מצוות צריכות כוונה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

העושה מצווה צריך לכוון לשם המצווה (הוזכר במקומות רבים: ברכות יג., ערובין צה:, פסחים קיד:, ראש השנה כח: וערובין צו. לגבי בל תוסיף בלי כוונה, בסוגיא זו האריכו ספר המקנה נג, שדי חמד ח"ד מערכת מ כללים סא עד עו (עמוד 125 והלאה)).

לדוגמא, הקורא קריאת שמע ולא כיוון לשם קיום המצווה, לא יצא ידי חובה (ברכות יג.).

החולקים על דין זה הם אמוראים בכמה מקומות (בבלי:ברכות יג., ערובין צה:, פסחים קיד:), ולדבריהם הקורא קריאת שמע בלי כוונה כן יצא ידי חובתו (ברכות יג.).

מקור וטעם[עריכה]

במקורו האריכו הפוסקים, ויש בזה ארבע שיטות (בכל זה דן המנחת חינוך י-ג [כו] ד"ה ועיין (בסוף המצווה)):
  1. מדאורייתא, מהפסוק (דברים יא-יג) "ולעובדו בכל לבבכם" (ספר המקנה נג ביאר שזהו המקור לדעה שמדאורייתא).
  2. מדאורייתא, מהפסוק (דברים כו-טז) "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" (דרך פיקודיך הקדמה ב, הובא בשדי חמד ח"ד מ-עד עמוד 145).
  3. רבנן תיקנו שצריך לכוון, ותקנתם מועילה שאם לא כיוון לא יצא ידי חובה אפילו מדאורייתא (ספר המקנה נג).
  4. מדרבנן (הפרי מגדים אשל אברהם או"ח ס-ג הסתפק האם הוא מדאורייתא או מדרבנן).

בטעם הדעה שצריכות כוונה דנו המפרשים האם כשלא כיוון כאילו לא עשה את מעשה המצווה כלל אלא כמתעסק, שמצווה בלא כוונה נחשבת כאילו נעשית מאליה ולא האדם עשאה, או שעשה את מעשה המצווה, ורק לא קיימה (ברכת אברהם פסחים קיד: סימן "ברכת המרור" ב).
והקובץ שיעורים (ח"ב כג-ו) סובר כצד הראשון, שמצווה בלא כוונה נחשבת כאילו נעשית מאליה, ולפי זה חידש שבמצוות שעיקרן התוצאה ולא הפעולה - כגון פרו ורבו שעיקרה שיהיו לו בנים (ולא הביאה עצמה) (אמנם המנחת חינוך א-ב [יד] הביא תוס' שמשמע ממנו שהמצווה בפעולה, דהיינו בביאה), וכן פדיון שבויים שעיקרה שהשבוי יהיה פדוי (ולא מעשה הפדייה) - יוצא ידי חובה לכל הדעות גם אם לא כיוון, שהרי אפילו שנחשב כאילו המצווה נעשית מאליה ולא הוא עשאה, גם כן יצא ידי חובה. ומה שלא יוצא ידי חובה בלא כוונה הוא רק במצוות שעיקרן הפעולה - כגון נטילת לולב ותקיעת שופר.

ובטעם הדעה שאין צריך כוונה נחלקו המפרשים האם יוצא ידי חובה גם בלא כוונה, או שגם לשיטה זו צריך כוונה אלא שאנו תולים מסתמא שכיוון. ונפק"מ כשכיוון כוונה הופכית, דהיינו שכיוון בפירוש למטרה אחרת: אם יוצא ידי חובה גם בלי כוונה - יצא, אך אם הסברא היא שאנו תולים שמסתמא כיוון למצווה - כאן אנו יודעים שלא כיוון למצווה אלא לכוונה אחרת, ולא יצא (ספר המקנה נג, אתוון דאורייתא כג. ובקובץ הערות לו-ד חידש שלכל הדעות מצווה בלא כוונה נחשב כאילו נעשתה מאליה, והמחלוקת האם מצוות צריכות כוונה היא רק האם נחשב שהמצווה התקיימה ולא יכול לחזור ולקיימה בעצמו, או שנחשב כאילו לא התקיימה כלל ויכול לחזור ולקיימה).

במהות הכוונה יש שלושה צדדים באחרונים:
  1. צריך דיבור, דהיינו להוציא בפה (המנחת חינוך י-ג [כו] ד"ה ואי (בסוף המצווה) דן האם צריך דיבור או מחשבה, ורצה לתלות במחלוקת ראשונים).
  2. צריך מחשבה בפועל (כוונה).
  3. מספיקה התרצות[1] (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) (ברכת אברהם (סוכה ליקוטים עמוד ערב אות ה) חקר האם צריך מחשבה או התרצות).

בדין כתבו כל הראשונים שלכתחילה לכו"ע צריך לכוון, וכל המחלוקת היא רק בדיעבד (ספר המקנה נג-ט ד"ה הסכימו, רבנו יונה ברכות ב. ד"ה ואיפסיקא הלכתא).

בדינים שונים[עריכה]

מצוות בתוצאה כגון פרו ורבו שעיקרה שיהיו לו בנים (ולא הביאה עצמה) (אמנם המנחת חינוך א-ב [יד] הביא תוס' שמשמע ממנו שהמצווה בפעולה, דהיינו בביאה), וכן פדיון שבויים שעיקרה שהשבוי יהיה פדוי (ולא מעשה הפדייה) - יוצא ידי חובה לכל הדעות גם אם לא כיוון, שהרי אפילו שנחשב כאילו המצווה נעשית מאליה ולא הוא עשאה, גם כן יצא ידי חובה. ומה שלא יוצא ידי חובה בלא כוונה הוא רק במצוות שעיקרן הפעולה - כגון נטילת לולב ותקיעת שופר (קובץ שיעורים ח"ב כג-ו, ספר המקנה נג-ג ד"ה ובזה, מנחת חינוך א-ג [כט] ד"ה וידוע, ספר המקנה נג-ג ד"ה ובזה, מנחת חינוך א-ג [כט] ד"ה וידוע).

מצוות שבין אדם לחבירו, כגון צדקה ומשלוח מנות - ספר המקנה (נג-ט ד"ה בספר) כתב שלכו"ע אין צריך כוונה, אך הפרי מגדים (הובא במשנה ברורה תרצה-ד) כתב לגבי מתנות לאביונים ומשלוח מנות שאפשר שצריך כוונה[2].

במצוות שיש בהן הנאה, כגון אכילת מצה, יוצא ידי חובה בלא כוונה אפילו לדעות שמצוות צריכות כוונה, כשם שהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה (מנחת חינוך י-ג [כו] ד"ה ולעניין (בסוף המצווה) בדעת הרמב"ם). אך אם כיוון בפירוש שלא לצאת או שלא ידע שהוא פסח או מצה - להרבה ראשונים לא יצא (מנחת חינוך שם).

דבר שמיוחד למצווה, כגון מילה ואכילת קודשים, שהחפץ מיוחד רק למצווה, אומרים בזה שסתמא לשמה, ולכו"ע אין צריך כוונה. וכל המחלוקת האם צריך כוונה היא רק במצוות כמצה ושופר, שאין צריך לצאת דווקא במצה ובשופר אלו אלא יש עוד אחרים, ועוד, שיכול לקיים את המצווה גם אחר כך (ספר המקנה נג-ג ד"ה בנזיר וד"ה ואמרי, טורי אבן ראש השנה כט. ד"ה איכוון).

מצווה שחייב בה תדיר (שקבועה לעולם), כגון תפילין ציצית ותלמוד תורה, לכו"ע אין צריך כוונה, ואפילו אם כיוון בפירוש שלא לצאת - יצא, שהרי ע"כ היא מצווה. וכל המחלוקת אם מצוות צריכות כוונה היא רק במצווה שאינה קבועה לעולם, כגון אכילת מצה, שהרי אם יאכל מצה כל היום - קיים את המצווה רק פעם אחת, ושאר האכילה אינה מצווה. ולכן ע"י הכוונה יכול לברר האם האכילה של עכשיו היא מצווה או לא (דבר אברהם ח"א טז-כט, ח"ב ו-א, ספר המקנה נג-ג ד"ה וישו"י). ויש מי שחולק וסובר שגם במצווה שחייב בה תדיר נחלקו האמוראים האם צריכה כוונה (דבר אברהם ח"ב שם הביא שהשואל חולק עליו).

מצווה שבדיבור, כגון קריאת שמע, חידש רבנו יונה (ברכות יב. ד"ה אמנם) שלכו"ע צריך כוונה. וביאר שדווקא במצווה שבמעשה, כגון נטילת לולב, יש דעות שאין צריך כוונה משום שהמעשה הוא במקום הכוונה, אך במצווה שבדיבור, אם לא כיוון - נמצא שלא עשה שום דבר מהמצווה - לא כוונה ולא מעשה. אך הב"ח (בהגהותיו שם אות ו) הביא שמהסוגיא (ברכות יג.) מוכח שגם במצווה שבדיבור נחלקו האמוראים.

מצווה קיומית[3], כגון שחיטה, שאינה חיובית (כתפילין) אלא יכול להיפטר ממנה, שהרי חייב בשחיטה רק אם רוצה לאכול בשר - לכו"ע אין צריך כוונה, אך אם כיוון שלא לצאת - לא יצא (ספר המקנה נג-ט ד"ה מלא).

הכשר מצווה, כגון קניית אתרוג ואפיית מצה, לכו"ע אין צריך כוונה (מנחת חינוך א-ג [כט] ד"ה וידוע, שדי חמד ח"ד מ-סב, עמוד 131).

מצוות דרבנן יש פוסקים שבמצוות דאורייתא צריך כוונה ובמצוות דרבנן היא מחלוקת, ויש אומרים שאדרבה, במצוות דרבנן פשוט יותר שצריך כוונה (שדי חמד ח"ג י-לד ד"ה והנה מה, עמוד 58. וכן הביא ספר המקנה נג-ב שיש פוסקים הסוברים שלכו"ע אין צריכות כוונה, ויש חולקים).

מצוות לא תעשה, כגון "ועונתה לא יגרע" (שמות כא-י) - לדרך פיקודיך (הקדמה ב) צריכות כוונה (לדעה שמצוות צריכות כוונה), ולדרך המלך (דעות ג-א בתחילתו) בזה לכו"ע אין צריך כוונה (הובאו בשדי חמד ח"ד מ-עד עמוד 145).

פרטי הדין[עריכה]

כשמתכוון שלא לצאת ידי חובה, לדעות שמצוות אין צריכות כוונה - נחלקו הראשונים האם יצא ידי חובה (שדי חמד ח"ד מ-סח עמוד 135). ובטעם הדעות שלא יצא חקר הברכת אברהם (סוכה לו: סימן "אגד שלא במינו" ב) האם אינו מעשה מצווה כלל (וכמו מתעסק), או שהוא מעשה, ורק לא יוצא בו ידי חובה, כי אין אדם זוכה בעל כורחו.

המתנה תנאי על המצווה, כגון שקרא קריאת שמע ביחידות על מנת שלא יספיק לקרותה שוב במניין בזמנה, וכן הניח תפילין על מנת שיתנו לו מאתיים זוז, חידשו המגן אברהם (או"ח תפט-ז) והחתם סופר (אה"ע ח"ב צ) שתלוי במחלוקת האמוראים האם מצוות צריכות כוונה: לדעה שצריכות כוונה נחשב שכוונתו תלויה בתנאי ואם לא התקיים התנאי לא יצא ידי חובה (ואפילו במצווה שאין בה שליחות, כגון סוכה ותפילין, ולפי זה הוא תנאי שלא מדיני שאר תנאים כקניינים וכדומה ואין חלים בו כל דיניהם), ולדעה שאינן צריכות כוונה יצא ידי חובה אפילו אם לא התקיים התנאי.

מצווה הבאה בעבירה - מצווה שלא צריכה כוונה, כגון שחיטה, אין בה דין מצווה הבאה בעבירה. ולכן אם שחט בשבת שחיטתו כשרה (יקר עט סופר ח"ב ל-ד, דף י סוף ע"א בדפיו, הובא בשדי חמד ח"ד עמוד 179 אות יז)[4].

ראה גם[עריכה]

  • דעת (בכל הדינים הצריכים דעת - מצוות, עבירות, קניינים ועוד)


הערות שוליים[עריכה]

  1. בחילוק בין מחשבה להתרצות ובנפק"מ ביניהם דנו בערך מחשבה והתרצות.‎
  2. ע"ע בין אדם לחבירו#מקור_וטעם (ד"ה במהותן) שיש אומרים שמצוות שבין אדם לחבירו הן מצוות שבתוצאה, ולפי"ז תלוי בדין כוונה במצוות שבתוצאה (שדנו בזה לעיל בסמוך ד"ה מצוות שבתוצאה).
  3. את הגדרותיהם של מצווה קיומית ומצווה חיובית ביארנו בערך מצוות קיומיות#הגדרה.
  4. כלל זה דומה לכלל שבמצוות שבתוצאה אין דין מצווה הבאה בעבירה (הובא בערך מצווה הבאה בעבירה#המצווה ד"ה במצוות שבתוצאה), שהרי במצוות שבתוצאה אין צריך כוונה, כדלעיל בסעיף "בדינים שונים" ד"ה מצוות שבתוצאה.