ענווה: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (שינוי שם הקטגוריה מ:"תורנית מרוכזת" ל"אנציקלופדיה תורנית מרוכזת") |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
"ענוה" - שפלות רוח, רוח נמוכה; "גאוה" - גבהות לב, גסות רוח. | "ענוה" - שפלות רוח, רוח נמוכה; "גאוה" - גבהות לב, גסות רוח. | ||
== מעלת הענווה == | |||
במדרש אותיות דרבי עקיבא מובא: "כל מי שיש לו ענוה ושפלות, הקדוש ברוך הוא מגדלו ומנחילו חיי העולם הבא, שאין לך מידה טובה בעולם כענוה". וכן מובא ב"[[אגרת הרמב"ן]]": "מידת הענוה היא מידה טובה מכל המידות הטובות". | |||
== כיצד להתנהג בענווה == | |||
ה[[רמב"ן]], באגרתו, מוסיף לבאר כיצד להתנהג במידת הענוה: "ולכן אפרש לך איך תתנהג במידת הענוה ללכת בה תמיד: כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה. ואל תביט בפני אדם בדברך עמו. וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך. ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא, הוא [[שוגג]] ואתה [[מזיד]] בכל דבריך ומעשיך ומחשבותיך". | |||
== המלך צריך להיות ענו == | |||
על המלך נאמר בתורה: "לבלתי רום לבבו מאחיו" {{מקור|(דברים יז, כ)}}. מפסוק זה למדים, שמוטל על כל אדם להתרחק מהגאוה: אם המלך, שחייב לנהוג בשררה ולשלוט על העם, מחוייב להיות ענו ושפל רוח, כל שכן שכל אדם מחוייב לנהוג כך. | על המלך נאמר בתורה: "לבלתי רום לבבו מאחיו" {{מקור|(דברים יז, כ)}}. מפסוק זה למדים, שמוטל על כל אדם להתרחק מהגאוה: אם המלך, שחייב לנהוג בשררה ולשלוט על העם, מחוייב להיות ענו ושפל רוח, כל שכן שכל אדם מחוייב לנהוג כך. | ||
== ה' לא יכול להיות עם גאה == | |||
בגמרא {{מקור|(סוטה ה, א)}} מובא: "כל אדם שיש בו גסות הרוח {{מקור|(גאוה)}}, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר {{מקור|(תהלים קא)}}: גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אל תקרי 'אותו' אלא 'איתו' לא אוכל". | בגמרא {{מקור|(סוטה ה, א)}} מובא: "כל אדם שיש בו גסות הרוח {{מקור|(גאוה)}}, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר {{מקור|(תהלים קא)}}: גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אל תקרי 'אותו' אלא 'איתו' לא אוכל". | ||
מוסבר על עניין זה שהמתגאה "תופס מעצמו" כאילו הוא גדול בעולם, בעוד שה' הוא מלוא כל הארץ כבודו, ואינו יכול לסבול שהאדם מתגאה נגדו. | |||
== הגאווה מביאה למכאוב ודאגה == | |||
בספר שבט מוסר מובא: "נקוט כלל זה בידך: כל המתגאה, כל ימיו במכאובים ודאגות, כי מרוב גאותו כולם כאין נגדו". | בספר שבט מוסר מובא: "נקוט כלל זה בידך: כל המתגאה, כל ימיו במכאובים ודאגות, כי מרוב גאותו כולם כאין נגדו". | ||
==איסור גאווה אפילו בלב == | |||
הגאוה אסורה אפילו בלב, שנאמר {{מקור|(משלי טז, ה)}}: "תועבת ה' כל גבה לב". | הגאוה אסורה אפילו בלב, שנאמר {{מקור|(משלי טז, ה)}}: "תועבת ה' כל גבה לב". | ||
== להתרחק מאוד == | |||
ה[[רמב"ם]] {{מקור|(הלכות דעות פרק ב, הלכה ג)}} כותב, כי יש להתרחק מאוד מן הגאוה: "יש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב. שאין דרך הטובה שיהיה אדם ענו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד. לפיכך נאמר ב[[משה]] רבינו: "ענו מאוד", ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך ציוו חכמים: מאוד מאוד הוי שפל רוח". | |||
== גנות הגאווה == | |||
"ועתה בני דע וראה", כותב | "ועתה בני דע וראה", כותב ה[[רמב"ן]] באגרתו, "כי המתגאה בלבו על הבריות, הוא מורד במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר: ה' מלך גאות לבש. ובמה יתגאה לב האדם, אם בעושר, ה' מוריש ומעשיר. ואם בכבוד, הלא לאלקים הוא, שנאמר: והעושר והכבוד מלפניך, ואיך יתפאר בכבוד קונו. ואם מתפאר בחכמה, כבר נאמר: מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. נמצא הכל שווה לפני המקום. כי באפו משפיל גאים וברצונו מגביה שפלים. לכן השפל עצמך וינשאך המקום". | ||
בספר שם הגדולים | בספר שם הגדולים ל[[חיד"א]] מובא, שמרן ה[[בית יוסף]] זכה לחבר את ה[[שולחן ערוך]] בזכות מידת הענוה הגדולה שהיתה בו. | ||
| שורה 42: | שורה 44: | ||
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | [[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | ||
[[קטגוריה: מידות ]] | |||
גרסה מ־23:40, 19 בינואר 2009
|
|
"ענוה" - שפלות רוח, רוח נמוכה; "גאוה" - גבהות לב, גסות רוח.
מעלת הענווה
במדרש אותיות דרבי עקיבא מובא: "כל מי שיש לו ענוה ושפלות, הקדוש ברוך הוא מגדלו ומנחילו חיי העולם הבא, שאין לך מידה טובה בעולם כענוה". וכן מובא ב"אגרת הרמב"ן": "מידת הענוה היא מידה טובה מכל המידות הטובות".
כיצד להתנהג בענווה
הרמב"ן, באגרתו, מוסיף לבאר כיצד להתנהג במידת הענוה: "ולכן אפרש לך איך תתנהג במידת הענוה ללכת בה תמיד: כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה. ואל תביט בפני אדם בדברך עמו. וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך. ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא, הוא שוגג ואתה מזיד בכל דבריך ומעשיך ומחשבותיך".
המלך צריך להיות ענו
על המלך נאמר בתורה: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, כ). מפסוק זה למדים, שמוטל על כל אדם להתרחק מהגאוה: אם המלך, שחייב לנהוג בשררה ולשלוט על העם, מחוייב להיות ענו ושפל רוח, כל שכן שכל אדם מחוייב לנהוג כך.
ה' לא יכול להיות עם גאה
בגמרא (סוטה ה, א) מובא: "כל אדם שיש בו גסות הרוח (גאוה), אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא): גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אל תקרי 'אותו' אלא 'איתו' לא אוכל".
מוסבר על עניין זה שהמתגאה "תופס מעצמו" כאילו הוא גדול בעולם, בעוד שה' הוא מלוא כל הארץ כבודו, ואינו יכול לסבול שהאדם מתגאה נגדו.
הגאווה מביאה למכאוב ודאגה
בספר שבט מוסר מובא: "נקוט כלל זה בידך: כל המתגאה, כל ימיו במכאובים ודאגות, כי מרוב גאותו כולם כאין נגדו".
איסור גאווה אפילו בלב
הגאוה אסורה אפילו בלב, שנאמר (משלי טז, ה): "תועבת ה' כל גבה לב".
להתרחק מאוד
הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב, הלכה ג) כותב, כי יש להתרחק מאוד מן הגאוה: "יש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב. שאין דרך הטובה שיהיה אדם ענו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד. לפיכך נאמר במשה רבינו: "ענו מאוד", ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך ציוו חכמים: מאוד מאוד הוי שפל רוח".
גנות הגאווה
"ועתה בני דע וראה", כותב הרמב"ן באגרתו, "כי המתגאה בלבו על הבריות, הוא מורד במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר: ה' מלך גאות לבש. ובמה יתגאה לב האדם, אם בעושר, ה' מוריש ומעשיר. ואם בכבוד, הלא לאלקים הוא, שנאמר: והעושר והכבוד מלפניך, ואיך יתפאר בכבוד קונו. ואם מתפאר בחכמה, כבר נאמר: מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. נמצא הכל שווה לפני המקום. כי באפו משפיל גאים וברצונו מגביה שפלים. לכן השפל עצמך וינשאך המקום".
בספר שם הגדולים לחיד"א מובא, שמרן הבית יוסף זכה לחבר את השולחן ערוך בזכות מידת הענוה הגדולה שהיתה בו.