ספיקא דרבנן

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

קיימא לן "ספק דרבנן לקולא".

היינו, שספק בדין דרבנן, מקילים בו (הוזכר בברכות כה. ובעוד מקומות רבים, בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים קידושין כד).

לדוגמא, ספק האם יש מי רגליים - מותר להתפלל שם (ברכות כה.).

נקרא גם ספק דבריהם להקל (בחילוק בין שני השמות הללו דן הקונטרסי שיעורים קידושין כד-א).

אמנם כתב הש"ך בכללי ספק ספיקא אות לו שאין לנו עכשיו לדון ספק דרבנן להקל ללמוד דבר מדבר, מלבד אותם המפורשים בפוסקים בבירור, או הדומים להם ממש [1]


מקור וטעם[עריכה]

מקורו מסברא.

טעמו תלוי במחלוקת הראשונים הגדולה במקור חיוב קיום מצוות דרבנן:
  1. לרמב"ן שדיני דרבנן אינם מדאורייתא, זו סברא שבזה אין צריך להחמיר, שאינו חמור כמו ספיקא דאורייתא (שב שמעתתא א-סוף כג, שערי יושר א-ג ד"ה ונראה).
אך לשיטת הרמב"ם שגם דינים מדרבנן מועילים מדאורייתא מלא תסור ("לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז-יא)), התחבטו האחרונים מדוע מקילים בספקם:
  1. בספיקות חכמים לא גזרו (זוהר הרקיע, מובא בשב שמעתתא שם).
  2. לעבור על ספק לא נחשב סירוב לדבריהם, ש"תסור" הוא רק כשיודע בוודאי שאסרו וממרה את דבריהם (המבי"ט בקרית ספר, הובא בדברי סופרים א-מה, שערי יושר שם).
  3. המידות לחקר ההלכה (א-לב) תירץ שאע"פ שמהספק יוצא דין דאורייתא של "לא תסור", כיוון שמקור הספק הוא מדרבנן - האם הם גזרו - דנים אותו לקולא בלי להתחשב בתולדתו. והוכיח מכמה מקומות ששיטת הרמב"ם לפסוק ע"פ מקור השאלה ולא ע"פ תולדתה[2].

לגבי ודאותו תלה זאת הגר"א וסרמן במחלוקת הנ"ל בטעמו: לדעה שחכמים כלל לא גזרו בספיקות (דעה ב לעיל) א"כ הוא מותר מדין ודאי (דברי סופרים א-מג). אך לשיטת הרמב"ן שדיני דרבנן פחות חמורים (דעה א לעיל) וכן לדעה ש"לא תסור" נאמר רק בממרה את דבריהם (דעה ג לעיל) - אין הכרח לחדש שמותר מדין ודאי, אלא מדין ספק (דברי סופרים א-מה, ובאות מד שם הביא לכך כמה נפק"מ. אך בקובץ ביאורים (שב שמעתתא יג ד"ה ואין השני) נקט בפשטות שהוא דין ספק ואין האיסור מתהפך להיתר, אלא שמותר לסמוך על הצד שבאמת מותר. וכן דן בשאלה זו - האם הוא ודאי או ספק - בקונטרסי שיעורים קידושין כד).

פרטי הדין[עריכה]

כשאין טרחה או הפסד נחלקו האם יש להחמיר גם בספיקא דרבנן: הפני יהושע כתב שצריך להחמיר (ומעין זה כתב המשנה למלך בכורות ד-א (ד"ה והנני) שאסור להכניס עצמו לכתחילה לספיקא דרבנן), והקונטרסי שיעורים (קידושין כד-ד ד"ה ויגעתי, והביא את הפני יהושע) תלה זאת במחלוקת ראשונים.

בספק האם בכלל נעשה המעשה המתירו חידש המשנה למלך (בכורות ד-א ד"ה וראיתי) שלא מקילים בספיקא דרבנן, אלא מקילים רק במקרה שיודעים שנעשה המעשה המתירו אלא שאין יודעים אם נעשה כדינו (בזמן המתירו ובשיעור המתירו).

ספיקא דאורייתא שנתגלגל לדרבנן דינו כספיקא דאורייתא. למשל, איסור תורה חשוב שנתערב אחד בשניים, וא"כ בטל מדאורייתא אך אסור מדרבנן. והתעורר בו ספק אולי הוא בכלל מותר - אין דנים אותו כספיקא דרבנן ולקולא אלא כספיקא דאורייתא ולחומרא (ערוך השולחן יו"ד קי-קז).

דין דרבנן שיש לו עיקר מן התורה נחשב כדרבנן לעניין זה, ומקילים בספקו (משנה למלך בכורות ד-א ד"ה והנני).תרי קולי דסתרי אהדדי לא מקילים כמותם (שער המלך מקוואות כלל ה (לו. בדפיו)).ספק תקנת הנביאים הוא כספיקא דרבנן ומקילים בו (ערוך השולחן יו"ד קי-קה כתב שכך נראה לו וכך נראית לו דעת הרמב"ן).

חוזק[עריכה]

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה[3].

חזקה דמעיקרא להחמיר דרבנ� - החיי אדם מחמיר שהחזקה עדיפה (וכן בש"ך יו"ד קי כללי ספק ספיקא כ), אך יש פוסקים שמקילים (משנה ברורה עו-כה. במחלוקת זו דן בהגהות ר' יוסף חנינא ליפא מייזליש ערובין לה: (מודפס בסוף המסכת)).

ספק טומאה ברשות היחיד - ספיקא דרבנן עדיף ממנו, ולכן בטומאה דרבנן מקילים (קונטרסי שיעורים כד-א ד"ה ולא).

אין ספק מוציא מידי ודאי, נחלקו הראשונים האם הוא נאמר גם בדיני דרבנן, ומחמירים (רמב"ם חמץ ומצה ב-ח), או שמקילים בו כשאר ספיקא דרבנן (ר"י בתוס' פסחים ט. ד"ה כדי).

בספק ספיקא להחמיר בדרבנן נחלקו המפרשים האם גם בזה מקילים (דברי סופרים א-מג בדעת הרמב"ם) או שמחמירים (גליון מהרש"א תחילת קיצור כללי ספק ספיקא לש"ך יו"ד קי).

ובצירוף חזקת היתר מותר (שם).

כל שאר ההכרעות עדיפות מספיקא דרבנן ודינו לא נאמר בהן.

כללים[עריכה]

בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.

בדבר שיש לו מתירין, כלומר שיש אפשרות להתירו בלי להיכנס לספק, מפורש בגמרא שאסור להקל בו (ביצה ג:). ובגדר איסורו ביאר הצל"ח (פסחים יז: בסופו אות קח ד"ה ומתוך וד"ה ולפי) שהיש לו מתירין עושהו כספיקא דאורייתא, ולכן אסור.

ובדבר שיש לו מתירין בספיקא דרבנן שיש בו חזקת היתר חידש הצל"ח (פסחים יז: בסופו אות קח ד"ה ומתוך וד"ה ולפי) שמותר. וביאר שכל מה שמחמירים בספק דרבנן ביש לו מתירין הוא משום שהיש לו מתירין עושהו כספיקא דאורייתא, אך כשמצטרפת חזקת היתר, גם לאחר שהיש לו מתירין עושהו כספיקא דאורייתא - עדיין נשארת החזקה, ומותר.

בספק שאפשר לבררו, הראב"ד מחמיר והרמב"ם מקל (שו"ע או"ח קס-יא ומשנה ברורה שם-נא. וכן המשנה למלך בכורות ד-א ד"ה והנני מחמיר).

בספיקא דדינא - כשאינו ספק במציאות אלא מחלוקת הפוסקים, גם בזה מקילים בספיקא דרבנן (משנה ברורה קס-מז).

בספיקא דדינא בדבר שיש לו מתירין - מותר, והיש לו מתירין לא אוסר (אלא רק בספק במציאות) (פרי חדש, הובא ברעק"א ברכות ב. ד"ה שם וממאי (בסופו)).

חיסרון ידיעה לא נחשב ספק, ולכן אין אומרים בו ספיקא דרבנן לקולא אלא מחמירים בו (תורת הבית דיני כתמים כא. בדפיו בסופו).

ראה גם[עריכה]


הערות שוליים[עריכה]

  1. ש"ך יורה דעה סימן קי, קיצור כללי ספק ספיקא אות לו: "דיני ס"ס עמוקים ורחבים מני ים ויש בהם כללים וענינים הרבה ענינו של זה לא כענינו של זה וגם בדבר קל ודק יש להפריש בין זה לזה ע"כ אין לנו עכשיו לבדות שום ס"ס או ספק דרבנן להקל ללמוד דבר מדבר אם לא אותן המפורשים כל אחד במקומן וכן אותן שנתבארו למעלה או הדומה להן ממש או שיש בלא זה צדדים להתיר, וגם זה אחר רוב העיון שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול":
  2. תירוץ זה הוא כיסודו של השערי יושר שהכרעת המקור עדיפה מהכרעת התולדה, ע"ע חוזק ההכרעות#כללים אות ד.
  3. בערך חוזק ההכרעות דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.