידור הריעב"ץ שם).

מהעושים את מנהג הכפרות בתרנגול (ראה לעיל שם), יש נוהגים לומר קודם שחיטתו: גבר תחת גבר (תשב"ץ קטן קכה), או: נפש תחת נפש (תשובות ר' ששנא גאון בתשובות הגאונים שערי תשובה רצט; שו"ת הרשב"א שם). ויש המוסיפים תפילות, לזכות לחיים טובים, ולהינצל מכל צרה וצוקה ומכל יגון ואנחה (מחזור ויטרי שם).

לומר בשעת עשיית הכפרות פסוקים מסויימים

נוהגים לומר בעשיית הכפרות פסוקים מסויימים (ראה גאונים וראשונים דלהלן), ומנהגים שונים בדבר:

* יש האומרים את הפסוקים ממזמור קז בתהלים: יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל (תהלים קז י); יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק (שם יד); אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וגו' עד: יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם (שם יז - כא. תשובות ר' ששנא גאון בתשובות הגאונים שערי תשובה רצט, הובאה בטור או"ח תרה, ובאבודרהם סדר תפילת יום הכיפורים; שו"ת הרשב"א ז תא; מהרי"ל הלכות ערב יום הכיפורים).

* יש נוהגים להתחיל מהפסוק: אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וגו' (מחזור ויטרי שלט; ארחות חיים דין ערב יום הכיפורים א, וכלבו סח; לקט יושר או"ח עמ' קמ ענין א).

* ויש האומרים את הפסוקים מספר איוב: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ (איוב לג כג. שו"ת הרשב"א שם; תשב"ץ קטן קכה; ארחות חיים שם וכלבו שם; מהרי"ל שם; לקט יושר שם), וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר (שם כד. שו"ת הרשב"א שם; תשב"ץ קטן שם; ארחות חיים שם וכלבו שם; מהרי"ל שם).

בטעם אמירת פסוקים אלו, יש שכתבו, שהוא כדי להורות שענין עשיית הכפרות הוא להעיר את לב האדם שישוב לה' בכל לבו - לסוברים כן (ראה לעיל: המנהג וטעמיו) - ושלא יטעו לדמות שעניינה הוא מדרך ניחוש (חבור התשובה למאירי משיב נפש ב ח (עמ' 398)). ויש מהגאונים והראשונים, שלא הזכירו בסדר עשיית הכפרות אמירת פסוקים כלל (תשובות הגאונים חמדה גנוזה צג, ותשובות ר' נטרונאי גאון או"ח קעט; אגודה יומא ריש פרק ח בשם הגאונים; שו"ת מהר"י וייל קצא - קצב[14]).

לסובב מעל ראש המתכפר

נוהגים לסובב את הדבר מעל ראש המתכפר (תשובות ר' נטרונאי גאון שצה, וכן הוא ברש"י שבת פא ב ד"ה האי בשם תשובות הגאונים, לענין מנהג הכפרות בזרעונים; תשובות הגאונים חמדה גנוזה צג, ותשובות ר' נטרונאי גאון או"ח קעט; ארחות חיים דין ערב יום הכיפורים א וכלבו סח, ועוד), או להניחו עליו (תשובות ר' ששנא גאון בתשובות הגאונים שערי תשובה רצט, הובאה בטור או"ח תרה), תוך כדי אמירת דברים מענין הכפרה (תשובות הגאונים חמדה גנוזה שם; תשובות ר' ששנא גאון שם; ארחות חיים שם וכלבו שם[15]), ויש נוהגים לעשות כן שוב, תוך כדי אמירת הפסוקים (תשובות ר' ששנא גאון שם).

וכתבו ראשונים, שיש לעשות כסדר הזה פעם אחת (תשובות הגאונים חמדה גנוזה שם), או ג' פעמים (מחזור ויטרי שלט; ארחות חיים שם וכלבו שם; טור שם), או ד' פעמים (אבודרהם סדר תפילת יום הכיפורים), או ז' פעמים (תשובות ר' נטרונאי גאון ורש"י שם, לענין מנהג הכפרות בזרעונים; תשובות ר' ששנא גאון שם).

מהעושים את מנהג הכפרות בבעלי חיים (ראה לעיל: הדבר בו נעשה), יש שהיו מסובבים את בעל החיים קודם השחיטה (חמדה גנוזה ור' נטרונאי גאון שם); ויש שהיו מסובבים אותו הן קודם השחיטה והן לאחריה (ארחות חיים שם וכלבו שם).

וכתבו ראשונים, שיחשוב המתכפר בלבו - בשעה שמסובב את בעל החיים סביב ראשו (מטה אפרים תרה ה) - שחייב הוא מיתה כבעל חיים זה (שו"ת מהר"י וייל קצא, הובא בדרכי משה שם), ולא שיהיה סבור שבעל החיים נכנס תחתיו להיות נידון במקומו, אלא שיתעורר וישים אל לבו כי היה ראוי שיעשה לו כן (מטה אפרים שם).

להניח ידו על ראש בעל החי

העושים את מנהג הכפרות בבעלי חיים (ראה לעיל: הדבר בו נעשה), יש גאונים וראשונים שכתבו עליהם, שמניח המתכפר את ידו על ראש בעל החיים דוגמת סמיכה (ראה ערכו), קודם שישחטנו (תשובות ר' ששנא גאון בתשובות הגאונים שערי תשובה רצט, הובאה בטור או"ח תרה ; לקט יושר או"ח עמ' קמ ענין א, שכן היה נוהג בעל התרומת הדשן; רמ"א או"ח תרה); ויש שנראה מדבריהם, שלא המתכפר מניח ידו על בעל החיים, אלא עושה הכפרות (טור שם, ורבינו ירוחם אדם וחוה ז א, ואבודרהם סדר תפילת יום הכיפורים, בשם הגאונים; מהרי"ל הלכות ערב יום הכיפורים).

ואחרונים תמהו על מנהג זה, שהרי קרבן העוף אינו טעון סמיכה כלל (ראה ערך סמיכה. שו"ת באר שבע נג). ויש שכתבו למנוע המנהג מטעם אחר, שהעושה כן נראה כמקדיש קדשים ושוחטם בחוץ (ט"ז או"ח שם סק"ג. וראה ערך חשד; מראית העין).

ויש שכתבו מטעם זה, שלא יסמוך המתכפר ידו על ראש בעל החיים, כבכל סמיכה (ראה ערכו), אלא על צוארו או על צדדיו (פרי מגדים שם משבצות זהב סק"ג; אלף המגן שם סק"ט).

וכמה גאונים וראשונים לא הזכירו את הסמיכה בסדר הכפרות (תשובות הגאונים חמדה גנוזה צג, ותשובות ר' נטרונאי גאון או"ח קעט; מחזור ויטרי שלט; תשב"ץ קטן קכה).

לשחוט הבעל חי מיד

העושה כפרות בבעל חיים הטעון שחיטה (ראה לעיל: הדבר בו נעשה), כתבו גאונים וראשונים שישחטנו מיד לאחר הסמיכה (ראה ערכו) - לסוברים שעושים סמיכה (ראה לעיל בסמוך) - דוגמת שחיטת הקרבן הנעשית תכף לסמיכה (ראה ערך סמיכה וערך שחיטת קדשים. תשובות ר' ששנא גאון בתשובות הגאונים שערי תשובה רצט; מהרי"ל הלכות ערב יום הכיפורים; רמ"א או"ח תרה; לבוש שם), שתחול הכפרה מיד ותצא לפועל (סידור הריעב"ץ סדר הכפרות).

ובאותם שאינם עושים סמיכה בכפרות (ראה לעיל שם), כתבו אחרונים שישחטו את בעל החיים תכף לעשיית הכפרות (מעגלי צדק מ; דרך החיים קנה; סידור האר"י מר' יעקב קאפיל סדר הכפרות).

במקום חשש איסור נבלה (ראה ערכו), כגון שהיו מרבים העם להביא, ולא היה פנאי לבדיקת השחיטה כדין, יש מן האחרונים שהזהירו שלא למהר לשחוט עד שיהיה פנאי לשחוט במתינות (כרתי יח ס"ק יז).

מהעושים את מנהג הכפרות בחותלות של כפות תמרים הזרועות זרעונים (ראה לעיל: הדבר בו נעשה), יש שכתבו שלאחר מכן ישליכו את החותלות לנהר (תשובות רב נטרונאי גאון שצה, וכן הוא ברש"י שבת פא ב ד"ה האי, בשם תשובות הגאונים).

לעשות בבעל חי מעין ארבע מיתות בית דין

יש נוהגים לעשות בבעל החיים מעין ארבע-מיתות-בית-דין (ראה ערכו): תופסו בצואר כעין חנק (ראה ערכו), שוחטו כעין הרג (ראה ערכו), זורקו לארץ כעין סקילה (ראה ערכו), ושורפו - היינו שמחרכו באש, או שמבשלו באור (מטה אפרים תרה ה, וכעין זה בשער הציון תרה סק"ב) - כעין שריפה (ראה ערכו. שו"ת מהר"י וייל קצא, הובא בקיצור של"ה ריש יומא, ושער הציון שם בדעתו; פלא יועץ כ כיפור; מטה אפרים שם[16]).

זריקת בני המעיים של התרנגולים

יש נוהגים לזרוק את בני המעיים של התרנגולים על הגגות - או בחצר, מקומות שהעופות יכולים לקחתם משם (רמ"א או"ח תרה. וראה לבוש שם, שלא הזכיר היכן לזרקם) - כדי ליתנם לעופות (רא"ש יומא ח כג; תשב"ץ קטן קכו; טור או"ח שם; שו"ת מהר"י וייל קצב; רמ"א שם), לרחם עליהם, שכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים (שו"ת מהר"י וייל שם; ט"ז שם).

בטעם הדבר שזורקים את בני המעיים דווקא, כתבו אחרונים, שבני המעיים נהנו מן הגזל (לבוש או"ח שם; ב"ח שם בשם מהרש"ל; חיי אדם קמד ד), שהתרנגולים ניזונים מן הגזל, ובני המעיים הם הראשונים שמקבלים את האוכל, לפיכך מרחיקים מהם כדי שיתן אדם אל ליבו להרחיק עצמו מן הגזל (חיי אדם שם); ויש שהוסיפו טעם, לפי שהתרנגולים אוכלים שקצים ורמשים (לבוש שם).

ומן האחרונים יש שכתבו, שלא רק את בני המעיים זורקים, אלא אף את הכבד והכליות (מגן אברהם שם סק"ו, וראה פרי מגדים ומחצית השקל שם). בזמנינו, יש שכתבו שאין זורקים את בני המעיים, אלא העניים באים ונוטלים אותם (אלף למטה על המטה אפרים תרה סק"ו).

לתת את בעלי החיים לעניים וליתומים

לאחר השחיטה, יש נוהגים ליתן את בעל החיים לעניים, או ליתומים ולאלמנות (תשובות הגאונים חמדה גנוזה צג, ותשובות ר' נטרונאי גאון או"ח קעט; ארחות חיים דין ערב יום הכיפורים א, וכלבו סח; רא"ש יומא ח כג; טור או"ח תרה; רמ"א שם), כדי שיהא הדבר כפרה עבור המתכפר (רא"ש וטור שם), דוגמת קרבן, שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים (ראה ערך אכילת קדשים. שלחן שלמה תרה א), או לפי שנאמר: וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י ב. ארחות חיים שם, וכלבו שם; שו"ת מהר"י וייל קצב), שכשם שהציל את העני ממיתה, כך תצילנו הצדקה, מידה כנגד מידה (מהר"י וייל שם).

וכתבו ראשונים, שיותר טוב לפדות את בעלי החיים במעות, ולשלוח לעניים את דמיהם (מהרי"ל הלכות ערב יום הכיפורים; מנהגים ישנים מדורא עמ' 59. וראה שו"ת מהר"י וייל שם), כיון שכששולחים להם את בעל החיים, מתביישים העניים ואומרים, זה השליך עוונותיו על בעל חיים זה, ונבזה אני לו ששלחו אלי (מהרי"ל שם; מנהגים ישנים מדורא שם).

יש שהיו נוהגים - בכלל מנהג הכפרות ובסמוך לו - להרבות בצדקה, ולשלוח מנות לאביונים עם התרנגולים, איש כמתנת ידו (חבור התשובה למאירי שם).

הערות שוליים

  1. לב, טורים רכא-רלט.
  2. וראה תרגום שני אסתר ג ח: בתשעה ביה [בתשרי] נכסין חיון ואווזין [שוחטים חיות ואווזים] ואכלין ושתין, ויפה ללב ב או"ח קונטרס אחרון תרה סק"א, והארות שמש שבספר חמדת שאול ז ו.
  3. וראה שו"ת באר שבע נג, שתמה שאין לעשות תמורה לאדם, ועוד שהעופות אינם נעשים תמורה (ראה ערכו).
  4. וראה דפוסים ראשונים של השו"ע בכותרת תרה: מנהג כפרות בערב יום הכיפורים מנהג של שטות הוא, וראה שו"ת שמש צדקה או"ח כג (ד"ה והאמת), בשם ר"ש אבוהב, שקבלה בידו שלא המחבר כתב את הכותרות, אלא מסדרי הסימנים והמפתחות.
  5. וכעין זה בתשובות הגאונים חמדה גנוזה צג, ותשובות ר' נטרונאי גאון או"ח קעט, ושבלי הלקט רפג: אלים או כבשים.
  6. וראה מקור חיים (לר"י בכרך) או"ח תרה, שמנהג זה זר יותר ממנהג הכפרות.
  7. וראה של"ה יומא אות קלג, שכן היה נוהג האר"י.
  8. וראה טעמים נוספים ביפה לב ב או"ח תרה, ושם ג שם סק"ב.
  9. וראה אדני פז או"ח שם, שכתב טעמים שאין בחיזור אחר תרנגול לבן משום דרכי האמורי, וראה יפה ללב ב שם, והלכות חג בחג ימים נוראים פכ"א הע' 39.
  10. וראה שער הכוונות דרושי יום הכיפורים, שכן היה נוהג האר"י.
  11. וראה מטה אפרים שם ד, ומשנה ברורה שם סק"ג, שאין לעשות כן אלא אם אין ידם משגת לכפרה לכל אחד.
  12. וראה פר מגדים שם אשל אברהם סק"א, וערוך השלחן שם תרה ה, שבמקומות שיש לחשוש לאיסור נבילה, יש להקדים ולעשות מנהג זה יום או יומים קודם ערב יום הכיפורים.
  13. וראה אוצר הברית א סוף סי' ב בשם רי"ש אלישיב, וקובץ מבית לוי ב עמ' יז בשם ר"ש ואזנר, שקודם מ' יום לעיבור אין צריך כפרה לעובר, וראה ערך עובר.
  14. וכן כתב בספר מועד לכל חי טז ד, וכף החיים או"ח תרה סק"ח, שכן נוהגים בני ספרד. וראה ראש יוסף [אישקאפא] או"ח שם, שבהרבה מקומות אין עושים כל הסדר, אלא שוחטים ושולחים לעניים.
  15. וראה לקט יושר שם, שבתחילה אומרים את הפסוקים, ואחר כך מסובבים את הדבר, ואומרים את נוסח הכפרה, וכן הוא בקיצור של"ה ריש יומא, ובסדור הריעב"ץ סדר הכפרות, ובמטה אפרים שם ג, ובקיצור שולחן ערוך קלא א, וכן נדפס בסידורים.
  16. וראה אלף המגן שם ס"ק יג, שמכל מקום אין לזרוק את הבעל חי קודם השחיטה, שמא יטריפנו, ומשום צער בעלי חיים.