|
|
| (8 גרסאות ביניים של 7 משתמשים אינן מוצגות) |
| שורה 1: |
שורה 1: |
| | {{להשלים|כל הערך=כן}} |
| {{סוגיה| | | {{סוגיה| |
| |גדולה=כן | | |גדולה=כן |
| |מקרא={{מקור|שמות,כא|י}} | | |מקרא={{מקור|שמות כא י}} |
| |משנה= משנה, כתובות הה | | |משנה= {{מקור|מנה כתובות ה ה$כתובת ה ו}} |
| |תלמוד בבלי={{מקור|נדרים,כ|ב}} | | |תלמוד בבלי={{מקור|בבלי נדרים כב $נדרים כ ע"ב}} |
| |תלמוד ירושלמי= | | |תלמוד ירושלמי= |
| |משנה תורה לרמב"ם= קדושה, איסורי ביאה, כא ט-י | | |משנה תורה לרמב"ם= [[ספר קדושה]], {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה כא ט$איסורי ביאה כא ט-י}} |
| |שולחן ערוך=אורח חיים סימן ר"מ, אבן העזר סימן כה{{ש}}אבן העזר סימן עו | | |שולחן ערוך={{מקור|שולחן ערוך אורח חיים רמ$או"ח רמ}}; {{מקור|שולחן ערוך אבן העזר כה$אה"ע כה}}; {{מקור|שולחן ערוך אבן העזר עו$שם עו}}; |
| |ספרי מניין המצוות=ספר המצוות לרמב"ם, לאו רס"ב{{ש}}[[ספר החינוך]], מצווה מ"ו | | |ספרי מניין המצוות=ספר המצוות לרמב"ם, לאו רס"ב{{ש}}[[ספר החינוך]], מצווה מ"ו |
| |ספרות הלכתית נוספת= אגרת הקודש ל[[רמב"ן]]{{ש}}[[בעלי הנפש]] ל[[ראב"ד]], שער הקדושה | | |ספרות הלכתית נוספת= |
| }} | | }} |
| '''עונה''' זהו הכינוי למצוות האיש לקיים יחסי אישות עם אשתו, כשזוהי האפשרות המותרת היחידה לקיום יחסי אישות. לאיש ולאישה יש מחויבות הדדית לקיום יחסי אישות, שעל מנת כן הם עמדו ונישאו. וכאשר אחד מבני הזוג מונע קיום יחסי האישות, חל עליו דין [[מורדת על בעלה|מורד/ת]], שבהתאם להלכות אלו, עלול להוות עילה ל[[גירושין]] ולוויתור על כסף ה[[כתובה]]. | | '''עונה''' הוא חיוב מן התורה על בני זוג לקיים עם [[יחסי אישות]] זה עם זה. חיוב זה הינו אחד מתנאיו הבסיסיים של קשר [[נישואין]], ועל כן, במידה ואחד מבני הזוג מסרב לקיים יחסים עם בן הזוג חל עליו דין [[מורד]] או [[מורד|מורדת]], שיכול להוות עילה ל[[גירושין]] ללא תשלום [[כתובה]] (אם האישה היא המורדת) או לכפיית גירושין עם תשלום כתובה אם הבעל הוא המורד. |
|
| |
|
| ב[[חז"ל]] ובספרי ההלכה, מופיעות הלכות והנחיות לאיסור ולהיתר לגבי האופן והזמן והדרך לקיים יחסי אישות. כל אלו נסובים בזמן שהאישה טהורה לבעלה, אולם בזמן שהיא [[נידה]] נאסר אף המגע בין הבעל לאשתו, עד ש[[טבילה|תטבול]] כדין. | | מצוות עונה איננה תלויה כלל וכלל ב[[מצוות פריה ורביה]], ובני הזוג מחויבים בעונה גם כשהאשה מעוברת או זקנה שאינה יכולה להרות, וכן כשכבר קיימו את מצוות פריה ורביה. |
|
| |
|
| היהדות רואה את ה[[תאווה]] ואת ה[[הנאה]] ביחסי אישות בין בני זוג כדברים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם יהיה לשם מצווה ולא לשם הנאה או מילוי תאווה גרידא. ה[[רמב"ן]] אף מכנה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות - [[נבל ברשות התורה]]. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה ב[[כוונה]] הנכונה ובאופן של [[קדושה]] ו[[צניעות]].
| | ==מקור== |
| ==כינויים נוספים לעונה== | | המקור בתורה למצוות ענוה נאמר ביחס ל[[אמה העבריה]], וממנה למדים לשאר הנשים: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" {{מקור|שמות כא י|כן}}. |
| '''תשמיש המיטה''' (או '''תשמיש''' בקיצור), הוא הכינוי המקובל ליחסי אישות בכל מקורות היהדות מאז ה[[תנאים]] חכמי ה[[משנה]], כאשר בספרי [[קבלה]] מופיע רבות הכינוי '''חיבור'''. בנוסף, במשך הדורות נוצרו כינויים ומונחים רבים בלשון רמז, כגון: "דבר זה", "מילתא" (דבר), "דבר מצוה", "דרך ארץ", "דבר אחר", "הרגל דבר", "עשיית מלאכה", "עשיית צרכים", וכן "לספר" ו"לדבר". כן נעשה שימוש בביטויים שאולים נוספים מתחום האכילה והשתייה, לדוגמה: "אכל", "סעד", "נהמא" (לחם), "לחם סתרים", "טעימת תבשיל", "שותה בכוס", "עריכת שולחן".
| |
|
| |
|
| בספר [[שולחן ערוך]] ההלכות הנוגעות ליחסי אישות נקראות '''הלכות צניעות'''. יש המבינים מכינוי זה שיחסי אישות צריכים להתקיים [[צניעות|בצנעה]], ויש הרואים בכך בפשטות רמיזה לנושאים "שהצנעה יפה להם".
| | ==גדר== |
| | גדר חיוב עונה הוא שלא ימנע |
| | ==תדירות קיום המצווה== |
| | ה[[משנה]] מביאה את התדירות בה מחוייבים בני הזוג לקיים יחסי אישות במסגרת מצוות עונה, כאשר התדירות משתנה לפי עיסוקו של הבעל: "עונה האמורה בתורה: הטיילים- בכל יום; הפועלים- שתיים בשבת; החמרים- אחת בשבת; הגמלים- אחת לשלושים יום; הספנים- אחת לשישה חודשים" {{מקור|משנה כתובות ה ו|כן}}. ככל שמלאכתו של האדם דורשת ממנו היעדרות ממושכת יותר מביתו, כך התדירות שעליו לפקוד את אשתו יורדת, וכפי שניסח זאת הרמב"ם: "לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו. כיצד בני אדם הבריאים והרכים והענוגים שאין להם מלאכה שמכשלת כחן אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן - עונתן בכל לילה. הפועלין כגון החייטין והאורגין והבונים וכיוצא בהן: אם היתה מלאכתן בעיר - עונתן פעמים בשבת, ואם היתה מלאכתן בעיר אחרת - עונתן פעם אחת בשבת. החמרים - פעם אחת בשבת. והגמלים - אחת לשלשים יום. והמלחין - אחת לששה חדשים. תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד תורה מתיש כחן". |
|
| |
|
| == רעיונות מרכזיים ==
| | בימינו, כאשר רוב רובם של בעלי המלאכה חוזרים מדי ערב לביתם, מקובל לומר שהתדירות שווה לכל אדם כדין "פועלים" - שתיים בשבת (כלומר: פעמיים בשבוע). |
| במקורות היהדות ישנו מגוון של אמירות על משמעותה של מצוות עונה, על חשיבות קיום יחסי אישות מטעמים שונים, וכן התייחסות אל ההנאה מהם ושלילת ההתנזרות הקבועה מהם.
| |
|
| |
|
| ההלכה מטילה איסורים שונים ביחסי אישות, מתוך השקפה שלא ניתן לספק את התאווה אלא על ידי הגבלתה, וכדברי חז"ל; "איבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב"<ref>{{מקור|בבלי:סוכה|נב|ב}}.</ref>. ישנן שתי הגבלות בולטות. האחת היא כי יש לקיים יחסי אישות רק במסגרת ה[[נישואים]], ובכלל זה לא [[גילוי עריות|בין קרובי משפחה מדרגת קרבה גבוהה]]. לחריגה מאיסור זה נקבעו עונשים שונים, ששיאם עונש מוות. השנייה היא כי במשך חלק ניכר מימי המחזור החודשי, שבהם האישה [[נידה]], אסור לזוג לקיים יחסי אישות.
| | יש שכתבו, שהתדירויות הכתובות במשנה אינן גדר מחייב, אלא כל זוג וזוג קובע לעצמו את התדירות הנוחה לו, והתדירויות השנויות במשנה הינן בגדר המלצה או כאשר בני הזוג לא מגיעים להסכמה ביניהם {{מקור|שערי אורה עמ' 30-34|כן}}. {{#makor-new:איסור והיתר הארוך א א|מנהגים-איסור-והיתר-הארוך|א|א}} |
| | ==אופן קיום המצווה== |
| | {{ערך מורחב|ערך=[[יחסי אישות]]}} |
|
| |
|
| {{חלונית2|כותרת=יחסי אישות על פי הרמב"ם: האישה|תוכן=
| | ==ביטול עונה== |
| כן ציוו חכמים על האישה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה; ולא תמנע מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו, בכל עת שירצה. ותיזהר מקרוביו ובני ביתו, כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה; ותתרחק מן הכיעור, ומן הדומה לכיעור."
| |
| |מקור=[[משנה תורה]], הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ח.}}
| |
| | |
| בכל האמור להנאה והימנעות ממנה בעת קיום יחסי אישות, התפישה הרווחת אצל חז"ל היא דואליסטית. היא מושתתת על האמונה בקיומם של שני יצרים בנפש האדם, יצר הטוב ו[[יצר הרע]]. יצר הרע מזוהה לרוב – אף כי לא תמיד - עם התאווה. לפי [[חז"ל]] ישנה לתאווה, צד שלילי, העלול להביא לחטאים שונים, אולם יש בו צורך חיוני לקיום העולם.
| |
| {{חלונית2|כותרת=יחסי אישות על פי הרמב"ם: האיש|תוכן=
| |
| "אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות. אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים. אלא כל הממעט בתשמיש, משובח: והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו."
| |
| |מקור=[[משנה תורה]], הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א.}}
| |
| ב[[תלמוד]] מובאת [[אגדתא]], המיוחסת לימי [[שיבת ציון]], ובה מסופר שלפתע יצר הרע המסית בני אדם לעבוד [[עבודה זרה]] בטל מן העולם ואתו בטל גם יצר התאווה. אולם לאחר שנענתה תפילתם של חכמי ישראל להשבתו (עקב חשש להפסקת קיום העולם כתוצאה מהפסקת [[פרייה ורבייה]]) הוחזר יצר זה, אם כי באופן חלקי (ואינו פועל להתאוות לקרובי משפחה)<ref> {{מקור|בבלי:יומא|סט|ב}}:.</ref>. במדרש ב[[בראשית רבה]] מובא רעיון דומה:
| |
| {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=הנה טוב מאוד - זה יצר טוב, והנה טוב מאוד - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא!, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים.|מקור=[[בראשית רבה]], פרשה ט}}
| |
| | |
| ה[[רמב"ם]] ב[[מורה נבוכים]] צידד בדברי [[אריסטו]], לפיהם ההנאה מיחסי אישות מגונה יותר משאר ההנאות הגופניות<ref>"ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות". הרמב"ם ב[[מורה נבוכים]], [http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_2_36.htm חלק ב', פרק ל"ו].</ref>. אך מחבר איגרת הקודש המיוחסת ל[[רמב"ן]] חלק על אריסטו, וכתב שיחסי אישות הנעשים באופן הנכון ובכוונה הראויה אינן דבר מגונה, אלא דבר קדוש ונקי<ref>ואם כלי המשגל הם דברי גנאי איך ברא ה' דבר שיש בו מום, גנות, או חיסרון... נמצא כי הקב"ה הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם"... "נמצאו דברי היוני הבליעל הבלים בטלים מצד אחד. והוא כשיהיה החבור לשם שמים אין דבר קדוש ונקי למעלה הימנו." '''אגרת הקודש''' המיוחסת לרמב"ן.</ref>.
| |
| | |
| הרב [[יצחק אייזיק שר]] טוען כי הרמב"ם והרמב"ן אינם חלוקים מבחינה עקרונית. לדבריו, הרמב"ם מתכוון לרדיפה אחר המשגל והאכילה, ואם אין האדם מכוון במעשה זה לשם שמים - גם לרמב"ן הוא מקולקל ומגונה, אבל אם האדם עושה מצווה זו בקדושה ובמידה הנכונה - הרי הוא מקדש את החומר<ref>בקונטרס "קדושת ישראל" מבוארים דברי הרמב"ם ב'''מורה נבוכים''' ח"ג פרק מט: "הוא (אריסטו) מכנה בספריו את האנשים המעדיפים את המשגל ואכילת מאכלים טעימים בשם "הנבזים", ומאריך לגנות אותם וללעוג להם", ובהלכות דעות פרק ג הלכה ב וג'. כמו כן, הרמב"ן עצמו כתב בפירושן על {{מקור|ויקרא,יח|י}}: "ודע כי המשגל הוא דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין...".</ref>.
| |
| | |
| הרב [[יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון)|יוסף דוב סולובייצ'יק]] כתב על מהותן של ההלכות ביחסי אישות:
| |
| {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=הן הפילוסופיה היוונית והן הנצרות לא תפסו את הבחינה המטפיזית-מוסרית בהזדווגות המינית. רק בהלכה יש לפעולה זו יסוד מוצק בחיים הדתיים – מצוות פרו ורבו היא מצווה ראשונה בתורה... הלכות תשמיש המיטה מיוסדות על עקרון פסיכולוגי ועל היגיינה מינית והן מפליאות בפיקחותן וב"חדישותן". כמה תשומת לב והבנה עדינה ואינטימית טמונות בדינים אלה. ואותה ההלכה, הקשה כברזל, שאסרה הזדווגות לאשה בימי נידתה ועשתה כמה סייגים לאיסור זה, הטילה חובה מוחלטת על האדם להזדקק לאשתו מפרק לפרק מתוך אהבה וחיבה. ההלכה קבעה את המושג "[[בעילת מצווה]]". האדם עובד את בוראו בגופו, באכילתו ובפעולה המינית, ויפה עבודה זו מעבודת התפילה.|מקור= "ובקשתם משם", איש ההלכה, עמ' 209.}}
| |
| | |
| חכמי ישראל הגדירו מספר מטרות להיבט החיובי של יחסי האישות: קיום מצוות [[פרייה ורבייה]], יצירת [[שלום]] ואחדות בין בני הזוג ותועלת רפואית לתיקון ה[[עובר]] והאישה ההרה, בהתאם לשלבי ה[[הריון]] השונים<ref>שם=נדה לא|{{מקור|בבלי:נדה|לא| א}}.</ref>.
| |
|
| |
|
| {{הערות שוליים}} | | {{הערות שוליים}} |
|
| |
|
| [[קטגוריה:תרי"ג מצוות]] | | [[קטגוריה:תרי"ג מצוות]] |
| [[קטגוריה:מצוות עשה]] | | [[קטגוריה:מצוות לא תעשה]] |
| [[קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה]] | | [[קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה]] |
| [[קטגוריה:הלכות אישות]]
| |
| [[קטגוריה:דיני משפחה ואישות]] | | [[קטגוריה:דיני משפחה ואישות]] |
עונה הוא חיוב מן התורה על בני זוג לקיים עם יחסי אישות זה עם זה. חיוב זה הינו אחד מתנאיו הבסיסיים של קשר נישואין, ועל כן, במידה ואחד מבני הזוג מסרב לקיים יחסים עם בן הזוג חל עליו דין מורד או מורדת, שיכול להוות עילה לגירושין ללא תשלום כתובה (אם האישה היא המורדת) או לכפיית גירושין עם תשלום כתובה אם הבעל הוא המורד.
מצוות עונה איננה תלויה כלל וכלל במצוות פריה ורביה, ובני הזוג מחויבים בעונה גם כשהאשה מעוברת או זקנה שאינה יכולה להרות, וכן כשכבר קיימו את מצוות פריה ורביה.
המקור בתורה למצוות ענוה נאמר ביחס לאמה העבריה, וממנה למדים לשאר הנשים: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא י).
גדר חיוב עונה הוא שלא ימנע
תדירות קיום המצווה[עריכה]
המשנה מביאה את התדירות בה מחוייבים בני הזוג לקיים יחסי אישות במסגרת מצוות עונה, כאשר התדירות משתנה לפי עיסוקו של הבעל: "עונה האמורה בתורה: הטיילים- בכל יום; הפועלים- שתיים בשבת; החמרים- אחת בשבת; הגמלים- אחת לשלושים יום; הספנים- אחת לשישה חודשים" (משנה כתובות ה ו). ככל שמלאכתו של האדם דורשת ממנו היעדרות ממושכת יותר מביתו, כך התדירות שעליו לפקוד את אשתו יורדת, וכפי שניסח זאת הרמב"ם: "לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו. כיצד בני אדם הבריאים והרכים והענוגים שאין להם מלאכה שמכשלת כחן אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן - עונתן בכל לילה. הפועלין כגון החייטין והאורגין והבונים וכיוצא בהן: אם היתה מלאכתן בעיר - עונתן פעמים בשבת, ואם היתה מלאכתן בעיר אחרת - עונתן פעם אחת בשבת. החמרים - פעם אחת בשבת. והגמלים - אחת לשלשים יום. והמלחין - אחת לששה חדשים. תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד תורה מתיש כחן".
בימינו, כאשר רוב רובם של בעלי המלאכה חוזרים מדי ערב לביתם, מקובל לומר שהתדירות שווה לכל אדם כדין "פועלים" - שתיים בשבת (כלומר: פעמיים בשבוע).
יש שכתבו, שהתדירויות הכתובות במשנה אינן גדר מחייב, אלא כל זוג וזוג קובע לעצמו את התדירות הנוחה לו, והתדירויות השנויות במשנה הינן בגדר המלצה או כאשר בני הזוג לא מגיעים להסכמה ביניהם (שערי אורה עמ' 30-34). איסור והיתר הארוך א א
אופן קיום המצווה[עריכה]
- ערך מורחב - יחסי אישות
ביטול עונה[עריכה]
הערות שוליים
