מלאכה שאינה צריכה לגופה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

מלאכה שנעשית לתכלית שונה מהתכלית שלשמה נעשתה במלאכת המשכן.


כוונת התורה באומרה: "לא תעשה כל מלאכה", נמסרה למשה בתורה שבעל פה; ובמסורת זו נאמר, שכל שלושים ותשע המלאכות שהוצרכו למלאכת בניין המשכן במדבר וכל המלאכות הדומות להן נכללות באיסור מלאכה בשבת.


ואמנם, לא רק את מהות המלאכות למדו חז"ל ממלאכת המשכן, אלא גם את איכות עשייתן. במלאכת המשכן נאמר שהיא "מלאכת מחשבת", כלומר: מלאכת אומנות; לפיכך כל מלאכה שאינה נעשית בדרך עשיית מלאכת מחשבת, אינה אסורה בשבת מן התורה, ואין צריך לומר שאין חייבים עונש או קרבן על עשייתה.


שני תנאים, רבי יהודה ורבי שמעון, נחלקו האם הכוונה לאותה תכלית שהיתה למלאכה במשכן גם היא מכלל תנאי מלאכת מחשבת, אם לא.


רבי יהודה סובר, שאם אדם מתכוון למעשה המלאכה, אף אם לא התכוון לאותה תכלית לה התכוונו במלאכה זו בעבודת המשכן - חייב, כלומר: גם מלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב עליה.


לעומתו סובר רבי שמעון, כי על מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור, כלומר: העושה מלאכה והתכוון בה לתכלית שונה מהתכלית שלשמה נעשתה במלאכת המשכן - פטור, כי אין היא בכלל מלאכת מחשבת, לדעתו.


לדוגמא: החופר בור בשבת ואינו צריך לבור עצמו, אלא לעפרו - פטור, כי במשכן נחפרו הבורות לצורך הבורות ולא לצורך עפרן.


דוגמא נוספת: המוציא בשבת פסולת מביתו (רשות היחיד) לרחוב (רשות הרבים) - פטור, כי אין כוונתו שהפסולת תהיה בחוץ, אלא שלא תהיה בפנים, ואילו במלאכת המשכן תכלית ההוצאה היתה שהגוף המוצא יהיה באותו מקום שהוציאוהו לשם.


דוגמא נוספת: המכבה את הנר הדולק כדי שלא יאיר, או מפני שהוא חס על השמן או על הפתילה - פטור, כי במשכן מלאכת הכיבוי היתה לשם עשיית פחמי עץ.


גם לדעת רבי שמעון, מלאכה שאינה צריכה לגופה, אסורה מדרבנן, ולא נחלק עם רבי יהודה, אלא מבחינת החיובים מדאורייתא.


רוב הפוסקים פסקו כרבי שמעון, שהעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור, אבל אסור.


הרמב"ם פסק כרבי יהודה, שהעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מדאורייתא. וכתבו הפוסקים, כי למרות שאין הלכה כמותו, מכל מקום חוששים לדעתו במקום אפשר, ומחמירים באיסור "מלאכה שאינה צריכה לגופה" יותר מבשאר איסורי חכמים.


מלאכה שאינה צריכה לגופה בשביעית: לשיטת התוספות (גיטין מד, ב ד"ה נתקווצה), דין מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת שונה מזה שבשביעית. בשבת אסרה תורה עשיית מלאכת מחשבת. כלומר: איסור מלאכת שבת תלוי במחשבת עושה המלאכה ועל כן לא נאסרה מלאכה שאינה צריכה לגופה. לכן, למשל: המזרד זרדים בשבת בשדה חבירו ואין כוונתו ליפות או לתקן את הקרקע - אינו עובר על איסור חרישה בשבת. לעומת זאת בשביעית, עיקר ציווי התורה הוא שהארץ תשבות ממלאכותיה, והרי שביתתה אינה תלויה בכוונת עושה המלאכה, ולכן מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה בשביעית.


לדעת רבים מן האחרונים, גם לפי שיטה זו, אין הדברים אמורים אלא באיסורי שביעית שמדאורייתא, אבל מלאכות האסורות מדרבנן, לא אסרו חז"ל כשאינו מתכוון לתיקון הקרקע, אלא אם כן יש בדבר חשש מראית העין.


ואילו ה"חזון איש" (זרעים, הלכות שביעית, סימן יט ס"ק ב) מסיק, שכאשר האדם אינו מתכוון לתועלת השדה, אין מלאכתו נחשבת עבודת קרקע בשביעית, ואין בעשייתה איסור מן התורה.